פסקי דין על יחזקאל כהן | פסקי דין על אילנה כהן | פסקי דין על חיים מזרחי

35611-09/16 תאק     16/06/2017




תאק 35611-09/16 יחזקאל כהן, אילנה כהן נ' חיים מזרחי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 35611-09-16 כהן ואח' נ' מזרחי







מספר בקשה:

18
לפני
כבוד השופטת רחל ערקובי

התובעים:
1. יחזקאל כהן
2. אילנה כהן

נגד

הנתבע
:
חיים מזרחי



החלטה


1.
בפני
בקשת רשות להתגונן, בקשר עם תביעה הנוגעת לחוב כספי בסך 151,782 ₪ הנובע, לטענת התובעים, מר יחזקאל כהן
וגב' אילנה כהן
(להלן: "התובעים" ובנפרד "התובע" וה-"תובעת") מהסכם כתוב בין התובעים והנתבע, מר חיים מזרחי
(להלן: "הנתבע").

2.
החלטתי זו ניתנת לאחר עיון בכתב התביעה והבקשה לרשות להתגונן, לאחר שהנתבע העיד ונחקר בפני
על תצהירו, וכן לאחר הגשת סיכומים בכתב שהגישו הצדדים.

העובדות הרלוונטיות;

3.
בין הצדדים מחלוקות עובדתיות ביחס למכלול האירועים שקדמו ליום הגשת כתב התביעה, ומשכך אתייחס בחלק זה לעניינים העובדתיים הרלוונטיים שדומה שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

4.
התובע רכש בשנת 2008 זכות ציבורית להפעלת מונית (להלן: "רישיון המונית הראשון"), תוך שהוא הסתייע באדם שלישי (להלן: "ברנס") שעוסק בניהול זכויות ציבוריות להפעלת מונית, ואף התקשר עמו בהסכם לפיו אותו אדם ינהל עבורו את הרישיון שרכש, לרבות איתור שוכר, גביית דמי שכירות ועניינים אחרים.
5.
לאחר מספר חודשים, הודיע ברנס כי הוא מבקש לסיים את פעילותו בניהול רישיונות מונית, והפנה את התובע לנתבע. התובע והנתבע התקשרו בהסכם, לפיו הנתבע ינהל עבור התובע את רישיון המונית הראשון, ובכל חודש הנתבע יעביר סך של 1,050 ₪ לתובע, כאשר כל סכום שיגבה מעבר לכך על ידי הנתבע יוותר בידיו.

6.
ביום 11.4.2011 התקשר התובע עם הנתבע בהסכם (להלן: "הסכם 2011") לפיו העביר התובע לנתבע סך של 95,000 ₪ אשר, על פי לשונו, "שווה לחצי זכות ציבורית להפעלת מונית", והנתבע התחייב לשלם לתובע סך חודשי של 1,600 ₪, תשלום אשר כולל, על פי לשון הסכם 2011, "תשלום קודם וכן תשלום זה". עוד נקבע, כי ככל שהנתבע יבקש לקבל את השקעתו בחזרה, יהיה על התובע להחזיר לנתבע את השקעתו תוך 60 יום מיום ההודעה על ביטול ההסכם.

7.
ביום 10.6.2014 נחתם בין התובעים והנתבע הסכם (להלן: "הסכם 2014"), במסגרתו נקבע כי הואיל ושולם לנתבע ביום 11.4.2011 סך של 95,000 ₪, וכן הואיל והתובעים ביום חתימת הסכם 2014 שילמו לנתבע סך של 120,000 ₪, הנתבע מתחייב לשלם לתובעים תשלום חודשי בסך של 2,300 ₪, וככל שהתובעים ידרשו בחזרה את כספם, הנתבע מתחייב להחזיר להם את הסכומים הנ"ל תוך 60 ימים מיום מתן ההודעה על ידי התובעים.

8.
לאחר בירור שערך בן משפחתם של התובעים אחרי חתימת הסכם 2014, התברר לתובעים כי על הנתבע פורסמו כתבות בעבר, במסגרתן נטען כי הונה לכאורה לקוחות בעסקאות לרכישת ומכירה של זכויות למוניות, וכן כי ניתנו נגדו בעבר צווים במסגרת הליכי פש"ר. בעקבות גילוי זה, ביטל התובע את השיק בסך 35,000 ₪ שנתן לנתבע במסגרת התשלום של ה-120,000 ₪ ששולם בקשר עם הסכם 2014. במקביל לכך, הודיע התובע לנתבע ביום 17.6.2014 על ביטול ההסכם, ודרש את הכספים ששילם לנתבע בהתאם להסכם ביניהם.

9.
עוד התברר לאחר מכן לתובעים, כי אין שום זכות ציבורית להפעלת מונית הרשומה על שמו של התובע ברשומות משרד התחבורה. בעקבות כך, הגישו תלונה במשטרה נגד הנתבע בתואנה כי מכר את הזכות הציבורית של התובע להפעלת מונית ללא רשותו.

10.
ביום 22.6.2014 השיב הנתבע כי הוא מכבד את החלטת התובעים לבטל את ההסכם עמו והבהיר כי הוא מתכוון להעביר להם את "הסכומים שנקבעו בהסכם 2014". ואולם, ציין הנתבע כי נדרש במסגרת ההסכם לרכוש מוניות על מנת לשלם לתובעים תשלום חודשי, ועל כן החזרת הכספים תלויה במכירתן של מוניות אלו.

