פסקי דין על מוסא עמירה | פסקי דין על אחים ברדריאן | פסקי דין על שלמה ברדריאן | פסקי דין על יצחק ברדריאן ואח' |
1598/99 א 05/02/2003
א 1598/99 מוסא עמירה נ' אחים ברדריאן בע"מ, שלמה ברדריאן, יצחק ברדריאן ואח'
בעניין:
page
155
ת"א 001598/99
בבית המשפט המחוזי בירושלים
05/02/03
כבוד השופט צבי זילברטל
לפני
מוסא עמירה
ע"י עו"ד ב'' ארד
בעניין:
התובע
- נ ג ד -
1. אחים ברדריאן בע"מ
2. שלמה ברדריאן
3. יצחק ברדריאן
ע"י עו"ד א'' פרומקין
הנתבעים
החלטה
כללי
1. התובע (בין בעצמו ובין כשותף בשותפות בינו לבין מר משה שטוקהמר), ביצע עבודות חשמל, תאורה ובזק, כקבלן משנה של הנתבעת מס'' 1 (להלן - "הנתבעת"). העבודות בוצעו במספר אתרים, כאשר מזמין העבודות היתה החברה לפיתוח מזרח ירושלים (להלן - "פמ"י").
התובע טוען, כי הנתבעים חייבים לו כספים בגין העבודות שביצע, ומכאן התביעה.
2. לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ואף נשמעו מספר עדים מטעם התובע, הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה, לפיה מתבקש בית המשפט להכריע במספר סוגיות, כאשר יתר המחלוקות תועברנה להכרעת בורר.
על פי ההסכמה האמורה, המפורטת בעמ'' 79-80 לפרוטוקול, תינתן החלטת בית המשפט במחלוקות שנמסרו להכרעתו לאחר השלמת חקירתו הנגדית של התובע וחקירת המצהירים מטעם הנתבעים ולאחר שבאי-כוח הצדדים יסכמו טענותיהם.
החלטה זו תתייחס למחלוקת האמורות, כמפורט בעמ'' 79-80 לפרוטוקול, בכפוף להסכמות נוספות שהושגו לאחר מכן, ואשר ייתרו את הצורך להחליט בחלק מהעניינים.
משמעות כתב הוויתור
3. ביום 9.1.97 חתמו התובע והנתבע מס'' 2 על מסמך שכותרתו "ח"ן סופי" - נספח ג'' לתצהיר התובע מיום 10.12.00 (להלן - "כתב הוויתור").
הצדדים חלוקים באשר למשמעות כתב הוויתור, ככל שהוא מתייחס לעבודות שבוצעו באתר המכונה "העופל" (הכוונה לטיילת שנבנתה בחלקה הדרום מזרחי של חומות העיר העתיקה), ובאתר נוסף, שכונה על ידי הצדדים "מתחם באר שבע" (הכוונה לרח'' באר-שבע וסביבותיו הנמצא בלב העיר ירושלים והמכונה גם פרוייקט לב העיר).
4. לצורך הבנת המחלוקת יובא להלן נוסחו המלא של כתב הוויתור, בדיוק כפי שנרשם במקור:
"חן סופי 9.1.97
עבודות שבוצעו ע"י שטוקהמר עמירא
1. כביש העופל
2. נחל קידרון
3. מתחם באר שבע
4. גת שמנים
5. סילואן
6. מצפה יד אבשלום
בוצעו כל העבודות הנ"ל ומר מוסא עמירא צריך למסור אותם לגופים המתאימים כולל חברת חשמל והחברה לפיתוח מז'' י-ם העבודות הנ"ל בוצעו עד לתאריך 9/96 לאחר קבלת הסכום של 20,000 ש"ח לא תהיינה שום תביעות וטענות ממר מוסא עמירה
בקשר לחשבון".
לטענת התובע, כתב הוויתור הביא ל"יישור קו", בכל הנוגע להתחשבנות שבין הצדדים, אך ורק ביחס לפרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו באופן מלא לפני חודש ספטמבר 1996. על פי טענה זו, ביחס לפרוייקטים שביצועם הסתיים לפני ספטמבר 1996, הוסכם כי התובע יקבל -.20,000 ש"ח כתשלום סופי. מאידך, לגבי פרוייקטים שביצועם לא הסתיים עובר לספטמבר 1996, הרי אם התובע ביצע בגדרם עבודות לפני ספטמבר 1996, אין בכתב הוויתור וויתור על התשלומים המגיעים לתובע בגין עבודות אלה, והסכום של -.20,000 ש"ח לא נועד לבטא את מלוא התמורה המגיעה לתובע בגין העבודות שבאותם פרוייקטים.
מאידך, טענת הנתבעים היא, שהוסכם בכתב הוויתור על "יישור קו" בכל הנוגע לכל התשלומים המגיעים לתובע בגין כל העבודות שבוצעו עד ספטמבר 1996, בין אם העבודות בוצעו בפרוייקטים שביצועם הסתיים, ובין אם העבודות בוצעו בפרוייקטים שביצועם עדיין לא הסתיים בספטמבר 1996.
5. כאמור, המחלוקת מתייחסת לשני פרוייקטים מבין ששת אתרי העבודות המנויים בכתב הוויתור - "כביש העופל" ו"מתחם באר-שבע". הסיבה היא, שבאתרים האחרים הסתיימו כל העבודות לפני ספטמבר 1996, כך שבגדרם לא נוצר מצב שעבודות בוצעו לפני ספטמבר 1996 במסגרת פרוייקט שטרם הסתיים.
