פסקי דין על זאב רום | פסקי דין על גד זאבי
375/08 א 05/06/2017
א 375/08 זאב רום נ' גד זאבי
בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 375-08 זאב רום
נ' גד זאבי
05 יוני 2017
בפני
כבוד השופט א' קיסרי
תובע
זאב רום
נגד
נתבע
גד זאבי
פסק דין
מבוא
1.
התובע ("התובע" או "רום") הגיש נגד הנתבע ("הנתבע" או "זאבי") תובענה לתשלום סכום של 5,793,000 ₪, שעל פי הטענה מייצג סכום של מיליון וחצי דולר ארה"ב בצירוף ריבית דולרית והפרשי הצמדה כדין מסוף שנת 2000 עד למועד התשלום בפועל. לטענת התובע, על הנתבע לשלם לו מכוח הסכם שנכרת ביניהם במהלך שנת 2000, שלפיו הנתבע ישלם לתובע סכום של שבעה מיליון דולר, ומתוכם הוא שילם במהלך שנת 2000 סכום של 5.5 מיליון דולר ויתרת התשלום שנותרה היא מיליון וחצי דולר.
2.
במקורה הוגשה התביעה ביום 27.11.07 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 2676/07), אלא שהנתבע עתר להעברת מקום השיפוט על יסוד כך שכתובתו, כפי שצוינה בכותרת כתב התביעה, היא בחיפה (בש"א 25284/07). בהחלטה מיום 19.3.08 החליט רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב שהדיון בתובענה יועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובהחלטה מיום 26.3.08 קיבל התיק את מספרו הנוכחי, 375/08.
3.
לאחר שמיעת ראיות קיבלתי ביום 22.10.12 את תביעתו של התובע וחייבתי את הנתבע לשלם את סכום התביעה, מיליון וחצי דולר ארה"ב, בצירוף ריבית בהתאם לתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית ("פסק הדין הראשון"). ייאמר כבר כאן שבפסק הדין הראשון קבעתי שההסכם מיום 17.11.00 (נספח ג' לכתב התביעה המקורי) נחתם בידי שני הצדדים, ודחיתי את טענתו העיקרית של הנתבע, שלתובע אין עילת תביעה כלפיו באופן אישי מפני שההתחייבות שבהסכם איננה התחייבות אישית שלו, כי אם התחייבות של תאגיד זר ששמו
zeevi communications b.v.
("התאגיד"). תוצאה זו נומקה בכך שבנסיבות העניין, כפי שאלה פורטו בפסק הדין הראשון, ניתן להרים את מסך ההתאגדות של התאגיד (או ליתר דיוק, להתעלם ממנו), וכפועל יוצא מכך לחייב את הנתבע בסכום התביעה.
4.
הנתבע ערער על פסק הדין (ע"א 8847/12), וביום 25.11.14 התקבל ערעורו והדיון הוחזר על מנת לאפשר לתובע לתקן את תביעתו כדי שיכלול בה טענות בנוגע להרמת מסך ההתאגדות, ובה בעת לאפשר לנתבע להתמודד עם טענות אלה ("פסק הדין בערעור"). כאן המקום להוסיף שגם התובע ערער על פסק הדין הראשון (ע"א 8845/12) והוא טען, בין השאר, שבפסק הדין הראשון לא נדונה ולא הוכרעה טענתו שמדובר בהתחייבות אישית של הנתבע. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון שיש לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו, וכפועל יוצא מכך יוכל גם הנתבע לתקן את כתב הגנתו. יצוין כי בעקבות פסק הדין בערעור הגיש הנתבע בקשה לדיון נוסף (דנ"א 8419/14), ובהחלטה מיום 1.1.15 נדחתה בקשתו.
5.
בעקבות החזרת הדיון, ובמצוות בית המשפט העליון, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, וביום 25.7.15 קיבלתי את בקשת הנתבע (מס' 46) בחלקה, והוריתי שהתובע ישוב ויתקן את כתב תביעתו על מנת להתאימו להנחיות בית המשפט העליון בפסק הדין שבערעור. התובע תיקן פעם נוספת את כתב התביעה והנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן. לאחר מכן, על פי החלטה מיום 1.11.15, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, ולאחר שמיעה חוזרת של עדויות התובע והנתבע סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה (לאחר שהגישו עיקרי טיעון בכתב).
העובדות שלטענת התובע מקימות את עילת תביעתו
6.
בכתב התביעה המקורי, שהוגש בשנת 2007, טען התובע כי במהלך שנת 2000 סוכם שבגין שירותי תיווך שנתן התובע לנתבע הוא יקבל מן האחרון סכום של שבעה מיליון דולר ארה"ב ("דמי התיווך"), וכי סכום זה ישולם עד סוף שנת 2000 (סעיף 15 לכתב התביעה המקורי). שירותי התיווך שעליהם מוסבות טענותיו של התובע הם ייזום היכרות עם מ' צ'רנוי ("צ'רנוי") לצורך ניהול משא ומתן לגיבוש עסקת רכישה של תאגיד בבולגריה (שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל), וכן סיוע של צ'רנוי לנתבע במימון רכישת 19.61% ממניות חברת בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (בהתאמה, "עסקת המימון" ו"בזק") (סעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה מקורי).
7.
עוד טען התובע כי ביום 17.11.00 חתמו הצדדים על הסכם בעניין תשלום דמי התיווך (נספח ג' לכתב התביעה המקורי), וכי הסכם זה נועד להבטחת תשלום יתרת חובו של הנתבע לתובע ("ההסכם"). לטענת התובע, בהסכם פורטו בין היתר התשלומים החלקיים ששולמו לתובע עד אותו מועד (בסך כולל של חמישה וחצי מיליון דולר ארה"ב) (נספחים א' וב' לכתב התביעה המקורי), וכן הובהר כי יתרת התמורה תשולם לתובע עד לתום אותה שנה (סעיף 18 לכתב התביעה המקורי). למרות זאת ואף שהנתבע התחייב לפרוע את חובו לתובע בסך של מיליון וחצי דולר ארה"ב, הוא מסרב לשלם לתובע את יתרת סכום דמי התיווך (סעיפים 19 ו-20 לכתב התביעה המקורי).
8.
על טענות אלה חזר התובע בסעיפים 15–20 לכתב תביעתו המתוקן (בגרסתו האחרונה, בעקבות החלטתי מיום 27.7.15 (בקשה מס' 46)).
9.
בעקבות פסק הדין בערעור נוספו לכתב התביעה המתוקן טענות בנוגע לחבות הנתבע על יסוד דיני השליחות ומכוח הרמת מסך – מדומה ושאינה כזו. בנוגע לשליחות טען התובע שיש לראות את התאגידים הזרים שהנתבע הפנה אליהם כשלוחיו, ואת הנתבע כשולח, וככזה הוא חייב בתשלום על פי המוסכם (סעיפים 43–50 בכתב התביעה המתוקן). בנוגע להרמת המסך (או התעלמות ממנו) נטען, כי ככל שייקבע שהחייב בתשלום הוא תאגיד מן התאגידים שהנתבע הפנה אליהם, אזי בנסיבות העניין, שפורטו בהרחבה בכתב התביעה המתוקן, יש לחייב את הנתבע בתשלום על יסוד הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות או התעלמות ממנו.
טענות הנתבע
10.
בכתב הגנתו המקורי הכחיש הנתבע את זכותו של התובע לקבל ממנו כל תשלום שהוא, ועמדתו הייתה שככל שהתובע זכאי לתשלום, טענה שכשלעצמה הוכחשה, הרי שהתשלום נועד להשתלם על ידי תאגידים זרים של הנתבע ולא על ידי הנתבע עצמו (סעיף 18 לכתב ההגנה המקורי). בהתייחסו לטענות התובע בדבר סכומים ששולמו לו על חשבון דמי התיווך (נספחים א' וב' לכתב התביעה המקורי), טען הנתבע שסכומים אלה לא שולמו מהנתבע עצמו כי אם מתאגידים זרים, ועל כל פנים הסכומים לא שולמו לתובע עצמו אלא לתאגידים שככל הנראה קשורים אליו (סעיף 19 לכתב ההגנה המקורי).
11.
הנתבע טען גם, וליתר דיוק הטענה הועלתה כטענת סף, שתביעת התובע התיישנה. בכתב ההגנה המקורי נטענה טענת ההתיישנות ללא פירוט ובלא הסבר (סעיף 1 לכתב ההגנה המקורי), וגם בכתב ההגנה המתוקן לא פורטו עובדות שניתן לבסס עליהן טענת התיישנות. מכל מקום, בשעתו הגיש התובע כתב תשובה לכתב הגנתו המקורי של הנתבע וטען, בין השאר, שעל פי ההלכה הפסוקה תחילת מניין תקופת ההתיישנות היא ביום שנוצרה עילת התביעה, ובענייננו –במועד שבו הופר ההסכם. לטענת התובע, הנתבע התחייב לשלם את הסכום מושא התביעה עד סוף שנת 2000, ולכן זהו המועד המוקדם ביותר שבו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. בהתאם לכך, לא ניתן לקבוע כי תביעה שהוגשה בחודש נובמבר 2007 התיישנה.
12.
בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע שלשני הצדדים, היינו לתובע ולנתבע, היה ברור שהעסקאות ששירותי התיווך נסבו עליהן לא יתבצעו על ידי הנתבע עצמו, ולכן אין לייחס לנתבע כוונה להתחייב אישית בתשלום דמי התיווך (סעיף 4 לכתב ההגנה המתוקן). עוד טען הנתבע שעסקת בזק יצאה אל הפועל בחודש אוקטובר 1999, ולאחר מכן המשיכו הצדדים לקדם את עסקת הרכישה בבולגריה ("עסקת מובילטל"), ואגב כך הושגה ביניהם הבנה שתשלום דמי התיווך מותנה בהוצאתה אל הפועל של עסקת מובילטל (סעיף 5 לכתב ההגנה המתוקן). את התשלומים ששולמו על חשבון דמי התיווך הסביר הנתבע בכך שעסקת מובילטל התקדמה בשלבים, וכך שולם ביום 13.3.00 סכום של שני מיליון דולר כמקדמה לאחר שנחתם מזכר הבנות בקשר לעסקת מובילטל, וסכום נוסף של שלושה וחצי מיליון דולר שולם לאחר פגישה שבה סיכמו צ'רנוי והנתבע שעסקת מובילטל תצא אל הפועל (סעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן).
13.
הנתבע טען שהתובע העלה חדשות לבקרים דרישות לתשלום סכומים נוספים, וכן דרישה שהנתבע יגרום לכך שיוקצו לתובע מניות בבזק, ובסופו של דבר, לאחר שהנתבע סירב, חזר בו התובע מדרישות אלה. את חתימתו של ההסכם הסביר הנתבע בכך שלאחר שהתובע חזר בו מדרישותיו הנוספות, הוסכם להעלות על הכתב מסמך המתעד הסכם בין תאגיד זר (הקשור לנתבע) לתאגיד זר (הקשור לתובע) שלפיו תשולם יתרת דמי התיווך, בסכום של מיליון וחצי דולר, בכפוף להשלמתה של עסקת מובילטל. הנתבע טען שעסקת מובילטל לא יצאה לפועל, בעיקר מפני שהתובע הכשיל אותה, וגם משום כך לא קמה חבות לשלם את יתרת סכום דמי התיווך (סעיפים 7–10 לכתב ההגנה המתוקן).
14.
הנתבע טען גם שהן בפסק הדין הראשון הן בפסק דינו של בית המשפט העליון אין קביעה, וממילא גם לא הכרעה, בדבר קיומו של הסכם בעל פה בין התובע לנתבע, וממילא אין בסיס לטענתו של התובע בדבר הפרתו של ההסכם על ידי הנתבע (סעיף 59 לכתב ההגנה).
15.
הנתבע טען שאין להתעלם ממסך ההתאגדות, וכי לפי הוראת סעיף 6(ג) לחוק החברות תשנ"ט–1999 ("חוק החברות") כפי שהיה בתוקפו בעת שנחתם ההסכם, תנאי הכרחי להפעלת סמכותו של בית המשפט הוא קיומו של הליך נגד החברה, ולכן כאשר התאגיד לא צורף כנתבע לא ניתן להתעלם ממסך התאגדותו. בקשר לכך טען הנתבע גם שהוא אינו בעל מניות, במישרין או בעקיפין, בתאגיד שהיה בכל זמן רלוונטי בבעלות חברה זרה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים (
bvi-british virgin islands
), שמצדה הוחזקה בידי נאמנות משפחתית זרה שנוסדה ונרשמה בליכטנשטיין בשנת 1983 ("הנאמנות"), ושאינו נמנה עם נהניה, ולכן לא ניתן לחייבו בחיובי התאגיד באמצעות דוקטרינת הרמת מסך או מכל סיבה אחרת (סעיף 71 לכתב ההגנה המתוקן).
