פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על חזקיה אמיר דרומי | פסקי דין על יעל דרומי |

744-05/12 א     03/08/2017




א 744-05/12 מנהל מקרקעי ישראל נ' חזקיה אמיר דרומי, יעל דרומי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 744-05-12 מנהל מקרקעי ישראל
- נ' דרומי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין


תובעים

מנהל מקרקעי ישראל
-


נגד


נתבעים

1.חזקיה אמיר דרומי

2.יעל דרומי




פסק דין



לפני תביעה לפינוי וסילוק יד, וכן תביעה כספית בסך 932,507 ₪ בגין דמי שימוש ראויים.

עיקרי העובדות :
1.
בשנת 1984 נחתם הסכם שכירות בין התובעת ובין הנתבע, מר אמיר דרומי (להלן: "ההסכם"). לפי ההסכם הושכרו לדרומי כ-250 דונם לחקלאות באזור המכונה "חירבת עיסמאלייה" אשר בהרי יהודה (גוש 5166 חלקות 1-4 וגוש 5165 חלקות 1-2). דרומי הקים במקום חווה לגידולים אורגניים הקרויה "חוות שמשון".

2.
ההסכם נחתם לאחר שבמשך תקופה מסוימת חיפש דרומי מקום מתאים להקמת חווה אורגנית, בהתאם לחזונו. המקום המיועד אותר בסיוע, בתמיכת ובעידוד המדינה ורשויותיה השונות, לרבות מנהל מקרקעי ישראל
.

3.
בשטח היו קיימים מבנים נטושים אותם שיפץ דרומי והכשיר למגורים, ואף קיבל אישור להשתמש במבנים אלו מאת המנהל (גם אם בדיעבד ובמגבלות מסוימות). בחווה ישנם גידולים חקלאיים שונים, דיר צאן, מטעי זיתים ובית בד ליצור שמן זית.

4.
הסכמי השכירות בין התובעת לדרומי הוארכו מעת לעת, תוך ששטחי השכירות השתנו לאורך השנים. ההסכם האחרון שנכרת בכתב הסתיים בשנת 2001.

5.
למרות זאת אפשרה התובעת לדרומי להמשיך לשבת במקום, תוך מתן הזדמנות לדרומי לנסות ולהסדיר את מעמדו בקרקע ולזכות בהכרה של מתיישב בודד שתאפשר את המשך ישיבתו במקום. בתוך כך הסכימה התובעת לכך שדרומי יישאר במקום, חרף העובדה שהסכם השכירות פג, אך תוך התניית תנאים והצבת דרישות בנוגע להפרות שונות שהפר לכאורה דרומי את הסכמי השכירות השונים. ההפרות לטענת התובעת הן בעיקר בכך שדרומי נטע נטיעות, הציב מבנים ושיכן משפחות נוספות באתר, לאירוח או למגורים.

6.
מוסכם שחלק מהפעולות שביצע דרומי בשטח נעשו בניגוד לכתוב בהסכמי השכירות, אך הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להסכמות בעל פה ומכללא שהגיעו אליהן, שלא עוגנו בחוזה. בעוד שהתובעת נצמדת ללשון החוזה הקובע שאין לבנות בשטח, גם לא מבנה ארעי, ואין לשכן בו משפחות נוספות, וכן הוגדרו והוגבלו שטחי המרעה ושטחי גידולי הבעל הרי
שדרומי טוען להסכמות והבנות בעל-פה החורגות מהכתוב בהסכמים שקיבלו את אישורה של התובעת בפועל בזמן אמת.

7.
ב-10.9.98 הגיש כפר אוריה, היישוב הסמוך לחוות שמשון, עתירה לבג"צ כנגד דרומי ונגד המנהל (בג"צ 5638/98 כפר אוריה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דרומי ואח' [פורסם בנבו] (12.11.98)). בעתירה זו ביקש כפר אוריה צו שיורה למנהל לבטל את ההרשאות לרעייה ועיבוד חקלאי שניתנו לדרומי, לפעול לפינויו של דרומי ולהשיב את השטחים עליהם הוקמה חוות שמשון לידי כפר אוריה. בהתאם להחלטת בג"צ הוגשה עמדת היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, שהבהיר כי חרף העובדה שדרומי לא הקפיד על כל ההוראות של החוזים, הרי שעמדת המדינה באותו הזמן הייתה שלא לפנות את דרומי מהמקרקעין. בסופו של יום העתירה נמחקה ביוזמת העותרים.

8.
ב-8.7.99 הגישה התובעת שתי תביעות נגד דרומי ונגד יתר המשפחות המתגוררות בחוות שמשון (ת"א 12078/99 ו -12077/99). במסגרת תביעות אלה עתרה התובעת לפינוי וסילוק ידן של המשפחות המתגוררות בחווה, למעט פינוי של משפחת דרומי. בכל הנובע לדרומי הרי שהתובעת ביקשת לקבל צו המורה לבני הזוג דרומי לפרק ולהרוס את כל המבנים, סככות, אוהלים ותוספות למיניהן שהתקינו בשטח ולהשיב את המצב לקדמותו.

9.
במקביל הוגש גם כתב אישום נגד דרומי. דרומי הורשע בעבירות לפי חוק התכנון והבניה ולפי חוק רישוי עסקים.