6. באשר ל"מתחם באר-שבע" - מוסכם שהעבודות באתר זה בוצעו בשני שלבים. הראשון הסתיים ביום 1.11.95 (לפי מוצג ת/1 שהוא מסמך של עיריית ירושלים על קבלת העבודות).
הסכם בין הצדדים בקשר עם העבודות בשלב השני באתר הנ"ל נחתם גם הוא ביום 9.1.97, תאריך החתימה על כתב הוויתור (נספח ב'' לתצהירו של התובע).
עדותו הראשית של התובע משתרעת על פני שלושה תצהירים. בתצהיר השלישי, שנחתם ביום 21.1.02, מתקן התובע את גירסתו באשר לאתר העבודות במתחם באר-שבע, ועל פי הגירסה המתוקנת, נראה כי התובע עצמו מכיר בכך, כי כתב הוויתור מתייחס לכל העבודות שביצע באתר זה עד לחודש ספטמבר 1996.
בסעיף 3 לתצהיר מיום 21.1.02 נאמר כדלהלן:
"בחישוב הסכומים בתצהירי [מיום 10.12.00, צ.ז.] לא נלקחו בחשבון גם עבודות שבוצעו עד לחודש 9/96 ואשר בגינם נחתם ההסכם ביום 9.1.97 [הוא כתב הוויתור, צ.ז.], המהווה גמר חשבון לגבי עבודות שבוצעו עד לחודש 9/96, בין היתר בפרוייקט לב העיר" [הוא מתחם באר-שבע, צ.ז.].
ובסעיף 4 לתצהיר הנ"ל מוסיף התובע את הדברים הבאים:
"כאמור בתצהירי, ההסכם שנחתם ביני לבין הנתבעת ביום 9.1.97 לענין פרוייקט זה [נספח ב'' לתצהיר המקורי, צ.ז.] הוחל מ- 9/96, שכן לפני מועד זה עבדנו לפי הסכם שלב א'' אשר החשבון בגינו נסגר בינינו ביום 9.1.97".
גם בחקירתו בבית המשפט מאשר התובע, כי קיבל את כל המגיע לו עבור עבודות שביצע בפרוייקט הנדון עד ספטמבר 1996:
"ש: תאשר בבקשה, שהסיבה שלא לקחת בחשבון [בתצהיר שנחתם ביום 21.1.02, צ.ז.] עבודות שבוצעו בפרוייקט באשר שבע, עד חודש 9/96, זה בגלל מסמך הוויתור?
ת. אני מאשר" (עמ'' 44, ש'' 12-14 לפרוטוקול).
המסקנה העולה מדבריו אלה של התובע היא, שלמעשה הוא מסכים עם עמדת הנתבעים בכל הנוגע לאתר העבודות במתחם באר-שבע.
הסיבה לכך היא, שבאתר זה בוצעו העבודות בשני שלבים, כאשר כתב הוויתור נחתם לאחר שהסתיים שלב א'' ולפני שהחל שלב ב''. נמצא, כי לגבי מתחם באר-שבע, ניתן לקבוע, כי כתב הוויתור מתייחס לכל העבודות שבוצעו באתר זה עד ספטמבר 1996.
אגב, ניתן להתייחס לתוצאה זו, גם מנקודת מבטו של התובע, כמתיישבת עם הטענה, שכתב הוויתור נוגע רק לפרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו, אם נראה בכל ששלב משלבי העבודות במתחם האמור משום פרוייקט נפרד.
7. בקשר עם כביש העופל נותר התובע איתן בעמדתו, לפיה אין כתב הוויתור מתייחס לעבודות שבוצעו לפני ספטמבר 1996, פרט לעבודות המכונות "עבודות בזק", במובחן מעבודות "חשמל ותאורה". לגירסת התובע, אכן עבודות בזק בפרוייקט העופל הסתיימו לפני ספטמבר 1996, ולכן הן כלולות בכתב הוויתור, אך לא כן עבודות חשמל ותאורה שבוצעו לפני המועד הנ"ל, שכן הן חלק מהפרוייקט שלא הסתיים, קרי - פרוייקט העופל שעניינו חשמל ותאורה.
8. בא-כוח הנתבעים טוען, כי התובע הודה בחקירתו שאין הוא תובע דבר עבור עבודות שבוצעו לפני 9/96, ומפנה בנדון לעמ'' 39 ש'' 17-19 לפרוטוקול. אינני סבור שבדבריו אלה של התובע יש הודאה בטענת הנתבעים, שכן ניתן להבין את תשובתו הנ"ל כמתייחסת לפרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו.
9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ויישמתי על כתב הוויתור את כללי הפרשנות המקובלים, מסקנתי היא, שסביר יותר שאכן מסמך זה מתייחס לפרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו לפני 9/96 ואינו מתייחס לעבודות שבוצעו לפני 9/96 בפרוייקטים שטרם הסתיימו. למעשה מדובר בפרוייקט אחד - הוא עבודות החשמל והתאורה בכביש העופל - שהעבודות בו החלו לפני 9/96 ואין כתב הוויתור מתייחס אליהן. כתב הוויתור עצמו אינו ברור על פניו. יש להתייחס לכלל הנסיבות וללשונו של המסמך כדי לעמוד על פירושו הראוי. אכן, כתב הוויתור מדבר על "כל העבודות הנ"ל", אך כנגד ביטוי זה הוא כולל ביטויים ונתונים התומכים בעמדת התובע. על התהליך הפרשני שבו יש לנקוט ראו דברי כב'' השופט ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ'' אפרופים, פ"ד מט(2), 265, בעמ'' 299-300:
"אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של לשון ברורה או לשון עמומה, עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם נתון חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה".
