פסקי דין על מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש | פסקי דין על בן פלדמן

2725-06/16 פ     28/05/2017




פ 2725-06/16 מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש נ' בן פלדמן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"פ 2725-06-16 מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש
נ' פלדמן




לפני
כבוד השופטת דנה אמיר


בעניין:

מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש




המאשימה


נגד


בן פלדמן




הנאשם

נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד הדס קליין
ב"כ הנאשם עו"ד משה אלון
הנאשם בעצמו

הכרעת דין

פתח דבר
כמצוות הוראת
סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982

אני מודיעה בפתח הכרעת הדין כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 397 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977
(להלן: "חוק העונשין").

רקע ועובדות כתב האישום:
1.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.3.2015 נעצר המתלונן על ידי הנאשם ושוטרים נוספים בעקבות אירוע מוקד הפגנה והפרת סדר (להלן: "ההפגנה") והובל לתחנת המשטרה מרחב דן תל אביב. בהגיעו לתחנה, הוכנס המתלונן על ידי הנאשם לחדר צדדי, שם ערך הנאשם חיפוש על גופו של המתלונן בעודו אזוק. במהלך החיפוש נמצא טלפון נייד בחליפתו של המתלונן. הנאשם שאל את המתלונן מדוע הצהיר קודם לכן שאין ברשותו טלפון נייד נוסף, הורה למתלונן להוריד את משקפיו וסטר לו בלחיו השמאלית. בכך תקף הנאשם את המתלונן שלא כדין.

2.
במענה לכתב האישום אשר ניתן ביום 19.2.17 אישר ב"כ הנאשם את המפורט בסעיפים 1-3 לכתב האישום לפיהם נעצר המתלונן במסגרת ההפגנה והובל לתחנת מרחב דן. כן אישר כי נערך חיפוש על גופו של המתלונן בעודו אזוק. עוד אישר כי במהלך החיפוש נמצא בחליפתו של המתלונן טלפון נייד וכי הנאשם שאל את המתלונן מדוע הצהיר שאין ברשותו טלפון נייד. ב"כ הנאשם אף אישר כי הנאשם הורה למתלונן להסיר את משקפי הראיה שעל עיניו. ב"כ הנאשם כפר בשם הנאשם במתן הסטירה למתלונן ובכך בתקיפתו.

ראיות המאשימה:
3.
מטעם המאשימה העיד המתלונן והוגשו בהסכמה המוצגים אשר סומנו ת/1 – ת/3. בעדותו העיד המתלונן כי היה ברחוב בבני ברק בזמן ההפגנה כשהבחין בהתקהלות וניגש "לראות מה קורה" (עמ' 5 ש' 11-12). לדבריו הגיע לקו הראשון של המפגינים והבחין בשוטר מתנהג באלימות כלפי המפגינים. בנסיבות אלה אמר לשוטר ש"הוא יכול לבקש לזוז ולא צריך לדחוף". לטענת המתלונן, השוטר המשיך לדחוף ולהתפרע ולכן הוא הדף אותו. באותה העת סימן השוטר לכיוון המתלונן לכמה בלשים, ביניהם הנאשם, אשר תפסו אותו בידיו וברגליו, עצרו אותו וסחבו אותו (עמ' 5 ש' 18). המתלונן ציין כי המדובר במעצר אלים, והדגיש כי במהלכו נפלו מראשו הכובע והכיפה. כשביקש מהשוטרים להרימם – אלה לא התייחסו אליו והוסיף שהייתה המולה כתוצאה מהמעצר (עמ' 5 ש' 26). עוד פירט כי נאזק בידיו כשהוכנס לניידת והובא לתחנת המשטרה, שם נאזק גם ברגליו והובא לחדר הבילוש.

4.