11.
לאחר מכן, העביר הנתבע לתובעים סכומים בסך של 20,000 ₪ ו-10,000 ₪ על חשבון חובו לתובעים. ביום 21.7.2014 שלח ב"כ הנתבע (באותה עת) מכתב לתובעים, במסגרתו חזר על הטענה כי הכספים יוחזרו לתובעים בכפוף למכירת המכוניות שהופעלו לכאורה במסגרת ההסכם בין הצדדים. מטענות הנתבע עולה כי ביום 31.7.2014 שולמו לתובעים סך נוסף של 21,000 ₪ (בשיק ובמזומן).

12.
ביום 14.9.2016 הוגשה תביעה זו במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר, וביום 9.5.2017 התקיים דיון במסגרתו נחקר הנתבע.

טענות הצדדים;

13.
באופן כללי, טען הנתבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, יש לאפשר לו את יומו בבית המשפט, להציג את טענותיו לאחר גילוי מסמכים, חקירה ודרישה, וכי בשלב זה הוא נדרש להציג כל הגנה אפשרית, ולו דחוקה, ואין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות טענותיו, על מנת לאפשר להתגונן מפני טענות התובעים.

14.
בדיון שנערך בפני
ביום 9.5.2017, לאחר חקירת הנתבע, החלטתי כי בסיכומיהם יתייחסו הצדדים לשני עניינים מרכזיים שבמחלוקת: (1) טענת הנתבע כי לכאורה אינו נדרש לשלם לתובע סך של 95,000 ₪ בהתאם לאמור בהסכם 2014 משסכום זה כבר שולם לטענתו לתובעים; (2) טענת הנתבע כי אינו נדרש לשלם סך של 31,700 ₪ מתוך התשלום של 120,000 ₪.

טענות בקשר לסך של 95,000 ₪;
טענות הנתבע:

15.
טענתו העיקרית של הנתבע היא כי בינו לבין התובע הייתה מערכת עסקית שפעלה במשך מספר שנים, במסגרתה עמד העיקרון כי התובע השקיע כספים מסוימים בעסקו של הנתבע, הנתבע שילם לתובע תשלום חודשי אשר כיסה את כספי ההשקעה של התובע, והתשלום החודשי של הנתבע לתובע המשיך כל עוד כספו של התובע המשיך "לעבוד בעסק". משכך, הרי שבקשר לתשלום של ה-95,000 ₪ שהושקע במסגרת הסכם 2011, כספו של התובע הוחזר לו במלואו, במסגרת התשלומים החודשיים שקיבל מן הנתבע.

16.
על מנת להסביר את טענותיו, פרש הנתבע את המערכת העסקית שקדמה להסכם 2011 והסכם 2014, וזאת כדי להסביר כי השקעותיו של התובע הוחזרו אליו לכאורה, וזאת במסגרת התשלומים החודשיים שקיבל מן הנתבע. אביא את עיקרי הדברים בקצרה.

17.
הנתבע טוען כי ביום 14.10.2009 התקשר עם התובע בהסכם שותפות, במסגרתו העביר התובע לנתבע סך של 95,000 ₪, שעל פי לשון ההסכם, יועדו לצורך קנייה ומכירה של מספרי מוניות ושל מוניות יד שניה, כאשר הצדדים הסכימו להתחלק ברווחי השותפות. טען הנתבע בהקשר זה, כי מדובר היה בהסכם שותפות, שלא כלל התחייבות להשיב לתובע את כספו בחזרה, ואולם התובע יכול היה ליהנות מפירות השקעותיו, גם לאחר שקרן ההשקעה שלו הייתה מוחזרת. לשיטת הנתבע, בקשר להסכם זה, הוחזר לתובע סך של 148,000 ₪, דהיינו קרן ההשקעה של 95,000 ₪ בצירוף רווחים.

18.
עוד טען הנתבע כי הצדדים התקשרו ביום 6.1.2010 בהסכם נוסף, במסגרתו שילם התובע סך של 51,625 ₪ לנתבע, במסגרתו נכתב כי "ביום 6.1.10 חיים [הנתבע] שילם לכהן [התובע] עבור כל העסקאות עד לתאריך זה". לטענת הנתבע, הסכום לעיל לא נקבע במקרה, והוא היה בדיוק הסכום שהרוויח הנתבע במסגרת ההסכם משנת 2009, לאחר שההשקעה שלו בסך 95,000 ₪ הוחזרה. עניין זה מוכיח לטענת הנתבע את "שיטת העבודה" של הנתבע, דהיינו כי הכסף שהושקע על ידי התובע מוחזר במלואו, והתובע ממשיך להרוויח גם לאחר מכן, כל עוד כספו "ממשיך לעבוד בעסק".

19.
ביום 11.4.2011 התקשר התובע עם הנתבע בהסכם 2011, במסגרתו העביר לנתבע סך של 95,000 ₪, והנתבע יעביר לתובע סך של 1,600 ₪ לחודש. לטענת הנתבע, במסגרת ההסכם נכתב ש-95,000 ₪ ששולמו על ידי התובע הינו, על פי לשון ההסכם, סכום ש-"בערך שווה לחצי זכות ציבורית", דהיינו כי בהסכם בין הצדדים לא דובר על רכישה בפועל של זכות ציבורית להפעלת מונית, או מחצית זכות ציבורית להפעלת מונית, אלא בהשקעה בערך השווה למחצית זכות ציבורית להפעלת מונית.

20.
עוד נטען, כי לאחר חתימת הסכם זה, ובהתאם לקבלות שהציג הנתבע, העביר הנתבע לתובע סכום חודשי הגבוה מ-1,600 ₪. עניין זה מעיד לטענת הנתבע, כי הנתבע שילם לתובע מעבר למה שהיה חייב עבור ה-95,000 ₪.

