פסקי דין על עו"ד אילנה זינגל | פסקי דין על איילה אברהם | פסקי דין על עו"ד אבי גולדבליט | פסקי דין על עו"ד משה זינגל |

55845-05/17 הפ     26/07/2017




הפ 55845-05/17 עו"ד אילנה זינגל נ' איילה אברהם, עו"ד אבי גולדבליט, עו"ד משה זינגל








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ה"פ 55845-05-17 זינגל נ' אברהם ואח'





לפני
כבוד השופט אריאל צימרמן

ה
מבקשת:
עו"ד אילנה זינגל
ע"י ב"כ עו"ד אילן בומבך ועו"ד יריב רונן


נגד

ה
משיבים:
1. איילה אברהם
2. עו"ד אבי גולדבליט
שניהם ע"י ב"כ עו"ד אבי גולדבליט ועו"ד אסף צ'רני
3. עו"ד משה זינגל



החלטה
בקשה שעניינה בהוצאות ובהשבת בטוחות, אגב עתירה של המבקשת למחיקת הליך.

1.
ברקע הדברים, בתמצית: המבקשת, עורכת דין, הגישה לבית משפט זה טרם נטילת ייצוגם של באי-כוחה הנוכחיים תובענה לסעד הצהרתי שלפיו מלוא הזכויות בדירת מגוריה שלה הם, ולא של המשיב 3, בעלה המתגורר אף הוא בדירה, אך לטענתה הם "ידועים בציבור כזוג פרוד זה עשרות שנים". התובענה הוגשה נגד המשיבה 1, הנושה במשיב 3 ואשר נקטה הליכי הוצל"פ בעניינו, וצורף לה אף המשיב 2, המציין כי אינו אלא בא-כוחה של המשיבה 1 המייצגה בהליכי ההוצל"פ והתמה על עצם צירופו כבעל דין להליך.

2.
ביום 22.6.17 הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה במעמד צד אחד שיאסור על המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) לבצע כל פעולה בהליכי ההוצל"פ בקשר הדירה, על מטלטליה, עד הכרעה בהליך העיקרי. הבקשה הובאה לפני שופט תורן, כב' השופט גלעד הס, אשר הורה על מתן צו ארעי כמבוקש, אשר הותנה בהפקדתם תחילה של התחייבות עצמית וכן של עירבון כספי בסך 10,000 ₪ להבטחת נזקם של המשיבים כתוצאה מן הצו, אם תפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת. המשיבים עמדו ביום 26.6.17 על כי המבקשת טרם הפקידה את הבטוחות ועתרו לביטול הצו הארעי; כך הגיעה הבקשה לסעד זמני ובקשת המשיבים בצדה לטיפולי. הבהרתי כי באין בטוחות אין צו תקף שיש לבטלו. ביום 29.6.17 הגישו המשיבים תגובתם לבקשה לסעד זמני, שעליה הוריתי למבקשת להגיב עד יום 4.7.17. וכן הוריתי על קיום דיון בבקשה לסעד זמני. את הבטוחות היא הפקידה, ביום 2.7.17, שאז נכנס הצו לתוקפו. ברם ביום 4.7.17 הודיע עו"ד גולן בן-צבי כי קיבל לפני זמן קצר ביותר את ייצוגה של המבקשת ולא יעלה בידו להכין את התגובה, שהוא נזקק לשבוע להכנתה ולדחיית הדיון. הוריתי אפוא על ביטול הדיון כמבוקש אך גם על ביטול הצו הארעי, שאינו יכול לעמוד בתוקפו בלא דיון, והוספתי כי בפרק הזמן שניתן ילמד ב"כ המבקשת את השאלות – שהמשיבים העלו על הפרק – של סמכות עניינית ושל עיגונים לבקשה ככלל, ויודיע אם מרשתו חפצה בדיון.

3.
ביום 11.7.17, לאחר שייצוגה הועבר לידי באי-כוחה הנוכחיים, הודיעה המבקשת: היא עותרת למחיקת התובענה, להשבת האגרה, ולהחזרת הבטוחות שהפקידה. הסברה, ללא פירוט נוסף: בדעתה להגיש את התובענה לבית המשפט המוסמך.