10.
ב-19.12.01 ניתן תוקף של

פסק דין
לפשרה שהושגה בין הצדדים בנוגע לתביעות האזרחיות (ס' 6 לעיל). הוסכם שיינתן

פסק דין
לפי כתב התביעה אך ביצועו יעוכב ב-18 חודשים (עד ליום 19.6.03) כאשר בפרק זמן זה ניתנה לדרומי האפשרות להגיש תכניות לתובעת כדי להכשיר את המשך ישיבתו במקום.
11.
ואמנם דרומי הגיש תכנית מפורטת ל"כפר תיירותי" הכוללת גם בניית מבנים למגורים ולאירוח ומבני ציבור. יוער כי התכנית הוגשה ע"י דרומי כבר בחלוף למעלה מ- 18 החודשים שסוכם לגביהם עיכוב ביצוע פסק הדין. למרות זאת אישרה התובעת לדרומי ארכה נוספת בת 24 חודשים (עד ליום 25.11.05) כדי לסיים את הליכי התכנון ולהסדיר את מעמד החווה.

12.
תכניתו של דרומי נדחתה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה, אושרה ע"י הועדה המחוזית אך נדחתה בסופו של דבר ע"י הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: "הולנת"ע") שקבעה, ביום 27.12.05, כך:
א.
הבקשה סותרת את מדיניות המועצה הארצית בנושא חוות הבודדים, אשר התקבלה בישיבתה מיום 7.12.99: "כמדיניות תכנון עמדת המועצה הארצית היא שאין מקום להתיישבות בודדים לסוגיה למעט במקרים בודדים בנפת באר-שבע"
ב.
הבקשה מנוגדת למדיניות התכנון הקבועה בתמ"א 35 (על אישורה החליטה הממשלה ביום 27.11.05).
ג.
הבקשה סותרת את תכנית המתאר המחוזית במחוז ירושלים וגם את השינוי לה, אשר הומלץ לאחרונה להפקדה בוועדה המחוזית.

13.
דרומי לא תקף את החלטת הולנת"ע.

14.
משלא הוסדר מעמדה של החווה ומשלא אושרו תוכניותיו של דרומי ע"י גורמי התכנון הרלוונטיים, ומשחלפו עוד מספר שנים, הגישה התובעת תביעה זו ביום 6.5.12 לפינוי החווה ובני הזוג דרומי ולתשלום דמי שימוש ראויים בעד השימוש שעשו בקרקע במשך השנים.

עיקרי טענות הצדדים :

טענות התובעת :
15.
בכתב התביעה ובסיכומים הציגה התובעת את דרומי כמפר חוק המשתלט שלא כדין על אדמות מדינה.

16.
התובעת עמדה על התופעה של השתלטות על אדמות מדינה שיש להילחם בה. בתוך כך עמדה התובעת על חשיבות השמירה על מקרקעי הציבור, בהיותם משאב מוגבל החשוף לכליה, תוך הפניה לפסיקה העוסקת בפולשים למקרקעי ציבור ובזכותה ואף חובתה של המדינה, לסלק פולשים אלה מאדמות המדינה.
תביעה זו הוגשה כחלק ממאבק המדינה ב"התיישבות בודדים" ברחבי הארץ הנוגדת את מדיניות התכנון ומהווה פלישה והשתלטות על מקרקעי ציבור.
17.
עם זאת התובעת מודה שבמקרה הנדון, כמו גם במקרים אחרים של "התיישבות בודדים", מדובר בהקצאת קרקע חקלאית ששאבה כוחה ממקור חוקי מלכתחילה אך ברבות השנים נעשה בקרקע שימוש אחר, שונה, חורג מזה שהותר בתחילה.
מכל מקום מדיניות התכנון בעניין זה השתנתה, מה שהפך את המתיישבים הבודדים לפולשים העושים שימוש שלא כדין באדמות מדינה.

18.
התובעת מציינת שהסכם השכירות הראשון שנתחם בינה ובין דרומי נועד למטרות חקלאות בלבד, ללא מגורים.
בהסכם השכירות השני, משנת 1985, צוין כי דרומי מחזיק באופן זמני במבנים הנמצאים בשטח וכי הוא מתחייב לפנות אותם בכל עת שיידרש לכך מבלי לקבל פיצוי כלשהו. כמו-כן צוין בהסכם זה שהמנהל (לימים – התובעת) שומר לעצמו את הזכות לגבות מהתובע דמי שכירות עבור השימוש שהוא עושה במבנים הללו.

19.
בחוזי השכירות נקבע באופן מפורש שדרומי אינו יכול לשכן במקרקעין אנשים אחרים, לא באופן קבוע ולא באופן זמני; דרומי לא יאפשר לאחר לתפוס חזקה במקרקעין; ואף הוסכם שדרומי לא יבנה על הקרקע מבנה כלשהו, בין ארעי ובין קבוע (ס' 41-42 לכתב התביעה).

20.
התובעת טוענת שדרומי הגיש כמה וכמה בקשות לבניה על הקרקע, לשיפוץ הקיים ולשיכון משפחות נוספות בחווה. בקשותיו של דרומי נדחו. למרות זאת הפר דרומי את החוזה בכך שבנה בניה נוספת במקום, שיכן בחווה משפחות נוספות ונטע עצי זית.

21.
התובעת מתארת בכתב התביעה ובסיכומים את השתלשלות העניינים, כיצד סירבה וועדת ההשכרות שלה לחדש את החוזים עם דרומי, כיצד הם חודשו בסופו של דבר בתנאי שיתוקנו ההפרות וכיצד לאורך השנים ניתנו לדרומי הזדמנויות שונות לתקן את ההפרות ובמקביל להגיש תכניות ולהסדיר את מעמד החווה ברמה התכנונית.

