פסקי דין על שאול אייזנברג | פסקי דין על רוני בראון

2319/98 א     11/03/2002




א 2319/98 שאול אייזנברג נ' רוני בראון





שאול אייזנברג

בעניין:
תובע
עדיני

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. רוני בראון
, עו"ד
2. המועצה להסדר ההימורים בספורט
3. יצחק שני
4. יצחק ברק
5. ספורטוטו ישראל בע"מ

נתבעים
יאיר שלה

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין

המועצה להסדר הימורים בספורט, שהיא הנתבעת 2, (להלן: "המועצה") העניקה לתובע, שאול אייזנברג
, זכות כבעל תחנה לקבלת הימורים.
ההסכם האחרון בין המועצה לבין התובע נחתם ב - 1997 - להלן: ("ההסכם") .
בסעיף 19 בהסכם נקבע כי תוקפו עד 31 באוגוסט 1999.

מכח ההסכם היה התובע בעל התחנה במקום עסקו ברחוב אבא אחימאיר 33 ברמת אביב-תל-אביב (להלן: "התחנה") .

את התחנה ניהל בפועל במשך מספר שנים ברציפות מר עמית פז (להלן: "פז" או "מנהל התחנה") .

התובע, שאול אייזנברג
, עסק בפעילויות שונות בתחום הספורט ולא היה מעורב בניהול התחנה.
התובע היה יושב ראש הנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א, עורך ראשי של עיתון ספורט שהוציא לאור מטעם המועצה והיה מוכר בחוגי הספורט כקצין העתונות של התאחדות הכדורגל בישראל .

בכל הזמנים הרלוונטים לתובענה הנדונה בזה נוהלו ההימורים מטעם המועצה ע"י חברת ספורטוטו ישראל בע"מ (להלן: "ספורטוטו") הנתבעת מס' 5. מנהלה היה הנתבע 3, יצחק שני, (להלן: "שני") ויצחק ברק (להלן: "ברק") הנתבע 4, ששימש בה כמנהל מחלקת הפיקוח.
מר רוני בר-און הנתבע 1, היה יו"ר המועצה.

בתאריך 4 ביוני 1998, למעלה משנה לפני תום תוקפו של ההסכם הנזכר לעיל, כתב ברק לתובע בשם ספורטוטו מכתב, לפיו הוחלט להשעות את פעילות התחנה של התובע - הנימוק להחלטה כפי שנכתב במכתבו של ברק:

"החלטה זו הינה פועל יוצא מהבדיקות שערכנו
אשר העלו כי בתחנה מופעלים הימורים בלתי
חוקיים".

סמוך לאחר שיגור המכתב תואם מועד עם פז, להוצאת מכונות ההטבעה מהתחנה, והן נלקחו. מכונות ההטבעה משמשות לסימון טופסי ההימורים. אין אפשרות לנהל תחנה לקבלת הימורים שמארגנת המועצה ללא מכונות ההטבעה. על אף שבמכתבו של ברק מדובר על החלטה להשעות את פעילות התחנה, הרי בפועל התחנה נסגרה.

סגירת התחנה לוותה בפרסומים במדורי ספורט בעתונות כמפורט להלן:
במדור הספורט ב"מעריב" מיום 8.6.98 הופיעה כותרת בולטת -

"18 תחנות טוטו נסגרו, בהן של שאול אייזנברג
"

בכותרת משנה נכתב:

"מפעיליהן סייעו לכאורה להימורים לא חוקיים ,
במקביל להימורים הרגילים"

בכתבה מוסברת סיבת הסגירה, כמובא להלן:

"בימים האחרונים נסגרו 18 תחנות טוטו חלקן ידועות
ומרכזיות , בהן התחנה של אייזנברג בצפון תל-אביב,
אחרי שמפעיליהן סייעו לכאורה להימורים לא חוקיים,
במקביל להימורי הטוטו הרגילים, כאשר לעתים קויימו
על פי החשד הימורים לא חוקיים מתוך התחנות עצמן.
סגירה סופית התבצעה רק אחרי שימוע שקיים הטוטו"

