פסקי דין על דרור כפיר

40188/04 פ     22/05/2005




פ 40188/04 מדינת ישראל נ' דרור כפיר




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פ 040188/04
בפני
:
כב' השופט דר' עודד מודריק

תאריך:
22/05/2005
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד
ליברמן גבי

המאשימה

נ ג ד
דרור כפיר
ע"י ב"כ עו"ד
גלית מבורך

נאשם

הכרעת דין

תמצית האישום ותגובת הנאשם
לפי הנטען בכתב האישום, נכנס הנאשם ביום 11.6.04 סמוך לשעה 06:00 לבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב (להלן: "בית החולים"), הכניס ידו בעד החלון אל חדר הרופא התורן וגנב את תיקה של ד"ר צ'רניקוב,הרופאה התורנית. בהמשך, אגב תנועה ברחבי בית החולים, נתקל הנאשם במאבטח, דני מורין, ומשזה הורה לו לעצור שלף הנאשם סכין, דקר את המאבטח שלוש דקירות בגבו, שתי דקירות בפני
ו ונמלט. על בסיס זה, מיוחסות לנאשם עבירות גניבה, התפרצות וחבלה בכוונה מחמירה.

מן המענה של הנאשם לאישום ומסיכומי הטענות של ההגנה מתברר שאין מחלוקת על כך שהתרחשו שני האירועים המתוארים בכתב האישום; היינו, שאדם נכנס לבית החולים בתאריך הנזכר (להלן: "יום התקרית") לעיל וגנב את תיקה של ד"ר צרניקוב וכי דקות אחדות לאחר מכן התרחשה תקרית אלימה שבמסגרתה הותקף המאבטח מורין ונדקר בסכין או בחפץ חד. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם הנאשם הוא זה שביצע את המעשים הללו או אחד מהם. הנאשם טוען כי לא היה כלל בבית החולים במועד המדובר וכי שהה בזמן ההוא בבית אחיו.

עיקר ראיות התביעה
ראיות התביעה מבוססות בעיקרן על עדותו של המאבטח מורין שבדרך מסוימת זיהה את הנאשם כמי שתקף אותו, על תמיכות מסוימות לזיהוי ועל הפרכת טענת האליבי של הנאשם.
עדות ד"ר צרניקוב
הרופאה התורנית ד"ר צרניקוב לא הצליחה לזהות את דמותו של האדם שהחדיר ידו בעד החלון וגנב את תיקה, שכן, דמותו של הגנב לא נראתה לנגד עיניה. כל שהיא ראתה הוא "משהו בין שחור לאפור... שזה יכול להיות שרוול חולצה או כפפה אני לא בטוחה. את היד עצמה לא ראיתי" [פ/40].

עדות דני מורין
דני מורין שעובד כמאבטח בבית החולים העיד כי ביום התקרית סמוך לאחר השעה 06:00 קיבל הודעה על פריצה לחדר הרופאה התורנית. הוא החל לבצע סריקות בשטח בית החולים והבחין בשלב מסוים באדם שנע לכיוון הגדר המקיפה את בית החולים. משהתקרב אל הדמות, הייתה לו אפשרות להתבונן בה. לא הייתה זו דמות של אדם מוכר. מורין ביקש מאותו אדם להילוות אליו והלה הגיב במשפט ברוסית שמשמעותו "אין לי כלום עזוב אותי", אולם המשך השיג ושיח בין השניים התנהל בשפה העברית (מורין הוא ממוצא רוסי). בהמשך התחוללה התקרית האלימה, שכאמור, עצם קיומה ופרטיה אינם שנויים במחלוקת. בתיאור ההתרחשות כלל מורין גם את העובדה שקודם לתקיפה, שעה שהאדם הזר ניסה לטפס על הגדר, השליך דבר מה מידו; "הוא זרק גרב בצבע שחור"[פ/16].

מורין הובהל לבית החולים "אסף הרופא", ואושפז למשך 5 ימים. ביום 21.6.04 הוא הוזמן לתחנת המשטרה והתבקש לזהות את התוקף על פי תמונות שהוקרנו על צג מחשב. התמונות נבחרו מתוך "אלבום העבריינים" המשטרתי על פי קובץ נתונים שנתן מורין והם: יהודי, בן 25 – 30; 1.62 – 1.72 מ' גובהו; מבנה גוף בינוני; צבע עיניים כהה; צבע שיער וגון פנים כהים. הוא חלף עבר על פני 15 עמודים (75 תמונות) ובעמוד 16, בתוך קבוצת תמונות, זיהה את תמונת התוקף שהתבררה להיות תמונתו של הנאשם [ת/8]. הזיהוי נעשה בביטחון רב. ביום 27.6.04 הוזמן שוב מורין אל המשטרה כדי להשתתף ב"עימות" עם הנאשם. בעימות זיהה מורין את הנאשם כמי שדקר אותו בבית החולים. הוא הוסיף וזיהה אותו על ספסל הנאשמים בבואו למסור עדות בבית המשפט. זיהוי בדרך של איתור חשוד באלבום העבריינים הוא בעל כוח ראייתי (ע"פ 2790/03 מנחם נ' מ"י).
ראיות תומכות בזיהוי
התביעה מציינת שלא הייתה הכרות מוקדמת בין מורין לבין הנאשם וממילא אין למורין כל אינטרס הפללה נגד הנאשם. הפרטים התומכים בזיהוי הם אלה: התיאור המוקדם של התוקף שנשמע מפי מורין הולם את נתוניו של הנאשם. הנה כך:

הנתון
תאור מפי מורין
נתונים אובייקטיביים של הנאשם1
גיל
25 – 30
28
גובה
1.62 – 1.72 מ'
1.64 מ'
מבנה גוף
בינוני
בינוני – משקל 87 ק"ג
צבע פנים
כהה
כהה
צבע שיער
כהה
כהה
צבע עינים
כהה
כהה

נקודת תמיכה נוספת מצויה בעובדה שהנאשם מתגורר בבאר יעקב מרחק 2, 3 ק"מ מבית החולים. יש לו גם "זיקה" לבית החולים מפני שאחי אשתו היה מאושפז בבית החולים באותה תקופת זמן.

המשטרה עשתה אמנם מאמצים רבים למצוא בזירה פרטים אובייקטיביים שיאפשרו את זיהוי התוקף, אך לא העלתה כמעט דבר. נמצאה טביעת נעל שלא הולמת את מידתו של הנאשם.לא נמצאו סכין או חפץ חד וגם לא פריט לבוש מן הסוג שהמאבטח העיד שהתוקף שמט מידו. נלקחה גם דגימת רוק מן הנאשם כדי להתאימה לבדלי הסיגריות שנמצאו בקרבת זירת הדקירה ולא התגלתה התאמה. עם זה, רואה התביעה נקודת תמיכה בהתאמה שבין עדותה של ד"ר צ'רניקוב על כך שהוחדרה יד עטויה בשרוול או כפפה שחורה אל חדר הרופאה התורנית לבין עדותו של מורין שמסר שהתוקף שמט מידו גרב בצבע שחור.

התביעה רואה גם בהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה תמיכה מסוימת לראיית הזיהוי. הנאשם נעצר ביום 23.6.04. בו ביום ביקש החוקר את הסכמתו להשתתף בעימות עם המתלונן. הנאשם הסכים אולם תוך הליכה לחדר שבו היה אמור להיערך העימות, שב בו מדעתו ואמר שלא ישתתף בעימות כל עוד לא שוחח עם עורך דינו (בבית המשפט העיד הנאשם כי בשלב ההוא כבר נתן לו סניגורו הוראה שלא לשתף פעולה עם המשטרה, אלא שהתביעה הצביעה על כך שהמפגש הראשון בין הנאשם לבין עורך דינו התרחש יום לאחר מכן בבית המשפט). הנאשם התנגד גם למסירת דגימות רוק ושערות לבדיקה. התביעה טוענת כי התנהגות זו מבטאת תחושת אשמה והיא משקפת את רצונו של הנאשם להסתיר את זיקתו לתקרית העבריינית.

הפרכת טענת אליבי
הנאשם נחקר ביום מעצרו, הכחיש את החשד המיוחס לו וטען כי בערב שקדם ליום התקרית סמוך לשעה 23:00 הוא עזב את דירת מגוריו (בבאר יעקב), בשל סכסוך כלשהו עם אשתו וסמוך לחצות הלילה הגיע לבית אחיו שמתגורר בתל כביר שבתל אביב. הוא ישן אצל אחיו; אשת האח ישנה בסלון והנאשם ישן בחדר שבו ישן גם האח. בבוקר התקשרה אשת הנאשם לבית האח, בשיחה יושרו ההדורים ובשעת ערב (19:00 בערך) באה אשת הנאשם למקום מגורי האח והסיעה את הנאשם לבאר יעקב. הנאשם הדגיש באותה הודעה שהחל מחצות הלילה עובר ליום התקרית ועד השעה 19:00 של היום למחרת היה בבית אחיו, אם כי סמוך לשעה 08:00 ירד מן הבית וקנה לחמנייה, סיגריות ושתייה בקיוסק הממוקם ליד בניין המגורים של האח.

החוקר שאל את הנאשם מה פשר הדבר שאשת אחיו ישנה בסלון בעוד שהוא ישן בחדר השינה של האח. הנאשם השיב : "לא יודע, אני באתי בסביבות 24:00 בערך וראיתי אותה יושנת בסלון, לא יודע מה קרה, נדמה לי שהיום הולדת של הבת שלו באותו יום" [ת/1].