להלן הנימוקים שביסוד מסקנתי הנ"ל, לפיה כאשר נרשם בכתב הוויתור "כביש העופל", הכוונה היא אך לעבודות הבזק, במובן פרוייקט שהסתיים לפני 9/96, ואילו עבודות החשמל והתאורה בכביש העופל אינן כלולות בכתב הוויתור, גם אם ביצוען החל לפני 9/96, שכן פרוייקט החשמל והתאורה באתר זה טרם הסתיים עובר לספטמבר 1996:
א. כפי שראינו, כל יתר העבודות באתרים האחרים שמפורטים בכתב הוויתור הסתיימו לפני 9/96, כשלענין זה "מתחם באר-שבע" הוא שלב א'' של הפרוייקט האמור. הדבר מחזק את האפשרות שאכן מדובר במסמך שנוער "ליישר קו" ביחס לחוב הנתבעות לתובע בקשר עם פרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו לפני המועד הנ"ל.
ב. סביר יותר שחשבון סופי ייערך לגבי פרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו, במובחן מהפרוייקטים שהעבודות בהם מצויות בעיצומן. באי-כוח הצדדים טענו ארוכות בשאלה האם בכלל ניתן לערוך חשבון סופי לגבי פרוייקט שטרם הסתיים.
בענין זה היפנו באי-כוחם של הצדדים לעדות המומחה מטעם התובע, מר דיסני. אכן, מר דיסני אישר בחקירתו, כי אין זה בלתי אפשרי לערוך "יישור קו", מבחינת התשלומים, גם כאשר העבודות בפרוייקט טרם הסתיימו. ואולם, השאלה אינה אם הדבר אפשרי או בלתי אפשרי, אלא אם הדבר סביר. סביר יותר שחשבון שכזה ייערך רק לאחר סיום הפרוייקט, כאשר ברור לצדדים מהן העבודות הכוללות וניתן לערוך חישוב סופי.
ג. בכתב הוויתור נאמר כי התובע צריך "למסור" למזמינים את העבודות שהמסמך מתייחס אליהן.
חובת מסירת עבודות מתיישבת יותר עם האפשרות שמדובר בפרוייקטים שהעבודות בהם הסתיימו, באופן שניתן למסרן. לא נהוג למסור עבודות לפני סיום הפרוייקט.
ד. הוכח, כי בעת שנחתם כתב הוויתור, היו עבודות החשמל והתאורה בכביש העופל רק בתחילתן. נתון זה תומך באפשרות שכאשר הוזכר כביש העופל בכתב הוויתור, ראו הצדדים לנגד עיניהם רק את אותו חלק מהפרוייקט שכבר הסתיים לפני ספטמבר 1996, הוא החלק שכלל עבודות בזק. העד אלברט ירושלמי, שהעיד מטעם התובע, ועבד במשרד המהנדס יורם גדיש, שניהל את הפרוייקט מטעם
פמ"
י
, מסר בעדותו, כי עד לחודש יולי 1997 בוצע רק חלק קטן מעבודות התאורה בכביש העופל (עמ'' 24 ש'' 15-16 לפרוטוקול). במועד זה הועבר ביצוע העבודות הנ"ל מידי הנתבעת, כקבלן ראשי, לידי התובע שהפך לקבלן ראשי. מר ירושלמי העיד, כי עד אותה עת שולם לנתבעת, בגין עבודות התאורה בכביש העופל, עבור הנחת צינורות "אבל זה כסף קטן".
עוד שוכנעתי, כי גם אם הנתבעת הוציאה לפמ"י חשבונות זמניים בגין עבודות חשמל ותאורה בכביש העופל עוד לפני ינואר 1997 (מועד החתימה על כתב הוויתור), אין בכך ראיה שהעבודות אכן בוצעו בפועל, שכן בהמשך, כאשר נערכו חשבונות מאוחרים יותר, נוכו הסכומים שנדרשו קודם לכן באותם חשבונות חלקיים.
מכאן שניתן לקבוע, כי בעת החתימה על כתב הוויתור היו עבודות החשמל והתאורה בכביש העופל בתחילתן, ויש בכך כדי להסביר מדוע סביר שהצדדים יצאו מההנחה, שכאשר מוזכר בכתב הוויתור "כביש העופל", הרי זה בקשר לעבודות שכבר הסתיימו, דהיינו - עבודות בזק.
ה. הוכח, כי את כתב הוויתור ניסח הנתבע מס'' 2 (ראו עדות מר יצקוביץ'', עובד הנתבעת, בעמ'' 111 לפרוטוקול). הוסף לכך, כי שליטת התובע בעברית אינה מלאה, אף אם הוא שולט כראוי בשפה זו. התוצאה היא, שניתן להיזקק לכלל לפיו יש לפרש מסמך כנגד מנסחו, אם המסמך משתמע לשתי פנים (ע"א 769/86 רובינשטיין נ'' זמרן, פ"ד מב(3) 581, בעמ'' 586; ע"א 891/75 משרד השיכון נ'' מעוז, פ"ד ל(3) 748, בעמ'' 754).
ו. ביום בו נחתם כתב הוויתור, נחתם בין הצדדים גם הסכם באשר לעבודות החשמל בכביש העופל (נספח ד'' לתצהיר התובע).
ענין זה מחזק את המסקנה שנושא עבודות החשמל באתר הנדון נתפס על ידי הצדדים כ"פרוייקט" נפרד מעבודות הבזק וכפרוייקט שלא נכלל בכתב הוויתור, שכן יש לגביו מסמך נפרד, שנחתם באותו היום ממש.