דיון
16.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות (הן בשלב הראשון של הדיון הן בשלב הנוכחי) ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה, ובמילים אחרות, אני מקבל את טענת התובע (בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן) שהוא זכאי לתשלום מן הנתבע בסכום של מיליון וחצי דולר, ואני דוחה את טענותיו (בסעיפים 35–39 של כתב התביעה המתוקן) שיש להחיל על חבות הנתבע את הוראות חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א–1961, כאילו היה זה חוב במטבע ישראלי.
17.
בפתח הדברים ראוי להעיר שלדעתי הצדדים, ובמיוחד הנתבע, טעו לחשוב שפסק הדין בערעור מחייב שמיעה חוזרת של כל מסכת הראיות, או שהוא מאפשר הרחבה של יריעת הטענות – העובדתיות או המשפטיות – מעבר למה שנקבע בו במפורש. מהנמקתו של בית המשפט העליון עולה כי הדיון הוחזר על מנת שתידון ותוכרע טענתו של התובע בנוגע להתחייבותו בעל פה של הנתבע, ובתוך כך גם יתאפשר לנתבע להתגונן בפני
הנימוקים שעליהם הושתת פסק הדין הראשון, היינו הרמת מסך ושליחות, ובלשונו של כבוד השופט נ' הנדל:
"בתיק זה עומדת במלוא עוצמתה הדילמה הבאה: מצד אחד, צודק בא כוחו
של זאבי כי קשה עד מאד להותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר מרשו לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות עליהם התבסס פסק הדין. בה בעת, יש צדק גם בטענת בא כוחו של רום לפיה הבסיס לתביעתו לא נדון והוכרע לגופו על ידי בית המשפט, אשר בחר שלא להתמקד בהתחייבות בעל פה אלא בהסכם הכתוב" (עמ' 9 לפסק הדין בערעור).
ולדברים אלה הצטרף גם כבוד השופט י' עמית שציין כי:
"פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן שלא על בסיס הטענות והעילות שנטענו בכתב התביעה, באופן שקופחה זכותו של זאבי להתגונן. כפי שציין חברי, בית המשפט המחוזי סטה מטענותיו של רום. אך הלכה למעשה, בית המשפט לא דחה את התזה של רום, אלא בחר לילך במסלול של הרמת מסך ושליחות, מבלי לבחון לגופה את טענת רום לפיה המסמך שנחתם אך משקף את הדרך בה בחר זאבי לבצע את התשלום לגבי
התחייב בעל פה. כפי שזאבי לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות של הרמת מסך ושליחות עליהם התבסס פסק הדין, גם רום לא קיבל הזדמנות כי התזה שהציג תיבחן לגופא" (עמ' 10 לפסק הדין בערעור, וראו גם את החלטותיו של כבוד השופט עמית ברע"א 7824/15 ורע"א 1743/16).
18.
על רקע דברים אלה ייבחנו להלן השאלות שבפסק הדין בערעור נקבע שהן מצריכות הכרעה (וראו גם הערתי בעת חקירתו הנגדית של התובע (בעמ' 150 לפרוטוקול)).
19.
הערת מבוא נוספת נוגעת להסתמכות הצדדים על דברים שנאמרו בפסק הדין שניתן ביום 21.10.15 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ
40090-04, מדינת ישראל נ' זאבי ואח'
("פסק הדין הפלילי"). בפסק הדין הראשון כבר הזכרתי שבשלב הקודם של ההליך הוגש חומר ראיות רב-היקף שכלל קטעי עדויות שנשמעו בהליך שעליו נסב פסק הדין הפלילי ("ההליך הפלילי"). גם בשלב הנוכחי ביקשו הצדדים להסתמך על ראיות אלה, ובנוסף גם על דברים שנאמרו בפסק הדין הפלילי גופו. על פי דיני הראיות, עדותו של מי מן הצדדים בהליך זה שניתנה בהליך אחר (לרבות בהליך הפלילי) קבילה כראיה גם בהליך הנוכחי, וכך גם עדותו של מי מן העדים בהליך הנוכחי שהעיד בהליך הפלילי, ובלבד שבגדר עדותו בפני
י הוא אישר את תוכן עדותו בהליך פלילי ודבריו לא נסתרו בחקירה נגדית (רע"א 275/96 עקנין נ' גילת (21.3.96)). לעומת זאת, דברים שנקבעו בפסק הדין הפלילי אינם ראיה שניתן להסתמך עליה בהליך הנוכחי או לבסס עליהם ממצאי עובדה (רע"א 4528/06 ברנס נ' מרכוס (18.5.09, פסקה 20)) ובמיוחד כך מקום שמדובר ב
פסק דין
מזכה (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי ("קדמי"), עמ' 1574), ואלה ייקבעו רק על יסוד חומר הראיות והעדויות בהליך הנוכחי.
מעמדו של התובע כמתווך
20.
שני הצדדים כאחד התייחסו לתובע כאל מתווך, ולפעולותיו כאל פעולות תיווך שבגינן הוא זכאי, כטענתו – טענה שהנתבע מכחיש אותה מכול וכול
– לדמי תיווך. בעיקרן, גרסאות הצדדים בנושא זה אינן שונות זו מזו, ולהלן אביא את תמצית הדברים כפי שהיא משתקפת מתצהירי עדויותיהם.
21.
התובע הוא איש עסקים ומנהל חברות, ובזמן הרלוונטי הוא שימש כיו"ר הדירקטוריון של חברת סלולר בולגרית ("מובילטל"). התובע מונה לתפקידו על ידי צ'רנוי, שהיה בעל השליטה במובילטל. במהלך שנת 1999 פנה אליו הנתבע וביקש ממנו לסייע ביצירת קשר עם צ'רנוי, שמטרתו הוצאה לפועל של עסקה בבולגריה (לפי עדות הנתבע, רכישת מובילטל). התובע פעל כפי שהתבקש ויזם פגישה בין הנתבע לבין צ'רנוי שמטרתה הייתה, כלשונו, ייזום היכרות (תיווך) לצורך גיבוש עסקת מובילטל. לדברים אלה, בשינויים שאינם משמעותיים לענייננו, ניתן למצוא תמיכה גם בתצהירו של הנתבע (סעיפים 9–11 לתצהיר בשלב הנוכחי – נ/21). עם זאת ראוי לציין כבר כאן את טענת הנתבע (בסעיף 10 של תצהירו), שהתובע הבהיר לו כבר באותו שלב שהוא מצפה לקבל דמי תיווך אם בסופו של דבר עסקת מובילטל תצא לפועל.
22.
כמסתבר מעדויות שני הצדדים, משנוצרה היכרות בין הנתבע לבין צ'רנוי החל ביניהם דין ודברים עסקי, שעניינו עסקת מימון לצורך רכישת השליטה בבזק (סעיף 14 לתצהירו הקודם של התובע (ת/1) וסעיף 14 לתצהירו הנוכחי של הנתבע (נ/21)). המשא ומתן בנושא זה הבשיל לכדי הסכם, וביום 21.10.99 נחתמה עסקת המימון (נספח 2 לתצהירו של הנתבע – נ/21). לעומת זאת, רכישת מובילטל לא הבשילה לכדי הסכם מחייב, אף שביום 14.3.00 נחתם מזכר הבנות (
memorandum of understanding
) ("מזכר ההבנות") בנושא זה (נספח 1 לתצהיר הנתבע – נ/21).
23.
פעילות התיווך המתוארת בגרסאות שני הצדדים היא תיווך עסקי, שככזה יכול לקבל ביטוי בצורות שונות ובהקשרים שונים. עמדה על כך השופטת חיות בע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (4.2.09)) (שאליו הפנה גם בא כוח הנתבע בסיכום טענותיו (עמ' 260 לפרוטוקול)), כשאמרה כי:
"....פעילותם של מתווכים עסקיים אכן עשויה להיות שונה באופייה ובדרישותיה מפעילותם של מתווכי מקרקעין שעניינם הוסדר בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996
(להלן: חוק המתווכים במקרקעין). שוני אפשרי זה נגזר מן ההבדל המובנה הקיים בין חוזים עסקיים על כל המגוון
הרחב והמורכב הכלול בסוג החוזים הזה, ובין חוזי מקרקעין (שאף הם כשלעצמם רבים ומגוונים וכוללים בצד עסקאות שכירות פשוטות גם עסקאות נדל"ן מורכבות ויקרות). כך למשל ובלא להמעיט מערכו של איש, קשה להשוות את המיומנויות, היכולות והמשאבים הנדרשים ממתווך בעסקה בינלאומית למכירת ציוד ביטחוני, עם המיומנויות, היכולות והמשאבים הנדרשים ממתווך בעסקה למכירת שטח קרקע מידי בעליו לקבלן בניין. משכך, יש מידה של צדק בטענת המערערת לפיה ראוי לשרטט הבחנות מתאימות בין סוגי התיווך השונים וכפועל יוצא מכך יתכנו גם הבחנות באשר לתנאים הנוגעים ליחסי מתווך - לקוח בתחום העסקי
".
24.
בצד זאת, וזה החשוב לענייננו, הוסיפה השופטת חיות וציינה כי:
"ניתן ככלל להחיל על כל סוגי התיווך (למעט תיווך מקרקעין עליו חל עתה חוק המתווכים במקרקעין) מתווה-מסגרת כללי לפיו נדרש מתווך להוכיח התקיימותם של שני תנאים עיקריים בתובעו דמי תיווך: (א) קיומו של הסכם תיווך, מפורש או משתמע (ב) היותו הגורם היעיל לקשירת העסקה (מתווה דומה נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, בעיקר לגבי מתווכים במקרקעין, טרם חקיקת חוק המתווכים במקרקעין, ראו: ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר, פ"ד מח(3) 116, 124-122 (1994) (להלן: עניין מוסקוביץ); ע"א 7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פ"ד נו(1) 842, 848-847 (2001)). אכן, קיומו של חוזה תיווך, מפורש או משתמע, הוא בסיס הכרחי להתהוותם של יחסי התיווך אשר מכוחם זכאי המתווך לעמלה (עניין מוסקוביץ, בעמ' 122); כמו כן, נראה כי
בהעדר הסכמה אחרת בחוזה התיווך
, עילתם של מתווכים לקבלת עמלה לרבות מתווכים בתחום העסקי, צריכה להיות מבוססת על השגת המטרה שלשמה נקשר חוזה התיווך ולא על העמל המושקע ככזה (ראו והשוו: ע"א 62/77 סוכנות מכוניות לים התיכון נ' קראוס, לא(3) 695, 697 (1977)).
"
25.
מכאן מתבקשת המסקנה שבמצב עניינים רגיל היה על התובע, התובע דמי תיווך, הנטל להראות את קיומו של הסכם תיווך, מפורש או משתמע, וכן את היותו הגורם היעיל לקשירת העסקה ואת השגת המטרה שלשמה נקשר הסכם התיווך. עם זאת, בענייננו – כשתביעתו של התובע מבוססת על הסכם, בעל פה ובכתב, שלפיו על הנתבע לשלם לו סכום כולל של מיליון וחצי דולר – ניתן לומר שהתובע הרים את הנטל להוכחת קיומו של הסכם תיווך, ולכאורה גם את הנטל להוכחת העובדה שהוא אכן היה הגורם היעיל בעסקה שבין הנתבע לבין צ'רנוי. הנתבע טען אמנם שהעסקה של רכישת מובילטל, שלשמה התבקשו שירותיו של התובע כמתווך, לא יצאה לפועל ולכן התובע אינו זכאי לתשלום דמי התיווך, אולם כפי שאסביר להלן, לטענה זו של הנתבע אין יסוד מספיק, ומכל מקום ספק אם העניין רלוונטי להכרעה במחלוקת שבפני
י.
ההסכם בעל פה
26.
גרסת התובע היא שההסכם, שנחתם ביום 17.11.00, משקף התחייבות של הנתבע לשלם לתובע את יתרת דמי התיווך, לאחר שכבר שולמו לו במצטבר סכומים המגיעים ל-5.5 מיליון דולר ונותרו 1.5 מיליון דולר. בהקשר הנוכחי יש לבחון את טענות התובע שלפיהן הנתבע התחייב כלפיו, בעל פה, לשלם לו סכום של 7 מיליון דולר. טענות אלה של התובע קיבלו ביטוי בסעיפים 5 ו-17 של תצהיר עדותו בשלב הראשון (ת/1), שם הוא העיד:
"5.
בגין השירותים האמורים (תיווך, א"ק) סיכמנו זאבי ואני, כי אהיה זכאי לתמורה, בסך כולל של 7 (שבעה) מיליון דולר ארה"ב.
...
17.
בהתאם, ובסופו של דבר במהלך שנת 2000 סוכם, כי בגין התיווך שביצעתי לטובת זאבי אקבל מזאבי סך כולל של שבעה מיליון דולר ארה"ב (להלן: "התמורה")
".
27.
