פסקי דין על אלי דוד | פסקי דין על אלון אלדר

39837-02/15 א     25/05/2017




א 39837-02/15 אלי דוד נ' אלון אלדר








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 39837-02-15 דוד נ' אלדר


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אהרון שדה


תובעים

אלי דוד


נגד


נתבעים

אלון אלדר


ע"י ב"כ עוה"ד א. הלם


פסק דין


לפני תביעה לתשלום סך 1,480,000 ₪.
התובע טוען כי מזה 5.5 שנים (ליום הגשת התביעה) הוא חי תחת עיקולים, צווי מאסר, איומים ומצבו הכלכלי והנפשי ירודים בין היתר עקב נטילת

סכומים נכבדים ממנו שלא כדין שבוצעה ע"י הנתבע, עו"ד במקצועו ומי שייצג ומייצג את גרושתו של התובע בהליכים נגדו.

התובע טוען שאין חולק כי ביום 9.1.14 הועבר לחשבון הנאמנות של הנתבע סך 55,639 ₪ שהיו מופקדים לטובת התובע בבית המשפט וביום 23.1.14 הועבר סך נוסף של 13,652 ₪.

התובע טוען כי הגם שהסכום הגיע לבא כוחה של גרושתו, זו הצהירה שהיא לא ידעה על כך ולכן המשיכה בהליכי הוצל"פ כנגד התובע.

הנתבע כך נטען ע"י התובע, טען בתוקף בפני
מרשתו כי לא קיבל את כספי הפיקדון למרות שהדברים לא היו נכונים והמליץ לה לפתוח בהליכי הוצל"פ אשר הביאו להתמוטטותו של התובע.

מעבר לטענה ספציפית זו, הופך כתב התביעה למסע של טענות שמאפיינות לא פעם דיונים בענייני משפחה , כך נטען כי הנתבע הורה למרשתו להזמין משטרה ולהגיש תלונות על אלימות, כי הנתבע השחיר את פניו של התובע ברבים, פתח בשמו פרופיל באתר היכרויות והשתיל שם תמונה שלו כאשר בדיקת פוליגרף העלתה שלא התובע פתח את אותו פרופיל באתר ולכן מדובר במזימה של הגרושה והנתבע. כך גם נטען שהנתבע הוסיף וסיכל כל אפשרות להסדר בין בני הזוג, זייף את תצהירי התובע, ביצע עברות אתיות כמו שימוש בתצהירים מוכנים מראש לכל מיני הליכים וכי הנתבע גרם לכך שהתובע יפסיד את דירתו.

הנתבע מצדו טוען שבעצם מדובר בתביעה שכולה מתבססת על הרציונל המוטעה שאם זכתה מרשתו באיזה מן ההליכים הרי הדבר מוכיח שהוא רימה את התובע.

הנתבע מפנה לכך שלא ניתן להאשים עורך דין רק משום שמרשתו זוכה ואדם לא יכול לתרץ לעצמו את כישלונו המשפטי בייחוס מעשים בלתי חוקיים ועוולות לב"כ הצד שכנגד.

נטען שמדובר בתביעת
slapp
שמטרתה לאיים ולמנוע המשך ייצוג הגרושה בהליכים ואין זו התביעה או ההליך הראשונים
אשר מגיש התובע ברם כל הליכי הסרק האחרים נדחו ע"י הערכאות המשפטיות.

הנתבע מודה כי אכן אירע תקלה חד פעמית ויחידה במסגרתה הועבר סך של כ- 13000 ₪ לחשבונו ברם לא ידע על העברה זו עד שלא הופנתה תשומת ליבו לכך ומיד כשנודע לו על הטענה, פנה לבנק, גילה כי בחשבון נאמנות ישן אכן שוכב לו הסכום ומיד דאג להעבירו חזרה
ועל תקלה זו שילמה מרשתו של הנתבע לתובע הוצאות בסך 1000 ₪.

הנתבע מבהיר כי הוא לא מייצג
את הגרושה בהליכי ההוצל"פ ואכן התובע זימן כעד מטעמו את עו"ד קלינגהופר אשר טיפל בתיקי ההוצל"פ הרלבנטיים שנפתחו כנגד התובע.
הנתבע טוען כי ביחס לכל טענה העולה בתביעה כבר יש השתק פלוגתא והדברים כבר נטענו בעבר, תלונות דומות לתביעה זו
(3 במספר) הוגשו ללשכת עו"ד והללו נגנזו, התובע פנה גם ליועץ המשפטי לממשלה בעניין, ללשכה לסיוע משפטי (להפסקת ייצוג האשה ע"י הנתבע), לתקשורת ואף הגיש תלונה במשטרה, הכל ללא שום תוצאה.

התובע זימן כאמור לעדות את עו"ד קלינגהופר, את גרושתו ואת אמה. הנתבע הסתמך על עדותו בלבד. הדיון התארך, בנסיבותיו המיוחדות של התיק אפשרתי לצדדים לשאול ולענות גם בעניינים שלכאורה אינם רלבנטיים או שהיו נושא להכרעה שיפוטית מהותית בערכאות משפטיות אחרות והצדדים הגישו את סיכומיהם.

דיון:

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה קרי על התובע להוכיח עוולות שבוצעו כלפיו ע"י הנתבע, להוכיח את נזקיו ולא פחות חשוב, להוכיח קשר סיבתי בין עוולה ספציפית לנזק ספציפי.

התובע בחר שלא להיות מיוצג בהליך זה, לטענתו מטעמים כלכליים ברם יש לומר כי ניהל את החקירות באופן מסודר וראוי והראה בקיאות רבה בעניין ההליכים הרבים שהתנהלו לאורך השנים בערכאות שונות, בינו ולבין גרושתו. יחד עם זאת, לאדם ואפילו לעו"ד המייצג עצמו, קשה מאד לראות את הדברים באופן אובייקטיבי, קשה מאד להעריך את הסיכונים והסיכויים וקשה לצאת מאותה מציאות סובייקטיבית בה הוא נתפש. התובע העלה טענות רבות, נגזרות האחת מהשנייה, ערבב בין טעונות וידיעות שיש לייחס לנתבע מול כאלה שיש לייחס למרשתו, ערבב והפריד בין ראשיתן של החלטות שיפוטיות לסופן ותביעתו מתבססת במידה רבה על מסקנות שהסיק ובעיקר תחושות שחש.