ז. כאמור, אינני סבור שהעובדה שהתובע קיבל לבסוף את עמדת הנתבעים ביחס לפרוייקט במתחם באר-שבע, פוגעת בטענותיו לענין כביש העופל, שכן מתחם באר-שבע בוצע בשני שלבים נפרדים, שלכל אחד מהם ניתן להתייחס כאל פרוייקט נפרד.
10. התוצאה לגבי הפלוגתא הנדונה היא כדלהלן:
א. באשר לפרוייקט מתחם באר-שבע, התובע קיבל את כל המגיע לו בגין העבודות במתחם זה שבוצעו עד לספטמבר 1996 ואין הוא זכאי לתשלומים נוספים עבור עבודות אלה.
ב. באשר לפרוייקט כביש העופל, התובע קיבל את כל המגיע לו בגין עבודות הבזק במתחם זה. אין כתב הוויתור מונע מהתובע לתבוע בגין עבודות חשמל ותאורה שבוצעו בכביש העופל, ככל שבוצעו, גם אם עבודות אלה החלו לפני ספטמבר 1996.
הזכות ל"התייקרות"
11. לגבי שניים מבין הפרוייקטים שהתובע ביצע עבור הנתבעת, פרוייקט מתחם באר-שבע ופרוייקט כביש העופל (תאורה), נחלקו הצדדים באשר לשאלה הבאה: האם התובע זכאי לכך שהתמורה המגיעה לו תיגזר מסך כל הסכומים המשולמים לנתבעת ע"י פמ"י (המזמין), כאשר סכומים אלה כוללים "התייקרות"; או שהתמורה המגיעה לתובע, כקבלן משנה, תחושב על פי מחירי הבסיס הקבועים בהסכם שבין הנתבעת לבין פמ"י, כשמחירים אלה אינם כוללים "התייקרות".
במונח "התייקרות" הכוונה לשערוך מחירי הבסיס שנקבעו בהסכם שבין המזמין (פמ"י) לבין הקבלן הראשי (הנתבעת). כלומר, בהסכם זה כלול מנגנון שעל פיו משערכים את המחירים הנקובים בהסכם, שכן העבודות מבוצעות לאורך זמן ממושך ובינתיים חלו "ההתייקרויות" המזכות את הקבלן הראשי בתוספות על מחירי הבסיס. במקרה דנן ההתייקרויות חושבו בדרך של הצמדה למדד תשומות הבניה.
טענת התובע היא, שאת התמורה המגיעה לו מהקבלן הראשי, המחושבת כאחוז ממה שהקבלן הראשי מקבל מהמזמין (פמ"י), יש לגזור מהסכומים שקיבלה הנתבעת כאשר הם כוללים גם את מרכיב ההתייקרויות שהתקבל מהמזמין.
טענת הנתבעים היא, שבמקרים הנ"ל, בהתחשב באמור בהסכמים הספציפיים שבין הצדדים, זכאי התובע לתמורה שנגזרת רק ממחירי הבסיס שמקבלת הנתבעת מפמ"י, ללא מרכיב ההתייקרויות.
12. יצויין, כי בעת שנוסחו ההסכמות שעניינן קביעת הפלוגתאות (עמ'' 79 לפרוטוקול), הוזכרו בפלוגתא הנדונה ארבעה פרוייקטים. ואולם, במהלך הסיכומים הבהיר בא-כוח התובע, כי טענתו זו מתייחסת אך ורק לשני הפרוייקטים הנ"ל (באר-שבע וכביש העופל) ואינה מתייחסת לשני פרוייקטים נוספים (מע"ר ומודיעין), שבגדרם ההסכם בין הצדדים קבע מחירי יחידה מוסכמים.
בא-כוח הנתבעים טען, כי עמדה זו נודעה לו רק במועד שמיעת הסיכומים, כך שהוא טרח לשווא להיערך להשיב לטענות התובע ביחס לסוגיה הנדונה כאן, גם ככל שהיא נוגעת לפרוייקט המע"ר ולפרוייקט מודיעין.
13. ההסכמים שבין הצדדים לגבי הפרוייקטים הנדונים כאן צורפו לתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום 10.12.00 כנספחים ב'' (מתחם באר-שבע) ו-ד'' (כביש העופל). בנספח ב'' נאמר כדלהלן:
"הוחלט שמר עמירא יבצע את עבודות החשמל ברחובות הנ"ל ואחים ברדריאן יקבלו רווח קבלן ראשי בסך 22%.
המחירים כוללים התייקרות מיום החוזה עם החברה לפתוח מ'' י-ם שנת 94''. תשלום שוטף 75 יום".
בנספח ד'' נוסחה ההסכמה כך:
"סוכם שאחים ברדיאן יקבלו רווח קבלן ראשי על העבודה סך של 17%.
המחירים כוללים התייקרות מחודש 11/95.
תשלום שוטף 75 יום".
נראה, כי פרט לשוני באחוז רווח הקבלן הראשי, הרעיון המגולם בשני ההסכמים הוא זהה. גרסת הנתבעים היא, שסוכם בפועל עם התובע שחלקו בתמורה המשתלמת ע"י פמ"י ייגזר אך ורק ממחירי הבסיס. כטענה עובדתית היא מבוססת אך ורק על האמור בתצהירו של מר ברדיאן, והיא מוכחשת ע"י התובע. אין כל סיבה להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, ואין אלא לפנות למלאכת פרשנות ההסכמים הנ"ל, שגם הם נרשמו בכתב ידו של הנתבע מס'' 2.
