פסקי דין על גיורא קרן | פסקי דין על ציפורה קרן | פסקי דין על עיריית חיפה

34216-03/17 תק     14/06/2017




תק 34216-03/17 גיורא קרן, ציפורה קרן נ' עיריית חיפה








בית משפט לתביעות קטנות בחיפה



ת"ק 34216-03-17 קרן ואח' נ' עיריית חיפה


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב


תובעים

1.גיורא קרן

2.ציפורה קרן


נגד


נתבעים

עיריית חיפה




פסק דין



רקע עובדתי וטענות הצדדים:

בהתאם לכתב התביעה בתאריך 10.2.17 בסמוך לשעה 19:45, עת שנהג התובע ברכב שבבעלות המשותפת שלו ושל התובעת ומספרו 8772634 (להלן: "הרכב"), בכביש ראש מיה, הוא עלה על "גוש בטון" בולט (להלן: "גוש הבטון" או "המפגע") שהיה על הכביש וכתוצאה מכך רכבו ניזוק (להלן: "התאונה").

על פי הנטען בכתב התביעה התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת בנזק שהוערך על ידם על סך של 4,917 ₪ לפי חישוב הבא: 2,311 ₪ - נזק לרכב בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה (להלן: "חוות הדעת"); 585 ₪ שכ"ט שמאי בהתאם ל"חיוב שכר טרחה" שצורף לכתב התביעה; ירידת ערך בסך 1,521 ₪ בהתאם לחוות הדעת; הוצאות נוספות כולל אגרת בית המשפט בסך 500 ₪.

אין מחלוקת כי התובע לא תיקן את הנזקים שנגרמו לרכב, למעט החלפת הגלגל, לגביה צירף חשבונית מס/קבלה של פנצ'ריית "ברהם" על סך 450 ₪. בהקשר זה ביקש התובע להפנות להנחיה של סגנית המפקחת על הביטוח בדבר תשלום מע"מ וירידת ערך ברכב שלא תוקן (ת/3) על מנת לתמוך את טענתו כי אין עליו חובה לתקן את הרכב.

במהלך הדיון הציג התובע תמונות של "גוש הבטון" בגינו אירעה לטענתו התאונה, תמונות שצולמה לאור יום, ככל הנראה למחרת התאונה הנטענת (ת/2), והסביר כי בתמונה לא רואים את "גוש הבטון" בשלמותו כמו שהיה בעת התואנה, אלא "ייתכן שמהמכה שהמכונית נתנה לגוש חלקו נעקר ולכן רואים שאריות של גוש בטון שנמרח[ו] על הכביש" (פרוטוקול עמ' 2 ש' 27-28).

התובע טען כי האחריות לתאונה היא לפתחה של העירייה, באשר ידעה כי בשכונת וורדיה בעת ובעונה אחת מתבצעות בניות תמ"א לפחות ב- 5 בנינים שונים [בעניין זה הוגשו לעיוני תמונות של בתים העוברים בניית תמ"א – ת/1], ועל כן הכביש הפך לאתר בניה (פרוטוקול עמ' 1 ש' 17-19). זאת ועוד, התובע העיד כי הודיע לנתבעת בדבר גוש הבטון רק ביום ראשון (12.2.17) אך לנתבעת לקח מספר ימים עד שהמפגע תוקן דבר אשר לטענתו אף מעיד על הרשלנות מצדה.

הנתבעת, שהיא עריית חיפה, הכחישה את הקשר הסיבתי בין הנזק (שאף הוא הוכחש) לבין האירוע המוכחש. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה הנזק יכול היה להיגרם גם כתוצאה מעליה על המדרכה ונטען כי התובע לא הביא חוות דעת בנוגע לקשר הסיבתי בין המפגע שבכביש לבין הנזק.