בחקירתו הראשית פירט כי "ייבשו אותו" בחדר הבילוש משך שעתיים (עמ' 5 ש' 29) עד שהוכנס לחדר צדדי לביצוע החיפוש על ידי הנאשם. בעת חקירתו הנגדית מסר כי עבר פרק זמן של חצי שעה עד ביצוע החיפוש על ידי הנאשם (עמ' 12 ש' 23). עוד ציין כי במהלך הבדיקה "הוא (הנאשם – ד.א.) ביקש ממני להוריד נעליים וכו'" (עמ' 5 ש' 31). לדבריו נשאל על ידי הנאשם האם יש לו מכשיר טלפון נוסף ולאחר שהשיב בשלילה בדק הנאשם בכיסי חליפתו ומצא מכשיר טלפון נוסף. עוד הוסיף כי אז נשאל על ידי הנאשם מדוע אמר שאין לו פלאפון. ופירט: "אמרתי לו שהחלפתי פלאפונים בדיוק באותה התקופה ואת הפלאפון הישן שמתי בכיס של החליפה שיהיה לי שם ולא זכרתי" (עמ' 6 ש' 3). לגרסתו, בעקבות כך ביקש ממנו הנאשם להוריד את משקפיו ונתן לו סטירה "ממש חזקה" בלחיו השמאלית כשבאותה העת היה אזוק בידיו וברגליו. לדבריו "הייתי בהלם, איך זה יכול להיות" ואז שאל את הנאשם לפשר התנהגותו והנאשם השיב לו "דמיינת, אתה שקרן" (עמ' 6 ש' 5) והכחיש את ההאשמה. עוד טען כי כאשר הגיעו שוטרים נוספים למקום, הטיח בפני
הם את ההאשמות ואמר להם שחברם סטר לו. הנאשם הכחיש את האירוע בפני
הם והם צידדו בנאשם.

5.
באשר להמשך האירועים פירט כי ביקש לראות עורך דין בעקבות הסטירה הנטענת. לדבריו, בעצת עורכת הדין אשר מונתה לו מטעם הסנגוריה הציבורית לא הגיש מיד תלונה למח"ש אלא המתין לתוצאות החקירה בעניינו. עוד הוסיף כי בעת החקירה סיפר לחוקרת את שארע וזו אף הבחינה בסימן על לחיו וביקשה שיציין זאת בסוף החקירה. ועוד, על פי עדותו, אביו אשר הגיע לתחנה
הבחין בסימן אדום על לחיו והוא סיפר לו שקיבל סטירה חזקה מאחד השוטרים (עמ' 6 ש' 23-24).
לדבריו, לא הלך למרפאה שכן במהלך מספר שעות ממתן הסטירה התפוגג הסימן. באשר לתלונה למח"ש הבהיר כי תחילה לא הגישה שכן המתין לגלות מהן תוצאות חקירתו לאור עצת עורכת דינו ועל מנת שלא יתנכלו לו לאור תלונתו. לאחר שנסגר נגדו התיק שכח את המקרה ונזכר בו כאשר קיבל את המכתב ממח"ש לפיו במידה ולא יגיש תלונה ב-30 הימים הקרובים תפוג זכותו ואז פעל להגישה.

6.
המתלונן בעדותו הבהיר כי לא הכיר את הנאשם לפני האירוע וטען כי אין לו כל סיבה להעליל עלילות שווא בנוגע אליו. עוד הדגיש כי
בלש אחר (עד ההגנה אמיל בריילובסקי (להלן: "השוטר אמיל")) השתתף גם הוא באירוע ואשר עצר אותו "כמה פעמים בעבר" (עמ' 7 ש' 32). לטענתו,
אילו היה בוחר להעליל עלילות שווא היה מעליל את העלילות בנוגע השוטר אמיל אשר לטענתו היה אף דומיננטי יותר בעת המעצר.


7.
בעת חקירתו הנגדית חזר המתלונן על עיקרי הדברים באשר לסטירה הנטענת. תחילה השיב כי אינו זוכר בדיוק מדוע נערכה ההפגנה ביום האירוע, לדבריו: "אולי היה מישהו שניסו לעצור אותו". לשאלתו המפורשת של הסנגור אישר כי המדובר במשתמט (עמ' 9 ש' 9). המתלונן שב וטען שעבר קרוב למקום, שמע והגיע למקום ההפגנה, לדבריו עמד בשורה ראשונה, מאחר ונדחף כדי לראות מה קורה. עוד חזר על דבריו לפיהם השוטר אשר היה במקום התפרע באלימות ודחף ועל כן הדף אותו (עמ' 9 ש' 26). המתלונן טען כי תיק החקירה בעניינו נסגר שבוע לאחר האירוע וטען כי השוטר אמיל הוא זה אשר מילא פרטים ואסף עדויות מכולם וכי לא הייתה לו כל אינטראקציה עם הנאשם במהלך המעצר (עמ' 10 ש' 30-31). המתלונן לא זכר מי הביאו או שמר עליו בתחנה ואישר כי יתכן והיה זה הנאשם. עוד הוסיף כי החיפוש נערך כחצי שעה לאחר שהביאו אותו לתחנה (עמ' 12 ש' 23) ולאחר מכן היה שם מספר שעות. כשנשאל האם הראה לחוקרת את הסימן הנטען בלחי בגין הסטירה השיב שהוא חושב שכן ושב וציין כי אביו הגיע מספר דקות לפני החקירה לתחנת המשטרה וראה את הסימן (עמ' 13 ש' 9). כשנשאל מדוע אביו לא מסר עדות במח"ש השיב: "אני חושב שהוא שאל אותי אם יש עניין שגם הוא יבוא, ואמרו לו שאין צורך" (עמ' 14 ש' 1).
והוסיף שוב שגם עורכת הדין שמונתה לו מטעם הסנגוריה הציבורית ראתה את הסימן על לחיו. בנוסף, אישר בפני
הסנגור כי את השוטר אמיל הכיר מאירוע אחד קודם בלבד. כשהוטח בפני
ו כי טען בחקירתו הראשית שהשוטר אמיל עצר אותו בעבר כמה פעמים השיב: "מספר פעמים? – זה פעמיים. פעם אחת קודמת, ופעם שניה בהפגנה הנוכחית" (עמ' 12