אלא שלתצהירו של התובע לא צורף למעשה דבר וגם רמת הפירוט העובדתי שבו איננה רבה
.
כבר בתחילת הדיון וכדי לאזן בין עובדת היות התובע לא מיוצג מול ייצוגו של הנתבע, החלטתי והודעתי לצדדים כי בכפוף לבחינת משקל הדברים, חרף מחאת ב"כ הנתבע אשר גם בסיכומיו הפנה לאי עמידת התובע בהוראת תקנות 143 ו-168 לתקסד"א, ניתן יהיה להתבסס על כל כתב בי דין, החלטה או מסמך שהוצגו בהליכים אחרים ואף אישרתי לקבל מהתובע מסמכים בלתי קבילים בעליל כמו תמליל שיחה שנערך ע"י התובע עצמו ללא כל דיסק וחוו"ד (שכבר עתה הנני קובע כי משקלו אפסי, הרלבנטיות שלו אפסית וקשר סיבתי לנזק מספרי-כזה שכומת לא קיים שכן התחבולה המיוחסת לנתבע לא צלחה), זאת ועוד, התובע זימן עדים שאינם מעוניינים דווקא בזכייתו בתיק זה ומשכך אפשרתי לו, לשאול שאלות שאינן מאפיינות חקירה ראשית, גם כאן חרף מחאת ב"כ הנתבע.

אלא שגם גישה מקלה זו איננה מסייעת לתובע אשר כשל בהוכחת אותם חלקים בתביעתו שבהם אין הנתבע מודה.

במהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר כי גרסתו נסמכת יותר על תחושות ואמת סובייקטיביות ופחות על ראיות ועדויות. לתובע ניתנה "הזדמנות" לבסס את תביעתו בשנית תוך כדי חקירתו הנגדית אלא שהזדמנות זו שיחקה דווקא לידי הנתבע.

ראוי להדגיש כבר עתה כי ההליך כאן איננו הליך "עוקף ערעור" ביחס להחלטות והליכים רבים אחרים אליהם מפנה התובע. בכל הליך ובכל הכרעה עמדו בפני
התובע האפשרויות להגיב או לבקש עיון חוזר או לבקש כל בקשה או לערער ומשאותם הליכים ואותן החלטות הפכו לחלוטות, בכך תם ונשלם. כמובן שהתובע יכול לתבוע כאן על עוולות ספציפיות שגרמו לו נזק אך מקום שהיה יכול להעלות טענות מהותיות או פרוצדורליות בפני
הערכאה הרלבנטית על מנת למנוע ממנה פסיקה שתפעל כנגדו ולא עשה כך או שעשה כך וטענותיו לא התקבלו, התביעה כאן איננה פותחת את אותן המחלוקות והטענות מחדש ותיק המשפחה או תיקי ההוצל"פ לא יתנהלו כאן.
כך גם קשה מאד לקבל טענות הנוגעות לשיקול דעת מקצועי של עו"ד המייצג לקוח ובוודאי שלא ניתן לברר מהו הייעוץ המשפטי עליו חל חסיון (ולקוחתו של הנתבע איננה צד לתיק כאן, היא לא נחקרה ביחס לייעוץ ולא נשאלה האם היא מוותרת על החסיון). כבר עתה אפסוק שכל הטענות הנוגעות לכך שהנתבע טרפד פשרות או עודד את מרשתו להטיל עיקולים, להבטיח זכויות ולנהל את התיק עד תומו הן טענות שדינן להידחות. אומר בכל הכנות, הלוואי והדין היה מחייב מישהו להתפשר, החיים היו קלים יותר ופשוטים יותר ולטעמי הדבר היה מעצב חברה בריאה יותר, סובלנית יותר ומתחשבת יותר אלא שאין חובה כזו ומשאין חובה כזו, לא בעוולה מדובר ולא בראשיתה של עוולה מדובר.
אלא שבמקרה הספיציפי, חוטא התובע באופן הצגת הדברים ומייחס למסמכים משמעויות שאין בהם. בסעיף 18 לסיכומיו מפנה התובע לנספחים "כ" ו-"כא" ומבקש ללמוד מהם כי "לא נחתם הסכם עקב סירובו ועקשנותו הרבה של הנתבע" (ההדגשה במקור-בסיכומי התובע). מעיון בנספחים עולה תמונה אחרת לגמרי, התובע פונה לנתבע בבקשה להיפגש, מפרט את עמדתו ביחס לעניינים שונים ובתגובה משיב הנתבע באלו המילים :


מה לא בסדר כאן? כיצד תשובה זו שניתן לראות בה כלגיטימית (גם אם לא חייבים להסכים עמה) הופכת לעוולה?

אשר לעיקולים, הדין מאפשר לבקשם, כל תובע חושש כי נתבע עלול בסופו של יום להערים קשיים על התשלום או להיות חסר אפשרות לשלמו ולמצער לשלמו בהקדם, בקשות העיקול כנגד התובע נדונו, חלקן אושר, חלקן לא, חלקן בוטל, חלקן לא. כשהתברר כי בקשה כזו או אחרת שהוגשה כנגד הנתבע איננה מוצדקת, חויבה הגרושה בהוצאות. מכל מקום, המתחייב או המחויב בעניין הטלת עיקולים הוא בעל הדין לא עורך דינו זאת כל עוד עורך הדין פעל במסגרת הנחיות והסכמת מרשו/תו.

ניהול הליך משפחה כשברקע עומדים מזונות, משמורת קטין ודירת מגורים משותפת איננו בדרך כלל הליך נינוח, מתחשב, סובלני וכיו"ב. כל צד מנסה לקבל כמה שיותר ולתת כמה שפחות, ההליך מערב אמוציות קשות ומעטים מאלו הנכנסים להליך כזה יוצאים ממנו כשאינם פגועים, גם אם הדברים אינם נעימים לעין ולאוזן זו המציאות ובית המשפט איננו יכול, גם לא צריך להתעלם ממנה.

התובע לכל אורך ההליך ובסיכומיו בפרט, ליקט וארג אמרות וחלקי אמרות מהחלטות ופרוטוקולים שונים ומנסה ליצור מהן תמונה שלה באמת אין בסיס ראייתי. ייאמר כבר עתה, הגם שאדון בחלק מהטענות אינני מקבל שום הגשת מסמך חלקי, לא יעלה על הדעת לקחת בקשה, החלטה, תגובה או מסמך אחר, להוציא מהם דף או פסקה ולהגישם שלא בהקשר הכללי או באופן מלא ושלם, "להדביק" לה משמעות ולהתבסס עליהם, שיטה בה נקט התובע באופן עקבי.