21.
הנתבע הציג בהקשר זה מסמך מיום 16.7.2013 במסגרתו חתם התובע כי קיבל מן הנתבע "1825 לחודש יולי, 1725 לחודש אוגוסט ו-10,000 ₪ להוריד מהקרן. נשאר חייב 175 ₪". מסמך זה מעיד לכאורה כי הנתבע נהג להעביר לתובע סכומים גבוהים מ-1,600 ₪, גם עבור אותו סכום קרן השקעה בסך של 95,000 ₪ ששולם במסגרת הסכם 2011.

22.
עוד טען הנתבע בהקשר זה, בסיכומי התשובה, כי העובדה שעל פי לשון הסכם 2011 התשלום החודשי בסך 1,600 ₪ היה עבור ההשקעה של ה-95,000 ₪ וכן עבור "תשלום קודם", הרי שהתשלום החודשי של 1,600 ₪ היה עבור כל העסקאות עד ליום זה, ומכאן שאין היגיון בכך שהנתבע העביר לתובע סכומים גבוהים מ-1,600 ₪ לאחר מכן כאמור לעיל, אלא רק משום שסכומים אלו היו על חשבון הקרן של 95,000 ₪ ששולמה במסגרת הסכם 2011.

23.
הנתבע דחה את טענת התובעים בקשר לכך, לפיה כשהצדדים רצו לציין כי התשלומים החודשיים הם כנגד קרן ההשקעה, הם ציינו זאת במפורש (כמו שמעיד המסמך מיום 16.7.2013, לגבי הסך של 10,000 ₪), ובכל מקרה טען כי גם אם טענה זו נכונה, הרי שממילא הדבר מעיד כי שולם לתובעים סך של 10,000 ₪ על חשבון הקרן, ועל כן אינו חייב לתובעים את הסך המלא של 95,000 ₪.

24.
לטענת הנתבע, כפי שהיה נהוג בין הצדדים, הסך של 95,000 ₪ סולק כבר בשנת 2013, ואולם התובע המשיך ליהנות "מפירותיו", כל עוד הכסף המשיך לעבוד בעסק. הנתבע טען כי בכל מקרה לא התחייב להשיב לתובע כספים פעמיים – רוצה לומר, שהתובע אינו זכאי לקבל את קרן ההשקעה באמצעות התשלומים החודשיים שהעביר לו הנתבע, וכן כעת פעם נוספת משביקש הוא לבטל את ההסכם. כך לשיטתו, ככל שהנתבע היה רוכש מונית בשווי של 95,000 ₪ (שווי ההשקעה של התובע) ולאחר מספר חודשים מקבל לידיו סך של 5,000 ₪, לא היה הגיוני שאם היה מבקש התובע לבטל את ההסכם, הנתבע היה נדרש להשיב לתובע סך של 100,000 ₪ (גם קרן ההשקעה, וגם פירותיה), וזאת בשל עלויות פחת הקיימות באופן טבעי בעסקי הרכבים.
25.
לטענת הנתבע, ביום 10.6.2014 נחתם הסכם בין התובעים לבין הנתבע, במסגרתו שילמו התובעים לנתבע סך של 120,000 ₪ אשר הצטרפו לסך של 95,000 ₪ מן ההסכם 2011 שכבר לכאורה הוחזרו לתובע במלואם בשלב זה והמשיכו "לעבוד בעסק".

26.
לטענת הנתבע, התשלום החודשי בסך 2,300 ₪ שמוזכר בהסכם 2014 הוא עבור התשלום של ה-120,000 ₪. לעניין זה, טוען הנתבע כי אם אכן ההסכם משנת 2014 כלל הן את ההשקעה של 95,000 ₪ משנת 2011 והן את ההשקעה של 120,000 ₪ משנת 2014, הרי שהתשלום החודשי שנקבע – 2,300 ₪, הוא אינו הגיוני, שכן כזכור רק על הסך של 95,000 ₪ משנת 2011 ששילם לו התובע, התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 1,600 ₪ לחודש.

27.
עוד טען הנתבע כי העובדה שלא ציין במכתביו לתובעים לאחר ביטול הסכם 2014 סכומים ספציפיים שהוא צריך להחזיר צריכה לעמוד לטובתו. עוד טען הנתבע כי בסעיף 4 להסכם 2014 אשר קובע כי לתובעים זכות לקבל את כספם בחזרה נכתב "במידה וצד א' ידרוש בחזרה את כספו שהושקע על פי הסכם זה...", דהיינו כי מדובר בכסף שהושקע במסגרת ההסכם (סך של 120,000 ₪) ולא כספים שהושקעו במסגרת הסכמים קודמים (סך של 95,000 ₪).

טענות התובעים:

28.
באופן כללי, טענו התובעים כי גרסתו של הנתבע כאילו התשלומים החודשיים ששילם לתובעים בקשר לסך של 95,000 ₪ היוו למעשה את החזר הקרן הינה מופרכת. לטענתם, הסכם 2014 הוא ברור בלשונו, והוא כולל התייחסות לשני הסכומים – סך של 95,000 ₪ וכן סך של 120,000 ₪ ששולמו על ידי התובעים. בנוסף, סעיף 3 להסכם מבהיר כי התשלום החודשי הינו ריבית חודשית ולא תשלום עבור הקרן.

29.
יתירה מזאת, בסעיף 4 להסכם 2014 התחייב הנתבע להחזיר לתובעים את "הסכומים" – דהיינו, לשון רבים, ולא סכום אחד, דהיינו אין הדבר מסתדר עם טענתו של הנתבע כי הצדדים התכוונו לכאורה להחזרת הסך של 120,000 ₪ בלבד. השימוש בלשון הרבים בקשר לכסף שהנתבע הסכים להחזיר לתובעים לאחר הודעת הביטול חזר גם במכתב הנתבע מיום 22.6.2014.