ש' 3).

8.
מטעם המאשימה הוגש ת/1 הודעת הנאשם בחקירה. בהודעתו טען הנאשם כי לא היה כל דבר חריג באירוע. לדבריו: "הורדתי לו את האזיקים עשיתי עליו חיפוש על הגוף והחזרתי עליו את האזיקים".
כשהטיח בו החוקר כי עשה את החיפוש בעוד המתלונן אזוק בידיו ענה הנאשם: "אי אפשר פיזית לעשות דבר כזה. אולי עשיתי עליו את החיפוש ואחר כך החזרתי עליו את האזיקים". כשהטיח החוקר בפני
הנאשם כי מחומר הראיות עולה כי הורה למתלונן להוריד משקפיו וסטר לו, השיב הנאשם: "אין דבר כזה. בטח לא אם אתה אומר שהוא היה אזוק. אני לא עשיתי את זה. מה כל מישהו שיעצבן אותי אז אני אוריד לו כאפה?" והכחיש באופן גורף את הדברים. בעימות שנערך בין המתלונן לנאשם (ת/2א ו-ת/2ב), חזרו השניים על גרסאותיהם. כאשר נשאל המתלונן באיזו לחי סטר לו הנאשם, תחילה לא זכר ולאחר מכן ענה כי הוא כמעט בטוח שהמדובר בלחי שמאל. המתלונן שאל את הנאשם לסיבה שלטעמו הוא מעליל עליו עלילות שווא, ביתר שאת לנוכח העובדה כי מבחינה הלכתית יש איסור להגיש תלונת שווא במשטרה. הנאשם ענה כי לא סטר למתלונן וכי על המתלונן לעשות חשבון נפש עם עצמו. כשנשאל הנאשם לאינטרס בהגשת תלונה כנגדו בלבד, למרות שהיו עוד בלשים מעורבים, השיב כי אולי הסיטואציה של המעצר ואי-הנעימות גרמה לכך. בדו"ח הפעולה ת/3 שנערך על ידי הנאשם פירט הנאשם כי בעת ההפגנה הבחין בבחור צעיר (המתלונן) דוחף שוטר בשתי ידיו באזור החזה, צעק לעברו "משטרה, אתה עצור" ותפס את צדו הימני. לאחר שהמתלונן התנגד למעצר, הגיע השוטר אמיל לסייע. השניים הובילו את הנאשם לניידת כשסביבם המולה. בדרכם לניידת, נפלו כובעו וכיפתו של המתלונן אך לא היה הייתה אפשרות להשיבם, במהלך הליווי לניידת הודיע למתלונן בשנית שהוא עצור ומהן זכויותיו. בהגיעם לניידת, כבל את המתלונן באזיקי ידיים. בהגיעם לתחנת המשטרה, ערך למתלונן חיפוש על הגוף חיצוני מחשש שמא המתלונן מחזיק על גופו דבר מה שעלול לסכן אותו. בסיום רישום הדו"חות הרלוונטיים, העלה הנאשם את המתלונן לחדר החקירות.