22.
דרומי לא תיקן את ההפרות ולא הצליח להסדיר את מעמדה התכנוני של החווה חרף הזדמנויות וארכות שניתנו לו לעשות כן. לאור שינוי המדיניות מבוקש
כעת לפנות את דרומי והתובעת ואיננה מסתפקת רק בתיקון ההפרות כפי שביקשה בתביעות משנת 1999.

23.
במסגרת התביעה עותרת התובעת גם לחייב את דרומי בדמי שימוש ראויים עבור מבנים, עיבודים ומרעה, בסך 932,507 ₪ תביעה זו נתמכת בחוו"ד שמאית שהוגשה ביחד עם תצהירי התובעת.

טענות הנתבעים :

24.
הנתבעים מדגישים את העובדה שהם יושבים במקום במשך כ-30 שנה, כאשר התיישבותם שם הייתה בידיעת ובעידוד הרשויות השונות, לרבות התובעת, בין היתר מתוך מחשבה על
שמירה על אדמות המדינה.

25.
הנתבעים מפנים להחלטת ממשלה משנת 2002 במסגרתה הוכרו חוות בודדים בנגב ובגליל, והוחלט להסדיר את מעמדן. הנתבעים טוענים שבכך נגרם עוול לחוות ולמתיישבים בודדים בחבלי ארץ אחרים כאשר ההיגיון העומד בבסיס הסדרת צורת התיישבות זו הוא זהה ולא היה מקום להבחין בין הנגב והגליל ובין שאר האזורים.

26.
אשר לחוות שמשון ולנסיבות הקונקרטיות, הדגישו הנתבעים את ברכת הדרך שקיבלו, בין היתר, ממנהל מחוז ירושלים במנהל מקרקעי ישראל
אשר העיד על כך במסגרת העתירה שעתר כפר אוריה לבג"צ כנגד החווה. כמו-כן הדגישו הנתבעים גם את עמדת היועמ"ש
באותו הליך, שהתנגד לפינוי של חוות שמשון.

27.
במהלך שנים רבות היה ברור לכל שההתיישבות של הנתבעים במקום היא מבורכת ורצויה. הנתבעים הפנו למסמכים שונים ולאמירות כאלה ואחרות של שרים וגורמים שונים המעידים על כך. בהקשר זה מתייחסים הנתבעים גם לשתי התביעות שהגישה התובעת בשנת 1999 במסגרתן עתרה לפינוי של יתר המשפחות המתגוררות בחווה, פרט למשפחת דרומי. הנתבעים טוענים כי בכך גילתה התובעת דעתה שישיבת הנתבעים במקום היא חוקית ואין לפנות אותם משם.

28.
בהתייחס לפסקי הדין שהושגו בפשרה – הנתבעים טוענים שהם "נכנעו" לפשרה רק מכיוון שהיו מותשים, גם כלכלית וגם נפשית, משנים של מאבק משפטי מול כפר אוריה. בנסיבות אלה הסכימו הנתבעים לפשרה מתוך אמונה שאכן ייעשה הכל כדי להביא להסדרה תכנונית של החווה, תוך שיתוף פעולה מצד התובעת, וכי מדובר בעניין טכני בלבד. הנתבעים התאכזבו לגלות את חוסר שיתוף הפעולה ואת הקשיים שמערימים גורמי התכנון על העניין.

29.
בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים, שנפלו בהסכם הפשרה פגמים של עושק וכפיה, נוכח מצבם הנפשי והכלכלי של הנתבעים שהוביל אותם להסכים לפשרה כאמור.

30.
מכל מקום, טוענים הנתבעים בסיכומיהם (ולראשונה) כי פסקי הדין שהושגו בפשרה הסדירו את כל הטעון הסדר בין הצדדים וכי הם מהווים מעשה בית דין ועל-כן יש לדחות את התביעה דנן על הסף.

31.
מעבר לכך הנתבעים טוענים שתמיכת ועידוד המדינה את התיישבותם במקום עולה כדי הבטחה מנהלית מחייבת להסדיר את מעמדה התכנוני של החווה ולא לפנותה. יש לציין שהנתבעים לא הצביעו על אמירה כלשהי המהווה הבטחה מנהלית לשיטתם אך הם טוענים שההתנהלות הכללית והמצגים שהוצגו להם, עליהם הם הסתמכו ובהתאם להם השקיעו מכספם וכלכלו את צעדיהם, הם הם הבטחה מנהלית מחייבת.

32.
אשר להפרות ההסכם הנטענות ע"י התובעת הנתבעים טוענים שבכך היא מתעלמת מהסכמות בעל-פה שהושגו בין הצדדים לאורך השנים, גם אם לא מצאו ביטוי בכתב. הנתבעים התייחסו, בין היתר, לטענות התובעת בקשר לנטיעות העצים בשטח. לטענת הנתבעים דרישת התובעת לעקור נטוע נגועה בחוסר תום לב שכן התובעת היא שאישרה את הנטיעות, ומכל מקום כלל לא נדרש אישור כדי לטעת עצים.

33.
בהיבט התכנוני טוענים הנתבעים כי מחד – הומלץ לא פעם ע"י גורמים בכירים שונים (היועמ"ש, גורמים במנהל וברמ"י) לאפשר לנתבעים להסדיר את מעמדם בקרקע. אלא שמאידך – גורמי התכנון סיכלו כל ניסיון של הנתבעים להסדיר מבחינה תכנונית את מעמד החווה. כך נוצר מצב בו המדינה היא שאישרה את הקמת החווה ואף עודדה את המשך קיומה, אך היא גם זו שלא מאפשרת להסדיר אותה כחוק.