30.
ועוד, הטענה כי הנתבע לא היה צריך להחזיר לתובעים את הסך של 95,000 ₪ היות שלכאורה סכום זה כבר שולם, לא הופיעה באף אחד מן המכתבים ו/או המסמכים שכתב לתובעים לאחר הודעת הביטול, לרבות המכתב מטעם ב"כ באותה עת מיום 16.7.2014, על אף שבמסמכים אלו כן טרח לציין את התשלום של ה-30,000 ₪ שכבר שילם לתובעים. למעשה, הפעם הראשונה שהנתבע העלה טענה בדבר הסך של 95,000 ₪ הייתה כשנתיים וחצי לאחר שקיבל את הודעת הביטול מטעם התובעים.

31.
עוד טענו התובעים כי המסמך מיום 16.7.2013, לפיו קיבל התובע 10,000 ₪ על חשבון הקרן, אינו מסמך שניתן להקנות לו אמינות, והוא סותר מסמך מאוחר יותר, הסכם 2014, במסגרתו התחייב הנתבע להחזיר לתובעים על פי דרישתם את
"הסכומים", אשר כוללים, בין היתר, את הסך של 95,000 ₪. עוד ניתן ללמוד מן המסמך כי כשהצדדים רוצים לציין כי סכום שמשולם לתובעים הוא על חשבון הקרן – הם מציינים זאת במפורש, והדבר סותר את טענת הנתבע כאילו לכאורה כל הסכומים החודשיים ששולמו לתובע היו על חשבון הקרן.

32.
טענה נוספת מטעם התובעים היא כי למרות שהנתבע בחקירתו ציין כי בקבלות שצירף לבר"ל כנספח 11, גם אם יונח כי אכן שילם סך של 10,000 ₪ על חשבון הקרן, מסתכמות לסך של 39,150 ₪, ועל כן ממילא אין בהן כדי להוכיח כי שילם לתובעים את הסך של 95,000 ₪. על הנתבע היה להציג את כל הקבלות על התשלומים ששילם לתובעים לכאורה על מנת להוכיח את טענתו כי החזיר לתובעים את הסך של 95,000 ₪, והוא לא עשה כן.

33.
עוד טענו התובעים כי אין היגיון בטענת הנתבע כי בהחזר של 95,000 ₪ הוא מביא בחשבון סכומים שקיבל התובע במסגרת הסכמים קודמים בהם התקשר עם הנתבע במהלך השנים 2009-2010, משההסכם הרלוונטי נחתם רק בשנת 2011, דהיינו הסכם 2011.

טענות בקשר ליתרת התשלום בסך 31,700 ₪;
טענות הנתבע:

34
לטענת הנתבע, מן הסכום של 120,000 ₪ ששולמו על ידי התובעים במסגרת הסכם 2014, יש להפחית סך בגובה 35,000 ₪ בגין השיק שבוטל על ידי התובעים, וכן 20,000 ₪ ו-10,000 ששולמו במזומן ביום 30.6.2014 וביום 7.7.2014, וכן סך של 1,000 ₪ ששולמה בהמחאה ו-20,000 ₪ ששולמו לתובעים במזומן ביום 31.7.2014. עוד טוען הנתבע כי יש להפחית מן הסך האמור 2,300 ₪ ששולמו לתובעים במעמד חתימת הסכם 2014. מן האמור לעיל עולה כי הנתבע חייב לתובע סך של 31,700 ₪ בלבד.

35.
לטענת הנתבע, התובעים הגישו כנגדו תלונת שווא במשטרה כי הוא לכאורה מכר את הזכות הציבורית של התובע להפעלת מונית ללא אישורו של התובע, כאשר מן המסמכים שבידי הנתבע עולה במפורש כי מדובר היה בטענות שווא, ולימים אף התברר כי התובעים מצאו את כספי מכירת הזכות הציבורית שהתובע מכר ברצונו בשנת 2009. לטענת הנתבע, התובעים אף הטרידו אותו בשיחות טלפוניות במהלך הלילה ואיימו עליו.

36.
משכך, לטענת הנתבע, הוא אינו חייב לשלם לתובעים את הסך של 31,700 ₪ לאור העובדה כי התובעים ביטלו את ההסכם עם הנתבע של כדין. כתוצאה מהתלונה במשטרה נגרם נזק לשמו הטוב, ועל כן על בית המשפט לאפשר לו להגיש תביעה נגדית נגד התובעים. ועוד, משבית המשפט לא אפשר לו להוכיח טענות אלו באמצעות קבלת המסמכים מתיק המשטרה (שנסגר), הרי שעל בית המשפט לאפשר לו להתגונן בקשר לסך האמור באמצעות הגשת תביעה נגדית כנגד התובעים נוכח תלונת הסרק שהגישו כנגדו.

37.
אעיר, כי בסיכומי התשובה הוסיף התובע התייחסות קצרה בקשר לטענת קיזוז הקיימת לו, על אף שלא מצאתי התייחסות לטענה זו הן בסיכומים העיקריים שהגיש התובע, והן בתצהירו שהוגש במסגרת בקשת הרשות להתגונן. במסגרת סיכומי התשובה הפנה התובע בעניין זה לסעיפים 101-102 לתצהירו, ואולם לא ירדתי לסוף דעתו של התובע בעניין זה, היות שלא מצאתי בסעיפים אלו התייחסות לטענת קיזוז.