ראיות ההגנה:
9.
מטעם ההגנה העיד הנאשם. הנאשם הכחיש מכל וכל כי סטר למתלונן. לדבריו הגיע יחד עם מספר שוטרים למקום ההפגנה והבחין הנאשם במתלונן דוחף שוטר. הנאשם ניגש יחד עם השוטר אמיל והודיע למתלונן שהוא עצור בגין תקיפת שוטר. לאחר שהמתלונן התנגד למעצר נלקח בכוח לניידת. בדרך לניידת נפלו הכובע והכיפה של המתלונן אך לא הייתה באפשרות הנאשם להרימם, למרות בקשותיו החוזרות של המתלונן, לאור ההמולה מסביב. כשהכניס הנאשם את המתלונן לניידת כבל את ידיו באזיקים. בעקבות מעצרו של המתלונן נוצרה התקהלות סביבו וסביב הניידת. לדבריו, כשהגיעו לתחנת המשטרה אזק את המתלונן ברגליו (עמ' 19 ש' 9), הכניס את הנאשם לפינה צדדית בחדר הבילוש, מטעמי צנעת הפרט ועל מנת למנוע בריחה, וביצע
על גופו של המתלונן חיפוש. לדבריו החיפוש בוצע לאחר שהסיר את האזיקים מידיו של המתלונן והוא נותר אזוק ברגליו. הנאשם אף העיד כי מילא דוחות בעניינו של המתלונן. בעת החיפוש מצא הנאשם טלפון נייד.
הנאשם אישר כי ביקש מהמתלונן להסיר את משקפיו, לדבריו על מנת לבדוק מפני מכשיר ציתות והוסיף כי הסתכל על המשקפיים כשהיו בידיו של המתלונן. עוד הוסיף כי ניתן להתקין מכשירי ציתות בעטים, שעונים ובמשקפיים וכי ניתן לרכוש אביזרים מסוג זה "בגרושים" באינטרנט (עמ' 19 ש' 5). הנאשם אישר כי לא בדק את חגורת הנאשם לקיומו של מכשיר ציטוט וציין כי לו היה לנאשם עט או שעון היה בודק אותם (עמ' 24 ש' 22). לשאלת ב"כ המאשימה האם זוהי בדיקה שגרתית השיב כי עובר לאירוע הורה פעם אחת אחת נוספת לחשוד אחר במשקפי שמש להסיר משקפיו (עמ' 23 ש' 1-2, 19-20).

10.
כאמור, לדברי הנאשם, בעת החיפוש היה המתלונן אזוק ברגליו בלבד ואזיקי הידיים הוסרו לצורך ביצוע החיפוש ופירט כי במהלך החיפוש הוסרו נעליו של המתלונן והוא נדרש להסיר מכנסיו. הנאשם הסביר כי יתכן וטעה בהגדרת סוג החיפוש בדוח הפעולה ת/3 (שם הוגדר החיפוש כחיפוש חיצוני על הגוף) ולא חיפוש חיצוני בגוף (עמ' 27 ש' 5) לאור הסרת המכנסיים והנעליים. כן השיב כי מהות החיפוש הייתה בדיקה האם קיים משהו שיסכן אותו אך במהלכה נבדקים גם דברים נוספים. לדבריו לא היה שום דבר חריג בחיפוש (עמ' 22 ש' 12). הנאשם זכר כי היה טלפון על גופו של המתלונן, לגרסתו לא אמר למתלונן דבר על כך ואינו זוכר כל שיח בעניין זה. באשר לאישור המפורט בסעיף 4 לכתב האישום, המפרט כי שאל את המתלונן מדוע הצהיר קודם כי אין ברשותו טלפון נייד בעת המענה לכתב האישום, הצהיר הסנגור כי יתכן וטעה בעת מתן המענה שניתן מפיו והוסיף כי גרסת הנאשם היא כמפורט בהודעתו ת/1.
הנאשם אף טען כי נתן למתלונן להתקשר לאביו מהטלפון הנייד ולהודיע שנעצר (עמ' 21 ש' 18). ועוד, לדברי הנאשם סיפק למתלונן כיפה שהייתה בתחנה. הנאשם אישר כי לא ציין
את תפיסת הטלפון בדוח הפעולה תוך שהבהיר כי מאחר והטלפון הנייד לא נתפס כמוצג, לא ציין זאת בדוח הפעולה (עמ' 27 ש' 5-6).