14. לשיטת הנתבעים, כאשר נאמר בהסכמים הנ"ל ש"המחירים כוללים התייקרות", המסקנה היחידה העולה מניסוח זה היא, שמחירי הבסיס, הקבועים בהסכם בין הנתבעת לבין פמ"י, ככל שהדבר נוגע לתובע, כבר כוללים התייקרות, כך שאין להוסיף עליהם את מרכיבי ההתייקרות המשולמים לנתבעת.
למסקנה זו אין בידי להסכים, ואבאר טעמיי לכך:
א. ההסכמים מדברים על כך שהמחירים כוללים התייקרות ממועד מסויים. על פי עמדת הנתבעים לא היה צורך להתייחס למועד שממנו מחשבים את ההתייקרויות, שכן לענין חלקו של התובע מהתמורה המשולמת ע"י פמ"י כלל לא לוקחים בחשבון את מרכיב ההתייקרויות.
העובדה שהצדדים ראו לנכון לכלול בהסכמים את אותו נתון, בדבר המועד ממנו מחשבים ההתייקרויות, מצביעה על כך שלנתון זה יש משמעות. משמעות זו יכולה להתיישב בצורה סבירה יותר עם המסקנה שהתובע אכן זכאי להתייקרויות, ולכן חשוב לקבוע מה המועד שביחס אליו הן מחושבות.
ב. ההסכמים הנ"ל הם מסוג המכונה "גב לגב". התובע מקבל אחוז ממה שהנתבעת מקבלת מפמ"י. אם בכוונת הצדדים לסטות מהעקרון האמור, באופן שהתמורה המגיעה לתובע לא תחושב על פי מלוא התשלום המתקבל אצל הנתבעת מהמזמין, יש לציין זאת במפורש. במלים אחרות - הפירוש בו דוגל התובע מתיישב טוב יותר עם אופי ההסכמים ועקרון היסוד שעליו הם מבוססים.
ג. הפירוש המוצע ע"י הנתבעים מתיישב פחות טוב עם לשון ההסכמים, מאשר פירושו של התובע. כאשר נאמר "המחירים כוללים התייקרות", המשמעות הלשונית המיידית היא, שהסכומים שיקבל התובע כוללים את מרכיב ההתייקרויות. ענין זה מתיישב אף עם אופי ההסכמים וההגיון הפנימי שלהם. עמדת הנתבעים מחייבת לייחס למונח "מחירים" משמעות חיצונית לעניינים בהם עוסקים ההסכמים - באופן שמונח זה יכוון למחירי היסוד שבהסכם בין הנתבעת לבין פמ"י. סביר יותר לראות במונח זה נתון המתייחס למערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעת.
ד. כפי שכבר הוזכר בנוגע לפירושו של כתב הויתור, גם ההסכמים הנ"ל נוסחו ע"י הנתבע 2, ולפיכך מן הראוי לפרש אותם, במקרה של ספק, כנגד מנסחם, שהיה יכול לבטא בצורה ברורה וחד משמעית את רצונו, אם אכן התכוון לכך שהתובע לא יזכה בהתייקרויות.
ה. התוצאה אליה הגעתי סבירה יותר גם מבחינת ההגיון הכלכלי. מההסכמים עולה, כי המחירים בהסכם שבין הנתבעת לבין פמ"י נקבעו זמן רב יחסית לפני חתימת ההסכמים הנ"ל (ביום 9.1.97) - דהיינו, בשנת 1994 ובנובמבר 1995. בנוסף, העבודות אמורות להתבצע לאחר חתימת ההסכמים, לאורך תקופה מסויימת. אין זה סביר שהתובע יסכים לקבל תמורה שתחושב על פי מחירים הסטוריים, ולספוג עליית מחירים (התייקרות) שנמשכת לאורך שנים. הסכמה כזו צריכה לקבל ביטוי חד משמעי וברור בהיותה נוגדת הגיון עסקי-כלכלי. למסקנה זו גם תורמת העובדה שהתובע אמור לקבל את החלק הארי מהתמורה המשולמת ע"י פמ"י (78% לפי נספח ב'' ו-83% לפי נספח ד''). לא סביר שהתובע יוותר על סכומים נכבדים, ואם עשה כן - הדבר צריך למצוא ביטוי ברור בהסכמים. אגב, הגם שלראיה זו משקל מוגבל בהיותה כללית, כאשר עניין לנו בפירוש הסכמים ספציפיים, המסקנה הנ"ל מתיישבת עם עדות המומחה מר דיסני, שהעיד, כי "דרך המלך" בהסכם גב לגב, שבין קבלן ראשי לבין קבלן מבצע, היא שהקבלן המבצע מקבל את האחוזים שלו מכל סכום המשולם ע"י המזמין לקבלן הראשי (עמ'' 98 - 99 לפרוטוקול).
15. המסקנה היא, שהתובע זכאי "להתייקרויות" בכל הנוגע לפרוייקט כביש העופל (תאורה) ומתחם באר-שבע.
זכאות הנתבעת לרווח קבלני בגין עבודות שהועברו על ידי המזמין לביצוע התובע
16. על פי נספח ה'' לתצהיר התובע, ביום 6.7.97 נרשם ע"י מר ירושלמי, שכבר הוזכר לעיל, "סיכום דברים" בין פמ"י לבין הנתבעת, שעל פיו פרק עבודות התאורה בכביש העופל יוצא מההסכם שבין פמ"י לבין הנתבעת, ויימסר ישירות לביצוע ע"י התובע. הטענה היא, שכנגד וויתור הנתבעת על זכותה החוזית לבצע עבור פמ"י את עבודות התאורה בכביש העופל, זכאית הנתבעת לרווח קבלני מהסכומים שהתקבלו אצל התובע מפמ"י עבור העבודות הנ"ל. על פי טענה זו, הגם שהנתבעת לא היתה עוד בגדר קבלן ראשי, הרי מכיוון שהיא וויתרה על העבודות הנ"ל, שנמסרו לה בחוזה חתום, היא ממשיכה להיות זכאית לרווח קבלן ראשי (17% לפי נספח ד'' לתצהיר התובע) על אף שהתובע הפך לקבלן ראשי (שגם מבצע בעצמו את העבודות).