אחיו של הנאשם מסר הודעה במשטרה כ-3 שעות לאחר שנגבתה אמרתו של הנאשם. בהודעתו, כמו גם בעדותו בבית המשפט, מסר האח שסמוך לחצות הלילה שלפני יום התקרית הגיע הנאשם לביתו של האח, התיישב אצלו בסלון וקיים עמו שיחה עד לשעה 02:00 לפנות בוקר לערך. אז אמר לנאשם שהוא הולך לישון "בחדר השינה שלי עם אשתי... קמתי ב-10:00 בבוקר וכפיר ישן בסלון" [פ/55].

אי ההתאמה בין הודעת הנאשם לעדות אחיו התבררה לנאשם בבית המשפט ובהיותו על דוכן העדים מסר ביחס לגרסת האליבי כי בלילה המדובר ישן בסלון הדירה של אחיו ואילו האח הלך לחדר השינה שלו לחלוק את יצועו עם אשתו. הנאשם אף ערך ניסיון לתרץ את ה"בלבול" שחל בהודעתו במשטרה באומרו שככל הנראה ייחס את השינה בחדר השינה של אחיו לערב שקדם ליום התקרית בה בשעה שהשינה המשותפת הזו התרחשה שבוע לאחר מכן. דא עקא שמעדות האח בבית המשפט עולה בברור שהנאשם לא היה אצלו בבית בשבוע שלאחר התקרית וגם זמן רב קודם לכן, לפחות חודש לפני זה. יתר על כן, מעדות הנאשם מסתבר כי בשלב מסוים היה ניסיון לתאם בינו לבין אחיו את המועד שבו ישן הנאשם בבית האח ובחדר השינה של האח.

תאור הדברים מפי האח אינו מתיישב עם גרסת הנאשם גם בהקשר למהלך הדברים בבוקר של יום התקרית. שכן, לפי דברי הנאשם הוא התעורר בשעה 07:00 ויצא אל החנות כדי לקנות מצרכים אחדים ובסביבות 08:00 פגש את אשת האח. אחי הנאשם העיד כי התעורר ב-10:00 בבוקר ומצא את הנאשם בסלון הבית ישן. רק אז הציע האח לנאשם לקום והוא אמנם קם שטף פניו ושתה קפה.

קווי ההגנה
ההגנה מבקשת לסמוך על עדותו המכחישה של הנאשם, על גרסת האליבי שלו שלסברת ההגנה לא נסתרה ולא הופרכה, על פגמים בחקירה ועל שלילת כוחה עד אֲיִן של ראיית הזיהוי.

הזיהוי ומשקלו
זיהוי הנאשם בידי מורין נעשה בהליך של "עלעול" ב"אלבום" עבריינים ממוחשב. הסניגורית טוענת כי הליך כזה הוא בעל משקל ראייתי מועט ביותר שכן לא ניתן לשחזר אותו, התיעוד הקיים בו הוא לקוני ולקוי ולפי הספרות המקצועית עשויים להתעורר בו ספיקות רבים.

היבט עובדתי
תהליך איתור תמונת החשוד בידי מורין התבסס על נתונים תיאוריים שהוצגו מפי מורין שמכוחם "איתר" המחשב 150 תמונות שהוצגו על צג המחשב בקבוצות של 10 תמונות באורח סימולטני. הנתונים ששימשו לאיתור אינם כל הנתונים שמורין מסר אודות התוקף. פרטים שונים (כגון העובדה שהתוקף השמיע כמה מילים ברוסית או במבטא גרוזיני וכן שיש למורין חשד שמדובר בחולה או חולה שהיה מאושפז בעבר בבית החולים) שנמסרו לחוקרי המשטרה לא הוזנו למחשב לצורך מהלך האיתור. מורין ידע שהתמונות המוצגות לו הן של עבריינים. כיון שמערכת המחשב המשטרתית מעדכנת את האלבום מדי יום ביומו, לא נשמר מערך התמונות בתצורה ששימשה את מורין (לשון אחר. ניסיון להפיק היום את קובץ התמונות העולה בקנה אחד עם הנתונים שנמסרו מפי מורין , יעלה סדרת תמונות שאינה זהה לזו שהופקה ביום שבו התרחש האיתור2). המהלך לא צולם והתיעוד שלו הוא על גב טופס ישן המותאם לעלעול באלבום שאינו דיגיטלי.

מורן הסתכל בתמונות זמן קצר מאד. לא נעשה ניסיון לשרטט "קלסתרון" של דמות התוקף באמצעות מורין.