11.
מטעם ההגנה העיד השוטר אמיל ואף הוגש נ/1, דוח פעולה אשר ערך.
לדבריו ביחד עם הנאשם סייע בפינוי הכביש בהפגנה. הנאשם ניגש ראשון למתלונן והוא הגיע לסייע, שניהם עצרו את המתלונן והובילו אותו לניידת בליווי שוטרים. השוטר אמיל העיד כי אינו זוכר שהמתלונן פנה אליו כשהיה עצור ואמר לו שהנאשם סטר לו והוסיף כי כשהורידו את הנאשם והמתלונן בתחנה, חזרו הוא ובלש נוסף להפגנה והנאשם נשאר עם המתלונן. אמיל ציין כי הוא חושב שראה את הנאשם והמתלונן בתחנת המשטרה לאחר שחזר מההפגנה ולא זכר באיזה שלב,
ואף השיב כי קיימים בלשים נוספים ממוצא רוסי בתחנה אך הוא אינו יודע אם נכחו בעת האירוע, לדעתו אלה זומנו לחקירה במח"ש (עמ' 29 ש' 22). באשר להיכרותו המוקדמת עם המתלונן סיפר כי הגיע פעם בעבר לביתו על מנת לעצרו בגין הפרות סדר. לשאלת ב"כ הנאשם השיב כי גם הוא נחקר במח"ש בעקבות האירוע המדובר.

דיון והכרעה:
12.
סעיף 379 לחוק העונשין

מגדיר תקיפה כהפעלת כוח כלפי גופו של אדם. זו באה לכלל ביטוי בהכאת אדם ונגיעה בו, דחיפתו או הפעלת כוח בדרך אחרת על גופו, במישרין או בעקיפין וזאת בלא הסכמתו, או בהסכמתו שהושגה בתרמית. במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים עובדתית. כך, בעוד שהמאשימה טוענת כי הנאשם סטר למתלונן, טוען הנאשם - לא היו דברים מעולם. לביסוס האישום הוצגה מטעם המאשימה עדותו היחידה של המתלונן.

13.
כידוע, הגם שניתן להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה של מתלונן על בית המשפט לשקול בזהירות יתרה את אותה העדות ואת מהימנותה כשזו עומדת לבדה מול כפירתו של הנאשם. כך נקבעה חובת "האזהרה העצמית" של השופט, לפיה על בית המשפט להזהיר עצמו טרם ביסוס הרשעה על סמך עדות יחידה ועליו לבחון ולשקול בקפידה יתירה האם ניתן להסתפק בה לבדה כבסיס להרשעה ולנמק החלטתו. ראו י. קדמי, בספרו על הראיות:


"מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על-פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהיה; והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. ואכן, הכלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית המשפט ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה- די בה כשלעצמה כדי לבסס הרשעה בפלילים".
(י' קדמי, על הראיות כרך א' עמ' 470).

במקרה דנן מצאתי כאמור לזכות את הנאשם לאחר שמיעת הראיות ובפרט עדותו של המתלונן לפני, ומשלא מצאתי, לאחר שהזהרתי עצמי כנדרש, כי ניתן לקבוע שהוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום על סמך הראיות אשר הוצגו.

14.
הסיבות לקושי בהרשעת הנאשם על סמך עדותו היחידה של המתלונן במקרה דנן, ובשים לב כי לא היו כל עדים לאירוע הסטירה הנטען הן כדלקמן: ראשית, התרשמותי מעדותו של המתלונן אשר תפורט להלן ושנית, מחדלי חקירה ובשלם, העדר ראיות התומכות בגרסתו של המתלונן. באשר להתרשמותי מעדות המתלונן, במסגרת שקילת עדותו לא יכולתי להתעלם מכך שהמתלונן הפחית מרמת מעורבותו האמיתית באירוע ההפגנה ולעדותו בהקשר זה שלא נשמעה אמינה. כך, טענתו לפיה נקלע למקום במקרה, לשורת המפגינים הראשונה, כשתחילה אף טען שלא ידע בדיוק מדוע התקיימה ההפגנה. וכן ראו גם ת/3 דוח המעצר שם פורט כי המתלונן אמר "לא עשיתי כלום" ולא פירט כי רק הדף את השוטר כפי שטען בבית המשפט. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שהמתלונן הרחיב בדבר נפילת כובעו וכיפתו אך שכח לציין כי הנאשם העמיד לשימושו כיפה בתחנת המשטרה
ואף לא ציין כי הנאשם נתן לו לעשות שימוש בטלפון הנייד על מנת להתקשר לאביו אשר אף הגיע לתחנת המשטרה. גרסתו של הנאשם ביחס לשיחת הטלפון והכיפה לא נסתרה על ידי המאשימה והיא אף לא טענה שאיננה נכונה. אציין עוד, מבלי ליתן לדבר משמעות רבה, כי גם עדותו של המתלונן ביחס לציר הזמן בתחנת המשטרה לא הייתה קונסיסטנטית. תחילה טען כי המתין שעתיים עד לביצוע החיפוש ולאחר מכן כחצי שעה.