כמו כן נטען על ידי הנתבעת כי גם אם הנזק נגרם כתוצאה מהאירוע המתואר על ידי התובע, הרי שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנותו הרבתית או בלעדית של התובע, אשר לא התאים את נהיגתו ברכב לתנאי הדרך; מהירות לתנאי הדרך ; אופן נהיגתו לתנאי מזג האוויר וכו'. כמו כן במהלך הדיון הוסיף נציג הנתבעת כי נזק כפי שאירע יכול היה לקרות רק כתוצאה מנהיגה במהירות מופרזת של התובע ועקב הצמדות יתר לאבני שפת המדרכה (פרוטוקול עמ' 2).

לגבי גובה הנזק נטען על ידי הנתבעת כי הנזק מופרז וכי לא ניתנה לה הזדמנות לבדוק את הנזק באמצעות מומחה מטעמה, ויחד עם זאת, לא ביקשה הנתבעת לחקור את השמאי שחוות דעתו צורפה לתביעה, חוות דעת שהתייחסה אף למרכיב של ירידת הערך, אשר אף הוא הוכחש על ידי הנתבעת.
זאת ועוד נטען על ידי הנתבעת כי הנזק לא תוקן למעט החלפת הגלגל ועל כן התובע לא הוכיח את נזקו.

כמו כן טענה הנתבעת, כי מבירור עם המוקד העירוני הובהר כי התובע היה היחיד שהתלונן בגין גוש הבטון בכביש ראש מיה וכי לא התקבלו תלונות של אזרחים אחרים. כמו כן נטען כי מבירור עם המפקח שהיה אמון על הסרת המפגע, נמסר כי המפגע תוקן תוך כמה ימים וכי מדובר בגוש בטון שהיה בשולי הכביש, אשר נשפך ככל הנראה ממשאית חולפת, וספק אם יכול היה לגרום לנזק.
יצוין כבר כעת כי הנתבעת לא זימנה את המפקח, עמו נערך הבירור, למתן עדות בבית המשפט, ועל כן טענה זו אין לה על מה להסתמך.

בנוסף, טענה הנתבעת כי אין היא יכולה להיות אחראית על כל מפגע המתרחש ברחבי העיר חיפה ולשם חיובה בדין יש להצביע על רשלנות מצידה, וכי רשלנות כזאת לא הוכחה על ידי התובעים וכי היא נהגה כרשות מקומית סבירה ו/או זהירה בנסיבות העניין. כמו כן ביקשה הנתבעת להפנות את בית המשפט לתא"מ 18637-03-09 רבא"ח נ' מ.ע.צ. החברה הלאומית לדרכים בע"מ שם נקבע כי:

"
אין זה סביר לדרוש מהנתבעת שתדע בכל זמן נתון אודות כל מפגע שקיים בשטחה מבלי שקיבלה התראה כלשהיא בעניין האמור, ולפיכך ברי כי לא היה סיפק בידה של הנתבעת לתקן מפגע בטיחותי מבלי שקיבלה התראה כלשהיא אודותיו, ובפרט בשטח המשמש כשוליים שאינם מיועדים לנהיגת כלי רכב. צפייה שכזו תחייב את הנתבעת בהצבת פקחים מטעמה מסביב לשעון בכל מקום שבשטחה ומיותר לציין, כי נקיטת אמצעי כזה הינו כמעט אינו אפשרי ויהיה בו כדי להכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו
"


הנתבעת הגישה לבית המשפט פלט הודעות שהתקבלו למוקד 106 במהלך חודש פברואר 2017 לפיו ההודעה היחידה שהתקבלה במוקד בנוגע למפגע, הייתה של התובע, וזאת בתאריך 12.2.17 (נ/1). כמו כן הנתבעת הגישה לבית המשפט רישום בגין "טיפול בדיווח" לפיו על אף שהתלונה לגבי גוש הבטון התקבלה בתאריך 12.2.17 המפגע הוסר רק כעבור 8 ימים בתאריך 20.2.17 (נ/2). בהקשר זה מסר נציג העיריה כי לעירייה נדרש זמן כדי לקבל אישור משטרה על מנת לסגור את הכביש מאחר ומדובר ברחוב סואן (פרוטוקול עמ' 2 ש' 11-12).