מסופר בכתבה שהתובע, שאול אייזנברג
, הגיש למחרת הסגירה תלונה במשטרה נגד הטוטו ובעלי התפקידים שהיו אחראים לסגירת התחנה וציטטו את התובע:

"מישהו רקם נגדי עלילה יש פה עלילת דם... רוני בר-און
אמר שהתחנות נסגרו אחרי שימוע ולי לא עשו שימוע.
אני לא נמצא בתחנה, צריך לדבר עם המפעיל, אני לא מאמין
שהוא עשה משהו".

במדור הספורט ב- "הארץ" מיום 8.6.97 פורסמה כתבה שכותרתה:

"המלחמה בהימורים הבלתי חוקיים: 18 תחנות טוטו נסגרו,
ביניהן גם זו של שאול אייזנברג
".

כותרת המשנה:

"אייזנברג שמשמש כקצין העתונות של ההתאחדות
לכדורגל ויו"ר קבוצת הכדור-סל של הפועל תל-אביב,
הכחיש את האשמות נגדו".

במאמר נאמר:

"יו"ר מועצת ההימורים עו"ד רוני בר-און הודיע
אתמול במסיבת עיתונאים כי בסוף השבוע נסגרו
ע"י המועצה 18 תחנות טוטו שבעליהן ניהלו הימורים
בלתי חוקיים. בר-און מסר את ההודעה במסיבת עתונאים
מיוחדת בה הכריז כי המועצה תעשה הכל כדי להפסיק
את תופעת ההימורים הבלתי חוקיים".

גם במדור הספורט ב"ידיעות אחרונות" מיום 8.6.97, פורסמה הידיעה בדבר סגירת 18 התחנות. בכותרת משנה צוטט עו"ד בר-און כאומר:

"על כל שקל שנכנס לקופת הטוטו בדרך חוקית הולך
שקל להימורים לא חוקיים, היקף ההימורים הצפוי
השנה הוא למעלה ממיליארד שקל".

בכתבה מצטט עו"ד בר-און כי מדובר בנגע כלל ארצי.

בסמוך לאותה כתבה באותו עמוד הופיעה כתבה נוספת של העתונאי בנצי כץ מתחת לידיעה המודגשת: " גם התחנה של שאול אייזנברג
נסגרה", מצויה בכותרת מובאה מפי התובע:
"מי יפצה אותי אחרי שיתברר שבתחנה לא התקיימו הימורים?"

בסיומה של כתבתו מציין בנצי כץ : "כי עמית פז מפעיל התחנה מחכיש בתוקף כל חשד לקיום הימורים בתחנה שהוא היה מפעילה" וכן מצוטט מנכ"ל הספורטוטו, יצחק שני:
"התחנה מקוטלגת כרגע כחשודה שעדיין לא
היתה בבירור. מדובר בתחנה שהיא דג רקק
וחובה עלי לציין ששאול הוא לא האיש שמפעיל אותה".

התובע הגיש תובענה זו לתשלום פיצויים בה משמשות בערבוביה שתי עילות -
האחת - פרסום דיבה בניגוד לחוק איסור לשון הרע;
והשנייה - הפרת חוזה, שהתבטאה בביטול זכות לניהול תחנה ללא צידוק לכך לפני שפג תוקף ההסכם.

בסעיף 2 (ב) בחוק איסור לשון הרע מוגדר פרסום כך:
"(ב) רואים בפרסום לשון הרע בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה
לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי
הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

התובע טוען כי נפגע מפרסום דבר סגירת התחנה ובעיקר מכך שסיבת הסגירה כפי שפורסמה - "ניהול הימורים בלתי חוקיים".
לטענתו נעשה פרסום הדיבה במספר דרכים -
(א) המכתב ששלח הנתבע ברק ב- 4 ביוני 1998;
(ב) בפרסומים הנכתבים בעתונות - כפי שפורט לעיל;
(ג) הדברים שאמר יו"ר המועצה, עו"ד בר-און, במסיבת העתונאים.