בנוסף ובעיקר, לא מצאתי ליתן אמון בגרסת המתלונן לפיה היה אזוק בידיו וברגליו בעת החיפוש. המתלונן עצמו העיד כי נדרש להוריד נעליו והנאשם הוסיף כי הורה למתלונן להוריד גם את מכנסיו בעת החיפוש. טענה זו לא נסתרה והיא אף הגיונית ומתיישבת עם הצורך בעריכת החיפוש במקום בו נשמרת צנעת הפרט כפי שנעשה. ספק אם ביצוע חיפוש מסוג זה אפשרי כשידיו של חשוד כבולות ואין זה סביר שכך היה. כל אלה מעלים ספק בליבי באשר לנכונות הפרטים שמסר המתלונן בקשר לתלונתו.

15.
נתתי דעתי לטענתו החוזרת של המתלונן בעת עדותו וטענת המאשימה לפיה מכך שהמתלונן התלונן אודות סטירה בלבד ולא פירט תקיפה חמורה מזו עולה כי לא ביקש להאדיר את האירוע או להעליל עלילות שווא. עוד נתתי דעתי לטענה כי אין זה סביר שהמתלונן יעליל עלילות שווא דווקא בנוגע לנאשם נוכח היכרותו הקודמת עם השוטר אמיל. אינני מוצאת כי טענות אלה מלמדות על סימני אמת בעדות המתלונן, וודאי לא במידה הנדרשת כדי שניתן יהיה להתעלם מהמפורט לעיל על ידי. על פי עדות המתלונן התקיפה הנטענת ארעה בתחנת משטרה בחדר צדדי שבחדר הבילוש. קשה להלום שאדם בר דעת יספר על אירוע אלימות חמור, מקום בו מבקש להעליל עלילות שווא, שכן אז הייתה עולה השאלה, כיצד לא שמעו הנוכחים במקום את שארע בזמן אמת ובהינתן המקום בו בוצע החיפוש. באשר לשוטר אמיל, משהובהר מתוך הראיות כי זה לא שהה ביחידות עם המתלונן כלל ואף עזב את תחנת המשטרה וחזר למקום ההפגנה מיד לאחר הבאת המתלונן לתחנת המשטרה, נראה כי גם לו רצה בכך המתלונן, לא יכול היה להעליל עלילת שווא בנוגע לשוטר אמיל שכן לא שהה עמו ביחידות. בנוסף גם טענתו של הנאשם לפיה השוטר אמיל עצר אותו בעבר "מספר פעמים" התבררה כמוגזמת ולא מדויקת
משאישר בעת חקירתו הנגדית כי נעצר פעם אחת על ידי השוטר אמיל קודם לאירוע מושא כתב האישום בעת חקירתו הנגדית לטענתו: "מספר פעמים? – זה פעמיים. פעם אחת קודמת ופעם שנייה בהפגנה הנוכחית". עוד יש לציין כי מהראיות עולה כי הנאשם היה דומיננטי יותר במעצרו של המתלונן, הוא זה אשר ניגש אליו ראשון בהפגנה ואף נשאר אתו בתחנת המשטרה.

אציין כי לא נעלמה ממני העובדה שהמתלונן התלונן אודות הסטירה כבר בעת חקירתו כחשוד, ופעם נוספת במח"ש ושקלתי עניין זה במסגרת שיקולי. יחד עם זאת, לאור התרשמותי מהמתלונן, שלא דייק בפרטים שונים כמפורט לעיל, לא מצאתי כי יש בעובדה זו כדי להסיר את הספק המכונן בי באשר לאמיתות התלונה. נתתי דעתי גם לטענה לפיה הנאשם לא ביסס כי נהוג לבדוק משקפיים לקיומם של מכשירי הקלטה וכן התהייה כיצד אלה נבדקו באם היו בידיו של המתלונן בכל העת. יחד עם זאת, לא ניתן לפסול טענת הנאשם בהקשר זה לחלוטין. משהוריד המתלונן משקפיו, החלק הפנימי של המשקפיים היה גלוי כך שניתן לראות האם הותקן בו כל מכשיר גם בידיו כשלדברי הנאשם, המתלונן הציג לו את המשקפיים. בנוסף, הנאשם לא טען כי פעל על פי נוהל של משטרת ישראל אלא כי פעל כך מיוזמתו, כשעל פי פרסומים באינטרנט ניתן להסתיר מכשירי הקלטה במשקפיים וכי בדק פעמים רבות לקיומם של מכשירי הקלטה, כשביחס לבקשה להסיר את המשקפיים זכר כי ביקש זאת פעם אחת נוספת מחשוד במשקפי שמש.