דיון והכרעה:

מאחר והנתבעת כופרת בנסיבות קרות התאונה אדון תחילה בשאלה זו.

נסיבות התרחשות התאונה:
לטענת התובע התאונה התרחשה בתאריך 10.2.17 בשעות הערב עת שנסע בכביש ראש מאיה לכיוון שכונת ורדיה בחיפה. בסמוך לפני תחנת הדלק, עלה רכבו על גוש בטון שהיה צמוד לשפת המדרכה ורכבו ניזוק כתוצאה מכך.
התובע העיד כי תנאי הכביש בו נסע, לא מאפשרים לפתח מהירות ועל כן נסע בהתאם לחוק (פרוטוקול עמ' 2 ש' 34-36).
כאמור התובע הציג במהלך הדיון תמונות של המקום, בהן נראה גוש הבטון כשחלקו על המדרכה וחלקו, הקטן יותר, על הכביש בצמוד למדרכה. כמו כן, בתמונות נראית מריחה של הבטון על הכביש (ת/2). מהתמונות ניתן להתרשם כי חלק מהגוש המקורי שהיה על הכביש היה בגובה שהגיע כמעט עד לגובה המדרכה ובלט לתוך הכביש עצמו, ולא ניתן לומר כי היה כל כולו על שפת המדרכה, כך גם ניתן לקבוע כי בתמונות שהוצגו לא רואים את הגוש כפי שהיה במקור, וכי חלקו התנתק והגוש במקור היה בולט עוד יותר אל תוך הכביש.

נציג הנתבעת לא חקר את התובע באשר לנסיבות התאונה מעבר לטענה כי הנזקים ברכב מעידים על מהירות המופרזת וכי המפגע, כפי שנראה בתמונות, צמוד למדרכה, ועל כן התובע התרשל עת שנצמד מעבר למידה לאבני שפת המדרכה.

התובע אישר כי לא דיווח לעירייה ביום האירוע על התאונה, וגם בדיווח שמסר בתאריך 12.2.17 לא ציין כי רכבו ניזוק. התובע הסביר (הבירם לא מצאו ביטוי בפרוטוקול) כי בהיותו סוכן ביטוח דיווח על התאונה רק לחברת ביטוח. ואכן לכתב התביעה צירף התובע אישור מחברת הביטוח, לפיו לא תבע את החברה ובאישור אף מופיע דיווחו של התובע לגבי התאונה.
מאחר והתובע היה מבחינת "עד יחיד" לאופן התרחשות התאונה, על בית המשפט להזהיר את עצמו בטרם יקבע ממצאים עובדתיים על פיו בלבד, וכך אני עושה. אומנם התובע הינו עד יחיד לתאונה אך גרסתו נתמכת בתמונה שהגיש לגבי המפגע (ת/2) והפגיעות ברכב כפי שמתוארות בחוות הדעת וכפי שנראות בתמונות המצורפות אליה, מתיישבות עם תיאור התאונה.
על כן אני נותנת אמון בדבריו של התובע באשר לנסיבות קרות התאונה וקובעת כי התאונה התרחשה כתוצאה מפגיעת הרכב בגוש הבטון.

אחריות העיריה:

סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי:
"בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:
(1)
תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;
(2)
תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;
(3)
תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

(4)
(א)
תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסמטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בסעיף 235א, ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים;מיום 23.1.1991
תיקון מס' 42
ס"ח תשנ"א מס' 1340
מיום 23.1.1991 עמ' 70 (

ה"ח 2021
)
(4)
(א)
תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסמטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בפסקת משנה (ב), ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים;

מיום 23.12.2001
תיקון מס' 78
ס"ח תשס"ב מס' 1816
מיום 23.12.2001 עמ' 42 (

ה"ח 3046
)
(4)
(א)
תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסמטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בפסקת משנה (ב) בסעיף 235א, ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים;

(ב)
(נמחקה);מיום 23.1.1991
תיקון מס' 42
ס"ח תשנ"א מס' 1340
מיום 23.1.1991 עמ' 70 (