ראשית יצויין שהדברים המיוחסים לעורך דין בר-און הובאו בעדות משנית, דהיינו מפי השמועה. שנית, עו"ד בר-און לא אמר בדברים שיוחסו לו כי התובע ניהל הימורים בלתי חוקיים. עו"ד בר-און דיבר על הצורך להלחם בנגע ההימורים הבלתי חוקיים ועל סגירת תחנות החשודות בניהול הימורים בלתי חוקיים בלי להתייחס לתחנות מסויימות ולא נקב בשמותיהם של חשודים.

הפרסומים המורחבים בעתונות תוך ציון מודגש של שם התובע נעשו ע"י עתונאים ולא הוכח כי מי מהנתבעים היה שותף לאותם פרסומים ואילו המכתב ששלח הנתבע ברק, נשלח אל התובע עצמו ונתקבל ע"י עמית פז, שיכול היה להבין כי המועצה חושדת בו כי הוא כמפעיל התחנה חשוד בניהול הימורים בלתי חוקיים בתחנה.
מסקנתי היא איפוא שהתובע לא הוכיח כפי המוטל עליו כי מי מהנתבעים "פרסם" נגדו דבר לשון הרע.

אינני מפקפקת בעובדה שהתובע נפגע מאד מכך שבכתבות במדורי הספורט בעתונים קשרו אותו בצורה ברורה לניהול הימורים בלתי חוקיים וכי בהיותו מוכר היטב כעסקן בתחומי הספורט נגרמו לו עגמת נפש וצער, אולם התובע לא הוכיח כי על הנתבעים או מי מהם רובצת אחריות לפרסומים שפגעו בו.

יתרה מזו, שוכנעתי כי הנתבעים פעלו בתום לב.

הנתבעים היו חייבים לפעול נגד עריכת הימורים בלתי חוקיים בתחנות שבהן מנוהלים הימורים שהמועצה מארגנת.
המועצה וספורטוטו נהגו בדרך סבירה בכך שהעסיקו משרד מוכר לחקירות פרטיות. משרד החקירות הגיש רשימה של 18 תחנות שבהם גילו החוקרים לטענתם, פעילות המצביעה על ניהול הימורים בלתי חוקיים.
נציגי ספורטוטו חקרו חלק מהחשודים ואלה הודו. הודאת אותם חשודים הגבירה את אמונם של אנשי ספורטוטו בדוחות שהגישה חברת החקירות. לפיכך התייחסו באמון למידע שמסרה חב' החקירות שעמית פז קשור להימורים בלתי חוקיים.

אציין שאני התרשמתי מהראיות שהובאו במשפט שעמית פז לא היה קשור כלל להימורים בלתי חוקיים וכי המידע שנמסר לגביו מקורו בטעות. מאידך אני משוכנעת כי אנשי ספורטוטו האמינו בנכונות המידע של משרד החקירות.

על יסוד האמור אני דוחה את התביעה נגד כל הנתבעים ככל שהיא מתבססת על עילת פרסום לשון הרע. זאת באשר לעילת התביעה - בדבר פרסום לשון הרע .

שונה המצב לגבי העילה החוזית . ההסכם שעל פיו הוענקה לתובע הזכות לניהול תחנה לקבלת הימורים, נחתם בין התובע והמועצה. הגוף שפעל כלפי התובע בכל הנוגע לניהול התחנה היתה חב' ספורטוטו, הנתבעת 2. חב' ספורטוטו היא שמנעה מהתובע את האפשרות להמשיך ולנהל את התחנה על פי הזכות החוזית שהוענקה לו.
את ההחלטה להפסיק את פעילות התחנה קיבלה ספורטוטו בהסתמך על המידע שקיבלה ממשרד החקירות שהעסיקה, על כן המועצה כצד להסכם עם התובע וספורטוטו כגוף שפעל בארגון ההימורים וניהול הקשר עם בעלי התחנות - הן הנתבעות הנכונות בתביעה זו של התובע. יתר הנתבעים פעלו כשלוחים של המועצה וספורטוטו.