וכך למשל:
התובע מבקש להוכיח כי הנתבע משקר עת טען מחד גיסא בהליך כאן כי איננו מטפל בתיק ההוצל"פ ומאידך גיסא בבית המשפט לענייני משפחה הצהיר ביום 24.2.15 כי "לפי מה שבדקתי בהוצל"פ עדיין קיים חוב מזונות של 45,000 ₪" ומציג כראיה את הפרוטוקול, האמנם? הוכח שמי שטיפל בתיק ההוצל"פ הוא עו"ד קלינגהופר ולא ברור מה הבעיה של הזוכה-גרושת התובע לברר בעצמה או באמצעות מי מבאי כוחה מה גובה יתרת החוב ומה מונע מהנתבע לדעת מה גובה החוב בהוצל"פ גם אם חברו עוה"ד קלינגהופר הוא זה שמטפל בגבייה? אני סבור שהיה זה לא מקצועי מצד הנתבע אם היה מגיע לדיון בבית המשפט כשהוא לא יודע מה מצב החוב בהוצל"פ כשמאותו דף פרוטוקול בודד וגלמוד שצורף עולה שכל הדיון עסק במספרים לרוב ובחובות בהוצל"פ.

או כאשר התובע בסיכומיו מבקש להוכיח עיכוב של 7 חודשים בהעברת סך 55,000 ₪ אין הוא מביא שום ראיה שתעיד על העיכוב או על מועד העברת הכספים וסיבת העברת הכספים באותה עת אלא מפנה להחלטתו של כב' הרשם הבכיר נ. זיתוני מיום
19.5.17 בסעיף 17. גם כאן התובע כמנהגו מצרף רק עמוד אחד מההחלטה כאשר הוא מדגיש חלק קטן מאותו עמוד אבל את ההחלטה צריך לקרוא במלואה והתמונה העולה ממנה רחוקה מאד מהטענה והתמונה אותן מבקש התובע לבסס ולהוכיח.
במקרה של החלטת כב' הרשם זיתוני, לא הייתה לי כל בעיה לעיין במלוא נוסחה שכן היא חלק מההחלטות המצויות במלואן בתיק כאן. כל שאומר כב' הרשם זיתוני הוא שלכאורה ביחס לסכום של 13,652 ₪, יש בנמצא תמיכה בהחלטת כב' רשמת ההוצל"פ, הא ותו לאו אלא שעניין זה וביחס לסכום זה איננו במחלוקת ואכן יש עליו ראיות. באותה החלטה מעלה כב' הרשם זיתוני ערעורים והרהורים על עילת התביעה, על היעדר התאמה בין הנטען ע"י התובע לאמור בכתבי בי דין, ביחס לסכום התביעה האסטרונומי וכיו"ב.

כך גם בסעיף 7 לסיכומיו רואה לנכון התובע להדגיש את מסקנתו לפיה תשובת הנתבע שקיבל את החלטת כב' השופט ברגר בפתקית "צטלה" כפי שתואר בסיכומים כ"אינה נכונה!" (ההדגשה כאמור במקור). אלא שתשובת הנתבע נשוא ההערה בסיכומים הייתה נכונה (עמ' 26 שורה 11 לפרוטוקול), החלטת כב' השופט ברגר מיום 31.12.13
נשוא השאלה אכן ניתנה בפתקית ופתקית יכולה להיקרא גם "צטלה" למי שמתעקש לתרגם לאידיש.

דוגמאות אלו ממחישות את ערבוב הטענות וחלקי המסמכים תוך מתן נופך מאד סובייקטיבי לדברים כדי להתאימם לתמונה אותה מבקש התובע להוכיח ומן הסתם גם מאמין בה אלא שכדי להוכיח תביעה יש צורך ביותר מכך.

התובע נדרש בחקירתו לפרט את עילות תביעתו ולהציג ראיות לביסוסן ובכך למעשה קיבל "הזדמנות שניה לבסס את תביעתו, באותו שלב
התברר שלמעשה החוסר בתצהיר נובע מחוסר בראיות ולמה הכוונה? אעבור אחד לאחד על הנושאים לגביהם נשאל ביחס לעילות תביעתו ועל התשובות שהשיב ומשמעותן:

התובע ציין כי אחת מעילות התביעה היא לשון הרע שהוציא עליו הנתבע כאשר הכפיש אותו בפני
הם של חבריו לעבודה בנמל חיפה. כאשר נשאל האם יש לו ראיות על כך, השיב התובע בשלילה. כאשר נשאל מדוע לצד העדים שזימן, לא זימן גם מי מחבריו לעבודה שיעידו על מעשי הנתבע, גמגם והתקשה להסביר מדוע לא רצה להטריח מי מהם. עילה זו לא הוכחה .

שתי עילות נוספות משולבות באירוע אשר לגרסת התובע, אירע עת יצאו הוא והנתבע מאולם בית המשפט ואז הצמיד הנתבע את מצחו למצח התובע, קילל ואיים עליו. בכתבי הטענות נטען גם שהנתבע הוציא דיבת התובע בעניינים אישיים ולחש דברים הנוגעים לצנעת הפרט על אוזני מכריו ברם כאשר נשאל התובע האם יש לו ראיות לתמיכה בטענותיו, האם ידוע לו על מישהו ששמע
או ראה זאת? ענה בשלילה. התובע אישר שלמרות תלונתו במשטרה על אירוע התקיפה הנטען, לא ידוע לו על התפתחות כלשהי בחקירתה וטען שפנה בשעתו לקצין הביטחון של היכל המשפט בעניין מצלמות האבטחה ברם אין חולק כי בהליך כאן, לא התבקש דבר ולא הוגש דבר במישור זה. גם עילה זו לא הוכחה.

עילה נוספת שעלתה מצד התובע היא חדירה לפרטיותו כאשר בתחילה טען כי הנתבע צילם אותו ברשות הפרט, אחר כך טען כי מישהו מטעם הנתבע עשה זאת אך בסופו של יום הודה כי איננו יודע מי צילם את התמונות אליהן התייחס ואף איננו יודע האם הייתה זו גרושתו שפנתה וביקשה ממישהו לבצע זאת (אם בכלל). גם עילה זו לא הוכחה ולא ניתן לקשור את הנתבע לעוולה הנטענת.