היבט פסיכולוגי
מספר תופעות פסיכולוגיות עשויות להשפיע על טיבו של זיהוי בהליך של איתור באלבום עבריינים. אלה התופעות (רלוונטיות לענייננו):
* התמקדות בנשק – מחקרים הראו כי אדם המודע לכך שהוא מותקף באמצעות כלי נשק, ממקד את תשומת לבו בנשק ונוטה לשכוח פרטים בהקשר לדמותו של התוקף (elizabeth f. loftus eyewitness testimony (harvard uni. press) 174-175) .
* דמויות מטרה – המזהה מודע לכך שהוא מעיין באלבום עבריינים. על כן גדלה אצלו הציפייה לפגוש את תמונת העבריין. הוא אמנם אמור לדעת שיש אפשרות שתמונת התוקף אינה מצויה בין שלל התמונות שהוא צופה בהן. אולם ידיעת הרקע של הדמויות שבאלבום עלולה ליצור קירוב מלאכותי של דמות הכלולה באלבום לבין דמות התוקף כפי שנצטיירה במוחו של המזהה (peter b. ainsworth psychology, law and eyewitness testimony (1998) 88 ).
* משך ההתבוננות במזוהה – הדעת נותנת שככל שיש בידי המזהה סיפק רב יותר להתבונן בתוקף ב"זמן אמיתי", כך יוכל לנצור בזיכרונו פרטים רבים יותר שיאפשרו זיהוי בטוח יותר. בענייננו למורין לא הייתה אפשרות להתבונן זמן רב בדמות התוקף. האירוע עקך שניות אחדות.
* הטעייה "פנימית" – עלעול ברצף גדול של תמונות כשהמזהה נוטה לחשוב שתמונת התוקף כלולה בהן עלול להניע אותו לבחור בתמונה הקרובה ביותר לדמות העבריין השמורה בזיכרונו. ניתן לצמצם את הסיכון באמצעות הכנת קלסתרון (שתהיה מבוססת רק על הזיכרון ולא על זיכרון שחלה עליו השפעה). בענייננו לא נערך קלסתרון ולכן יכולה להיות משמעות ל"השראה" הנובעת מן התמונות.

המשמעות הראייתית
הסניגורית טוענת שמשקלו הראייתי של תהליך האיתור דל ביותר. התהליך לקה או הושפע מכל הפגמים המתוארים למעלה. כוחו של "תהליך איתור" לשם זיהוי עובר עבירה נופל בהרבה מכוחו של מסדר זיהוי "חי" ואפילו מכוח של מסדר זיהוי תמונות. הפסיקה קבעה כי נוכח דלות ערכו של תהליך האיתור יש לקיים מסדר זיהוי חי בעקבותיו (ע"פ 7130/97 שבי נ' מ"י פ"ד נג(2) 399) וכן כי אין לראות בו "מסדר זיהוי" כל עיקר ומן הראוי שיימצא חיזוק של ממש לראיית הזיהוי הנובעת מהליך איתור (ע"פ 3337/91 רוקנשטיין נ' מ"י פ"ד מז(1) 347).

ערכו של הזיהוי במסגרת הליך "עימות" שנערך בין מורין לנאשם הוא אפסי. שהרי העימות נערך ששה ימים בלבד לאחר שהייתה למורין הזדמנות להתבונן בתמונתו של הנאשם ו"לזהות" אותו כמבצע התקיפה. הוסף על כך את העובדה שמורין ידע שהוא מוזמן לעימות וכי נכחו יתייצב אותו אדם שכבר זוהה בידו וממילא אין תימה שהוא שב ו"זיהה" אותו.

הזיהוי ביחס לנתוני הנאשם
מורין מסר, לפני מהלך האיתור פרטים שונים של תיאור התוקף שאינם מתיישבים עם נתוני הנאשם ש"זוהה" בידו. אחד השוטרים שמע בזירת ההתרחשות מפי אנשים שונים שמורין גורס שגובהו של התוקף הוא 1.70- 1.80 מ' {פ/45]. באחת מהודעותיו אמר מורין שגובהו של התוקף הוא 1.60 מ' [נ/6] ואילו לעורך האיתור מסר שהגובה הוא 1.62-1.72 מ'. גובהו של הנאשם הוא 1.64 מ'. מורין מסר בהודעה שהתוקף דיבר רוסית במבטא גרוזיני וכן אמר בבית המשפט שהתוקף השמיע משפט ברוסית [פ/16]. לאמיתו של דבר הנאשם אינו דובר רוסית כלל ועיקר. מורין מסר כי התוקף לבש מעיל . איש מאלה שראו את דמות התוקף לא הבחין במעיל.

העדר "חיזוק"
התנהגות הנאשם בחקירה אינה יכולה לשמש כחיזוק לזיהוי. הנאשם אמנם סירב, בראשונה, לשתף פעולה עם המשטרה בפעולות שונות (עימות, מסירת דגימת רוק ועוד) אך הסביר כי הוא פועל בעצת עורך דינו. בסופו של דבר המשטרה השיגה שיתוף פעולה מן הנאשם (לאחר שנועץ בעורך דינו) והבדיקות שערכה לא העלו דבר לחובתו. אין לראות בסירובו שהונחה בידי עורך דינו משום "התנהגות מפלילה" או ראייה מחזקת מכל סוג.