34.
הנתבעים הפנו לעע"מ 6944/11 המועצה הארצית לתכנון ולבניה נ' שי זלצר [פורסם בנבו] (16.8.15), שם נדון עניין דומה, של חוות בודדים אחרת, וביהמ"ש שם החזיר את העניין לוועדה המחוזית כדי שזו האחרונה תבחן שוב את בקשת המתיישב הבודד לאישור החווה ותעשה מאמץ למצוא פתרון. בית המשפט הדגיש את העובדה שזלצר יושב במקום כבר עשרות שנים, בעידוד ובתמיכת הרשויות, וקבע שגם אם תמיכת הרשויות לא עולה כדי הבטחה שלטונית הרי שבכל זאת יש למצוא פתרון להתיישבותו של זלצר במקום, תוך התחשבות במדיניות התכנון שהשתנתה בינתיים.

הנתבע טוען שנסיבותיו דומות עד זהות לנסיבותיו של זלצר ועל כן יש לפעול כפי שפעל בית המשפט העליון בעניין זלצר, למצוא פתרון להתיישבותו במקום ולא לפנות את החווה.
35.
בכתבי טענותיהם התייחסו הנתבעים להחלטת הולנת"ע שלא לאשר את תכניתם להקמת חווה תיירותית בחוות שמשון וטענו שנימוקי ההחלטה אינם ראויים. הנתבעים לא פרטו ולא נימקו טענה זו.

36.
בעקבות החלטת הולנת"ע פנו הנתבעים לאפיק ציבורי כדי לשנות את ההחלטה. לשיטת הנתבעים בגִזרה הציבורית מתחוללים שינויים משמעותיים בקשר לחוות הבודדים, שינויים שצפויים להכשיר את חוות שמשון בעתיד הנראה לעין. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים (ונדמה שזו טענתם המרכזית) לא יהיה זה נכון לפנות את החווה כאשר מאוד יתכן שבקרוב יימצא פתרון אשר יסדיר את המשך קיומה של החווה במקום.

דיון והכרעה :
37.
אם נסכם בקצרה את טענות הצדדים ניתן לומר שהתובעת טוענת לזכותה לפנות את הנתבעים ולתבוע מהם דמי שימוש ראויים הן מכוח הסכמי השכירות אותם הפרו הנתבעים לטענתה, והן בשל שיקולי מדיניות כלליים המתנגדים לקיומן של חוות בודדות לעת הזאת.
מנגד טוענים הנתבעים למעשה בית דין בעקבות פסקי הדין שהושגו בפשרה ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. לגופו של עניין טוענים הנתבעים שאין לתובעת זכות לפנות אותם מהקרקע בשל הבטחה שלטונית מחייבת שניתנה להם בעניין. לחילופין טוענים הנתבעים שלא יהיה זה צודק לפנות אותם בשל המצגים שהוצגו להם לאורך השנים ומכל מקום נדמה שהכרעת מדיניות עקרונית בנושא זה עומדת ליפול בזמן הקרוב – ולהערכת הנתבעים הרוח נושבת לכיוון הסדרת חוות הבודדים ברחבי הארץ – ולכן לא יהיה זה נכון לפנות את הנתבעים בטרם התקבלה החלטה עקרונית כאמור ובנסיבות העניין ראוי להמתין לה.

38.
מהלך הדיון יכלול הכרעה בשאלות הבאה:
(א)
האם יש לקבל את טענת הנתבעים למעשה בית דין בעקבות פסקי הדין שהושגו בפשרה?
(ב)
האם ניתנה לנתבעים הבטחה שלטונית מחייבת בקשר להסדרה תכנונית של החווה?
(ג)
ככל שניתנה הבטחה האם יש מקום לחרוג ממנה בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה?
(ד)
ככל שלא ניתנה לנתבעים הבטחה שלטונית, האם יש לתובעת עילת פינוי נגד הנתבעים?
(ה)
לאחר מכן אבחן, בהנחה שאמצא שאין הבטחה שלטונית מחייבת ושיש עילת פינוי נגד הנתבעים, האם למרות זאת יש לקבל את טענת הנתבעים ולהמתין להכרעה עקרונית בעניין חוות הבודדים ברחבי הארץ ולא להורות בשלב זה על פינוי חוות שמשון? כמו כן אתייחס לפסק הדין בעניין זלצר אליו הפנו הנתבעים ואבחן את השפעתו על המקרה דנן, אם בכלל.
(ו)
לסיום אדון בשאלת דמי השימוש הראויים ואכריע בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ואם כן מהו הסכום הראוי בנסיבות העניין?

טענת מעשה בית דין:
39.
כאמור הנתבעים טענו לראשונה בסיכומים שפסקי הדין שהושגו בפשרה מהווים מעשה בית דין ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. הנימוק לטענה זו הוא שבפסקי הדין האמורים הוסדרו כל העניינים הטעונים הסדרה בין הצדדים, ובהסכמה, ועל כן התובעת מנועה מלטעון טענות שונות, נוספות או אחרות. פסקי הדין אינם מורים על פינוי הנתבעים ועל כן יש לכבדם ולפעול על פיהם.

40.
אפתח ואומר כי העלאת הטענה לראשונה בסיכומים מהווה הרחבת חזית אך בכל מקרה,
כפי שאבהיר להלן, דעתי היא שיש לדחות את הטענה אף לגופה.