בתצהיר עדותו של התובע שהוגש בשלב הנוכחי (ת/21) הוצגה גרסה שונה מעט שלפיה:
"7.
הסכם דמי התיווך בכתב (נ/2) היה המשך ישיר להתחייבותו המקורית של זאבי לשלם לי דמי תיווך בגין עסקת המימון שקיבל זאבי ממר צ'רנוי (באמצעות
tenida anstalt
) למימון רכישת מניות בזק (להלן: "עסקת המימון")
".
28.
כפי שהסתבר בחקירתו הנגדית של התובע, עדותו בתצהירו בשלב הראשון (ת/1) בדבר התחייבות בעל פה לשלם לו שבעה מיליון דולר מעוררת קשיים, ואלמלא ההסכם שבכתב (נ/2) היה קושי לקבל את גרסתו של התובע כפי שהוצגה בתצהיר עדותו (ת/1). בעניין זה טען הנתבע שההתחייבות בעל פה המיוחסת הייתה חסרת מסוימות ולכן בלתי ניתנת לאכיפה, ועדותו של התובע לא הבהירה את העניין די הצורך. בחקירתו הנגדית של התובע הוא השיב, יותר מפעם אחת, שהלכה למעשה הוא היה זכאי לדמי תיווך בצורת מניות של בזק. לדבריו, הובטח לו שהוא יקבל 0.6% מן המניות (עמ' 160 וכן 171 לפרוטוקול) כאשר כל אחד מן הצדדים לעסקת המימון, הנתבע וצ'רנוי, ייתן לתובע 0.3% ממניות בזק (עמ' 164 לפרוטוקול). גרסה דומה נשמעה מפי התובע בשלב הראשון של המשפט, עת העיד כי "הוסכם שאני אקבל 0.6%..." (עמ' 14 לפרוטוקול).
29.
במקום אחר העיד התובע כי את הסכמת הנתבע לשלם לו סכום כסף כדמי תיווך הביא לידיעתו צ'רנוי. בעניין זה העיד התובע (בשלב הראשון של ההליך):
"ש.
ובמהלך הפגישה זאבי העלה את רכישת בזק על ידי זאבי, ונקשרה העסקה בין זאבי לצ'רנוי שגובשה בהסכם, והוסכם שאתה תקבל 7 מיליון דולר ?
ת.
לא. הוסכם שאני אקבל 0.6 אחוז, הם קנו 6 אחוז, ואני אקבל 0.6
ש.
לא 7 מיליון דולר?
ת.
הוסכם אחרי כאשר צ'רנוי ישב בלעדי עם עו"ד חפץ וגד זאבי
בחיפה, והוא אמר לו למה אתה לא גומר לשלם, הוא הביא לי אז כבר 5.5 מיליון דולר, ושאל את גז זאבי כמה הוא מוכן לתת, זאבי אמר שהוא מוכן לתת 7 מיליון.
ש.
מאיפה אתה יודע את זה?
ת.
צ'רנוי אמר לי את זה, הוא צלצל ואמר לי אם אני מסכים ל-7 מיליון. כי הוא היה צריך לשלם 9 מיליון, כך הסכמנו, אמרתי לו הבטיחו לי כמעט 10 מיליון, ואני לא מוכן לקחת רק 7, אבל הוא דיבר איתי, ואמר שזה מה שזאבי רוצה לתת, אז הוא הביא לי עוד כסף, זאת אומרת שהיה צריך לשלם עוד מיליון וחצי דולר, חוץ מה-7 ששילם וחתמתי על זה שהוא יתן לי עוד מיליון וחצי בשלב מאוחר יותר. מעולם לא ראיתי את יתר הכסף. היה לנו הסכם חתום ומודפס על ידי גז זאבי. אז חתמתי.
ש.
זה לא מה שכתוב בתצהירך. אבל נמשיך. אתה אומר שקיבלת 5.5 מיליון דולר. פעם אחת 2 מיליון ופעם אחת 3.5 מיליון, וזה לפני שהייתה הסכמה על הסכום?
ת.
על הסכום הייתה הסכמה, בזק היה אז בסביבות 3.5 מיליארד דולר, הייתי צריך לקבל 3 אחוז זה היה קרוב ל 10 מיליון דולר."
ובשלב הנוכחי של ההליך העיד התובע:
"ש:
"עכשיו תראה מה אתה אומר פה עוד, אתה אומר ואני לא מוכן לקחת רק 7 אבל הוא דיבר איתי ואמר שזה מה שזאבי רוצה לתת אז הוא הביא לי עוד כסף זאת אומרת שהוא היה צריך לשלם עוד 1.5 מיליון דולר, חוץ משבע ששילם, זאת אומרת עכשיו אנחנו מדברים על 8.5 מיליון?
ת:
לא. מה פתאום.
ש:
זה מה שכתוב, זה מה שאתה אמרת.
ת:
לא לא לא.
ש:
זה לא נכון?
ת:
לא. לא. צ'רנוי אמר לי את זה, הוא צלצל ואמר לי אם אני מסכים לשבעה מיליון כי הוא היה צריך לשלם לי תשעה מיליון, כך הסכמנו. או כמעט עשרה מיליון. אז אני אומר לך 0.3%, אני פשוט לא עשיתי את החשבון מדויק, בין 9-10 מיליון דולר. אבל הוא אמר לי, צ'רנוי אמר לי הוא מוכן לתת לך רק 7, 5.5 הוא נתן עוד 1.5 מיליון תקבל עד סוף שנה, אמרתי אוקי שיהיה. והוא לא אמר לי שזה מחברה או שזה, הוא אמר,
ש:
עכשיו אתה מרחיב עוד פעם,
ת:
הוא אמר שהוא ישלם לי. צ'רנוי ישלם לי.
ש:
מעבר למה שאני שאלתי. תראה, אני אומר לך שכל פעם אתה מעלה גרסה אחרת, וזה שאתה אומר לי שלא חישבת בדיוק, תראה, אתה הגשת תביעה על זה, נחקרת על התביעה על מה שאתה תובע מזאבי על דמי תיווך. אז אתה רוצה להגיד לי שאתה לא ידעת בדיוק כמה הוא התחייב לתת לך?
ת:
0.3%.
ש:
אתה אומר פעם תשעה, פעם כמעט עשרה, פעם אתה אומר הוא נתן לי שבע והוא צריך לתת לי עוד מיליון וחצי אז זה שמונה וחצי.
ת:
לא לא לא לא.
ש:
מה נכון מבין כל הגרסאות האלה?
ת:
לא לא אמרתי ככה, אל תכניס לי מילים לפה. תמיד אמרתי 0.3%. נקודה
" (עמ' 158–159 לפרוטוקול).
30.
דברים אלה של התובע, שדומים להם ניתן למצוא גם במקומות אחרים בעדותו וגם בראיות אחרות, תומכים במסקנה שעל אף ספקות מסוימים בנוגע לטענה שהנתבע התחייב כלפי התובע בעל פה לשלם לו סכום של שבעה מיליון דולר, בסופו של דבר יש מקום לקבלה, מפני שכפי שיוסבר, יש לה תמיכה בראיות ועדויות אחרות, לרבות ראיות הקשורות בנתבע עצמו. כוונתי בדברים אלה היא בעיקר לעדויותיהם של צ'רנוי ושל עורך דין ג' נשיץ ("עו"ד נשיץ"), שאליהן אתייחס להלן, ולעובדה נוספת, שכשלעצמה אינה שנויה במחלוקת, שקודם לחתימת ההסכם התובע קיבל סכום של 5.5 מיליון דולר, ובהסכם נאמר שהוא יקבל סכום נוסף של 1.5 מיליון דולר. כל אלה מאפשרים לדעתי לקבוע
שהתובע זכאי לתשלום סכום של 1.5 מיליון דולר, כפי שנקבע בהסכם. את מהות ההתחייבות ואת מיהות החייב על פיו אסקור להלן.
ההסכם בכתב (נ/2)
31.
על מנת להקל על הבנת הדברים אביא שוב את הנאמר בסעיף 7 של פסק הדין הראשון בנוגע להסכם:
"בהסכם, שכאמור נחתם ביום 17.11.00, נאמר שהצדדים לו הם התאגיד הזר (שכונה צד
a
) מצד אחד, ו-
fontana management ltd.
("פונטנה") (שכונתה צד
b
) מצד שני. ההסכם נושא את חתימותיהם של זאבי ושל רום ונאמר בו:
"the parties hereby agree that for the consulting services provided by party (b) to party (a) in respect to transaction consummated between party a cables & wireless dates 6th december 1999.
party b will be entitled to final remuneration of us$ 7 million out of which us$ 5.5 million have been advanced prior to date of this agreement and the balance will be paid on or prior 31st december 2000".
"
32.
עוד יצוין כי בסעיף 8 של פסק הדין הראשון קבעתי שהעובדה שההסכם נושא את חתימות שני הצדדים איננה שנויה במחלוקת, ומסקנה זו עומדת בעינה גם עתה, לאחר שמיעת העדויות בשלב השני של ההליך.
כאמור לעיל, גרסת התובע היא שההסכם מתעד התחייבות לתשלום יתרת חוב שמקורה בהתחייבות קודמת שניתנה לתובע בעל פה, ולפיה ישולם לו סכום של 7 מיליון דולר. לדעתי, טענה זו של התובע הוכחה במידה מספקת בראיות התובע, והנתבע לא השכיל להראות שלא אלה הם פני הדברים.
33.
בשלב הקודם של ההליך התובע העיד כי:
"ש.
זאת אומרת שה-5.5 מיליון הועברו אליך לפני שהסכמת להוריד את הסכום?
ת.
כן.
ש.
אומר שיש התחייבות של עוד מיליון וחצי והוא לא משלם, ולכן אנחנו יושבים פה?
ת.
נכון
" (עמ' 15 לפרוטוקול).
34.
על דברים אלה חזר התובע בעדותו בשלב השני, כשהעיד שצ'רנוי אמר לו שהנתבע מוכן לשלם לו שבעה מיליון
דולר, שמתוכם כבר שולם סכום של 5.5 מיליון והיתרה, בסכום של 1.5 מיליון דולר, תשולם עד סוף השנה:
"....צ'רנוי אמר לי הוא (הנתבע, א"ק) מוכן לתת לך רק 7, 5.5 הוא נתן עוד 1.5 מיליון תקבל עד סוף שנה, אמרתי אוקי שיהיה. והוא לא אמר לי שזה מחברה או שזה, הוא אמר
...
" (עמ' 158 לפרוטוקול).
35.
בשלב הקודם של ההליך העיד מטעמו של התובע עו"ד נשיץ, שהעיד גם בהליך הפלילי. בעדותו בהליך הנוכחי הוא הופנה לתיעוד חקירתו במשטרה בקשר לעניין שעליו נסב ההליך הפלילי (ת/2), שם הוא העיד כי:
"הוא (התובע, א"ק) דרש מזאבי (הנתבע, א"ק) עוד מיליון וחצי דולר. לידיעתי הוא לא קיבל, לפני כשבוע. אני זוכר שזאבי אמר באחת השיחות שהוא לא כופר בחובה שלו לשלם לרום".
עו"ד נשיץ אישר את הדברים בעת שהעיד בהליך הפלילי כשהוצג לו תיעוד חקירתו (עמ' 1069 לפרוטוקול בהליך הפלילי – מוצג נ/11 בהליך הנוכחי). גם בעדותו בהליך זה אישר עו"ד נשיץ את הדברים (עמ' 48 לפרוטוקול), והוא חזר על כך גם בחקירתו הנגדית (עמ' 50 לפרוטוקול). הדברים נתמכו גם בעדותו של צ'רנוי, שהעיד בתצהירו (ת/2) על פגישה שהתקיימה ביום 25.11.99 במלון מריוט בפריז שבה השתתפו גם התובע, הנתבע ועו"ד נשיץ. צ'רנוי העיד עוד (בסעיפים 3 ו-4) כי:
"3. במהלך הישיבה במלון מריוט עלה, בין היתר, עניין התמורה שיקבל מר רום ממר זאבי בגין שירותי התיווך שהעניק מר רום למר זאבי לעניין הסכם האופציה. בהקשר זה, הבטיח מר זאבי לשלם למר רום עמלה.
4. לימים, בפגישה בה נכחו מר זאבי, עורך הדין צבי חפץ ואנוכי, אמר מר זאבי, כי הסכום הסופי שישלם למר רום בגין שירותיו, כאמור, יעמוד על שבעה מיליון דולר
".
36.
בחקירתו הנגדית (שהתקיימה באמצעות מתורגמן) נשאל צ'רנוי על הפגישה שבה התחייב הנתבע לשלם לתובע סכום של שבעה מיליון דולר, והעיד:
"ש.
בסעיף
4
אתה
מתייחס
לפגישה
עם
זאבי, עו
"
ד
צבי
חפץ
ואתה
.
מי
עוד
היה
בפגישה
הזאת?
ת.