התביעה ביקשה לראות בהיכרות של הנאשם עם בית החולים על רקע העובדה שבעת ההיא היה גיסו מאושפז שם, משום חיזוק מסוים למהלך האיתור. מטעם התביעה הוזמנה להעיד אשת הנאשם. התביעה ביקשה להראות באמצעותה שהנאשם דובר שקר באומרו כי לא ביקר בבית החולים מעודו. אשת הנאשם אכן ציינה כי ביקרה עמו בבית החולים פעם אחת. הסניגורית התאמצה להראות שעדות האישה אינה סותרת את דברי הנאשם שלא ניתן ללמוד מהם שלילה מוחלטת של האפשרות שהוא ביקר אי פעם בבית החולים.

טענת אליבי
הסניגורית גורסת כי אף על פי שטענת האליבי של הנאשם לא אושרה במלואה, היא גם לא הופרכה. שכן טענת הנאשם היא שבלילה שקדם לתקרית לן בבית אחיו. טענה זו מתאשרת מפי האח. אמנם הנאשם מסר במשטרה כי ישן במיטת אחיו, יחד עמו ואילו גיסתו ישנה בסלון הדירה, אולם אחיו העיד כי הנאשם ישן בסלון. נוכח זה ולאחר ששוחח עם אחיו, בעקבות החקירה, שינה הנאשם טעמו ומסר כי חל בלבול בדבריו וכיון שהמעבר לבית האח הוא דבר שגור אצלו, אפשר שטעה ונתחלפו לו מועדים. בכך אין משום הפרכה של האליבי שכן עיקרו אושר והרי די לו לנאשם שיקים ספק באשר לאליבי.

גירסת האליבי של הנאשם כוללת גם תיאור העובדה שהוא התעורר בשעת בוקר והלך לקנות דבר מה בקיוסק סמוך. לקטע הגרסה הזה אין אישור מפי האח (שהבחין בנאשם כמתעורר בבוקר בשעה מאוחרת). אולם הטענה היא שגם גירסת אליבי שאינה מוכחת באופן שלם היא בתכוח ראייתי מספיק כדי הנחת ספק בדבר אחריות הנאשם.

ממצאים שליליים ומחדלי חקירה
בדיקות שונות שהמשטרה ערכה העלו חרס בידיה (ד.נ.א ביחס לבדלי סיגריות, טביעת נעל , כתמי דם בזירה, דגימות שיער ועוד). פרטים אחרים לא נבדקו (שלולית דם בסמוך לגדר, חולצה של מורין ספוגה בדם ). לא נמצאו כפפה שחורה ולא נמצא סכין או חפץ חד שבאמצעותם בוצע ה התקיפה.

עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שאירוע התקיפה התרחש במרחק רב מחדר המיון וחדר הרופאה התורנית (בחדר המיון התרחשה אותו לילה, לדברי מורין גניבה נוספת של 1500 ₪ ). הדעת נותנת שהגנב יבקש את הדרך הקצרה אל מחוץ לבית החולים ולא יבחר בדרך ארוכה הכרוכה בסיכוני לכידה בכף.

הסניגורית טוענת כי לא נבדקו אפשרויות נוספות מלבד זו שהנאשם ביצע את המעשה. לא נבדקה אפשרות שאחד החולים הוא המבצע. לא נבדקה משמעות העובדה שהייתה בבית החולים, בחדר המיון, אותו לילה, גניבה נוספת (הדבר נודע, לראשונה, מפי מורין, בבית המשפט) ולא נערכו מסדרי זיהוי בהשתתפות מאבטחים נוספים שאמנם לא הגיעו למגע עם התוקף אך הבחינו בדמותו ונתנו תיאור כללי שלה.

כל אלה, לפי הטענה, צריכים לשקול לטובת הנאשם, או ביתר דיוק, להניח ספיקות לפתח ראיות התביעה. די בספקות הללו כדי להניח תשתית לזיכוי הנאשם בדין.
דיון והכרעה
התביעה מבקשת להרשיע את הנאשם בעיקר על בסיס זיהוי (איתור) תמונתו ב"אלבום העבריינים". אין טענה שמלבד איתור התמונה יש בחומר הראייה מקור נוסף של הצבעה ישירה על הנאשם כמבצע הגניבה או התקיפה.