טענות התובעים:

38.
באשר לטענת הנתבע לביטול הסכם שלא כדין, התובעים דחו טענה זו, וטענו כי בהתאם להוראות הסכם 2014 הייתה להם זכות חוזית לדרוש את הסכומים שהשקיעו בחזרה. באשר לטענה לפגיעה בשמו הטוב של הנתבע כתוצאה מהגשת התלונה, הרי שלא מדובר בטענת הגנה, ודרכו של הנתבע פנויה להגשת תביעה כספית לפיצוי כנגד התובעים, אך אין מדובר בטענה שבגינה יש לאפשר לו רשות להתגונן. עוד נטען כי לא מדובר בטענת קיזוז, היות והטענה לא מפורטת בהתאם לנקבע בפסיקה.
39.
התובעים התייחסו גם באופן ספציפי לחלק מהטענות שהועלו על ידי הנתבע בסיכומיו. ראשית, ביחס לטענת הנתבע כי רכש מוניות באמצעות הכסף שהושקע על ידי התובעים, הרי שהנתבע לא הציג ראיה בדבר רכישת מוניות. שנית, בקשר לטענת התובע כי מנגנון התשלום העולה מטענות התובעים הוא מנגנון תשלום בלתי הגיוני המבטיח 100% ריבית, הרי טענה חסרת פשר, משהתשלום שהתחייב התובע להעביר בסך 1,600 ₪ בחודש בגין סך ההשקעה של 95,000 ₪ מבטיח לתובעים תשואה של 20% ריבית. בכל מקרה, היות שהנתבע מעיד על עצמו כמי שפועל שנים רבות בעסקי המוניות, והוא זה שהציע את העסקה לתובע, הרי שאין הוא יכול לבוא בטרוניה נגד התובעים ביחס לכדאיות העסקה. שלישית, התובעים דוחים את הטענה של הנתבע כי שילם לתובעים סך של 2,300 ₪ במעמד החתימה על ההסכם מיום 10.6.2014, וכי אין זה הגיוני כי התובעים יקבלו ריבית בסך 2,300 ₪ בהתאם להסכם 2014 משביטלו את ההסכם תוך פחות משבוע מחתימתו. לטענתם, הדבר מנוגד ללשון המפורשת להסכם, ובנוסף הנתבע מתעלם מן העובדה כי על פי לשון ההסכם הוא היה צריך להחזיר לתובעים את כפי השקעתם תוך 60 ימים, אך אין זה אומר כי הוא לא חייב לשלם להם את הריבית, דהיינו 2,300 ₪, בגין תקופה זו, ועד להחזר ההשקעה על ידו בפועל. בפועל, לטענתם, נמנע הנתבע מלהעביר לתובעים את כספי השקעתם, והפסיק לשלם להם את הריבית החל מיום הודעת הביטול. רביעית, התובעים מכחישים את טענת הנתבע כאילו הם אלו שניסחו את הסכם 2014, או כי חתנם היה נוכח או מעורב בניסוח הסכם זה.

דיון והכרעה:

40.
ככלל, הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק, כאשר ברור הדבר ואין כל ספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. ואולם, הפסיקה קבעה לא פעם כי גם כנגד מסמך בכתב, הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן (ר' ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' גיימס אטלי (פורסם בנבו, 18.11.2008); ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג(2) 355 (1989); יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" 675 (מהדורה שביעית, 1995)).

41.
במסגרת הליך הבקשה לרשות להתגונן בית המשפט לא נדרש לבחון טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. דהיינו, בשלב מתן רשות להתגונן, מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם, כאשר בית המשפט נותן דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, אך נדרש להכריע בבקשת הרשות להתגונן על פי החומר המצוי בפני
ו (ר' ע"א 527/07 מזל נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו, 18.2.2008) (להלן: "עניין אהרונסון"); ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2), 476, 479 (1998)).

42.
ואולם, ראוי לציין כי אם תצהירו של הנתבע אינו מגלה כל יסוד לטענת הגנה, ולמעשה מדובר בהגנת בדים, תידחה הבקשה לרשות להתגונן (ר' עניין אהרונסון, בעמ' 6). במובן זה, "אין המבקש רשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו." (ר' ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004) (להלן: "עניין האחים אלפי").
מן הכלל אל הפרט.

הטענה בנוגע לסך של 95,000 ₪;

43.
כאמור, במסגרת הסכם 2014, אשר משמש את הבסיס לתביעה דנן, נקבע במבוא: "הואיל: וצד א' [התובעים] שילם לצד ב' [הנתבע] 95,000 ₪ ביום 11.4.11 עבור הפעלת רכב מונית. הואיל: וצד א' שילם לצד ב' 120,000 ₪ ביום 10.6.14 עבור הפעלת רכב מונית...", ובסעיף 4 להסכם 2014: "במידה וצד א' ידרוש את כספו שהושקע על פי הסכם זה מתחייב צד ב' להעביר את הסכומים הנ"ל וזאת בתנאי כי צד א' נתן התראה של 60 ימים מראש".

44.
בעניינינו, טענתו העיקרית של הנתבע כנגד האמור לעיל בהסכם 2014, היא בקשר לסך של 95,000 ₪, כי הסכום הנ"ל הוחזר לתובע טרם החתימה על הסכם 2014, וזאת במסגרת התשלומים החודשיים ששילם הנתבע לתובע, אשר גם לטענתו אף עלו על הסך החודשי של 1,600 ₪ עליה סיכמו הצדדים במסגרת הסכם 2011.

