פסקי דין על חברת נמל אשדוד בע"מ | פסקי דין על אתי אלאשוילי | פסקי דין על אפרת כהן | פסקי דין על שדולת הנשים בישראל | פסקי דין על ואח' |

7582-05/17 עע     30/07/2017




עע 7582-05/17 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' אתי אלאשוילי, אפרת כהן, שדולת הנשים בישראל, ואח'








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 7582-05-17
ע"ע 7935-05-17
ע"ע 1809-05-17



ניתנה ביום 30 יולי 2017

חברת נמל אשדוד בע"מ
המבקשת

-
1. אתי אלאשוילי

2. אפרת כהן

3. שדולת הנשים בישראל


4. מדינת ישראל

5. הסתדרות העובדים הכללית החדשה


המשיבות

צד דרוש בהליך




בשם המבקשת: עו"ד חיה ארמן
ועו"ד הדר אלאור-ניסני
בשם המשיבות 1 -3: עו"ד אפרת דויטש
ועו"ד ענבל פלמור דורי
בשם המדינה: עו"ד איתמר הר-אבן

ה ח ל ט ה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט צבי פרנקל ונציגות הציבור גב' מרים יעייש וגב' רות קפלן; סע"ש 12554-06-16 ו-צ"ו 6879-10-14) מיום 29.3.17.

הרקע לבקשה ופסק דינו של בית הדין האזורי
2.
המשיבה 1 מועסקת כמנהלת המכירות בחטיבת הלקוחות במבקשת, והמשיבה 2 - כמנהלת השיווק בחטיבה האמורה (להלן יחד: המשיבות). המשיבות וכן שדולת הנשים בישראל
הגישו תביעה להשוואת שכרן לשכרו של מנהל מחלקת שירות הלקוחות בחטיבת הלקוחות, ש', מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק שכר שווה) וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1998 (להלן - חוק שוויון הזדמנויות).
3.
בית הדין האזורי קבע כי העבודות שמבצעות המשיבות שוות ערך לעבודתו של ש' בהתאם לפרמטרים שנקבעו בסעיף 3 לחוק שכר שווה ולפסיקה העוסקת בנושא. זאת, בין היתר, על יסוד תרשים המבנה הארגוני שהוצג בישיבת דירקטוריון המבקשת, בו צוינו שלושת התפקידים תחת סמנכ"ל לקוחות בצורה שווה, ועדותו של סמנכ"ל לקוחות העומד בראש החטיבה, אשר אישר כי שלושת התפקידים שווי מעמד מבחינה מקצועית, מבחינת הלקוחות ומבחינת המערכת שעובדת מולם, כאשר חשיבותם של שלושת התפקידים זהה ושלושתם שלובים זה בזה. בית הדין הוסיף וקבע כי משמדובר בעבודות שוות ערך, המשיבות זכאיות למעמד רמ"ח, גם אם זה לא נקבע במסגרת מסמכי המכרז מכוחו מונו לתפקיד; וכי המבקשת לא הוכיחה טעמים עניינים המצדיקים את פערי השכר.
4.
בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה תוספת אישית המשולמת ל-ש', אשר מהווה את עיקר הפער בשכר ואושרה לגביו על ידי רשות החברות הממשלתיות והממונה על השכר במשרד האוצר, אינה אמורה להילקח בחשבון לצורך השוואת השכר. מקום בו המבקשת מצאה לנכון להעניק ל-ש' את התוספת האישית בתפקידו הנוכחי, הרי שמדובר בתוספת הקשורה בתפקיד זה ומשכך לא ניתן היה להעניקה רק ל-ש' ולא למשיבות המבצעות תפקידים שווי ערך, והמבקשת אינה רשאית להסתתר בהקשר זה תחת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985.
בית הדין הוסיף וקבע כי משנפסק שעבודתה של המשיבה 1 שוות ערך לעבודתו של ש', מתייתר הצורך לדון בשאלה האם ניתנה לה הבטחה להעסקה בהסכם קיבוצי אם לאו, והיא זכאית להשוואת תנאי שכרה מכוח חוק שכר שווה, לרבות העסקה בהסכם קיבוצי שמהווה כשלעצמה "גמול אחר" בהתאם להגדרתו בחוק שכר שווה. מעבר לכך, שוכנע בית הדין, על סמך הראיות שהובאו בפני
ו, כי ניתנה למשיבה 1 התחייבות להעסיקה בהסכם קיבוצי. אשר למשיבה 2 נקבע, כי משזו לא עתרה להעסיקה תחת הסכם קיבוצי, היא זכאית לתנאי השכר של ש', לרבות מעמד רמ"ח (אשר הוכח שניתן גם לעובדים בהסכם אישי) מבלי להגדירה תחת ההסכם הקיבוצי.
5.
כפועל יוצא מהקביעות לעיל, הורה בית הדין למבקשת להשוות את התקן של המשיבות לתקן רמ"ח החל מיום זכייתן במכרזים לביצוע תפקידיהן ואילך; להגדיר את העסקתה של המשיבה 1 תחת הסכם קיבוצי, על כל המשתמע מכך; להשוות את שכרן של המשיבות לשכרו של ש', לרבות כל התוספות הנלוות, בכסף ובשווה כסף ולרבות התוספת האישית, בנטרול פערים הנובעים מוותק, מענק יובל ושעות נוספות לפי ביצוע, כל זאת רטרואקטיבית ממועד מינויו של ש' לתפקידו; ולשלם את הפרשי השכר הרטרואקטיביים תוך 90 יום מיום קבלת פסק הדין. בית הדין הוסיף כי ככל ש
הממונה על השכר יקבע שחלק מהתוספות שקיבל ש' אינן חוקיות, גם למשיבות לא תהיה זכאות לאותן תוספות.
בנוסף, התביעה בגין נזק לא ממוני על פי חוק שכר שווה התקבלה והמבקשת חויבה לשלם לשתי המשיבות פיצוי בסך של 15,000 ₪ לכל אחת. תביעת המשיבות לתשלום פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות, נדחתה. לאור התוצאה, חויבה המבקשת לשלם לכל אחת מהמשיבות שכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