אני
זוכר
טוב
את
הפגישה, כי
גד זאבי
רצה
להיפגש
איתי, והוא
לא
רוצה
שרום
יתרגם
לי, ואז
הוא
הזמין
את
צבי
חפץ
בתור
מתורגמן. נפגשנו
במשרד
של
צבי
חפץ
ובפגישה
הזאת
נכחו
אני, גד זאבי
וחפץ.
ש.
אתה
זוכר
את
התאריך?
ת,
אני
לא
זוכר
את
התאריך, אולי
זה
כתוב
באיזה
שהוא
מקום. דומני
שזה
היה
החצי
השני
של
שנת 2000.
ש.
נובמבר 2000?
ת.
לא, יותר
מוקדם, עד
נובמבר.
ש.
דיברו
על
זה
שסכום
הקומיסיון
יהיה
7
מיליון
נכון?
ת.
אני
לא
זוכר
אם
היו
עוד
שיחות, אבל
את
השיחה
הזאת
אני
זוכר. השיחה
על
סכום
הקומיסיון
אני
זוכר
טוב. הוא
התחיל
להאשים
את
רום
שהוא
רוצה
יותר
מדי
שזה
לא
היה
ההסכם
שהם
דיברו
ביניהם
קודם. אני
שאלתי
שאלה, כמה
אתה
זאבי
רוצה
לשלם
לרום? הוא
חשב
כמה
דקות, רשם
משהו
על
דף
נייר
ואמר
שאחרי
כל
החישובים
הוא
רוצה
לשלם
לו
רק
7
מיליון
דולר. זאבי
חשב
קצת
וכתב
משהו
על
נייר, ואמר
שהוא
רוצה
לשלם
רק
7
מיליון
דולר, לא
יותר. אני
אמרתי
טוב
אני
אתקשר
לרום
וננסה
לדבר
איתו
ושהוא
יסכים, ואם
הוא
לא
יסכים
ואני
לא
אצליח
לגמור
איתו
על
שהוא
יסכים, אז
תדברו
בין
עצמכם. הוא
אמר
טוב, תצלצל. מהחדר
הזה
אני
התקשרתי
לרום
ואמרתי
לו
שאני
יושב
עם
זאבי
וזאבי
מאוד
נפגע
שאתה
מבקש
הרבה
קומיסיון, ויש
לו
הצעה
בשבילך
שבסה
"
כ
הוא
רוצה
לתת
7
מיליון
דולר, אם
אתה
מסכים
תגיד
לי, ואם
אתה
לא
מסכים
אני
זז
הצידה
ואתם
תדברו
ותסכימו
בין
עצמכם. רום
עשה
הפסקה
קצרה, אולי
חשב
משהו, ואמר
שהוא
מסכים
לקבל
7
מיליון. אני
סגרתי
את
הטלפון, ואמרתי
לזאבי
שרום
הסכים
לקבל
7
מיליון, ושיתחיל
להעביר
את
הכסף, והוא
אמר
שאם
הוא
יעביר
עכשיו, משהו
כזה, אחר
כך
הוא
יבקש
עוד. אני
אמרתי
תעביר
את
הכסף
ותעשה
נייר, הסכם, תעביר
את
הכסף, תעביר
מסמך, ואני
אחתים
את
רום. אני
לא
זוכר
כרגע, יכול
להיות
שהוא
נתן
לי
את
המסמך
ביד, או
שאולי
בצורה
אחרת, אני
לא
זוכר, אולי
הוא
נתן
לי
את
זה
אחרי
כמה
זמן, ואולי
ביד, אני
לא
זוכר. החתמתי
את
רום
ואני
אישית
נתתי
לזאבי
את
המסמך
הזה. והמסמך
הזה
חזר
לזאבי. החתימה
הייתה
של
רום, אני
לא
חתמתי
שום
דבר
על
המסמך, זה
מה
שזכור
לי
על
המסמך
הזה, שנעשה. אני
עוד
זוכר
משהו
שקשור
למסמך
הזה. כשרום
חתם
על
המסמך
הזה
הוא
אמר
שהוא
קיבל
5.5
מיליון
דולר
לאותו
שלב. לאותו
רגע" (בעמ' 32–33 לפרוטוקול)
".
37.
גרסתו של הנתבע בנוגע לחתימת ההסכם מובאת בסעיף 27 לתצהירו בשלב הנוכחי של ההליך (נ/21), ולדבריו:
"27. במהלך פגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד נשיץ ביום 13.11.2000, הוסכם, בין היתר, לקיים פגישה בוינה ביום 24.11.2000 כדי לסכם ולחתום על הסכם המכירה של מובילטל ("הסכם המכירה"). במהלך הפגישה סיפרתי לצ'רנוי על דרישותיו החדשות של רום, המנוגדות להבנות בין הצדדים וביקשתי את עזרתו. צ'רנוי טלפן לרום בו במקום ובשיחה זו חזר בו רום מכל דרישותיו הנוספות והסכים, פעם נוספת, להבנות שכברה הושגו בעניין דמי התיווך (סעיף 15 לעיל) וכן הסכים לדרישתי להעלותן על הכתב" (ההדגשה הוספה, א"ק).
38.
להלן אסביר כי ההפניה לסעיף 15 בתצהירו של הנתבע מעוררת תמיהה, וכי במקום אחר אישר הנתבע את זכותו של התובע לתשלום ללא כל סייג. הדברים מופיעים בעדותו של הנתבע בהליך הפלילי, כאשר הוצגה בפני
ו טיוטה של מכתב הממוען לתובע ובו, בין השאר, אישור שהתובע יהיה זכאי למניות בשיעור של 0.5% מההון הנפרע של בזק (ת/11). הנתבע עומת עם מסמך זה והעיד כי האמור בו "לא הוסכם ולא יוסכם". בהמשך הדברים הוא העיד:
"...יש מסמך אחר שאת שוב פעם לא מראה את זה לבית המשפט, חתום ושם כתוב בצורה מפורשת מה מגיע לזאב רום
. אותו מסמך שאת אומרת נגמר בעל פה יש אחריו מסמך כתוב שמסכם את כל מה שסוכם בסופו של יום" (עמ' 4593 לפרוטוקול ההליך הפלילי (ת/10))(ההדגשה הוספה, א"ק).
39.
בסעיפים 14 ו-15 של תצהירו בהליך הנוכחי (נ/21), העיד הנתבע:
"14. במהלך אחת מהפגישות שקיימנו צ'רנוי, רום ואני בעניינה של עסקת מובילטל, צ'רנוי – שנודע לו שאני מנהל משא ומתן לרכישת מניותיה של כייבל בבזק, העלה את האפשרות לשיתוף פעולה עסקי גם בהקשרה של עסקה זו. האפשרות שנבחנה היא שתאגיד זר הקשור לצ'רנוי יעמיד לחברת האם של זאבי תקשורת הלוואה בסך של כ- 150 מיליון דולר ("עסקת המימון") כנגד קבלת אופציה לרכוש מניות בבזק, בכפוף לקבלת כל האישורים הרגולטורים הנדרשים, והכל בתנאים שעליהם דנו הצדדים.
15. בסיומה של הפגישה הסכמנו להמשיך ולהתקדם במשאים ומתנים לגיבושן של עסקת מובילטל ושל עסקת המימון. בפגישה זו אף הושגה הבנה עם רום שבכפוף להשלמת שתי העסקאות, יהיה רום זכאי לקבל תשלום בגין שירותיו כמתווך סכום בסך שבעה מיליון דולר ("דמי התיווך")
".
40.
על רקע דבריו של הנתבע בסעיף 27 לתצהירו, כמו גם על רקע עדויות וראיות אחרות (ובהן עדויות התובע, צ'רנוי ועורך דין נשיץ), אני סבור שהנאמר בסעיף 15 לתצהירו של הנתבע הוא לכל הפחות לא מדויק. בחלק אחר של פסק הדין אסביר את הנימוקים המשפטיים שבעטיים אין לקבל את טענת הנתבע שהזכאות לתשלום דמי תיווך הותנתה בהשלמת העסקאות, ובהקשר הנוכחי אעיר שגרסה זו של הנתבע אינה מתיישבת עם גרסאות אחרות שמסר הן בהליך זה הן בהליך הפלילי, ומשום כך אין ביכולתי לקבלה.
41.
לכל אלה ניתן להוסיף גם את עדותו של עורך דין מ' קומיסר ("קומיסר"), שלפי עדותו בשלב הקודם של ההליך היה בעת הרלוונטית יועץ משפטי של הנתבע, עת נחקר במשטרה טרם הגשת כתב האישום בהליך הפלילי. הוא התבקש להתייחס להסכם והשיב:
"הנייר מתייחס לחברה בשם פונטנה הזכאית לעמלה בסך 7 מיליון $ בגין עסקת רכישת מניות בזק מחברת
c&w
. לפי הנייר מגיע לפונטנה עוד 1.5 מיליון $ שישולמו עד 31.12.00. הואיל ובפגישות שהתקיימו עם זאב רום
, עורך דין נשיץ ואחרים בינואר-פברואר 2001 הזכיר רום מספר פעמים את החוב בסך 1.5 מיליון $ אני מניח שזה קשור אליו
" (עמ' 12 של המוצג ת/6).
42.
הנה כי כן, על אף פערי גרסאות מסוימים, בעניינים שאינם מצויים בליבת העניין, ניתן לדעתי לקבוע שההסכם בכתב אכן משקף את הכוונה וההסכמה שסכום דמי התיווך שישולם יעמוד על שבעה מיליון דולר, ומכיוון שסכום של 5.5 מיליון דולר שולם כבר (והדבר אף צוין בהסכם), עומדת יתרת התשלום שהנתבע זכאי לו על סך של 1.5 מיליון דולר. דבריו של הנתבע (בסעיף 27 לתצהירו בשלב הנוכחי) תואמים את עדותו של צ'רנוי בנוגע לפגישה השנייה בינו לבין הנתבע, פגישה שעליה העיד בסעיף 4 של תצהירו (ת/2), והמסקנה המתבקשת היא שבאותה פגישה הסכים הנתבע לשלם את יתרת סכום דמי התיווך, ולפי בקשתו תועדה ההסכמה בכתב. עם זאת, במסקנה זו אין די, נוכח טענות נוספות שהעלה הנתבע ואשר אליהן אתייחס להלן.
השלמת עסקת מובילטל כתנאי לתשלום
43.
בשלב הנוכחי של ההליך העלה הנתבע (בין השאר בסעיף 15 של תצהירו בשלב הנוכחי (נ/21)) טענה שתשלום הסכום של יתרת דמי התיווך בסך 1.5 מיליון דולר, הקבוע בהסכם בכתב, הותנה בהשלמת עסקת מובילטל, ומשזו לא הבשילה לכלל הסכם התובע אינו זכאי לסכום זה.
44.
אכן, כפי שכבר ציינתי בחלק קודם של פסק הדין, הכלל הוא שמתווך עסקי זכאי לעמלתו כאשר הושגה מטרת התיווך ונקשרה עסקה, והמתווך היה הגורם היעיל שהביא לכך. אלא שבענייננו השתלשלות העניינים היא שונה והנסיבות הן אחרות. כעולה מחומר הראיות ומתואר לעיל, חתימת ההסכם בכתב הייתה לאחר שהושלמה עסקת המימון וכן, וזה החשוב, לאחר פגישה שבה השתתפו צ'רנוי, הנתבע ועו"ד נשיץ, ולפי כל העדויות באותה פגישה הסכים הנתבע שסכום דמי התיווך שישולם יהיה שבעה מיליון דולר. עדותו של צ'רנוי, המתארת את נסיבות הכנתו של ההסכם בכתב בידי הנתבע, ואת נסיבות חתימתו בידי התובע, מקובלת עליי, ובמיוחד כך כאשר לנתבע אין גרסה נוגדת. במצב דברים זה מתחייבת המסקנה שההסכם בכתב משקף הכרה, ואף הסכמה, בזכותו של התובע לקבל דמי תיווך בסכום של שבעה מיליון דולר, וממילא מתייתר הצורך להכריע בשאלה אם התובע היה גורם יעיל, ובאילו עסקאות.
45.
עם זאת, ועל מנת שהדיון לא יהיה חסר, אתייחס לטענת הנתבע שתשלום הסכום של 1.5 מיליון דולר הותנה בהשלמת עסקת מובילטל. בטענה זו אין ולא כלום ואני דוחה אותה.
46.