45.
הנתבע הציג בפני
בית המשפט ערב רב של עסקאות שביצע עם התובע עובר להסכם 2014, והציג לבית המשפט קבלות ומסמכים המעידים על תשלומים חודשיים בסכומים שונים ששילם לתובע במהלך השנים, אשר הורכבו מסכומים אותם שילב לתובע בגין הסכמים שונים שנחתמו ביניהם. אולם, לא עלה בידיו של הנתבע להעלות טענות קוהרנטיות וקונקרטיות בדבר האמצעי והעת בו החזיר לכאורה לתובע את הסכום בגובה 95,000 ₪ נשוא הסכם 2011 והסכם 2014. אמנם הציג הנתבע תשלומים חודשיים שונים ששילם הנתבע לתובע במהלך השנים, אותם גם לא הכחישו התובעים, ואולם לא עלה בידי הנתבע להצביע כי תשלומים אלו התייחסו לתשלום של ה-95,000 ₪ במסגרת הסכם 2011.

46.
כפי שכאמור נקבע בפסיקה, אין לקבל במסגרת רשות להתגונן טענות כלליות, אלא הנתבע נדרש היה להצביע כיצד ומתי לכאורה לטענתו החזיר לתובע את התשלום בסך 95,000 ₪ נשוא תביעה זו, ודאי כשטענה זו של הנתבע עומדת בסתירה להסכם בכתב הסכם 2014, במסגרתו הוא התחייב לכאורה להחזיר סכום זה לתובעים תוך 60 ימים מיום הודעת ביטול ההסכם.

47.
במובן זה, לא די בהעלאת טענה כללית בלבד כי הקרן הוחזרה במסגרת תשלומים חודשיים שונים, כאשר מתוך טענותיו הרבות של הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן, לא ברור האם היא הוחזרה, כיצד היא הוחזרה ובאיזו עת. אוסיף כי התשלומים השונים ששולמו על ידי הנתבע כאמור, בהתאם למסמכים שהציג הנתבע, הינם כאמור על סכומים משתנים, והנתבע לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע השתנו הסכומים, ממה הם הורכבו (לרבות בגין אילו הסכמים הם שולמו), ואיזה חלק מתוך התשלומים שבוצעו היה לכאורה כנגד הסך של 95,000 ₪ נשוא תביעה זו.

48.
בנוסף, הנתבע גם לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת, מדוע אם לטענתו בעת חתם עם התובע על הסכם 2014, החזיר זה מכבר לכאורה לתובע את התשלום בסך 95,000 ₪
ששולמו במסגרת הסכם 2011, חתם על הסכם 2014 אשר כולל גם את אותו תשלום בסך 95,000 ₪ מהסכם 2011. כאשר נשאל על כך ישירות על ידי בית המשפט במסגרת הדיון, לא סיפק הסבר קוהרנטי לשאלה מדוע נכללה במסגרת הסכם 2014 קרן שלטענתו כבר הוחזרה, אלא טען בעלמא כי בשלב זה לא ידע כמה מתוך הקרן של 95,000 ₪ החזיר לתובע.

49.
אעיר כי טענה אינה מתיישבת עם יתר הראיות שהוצגו על ידי הנתבע, המעידות על כך שהנתבע ביצע רישום של הסכומים ששולמו לתובע, וכך גם מעיד המסמך מיום 16.7.2013 כי הצדדים נהגו לערוך "התחשבנות" ביחס לסכומים אותם חייב הנתבע לתובע. כך גם לא מדובר בסכום חלקי שהוחזר בשלב חתימת הסכם 2014, אלא שלטענתו של הנתבע הקרן כבר הוחזרה במלואה – לפיכך לא סיפק הנתבע הסבר קוהרנטי מדוע קרן זו, במלואה, הוזכרה במפורש במסגרת הסכם 2014, ככל שהוחזרה לתובע לטענתו כבר בשלב זה.
50.
אוסיף כי קשה היה להבין מתוך טענותיו החלופיות הרבות של הנתבע מה היה טיבו ואופיו של הסכם 2014, לרבות טיבן של ההסכמות בין הצדדים, והאם הסכם 2014 נבדל מיתר ההסכמים במסגרתם התקשר עם התובע. על פי המסמכים שהוצגו, לרבות המכתבים ששלח לתובע לאחר ביטול הסכם 2014, עולה כי הוא השתמש בכספים ששילמו התובעים על מנת לרכוש מוניות. ואולם, גם טענה זו נטענה בכלליות ולא צורפו מסמכים המעידים על רכישת מוניות כלשהן על ידי הנתבע. במובן זה, הנתבע לא הסביר מדוע בהסכם 2014 שבמסגרתו הוא השתמש בכספי התובעים לכאורה לרכוש מוניות, נכתב במפורש כי הוא הסכם ל-"הפעלת רכב מונית", והאם הסכם זה שונה מיתר ההסכמים, כמו לדוגמה ההסכם מיום 14.10.2009 במסגרתו נכתב במפורש דווקא כי ההסכם הינו "לצרכי קניה ומכירה של מספרים ושל מוניות מיד שניה".

51.
לא ברור מטענות הנתבע גם מדוע נדרש נדרשו הצדדים, במסגרת הסכם 2011, לציין כי הסך של 95,000 ₪ מהווה "בערך חצי זכות ציבורית", ולאיזה צורך בפועל שימש כספו של התובע – האם לרכישת מוניות כפי שטען לגבי הסך של 120,000 ₪ שבמסגרת הסכם 2014, או לשימוש אחר.

52.
עניינים מרכזיים אלו נותרו לוטים בערפל במסגרת טענותיו של הנתבע.