בנסיבות שבהן מבצע עבירה נמלט מזירת הביצוע ולא נתפש בכף בשעת מעשה עשוי המפגש ה"רגעי" בין מבצע העבירה לקורבנו להוות בסיס לצורות שונות של זיהוי המבצע [זיהוי "ספונטני" המתרחש כאשר הקורבן נתקל במבצע באקראי (למשל במפגש בתחנת המשטרה ); מסדר זיהוי "חי"; מסדר זיהוי תמונות ואיתור תמונת המבצע אגב "עלעול" באלבום העבריינים). לכל צורת זיהוי פרובלמטיקה משלה; כל אחת ועוצמתה שלה. אולם מקובל בידינו מימים ימימה שכל אחת מצורות הזיהוי הללו יכולה להוות, בנסיבות קונקרטיות, בסיס לממצא חיובי בדבר זיהוי הנאשם כמבצע עבירה. מכל מקום אף אחת מצורות הזיהוי הללו איננה נפסלת מראש כבסיס לממצא זיהוי כאמור. ההכרעה בדבר משקלה של ראיית הזיהוי – תהא צורת הזיהוי אשר תהא, מונחת לפתחו של בית המשפט על פי מידת האמון שבית המשפט נותן במזהה ועל פי מידת האמינות שהוא מייחס למזהה על רקע נסיבות העניין הקונקרטי (לדיון ממצה בסוגיית הזיהוי על שלל גווניה ראו: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י פ"ד מז(4) 221, 393-404).

הדברים הכלליים שאמרתי חלים גם על זיהוי במסגרת של הליך איתור. אף על פי שהמלצת הפסיקה היא שבעקבות איתור ייערך מסדר זיהוי "חי", לא נשללה האפשרות להתבסס על זיהוי במסגרת האיתור כשהוא לעצמו (ע"פ 2790/03 מנחם נ' מ"י; דמיאניוק, שם ).

הסניגורית המלומדת הצביעה על כשלים לוגיים שאותרו במחקרים שונים העשויים לנבוע מזיהוי על דרך איתור. יש ממש בדברים הללו ולפיכך, לדעתי, ראוי להתייחס בזהירות להליך זיהוי כזה. סברתי היא שעל דרך הכלל איתור חשוד באמצעות עיון באלבום העבריינים לא יכול לשמש כבסיס בלעדי להשתית עליו ממצא של עובדה בדבר זהות המבצע. יש צורך לתמוך זיהוי כזה בראייה מחזקת כלשהי. ראיה "מחזקת" היא ראייה "מאמתת" ולא ראיה "מסבכת" משום עצמה.

אינני סבור שנפל פגם בהליך האיתור כשלעצמו. אכן ההליך לא תועד כהלכה. לדעתי מחלקת החקירות של המשטרה צריכה לגבש סדרה של כללים מחייבים שיש לקיימם בהליך כזה (הכללים צריכים לגרום ל"שימור" מהלך האיתור כך שניתן יהיה לקיים ביקורת שלאחר מעשה). בדידן לא ניתן לשחזר את מהלך האיתור, אולם מעדות השוטר שערך את מהלך האיתור עולה כי המזהה עבר על פני עשרות תמונות עד שהתעכב על תמונתו של הנאשם והצביע עליה בביטחון. התמונות הללו הופקו על פי נתוני בסיס שמורין מסר. ייתכן שמסיבה כלשהי "השתרבבו" אל סדרת התמונות גם דמויות שאינן מקיימות את הנתונים שנמסרו או כי נוסף לאותם נתונים יש בהן פרטים המבחינים אותן בבירור מדמות מבצע העבירה. מאד לא סביר שהיו תמונות רבות כאלה. הרוב הגדול של התמונות היה כזה שלא "כיוון" את המזהה אל תמונה מסוימת.

כיון שמורין לא הכיר את הנאשם לפני מעשה, אפשר להניח ברמת הביטחון הדרושה שהצבעתו על תמונת הנאשם נבעה מתמונת הדמות של התוקף כפי שנשמרה בזיכרונו. אולם בכך לא די שכן עלי להשתכנע לא רק במהימנותו של המזהה אלא גם באמינות הזיהוי. זו אינה שאלה של "התרשמות" מדברי העד אלא שאלה של "משקל" דבריו.

משקלה של ראיית הזיהוי במתכונתה בהליך זה יוכרע על פי טיבה של הראייה המאמתת; על פי טיבו של החיזוק. ראייה מאמתת יכולה להישען על ממצא אובייקטיבי (מזירת ההתרחשות או מחוצה לה) ה"קושר", במישרין או באורח נסיבתי, את הנאשם לעבירה המיוחסת, היא יכולה להישען על הגיונן של הנסיבות הקונקרטיות או על אמיתות מקובלות המבוססות על ניסיון החיים (הגיון החיים) והיא יכולה להיסמך על שיקולי הסתברות (שהם כשלעצמם פועל יוצא של הגיון הנסיבות והגיון החיים).