אני מחליטה על כן לדחות את התביעה נגד הנתבעים מס' 1, 3 ו - 4.
מכאן ואילך במונח "נתבעות" הכוונה היא לשתי הנתבעות, "המועצה" ו"ספורטוטו".
על נתבעות אלה רובץ נטל הראייה שהיתה להן הצדקה להפסיק את ניהול התחנה למעלה משנה לפני תום תוקף ההסכם.

מקובלת עלי טענתן של הנתבעות כי ניהול הימורים שלא אורגנו ע"י הנתבעות מכח החוק להסדר הימורים בספורט, מקנה לנתבעות זכות להפסיק את פעילותו של "בעל התחנה" כהגדרתו בהסכם, אולם החובה להוכיח שבעל התחנה אכן ביצע הפרה כאמור, מוטלת על הנתבעות.
אם שללו הנתבעות מהתובע את האפשרות להמשיך לנהל את התחנה, לפני תום תוקפו של ההסכם, בלי שהיה ביכולתן להוכיח כי התובע אחראי להפרת ההסכם כמוסבר, הן הפרו את ההסכם והתובע זכאי לפיצויים בשל ההפרה.

על פי הראיות שהובאו הנני קובעת כמימצא כי לנתבעות היה יסוד לחשד כי פז מנהל הימורים בלתי חוקיים אך לא היה להם חשד כזה כלפי התובע ולא הים להם מידע שהתובע קשור בכל צורה שהיא למעשיו של פז.

מנהל ספורטוטו ידע שהתחנה מנוהלת ע"י פז ולא ע"י התובע. כמו כן הוא ידע מדוחות החקירה כי החשד התעורר לגבי פז ולא כנגד התובע.
בנסיבות אלה הדעת נותנת כי היה צריך לערוך בירור כלשהו עם התובע עצמו לפני סגירת התחנה. ההגינות חייבה מתן אפשרות לתובע להגיב בטרם פגעו בזכותו החוזית, שמא לא ידע על הפעילות החריגה של פז, כפי שהיתה לו הזכות להראות שהחשד נגד פז מוטעה.
הנתבעות לא קיימו בירור כלשהו עם התובע ושללו מעצמן את האפשרות להחליט אם התובע אחראי להפרת ההסכם.

התנהגותן זו של הנתבעות, אינה עולה בקנה אחד עם דרישות סעיף 39 בחוק החוזים (כללי) בדבר הצורך לנהוג ביושר ובתום לב במימוש זכויות.

הנני קובעת כי הנתבעות הפרו את ההסכם עם התובע והן חייבות לפצות את התובע בשל כך.

בבואי לקבוע את הפיצוי ההולם בשל ההפרה כמוסבר, אני מתחשבת מצד אחד במיעוט ההכנסות שהיו לתובע בפועל מניהול התחנה ומצד שני בסיכוי לפיתוח היקף העסקים בתחנתו. כמו כן אני מתחשבת בצער שנגרם לתובע בשל סגירת התחנה.

אשר על כן אני מחייבת את שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של -.200,000 ₪ (מאתיים אלף ₪) .
כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ.
כל החיובים ישאו ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום 17.3.02 עד למועד פרעונם בפועל.
ניתנה היום כ"ב באדר, תשס"ב (6 במרץ 2002) בלשכתי, בהעדר ב"כ הצדדים
המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום.
מותר לפרסום/הפצה מיום: 11.3.02.

ברון צפורה
, שופטת

קלדנית: אילן.
1
בתי המשפט
א 002319/98
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
11/03/02
תאריך:
כב' השופטת ברון צפורה

בפני
:








א בית משפט מחוזי 2319/98 שאול אייזנברג נ' רוני בראון (פורסם ב-ֽ 11/03/2002)