עוד אוסיף כי גם הטענה מטעם הנתבע כי הסכום החודשי שנקבע במסגרת הסכם 2014 (2,300 ₪) מתייחס אך ורק לתשלום של ה-120,000 ₪ ולא לסך של 95,000 ₪, היות שרק על הסך של 95,000 ₪ שולם לתובע תשלום חודשי של 1,600 ₪ ומשכך הדבר מעיד לכאורה כי הסכם 2014 התייחס רק לסך של 120,000 ₪, נטענה בעלמא. בחינת הראיות שהוצגו בשלב זה על ידי הנתבע מלמדת כי הנתבע נהג לשלם לתובע תשלומים חודשיים בסכומים משתנים, שהנתבע כשל מלספק הסבר מניח את הדעת, האם לטענתו סכומים משתנו אלו הורכבו מתשלומי רווחים שונים כספיחים להסכמים הקודמים בין הצדדים, האם נקבעו באופן שרירותי על ידו, או נקבעו במפורש כהחזר תשלומי קרן לגבי אי אילו מתשלומי התובעים או התובע בעצמו, כפי שעולה מטענות הנתבע.

53.
בנוסף, הטענה כי סעיף 4 להסכם 2014 קובע כי צ' א' יכול "לדרוש את כספו שהושקע על פי הסכם זה", ועל כן הנתבע צריך להחזיר לכאורה רק כספים שהושקעו על פי ההסכם – דהיינו ההשקעה בסך של 120,000 ₪, גם היא קלושה, היות והנתבע מתעלם ולא מתמודד בטענותיו עם המשך הסעיף, כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, במסגרתו נכתב "מתחייב צד ב' להעביר את הסכומים הנ"ל", להבדיל מהתייחסות לסכום אחד.

54.
מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע הציג בשלב זה בפני
בית המשפט טענות הגנה כלליות דחוקות וקלושות בקשר עם הטענה כי פרע למעשה את חובו לתובע, באמצעות החזר הקרן בסך של 95,000 ₪ במסגרת התשלומים החודשיים ששילם לכאורה לתובע.

55.
כזכור, נטייתם של בתי המשפט היא לא לחסום את דרכו של הנתבע מלהתגונן בפני
התובע, אך לא תינתן רשות להתגונן לנתבע המציג הגנת בדים. ואולם, יצוין כי רשות להתגונן יכול שתהא מותנית בתנאים. בעניין האחים אלפי קבע כב' השופט (בדימ') טירקל:
"אכן, ברוב המקרים שבהם נתבע מבקש רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצדיו של קו הגבול, לאמור: האם יש בפיו הגנה אפשרית אם לאו? אולם יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"...בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט..." (זוסמן [9], בעמ' 689). אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בית-המשפט עושה חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים..."
(עניין אלפי, פס' 7).

56.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדין או בכל תנאי אחר, ככל שייראה לבית המשפט או לרשם".

הפקדה או ערבות יוטלו בנסיבות מיוחדות, כשאמנם כמעט אין לנתבע הגנה, או שעה שההגנה שהציג הנתבע נראית על פניה קלושה ביותר או לוקה בחוסר בהירות (ר' ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"מ מה(3) 757, 761 (1991); עניין אהרונסון, בעמ' 9; תא"ק (מחוזי תל-אביב) 68131-12-15 רן מרון נ' מנופי יהודה פנחסי בע"מ (פורסם בנבו, 18.12.2016)).

57.
בעניינינו, מצאתי כאמור כי טענותיו של הנתבע, בשלב זה, בקשר לתשלום לכאורה של הסכום בגובה 95,000 ₪ לתובע הינן כלליות ולוקות בחוסר בהירות. הנתבע כאמור לא הציג טענת הגנה ברורה בקשר לתשלום לכאורה של ההשקעה בסך 95,000 ₪, וכן לשאלה מדוע התחייב להחזיר לתובעים את הסך לעיל במסגרת הסכם 2014, כאשר לטענתו כבר החזיר לתובע בשלב זה סכום זה במסגרת התשלומים החודשיים. טענותיו של הנתבע בהקשר זה היו בבחינת ערב רב של טענות שונות וחלופיות אשר לא התחברו לכדי טענת הגנה לכאורית, וזאת כנגד לשון מפורשת של הסכם בכתב.
58.
משכך, בהפעילו את שיקול הדעת שניתן לו, על בית המשפט לאזן בין זכותו הדיונית של הנתבע להתגונן בפני
טענות התובע לבין העובדה כי הנתבע הציג טענות הגנה קלושות כנגד טענותיו של התובע המגובות במסמך בכתב. מהנימוקים שצוינו לעיל, אני מוצאת לפיכך לאפשר לנתבע להתגונן בקשר לטענת הפירעון של הקרן בסך 95,000 ₪, וזאת בכפוף להפקדת ערובה בסך 20,000 ₪ בקופת בית המשפט. הסכום נקבע על מנת שלא לחסום את דרכו של הנתבע מלהתגונן בקביעת סכום גבוה מדי.

הסך של 31,700 ₪;

59.
לא כך הדבר בקשר לטענותיו של הנתבע לגבי הסך של 31,700 ₪ אותו עדיין חייב לתובע מתוך התשלום של 120,000 ₪. הנתבע טען בהקשר זה כי התובעים גרמו לו נזקים שונים משביטלו שלא כדין את ההסכם, וכתוצאה מהתלונה שהגישו כנגדו במשטרה והפגיעה בשם הטוב. לא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע בעניין זה.

60.
ראשית, הטענה כי התובעים ביטלו שלא כדין את ההסכם נטענה בעלמא, ולא ברורה כוונתה, משגם מן המכתבים ששלח הנתבע לתובעים לאחר הודעת הביטול עולה כי הנתבע אישר את הודעת הביטול של התובעים, וממילא זכות זו קבועה בלשון ההסכם.