כמדומה לי שהחיזוק הנדרש בעיני לראיית הזיהוי מצוי בעניין דנן בשיקולי הסתברות. העובדה שמורין זיהה בהליך האיתור אדם שהתברר להיות מי שמתגורר בסמיכות מקום קרובה מאוד לבית החולים, בעל זיקת קשר מסוים לבית החולים (קשר הנובע מכך שגיסו היה בעת ההיא מאושפז בבית החולים והוא ביקר אותו שם לפחות פעם אחת) והעובדה שהנאשם כמי שזוהה בהליך האיתור מסר טענת אליבי מפוקפקת למדי. אף על פי שאין בידי כלים מקצועיים לקבוע את מידת ההסתברות המדויקת שהצרוף שבין הזיהוי לעובדות המצטרפות האמורות אמנם מכוון אל הנאשם כמבצע העבירה, ברי לי שלא נותר פתח רחב לאפשרויות אחרות.

המשקל הנודע לעובדה שהנאשם מתגורר בבאר יעקב הסמוכה לבית החולים ושבית החולים אינו זר לו לחלוטין, ברור ומוחוור לכל ואינו צריך להארה נוספת. הפקפוק במהימנותה של טענת האליבי נובע משלושה אלה. ראשית, התברר במשפט שהנאשם לא נעצר בהפתעה. הוא הוזמן לחקירה ולפיכך היה בידו סיפק לתאם את טענת האליבי עם אחיו (רעיון התאום אינו בגדר "המצאה". הרי אין חולקים על כך שלאחר שהתברר לנאשם שמפיו יצאה טענת אליבי שאינה תואמת בנקודה חשובה את גרסת אחיו, נערכה ביניהם שיחת "הבהרה" ו"תאום". אם כך, מי לידי יתקע ששיחה כזאת לא נערכה גם לפני שהנאשם התייצב לחקירה). שנית, ברור ששני האחים לא יכלו להעריך ברזולוציה מדוייקת את הפרטים שהחוקרים יבקשו לברר בהקשר לטענת האליבי ולכן משנפלה אי התאמה בפרט חשוב בין הגרסאות של השניים מתעורר ספק רב במהימנות הטענה. כוונתי לכך שלפי דברי הנאשם בחקירה המשטרתית הוא ישן בלילה שלפני התקרית בבית אחיו בחדר השינה של אחיו אולי אפילו באותה מיטה עם אחיו, בעוד שאשת האח ישנה בסלון הדירה. לפי דברי האח, ישן הנאשם בסלון ואילו האח ואשתו ישנו בחדר השינה. אין זה הבדל גרסאות של מה בכך. לפי דעתי, אילו אכן היה הנאשם בבית אחיו בלילה שקדם לתקרית לא היתה נופלת אי ההתאמה הנזכרת. יש גם אי התאמה בין דברי הנאשם לעניין שעת ההשכמה שלו בבוקר של יום התקרית לבין דברי אחיו. הנאשם אמר שהוא התעורר ב-8.00 בבוקר, פגש את אשת אחיו ויצא לבצע קניות בקיוסק סמוך. האח העיד שהעיר את אחיו שנתו בשעה 10.00 בבוקר. הנסיון של הסניגורית לישב בין שתי הגרסאות באמירה שהנאשם כנראה התעורר ב-8.00 בבוקר וחזר לישון, לא יצלח, משום שהיה צריך לשמוע את הדבר מפי הנאשם בעדותו בבית המשפט. בנסיבות האלה גם לא מתמיהה שההגנה לא השמיעה את עדות אשת האח שיכלה להבהיר הן את סוגיית השינה בלילה והן את סוגיית ההשכמה בבוקר. שלישית, הנאשם ביקש להרחיק עצמו מכל קשר וזיקה לבית החולים ולכן הכחיש שאי פעם היה במקום. הכחשה זו הופרכה (מפי אשת הנאשם) וגם כאן היה נסיון לא מוצלח לדעתי של ההגנה להבהיר להקהות את עוקצה של ההכחשה.

אני מסכים לדבריה של הסניגורית שבנסיבות העניין דנן אין כמעט משקל לזיהוי שנעשה בהליך העימות בין מורין לנאשם ובוודאי שאין כמעט משקל לזיהוי שנעשה בידי מורין באולם בית המשפט. בשני המעמדים יכול היה העד "לנחש" שלפניו ניצב אותו אדם שאותר על ידו באלבום העבריינים ובשלבים האלה אפילו אפשר לומר שלמורין כמי שניזוק מידי התוקף היה כבר אינטרס לחזק את הזיהוי שביצע.

יש בעיני משקל מסויים, אם גם לא רב לעובדה שהנאשם לא שיתף פעולה באורח מלא עם החוקרים. הוא אמנם תרץ את אי שיוף הפעולה בהנחיות שקיבל מעורך דין (וכפי שהתביעה הראתה לגמרי לא ברור שבשעה שהנאשם סרב לבצע פעולות מסויימות שהחוקרים ביקשו ממנו לבצע כבר היה קודם לכן סיפק בידו לדבר עם עורך דין. קרוב לוודאי שהשיחה הראשונה עם עורך דין היתה עם הבאתו של הנאשם להארכת מעצר בבית המשפט. הדבר היה לאחר שנדרש לשיתוף פעולה עם המשטרה). אפילו יש ממש בכך שהנאשם הונחה לפעול או להימנע מלפעול בידי עו"ד, אי אפשר להתעלם מכך שבאופן אינסטינקטיבי אדם החף מכל עוון, פשע וחטאה, יישאף לכל מהלך ולכל ברור שיקדם את הפרכת החשד נגדו.