למסקנה זו ניתן להגיע בהתבסס על שני נימוקים שונים, שדי בכל אחד מהם כדי לדחות את הטענה. ראשית, ההלכה היא שבאין הוראה אחרת, הסכם שנכרת משקף את כל המוסכם בין הצדדים, ואין מתירים הבאת ראיה נגד תוכנו של המסמך (קדמי, בעמ' 1501). ההסכם נחתם ביום 17.11.00, ואם נכונה עדותו של הנתבע בסעיף 15 לתצהיר עדותו (נ/21), חזקה עליו כי ההסכם היה כולל התניה של התשלום בהשלמת שתי העסקאות – עסקת המימון ועסקת מובילטל. כאשר ההסכם אינו כולל התניה כזו, וכאשר משתתפים אחרים בפגישה העידו שהנתבע הסכים שהתובע יקבל דמי תיווך בסכום של שבעה מיליון דולר, אני מסיק מכך שעדותו של הנתבע בסעיף 15 לתצהירו איננה משקפת את העובדות כהווייתן. בקשר לכך אוסיף עוד, כי כשנחקר הנתבע בנושא זה בשלב השני של ההליך, הוא העיד:
"ש.
למה לא כתבת בנ/2 (ההסכם, א"ק) שאם עסקת מובילטל לא תצא לפועל זאב (התובע, א"ק) יצטרך להחזיר לך את הכסף ששילמת לו כמקדמה?
ת.
צודקת. זאת טעות הייתי צריך לכתוב וגם לתבוע אותו על הכספים. לא תבעתי אותו למרבה הצער כי לא חשבתי על זה בזמן הזה. הייתי צריך לתבוע אותו על יותר מזה שהרס לי עסקה. הסתבר בדיעבד שמאחורי גבי עשו ביזנס למכור את החברה למישהו אחר
".
47.
לדעתי, גם בדברים אלה לא דייק הנתבע, ואני סבור כי הם משקפים ניסיון לשנות בדיעבד את תיאור השתלשלות העניינים, כפי שהוא קיבל ביטוי בעדויות ובראיות אחרות שהובאו בהליך זה. גרסתו של הנתבע, שתשלום דמי התיווך בכלל, וסכום היתרה של 1.5 מיליון דולר בפרט, הותנתה בהשלמת עסקת מובילטל, היא בלתי מתקבלת על הדעת גם מסיבה אחרת. כאמור בהסכם, הסכום של 5.5 מיליון דולר כבר שולם לתובע קודם לחתימת ההסכם, והתובע לא השכיל להסביר את העובדה ששולם לתובע סכום כה משמעותי
מבלי שעסקת מובילטל הושלמה ואף מבלי שהייתה ידיעה אם ומתי תושלם. הנתבע טען אמנם שהסכום ששולם היה בבחינת מקדמה על חשבון סכום שהתובע יקבל בעתיד (סעיף 23 לתצהירו של הנתבע – נ/21), אולם לדעתי הטענה נטענה בעלמא ומבלי שהובאו סימוכין התומכים בה, והיא גם סותרת את הראיות המצביעות על כך שהנתבע הסכים לשלם דמי תיווך בסכום של שבעה מיליון דולר, כמתואר בחלק אחר של פסק הדין.
48.
הנימוק השני לדחיית טענתו האמורה של הנתבע הוא שהטענה נטענה לראשונה בחלק השני של ההליך, ולאחר שהדיון הוחזר בעקבות פסק הדין שבערעור. משום כך יש להתייחס לטענה כאל "טענה כבושה", שההלכה לגביה היא כי "ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, זאת בשל החשד הטבעי המתעורר לגבי אמינותה. חשד זה כמובן יכול להיות מופרך, בהינתן סיבה משכנעת לכבישת העדות" (מח 7803/11 חסון נ' מדינת ישראל (28.03.12)).
49.
בענייננו, הנתבע לא הסביר מדוע עלה עניין הקשר בין תשלום דמי התיווך להשלמת עסקת מובילטל רק בשלב הנוכחי של ההליך, והתהייה בעניין זה מתעצמת על רקע תוכן שני תצהירי עדותו בשלב הראשון של ההליך (נ/16 ונ/17). בתצהירו הראשון (נ/16) העיד הנתבע (בסעיף 11 לתצהיר) כי:
"במאמר מוסגר אציין כי בסופו של דבר עסקת מובילטל לא יצאה אל הפועל, לא מעט באשמתו של התובע, כך שספק אם התובע זכאי לתשלום שקיבל גם בגינה ..."
מן האופן שבו נוסחו הדברים עולה כי הנתבע לא סבר, בעת שחתם על תצהירו (15.04.10), שתשלום דמי התיווך הותנה בהשלמת עסקת מובילטל, וגם בתצהירו הנוסף בשלב הראשון של ההתדיינות (נ/17) אין התניה כזו, ומה שהעיד הנתבע באותו תצהיר (בסעיף 10) הוא:
"ב-17.11.2000 התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד נשיץ, שבה סוכם על המשך עסקת מובילטל, ורק בעקבות זאת, ועל פי בקשתו של מר צ'רנוי, הסכמתי להוציא את ההתחייבות נ/2 בתיק זה, בשם החברה שהתעתדה לרכוש את מובילטל".
לכך יש להוסיף את דבריו של הנתבע בחקירתו הנגדית בשלב הקודם של ההליך, שם אמר:
"לפני עדותי פה אני הסתכלתי על נ/2
(ההסכם, א"ק) ושוב הסתכלתי על הסכם האופציה שהוא ההסכם המקורי, ונזכרתי בכל השתלשלות העניינים, נושא מובילטל היה הסיבה היחידה לתשלום הכסף לזאב רום
מאז ומתמיד" (בעמ' 75 לפרוטוקול).
50.
הדעת נותנת כי אם, כטענת הנתבע, השלמת עסקת מובילטל הייתה תנאי לתשלום סכום דמי התיווך, במלואו או בחלקו, היה הדבר מקבל ביטוי באיזה מתצהירי עדותו של הנתבע או בחקירתו הנגדית בשלב הקודם של ההליך. כשלא אלה הם פני הדברים, אין מנוס מן המסקנה שטענה זו, שהועלתה רק בשלב הנוכחי, היא טענה כבושה שערכה הראייתי מועט, וגם משום כך אני דוחה אותה.
הצדדים המתקשרים בהסכם
51.
בפסק הדין הראשון קבעתי את אחריותו של הנתבע לשלם לתובע, בין השאר, על יסוד המסקנה שהתאגיד "...אינו אלא מכשיר שבאמצעותו ניסה זאבי להרחיק עצמו מן ההתחייבות לשלם לרום את הסכום של מיליון וחמש מאות אלף דולר שנקבע בהסכם, באמצעות יצירת חיץ בינו לבין התחייבות שלכאורה הוא נטל על עצמו". בהמשך קבעתי כי על פי הראיות יש יסוד למסקנה שהנתבע נושא באחריות לשלם לתובע את הסכום של 1.5 מיליון דולר הקבוע בהסכם, וזאת על יסוד הקונסטרוקציה המשפטית של "הרמת מסך מדומה", שהשימוש בה נדרש על מנת למנוע מצב שבו מסך ההתאגדות ישמש "...כנימוק יחיד ואין בלתו כדי לשלול את אחריותו של זאבי לתשלום יתרת הסכום שנקבע בהסכם לאחר שמרביתו כבר שולמה" (סעיף 25 לפסק הדין).
52.
פסק הדין בערעור נתן בידי התובע אפשרות לתקן את תביעתו ולהוסיף טענות שעניינן הרמת מסך התאגדות (או התעלמות ממנו). בה בעת ניתנה לנתבע אפשרות להתמודד עם טענות אלה.
53.
בשלב הסיכומים טען התובע (בסעיף 25 לעיקרי הטיעון) כי המסקנה המתבקשת מן הראיות היא, שהוכחו די הצורך הנסיבות המצדיקות התעלמות ממסך ההתאגדות של התאגיד (הרמת מסך מדומה), וקביעה כי הנתבע אחראי באופן אישי להתחייבות שבהסכם לשלם את יתרת דמי התיווך. עוד הוא טען (בסעיף 24 לעיקרי הטיעון) כי הסתמכות הנתבע על מסך ההתאגדות כנימוק המצדיק את דחיית התביעה נגדו, מהווה כשלעצמה עילה להרים את מסך ההתאגדות, מפני שהנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד על מנת להונות את התובע.
54.
הנתבע מצדו טען כי הצדדים הנכונים להסכם הם התאגיד ופונטנה, ומכיוון שלא הוכחו התנאים להרמת מסך ההתאגדות, יש לדחות את תביעת התובע נגד הנתבע, מכיוון שאינו הנתבע הנכון.
55.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות – הן זה שהובא בשלב הראשון, הן זה שהובא בשלב הנוכחי – אני סבור שהתובע עמד בנטל להוכחת טענותיו בנוגע להצדקה להתעלמות ממסך ההתאגדות
(הרמת מסך מדומה) ומן העבר האחר לא עלה בידי הנתבע להראות שההסכם בכתב הוא התחייבות של התאגיד ושמשום כך יש לדחות את תביעת התובע נגדו. להלן אסקור את חומר הראיות התומך במסקנה שבנסיבות העניין ראוי להתעלם מאישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, מפני שהראיות, ובעיקר עדותו של הנתבע הן בהליך זה הן בהליך הפלילי, תומכת במסקנה שהנתבע השתמש בתאגידים שבשליטתו, הישירה או העקיפה, לצורך התקשרויות שונות, אולם אינה מסבירה מדוע ההתקשרות נעשתה עם תאגיד זה או אחר. בהקשר הנוכחי אזכיר את טענת התובע, המקובלת עליי, שהפנה לעדותו של הנתבע בהליך הפלילי, שם הוא הופנה להסכמים עם צ'רנוי שעניינם עסקת המימון. הוא התבקש להסביר מדוע
zeevi communication
מופיעה כצד להסכם אף שאינה צד להסכמים הקשורים לעסקת המימון, ותשובתו הייתה:
"אני לא זוכר כרגע, כנראה שהנייר הזה עמד לפני או לא זכרתי באותו רגע וכתבתי את השם הזה. את חושבת שאני משפטן שמדקדק הולך מסתכל על כל נייר וכותב וזוכר, יש כל כך הרבה חברות אז זכרתי את השם הזה זה מה שחשבתי שזה השם" (ת/10, עמ' 4600 של פרוטוקול ההליך הפלילי) (ההדגשה הוספה, א"ק).
56.
בתצהיר עדותו בשלב הנוכחי של ההליך, טען הנתבע כי:
"18. לכל המעורבים (צ'רנוי, רום ובוודאי אני) היה ברור מהרגע הראשון כי העסקאות מושא התיווך לא ייעשו על ידי באופן אישי אלא באמצעות תאגיד/ים בקבוצת זאבי, וכי בהתאם, מי שיישא בדמי התיווך כמו בכל יתר הוצאות העסקאות מושא התיווך הוא התאגיד שיבצע את העסקאות, בעצמו או באמצעות תאגיד המחזיק בו. על דברים אלה עמדתי גם בעדותי במשטרה מיום 01.05.2001. לא רק שהדברים נאמרו לרום וסוכמו עמו במפורש, אלא שגם ההיגיון העסקי מחייב שכך יהיה.
העתק עדותי במשטרה מיום 01.05.2001 רצ"ב כנספח 3.
19.
ראשית, מדובר בעסקאות אשר שווי כל אחת מהן הוערך במאות מיליוני דולרים, ואין איש עסקים שהיה נוטל את הסיכון הטמון בהן על עצמו באופן אישי, או שיכול היה לחשוב כי מדובר בעסקאות שיבצען אדם פרטי.
20.
שנית, כנהוג וכמקובל בעולם המסחר, דמי תיווך הם חלק אינהרנטי מהוצאות העסקה מושא התיווך, לרבות לצרכי מס, ולפיכך הם משולמים על ידי התאגיד שמבצע את העסקה כמו כל יתר הוצאות העסקה.
21.
רום, כאיש עסקים מתוחכם ומנוסה אשר בעצמו מנהל את עסקיו באמצעות תאגידים, לא סבר ולא יכול היה לסבור אחרת. יתרה מכך, רום עצמו דרש מראש כי דמי התיווך לא ישולמו לו באופן אישי אלא לתאגיד בשליטתו
".
לדעתי, מקצת מדבריו אלה של הנתבע לא הוכחה ומקצתם האחרת אינה רלוונטית להכרעה במחלוקת. לשון אחרת, גם אם ברור שהנתבע לא התכוון להתחייב אישית לרכוש את מניות בזק או מניות מובילטל בעסקאות שכל אחת מהן כרוכה בהשקעה של מאות מיליוני דולרים, אין לכך ולהתחייבות המיוחסת לו לשלם דמי תיווך דבר וחצי דבר.
57.