6.
על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים: האחד, מטעם המדינה כלפי קביעות בית הדין בדבר התוספת האישית, שהיא לטענתה תוספת אישית נשחקת שנועדה לשימור שכרו הפנסיוני של ש' בדומה לשכר בתפקידו הקודם (ע"ע 1809-05-17). השני, מטעם המשיבות ושדולת הנשים בישראל
על דחיית התביעה לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות, על גובה הפיצוי שנפסק מכוח שכר שווה, וכן על רכיבים שלא צוינו בסעד ההצהרתי בדבר השוואת השכר (ע"ע 7935-05-17). והשלישי, מטעם המבקשת. המבקשת אינה מערערת במסגרתו על הקביעות הנוגעות להיות המשרות "שוות ערך" אך תוקפת את החובה לבצע השוואת שכר הכוללת את רכיב התוספת האישית; תוקפת את הקביעה כי ניסיון ניהולי ומקצועי אינו מהווה הצדקה לגיטימית לפער בשכר (כאשר יצוין בקשר לכך כי הקביעה בפסק הדין לגבי הניסיון המקצועי היא לכאורה עובדתית בעיקרה); וכן תוקפת את ההכרעה כי יש להגדיר את העסקתה של המשיבה 1 כהעסקה תחת הסכם קיבוצי.
במקביל להגשת הערעורים הגישה המבקשת את הבקשה שלפני, לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין בכל הנוגע להחלת השוואת השכר בגין התוספת האישית (הן רטרואקטיבית והן מכאן ואילך) וכן בכל הנוגע להגדרת העסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי. המבקשת מציינת כי משעה שהיא לא מערערת על קביעותיו הנוספות של בית הדין קמא, היא תבצע את השוואת תקן המשיבות לתקן רמ"ח מיום זכייתן במכרז ואילך; תשלם את הפרשי השכר הנובעים מכך (ככל שקיימים, שכן אין מחלוקת שעיקר הפער נובע מהתוספת האישית) והענקת ההטבות הנלוות למעמד רמ"ח; תשלם את הפיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שכר שווה; וכן תשלם את שכר טרחת עוה"ד לכל אחת מהמשיבות.