41.
למען נוחות הדיון אביא להלן את עיקרי כתבי התביעה שעל פיהם ניתן פסק הדין בפשרה:
בת"א 12078/99, תביעה שהוגשה נגד בני הזוג דרומי בלבד, התבקשו הסעדים הבאים:
"בית המשפט מתבקש ליתן צו המורה לנתבעים לתקן את כל ההפרות, לפרק ולהרוס את כל המבנים, והתוספות, הסככות והאוהלים המוצבים בשטח ולהחזיר את המצב בשטח לקדמותו.
כן מתבקש בית המשפט להורות לנתבעים לפעול לסילוקן של המשפחות המתגוררות בשטח באישורן ו/או בהסכמתן של הנתבעים, ולא לאפשר לכל אדם או צד ב' לתפוש חזקה ו/או להתגורר בשטח.
כמו כן מתבקש בית המשפט להורות על עקירתם של המטעים שניטעו ע"י הנתבעים בלא הסכמת התובעת ובלא אישורה".
ובת"א 12077/99, תביעה שהוגשה נגד הנתבעים ונגד שלוש משפחות נוספות, נטען כך:
"לנתבע מס' 1 (דרומי – הערה שלי) לא ניתנה הרשאה כל שהיא להעביר את זכויותיו לצד ג' כלשהו וכן נאסרה עליו העברת זכויותיו כולן או חלקן לצד ג'.
יתירה מזאת ביום 24.7.97 לאחר דין ודברים והתכתבויות קודמות חתם הנתבע מספר 1 על התחייבות לפנות כל המשפחות מהשטח, אולם למרות האמור לא פעל לפיה".

......
"לנתבעים 3-8 (שלוש המשפחות הנוספות – הערה שלי) לא ניתנה הרשאה ו/או זכות ו/או רשות מאת התובעת או מי מטעמה או כל גורם מוסמך אחר להתגורר בשטח ו/או להימצא בו דרך קבע ו/או לבצע בו עבודות חקלאיות ו/או גידולים חקלאיים כל שהם ובשל כך אין להם כל זכות או רשות להימצא בשטח.
...
אשר על כן בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על סילוק ידם של הנתבעים 3-8 (ההדגשה איננה במקור) מהשטח וזאת בשל היעדר כל זכות או הרשאה כדין להימצא בו"
הסכם הפשרה קבע כך:
"יינתן

פסק דין
ע"פ כתבי התביעה לפיו בית המשפט יורה כמבוקש ע"פ הסעדים המפורטים בכתבי התביעה .בד בבד עם מתן פסק הדין יינתן עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין.
במהלך התקופה בה יהא עיכוב הביצוע בתוקף יהיו הנתבעים זכאים להגיש תכניות ובקשות לתובע כדי לקבל היתר כזה או אחר להמשך שהייתם של הנתבעים 1,2 כמתיישבים בודדים.
הבקשות תוגשנה לתובע, תיבחנה לגופו של עניין במסגרת הליך הרישוי והאישור. התובע מצהיר כי באופן עקרוני לא תהא לו התנגדות והוא יחתום על התכניות והבקשות במסגרת הדרישה לאישור התיישבות בודדים במסגרתה ובתנאיה לרבות אם וכאשר תירש לשם אישור זה תב"ע חדשה.
התובע לא יישא בהוצאות כלשהן בגין הליכי התכנון והרישוי".

42.
כלומר, פסק הדין קבע ששלושת המשפחות הנוספות יפונו מהחווה, ואילו כנגד הנתבעים כאן, בני הזוג דרומי, ניתן צו המורה להם לתקן את כל הפרות הסכם השכירות ובעיקר להרוס מבנים וסככות ולעקור מטע זיתים.

43.
פסקי הדין לא דנו וממילא גם לא הכריעו בעילת הפינוי כנגד הנתבעים, שכן עילה זו לא הייתה כלל חלק מכתב התביעה. התביעה נגד הנתבעים מ-1999 הוגשה בעילה חוזית והתבקש בה סעד של אכיפה. באותה העת, ונוכח עמדתו של היועמ"ש, ביקשה התובעת לאכוף את ההסכם על הנתבעים ולא לבטלו. לכן, עתרה אז התובעת לקבלת צו שיורה לנתבעים לתקן את ההפרות שהפרו, ולא דרשה את פינוים.

44.
עם זאת, בתי המשפט כבר פסקו , שבמקרים של הפרה נמשכת נולדת עילת תביעה מדי יום ביומו בגין ההפרה הנמשכת באותו יום, והיא נחסמת בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו יום (ר' למשל ע"א 35/71 ישראל אוסטרליה להשקעות בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ פ"ד כז(1) 225 (1972)).
45.
כמו כן, נפסק כבר בעבר שבמקרה של הפרת חוזה עומדות בפני
התובע שתי אפשרויות: לתבוע את אכיפתו או לתבוע סעד של ביטול והשבה. מטבע הדברים אין אפשרות לתבוע את שני הסעדים במסגרת אותו כתב תביעה ובחירה בסעד של אכיפה איננה מונעת מהתובע לשקול שוב מאוחר יותר את השימוש בברירת הביטול במקרה של הפרה מאוחרת יותר (ר' למשל ע"א 27/80 ארגמן נ' ברנדפלד פ"ד לו(1) 399, 340).