ראשית, מפני שעל דרך הכלל, מהלך עסקי המצריך השקעה, גדולה כקטנה, ייעשה באמצעות גוף מואגד המקנה למשקיע הגנה מפני הסיכון העסקי הכרוך בהשקעה. בדרך זו מושם חיץ בין התחייבויות הפרט הפועל באמצעות גוף מואגד לבין הגוף המואגד עצמו, ובהעדר התחייבות אישית אין המשקיע חשוף לסיכון הכרוך בהשקעה (לדיון נרחב בעניין זה ראו א' חביב-סגל, דיני חברות (2007) ("חביב-סגל") בעמ' 169). אלא שבענייננו אין מדובר בסיכון עסקי הכרוך בהשקעה כזו או אחרת, אלא בהסכם כתוב שנתן ביטוי להתחייבות שכפי שהוסבר לעיל הנתבע קיבל על עצמו, לשלם דמי תיווך בסכום כולל של שבעה מיליון דולר, שמתוכו כבר שולם סכום של 5.5 מיליון דולר. קבלת טענת הנתבע שההסכם משקף התחייבות של התאגיד לשלם את הסכום המצוין בו, 1.5 מיליון דולר, משמעה העברה לתובע של סיכון שבאין ראיה שהוא הסכים לו, גם אין הצדקה להטילו עליו. ובמה דברים אמורים? בסעיף 29.2 לתצהיר עדותו של הנתבע (נ/21) הוא טען שהתאגיד שצוין כצד המשלם במסגרת ההסכם הוא "...החברה שאמורה הייתה לרכוש את מובילטל, וזאת לא בכדי. בכך הובטחה, הלכה למעשה, התניית תשלום יתרת דמי התיווך בהשלמתה של עסקת מובילטל".
58.
בחלק קודם של פסק הדין דחיתי את הטענה שתשלום יתרת דמי התיווך הותנה בהשלמתה של עסקת מובילטל, ואין צורך לשוב ולדון בעניין זה. בצד זאת, מחומר הראיות עולה אי-בהירות בנוגע לזהות "התאגיד שצוין כצד המשלם" (כלשונו של הנתבע בתצהירו). כזכור, שם התאגיד שצוין בהסכם הוא
zeevi communications b.v
, אולם במזכר ההבנות שנחתם ביום 14.3.00 בקשר עם עסקת מובילטל צוין שם הרוכשת כ-
zeevi communications ltd b.v.i
, ובטיוטה מחודש אפריל 2000, שלפי טענת הנתבע (בסעיף 23.2 לתצהירו) גובשה בקשר עם עסקת מובילטל, שם הרוכשת הוא שוב
zeevi communications b.v
. לאלה אפשר להוסיף את חברת
zeevi communications ltd
שנרשמה בשנת 1999 באיי הבתולה הבריטיים לצורך ביצוע עסקה לרכישת מחצית ממניות
telecel
, שהיא חברת תקשורת בעלת זיכיונות להפעלת שירותי טלפון סלולרי בתשע מדינות באפריקה (מוצג ת/8 – מכתבו של קומיסר). בעדותו השתדל הנתבע להסביר חלק מעניינים אלה:
"ש.
תאשר לי שהחברה זאבי בי וי לא חתומה על ה
mou
, מפנה לנספח 1.
ת.
זה נחתם ע"י זאבי קומנקישיין לימטד שהייתה צריכה להחזיק במניות סלולר ומיד לאחר חתימת ה
mou
החברה היא בבעלות הטראסט גם כן, מיד אחרי חתימת ה
mou
על הסכם השותפות, הסכם השותפות בי וי, מכיוון שכולם בבעלות הטראסט, לכן יכולתי להחליט ולשנות את מי תחזיק במניות מובילטל והעובדות מדברות בעד עצמן שכל הטיוטות מאפריל ונובמבר הם זאבי קומנקשיין בי וי ואף אחת מהן מחזיקות או החזיקו במניות בזק.
ש.
תאשר לי שמה שכתבת בסעיף 12 לתצהיר שלך, בסוף הסעיף כתוב שמזכר ההבנות נחתם בין תאגידים זאבי קומנקשיין זאבי בי וי לתאגיד שיועד לעשות את עסקת מובילטל. בוא תאשר לי שזה לא נכון
ת.
אני מאשר שזה לא נכון אבל יחד עם זאת אומר שהחברה הייתה חברת מטרה וגם בי וי הוחלט שהיא זו שתחזיק במניות מובילטל. לא זכרתי את המעבר אבל אם את מחפשת את האותיות הקטנות
..." (בעמ' 229 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה, א"ק).
59.
אם כן, בשלושה הקשרים שונים צוינו שלושה שמות של תאגידים הכוללים את הצירוף
zeevi communications
, וכעדות הנתבע, הוא היה זה שבכוחו להחליט איזה מן החברות שבשליטת הנאמנות
תתקשר בהסכם ועם מי, ומכאן שהטענה שההסכם בכתב משקף התקשרות של התובע עם התאגיד היא לכל הפחות תמוהה.
60.
מעבר לכך, לדעתי השימוש שעשה הנתבע בצירוף המילים "התאגיד שצוין כצד המשלם" אינו מקרי, והוא משקף את הדרך שבה נהג הנתבע בניהול עסקיו לפי עדותו הוא. כך הוא העיד בהליך הפלילי (עמ' 4594 לפרוטוקול ההליך הפלילי (מוצג ת/10 בהליך זה)) וכך ראה זאת גם התובע שהעיד בעניין זה:
"אני לא ידעתי שיהיה לו חברה, איזושהי אופשור (חברת
off shore
, א"ק) ולא ידעתי שלי יהיה איזה חברה או משהו. אני פגשתי בן אדם, דיברתי עם בן אדם, התחייבות שלו כלפיי, שלי כלפיו וזהו זה. אם אנחנו עושים את זה אח"כ באמצעות חברה זה לא יודע מה זה. יכול להיות. אם זה נוח לנו. אבל באופן כללי זה שני אנשים מתחייבים אחד בפני
השני, ואני יכול לתת גוף אחד והוא יכול להיות גוף אחר שמבחינת מיסים או שמאיזושהי בחינה נוח לי, אבל יש התחייבות בין שני אנשים. קודם כל. אני לא יודע שהוא מייצג חברה איזושהי ברגע שהוא מקבל התחייבות אישית כלפיי והוא לא יודע שאני אגיד לו תשלח לי כסף על זה לחברה בע"מ. אני אגיד לו לאן לשלוח, הוא מתחייב כלפיי מעצמו, ואני מקבל את הכסף איפה שהוא, איפה שאני אומר לו לשלוח לי, איפה שנוח לי" (בעמ' 126–127 לפרוטוקול).
61.
דבריו אלה של התובע מקובלים עליי, והנתבע עצמו העיד כי הוא מתנהל בדרך דומה. בעדותו בהליך הפלילי הוא נשאל על העברת הסכום של 3.5 מיליון דולר לתובע:
"ש:
אני
רוצה
להציג
לך
את
ת
/730
א, שהוא
swift
בנקאי
על
העברה
של
3.5
מיליון
דולר, לחשבן
בנק
בשם
סמיר
מחשבון
בנק
של
חברת
לקסל,
קודם
כל
האם
תוכל
לאשר
שזה
תשלום
שאתה
מעביר
למר
זאב רום
?
ת:
אני
מאשר.
ש:
השאלה
היא
מדוע, אנחנו
רואים
שהתשלום
הזה
עובר
מחברת
לקסל
שהיא
חברה
לחלוטין
לא
קשורה
כאן לעסקה?
ת:
מה
זה
שייך
לעיסקה, זה
חברה
של
גד זאבי
. גד זאבי
מעביר
את
הכסף
הוא
מעביר
את
זה
באיזה
חברה
שהוא
רוצה
" (עמ' 4594 לפרוטוקול ההליך הפלילי (מוצג ת/10 בהליך זה) וראו גם עדותו של הנתבע בעמ' 4596 לפרוטוקול ההליך הפלילי המצוטטת להלן).
62.
במקום אחר בהליך הפלילי העיד הנתבע, גם אם בהקשר אחר, כי:
"...בקשר לעסקה עם הבנקים ומה הקשר לדברים אחרים, גם באותם ספרי הנהלת חשבונות גברתי יכולה להראות לי שיש שם חיובים שחויבו לגד זאבי
. גד זאבי
משך כסף גם כן מזאבי מימון וניהול וזה חויב לגד זאבי
. זאבי שילם לפלוני אלמוני זה גם כן חויב לגד זאבי
. גד זאבי
יכול היה לעשות בכספים כראות עיניו ובלבד שהדבר ימצא את הביטוי הנכון" (עמ' 3447 לפרוטוקול ההליך הפלילי (מוצג ת/18 בהליך זה)).
63.
ובהקשר הקרוב לענייננו, בחקירתו במשטרה נשאל הנתבע למשמעות השם "סמיר" (הנמען לשתי העברות הסכומים שקדמו להסכם (מוצגים נ/3 ו-נ/4)), והוא השיב "סמיר זה שם של חשבון בנק בשוויץ שזאב רום
נתן לי כדי להעביר לו תשלום על פי הסכם שנחתם איתו לגבי דמי ניהול בעסקת האופציה" (עמ' 11 במוצג ת/19). באין טענה או ראיה לקיומו של הסכם אחר שעל פיו זכאי התובע לתשלום מן הנתבע, ניתן להסיק שההסכם שהנתבע דיבר עליו בחקירתו הוא ההסכם העומד בבסיס המחלוקת בענייננו. עוד ניתן להסיק שהתובע והנתבע כאחד לא דקדקו בקטנות בכל הנוגע לזהות מי שמעביר את התשלום, או מי שמקבל אותו, וראו בהעברות חלק ממילוי התחייבות הנתבע לשלם את דמי התיווך.
64.
משום כך, המסקנה המתחייבת היא שכאשר הנתבע העיד (בסעיף 29.2 לתצהירו – נ/21) ש"התאגיד שצוין כצד המשלם במסגרת הסכם" הוא התאגיד, משמעות הדבר היא שהנתבע בחר לבצע את התחייבותו על פי ההסכם באמצעות התאגיד, אולם אין בכך תמיכה למסקנה שהתאגיד עצמו הוא שהתקשר בהסכם. למסקנה זו יש משנה תוקף בהינתן העובדה שבחומר הראיות אין עדות לכך שלתאגיד יש תוכן כלשהו (הון, פעילות עסקית, דירקטוריון וכדומה), ומשמעות טענות התובע בעניין זה היא ניסיון להימנע, בחסות מסך ההתאגדות, מלקיים חיוב שהוא קיבל על עצמו לשלם את סכום יתרת דמי התיווך. נסיבות אלה מצדיקות להתעלם מקיומו של התאגיד ולבצע "הרמת מסך מדומה", אשר בה אין מרימים את המסך במשמעות המקובלת (למשל, בסעיף 6 לחוק החברות) אלא מתעלמים ממנו, וכפועל יוצא מכך בעל המניות מזוהה עם החברה (בג"ץ 823/90 סיעת בת ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692) (1990); ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר, פ"ד לז(2) 337 (1983); וראו גם ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ פ"ד מו(5) 353 (1992), בפסקה 7) ("עניין מוברמן").
65.
הנתבע טען גם שלכל המעורבים היה ברור שהתאגיד ישלם את דמי התיווך, וכי הדבר סוכם במפורש עם התובע (סעיף 18 לתצהיר עדותו – נ/21), אולם לדעתי אין לכך תמיכה בחומר הראיות, וכפי שהראיתי בחלקים קודמים של פסק הדין, ניתן למצוא תמיכה דווקא למסקנה שהנתבע עצמו היה זה שהסכים לשלם את דמי התיווך. בקשר לכך אציין שגם עדותו של הנתבע במשטרה (נספח 3 לתצהירו) אינה תומכת בטענתו זו. בתצהירו (נ/21) הפנה הנתבע לתיעוד חקירתו במשטרה ביום 1.5.01, אלא שעיון באותם חלקים שהנתבע הפנה אליהם (עמ' 7, 9 ו-10 של פרוטוקול החקירה) מלמד שבתשובות לשאלות שהוצגו לו, השיב הנתבע כי התשלום לתובע היה בגדר הוצאות הקשורות בעסקת המימון (עמ' 7 לפרוטוקול החקירה), כי "חלק מהכספים שולמו לזאב רום
על פי הסכם חתום..." (עמ' 9 לפרוטוקול החקירה) וכי "באשר לזאב רום
– שולם לו על פי הסכם כתוב וחתום..." (עמ' 10 לפרוטוקול החקירה). תיעוד זה, כמו פרוטוקול החקירה בכללותו, אינם תומכים בטענתו של הנתבע שסוכם עם התובע שמי שמתקשר עמו בהסכם הוא התאגיד והוא זה שחייב על פיו. עם זאת ראוי להעיר שחקירתו של הנתבע נסבה על חשדות שיוחסו לו – כמו גם לתובע ולצ'רנוי – לביצוע עבירות בקשר עם רכישת השליטה בבזק. במהלך החקירה, כמו גם בהליך הפלילי שהתקיים בעקבותיה (שבסופו זוכו הנאשמים), עלו נושאים שונים הקשורים לעסקת המימון ולפעולותיהם של התובע, הנתבע וצ'רנוי בקשר לאותה עסקה. מטבע הדברים, דברים שנאמרו בחקירה או בגדר ההליך הפלילי, או מוצגים שהוגשו בהם, יכולים להיות רלוונטיים למחלוקת בתיק זה, אך כאשר בוחנים את ערכם הראייתי יש לתת את הדעת גם להקשר שבו ניתנו תשובות לשאלות או הוצגו כראיה מסמכים כאלה או אחרים.