הבקשה וטענות הצדדים
7.
בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים. בין היתר טוענת המבקשת כי התוספת האישית משולמת ל-ש'
כמנגנון פיצוי לשמירת שכרו הפנסיוני עקב המעבר לתפקידו הנוכחי (טרם לכן הועסק במסגרת הסכם אישי) ובהתאם לאישור רשות החברות הממשלתיות והממונה על השכר. משכך, אין מדובר בחלק מהתמורה עבור תפקידו הנוכחי של ש' כמנהל שירות הלקוחות, והשוואת השכר אמורה להתבצע תוך נטרול רכיב התוספת האישית. המבקשת סבורה כי ניתן לקבוע זאת בגדר סעיף 6(א) לחוק שכר שווה, שאינו רשימה סגורה, ובהתבסס על ניסיונו הניהולי והמקצועי של ש' המצדיק את ההפרש בשכר.
עוד נטען כי שגה בית הדין בקבעו כי יש להגדיר את העסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי, כאשר אין מדובר ב"גמול אחר" כהגדרתו בחוק שכר שווה (והמשיבה 1 אף לא טענה זאת); כאשר המשיבה 1 ידעה מראש על תנאי ההעסקה במכרז אליו ניגשה ואין זה נכון כי ניתנה לה התחייבות אחרת; ושיפור תנאי העסקתה יפגע בעקרון השוויון בין המתמודדים.
כן נטען כי בפסק הדין נפלה "טעות קולמוס" לפיה זכאיות המשיבות להפרשי שכר רטרואקטיבית ממועד מינויו של ש' לתפקידו, כאשר המשיבה 1 דרשה את הפרשי השכר מחודש אפריל 2013 בלבד וכאשר מונתה לתפקידה כשנה וחצי לאחר שמונה ש' לתפקידו. לטענת המבקשת אין מקום לקבוע כי המשיבה 1 זכאית להפרשי שכר בגין תקופה בה לא כיהנה בתפקיד כלל, אלא ממועד מינויה לתפקידה הנוכחי בלבד.
8.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, משמעות פסק הדין הינה כי כל אחת מהמשיבות 1 ו - 2 זכאית לסכום העומד על כ- 230,000 -235,000 ₪ בגין רכיב התוספת האישית בלבד, סכום אשר משקף כ- 12-13 משכורות רגילות של כל אחת מהן. לטענת המבקשת, בהתחשב בגובה הסכום, למרות שאין כל ידיעה באשר למצבן הכלכלי ומקורותיהם הכספיים של המשיבות, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להיפרע מהן. מנגד למשיבות לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, שעה שמדובר בחברה ממשלתית איתנה.
בכל הנוגע לקביעה בדבר הגדרת העסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי, הרי שאין מדובר בקביעה המטילה על המבקשת חיוב כספי, וכזו הנטייה היא בדרך כלל לעכב את ביצועה. עוד צוין כי נוכח סירובה של המשיבה 1 לחתום על הסכם עבודה אישי, מאז היבחרה לתפקיד היא מקבלת ממילא שכר כממלאת מקום בהסכם קיבוצי, כך שעיכוב הביצוע לא ישנה דבר במציאות חייה.

9.
המשיבות מתנגדות לבקשה וטוענות כי
יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של