16.
הקושי בהרשעה על סמך עדותו היחידה של המתלונן כמפורט לעיל אף מתעצם נוכח קיומם של מחדלי חקירה במקרה זה. אמת ונכון שבשלב החיפוש נכחו הנאשם והמתלונן לבד ולא היו עדי ראיה לאירוע, יחד עם זאת, את גרסתו של מתלונן ניתן היה לנסות ולאמת על מנת לבססה כפי שיפורט להלן וזאת לא נעשה. כידוע, הגם שקיומם של מחדלי חקירה לבדם אינו מביא באופן אוטומטי לזיכוי נאשם, מקום בו בשל מחדלי חקירה, אין כל תימוכין לעדות יחידה, הגם שנטען שתימוכין כאלה בנמצא, ובפרט כשהעדות היחידה איננה מהסוג בו ניתן ליתן את אותו אמון זהיר נדרש, מקים הדבר קושי ממשי נוסף. (ראו, על ההבחנה בין המקרים, ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל
(18.5.2006)).

17.
בהקשר זה יש לתת את הדעת למחדלי החקירה הבאים: באשר למועד הגשת התלונה למח"ש נתן המתלונן הסבר לפיו פעל כך בעצת באת כוחו מהסנגוריה הציבורית ויש טעם בטענת הסנגור לפיה מצופה מאדם אשר מקבל סטירה חזקה בעודו אזוק בידיו ורגליו כנטען להתלונן באופן מידי במח"ש (בשים לב לכך שציין זאת בעת חקירתו כחשוד). למרות זאת, לא בדקה המאשימה טענתו בדבר עצת באת כוחו או אימתה אותה באמצעות פניה אליה. עוד לא בדקה המאשימה האם מאשרת באת כוחו דאז של המתלונן כי ראתה על לחיו סימן אדום בזמן אמת כפי שהעיד. ועוד, לגרסת המתלונן גם החוקרת אשר חקרה אותו ואביו שהגיע לתחנה הבחינו בסימן הנטען על לחיו. באשר לחוקרת, נמסר בדיון על ידי המאשימה כי זו נשאלה, לא זכרה את הדברים ועל כן לא הובאה לעדות. באשר לאביו של הנאשם, המאשימה לא מצאה צורך לגבות ממנו הודעה ולזמנו לעדות בבית המשפט באופן תמוה ובפרט לאור דברי המתלונן עצמו לפיהם אביו היה נכון להעיד.

תמוהה מזו היא העובדה שלמרות זאת, מופיע שמו של אביו של הנאשם ברשימת עדי התביעה. כששאלתי את התובעת לפשר העניין לא הייתה בפיה תשובה עניינית בהקשר זה. ב"כ המאשימה הסכימה בסיכומיה "שהכי טוב היה למצוא את האבא" אך טענה כי גם לו היה מזומן אביו של המתלונן למסירת עדות הייתה עולה הטענה כי זה בוודאי יחזק את דברי בנו ללא קשר לאמת, או שניתן היה לטעון כי הסימן על לחיו נוצר בעת מעצרו בהפגנה. עמדה זו אינה יכולה להתקבל. ברור שאת הראיות הרלבנטיות יש להניח בפני
בית המשפט. ככל שהיה עולה צורך בעדותו של האב לאחר קבלת גרסתו, בית המשפט הוא זה אשר אמור להתרשם מהעד באופן בלתי אמצעי
ואשר קובע ממצאים באשר למהימנותו ומשקלה של העדות. עצם העובדה שההגנה יכולה הייתה להעלות טענה כזו או אחרת באשר לאמיתות גרסת עד, האינטרס שיש לו במשפט או כל טענה אחרת אין בה כדי להביא למסקנה אוטומטית לפיה מיותר לזמן עד זה ולו לחקירה, וודאי מקום בו לבד מעדות זו נמצאת עדותו היחידה של המתלונן ובראי הטענה כי האב הבחין בסימן הסטירה על לחיו של המתלונן.