אין מחלוקת שנדרשה הסכמת הנתבעים לכך שחלק זה מהחוזה שבינם לבין פמ"י יוצא מהחוזה ויימסר ישירות לתובע. אין גם מחלוקת שכאשר הדבר נעשה, כבר בוצעו על ידי הנתבעת חלק מעבודות התאורה בכביש העופל (עמ'' 150, ש'' 8-9 לפרוטוקול). טענת הנתבעים בעניין זה אינה בלתי סבירה, ואולם, לא הוצג כל מסמך שבו עוגנה ההבנה האמורה והראיות בנדון מבוססות על עדויות המעורבים.
מר ירושלמי, שלכאורה הוא עד ניטרלי בהיותו עובד משרד הפיקוח שהועסק ע"י פמ"י, העיד, כי במהלך אחת הישיבות שמע את הנתבע 2 אומר: "או קיי, מוציאים את זה ממני, צריך לשלם על ה-17% שהולך". העד הוסיף: "לא יודע כמה אחוזים, זה מה שאני שמעתי. עכשיו, זה תוך ישיבה אקראית במקום ונוכחות אקראית. יותר מזה לא יודע, לא מעורב ובסופו של דבר גם לא מעניין אותי" (עמ'' 27, ש'' 10-15 לפרוטוקול).
מר שלמה ברדריאן
העיד כי היה סיכום בינו לבין התובע שהנתבעת תמשיך לקבל את אחוז הרווח הקבלני (עמ'' 124 ש'' 21 - עמ'' 125 ש'' 2 לפרוטוקול). עובד הנתבעת, מר יצקוביץ'', העיד אף הוא באופן דומה (סעיף 24 לתצהירו).
אגב, יודגש כי חיובו של התובע לשלם לנתבעת רווח קבלני אינו יכול להיות מבוסס על נספח ה'' לתצהיר התובע, שכן התובע לא נכח באותה פגישה ואי אפשר לחייבו על פי הסיכומים שהושגו במהלכה. ואולם, מהעדויות עולה שיש אפשרות שהיו עוד פגישות בנושא, בנוכחות מר ירושלמי, התובע והנתבע מס'' 2.
17. כאמור, יש הגיון בכך שהנתבעת לא הסכימה לוותר לטובת התובע, ללא כל תמורה, על נתח מסויים בחוזה שבינה לבין פמ"י, במיוחד שחלק מהעבודות (גם אם חלק קטן) כבר בוצעו עובר להוצאת הפרק הנדון מהחוזה שבין הנתבעת לבין פמ"י.
מאידך, לא סביר שהתובע, שהפך עכשיו לקבלן ראשי, יעמוד בדיוק באותו מצב בו היה נמצא קודם לכן, כאשר מלוא הרווח הקבלני, בשיעור 17%, משולם לנתבעת.
במצב דברים זה, כאשר הנתבעת כבר לא נושאת בשום אחריות לביצוע העבודות (לפחות אותו חלק מהן שבוצע לאחר השינוי) סביר יותר שהיא לא תהיה זכאית למלוא הרווח הקבלני שנקבע בעת שעדיין נחשבה כקבלן ראשי, גם אם לא תפסיד את מלוא חלקה לנוכח הוויתור שעשתה. במצב זה מתבקשת פשרה כלשהי, אך הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות ואין מנוס מלפסוק על פי הדין.
18. לאחר התלבטות, לא ראיתי מנוס מהמסקנה לפיה, לגבי העבודות שבוצעו לאחר 6.7.97, אין הנתבעת זכאית לרווח קבלני. להלן נימוקיי:
א. ראינו כי הצדדים העלו על הכתב את ההסכמות ביניהם בעניינים אחרים, גם אם בדרך מקוצרת. והנה, בסוגיה האמורה לא נערך כל מסמך, בניגוד לנוהג שהתפתח בין בעלי הדין. הדבר פועל כנגד הנתבעת, שעליה הנטל להוכיח זכותה לרווח קבלני.
ב. כמפורט לעיל, לא סביר שהנתבעת תהיה זכאית למלוא הרווח הקבלני, כפי מצב הדברים בטרם הפך התובע לקבלן ראשי. במצב דברים זה אין זה סביר לפסוק לה 17% רווח קבלני, אלא אולי שיעור אחר, שיבטא אך את המחיר הראוי עבור הוויתור שעשתה. לא הוצג כל נתון שיאפשר לקבוע מהו אותו שיעור אחר, והנתבעת טענה למלוא שיעור הרווח הקבלני, טענה שקשה לקבל.