46.
מכיוון שכפי שהובהר לעיל במקרה של הפרה נמשכת נולדת עילת תביעה חדשה בכל יום, הרי שממילא אין השתק עילה ביחס להפרות המאוחרות יותר שלאחר מתן פסק הדין בפשרה בשנת 2001 (בקשר לתביעות משנת 1999). יתר על כן, התובעת דבקה בדרישתה לתקן את ההפרות לאורך כל השנים והתנתה את אישורה להמשך ישיבת הנתבעים במקום בכך שיתקנו את ההפרות הנטענות על ידה, ומכאן
שלא ניתן לומר שיש לראות בהתנהגות התובעת משום ויתור או שינוי של הסכם השכירות הנלמד מהתנהגות התובעת באופן כזה שההפרות כבר אינן עוד הפרות לפיו.

47.
בע"א 2825/97 אבו-זייד נ' ברוך מקל פ"ד נג(1) 402, 409 עמד בית המשפט על כך שלפי סעיף 7 לחוק התרופות בכל פעם שצד לחוזה נותן לצד השני ארכה לקיום החוזה לאחר שנתגלתה הפרה (לא יסודית) שלו, הרי שבמידה ואותו צד מעוניין מאוחר יותר להפעיל את זכות הביטול עליו לעשות כן בתוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה וכן עליו להמחיש למפר שהפרתו המתמשכת עלולה להביא לביטול החוזה. בענייננו ניתן לראות בפסקי הדין משנת 1999 משום ארכה לקיום החוזה חרף ההפרות שנתגלו. כך גם מתן ארכות נוספות (במשך כמה שנים וככל הנראה, לפי טענות התובעת, לפחות עד לשנת 2008) לתיקון ההפרות ולהסדרת מעמדה התכנוני של החווה מהוות מתן ארכה לקיום החוזה. התובעת גילתה דעתה לא פעם שהיא עומדת על תיקון ההפרות. גם עמדת היועמ"ש שהובעה במסגרת הבג"צ של כפר אוריה לא השלימה עם ההפרות. היועמ"ש ציין שחרף עמדת המדינה להמשיך ולאפשר לדרומי להחזיק במקום (משיקולים של מדיניות ציבורית) הרי שבידי הרשות הזכות (ואולי גם החובה) לפעול לתיקון ההפרות.

48.
על כן הדרך פתוחה בפני
התובעת לתבוע סעד של ביטול החוזה. עילת התביעה היא ההפרות הנמשכות (שכן אין מחלוקת שההפרות עליהן הוסכם בפסק הדין שהושג בפשרה לא תוקנו) ועל כן מדובר בעילת תביעה חדשה שאין לגביה מעשה בית דין. התובעת עמדה בחובתה להבהיר לנתבעים על החשש מפני ביטול ההסכם במידה ולא יתוקנו ההפרות (ראו פס"ד אבו-זייד דלעיל ) ועל כן אין מניעה להגיש את התביעה דנן ולתבוע את פינוי הנתבעים וממילא את ביטול ההסכם.
49.
מאידך, טענת הנתבעים למעשה בית דין איננה נכונה, ודינה להידחות. יאמר גם כי טענותיהם של הנתבעים להסכמות מכללא בין הצדדים, בניגוד לאמור בפסקי הדין שהושגו בפשרה, סותרות אף הן את טענת מעשה בית דין. על כן היה מוטב שלא היו מעלים את טענת מעשה בית דין בסיכומיהם.

50.
לאור כל האמור אני דוחה את הטענה למעשה בית דין.

טענת הבטחה שילטונית מחייבת:
51.
שני הצדדים הפנו, להלכת סאי טקס (בג"צ 332/78 סאי טקס קורפריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה פ"ד ל(1) 673) ולפסק הדין בעניין קלכמן (בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב-אלוף שאול מופז פ"ד נח(1) 694), שם הותוו כללים לגבי הבטחות שלטוניות מחייבות.
נקבע כי רשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. כאשר ניתנה הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה יש לכבדה, ובית-המשפט יצווה על מילויה. (ר' גם (בג״צ 594/78
אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469, 474 (1978); בג״צ 142/86 ״דישון״ כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ׳ שר החקלאות, פ״ד מ(4) 523, 530-528 (1986); בג״צ 585/01 קלכמן נ׳ ראש המטה הכללי, פ״ד נח(1) 694, 707-706 (2003); וראו גם אלכס שטיין ״הבטחה מינהלית״ משפטים י״ד 255, 270 (תשמ״ה)).

52.
כלומר, על פי הלכת סאי טקס קיימים 5 תנאים מצטברים הצריכים להתקיים כדי שתקום הבטחה שלטונית מחייבת:
(א)
שניתנה הבטחה מפורשת.
(ב)
ההבטחה ניתנה ע"י מי שהוא בעל סמכות חוקית להבטיח אותה.
(ג)
ההבטחה ניתנה מתוך כוונה ליתן לה תוקף חוקי מחייב.
(ד)
בכוחו של המבטיח לקיים אותה.
(ה)
אין צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה.

53.
בענייננו הנתבע לא הצביע על אמירה כזו או אחרת המהווה הבטחה קונקרטית. הנתבע טוען שיש לראות בהתנהגות של הרשות, בכך שאפשרה לו להחזיק במקרקעין ואף עודדה אותו לעשות כן תוך השקעת מאמץ ומשאבים מצדו לשם כך, משום הבטחה שלטונית מחייבת מצד הרשות להסדיר את מעמדו במקרקעין. בנסיבות אלה ספק אם התקיים התנאי הראשון של עצם מתן הבטחה מפורשת ואדון ביתר התנאים בבחינת למעלה מן הדרוש.