התובע טען גם לצילומו ברשות הרבים זאת ע"י הנתבע שעקב אחריו לטענתו. התובע הודה שבמפגש עם הנתבע (גם) הוא-התובע
צילם את הנתבע (במועדון כלשהו) , יש לומר שהנתבע הכחיש מכל וכל את הטענה בדבר מעקב אחר התובע ואין במפגש אקראי ומקרי לחלוטין במקום ציבורי כדי לבסס טענה בדבר מעקב או צילומים יזומים ובכלל, גם כאן יש לומר שלא ברור מהי העוולה, לא ברור כיצד היא קשורה לסכומי העתק הנתבעים ומכל מקום אין ראיות על ביצוע מעקב וצילום.
לא ברור מהו "הנזק" שהיה נגרם מתיעוד אותו מפגש במועדון ככל שהיה מתבצע שהרי אם התובע יצא לבלות עם חבריו, להקשיב למוזיקה או ללגום כוסית, אין הדבר מעיד, גם לא ברמז, על כך שהוא "בוגד" באשתו (איתה היה אז מצוי בהליכי גירושין), ניחא אם התובע היה מצולם ובחיקו עלמת חן, אך לא כך קרה ולמצער לא כך הוכח שקרה וגם עילה זו לא הוכחה.

עילה נוספת מגולמת בטענת התובע לפיה הנתבע פתח בשמו פרופיל באתר היכרויות באינטרנט ופעל במסגרת אותו אתר הכל כדי ליצור מצג על פיו בוגד התובע במי שאז עדיין הייתה נשואה לו, דבר שהביא לטענתו לחיובו במזונות אישה ובתשלום חיוב כתובה. גם כאן לא הצליח התובע להוכיח כי הנתבע או מי מטעמו ובהוראתו פתח את הפרופיל, על כך אין שום ראיה ושום עדות.
שני הצדדים בנקודה זו הפנו להסכמה על ביצוע בדיקת פוליגרף שהושגה
במסגרת ההליך בבית הדין הרבני (התובע היה מיוצג בשעתו) שבסופו של יום חייב את התובע (כפי הנראה בהסכמת הצדדים) בתשלום חלקי ומתון מסכום כתובתו ובפריסה ארוכה של סכום זה.
הסתבר על פי אותה בדיקת פוליגרף כי התובע אכן פתח פרופיל כלשהו באתר היכרויות אינטרנטי אך הוא לא ביקש ממישהו אחר לרשום אותו לאתר היכרויות, לא העלה תמונה בעצמו ולא ביקש ממישהו להעלות את תמונתו. לתיק כאן לא הוגשה שום חוות דעת בדבר אפשרות הגישה לאתר ההיכרויות, נתונים על הסיסמא הרלבנטית אם קיימת ולאיזה תיבת דוא"ל הפרופיל קשור, לא ברור איזה נתונים ניתן להוציא מהאתר ללא סיסמה ואיזה נתונים הם בבחינת חסויים, אין שום ראיה, גם לא ראשית ראיה שהנתבע מעורב בפתיחת
הפרופיל באתר או בהעלאת התמונה ומשכך גם עילה זו לא הוכחה. יודגש, גם אם אדם אחר העלה תמונות של התובע באתר ההיכרויות, מבלי שיוכח כי הנתבע שותף למעשה, יודע עליו ומעורב בו, אין לחייב בגין אותו מעשה את הנתבע.

אולי זה המקום לציין כי למרות שהתובע זימן את גרושתו לעדות, הוא לא עימת אותה עם טענותיו העיקריות של הנתבע לפיהן הוא פועל כמייצג ונסמך על חומרים, גרסאות ומסמכים שלקוחותיו וביניהן גרושת התובע נותנים לו, עימות שאולי היה להבהיר מהו מקור התמונות אם בכלל ואולי יכול היה לשפוך אור על התנהלות בעייתית לכאורה של הנתבע שאיננה עולה בקנה אחד עם גרסאות לקוחתו כפי שטוען התובע. למעשה, גרושת התובע היא עדת המפתח בתיק, היא עדה מטעמו ועדה זו לא ביססה שום טענה בדבר פעולות שנעשו ע"י הנתבע בניגוד לדעתה, לרצונה, למידע שמסרה, לאינטרסים שלה ולא ביססה שום טענה בדבר מניעים אישיים של הנתבע עצמו לפגוע בתובע ובדבר ביצוע עוולות נזיקיות או עברות אתיות. הדבר לא נעשה ולמעשה משמיט הקרקע מתחת לרוב רובה של התביעה האישית נגד הנתבע.

עילה נוספת היא "זיוף" תצהיר התובע שנעשה ע"י הנתבע. המירכאות לא הוספו סתם שכן מהחקירה עלה כי לא בזיוף ולא בראשיתו של זיוף מדובר אלא בפרקטיקה מקובלת של הכנת חקירה. מעדויות התובע והנתבע עולה כי בשלב מסוים בדיון בתיק המשפחה הציג הנתבע לתובע את התצהיר שהאחרון הגיש אך אותו עותק היה העותק על פיו הכין הנתבע את החקירה ולכן היו על גבי העותק הערות ורישומים שונים, הא ותו לאו. העותק הזה לא הוגש כראיה, איש לא טען שאותם רישומים בכתב יד הם רישומים שביצע התובע והדבר לא גרם לשום נזקים מאלו הנתבעים. גם עילה זו של זיוף לכאורה, לא הוכחה ולא הוכח שום נזק שנגרם עקב עיונו של התובע בתצהיר שהציג לו הנתבע שעליו שרבט נקודות לחקירתו.

כנגזרת מהעילה הקודמת, טען התובע כי הנתבע עשה שימוש כרצונו בתצהירי מרשתו-גרושת התובע ואף חקר את גרושתו בעניין ברם היא אישרה כי חתימותיה לא תמיד דומות אחת לשנייה אך היא עמדה על כך שחתמה על כל התצהירים והיא עומדת מאחוריהם. גם כאן לא הוכח זיוף, גם לא נזק שנגרם עקב "תצהיר כוזב", תצהירים אלו שהוגשו (ת/8) הם תצהירי תמיכה "בגצ"ים" המתפרשים על פני תקופה של למעלה מ-3 שנים לפי מועדי אישורם.