ג. חיוב התובע בתשלום רווח קבלני לנתבעת, כאשר זו כבר אינה בגדר קבלן ראשי, צריך להיות מפורש וברור. חיוב כזה יכול לנבוע, מבחינת הגיונו, רק מתוך כך שהנתבעת היתה בעבר קבלן ראשי. ואולם, אין כל שמץ ראיה שהתובע הוא זה שביקש מפמ"י להפוך לקבלן ראשי, כך שהיה מוכן לשלם עבור שינוי מעמד זה. ההסדר, כפי שהוצג, הוא בין פמ"י לבין הנתבעת, כאשר השיקולים היו תכנוניים. בין הנתבעת לבין פמ"י התקיימה מערכת יחסים מסועפת, ואין לשלול האפשרות שהנתבעת היתה מעוניינת לשמור על מערכת יחסים זו ולכן נענתה לבקשת פמ"י. בכל אלה אין כדי להטיל על התובע חובת תשלום. העיקר הוא, שהנטל להוכיח ענין זה מוטל על הנתבעת, ולא שוכנעתי כי היא הרימה את הנטל האמור.
19. התוצאה היא, שאני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הם זכאים לרווח קבלני בגין העבודות בכביש העופל, עבודות שהוצאו מהחוזה של הנתבעת עם פמ"י, והועברו לביצוע התובע, כקבלן ראשי, והכל ביחס לעבודות שבוצעו לאחר 6.7.97. ביחס לעבודות שבוצעו עד למועד הנ"ל - זכאית הנתבעת לרווח קבלן ראשי בשיעור 17% (אם סכום זה לא שולם לה בעבר, דהיינו - אם לידי התובע הגיעה מלוא התמורה מפמ"י).
תמורה עבור עבודות חריגות בפרוייקט מע"ר
20. מחלוקת נוספת נוגעת לשאלת התמורה לה זכאי התובע עבור עבודות חריגות שבוצע בפרוייקט מע"ר - האם 80% מהסכום המוסכם (כטענתו), או 75% מהסכום המוסכם (כטענת הנתבעים).
21. לגבי הפרוייקט האמור נקבעו מחירים מוסכמים, אך לא הוסכם כיצד לנהוג ביחס לעבודות חריגות (עמ'' 140, ש'' 10-11 לפרוטוקול).
בנספח י'' לתצהירו של המהנדס יצקוביץ'', עובד הנתבעת, מצוי דף חשבון הנוגע לפרוייקט הנדון ועליו נערך בכתב ידו של מר יצקוביץ'' חישוב לגבי התמורה עבור עבודות חריגות, כאשר בחישוב זה הוכפלו המחירים ב-80%, אם כי בצד הנתון נרשם גם סימן שאלה. על גבי אותו המסמך נרשם בכתב ידו של הנתבע מס'' 2: "בסיכום עם מוסא רווח קבלן ראשי 25%". מר יצקוביץ'' העיד, כי חישב את התמורה על פי 80%, לנוכח מה שהתובע הציג לו כהסכמה בינו לבין הנתבע מס'' 2 (סעיף 43 לתצהירו של מר יצקוביץ''), אך לאחר מכן, כאשר הציג את החשבון לנתבע מס'' 2, אמר לו זה האחרון כי הסיכום היה על רווח קבלן ראשי בשיעור 25%, וכך גם נרשם על המסמך הנ"ל על ידי הנתבע מס'' 2.
על פי האמור בסעיף 53 לתצהירו של הנתבע מס'' 2, נושא זה תוקן בכתב ידו על גבי המסמך האמור כאשר המסמך הוצג לו על ידי מר יצקוביץ'', אך לא נאמר בתצהיר, בניגוד לטענה שהועלתה בסיכומי הנתבעים, שתיקון זה נערך בנוכחותו של התובע.
מסמך נוסף הרלבנטי לעניין הוא הדף השלישי של נספח יד'' לתצהיר התובע מיום 10.12.00. נספח יד'' הוא חלק מהחוזה שבין הצדדים בנוגע לפרוייקט המע"ר ועליו מצוי תיקון, בכתב ידו של הנתבע מס'' 2, לסכומים שדרש התובע עבור עבודות חריגות בפרוייקט הנדון. תחת הסכום של 5,400 ש"ח נרשם 4,200 ש"ח (דהיינו - הפחתה בשיעור 22.22%) ותחת הסכום של 5,000 ש"ח נרשם סכום של 4,000 ש"ח (דהיינו - הפחתה של 20 אחוז). בצד שני סכומים האלה גם כן נרשם הנתון של 20%. יש בכך כדי לחזק את המסקנה שהרווח הקבלני של הקבלן הראשי הועמד על 20%.
22. העולה מן האמור לעיל הוא, שגרסת הנתבע מס'' 2, כפי שנרשמה על המסמך הנ"ל, נרשמה רק לאחר שסוכם החשבון בין התובע לבין המהנדס יצקוביץ'', ולא הוכח שהדבר נעשה בנוכחות התובע ועל דעתו.
חיזוק נוסף למסקנה לפיה מדובר ברווח קבלן ראשי בשיעור 20% ולא 25%, עולה מנספח יד'' הנ"ל לתצהירו של התובע.
אם לא די במסקנות העולות מהמסמכים עצמם, ניתן להשלים את החסר (דהיינו - להשלים את ההסכם שבין הצדדים, שלא התייחס לשאלת הרווח הקבלני ביחס לעבודות החריגות) על פי המקובל בין הצדדים (סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).
על הנוהג המקובל בחוזים מסוג זה העיד המהנדס דיסני מטעם התובע. על פי עדותו, הרווח הקבלני בגין עבודות חריגות זהה לרווח הקבלני המקובל בדרך כלל ועומד על 20% מהסכום שהקבלן הראשי מקבל מהמזמין. כמובן שאין בכך לשלול את האפשרות להסכים על שיעור אחר, כפי שהצדדים עשו בקשר לכביש העופל ולמתחם באר-שבע (כאשר קבעו שיעורים של 17% ו-22%). ואולם, יש לפני ראיה לפיה 20% הוא שיעור מקובל של רווח קבלני, ראיה זו נתמכת במה שעולה מהמסמכים שפורטו לעיל, ולפיכך סביר יותר לקבוע שהרווח הקבלני המגיע לנתבעת בקשר עם עבודות חריגות בפרוייקט המע"ר עומד על
20%, כטענת התובע. אגב, הצדדים הסכימו בפרוייקטים אחרים, כמפורט לעיל, על שיעורי רווח קבלני שלא הגיעו לכדי 25% וגם בכך יש כדי להחליש את טענת הנתבעים בנדון.