54.
הנתבע הצביע על גורמים שונים שעודדו אותו להתיישב במקרקעין וביניהם שרי ממשלה וכן מנהל מחוז ירושלים בתובעת בתקופה הרלוונטית.
אשר לשרים ולגורמים פוליטיים – אינני סבורה שניתן לראות בהם כבעלי סמכות להבטיח הבטחות בקשר לאדמות המדינה. הם אינם הבעלים של הקרקע, על אף שהם משמשים בתפקיד ציבורי חשוב ורם דרג. על כן לא ניתן לראות באמירות כלשהן מצד גורמים אלו משום הבטחה שלטונית מחייבת שכן לא התמלא התנאי השני של הלכת סאי טקס.

אשר למנהל מחוז ירושלים במנהל מקרקעי ישראל
– אני מוכנה להניח שמדובר בבעל שררה שהוא גם בעל סמכות להבטיח הבטחות בנוגע לאדמות מדינה, המנוהלות ע"י המנהל עבור המדינה, במחוז הרלוונטי. אלא שמכיוון שלא הוכחה ההבטחה עצמה, אלא היא רק נלמדת מהתנהגות התובעת, הרי שלא ניתן להצביע על כוונה מסוימת לתת להבטחה תוקף חוקי מחייב. זאת ועוד, ניתן אולי ללמוד מהעובדה שלא נחתם עם הנתבע הסכם המעגן את ההבטחה להסדיר את מעמדו במקרקעין, משום אינדיקציה לכך שלא הייתה כוונה לתת להבטחה – שנלמדה מההתנהגות – תוקף חוקי מחייב, שכן אם הייתה כוונה כזו חזקה על המנהל שהיה מגשים אותה באמצעים המקובלים העומדים לרשותו ומעגן אותה בהסכם מפורש.

55.
כך גם לא ברור האם בכוחו של המבטיח (שלא לגמרי ברור מי הוא) לקיים את ההבטחה.
טענות הנתבעים נטענו באופן כללי ונראה שנשענו בעיקר על טיעונים של חוסר צדק ואבסורד ולא הוכיחו באופן עובדתי הבטחה שלטונית.

56.
נראה שדי בכך כדי לקבוע שלא ניתנה לנתבע הבטחה שלטונית מחייבת להסדיר את מעמדו במקרקעין, או לחתום עמו על הסכם הרשאה או חכירה או שלא לפנות אותו מהמקרקעין לעד.

57.
למען שלמות התמונה אציין שהנתבעים לא התייחסו כלל לשאלה האם היה לרשות צידוק חוקי לחזור בה מההבטחה שניתנה, גם לו הוכח שניתנה. בענייננו התובעת טוענת לשינוי מדיניות שהוא שהוביל לתביעת הפינוי דנן.
בבג"צ סאי טקס התייחס בית המשפט באופן ספציפי למצבים של שינוי מדיניות מצד הרשות וקבע שרשות ציבורית היא בת-חורין בכל עת לקבוע מדיניות חדשה, אבל עליה לכבד את התחייבויותיה עד לשינוי המדיניות.

58.
באופן דומה הדגיש לאחרונה בית המשפט העליון את חשיבות מרחב שיקול הדעת של הרשות ואת האיסור על כבילת שיקול דעתה בבג"צ 4374/15 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש הממשלה [פורסם בנבו] (27.3.16).

59.
שילוב שתי ההלכות מוביל למסקנה שכל זמן שמדיניות מסוימת נוהגת – הרי שעל הרשות לנהוג על-פיה בתום לב ובשוויון כלפי כל מי שעשוי ליהנות ממנה. עם זאת, אין לכבול את הרשות למדיניות מסוימת ועליה להפעיל את שיקול דעתה באופן מתמיד ובמידת הצורך לשנות את המדיניות בהתאם לשינוי העיתים.

60.
בענייננו טענתה המרכזית של התובעת היא כי בעוד שבעבר מדיניות הרשות הייתה לאפשר את התיישבות הנתבע במקום, ואף לעודד אותה שכן היא סייעה לשמירה על אדמות המדינה, הרי שהמדיניות השתנתה ונקבעה מדיניות כללית גורפת ביחס לחוות בודדים ברחבי הארץ. לפיה המדיניות החדשה
ככלל צורת התיישבות זו איננה רצויה, למעט מקרים מסוימים, באזורים מסוימים לגביהם המדיניות היא שונה.

61.
ככל שיש לנתבע השגות על המדיניות עצמה וככל שהוא סבור שהוא נפגע ממנה ומופלה לרעה – הרי שאין זה המקום הנכון להעלות טענות אלה והדרך פתוחה בפני
ו לנקוט בהליך המתאים לשם כך.

62.
יודגש שלא התעוררה לפני מחלוקת על עצם שינוי המדיניות. כלומר, הנתבע לא חולק על כך שהמדיניות השתנתה
אלא הוא טוען שהשינוי אינו הוגן, גורם לו עוול, מפלה בינו ובין מתיישבים בודדים אחרים היושבים באזור הנגב והגליל כאשר אין, לשיטתו, בסיס להבחנה ביניהם וכיוצא באלה טענות. עד כמה שטענות אלה הן טענות הנוגעות ללב, הרי שאינני יכולה לקבלן.