4.
הגיבו המשיבים, בתגובה נטולת תצהיר: אם בענייני סמכות המדובר, הרי שזו עילה לדחייה. בכל מקרה, הלינו על כי המבקשת הסתירה מידע דוגמת קיום הערת אזהרה לטובת המשיב 3 על הדירה מושא ההליך; נמנעה מלמסור להם כתבי טענות; נחזית כמי שביקשה רק לקנות זמן בסיועו של צו המניעה הארעי, שלחישובם של המשיבים עמד בתוקפו בין יום 22.6.17 ו-4.7.17; והסבה למשיבה 1 הוצאות בסכום של 15,000 ₪ שנאלצה לשלם למשרד המשיב 2 בקשר עם הייצוג המשפטי. המשיבים מסכימים כמובן למחיקת התובענה, אך עותרים לחיוב המבקשת בהוצאות "ריאליות, אם לא עונשיות", וכן מתנגדים הם להשבת הערובה טרם חלוף המועדים הקבועים בדין לכך. בעניין אחרון זה הוסיפו והבהירו, לאחר שנתבקשו לעשות כן, כי קיימת אפשרות שטיבו של הנזק והיקף הנזק לא יתחוורו אלא במהלך התקופות הקבועות בתקנות לעניין השבת הבטוחות, ומכאן שיש להמתין, מה גם שסכום הערבון שנקבע אינו כזה שחסרונו למבקשת יהיה אקוטי, וכן עומדים הם על קביעת הוצאות שלא יפחתו מסכום הערבון.

5.
הגיבה המבקשת, אם ננסה לתמצת: לעניין ההוצאות, המסמך המהותי היחיד שהגישו המשיבים היתה תגובה בת שני עמודים ומחצה לבקשה לצו מניעה. היא מביעה תמיהות באשר להוצאות בפועל שהמשיבה 1 טוענת להן, בפרט אלה שתחוב בהן בפועל נוכח מחיקת ההליך. היא מביעה ספקות באשר לטענות באשר לכשלים דיוניים בניהול ההליך, אך ממילא אינה רואה בהם נפקות. עוד היא מציינת שהאזינה להערות בית המשפט בעניין שאלת הסמכות ויש לזקוף זאת לזכותה.

לעניין השבת הבטוחות, מזכירה המבקשת, בתמצית, כי צו הארעי לא עמד בתוקפו אלא משך יומיים. כן סבורה היא כל נזק אינו צפוי להתגבש: ממילא פעלו המשיבים בהצלחה להטלת עיקול על זכויותיו של המשיב 3 בדירה, אשר תהיינה. זכותה אף לקבל לידה את הערבון, ואף את גילה המתקדם היא מציינת כשיקול.
6.
משנאספו הבקשה, התשובה והתגובה ניתן להכריע. הכרעה זו יש לחלק לשניים. האחד עניינו בהוצאות אגב מחיקת התובענה, האחר בשאלת הבטוחות והשבתן.

7.
לעניין ההוצאות: המבקשת עתרה למחיקת תובענתה, תוך שהצהירה כי בדעתה להגיש את התובענה לבית משפט אחר, שהוא שלשיטתה המוסמך. דיונית, אנו מצויים בתחומיה של תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שעניינה ב"הפסקת תובענה", המתירה לבעל דין לבקש להפסיק תובענה או לחזור בו מתביעתו, ולבית המשפט היא מאפשרת היעתרות לבקשה אם ימצא לנכון, תוך פסיקת הוצאות, וקביעת כל תנאי אחר. כיוון שהתנגדות למחיקה אין, חרף טענות המשיבים בעניין הסמכות, אזי התובענה תימחק. השאלה היא אפוא של הוצאות, כאשר בנפרד נדון כאמור בשאלת הבטוחות שהופקדו אגב מתן הסעד הזמני.