יתר הפלוגתאות
23. על פי ההסכמות המפורטות בעמ'' 79 בפרוטוקול, היה צורך להכריע בשתי פלוגתאות נוספות. ואולם, בהמשך, התברר כי ההכרעה בעניין זה מיותרת.
באשר למחלוקת בדבר זכות התובע לפיצוי בגין פיגור בתשלום סכומי כסף, מעבר להפרשי ריבית והצמדה כדין, התברר, כי הנתבעים אינם חולקים על העקרון שביסוד הטענה, ומדגישים כי עצם הזכאות לפיצוי תלויה בראיות שיביא התובע. במהלך הסיכומים התבררה אי הבנה מסוימת, לפיה סבר בא-כוח הנתבעים שהתובע היה אמור להביא את ראיותיו בענין נזק זה כבר בשלב הנדון. הן בא-כוח התובע והן בית המשפט היו בדעה אחרת ולפיה הסוגיה שהועמדה להכרעה עקרונית היתה עצם הזכאות ולא תוכן הזכאות במקרה הספציפי, לפיכך, לא ראו צורך שהתובע יביא ראיות בנדון בשלב זה של ההתדיינות.
סופו של דבר, בא-כוח הנתבעים הסכים "שאין צורך לתת החלטה בפלוגתא, שכן במישור העקרוני אין מחלוקת שמי שנפגע כתוצאה מהפרת הסכם זכאי לסעדים על פי דין" (עמ'' 146 ש'' 12- 14 לפרוטוקול). בא-כוח הנתבעים הסכים גם כי גם טענת התובע ביחס לסכומים המגיעים לו על פי עקרונות עשיית עושר ולא במשפט, תתברר בשלב השני, שכן גם כאן אין מחלוקת על העקרון אלא רק על יישומו במקרה דנן.
הפלוגתא האחרונה מבין ששת הפלוגתאות שנמסרו להחלטת בית המשפט על פי ההסכמה שבעמוד 79 לפרוטוקול, עניינה אופן שערוך הסכומים שהנתבעת שילמה לתובע לפני המועד בו היתה אמורה לשלמה, אם בכלל. לעניין זה הצדדים הסכימו כי השערוך ייעשה על ידי הוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, אם בכלל קיים סכום ששולם לתובע בטרם המועד החוזי לתשלומו (עמ'' 110 ש'' 4-7 לפרוטוקול ועמ'' 140 ש'' 7-8 לפרוטוקול).
סיכום
24. על פי הסכמת הצדדים, השלב הבא של ההתדיינות יתברר בפני
בורר, על יסוד העקרונות שנקבעו בהחלטה דנן. כפי שהוסכם ביום 22.1.02 (עמ'' 80 לפרוטוקול):
"מוסכם עוד, שלאחר שתינתן החלטה בשאלות הנ"ל, אם לא נגיע להבנה בנושאים שיוותרו במחלוקת על פי כתבי הטענות, ההליך בבית המשפט יעוכב ויועבר לבוררות בפני
בורר שעיסוקו העיקרי פיקוח ו/או ניהול פרוייקטים ושיהיה מוכן לקיים את הבוררות בירושלים. אם לא נגיע להבנה לגבי זהות הבורר, ימנה אותו בית המשפט".
על פי הסכמה זו, שקיבלה תוקף של החלטה, ינסו הצדדים להגיע לידי הבנות, לסיום יתר המחלוקות, וזאת בתוך 45 יום מהיום. היה ולא יגיעו להבנות האמורות, יודיעו לבית המשפט על הסכמתם או אי הסכמתם לזהות הבורר. במקרה שלא תושג הסכמה לגבי זהות הבורר, ייקבע הבורר על ידי ועם מינוי הבורר, בין שזהותו תהיה מוסכמת ובין שזהותו תיקבע על ידי בית המשפט, תינתן החלטה על עיכוב ההליכים בתיק דנן.
25. מן הראוי שהחלטה סופית בעניין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד תינתן רק לאחר שיתברר היקף החיוב הכספי, אם יהיה כזה. עם זאת, מכיוון שבהחלטה דנן קיבלתי את עמדת התובע ביחס לסוגיות שנותרו להחלטה, יש מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות התובע עבור ההתדיינות עד כה. מאידך, יש מקום להתחשב בעובדה שהתובע שינה במהלך ההתדיינות את עמדותיו בעניינים שונים, וזאת לאחר שהנתבעים נערכו והתכוננו להתייחס לטענותיו המקוריות. בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעים בשכר טרחת עורך הדין של התובע בסכום של 10,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.
המזכירות
תמציא העתקים לב"כ הצדדים ותעביר התיק לעיוני ביום 25/3/2003.
ניתנה היום ג'' באדר א תשס"ג (5 בפברואר 2003), בהעדר הצדדים.
צבי זילברטל
, שופט
א בית משפט מחוזי 1598/99 מוסא עמירה נ' אחים ברדריאן בע"מ, שלמה ברדריאן, יצחק ברדריאן ואח' (פורסם ב-ֽ 05/02/2003)