ה"ח 2021
)
הוספת פסקת משנה 235(4)(ב)

מיום 23.12.2001
תיקון מס' 78
ס"ח תשס"ב מס' 1816
מיום 23.12.2001 עמ' 42 (

ה"ח 3046
)
מחיקת פסקת משנה 235(4)(ב)
הנוסח הקודם:
(ב)
העיריה לא תשנה שמו של רחוב או של חלק ממנו אלא אם כן נתמלאו כל אלה:
(1)
הודעה על הכוונה לשנות את שם הרחוב התפרסמה בעתון, במשרדי העיריה וברחוב הנוגע בדבר, חודש לפחות לפני הדיון במועצה העיריה על השינוי; הפרסום בעתון יהיה כאמור בסעיף 1א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965;
(2)
מועצת העיריה תאפשר לנציגות דיירי הרחוב להופיע בפני
ה או בפני
ועדה שתקבע ולהשמיע טענותיה; הושמעו טענות בפני
ועדה כאמור, תביאן הוועדה בפני
המועצה, יחד עם המלצותיה;
(5)
תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות."

מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת, שהיא רשות מקומית, חבה חובת זהירות מושגית כלפי משתמשי הדרכים והרחובות שבשטח שיפוטה. הכלל הוא כי על רשות המקומית לעשות את כל הדרוש לשמירה על בטחון הציבור בתחומיה, וחובה עליה לדאוג למניעת סיכונים ומפגעים בתחום שיפוטה, כאשר תחזוקת רחובות של העיר היא בלב סמכויותיה.

בעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת חיות בע"א 2906/01 עריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פיסקה 27 (פורסם בנבו 25.5.06):
"הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות, כאמור, אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק. משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום. אין לקבל בהקשר זה את טענת העיריות כי מדובר בחובה סטטוטורית שאינה מפורטת ועל כן לא ניתן לגזור ממנה חובת זהירות לצורך עוולת הרשלנות. ככל שמדובר בחובה לדאוג לענייני הניקוז ברחובות העיר, החובה שהוטלה על העיריות בסעיף 235(2) לפקודת העיריות
ברורה ואין לצפות לכך שבחיקוק יפורטו כל פרטי התשתיות ההנדסיות הנדרשות. חובה סטטוטורית זו יש בה כדי לשמש בסיס לחובת הזהירות הקמה ביחסים שבין הציבור ובין הרשות המקומית, כמי שהופקדה על פי דין לדאוג לרווחתו ולבטיחותו בתחום השיפוט שנמסר לאחריותה. על הקשר שבין חובות וכוחות סטטוטוריים ובין חובת הזהירות ברשלנות עמד השופט א' ברק (כתוארו אז) ב

עניין עיריית חדרה
, באומרו:
הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם (
שם
, 766)
."

אומנם דברים אלו נאמרו בהקשר לחובתה של רשות מקומית לדאוג לניקוז ברחובות, אך תקפים הם אף לעניין חובתה "לדאוג לתיקונו" של הרחוב וחובתה "להסיר מכשולים".

הנתבעת טענה כי אין היא יכולה להיות אחראית על כל מפגע המתרחש ברחבי העיר ולשם חיובה בדין יש להצביע על רשלנות מצידה, כי רשלנות כזאת לא הוכחה על ידי התובעים, וכי היא נהגה כרשות מקומית סבירה ו/או זהירה בנסיבות העניין. כמו כן טענה הנתבעת כי הכביש אינו משטח גיאומטרי חלק דמוי ראי וכי בלאי מסוים, סדקים או שברים אחרים בכביש הם מנת חלקם של כבישים רבים בארץ ובעולם כולו.
אכן כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי, ואין לראות בבליטות קטנות או סדקים, הנובעים ממבנה הכביש או מבלאי בעקבות השימוש הרגיל, מפגע היוצר סיכון בלתי סביר. (לעניין זה רואה ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו) : "...
שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו
.")