8.
אשר לגובה ההוצאות, הרי שברור שנקודת המוצא היא של פסיקת הוצאות ריאליות למשיבים 2-1, כפוף להיותן של אותן הוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (ראו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09)). מובן עם זאת שבכל מקרה, הוצאות "עונשיות" כדרישת המשיבים ודאי אינן יכולות להפסק לזכותם (עניין לואר, בפסקה 19). מובן עוד שמגוון שיקולים יכולים למתן את ההוצאות במקרים המתאימים, תוך סטיה מאותה נקודת מוצא (שם).

9.
מספר שיקולים מושכים במקרה שלפנינו לעבר היוותרות בנקודת המוצא של הוצאות ריאליות. האחד, אין המדובר במהלך המביא את הסכסוך המשפטי לכלל סיום, שיקול שיש בו תדיר להשפיע על הפחתת ההוצאות. המבקשת אך חפצה להעביר את המחלוקת לזירה אחרת. המשיבים לא רק שהוציאו הוצאות, אלא שיידרשו להמשיך ולעשות כן. השני, כי תגובה גם אם ממוקדת לבקשה לסעד זמני היא תגובה לכל דבר ועניין, המחייבת ליבון והעמקה, שהרי התגובה אמורה לא רק להביא להדיפת הבקשה לסעד זמני אלא לתאום ולתחום את קו ההגנה בתיק. השלישי, שגם תגובות "טכניות" מחייבות השקעת זמן. אם כאן נדרשו המשיבים לעסוק בשאלות של המצאת ההליך העיקרי, מעקב אחרי בקשות, או בדיקה האם הבטוחות הופקדו, הרי שאף עניין זה דורש זמן.

10.
מן העבר האחר, מעטים השיקולים הקוראים לסטייה מאותה נקודת מוצא של הוצאות ריאליות. הנתון המרכזי שניתן לציינו הוא שהמבקשת, לאחר שנטלה את ייצוגם של באי כוחה החדשים ובסיועם, השכילה להעמיק בטענות המשיבים בפרט בסוגייה העניינית, ולעצור את המשך ניהול ההליך בבית משפט זה בעודו באיבו ובלא השקעת משאבים נוספים. למותר לציין אגב, שלא חיוויתי ואיני מחווה כל דעה בשאלה מיהו בית המשפט המוסמך, שהרי שהסוגייה לא נתלבנה בבית משפט זה, אולם אם השכילה המבקשת להגיע לכלל מסקנה כי לא כאן המקום להתדיין, טוב שהגיעה למסקנה זו בשלב מוקדם.

11.
לצד שיקולים אלה יש לבחון מהן אותן הוצאות ריאליות, המהוות את נקודת המוצא לפסיקת ההוצאות. לרוב בית המשפט הוא האומד אותן, תוך הכפפתן לענייני סבירות, מידתיות והכרחיות. בעל הדין הזוכה החפץ לסייע בעניין האמור רשאי עם זאת להגיש הסכם שכר-טרחה בכתב שנערך בינו לבין עורך-דינו וכן תיעוד בדבר תשלום בפועל (הנחיה מס' 13 להנחיות נשיאת בית המשפט העליון). כאן טענו המשיבים רק כי המשיבה 1 נדרשה לשלם למשיב 2 סכום של 15,000 ₪ כולל מע"מ, וצירפו קבלה על האמור – ללא פירוט, ללא הסכם שכר הטרחה, וללא תצהיר. גם אם נניח כרגע לשאלה של דרישת שכר טרחה בידי שני משיבים שאחד מהם הוא בא כוחו של האחר והוא שקיבל את שכר הטרחה, וגם אם נניח לצורך הדיון שזהו שכר הטרחה שבו תחוב המשיבה 1 בפועל, אין משמעות האמור שיש לפסוק לה כבר עתה את מלוא שכר הטרחה האמור. ציינתי לעיל כי מחיקת ההליך כאן אינה מביאה את הסכסוך המשפטי לכלל סיום. הוא יימשך בבית משפט אחר, אליו תגיש המבקשת את תובענתה. במידה רבה, דומה ההחלטה בחיוב בהוצאות כאן, להחלטה בדבר חיוב בהוצאות בקשר עם הליך ביניים, שלא הביא לסיום הסכסוך המשפטי:
"ככל שהמדובר בהחלטה לחיוב בהוצאות בהליך שאינו מסיים את ההתדיינות המשפטית, תיבחן מידת טרחתם של ב"כ הצדדים באותו הליך, ובשים לב לכך ששולחיהם יוכלו לזכות לשיפוי בגדרו של ההליך העיקרי
" (עניין לואר, בפסקה 20).
בגזירה שווה בענייננו אין אלא להניח, בהיעדר טענה אחרת וסדורה של המשיבים, כי לפחות חלק משכר הטרחה ששולם והנזכר בתשובת המשיבים, והנועד לכאורה להתמודדות מלאה עם ההליך העיקרי שהחלה בו המבקשת בבית משפט השלום, אפשר שייזקף לטובת המשיבה 1 לעת חידוש ההליכים בבית המשפט האחר, כך שאין כל מקום לפסיקת מלוא שכר הטרחה שבו נשאה, אף לא בתחשיבים מכוח כללי לשכת עורכי הדין, כאילו המאבק המשפטי של המשיבים הסתיים כבר עתה בהצלחה מלאה ובהדיפת טענות המבקשת לגופן.