61.
שנית, גם אם אכן נפגע שמו הטוב כתוצאה מהתלונה שהגישו התובעים כנגדו, הרי שפנויה לו הדרך להגשת תביעה מטעמו בגין נזק נטען זה, ואין הדבר קשור לסכום אותו חייב הנתבע לכאורה להשיב לתובעים, אותו הוא מודה שעליו להחזיר (ואותו אף החזיר בחלקיו לאחר הודעת הביטול).

איני גם יורדת לסוף דעתו של הנתבע אשר טען בסיכומיו כי יש לאפשר לו להתגונן אף גם לגבי סכום זה מהטעם שבית המשפט לא אישר לו להוכיח את טענתו כלפי התובעים, ועל כן על בית המשפט לאפשר לו להתגונן ביחס לסכום זה ולהגיש תביעה נגדית.

62.
אציין כי הלכה היא כי רק במקרים נדירים יאפשר בית המשפט לנתבע להתגונן רק משום שבכוונתו להגיש תביעה שכנגד התובע (ר' ע"א 544/81 מנחם קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ פ"ד לו(3) 518, 524 (1982)), וזאת גם משום שאין לאפשר דחיית מתן

פסק דין
לו זכאי התובע רק משום שלנתבע ישנן טענות לכאוריות המבססות תביעה שכנגד אך אינן מהוות טענות הגנה לטענות שבגינן הוא נתבע.
63.
בעניינינו, אני מוצאת כי לא רק שהנתבע הציג בכלליות רבה את טענותיו לפגיעה בשמו הטוב לכאורה כתוצאה מהגשת התלונה במשטרה על ידי התובעים, הרי שממילא אין טענות אלו מהוות טענות הגנה, ואינן מהוות עילה ליתן לו רשות להתגונן ביחס לסכום הנותר מ-120,000 ₪ אשר הוא מודה כי עליו להחזיר לתובעים, ושאותו אף החזיר בחלקו לאחר הודעת ביטול ההסכם.

64.
אוסיף, כי במסגרת סיכומי התשובה התייחס הנתבע לטענה כי עומדת לו טענת קיזוז. לעניין זה, הפנה הנתבע לסעיפים 101-102 לתצהירו, שם פורט בהרחבה לטענתו על טענה זו. איני יכולה לקבל טענה זו. ראשית, לא מצאתי התייחסות קוהרנטית לטענת הקיזוז בסעיפים אליו הפנה הנתבע. שנית, צודקים התובעים בטענתם כי בהתאם להלכה הפסוקה, ראוי שטענת קיזוז תפורט בהרחבה, לרבות לגבי העובדות והנתונים עליה נמסכת טענת הקיזוז, והסכום נשוא הקיזוז (ר' ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) (1986). בעניינינו, הנתבע טוען כי פעולותיו של התובעים גרמו לו לנזקים, אך לא פירט דבר בקשר לכך, לרבות לפחות גובה הנזק שנגרם לו. שלישית, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי ממילא לא מדובר בעניינינו בחיובים הנובעים מכוח אותה עסקה או לחילופין לא מדובר בחיוב קצוב, כנדרש בהוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, ועל כן דינה של טענה זו להידחות גם מטעם זה.

65.
משכך, הנתבע לא הציג ולו טענת הגנה קלושה בקשר לסך של 31,700 ₪ אותו הוא חייב לתובעים. אשר על כן, איני מתירה לנתבע רשות להתגונן בקשר לסך של 31,700 ₪, המהווה היתרה לטענתו שלא שולמה על ידו לתובעים בגין 120,000 ₪ ששילמו לו התובעים במסגרת הסכם 2014.

66.
אעיר, כי טענת הנתבע כי יש להפחית מהסכום הנתבע את הסך של 2,300 ₪ ששולם לתובעים במעמד חתימה הסכם 2014, קשורה למעשה למחלוקת בין הצדדים בקשר לאופי התשלום החודשי –כהחזר קרן, או כתשלומי ריבית חודשית. לפיכך, ניתנת לנתבע רשות להתגונן בקשר לטענה זו, וזאת בכפוף להפקדת העירבון, כפי שקבעתי בקשר לסך של 95,000 ₪.

סוף דבר:

67.
קבעתי כי יש לאפשר לנתבע להתגונן בקשר עם הטענה כי הוא חב לתובעים סך של 95,000 ₪ מכוח הוראות הסכם 2014, וכן בקשר לטענה כי הוא חב סך של 2,300 ₪ מתוך התשלום של ה-120,000 ₪ מכוח הסכם 2014, וזאת בתנאי ובכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום.

68.
קבעתי כי אין לאפשר לנתבע להתגונן בקשר לטענת התובעים כי הוא חייב להם סך של 31,700 ₪ כיתרה מן התשלום של 120,000 ששולמו לנתבע על ידם במסגרת הסכם 2014, וזאת מן הנימוקים שפורטו לעיל.

69.
ביחס ליתרת סכום התביעה טען הנתבע טענת פירעון. קבעתי כבר בשלב הדיון כי הואיל והטענה בדבר פירעון הינה מפורטת יש ליתן בגינה רשות להתגונן.

70.
לאור קביעותי לעיל אני קובעת את התיק לתז"פ לבחינת ההפקדה ליום 20.7.17.


ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ז, 16 יוני 2017, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 35611-09/16 יחזקאל כהן, אילנה כהן נ' חיים מזרחי (פורסם ב-ֽ 16/06/2017)