הפועל היוצא מן הדברים האמורים הוא, שלראיית הזיהוי יש כח משכנע דיו כדי להשתית עליה ממצא פוזיטיבי של זיהוי הנאשם כמי שביצע את מעשה התקיפה כלפי מורין. אעיר רק כי העובדה שלא נמצאו בזירת העבירה שום נתונים אובייקטיביים הקושרים את הנאשם אל מעשה העבירה, אינה למלמדת דבר (בדיקות הד.נ.א. שנעשו ביחס לבדלי סיגריות בזירה נראות לי ממש פתטיות. כלום עולה על הדעת שהנאשם עמד לפני קורבנו ועישן סיגריה? טביעת הנעל שנבדקה ולא תאמה למידת רגלו של הנאשם אינה אומרת שכף רגלו של הנאשם לא דרכה במקים, הרי נמצאה רק טביעת נעל אחת וברור שהתוקף הניח את רגליו פעמים הרבה באותו תא שטח ולא נשארו טביעות רגלו. העובדה שלא נמצא הבגד או הגרב שהושלכה מידי התוקף והסכין שבעזרתה בוצעה התקיפה גם הם אינם אומרים דבר, שכן, שאיש אינו חולק על מהימנות דבריו של מורין שהוא אכן הותקף באמצעות חפץ חד וכי התוקף השליך כפפה או גרב או בגד כלשהו שצבעו שחור. אינני יודע מדוע הדבר לא נמצא אך אין להסיק מהמחדל של השוטרים שסרקו את השטח דבר). ייתכן שהמשטרה היתה צריכה לבדוק גם אפשרויות אחרות מלבד חיפוש אחר מבצע חיצוני מחוץ לבית החולים. כך למשל אפשר היה אולי לשער שמעשי העבירה בוצעו בידי מי מן החולים. אולם, בדיעבד אחרי שנאספה ראיית הזיהוי ונתברר שיש לה חיזוק הולם שוב אין טעם בכל מיני השערות היפותטיות. תמיהה נוספת שהוצגה על ידי הסניגורית היא מה ראה לו התוקף לעשות את דרך המילוט הארוכה ביותר האפשרית בתוך בית החולים. זו אכן תמיהה אך למבצע פתרונים. יתכן, שהיה פה מן "הפוך על הפוך". המבצע בחר בדרך מילוט ארוכה תוך הנחה כלשהי שהחיפוש אחר המבצע יתמקד בדרכי המילוט הקצרות.

מהי ההשלכה שיש לזיהויו של הנאשם כמבצע עבירת התקיפה על זהות מבצע הגניבה? נראה לי, שהא בהא תליא. הרופאה התורנית לא הבחינה בדמות של מי שגנב את תיקה אבל היא הבחינה בכיסוי שחור על היד שהושטה דרך החלון כדי לגנוב את התיק. מורין הבחין בפריט בד שחור שהנאשם השליח מידו. העובדה הזאת בצרוף סמיכות הזמן לביצוע הגניבה נראות לי יחדיו כראיות נסיבתיות חזקות דיין כדי להטיל על הנאשם אחריות גם לביצוע הגניבה.

קווי ההגנה הושתתו על נסיון להפריך את זיהויו של הנאשם כמבצע. נוסף לכך, נטען כי אין בהכרח קשר בין מבצע התקיפה למבצע הגניבה. לא נטענה כל טענה שגם אם זהות הנאשם כמבצע הופרכה לא התגבשו יסודות העבירות המיוחסות לנאשם.

כללו של דבר הגעתי לכלל מסקנה נחרצת שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו ואני מרשיע אותו בגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות (נשיאת נשק קר) לפי סעיף 407 ו-408 לחוק העונשין וכן חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329[1] ו-[2] לחוק העונשין.

ניתן היום י"ג באייר, תשס"ה (22 במאי 2005) במעמד הצדדים

דר' עודד מודריק
, שופט

חכ
1 ה"אובייקטיביות" של חלק מנתוני הנאשם המוצגים בטבלה שנויה במחלוקת; למשל: הגדרה צבע עורו ושערו כ"כהים".
2 לא התבאר לי מדוע הדבר כך. למה אי אפשר "לאחסן" כקובץ נפרד את 150 התמונות שבהן "עלעל" המזהה.
??

??

??

??








פ בית משפט מחוזי 40188/04 מדינת ישראל נ' דרור כפיר (פורסם ב-ֽ 22/05/2005)