מהתמונות שהוגשו לבית המשפט (ת/2) אני מתרשמת כי מדובר במפגע של ממש, שיוצר סיכון בלתי סביר למשתמשי הדרך. לא מדובר בבליטה של מה בכך בכביש, שנוצרה כתוצאה משימוש הרגיל בו, ולא ניתן לומר כי גוש הבטון שנוצר במקום הוא חלק "אינטגרלי" מהכביש (בהקשר זה ראה ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' משולם פ"ד(2) 97, 106).
העובדה כי חלקו של המפגע היה על המדרכה ורק חלקו על הכביש בצמוד למדרכה - אין בה כדי לשנות ממסקנתי כי מדובר במפגע היוצר סיכון בלתי סביר לנוהגים בכביש ואף להולכי רגל.

לגבי טענתה של הנתבעת כי אין היא יכולה להימצא בכל מקום ובכל עת, אציין כי אכן אין להטיל על הנתבעת חובה שכזאת, אולם עליה להצביע על כך שהיא נוהגת ונוקטת אמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים ולתקנם.
עת שהוכיח התובע כי על הכביש היה מפגע היוצר סיכון בלתי סביר, כפי שקבעתי לעיל, ועת שקבעתי כי הוכח בפני
שהנזקים אכן נגרמו לרכבו של התובע כתוצאה מהתאונה שהתרחשה עקב המפגע, הרי נטל השכנוע כי הנתבעת נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים, על מנת לאתר ולתקן את המפגע, עובר אליה.

עניין של "חזקת החובה" נידון בע"א (ח-י) 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, עמ' 14 (פורסם בנבו), אומנם הדברים שם נאמרו בהקשר לנפילת עץ על רכב, אך הם נכונים גם בעניינו:
"אין ספק שחובת ההוכחה לקיומה של רשלנות מוטלת מתחילת ההליך ועד סופו על התובע, אך נטל ההוכחה יכול ויעבור, בהתאם לנסיבות, מצד לצד.
המערערת עמדה בנטל ההוכחה הראשוני במובן זה שלא היתה מחלוקת על כך שבשטח הציבורי של המשיבה, קרס ונפל עץ האורן. הוכח, שהעץ גרם נזק למכוניתו של המבוטח, ובגין נזק זה קיבל המבוטח פיצוי לפי תנאי הפוליסה מן המערערת.
נ'.
משכך, עובר עתה נטל ההוכחה למשיבה להוכיח, כי היא מילאה את חובתה כבעלים וכמחזיקה במקרקעין.
אני מפנה לדבריו של כב' השופט י. עמית, בת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01
ורה נפומניאשיץ נגד עיריית חיפה

[פורסם בנבו]
(מיום 22.7.04), בפיסקה 32:
"נקודת המוצא היא שעל העירייה אחריות כבעלים וכמחזיק, ואילו לטענת העירייה יש לפטור אותה מאחריות בשל שיקולי מדיניות של אילוצים תקציביים. הנטל על העירייה לסתור את "חזקת החובה" של אחריותה כמחזיק וכבעלים, אך כפי שנראה להלן, היא לא הניחה תשתית ראייתית לעמוד בנטל זה".
ובענין עיריית חדרה נגד זוהר (
ע.א. 862/80),
נקבע, שם, בעמ' 766:
"מטבע הדברים שגוף שלטוני יצטרך לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם. הוא יצטרך לקבוע מדיניות של בקרה, דיווח ופעילות בשטח. בכל אלה יש להתחשב שעה שבוחנים, אם הגוף השלטוני נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו...". (ההדגשה שלי – י.ג.)
אכן, בענין
ע.א. 862/80
נדון עניינה של סככה מסוכנת בשפת הים, אך האמור שם מתאים בשינויים המחוייבים לחובת הטיפול של הרשות המקומית בעצים הנמצאים בדרך ציבורית, כפי שהיה בענייננו
. "

הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי, ממנה ניתן ללמוד על מאמצים שהיא נוקטת כדי לאתר ולתקן מפגעים בתחום שיפוטה בכלל ובאזור, בו אירעה התאונה, בפרט.
כאן גם מקום לציין, כי הטענה של התובע כי באזור הרחוב בו נוצר המפגע מתבצעות עבודות בנייה מאסיביות (ת/1) - לטעמי, יש בה ממש. עבודות תמ"א המתבצעות ברחוב נמצאות בידיעתה של העיריה, ועל כן היה עליה לדאוג לבצע איתור עצמאי, תכוף ורציף אחר מפגעים העלולים להיווצר בכביש עקב עבודות בניה באזור, ולא להסתמך אך ורק על דיווחים של האזרחים למוקד העיריה. (בהקשר זה ראה תא (אי) 7264-12-11 פרי יובל נ' עיריית אילת, עמ' 7 (פורסם בנבו): "לטעמי, אין די בטיפול ומניעה במכשול ומפגע המדווחים על ידי הציבור בלבד. שכן, הטיפול בהם הוא תלויי דיווח שלא אזרחים מודעים שאכפת להם, ולא תמיד יש כאלה בנמצא בכלל ובזמן ובמקום הרלוונטיים בפרט. לטעמי, מקום בו אין ביכולתה של הרשות המקומית לפקח, למנוע ולטפל בכל מקום בו זמנית, במפגעים קיימים ו/או צפויים, היא נדרשת לכל הפחות, לתת מענה בדמות קיומה של מערכת בקרה ופיקוח תקופתיים, שיהיה בה להרחיב את טווח האפשרות לאיתור מכשולים כאלה ואחרים".)

התובע לא יכול היה לדעת, מתי נוצר המפגע בכביש, אך מתיאור התאונה ומהתמונות שהוצגו עולה בבירור כי מדובר בגוש בטון, אשר גרם לנזקים משמעותיים ברכבו של התובע. מכאן ניתן להניח כי אם המפגע אכן נוצר כתוצאה מכך שנשפך בטון מאחת המשאיות שעברו בכביש (כטענת התובע והנתבעת אף יחד), הרי על מנת שיתייבש ויהפוך לגוש קשיח, היה אמור לחלוף פרק זמן מסוים במיוחד בעונת החורף. על כן, לא מדובר במפגע שנוצר בסמוך למועד התאונה, כך שהנתבעת אינה יכולה להסתתר מאחורי הטענה כי לא היה בידי סיפק כדי לאתרו ולהסירו.

כאמור, למעט דיווח למוקד 106 (נ/1), ממנו עולה כי עד לפנייתו של התובע אף אזרח לא פנה בקשר לגוש הבטון למוקד העירייה, לא הוצגה בפני
כל ראיה, ממנה ניתן ללמוד, מה הם האמצעים, בהם נוקטת הנתבעת כדי לאתר ולתקן מפגעים בתחום שיפוטה בכלל ובאזור כביש ראש מאיה בפרט. לא הוצג בפני
כל נוהל, תכנית או הנחייה שניתן ללמוד מהם, מתי מתבצעות בדיקות תקופתיות, מה תכיפותם, מה סוג הבקרה והפיקוח על הכבישים וכו'.
לכך אף יש להוסיף, כי גם לאחר דיווחו של התובע למוקד העירוני, לקח לנתבעת כ-8 ימים כדי להסיר את המפגע, פרק זמן בלתי סביר לטעמי לתיקון הכביש, שהוא אחד מהכבישים המרכזיים בשכונת ורדיה.

מן האמור יוצא איפוא, כי קמה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעים, וכי הנתבעת הפרה חובתה זו כלפיהם.

אשם תורם

הנתבעת טענה, כי הנזקים ברכב מצביעים על כך שהתובע נסע במהירות מופרזת וכי נצמד יתר על המידה לאבני שפת המדרכה ועל כן תרם בהתנהגותו הרשלנית לקרות התאונה ולנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 21-23; ש' 31).
התובע העיד כי נהג במהירות המותרת במקום, כי המקום היה חשוך, וכי היה מזג אוויר חורפי (פרוטוקול עמ' 2 ש' 34-35; עמ' 1 ש' 13, ש' 21) בפיו של התובע לא הייתה סיבה בגינה נצמד יתר על המידה לאבן שפה של המדרכה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 26).