התובע העלה טענות שונות כנגד מינויו של הנתבע ככונס נכסים על דירת בני הזוג, על תפקידו אחר כך בקניית הדירה על ידי גרושת התובע תוך מצג כי הדירה נחוצה לקטין אשר רגיל אליה ועל כך שהדירה שופצה ונמכרה ברווח לאחר מכן.
לפחות על פי הראיות והעדויות של הגרושה ואמה (שהן להזכיר-עדות מטעם התובע דווקא) וזו של הנתבע עלה כי על הדירה רבצו חובות ממשיים לרשויות וכן חוב משכנתא גבוה מאד לרבות חוב של כ-27,000 בגין פיגורים בהחזרי המשכנתא. טענות אלו נתמכות בחומר המצוי בתיק תביעת פירוק השיתוף שהוגשה ע"י התובע דווקא, התובע לא הביא שום עדות ושום ראיה לכך שאכן היה ביכולתו לסלק את החובות ולמנוע סיכון כלשהו שהדירה תמומש ע"י הבנק דבר שבסבירות גבוהה מאד היה גורם לנזק כלכלי לשני הצדדים. יתרה מכך, ההחלטות על מינוי כונס וההחלטות בעניין רכישת הדירה ע"י הגרושה הן החלטות שיפוטיות שניתנו ע"י מוטב שלפניו עמדו כל הנתונים וכל טענות הצדדים בזמן אמת. זה גם המקום להזכיר כי התובע שהיה מיוצג בשעתו בשלב פירוק השיתוף כאשר "ההחלטה" לפיה גרושת התובע תרכוש ממנו את הדירה על בסיס חוות דעת שמאי ותפטור אותו מתשלום יתרות חוב בגינה איננה החלטה של בית המשפט אלא הצהרה מוסכמת מפי עו"ד זלץ שייצג את התובע באותו דיון מיום 18.4.10 ומפי הנתבע שייצג את הגרושה. למותר לציין שהתובע היה נוכח באותו דיון והוא זה שהסכים לתוצאת ההליך שהוא עצמו יזם. זה המקום לציין שבשעתו עמדה לתובע זכות לערער על החלטות בית המשפט למשפחה (והיו החלטות רבות הנוגעות לאופן מימוש ההסכמה והעברת הזכויות) וההליך כאן איננו כאמור הליך "עוקף ערעור".
כמובן שאין כל פסול בכך שהנתבע כב"כ גרושת התובע סייע לה בניהול תביעת פירוק השיתוף ואחר כך בהכנת המסמכים והטיפול ברכישת הדירה ולימים במכירתה.
התובע מפנה לבקשות שהוגשו ע"י הנתבע בשם מרשתו שנדחו או שלא היה להם בסיס ברם אם הבקשות נדחו, איזה נזק נגרם? כך מתנהל הליך משפטי, מבקשים, מנסים לשכנע את בית המשפט שיש להיעתר לבקשה ולפעמים נכשלים. התובע מפנה למשל בסעיף 22 לסיכומיו לנספח "ע" לסיכומים שהוא עמוד אחד מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 18.4.10 כדי להוכיח שהנתבע גרם לו נזק כלכלי ברם כשקוראים את אותו עמוד "ההוכחה" היחידה שעולה מהכתוב היא שב"כ התובע בשעתו, עורך הדין זלץ מסכים שהדירה תימכר לגרושת התובע במחיר שישקף את ערכה, מה שנטען שם ולא מהווה "הוכחה" היא טענת עו"ד זלץ כי גרושת התובע עצמה (ולא הנתבע) מעכבת ומסכלת מכירת הדירה לקונה חופשי בגלל התנהלותה על פיה היא מגיעה לדירה, מלכלכת אותה ומעלימה ממנה חפצים וכך קשה להציגה לקונים, גם אם הדברים נכונים מה הקשר לנתבע? עילת התביעה ככל שקיימת היא כלפי הגרושה, זה מה שעולה מנספח "ע".

אם גרושת התובע הצליחה לאחר פרק זמן כזה או אחר
להרוויח ממכירת הדירה (ולאחר שהשקיעה מכספה בתשלום חובות ושיפוץ הדירה ונעזרה וכנראה רבות בהוריה-דבר לגיטימי לחלוטין), עניין זה איננו רלבנטי ביחס לנתבע, באותה נקודת זמן זו לא הייתה עוד דירתו, זהו איננו הרווח שלו ואין כל פסול שאדם מממש נכס ברווח.
למעלה מן הצורך, אם אותו רווח שימש להחזר חובות ואפשר לגרושה ולבנו של התובע לחיות בדירה אחרת טובה יותר או דירה דומה אך ללא חובות, דיינו. ההסכמה לפירוק השיתוף היא הסכם לכל דבר ואם בדיעבד התברר ההסכם כמקח טעות הרי טעות בכדאיות העסקה איננה מקנה סעד.
כך או אחרת, כל העילה ביחס לדירה, פירוק השיתוף והמימוש לא הוכחה.

התובע טוען כי הנתבע ייחס לו מחדלים בביצוע הסדרי הראיה אלא שגם טענה זו לא הוכחה, כנגד טענות התובע עומדת עדות גרושתו-העדה מטעמו ועומדות החלטות חלוטות של בית המשפט לענייני משפחה. לא נסתרה הטענה כי במחלוקת זו הנוגעת להסדרי הראיה עורבה גם עוזרת סוציאלית אשר ראיינה את הילד עצמו וגם היא הגיעה כפי הנראה למסקנה שהסדרי הראיה לא מקוימים כסדרם ובמלואם ע"י התובע. כאשר מדובר בחיוב מותנה ונמשך שיוחס לתובע (הוצאות בסך 500 ₪ לכל סוף שבוע שני בו הילד צריך להיות אצל התובע), היה מקום לצפות מהתובע, אדם מסודר ומחושב, לנהל מעקב ומערכת נתונים המוכיחה כי הוא ממלא את הסדרי הראיה באופן מלא וכי ביחס לחודש או חודשים מסוימים, אין ולא היה מקום לחייבו באותה תוספת כספית. אין בנמצא דבר, גם לא חצי דבר התומך בטענות התובע, מנגד יש החלטות חלוטות וחוב שהצטבר מחודש לחודש וגם עילה זו לא הוכחה במאזן הנדרש.