66.
גם טענתו של הנתבע (בסעיף 20 לתצהיר עדותו (נ/21) המצוטט לעיל) שדמי התיווך הם הוצאות הכרוכות בעסקאות ההשקעה, וככאלה מי שחייב בתשלומם הוא הגוף המשקיע, אינה נתמכת בראיות ואינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. נספח 1 לתצהירו של הנתבע (נ/21) הוא מזכר ההבנות שנחתם בקשר לעסקת מובילטל בין
zeevi communications ltd b.v.i
לבין קבוצת חברות שהחזיקו במניות מובילטל. לעומת זאת, נספח 2 לתצהירו של הנתבע הם הסכמים שנחתמו בין
zeevi global communication limited
("גלובל") לבין
tenida anstalt
, ועניינם עסקת המימון. נמצא שבכל אחת מן העסקאות, עסקת המימון ועסקת מובילטל, הייתה מעורבת חברה אחרת מצדו של הנתבע, והוא לא השכיל להסביר מדוע התאגיד הוא שצוין כצד להסכם – ולא גלובל או
zeevi communications ltd b.v.i
. לעניין זה יש חשיבות, מפני שכפי שהוסבר לעיל, יש בחומר הראיות תמיכה לכך שהנתבע הסכים לשלם דמי תיווך בקשר עם עסקת המימון, ובעסקה זו גלובל – ולא התאגיד – היא החברה שבאמצעותה פעל הנתבע.
67.
זאת ועוד, הוכח שהסכומים ששולמו לתובע קודם לחתימת ההסכם, היינו 3.5 מיליון דולר ו-2 מיליון דולר, שולמו לפי הוראות הנתבע ומחשבונותיהם של תאגידים שהנתבע אישר שהוא קשור אליהם. כך למשל, מתיעוד התשלומים של הסכומים האמורים (מוצגים נ/3 ונ/4) עולה כי אחד הסכומים הועבר מחשבון
alpha trade and finance corp.
("אלפא") והאחר הועבר מחשבון
lexel establishment
("לקסל"). בעדותו בהליך הפלילי (ת/10) הוצג לנתבע העתק ההעברה הבנקאית של סכום של 3.5 מיליון דולר מלקסל, והנתבע התבקש לאשר "שזה תשלום שאתה מעביר למר זאב רום
" והשיב "אני מאשר". על פי הראיות, אין מחלוקת שסכומים אלה היו חלק מן הסכום הכולל של דמי התיווך בסך שבעה מיליון דולר שהנתבע הסכים לשלם, והעובדה שסכומים אלה שולמו באמצעות תאגידים זרים אינה ראיה לכך שתאגידים אלה הם שהתחייבו בתשלומם. למעשה, העברות אלה מבליטות את הסתירה לנאמר בסעיף 20 לתצהירו של הנתבע, שהתאגיד הרוכש את המניות הוא זה שמשלם את דמי התיווך. מן התיעוד הנוגע לעסקת המימון ולעסקת מובילטל (נספחים 1 ו-2 לתצהירו של הנתבע בהליך הנוכחי – נ/21) ניתן לראות שהתאגידים שהתקשרו מצדו של הנתבע הם גלובל (בעסקת המימון)
ו-
zeevi communications ltd b.v.i
(בעסקת מובילטל). עם זאת, אף לא אחד מתאגידים אלה היה מעורב בהעברות התשלומים לתובע שקדמו לחתימת ההסכם, והנתבע גם לא הציע הסבר כיצד העברות הסכומים של 2 ו-3.5 מיליון דולר לנתבע מחשבונותיהם של אלפא ולקסל קשורות לתאגידים אלה. גם בכך יש תמיכה בטענתו של התובע, שאני רואה לקבל, שציון שמו של התאגיד בהסכם היא חסרת משמעות משפטית, ככל שהדבר נוגע להתחייבות שהנתבע קיבל על עצמו לשלם לתובע את יתרת דמי התיווך בסכום של 1.5 מיליון דולר.
68.
הנתבע העיד, בהזדמנויות שונות, שפעולותיו – לכל הפחות בכל הנוגע להתקשרות עם התובע – היו בשם התאגיד (או בשם תאגידים אחרים). כך נאמר בתצהירו (בסעיף 10 לתצהירו השני בשלב הקודם של ההליך (ת/17)) ובעדותו (בין השאר, בעמ'
231 ו-237 לפרוטוקול). ייתכן שניתן היה לשקול טענה כזו לו הביא הנתבע ראיה המעידה על הסמכתו לפעול בשם התאגיד (כגון החלטת דירקטוריון או ייפוי כוח מטעם התאגיד). ראיה כזו לא הובאה, והעדרה בולט במיוחד על רקע תוכנו של המוצג ת/3, שהוא אישור נוטריוני של נכונות העתקים של תזכיר ותקנות, וכן שלוש החלטות דירקטוריון של אלפא, שלפי אחת מהן מונה הנתבע כאחד משלושת הדירקטורים של אלפא (וראו גם את עדות הנתבע (בעמ' 227 לפרוטוקול), שבשנת 1999 הוא החזיק תשעים ותשעה (!) ייפויי כוח לפעול בשם חברות). לכן, עצם העובדה שבהסכם, שהנתבע הוא שערך אותו (עמ' 238 לפרוטוקול), צוין שמו של התאגיד, איננה כשלעצמה ראיה שהתאגיד קיבל על עצמו התחייבות כלפי התובע לשלם את סכום יתרת דמי התיווך, והראיות (ובכלל זה עדות הנתבע) תומכות במסקנה שונה. הנתבע הסביר שציון שמו של התאגיד (או של תאגיד אחר) במסמכים המעידים על התחייבויות כספיות או על ביצוען, נחוץ לצורכי התחשבנות (או הנהלת חשבונות) בין התאגידים הנמנים עם הקבוצה העסקית שהוא שולט בה. כך לדוגמה, כאשר הנתבע נחקר בשלב הקודם של ההליך, הוא הופנה לעדותו בהליך הפלילי (ת/10), שם הוא העיד (בעמ' 4596 של פרוטוקול הדיון בהליך הפלילי) כי:
"התשובה שלי אדוני היא נורא פשוטה, גברתי
לא תלמד אותי מאיפה להעביר כסף למי, ברגע שהתחייבתי להעביר כסף ההתחייבות היא של גד זאבי
, הוא מעביר את הכסף יש לו דרך להתחשבן עם החברות שלו, כפי שכבר אמרתי קודם הכסף שמעבירה תקשורת (חברה אחרת בקבוצת החברות של הנתבע, א"ק) לאלפא הוא נרשם ככסף שנלקח על ידי אלפא מתקשורת, הוא צריך להחזיר אותו לתקשורת, וכשמאלפא מעבירים כסף לפלוני אלמוני צריך לתת על זה
account
צריך להגיד עבור מה זה ולמה זה. ואם לקסל שילמה לזאב רום
וזאב צריך להיות מחויב בספרים של אלפא ואחר כך לתת את הדין וחשבון לתקשורת, אז ככה עושים
".
בעדותו (בשלב הראשון של ההליך) אישר הנתבע את הדברים כשהעיד:
"מה זה התחשבנות עם החברות? חברה אחת מתחייבת וחברה אחרת מעבירה את הכסף, וגד זאבי
הוא הוא זה שנותן הוראות שזה יירשם בספרים כדי שהחיובים יירשמו נכון. כי גד זאבי
הוא זה שיודע איזה חברה התחייבה ולכן הוא נותן את ההנחיה את מי לחייב" (בעמ' 74 לפרוטוקול).
69.
דבריו אלה של הנתבע תומכים במסקנה שגם מהיבט אחר הטלת חבות על הנתבע, במקום על התאגיד, לשלם לתובע את סכום יתרת דמי התיווך, היא תוצאה העולה בקנה אחד עם תיאור ההתנהלות העסקית של הנתבע, כפי שהוא עולה מחומר הראיות. במילים אחרות, מעדותו של הנתבע ומראיות אחרות עולה כי קיימת התחשבנות בין התאגידים והגופים השונים הנמנים עם הקבוצה העסקית שבראשה עומדת הנאמנות (סיכום טענות הנתבע, עמ' 257 לפרוטוקול), ובמצב עניינים זה, גם אם יוטל על הנתבע החיוב בתשלום חזקה שיהיה בידו, אם ירצה בכך, להיפרע מן התאגיד את סכום התשלום לתובע.
70.
לסיכום חלק זה, מסקנתי היא שבנסיבות העניין התעלמות ממסך ההתאגדות היא הפתרון המתבקש, על רקע העובדה שההסכם משקף התחייבות לשלם לתובע את יתרת סכום דמי התיווך, וכפי שהעיד הנתבע, המסמך נערך "לפי דרישת צ'רנוי להוריד את רום מהגב שלו" (עמ' 238 לפרוטוקול) על מנת שהנתבע יוכל להמשיך במשא ומתן עם צ'רנוי בנוגע לעסקת מובילטל (ראו, למשל, עדות הנתבע בעמ' 72 לפרוטוקול). במילים אחרות, העובדה שהמסמך נושא את שמותיהם של שני תאגידים אינה מאפשרת לקבוע שתאגידים אלה, שקיומם ומהותם ממילא גם לא הוכחו, הם שהתקשרו בהסכם. הנתבע, מסיבותיו, בחר לרשום את שמו של התאגיד כמשלם, והתובע, מסיבותיו שלו, בחר לרשום את השם פונטנה כמי שמקבל את התשלום. כפי שצוין יותר מפעם ב
פסק דין
זה, יש בחומר הראיות תמיכה לכך שהנתבע התחייב לשלם לתובע את דמי התיווך, ובמצב דברים זה אין הצדקה למנוע את אכיפת התחייבותו של הנתבע אך מחמת העובדה שההסכם נושא את שמו של התאגיד.
הרמת מסך
71.
עוד קודם לכניסתו לתוקף של חוק החברות, נקבע בפסיקה כי דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות נועדה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כך למשל, בעניין מוברמן, נפסק כי:
"הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מירמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעתם של
הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק.
הרמת מסך זו גם נועדה לאפשר לבתי המשפט לעמוד על משמר שלטון החוק ולהגן על טובת הציבור מפני מעשים הפוגעים בו או במיגזרים שבו, שהמסך המפריד בא לכסות עליהם
".
72.
מאז כניסתו לתוקף של חוק החברות, מוסדר הנושא בסעיף 6 שלו, הקובע (בנוסח שלפני תיקון מס' 3):
"6. (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה;
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו
התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג);
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה;
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי של החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה;
(ד) ...
".
73.
בע"א 2706/11
sybil germany public co. limited
נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ
(04.09.15) נפסק כי:
"הרמת מסך" הינה דוקטרינה, המעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, אשר מאפשרת לבית המשפט לייחס, במקרים חריגים, חוב, או זכות של החברה לבעל מניותיה (ולהיפך). בכך, הדוקטרינה האמורה מהווה חריג לעקרונות האחריות המוגבלת והאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בהתאמה (ראו באופן כללי: שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית
הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח(2) 5 (2004), וכן: גרוס, חוק החברות, בעמ' 67-66. לסקירת התנאים שבהם יורה בית המשפט על "הרמת מסך", במיוחד לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (22.1.2015), בפיסקה 56 לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר וההפניות שם (להלן: פרשת שמואל שמעון))".
ובע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ ואח' נ' שמואל שמעון
ואח' (22.01.15) נקבע כי:
"כידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – המאפשר במקרים מסוימים "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה".
74.
בפסק הדין הקודם הצבעתי על כך שבענייננו השימוש בסעיף 6 של חוק החברות הוא מוקשה, מכיוון שהתובע לא צירף את התאגיד כנתבע נוסף, והנתבע מצדו הוסיף והצביע גם על העובדה שהתובע לא הוכיח שהנתבע הוא בעל מניות בתאגיד. בטענה זו של הנתבע יש ממש. בחומר הראיות ניתן למצוא תמיכה לכך שמניות התאגיד מוחזקות, במישרין או בשרשור, בידי הנאמנות, ושהנתבע מנהל את פעילותו העסקית באמצעותה, אולם לדעתי דווקא עובדה זו מחזקת את המסקנה שבנסיבות העניין, כפי שהוכחו בשני שלבי המשפט, יש לראות את הנתבע כמי שחייב על פי ההסכם על יסוד התעלמות ממסך ההתאגדות של התאגיד ולא על סמך הרמתו. כמוסבר בחלק הקודם של פסק הדין, הנתבע כשל להוכיח את תכלית קיומו של התאגיד, את העובדה שיש לו תוכן או פעילות עסקית וכן, ולא פחות חשוב, שהתאגיד הוא שקיבל החלטה להתקשר בהסכם עם התובע. במצב עניינים זה אין לי אלא לשוב ולהצביע על דבריה של חביב-סגל שעליהם הסתמכתי בפסק הדין הקודם, ולפיהם:
"רובריקה נוספת של מקרים היא הרובריקה של חברות הנעדרות כל תשתית כלכלית או עסקית שהיא. בעבר, נהג בית המשפט לראות בחברות מעין אלה את "האני האחר" (
alter ego
) של בעל המניות, על מנת להטיל אחריות אישית על בעל המניות בחובותיה של החברה הריקה מתוכן. בפסיקה שלאחר חוק החברות, התפתחה הטרמינולוגיה של "קליפה ריקה" על מנת לתאר חברות הנעדרות משאבים כלכליים כלשהם. מכל מקום, המסר הנלמד משני המבחנים הוא זהה: לא ניתן ליהנות מיתרונותיו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אלא אם כן משקיעים בעלי המניות בפיתוח עסק ממשי כלשהו לחברה. כאשר בעלי המניות כושלים מלמלא את החברה בתוכן כלכלי כלשהו, הרי שהדבר יהווה בסיס להרמת מסך ההתאגדות" (שם, בעמ' 311).