18.
ועוד, טוענת ב"כ המאשימה בסיכומים כי העובדה שנחקרו שלושה בלשים שאמרו שלא היו במקום בעת האירוע לא שולל את העובדה שהיו בלשים אחרים אותם היה קשה להשיג תוך שציינה שהמתלונן אינו יודע את שם הבלש בפני
ו התלונן על הסטירה הנטענת. נוכחותם של שוטרים אחרים במקום (ואולי גם עצורים/מעוכבים או אנשים אחרים נוספים) רלבנטית עד מאוד לאור המיקום בו נערך החיפוש. ניתן להבין, מההסבר שניתן ומהמפורט בת/1, כי קיים סיכוי כלשהו ששוטר או אדם אחר ששהה בחדר הבילוש בעת האירוע היה שומע ולו את חילופי הדברים בין הנאשם והמתלונן בעת החיפוש במהלכו נטען שסטר הנאשם למתלונן. לא הוצג בפני
כי נערכה כל בדיקה מקיפה בהקשר זה ובפרט באשר לזהות השוטרים שהיו במשמרת באותו הזמן, על אף טענת המתלונן לפיה התלונן באוזניהם. כזכור, תפקידה של המאשימה הוא להגיע לחקר האמת, וודאי כשהמדובר בגרסה מול גרסה. כך עליה לבדוק מי היה במקום ולנסות לאמת או להפריך את גרסת המתלונן, ככל שניתן, טרם בקשתה להסתמך על עדותו היחידה לשם הרשעתו ובשים לב שהמתלונן והנאשם שהו ביחידות בעת האירוע הנטען.

19.
נתתי דעתי לטענת המאשימה לפיה הנאשם לא ציין בדוח הפעולה כי תפס את הטלפון הנייד מהמתלונן. אינני מוצאת שיש בכך נפקות רבה משהטלפון לא נתפס כמוצג ואין חולק כי הושב למתלונן עם סיום העדות. עוד נתתי דעתי לטענה לפיה בדוח הפעולה רשם הנאשם כי בוצע למתלונן חיפוש על הגוף בעוד שבעת עדותו העיד תחילה כי המדובר בחיפוש פנימי ולאחר מכן ציין כי המדובר בחיפוש בגוף. אינני מוצאת בסתירה זו משמעות, הגם שנכון היה לציין את סוג החיפוש המדויק שבוצע בדוח הפעולה ובעת החקירה במח"ש. על פי הראיות, בעוד שהמונח בו השתמש הנאשם לתיאור החיפוש השתנה, באשר לאופן החיפוש היה הנאשם עקבי בעדותו. אין חולק כי נעליו של המתלונן הוסרו במהלך החיפוש ואף לא נסתרה טענת הנאשם כי הורה למתלונן להסיר מכנסיו. בנסיבות אלה אין משמעות רבה לשינויים בהגדרת החיפוש ככל שהדבר נוגע לבחינת עדותו של הנאשם. ועוד, אינני מוצאת משמעות רבה בכך שהנאשם אף לא ציין בדוח הפעולה כי ביקש מהמתלונן להסיר משקפיו, זאת בראי העובדה שגם הסרת הנעליים והמכנסיים לא צוינה בדוח ולאור כך שהנאשם אישר כי הורה למתלונן להסיר משקפיו מיד כשנשאל על כך.

20.
עוד יש להוסיף ולציין כי בדוח הפעולה ת/3 חסרים גם פרטים הפועלים לזכות הנאשם והמלמדים לכאורה על שמירה על זכויות המתלונן ויחס מכבד כלפיו (מתן הכיפה ושיחת הטלפון לאביו שלא נסתרו). מכאן מסקנתי היא כי הגם שדוח הפעולה ת/3 לא נערך כנדרש על ידי הנאשם ואינו מפורט דיו, נוכח סוג הפרטים שהושמטו, אין מקום להסיק מהחוסר מסקנה לחובת הנאשם. ואוסיף במאמר מוסגר שיש להניח כי לו היה מתרחש אירוע הסטירה כפי שפירט המתלונן, ובכלל זאת תלונתו באזני שוטרים אחרים במקום בזמן אמת, היה הנאשם טורח לפרט בגוף הדוח ולו את מתן הכיפה ושיחת הטלפון למתלונן ולא לציין לראשונה בחקירתו במח"ש כי נתן למתלונן כיפה בתחנה.
דווקא חסרים אלה בדוח מחזקים את הספק הקיים בי באשר לביצועה של העבירה על ידי הנאשם.

21.
נוכח האמור לעיל, לאחר שמיעת עדותו
של המתלונן לא מצאתי כי היה מהימן דיו וניכרו בו סימני אמת באופן בו ניתן להרשיע את הנאשם על סמך עדותו. כך, לאחר סקירת כלל הראיות נותר בליבי ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. על כן מצאתי לזכותו.

זכות ערעור כדין – תוך 45 יום.

ניתנה היום, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, במעמד הצדדים














פ בית משפט שלום 2725-06/16 מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש נ' בן פלדמן (פורסם ב-ֽ 28/05/2017)