נותר אם כן לדון בעילה היחידה אשר בחלק מיסודותיה מודה הנתבע, מדובר בסך 13,652 ₪ שגם הנתבע מודה כי הועברו לחשבון הנאמנות בו עשה שימוש עבור גרושת התובע ומוסיף ומודה כי הסכום אכן שכב בחשבון, עד שנודע לו על כך.

הדיון בעילה זו מורכב מעט יותר שכן לתובע גם טענות ביחס להליכי הוצל"פ שננקטו כנגדו לאחר שניתן פסק הדין בענייני משפחה מיום 24.12.13 ולכן אדון ברכיבי העילה, אחד לאחד.

התובע טוען כי הנתבע "נטל" ממנו את הכספים קרי מאחורי הדברים עמדו כוונה וידיעה לשים יד על הכספים שלא כדין, בחלק מכתבי הטענות אף טען כי הנתבע "גנב" ממנו את הכספים.
אלא שהעדויות והראיות אינן תומכות בטענת התובע במאזן הנדרש.
עו"ד קליגנהופר, העד מטעם התובע הדגיש ברחל בתך הקטנה כי ברגע שנודע לו על אותה טעות בהעברת הכספים המוטעית לנתבע, פנה לנתבע וזה היה מופתע מאד לשמוע על הכספים וציין באוזניו שאין לו מושג על מה מדובר.
זאת ועוד, נראה כי הראיה הטובה ביותר למה שקרה ובמיוחד להלך רוחו של הנתבע היא אותו מכתב שכתב הנתבע למזכירות בית המשפט (ת/16) במסגרתו הוא מבקש להעביר לגרושת התובע (באמצעות חשבונו של הנתבע) מהכספים המופקדים בקופת בית המשפט
סכומים ספציפיים בהתאם להוראות פסק הדין וחישוב הפרשי דמי מזונות, חישוב שקיבל אישור של בית המשפט לענייני משפחה אליו הועבר המכתב, ניתן לראות באופן ברור שהנתבע לא דרש את אותו סכום של 13,652 ₪ בנוסף לסכומים אחרים שדרש על פי פסק הדין ולכן כל עניין "הכוונה" לא הוכח.

מה שמחזק עוד יותר את המסקנה כי מדובר בהעברה שנעשתה עקב טעות כלשהי או למצער ללא כוונה לנהוג שלא כדין היא התנהלות התובע עצמו. התובע שעל פי התרשמותי מעורה מאד בהליכיו ומצוי בחישובים ברמת השקל הבודד והגיש בהליכי המשפחה וההוצל"פ לא מעט בקשות ותגובות ביחס לחיובים שונים, לא הצביע באופן ברור בשלב מוקדם על אותה העברה שגויה ויתרה מכך, הוא לא פנה בזמן אמת ולו פעם אחת לנתבע במכתב פשוט בו הוא מפנה לכך שמתוך כספי ההפקדה הועבר סכום שלא נלקח בחשבון ולגביו לא בוצעה הקטנת חוב.

גרסת הנתבע לפיה מרגע שנודע לו כי בחשבון הנאמנות בו עשה שימוש עבור גרושת התובע (חשבון שאיננו בשימוש תדיר ויומיומי) נכנסו כספים שאינם מגיעים לה, פעל בו ביום, בירר את העניין מול הבנק ואחר כך הורה על העברת הכספים ללא דיחוי, לא נסתרה.

סיכום ביניים: סך 13,652 ₪ הועבר בשלב מסוים לחשבון הנאמנות אצל הנתבע, סכום זה שכב בחשבון מבלי שתעשה לגביו הקטנת חוב במשך כשנה או יותר, לא הוכחה כוונה או ידיעה מצד הנתבע בעניין זה אם כי אין הדבר פוטר אותו לחלוטין מאחריות לכך. מנגד, "אשם תורם" דבק גם בתובע שלא בירר ובדק מדוע כספים שנלקחו ממנו לא נוכו מחובו. הוכח כי מרגע שעו"ד קלינגהופר הודיע לנתבע על כך שיש טענה לסכום שלא נלקח בחשבון ולא נוכה מסכום החוב ואשר שוכב בחשבון הנתבע, פעל האחרון באופן מיידי ולאחר בדיקה זריזה, העביר את הכספים.

אם כך יש לראות מהי השפעת הטעות או המחדל על הנזק הנתבע. כבר עתה יש לומר שהשפעה זו אם בכלל, פעוטה וסכום זה איננו גורם בלתו אין לכל הליכי הביצוע שננקטו כנגדו בהוצל"פ.

טוען התובע כי הבקשה להגדלת חוב על פי

פסק דין
(ת/1) שגויה.
יש להקדים ולומר כי גם אם הטענה נכונה (ולא הוכח שהיא לגמרי נכונה) אין הדבר מטיל חבות על הנתבע. לא הנתבע טיפל בהליכי הביצוע ולא אל הנתבע פנתה גרושת התובע בבקשה לטפל בהליכי הביצוע ולא הוכחה מעורבות כלשהי של הנתבע בהליכי ההוצל"פ.

אלא שגם אם היה נכון להמתין עד העברת כל כספי ההפקדה לידי הזוכה-הגרושה ורק אז לבצע הגדלת חוב על היתרה, אין באותו סכום שנשאר בחשבון הנתבע כדי לשנות לכאן או לכאן.

התובע הסכים באופן ברור ומוצהר להסתמך על עדות עו"ד קלינהופר, עו"ד קלינהופר העיד כי הליכי ההוצל"פ לא נפתחו עם קבלת פסק הדין אלא שנים קודם לכן (תיק ההוצל"פ נושא מספר משנת 2011) וכי פעל באופן נמרץ כלפי התובע אשר באופן שיטתי לא עמד בתשלום חובותיו על פי חיובים בהם חויב בהליכים השונים וכי ממילא עמד התובע ביתרת חוב כלפי הזוכה-גרושתו שגבוהה מאותו סכום "אבוד" בחשבון הנתבע.
לטענה זו של עו"ד קלינגהופר יש בסיס גם בעדות התובע עצמו. התובע טען בתחילה שהוא משלם את מלוא חוב המזונות אך לא כך הדבר ולפחות בראיה אובייקטיבית ומשפטית. התובע סבור שחלק מהחיוב הפסוק שלו נכון וחלק ממנו "לא נכון", מדובר בחיוב נוסף שנתבע במסגרת תיק המזונות והנוגע לאי ביצוע הסדרי הראיה, חיוב שהוא תוצאה של בירור משפטי והכרעה בסופו של הבירור, תוצאה שבה אינני יכול, אינני מוסמך ואינני צריך להתערב.
היות והתובע טוען בחצי פה כי בכך מעורב הנתבע, אין לי אלא להפנות למוצג "ת/9" שהוא פרוטוקול הדיון בעמ"ש 70858-09-16 שם מתייצבת גרושתו של התובע והיא עצמה (ולא הנתבע) מצהירה בפני
הם של 3 שופטים מחוזיים "הוא כבר 6 שנים לא לוקח את הילד" כלומר לא מדובר בהמצאה של הנתבע והנתבע להזכיר, מייצג וצריך לייצג את מרשתו ובכך אין עוולה.