75.
הנתבע טען שאין לראות את התאגיד כ"נטול תוכן", מפני שכוונתו הייתה להזרים לו הון לו יצאה עסקת מובילטל אל הפועל (סעיף 37 לעיקרי הטיעון של הנתבע ועמ' 258 לפרוטוקול). טענה זו לא ניתן לקבל, בעיקר מפני שהיא אינה עולה בקנה אחד עם השתלשלות העניינים. ההסכם נחתם ביום 17.11.00 לאחר פגישה שלפי עדות צ'רנוי התקיימה בחודש נובמבר 2000 (לפי הנתבע, ביום 13.11.2000) שבה השתתפו, בין היתר, צ'רנוי והנתבע, ובאותה עת כבר עמד בתוקפו מזכר ההבנות שעניינו עסקת מובילטל. שם הרוכשת העתידית שצוין במזכר ההבנות הוא
zeevi communications ltd b.v.i
, כך שאם התכוון הנתבע למלא בתוכן את החברה הרוכשת את מובילטל, ולהזרים לה את ההון הדרוש לשם כך, אין בפיו הסבר מדוע התאגיד (
zeevi communications b.v
) הוא שהתקשר בהסכם ולא החברה שנועדה לרכוש את מובילטל. בחלק אחר כבר דחיתי את הטענה שהתחייבות הנתבע לפי ההסכם הותנתה בחתימת עסקת מובילטל, ומשום כך ומשום שאין ראיה לסתור, התאגיד היה, ונותר, חסר כל תוכן עסקי או פעילות, ויש לראות את טענות הנתבע כניסיון לחמוק מהתחייבותו בחסות האישיות הנפרדת של התאגיד.
76.
לא מצאתי ממש בטענת הנתבע שאף אם יש להחיל את דוקטרינת הרמת המסך, יש לעשות כן בהתאם לדין החל על פעילות התאגיד על פי דין מקום התאגדותו, וכי על התובע להוכיח את העובדות הרלוונטיות הטעונות הוכחה בהקשר זה (סעיף 38 לעיקרי הטיעון של הנתבע). טענה זו, גם אם היא נכונה לגופה, אינה רלוונטית לענייננו מפני שכפי שהסברתי, התוצאה שהגעתי אליה אינה מושתתת על הרמת מסך ההתאגדות כי אם על ההתעלמות ממנו, ולשם כך אין צורך בהוכחת תוכנו של דין זר כלשהו או מצב משפטי כזה או אחר במקום ההתאגדות.
טענת ההתיישנות
77.
טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע מיוסדת על כך שהתובע השתית את תביעתו על הפרתו של הסכם בעל פה שנכרת בינו לבין הנתבע. לטענת הנתבע, התובע כשל בהוכחת העובדה שהנתבע התחייב לשלם את מלוא סכום דמי התיווך עד סוף שנת 2000, ולכן יש לקבוע שעילת תביעתו, ככל שהיא מבוססת על הסכם בעל פה, נוצרה לכל המאוחר ביום 17.11.00, ובהגישו את התביעה ביום 27.11.07 הוא איחר את המועד מפני שהתביעה כבר התיישנה. לטענה זו אין יסוד מספיק ואני דוחה אותה.
78.
בע"א 7680/13 פרי נ' שירותי בריאות כללית (11.2.15) נפסק
כי:
"סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות, קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
המבחן לקיומה של "עילת התובענה" הינו זה: האם התגבש בידי התובע "כוח תביעה", במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות, להגיש תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש, בכפוף לעמידה בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לביסוסה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175(2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997))
".
79.
בהתאם לכך,
המועד המוקדם ביותר שבו יכול היה התובע להגיש תביעה לתשלום דמי התיווך הוא המועד שניתן לראותו כמועד הפרת ההתחייבות לעשות כן. כבר בכתב התשובה אשר הוגש במענה לכתב ההגנה הראשון, טען התובע כי "הנתבע התחייב לשלם לתובע את מלוא התמורה עד לתום אותה שנה (סוף שנת 2000)". מכאן שלפי גרסת התובע, המועד לקיום ההתחייבות –בין בעל פה ובין בכתב – הוא סוף שנת 2000, והפרתה של ההתחייבות, שהיא המועד של תחילת תקופת ההתיישנות, היא היום הראשון של שנת 2001. כפי שהסברתי בחלקים אחרים של
פסק דין
זה, בראיות ובעדויות אין תמיכה ברורה לטענת התובע שההסכם בעל פה כלל גם את ההתניה שתשלום מלוא דמי התיווך ייעשה עד סוף שנת 2000, וכפי שציינתי, מסקנה בעניין זה אפשרית לדעתי רק אם רואים את ההסכם בכתב כתיעוד של מה שהוסכם עליו בעל פה. כיוון שמסקנתי היא שבנסיבות העניין יש להתעלם ממסך ההתאגדות של התאגיד, וכפועל יוצא מכך יש לראות את הנתבע כמי שקיבל על עצמו התחייבות לשלם את דמי התיווך, התוצאה היא שהתביעה, שהוגשה ביום 27.11.07, לא התיישנה.
80.
לא מעבר לדרוש אוסיף שהנתבע הוא הנושא בנטל הוכחת העובדות הרלוונטיות הדרושות על מנת לבסס טענת התיישנות (ע"א 1278/15 עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.8.16)), ולדעתי הוא לא עמד בו. לצורך כך היה על הנתבע להראות מה הוא המועד שבו, על פי טענתו, מתחילה תקופת ההתיישנות. הנתבע לא עשה כן, והסתפק בטענה שעילת התביעה מכוח הסכם בעל פה נולדה לכל המאוחר ביום 17.11.00 (סעיף 2 לעיקרי הטיעון).
81.
עניין נוסף שיש לתת את הדעת עליו בהקשר זה, הוא טענת הנתבע שכתב התביעה המתוקן שהוגש בעקבות פסק הדין בערעור כולל עילת תביעה חדשה, המבוססת על דוקטרינת הרמת המסך, ומשכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 27.1.15, יש לקבוע שגם עילת תביעה זו התיישנה. לטענה זו אין יסוד מספיק ואני דוחה אותה.
82.
בפסק הדין בערעור ניתנה אמנם אפשרות לתובע לתקן את תביעתו, אולם בית המשפט העליון נמנע מלקבוע שהרמת מסך היא עילת תביעה, והסתפק בקביעה כי:
"טרם סיום, בשל חשיבות העניין נראה כי לא יהא זה נכון להתעלם מן השאלה שהתעוררה: מהי הקטגוריה המשפטית אליה יש לסווג את הרמת המסך והשליחות? האם מדובר בסעד, או בעילה? שאלה זו מעוררת אתגר במישור התיאורטי, והצדדים אף התייחסו לכך בדיון בפני
נו. בהקשר של תיק זה אומר כי הואיל ועסקינן בתביעה כספית, דהיינו: שהסעד המוצהר המבוקש בה הוא סכום נקוב, אין לומר כי הרמת המסך או שליחות הן בגדר סעד. באשר לשאלה האם עסקינן ב"סעד לסעד", עילת תביעה או חוליה חיונית בהוכחת התביעה – דוגמת הרכיב של קשר סיבתי בתביעת נזיקין – אינני רואה צורך להכריע בכך".
83.
מצדי אוסיף שכמוסבר לעיל, חיוב הנתבע מושתת על התעלמות ממסך ההתאגדות יותר מאשר על הרמת המסך, ובהתאם לכך התוצאה היא שהנתבע נושא בחיוב לשלם את דמי התיווך. גם משום כך ספק בעיניי אם יש מקום לקבוע שכתב התביעה המתוקן כולל עילת תביעה שהתיישנה, ולכן יש הצדקה לדחות את התביעה.
טענת שער המטבע
84.
בפסקאות 35–38 של פסק הדין הקודם התייחסתי לנושא שער המטבע מושא החיוב על פי ההסכם, וכפועל יוצא מכך למנגנון החיוב בריבית על סכום החוב הנתבע. הסברתי שם, ואחזור על הדברים בתמצית: משנקבעה זכותו של התובע לקבל סכום בדולרים, אין הצדקה להמיר את הסכום למטבע ישראלי ולהחיל עליו חיוב נלווה של ריבית והפרשי הצמדה כאמור בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א–1961 ("חוק פסיקת ריבית"), ואין גם הצדקה לקבוע לגבי החוב הדולרי שיעור ריבית של 11% כפי שביקש התובע.
85.
בשלב הנוכחי של הדיון טען התובע שבנסיבות העניין, מבחן "מירב הזיקות" צריך להביא למסקנה שמדובר בחוב שראוי להצמידו למטבע ישראלי ולהחיל עליו את משטר הריבית והפרשי ההצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית. לטענתו, ההסכם הוא הסכם בין אנשי עסקים ישראליים, הסכומים ששולמו לו קודם לכריתת ההסכם דווחו על ידו לרשויות המס, עסקת המימון קשורה לרכישת חברה ישראלית (חברת בזק) וכדומה.
86.
לטעמי, אין די בכל אלה כדי לקבוע שמדובר בחוב במטבע ישראלי, ואני דוחה את טענות התובע בעניין זה. אכן, גם בלא שהובאו ראיות, מותר להניח שהתפתחות החוב, מאז המועד לקיום ההתחייבות לתשלום יתרת דמי התיווך (בתחילת שנת 2001) ועד היום, תביא לתוצאות שונות משמעותית אם יחושב החוב במטבע ישראלי או בדולר של ארה"ב. בהתאם לחישוב שניתן לעשותו באמצעות תוכנת שערוך המצויה ברשת האינטרנט (תוכנת "המשערכת"), מתקבלת תוצאה שהחוב במטבע ישראלי (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) עומד בעת כתיבת פסק הדין הנוכחי על סכום הגבוה בכחמישים אחוזים לעומת החוב כשהוא מחושב בדולר של ארה"ב (בצירוף ריבית). פער מעין זה בין הסכומים הוא ככל הנראה תוצאה של אירועים והתפתחויות במשק הישראלי בפרט ובכלכלה העולמית בכלל, והתובע לא הצביע על נימוק המצדיק שתינתן לו הבחירה בחלופה הנוחה לו, שתוצאתה יכולה גם להיחשב כהתעשרות שלא כדין (ראו ע"א 6388/98
deniztas nakliyat ve ticaret a.s.
נ'
credit lyonnais s.a
.
(2.7.03), פסקה 11), ובמיוחד כך כאשר התובע השתהה תקופה ארוכה קודם שהגיש את תביעתו. מעבר לכך, וכעדותו שלו, התובע הוא איש עסקים, וכשחתם על ההסכם חזקה עליו שהבין את המשמעות הנובעת מן העובדה שסכום ההתחייבות ננקב בדולרים.
לסיכומו של עניין זה, אני דוחה את טענות התובע בנוגע לשער המטבע, ומותיר בעינה את מסקנתי בסעיף 39 לפסק הדין הקודם, הן בנוגע למטבע שבו נקוב החיוב הן בנוגע לשיעור הריבית שיחול עליו.
סיכום
87.
על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליט להותיר על כנה את התוצאה שהגעתי אליה בפסק הדין הקודם, ובהתאם לכך גם את חיובו של הנתבע לשלם לתובע כפי שנקבע שם (בסעיף 39 של פסק הדין הקודם).
הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט, ובנוסף גם שכר טרחת עורך דין בסכום של
300,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון שבפסק הדין בערעור בוטל פסק הדין הקודם ועתה, כאשר התקבלה תביעתו של התובע, הוא זכאי לכך שייפסקו לו הוצאות שכר טרחת עורך דין בסכום המשקף גם את ההליך הנוכחי.
ניתן היום,
י"א סיוון תשע"ז, 05 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
א בית משפט מחוזי 375/08 זאב רום נ' גד זאבי (פורסם ב-ֽ 05/06/2017)