12.
ולסיכום האמור בעניין ההוצאות: נוכח מכלול השיקולים, המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 2-1 יחד (המשיב 2 – אמנם מייצג את המשיבה 1, אך זכאי לשכר טרחה כמי המייצג עצמו, כאמור בתקנה 516 לתקנות), בקשר עם ההליכים שהתנהלו בבית משפט זה, ובמנותק משאלת ההצלחה של הצדדים בהליך העתידי, בסכום כולל של 5,850 ₪.

13.
ועתה נפנה לסוגיית השבת העירבון. שתי בטוחות הפקידה המבקשת כהוראת כב' השופט הס בהחלטתו מיום 22.6.17, תנאי לכניסת הצו הארעי לתוקפו, והן ההתחייבות העצמית כאמור בתקנה 365 לתקנות, ועירבון כספי בסך 10,000 ₪, כאמור בתקנה 364(ב) לתקנות. המבקשת מתמקדת בהשבתו של העירבון הכספי. על עיקרי טענות הצדדים עמדתי לעיל.

14.
ראשית יש להסיר מעל דרכנו טענות של המשיבים, שעליהן חזרו, כי העירבון נועד להבטיח גם את הוצאותיהם בקשר עם ההליך הנוכחי. ולא היא. חיוב בהפקדת ערבות או עירבון במסגרת בקשה לסעד זמני אינו מיועד להבטחת הוצאות ההליך, כי אם לכיסוי נזקי הסעד הזמני בלבד, שב וקבע בית המשפט העליון (ראו: רע"א 3208/13 פריוב נ' בוטביקה בפסקה 5 (5.6.2013)). השאלה אם להורות על השבת העירבון אם לאו לא יכולה להיות אפוא פועל יוצא של הצורך בהבטחת הוצאותיו של המשיב (וברי כי איננו עוסקים כאן בשאלות של עיקול כספים בהליכי הוצל"פ). העירבון יבטיח את הנזק שנגרם, אם נגרם, כתוצאה מכך שהצו הזמני עמד בתוקפו, הא ותו לא.