התובע אישר שצבר את אותו רכיב כחוב היות ולא נתן לגביו הוראת קבע כלומר שלא שילם אותו ולא התכוון לשלם אותו (עמ' 17 מול שורות 21-31). יחסו של התובע לאותו רכיב לא השתנה גם לאחר מתן פסק הדין ולכן היה חוב המיוחס לתובע בכל נקודת זמן רלבנטית. התובע לא הציג ראיה לפיה בכל זמן רלבנטי שהוא, הקטנת החוב בעקבות הסכום "האבוד" היה עובר הוא ליתרת זכות ולכן יש לקבוע שגם אלמלא אותה תקלה שהותירה את הכספים בחשבון הנאמנות אצל הנתבע, היה התובע בגדר "חייב" בהוצל"פ.

עו"ד קלינגהופר הדגיש כי ממילא היה נוקט בהליכים להטלת הגבלות וכי גם על פי לשון ומהות ההחלטות השיפוטיות בעניינו, הצטייר התובע כסרבן חוב וחלק מטענותיו לרבות מספר טענות "פרעתי" נדחו.

מכל מקום, גם אם ת/1 נפתח על סכום גבוה ממה שהיה צריך להיות, אין ראיה כי לאחר קבלת הכספים המופקדים מקופת בית המשפט לא בוצעה לגביהם הקטנת קרן ולעניין הנזק, אין ראיה שתוכיח במאזן הנדרש כי אלמלא אותו סכום אבוד ששכב בחשבון הנתבע, היה התובע אדם "חופשי" ללא חובות שוטפים וללא כל הגבלה המוטלת במסגרת ההוצל"פ.

התובע נשאל איזה הליכים נפתחו כנגדו בגלל אותם 13,000 שקלים אבודים:

"ש.
אני
רוצה להבין את ההליכים שננקטו כנגדך רק בגין 13,000 ₪.
ת.
אני לא יודע אם הליכים שהיו נגדי. אני נצמד לעדותו של עו"ד קלינגופר
."

כלומר גם במועד ההוכחות לא יכול היה התובע להצביע על הליך ספציפי אם בכלל ננקט כזה בגין אותם 13,000 ₪ אבודים ורק בגללם. זאת ועוד, כל שיש לתובע באמתחתו זו עדותו של עו"ד קלינגהופר וזו איננה תומכת, בוודאי לא מוכיחה את טענותיו.

בנוסף, מסתבר שבקשת הגרושה להגדלת חובו של התובע בהוצל"פ בסך 65,828 ₪ נדחתה בחלקה הגדול כאשר כב' הרשמת מפרטת בהחלטתה מיום 16.2.14 כי אין היא מאשרת הגדלת חוב בגין סכומים שהופקדו בבית המשפט ואשר אותם היה צריך להעביר ישירות לגרושה על פי החלטת כב' השופט ברגר מיום 31.12.13 ונראה כי בכך תם ונשלם העניין. ההגדלה אושרה רק ביחס לאותו חוב אשר התובע טוען שאיננו צריך לשלמו (500 ₪ כפול 2 כל חודש בגין אי ביצוע הסדרי ראיה), נתונים אלו עולים ממוצג ת/3 שהוגש ע"י התובע עצמו (וכאן ובהערת ביניים אומר כי גרושת התובע והנתבע שייצג אותה הסכימו במסגרת עמ"ש 38707-01-14 לוותר לתובע על מחצית מהסכום, דבר שמאפיל על טענות רבות של התובע הנוגעות למעורבות הנתבע בהסדרי הראיה, בסיכול פשרות, באי קבלת הצעות בית משפט וכיו"ב).
לסיכום פרק זה יש לומר כי האמור בסיכום הביניים לעיל הוכח, מה שלא הוכח היא מידת הנזק שנגרם לתובע בגין אי הקטנת חוב ביחס לאותם 13,000 ₪ (13,652 ₪ למען הדיוק).

כלומר, כל שיש בנמצא בכל התביעה הזו היא תקלה אחת, ביחס לסכום שאיננו גבוה יחסית, תקלה שלא הוכח הקשר הסיבתי בינה ולבין סכומי העתק הנתבעים בתביעה זו, תקלה שלא הוכח כי אלמלא קרתה, היו חייו של התובע נראים אחרת. בגין תקלה זו אף פוצה התובע בהוצל"פ בפסיקת הוצאות בסך 1,000 ₪. אינני מקל ראש בעניין זה ואת הביטוי לתקלה זו אתן בסופה של ההכרעה.

התובע לא הציג שום ראיה ממשית המעידה על סכומים נוספים שעוכבו מעבר לנדרש, הוא אמנם טוען לכך ומפנה להחלטות שיפוטיות שונות לרבות זו שבנספח "ז" לסיכומיו אליה כבר התייחסתי ברם כפי שצוין לעיל, אין בהפניה זו משום הוכחה כלשהי. עובדה היא שיש רק החלטה אחת המדברת על סכום אחד שהועבר לחשבון הנתבע עבור מרשתו ולגביו לא בוצעה הקטנת חוב והוא אותו סכום של 13,652 ₪ כאשר ההחלטה מיום 19.11.14 הוגשה כמוצג "ת/6".

חרף היחס הדיוני המקל כלפי התובע, כאשר הדברים מגיעים להכרעה עצמה, כאן אין הנחות, קבלת התביעה משמעה קביעה כי הנתבע הוא עו"ד רשלן, כזה שאיננו פועל בהתאם לכללים החלים עליו ובמרומז אף מבוקש לקבוע כי הנתבע
סרח בתפקידו. על מנת להגיע להכרעה המקבלת את טענות והאשמות התובע, עליו לעמוד בנטל הנדרש וכאמור הדבר לא קרה.