פסק דין
, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי.
עוד נטען כי המשיבות זכאיות לקבל לידן ללא עיכוב נוסף את כל הרכיבים שנפסקו לזכותן, גם לאור התנהלותה של המבקשת כנגדן כעובדות שלה ונוכח האינטרס הציבורי לעודד תביעות לשכר שווה המוגשות ממילא במשורה.
לגופם של דברים טוענות המשיבות כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת נמוכים. אשר לתוספת האישית - הרי שתשלומה אינו עומד בתנאי סעיף 6(א) לחוק שכר שווה כהצדקה לפערי שכר, ואף אין זה נכון כי נועדה לשמור על שכרו הפנסיוני של ש' אלא היא מהווה הגדלת שכר, ששולמה לו לאחר שנבחר לתפקידו ובעת המעבר מחוזה אישי לעבודה בתנאי ההסכם הקיבוצי (תוך תשלום כפול בגין שעות נוספות, הן במסגרת התוספת האישית והן שעות נוספות לפי דיווח, ותוך ניהול משא ומתן על תנאי השכר לאחר הזכייה במכרז באופן הפוגע בשוויון).
אשר להעסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי - מדובר בקביעה עובדתית על סמך התרשמות בית הדין מהראיות שהוצגו בפני
ו, ובה ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. גם מבחינה משפטית, מדובר ב"גמול אחר" כהגדרתו בחוק שכר שווה וממילא למשיבה 1 זכאות להיות מועסקת תחת ההסכם הקיבוצי כפי שמועסק ש'.

10.
המשיבות מוסיפות וטוענות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, שכן
המבקשת
לא הניחה תשתית עובדתית לכך שאם יבוצע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל ערעורה, יקשה עליה להיפרע מהמשיבות ותהיה מניעה להחזיר את המצב לקדמותו. לטענתן, אין מדובר בנזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בחיוב כספי והמשיבות הינן עובדות המבקשת, וניתן יהיה לקזז את הסכום משכרן. כן נטען כי המבקשת אמנם צירפה לבקשתה תצהיר, אך לא פירטה במסגרתו מהו "הנזק הבלתי הפיך" שייגרם לה אם בית הדין לא ייעתר לבקשתה. באותו אופן לא ייגרם למבקשת כל נזק אם יוסדר העסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי. כן צוין כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב לא רק בהגשת בקשה זו לאחר שחלף המועד לביצוע התשלום מכוח פסק הדין, אלא גם טרם יישמה את אותו חלק בפסק הדין בגינו לא ביקשה כלל עיכוב ביצוע. המשיבות מדגישות כי נאלצו לנהל הליך משפטי במשך כשלוש שנים, לאחר שפניות קודמות שלהן לא נענו, וכאשר נגרמה להן עוגמת נפש רבה. בנסיבות אלה, כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובתן ובהתחשב בסיכויי הערעור הנמוכים, יש לדחות את הבקשה ולהשית על המבקשת הוצאות משפט.
11.
המדינה תומכת בעמדת המבקשת. לטענתה, הערעור מעלה שאלות משפטיות שראוי שערכאת הערעור תיתן דעתה עליהן ובוודאי שלא ניתן לקבוע שסיכוייו משוללי יסוד. אשר למאזן הנוחות נטען כי נוכח הסכומים המשמעותיים שהמבקשת אמורה לשלם לכל אחת מהמשיבות, אכן קיים חשש בדבר יכולתן להשיב כספים אלו ככל שערעורה של המבקשת יתקבל. מנגד אין חשש שהמבקשת תוכל לבצע את החיוב הכספי אם ערעורה ידחה.
המדינה מוסיפה כי עובר למתן פסק הדין נפתח בעניינו של ש' הליך שימוע בפני
הממונה על השכר מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, נוכח חריגות שכר לכאורה שנמצאו באופן שבו שולמה לו חלק מהתוספת האישית. גם מטעם זה, יש הצדקה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, ולו באופן חלקי, ולהמתין להחלטת הממונה אשר צפויה להתקבל במהלך החודשים הקרובים.

12.
בתשובה חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומדגישה כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח שסיכויי ערעורה נמוכים. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיבות לא הכחישו את הטענה לפיה גובה הסכום הפסוק יקשה על השבתו, ואף לא פירטו מהו הנזק הצפוי להיגרם להן כביכול כתוצאה מעיכוב הביצוע החלקי, כאשר הטענה בדבר פגיעה באינטרס הציבורי נטענה בעלמא. עוד נטען כי המבקשת קיימה את אותו חלק מפסק הדין עליו לא ערערה.