מהעיון בתמונות שהגיש התובע (ת/2) עולה כי אכן גוש הבטון היה צמוד לאבן שפת המדרכה, כשהוא בולט לתוך הכביש. נראה כי לו היה נוסע התובע במרכז הנתיב, לא היה עולה על המפגע, והנזק לא היה מתרחש. יש בהיצמדות לשפת המדרכה משום רשלנות תורמת של התובע לתאונה. זאת ועוד, התובע העיד כי היה מודע לכך שבאזור התאונה מבוצעות עבודות בניה רבות, ואף הגדיר את הכביש כ"אתר בניה של ממש", מכאן שהיה על התובע לנקוט משנה זהירות בעת נהיגה במקום ואף לצפות לאפשרות של מפגעים בכביש כתוצאה מכך.
לאור הנימוקים שפירטתי לעיל, קובעת אני כי במועד התאונה, היה לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.
שיעור הנזק:

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שיעור הנזק, לו טוען התובע, מופרז, וכי לאור העובדה כי הוצגה רק קבלה בגין החלפת גלגל, הנזק לא הוכח.
לא אוכל להסכים עם טענת הנתבעת, וזאת נוכח חוות דעת שמאי שהוגשה לבית המשפט אשר קובעת כי הנזק הישיר שנגרם לרכב עומד על 2,310.75 ₪ (סכום הכולל מע"מ בסך 335.75 ₪), וירידת ערך של הרכב כתוצאה מכך עומדת על 1,521 ₪.
אין בעובדה כי התובע לא תיקן את מלוא הנזק כדי לשנות בעניין זה, והגשת חוות דעת שמא היא דרך המלך לשם הוכחת נזק לרכב.
הנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי ולא הביאה חוות דעת נגדית. מחד, יש ממש בטענתה של הנתבעת, לפיה לאור אי-דיווח מידי של התובע לגבי נזקי הרכב נמנעה ממנה אפשרות לבדוק את הרכב באמצעות שמאי מטעמה. על התובע היה לדווח לנתבעת אודות התאונה ולא רק אודות הימצאותו של גוש הבטון בכביש, ולאפשר לה לבדוק את הרכב, לו חפצה בכך הנתבעת. מאידך, התובע הגיש את התביעה לבית המשפט בחלוף חודש ימים בלבד, הנתבעת ידעה על פניו, כפי שעולה מכתב ההגנה, שהנזק ברכב לא תוקן, אך בכל זאת נמנעה מלפנות לתובע בבקשה להעמיד את הרכב לבדיקת שמאי מטעמה. על כן, לא מצאתי כי בנסיבות אלו יש לזקוף לחובתו של התובע את אי-הדיווח המידי לנתבעת על דבר התאונה.

כמו כן התובע הוכיח את שכר טרחתו של שמאי בסך של 585 ₪ זאת בהתאם לקבלה שצירף לכתב התביעה.

התובע לא הניח בפני
כל תשתית ראייתי לגבי הוצאות נוספות שהיו לו בהקשר לתביעה זו, למעט אגרה ששילם בגין הגשת התביעה.

התוצאה:
הפיצוי המגיע לתובעים הוא בסך 4416.75 ₪ בניכוי 20% בגין אשם תורם. כמו כן, לאור העובדה כי התובע מקזז 2/3 מע"מ בגין הרכב בהיותו עסק מורשה, יש לקזז זאת מסך המע"מ בגין הנזק הישיר - דהיינו קיזוז בסך של 251.8 ₪, כך שהתוצאה הסופית לאחר הקיזוז וניכוי אשם תורם - היא פיצוי בגובה 3,332 ₪.

סוף דבר:
1. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,332 ₪ תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעת, אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
2. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט בסך של 300 ₪, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעת, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

על

פסק דין
זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ז, 14 יוני 2017, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 34216-03/17 גיורא קרן, ציפורה קרן נ' עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 14/06/2017)