15.
עתה יש לבחון אם ניתן להורות על השבת העירבון כבר עתה. בעניין זה אין בידי לסייע למבקשת. זאת שכן מחוקק המשנה קבע בבירור תקופות זמן שבמהלכן ייוותרו הערבות או העירבון בקופת בית המשפט, להבטחת נזקיו של המשיב, ואלו עומדות על ששה חודשים לערבות מעת פקיעת הצו, ועל 60 ימים לערבון (תקנות 371(ג) ו-371(ד) בהתאמה (להבדלים בין השניים ראו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (21.4.2009)). יוער כי דומה שהמשיבים החליפו בין ערבות (שלא נדרשה הפקדתה כאן) ועירבון (שהוא שהופקד), עת עתרו לכך שבית המשפט יעכב את שחרור העירבון לתקופה של לפחות ששה חודשים (סעיף 7(ב) לתגובתם מיום 13.7.17, סעיף 1 להשלמת התגובה מיום 17.7.17). פרק הזמן הרלבנטי להשבת העירבון הוא של 60 ימים בלבד כאמור, כאשר אם בתוך אותם 60 ימים הגישו המשיבים בקשה לחילוט העירבון, רשאי בית המשפט להוסיף ולעכב את השבת העירבון עד החלטה באותה בקשה (תקנה 371(ד) לתקנות).

16.
חשוב לציין: המחלוקת בשאלה אם נגרם נזק אם לאו, אינה על הפרק ואין צורך להכריע בה לעת הזו. אכן, נוכח הפקדתו המאוחרת של העירבון, הצו הארעי לא נכנס לתוקף אלא ביום 2.7.17. טענתם של המשיבים (סעיף 3 לתגובתם מיום 13.7.17) שממנה עולה לכאורה כי הצו נכנס לתוקף כבר ביום 22.6.17, יום החלטתו של כב' השופט הס, אינה נהירה אפוא. צו שכל תוחלתו עיכוב הליכי הוצל"פ, ואשר עמד בתוקף משך שלושה ימים (2 עד 4 ביולי 2017) ספק כמה נזק יכול היה לגרום, וכמה מהלכי הברחת נכסים יכולים היו להתבצע באותה תקופה בחסות הצו. מטעם זה אף ראיתי לוודא עם המשיבים האם לשיטתם אכן אפשר שנגרם להם נזק, שבעטיו נחוצה הותרת העירבון בקופת בית המשפט (החלטתי מיום 13.7.17); והרי ברי כי עמידה על הותרת העירבון בעינו צריך שתיעשה בתום לב ומטעמים שלשמם נקבע כי יופקד העירבון. אולם משביארו המשיבים ביום 17.7.17 כי אפשר שנזק כזה יתחוור בהמשך וכי הם מבקשים שתינתן להם השהות שבתקנות על מנת לבחון את קיומו והיקפו של הנזק, אין כל אפשרות מעשית במקרה הנוכחי למנוע זאת מהם. איננו נדרשים לשאלה האם אכן נגרם נזק – זו שאלה שתיבחן בגדרי בקשת חילוט, אם תוגש. איננו דנים בשאלות של מאזן הנוחות – מחוקק המשנה קבע כבר את האיזון הנאות לשיטתו בין חפצו של המפקיד בהשבה לבין חפצו של הניזוק-בכח לבחון את שאלת התרחשות הנזק והיקפו, בקובעו פרק זמן של 60 ימים להגשת בקשת חילוט.

17.
תוצאת האמור היא שהעירבון ייוותר בקופת בית המשפט, וזאת עד יום 3.9.17 (60 ימים מעת פקיעת הצו), וזאת כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת המאריכה את פרק הזמן האמור, ככל שתוגש בקשת לחילוט העירבון (ויודגש: לצרכים שלשמם נועד העירבון, לא להבטחת תשלום הוצאות).

18.
סיכום כל האמור: התובענה נמחקת. המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 2-1 יחד בקשר עם ההליכים שהתנהלו בבית משפט זה, ובמנותק משאלת ההצלחה של הצדדים בהליך עתידי, בסכום כולל של 5,850 ₪. העירבון שהפקידה המבקשת ייוותר בקופת בית המשפט, וזאת עד יום 3.9.17, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת, שאז ניתן יהיה להשיבו למבקשת באמצעות באי כוחה בלא צורך בהחלטה נוספת.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ז, 26 יולי 2017, בהעדר הצדדים.










הפ בית משפט שלום 55845-05/17 עו"ד אילנה זינגל נ' איילה אברהם, עו"ד אבי גולדבליט, עו"ד משה זינגל (פורסם ב-ֽ 26/07/2017)