דיון והכרעה:
13.
נקודת המוצא
היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצוע מותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)).
כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (16.1.14)).
14.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, מלבד בנוגע לטעות הקולמוס הנטענת ביחס למועד תחילת זכאותה של המשיבה 1 להפרשי השכר (שהמשיבות לא התייחסו אליה בתגובתן ומכאן שלכאורה אינן כופרות בה).
אשר למאזן הנוחות
: מחד, צודקת המבקשת כי ניתן להתחשב, בין היתר, בגובה הסכום הפסוק על מנת להעריך את קושי הגבייה הצפוי ככל שהערעור יתקבל, כאשר הסכום הפסוק במקרה זה אינו מבוטל. מאידך, גם אין מדובר בסכום עתק ביחס למשכורותיהן של המשיבות ובהתחשב בעובדה כי הן ממשיכות להיות מועסקות במבקשת. בנסיבות אלו, אני סבורה כי לא ניתן היה להסתפק בהצבעה סתמית על גובה הסכום מבלי לנסות ולהוכיח העדר יכולת כלכלית אצל המשיבות באופן ספציפי. בהקשר זה נקבע כי טענה בדבר קושי ממשי להיפרע מהמשיב מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ולא ניתן להסתפק בטענות כוללניות בקשר לכך (ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני (30.5.13); ע"ע (ארצי) 27143-01-13 בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ - יוסף אווקה (20.2.13)). עוד יש לקחת בחשבון בקשר לכך כי מדובר בתביעה המבוססת על הזכות לשוויון, וככל שזו הופרה כפי שקבע בית הדין האזורי - יש אינטרס אישי וכן אינטרס ציבורי כי הפרה זו תתוקן בהקדם הניתן וללא המתנה נוספת עד תום הדיון בערעורים.
בנוגע להגדרת העסקתה של המשיבה 1 בהסכם קיבוצי אציין כי לא הובהר מדוע נדרש עיכוב ביצוע, ככל שאכן היא מועסקת ממילא בפועל במסגרת ההסכם הקיבוצי (משסירבה לחתום על הסכם אישי), כך שניתן לקיים את פסק הדין ובמידת הצורך "להחזיר את הגלגל אחורנית" ללא קושי ממשי.
15.
אשר לסיכויי הערעור
: מקובלת עלי עמדת המדינה כי סיכויי הערעור אינם משוללי יסוד, וכי ערעור המבקשת (כמו גם הערעורים הנוספים) מעלים לדיון שאלות משפטיות חשובות שראוי כי ערכאת הערעור תיתן עליהן את דעתה. עם זאת,
עובדה זו אינה מספקת בפני
עצמה כהצדקה לעיכוב ביצוע שהרי קיים תנאי נוסף שעניינו מאזן הנוחות. בהקשר זה נקבע כי בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות "קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס (22.9.10))
. בעניין שלפני, ומבלי לקבוע מסמרות, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים באופן המצדיק בפני
עצמו עיכוב ביצוע, על אף קביעתי לעיל בעניין מאזן הנוחות. בהקשר זה אציין כי לדחיית טענות המבקשת לעניין התוספת האישית, כמו גם לדחיית טענותיה בנוגע להעדר התחייבות כלפי המשיבה 1 בעניין העסקתה בהסכם קיבוצי, יש גם (אם כי לא רק) היבטים עובדתיים.

16.
סוף דבר
- הבקשה נדחית, למעט ביחס לטעות הקולמוס הנטענת (כך שהשוואת השכר לגבי המשיבה 1 תתחיל במועד כניסתה מכוח המכרז לתפקיד הנוכחי ולא טרם לכן, והפרשי השכר בגין תקופה קודמת לכך - יעוכבו בשלב זה עד להכרעה בערעור).
המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 1 ו -
2 בגין הבקשה בסך של 2,500 ₪ (לשתיהן יחד).

ניתנה היום, ז' אב ז' אב תשע"ז (30 יולי 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.














עע בית הדין הארצי לעבודה 7582-05/17 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' אתי אלאשוילי, אפרת כהן, שדולת הנשים בישראל, ואח' (פורסם ב-ֽ 30/07/2017)