הגם שניתן להבין לתחושותיו של התובע, אין בכך שבהליכים בענייני משפחה יצא וידו על התחתונה (וזו כאמור תחושתו עמה אין להתווכח) כדי להפוך את הנתבע למעוול ואת תוצאות ההליכים שם ל"נזק". כמעט בכל הליך משפטי שאיננו מסתיים בפשרה יש זוכה ויש מפסיד. ההליך המשפטי הוא זירה בה מתמודדים הצדדים ולא תמיד ההתמודדות הזו היא בין צדדים שווים בכוחם וביכולותיהם. אם הצליח הנתבע לייצג את מרשתו ולגרום לבית המשפט להעדיף את טענות ועמדות מרשתו, אין הדבר הופך אותו למעוול ואין הדבר מטיל עליו חבות נזיקית או אחרת, נהפוך הוא, אם לא היה פועל בנחישות, במרץ ובנאמנות עבור מרשתו, היה צפוי הוא לשאת באחריות לכך.

יש לומר, במספר מקרים שהתובע עצמו מפנה אליהם בסיכומיו, חויבה מרשתו של הנתבע בהוצאות לטובת התובע עקב מחדל דיוני כזה או אחר, מנגד, גם התובע ניסה, תבע, התלונן ונדחה. זהו ההליך המשפטי, זו הזירה המשפטית, איש איננו מושלם, איש איננו חף מטעויות, איש איננו זוכה תמיד, קו הגבול בין מאמץ, פעולה ואסטרטגיה לגיטימיים ולבין "עוולה" איננו חד וברור אך מה שברור הוא כי בשל אופייה המיוחד של הזירה המשפטית, הזירה היחידה בה מותר בחברה מתוקנת לאזרחים וגופים משפטיים "לריב" כאשר הסעד הוא לרוב פגיעה בקניין או בחירות כלשהי של אדם אחר, יש לאפשר מתחם רחב של פעולות הנדרשות לבירור ההליך המשפטי תוך הבנה שכל צד פועל עבור עצמו ועבור האינטרסים שלו ולא עבור יריבו ובשיטה אדוורסרית כמו שלנו, בסופו של יום האמרה

"
let the best man win
" רלבנטית מאד, אם כי אין זה סוד שמעבר לתקנות ולכללי האתיקה גם בית המשפט שומר על כך שהגבול לא ייחצה. ברור שיש מקרים בהם פעולות ואסטרטגיות לגיטימיות עוברות את הגבול אך דבר זה לא קרה כאן.

אני מאמץ בפה מלא את הציטוטים שהובאו בסעיף 15 לסיכומי הנתבע מתוך פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע בתיק 32547-04-15 ומקבל את הטיעונים כמו גם את ההפניות לפסיקה ביחס להטלת חבות על עורך דין של הצד השני.

כדי להטיל חבות על עורך דין הפועל עבור לקוחו, יש לשכנע שהתקיימו נסיבות חריגות וקיצוניות ויש לשכנע כי דרך פעולתו של עורך הדין מנוגדת לכללים, לדין הרלבנטי ולפעולת האדם או עורך הדין הסבירים.
כאמור, כאן לא הוכחו מצד הנתבע לא זיוף, לא הצהרת שקר ביודעין, לא גניבת כספים, לא הדחת עדים, לא עוולות עצמאיות כמו הוצאת לשון הרע או תקיפה, לא פגיעה בפרטיות, לא הפרת כלל ספציפי מכללי לשכת עו"ד או כל הפרת חובה חקוקה אחרת ומעבר לתקלה תמימה, לה שותף באשם תורם גם התובע ואשר נוגעת לסכום מתון ושבגינה לא באמת הוכח נזק כלשהו (מקל וחומר אם פוצה התובע ב-1,000 ₪ על פי החלטה שיפוטית רלבנטית) אין בתביעה זו דבר מעבר לטענות וטענות גרידא.

המסקנה אם כך היא שאת התביעה יש לדחות היות ולא הוכחה.

ומה עם אותה תקלה ביחס לסכום האבוד בחשבונו של הנתבע? לא כל תקלה ולא כל טעות הם בהכרח רשלנות, יחד עם זאת מבלי לחטוא בחטא "החוכמה שבדיעבד" על הנתבע רובצת אחריות כללית לבדוק את הקורה בחשבונותיו, גם אם מדובר בחשבון שאיננו פעיל במיוחד, ביטוי לאחריות כללית זו אתן בפסיקת ההוצאות. לנתבע (ומבטחתו שהיא חליפתו) נגרמו טרחה והוצאות בתיק זה, עלות ייצוגו בתיק של קרוב למיליון וחצי ₪ גם היא מן הסתם לא דבר של מה בכך, לא לו ולא למבטחתו והביטוי לעמדתי בדבר האחריות הכללית של הנתבע והנזק (שלא באמת הוכח וכומת) בעקבותיה היא באי פסיקת הוצאות לזכותו. מדובר בסוג של יישום של "אשם תורם" ולאו דווקא של חבות.

וכדי שהדברים יהיו ברורים, שיעור הריבית וההוצאות היחסיות על סכום "מולן" של כ-14,000 ₪ שהיה מקום לפסוק לתובע כ"נזק" נמוך ובהרבה מהוצאות המשפט שהיה מקום להטיל עליו בגין ניהול מלא של הליך ששוויו מיליון וחצי ₪. הרי אם התובע היה מגיש תביעה קטנה על סכומי הריבית, חיוב יחסי של הוצאות בהוצל"פ על סך מולן של
14,000 ₪ וגם תובע עוגמת נפש "כמקובל" לא היה זוכה, אם בכלל, ביותר מאשר אלפים בודדים (בדגש על בודדים) בשקלים.

מנגד על דחיית תביעה בסך מיליון וחצי ₪ בקירוב, היה מקום לחייב את התובע בהוצאות המסתכמות ב-6 ספרות. אם עניין הוכחת התביעה מוכתב על פי הדין, עניין פסיקת ההוצאות היא בשיקול דעתי ולאחר הפעלתו וביצוע האיזונים הנדרשים ומתן המשקל לאותה טעות והלנת הכספים, הנני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

התביעה נדחית.




ניתן היום,
כ"ט אייר תשע"ז, 25 מאי 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 39837-02/15 אלי דוד נ' אלון אלדר (פורסם ב-ֽ 25/05/2017)