63.
החלטת הולנת"ע בעניינו של הנתבע מצביעה על מדיניותה ביחס לחוות הבודדים בכלל המיושמת באופן פרטני על חוות שמשון. בשל המדיניות הנוהגת הוחלט שלא לאשר את בקשתו של הנתבע, חרף אישורה של הועדה המחוזית. ללמדך שהשיקולים העומדים בבסיס ההתנגדות לאישור תכניתו של הנתבע הם עקרוניים (ועל כן הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים דחתה אותה) ולא טכניים. צודקת התובעת בטענתה שבית משפט זה אינו המקום המתאים לתקוף את החלטת הולנת"ע.
אמנם גם בשנים עברו נתקל הנתבע בהתנגדות מצד גורמי התכנון לאשר תכניות ובקשות שהגיש. אלא שאז המדיניות של התובעת הייתה לאפשר את ישיבתו במקרקעין חרף היעדר הסדרה תכנונית ועל כן ניתנו לו הזדמנויות וארכות לשנות את התכניות ולהגישן מחדש, ואילו היום המדיניות השתנתה.

64.
בפסק הדין בעניין שי זלצר, אליו הפנה הנתבע בטענה שנסיבותיו דומות עד זהות לנסיבותיו שלו, נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה רשות תכנון רשאית מבחינה עקרונית לשנות את דעתה, אם לטובת האזרח ואם לרעתו, כאשר השתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה וכן היא יכולה להעריך את הנסיבות הקיימות הערכה חדשה, אם היא מוצאת לנחוץ לעשות כן מטעמים חשובים הנעוצים בטובת הציבור. ראוי לציין כי מן הפן המשפטי אין דמיון בין עניינו של זלצר לענייננו של דרומי, שכן ההליכים שננקטו בשני המקרים אינם שונים, וממילא לא ניתנה החלטה המאפשרת לזלצר להמשיך ולשבת במקום, אלא הוועדה הונחתה לשוב ולשקול את פנייתו. כך ש

פסק דין
זה אין בו כדי לסייע לנתבעים.

65.
במאמר מוסגר אציין כי הארכתי לנתבעים את המועדים להגשת סיכומים, וזאת כדי לאפשר להם למצות את הליכי התכנון, כפי שנעשה בעניינו של זלצר. הנתבעים לא עשו כן, על אף הארכות שניתנו על ידי.

66.
שינוי המדיניות מהווה הצדקה חוקית לרשות לחזור בה מהבטחה שנתנה (ר' בג"צ סאי
טקס). על כן, גם אילו הוכחה הבטחה שלטונית מחייבת – מה שלא קרה בענייננו כאמור לעיל – הרי שנמצא צידוק חוקי לרשות לחזור בה מהבטחה זו בשל שינוי המדיניות.


סיכום ביניים :
67.
לאור כל האמור אני קובעת שהוכחה עילת הפינוי של התובעת כנגד הנתבעים. התובעת, בהיותה ידה הארוכה של המדינה, היא הבעלים של הקרקע. הנתבעים ישבו במקרקעין במשך שנים מכוח הרשאה חוקית שניתנה להם ע"י התובעת, בין אם מכוח חוזה ובין אם מכוח רשות מכללא. כעת אין חולק על כך שאין עוד הסכם שכירות בתוקף, שהנתבעים לא מילאו אחר תנאיי הסכם הפשרה, ושהתובעת הודיעה על ביטול כל הרשאה שנתנה לנתבעים לשבת בקרקע.
בנסיבות אלה, ומאחר ולא הוכחה הבטחה שלטונית בעניין, הרי שהתובעת איננה חייבת לאפשר את המשך החזקת הנתבעים במקום, בפרט נוכח שינוי המדיניות של התובעת בנוגע לחוות בודדים באופן כללי.
68.
על כן אני מורה על פינוי הנתבעים מהמקרקעין.

האם יש להמתין להכרעה עקרונית בגורלן של חוות הבודדים ברחבי הארץ?
69.
כאמור, הנתבע טוען שקרובה השעה בה ייפול דבר ותתקבל החלטה עקרונית בנוגע לגורלן של חוות הבודדים ברחבי הארץ. להערכת הנתבע רבים הסיכויים שחוות הבודדים תאושרנה ושתימצא הדרך להכשיר אותן ולהסדיר את מעמדן.

70.
במהלך הדיון בתובענה הקדשתי לטענות אלה של הנתבע את מלוא תשומת הלב, ואף אפשרתי לנתבע להתנהל במשך שנים מול הגורמים הפוליטיים והתכנוניים השונים. כאמור גם המתנתי עם מתן פסק הדין בתיק במשך תקופה לא קצרה וזאת כדי לאפשר לנתבע לקדם את ענייניו. רק כאשר התברר כי הנתבעים אינם עושים מאומה, ואין כל התקדמות בנוגע למעמדן של חוות הבודדים קבעתי כי הגיעה השעה לתת

פסק דין
בתיק.

71.
אוסיף ואציין כי הנתבע לא הפנה לפסיקה בהם נמנע בית המשפט מלפסוק בהתאם לדין בשל הערכה בלתי מוכחת לשינוי הדין או המדיניות בקרוב. אף אני חיפשתי ולא מצאתי אסמכתא לכך. על כן אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה.
פסק הדין בעניין זלצר:

72.
כאמור הנתבע הפנה לפסק הדין בעניין שי זלצר. שם דובר במתיישב בודד שהגיש בקשה לגורמי התכנון ובקשתו "נחה" במשך תקופה ארוכה מבלי לדון בה. במהלך אותה התקופה חל שינוי במדיניות התכנון באופן שפגע בזלצר והוביל לדחיית בקשתו.
בפסק הדין, שניתן לפני כשנתיים ב-16.8.15, קבע בית המשפט כי נפלו פגמים בהתנהלות גורמי התכנון בנוגע לבקשתו של זלצר לאשר את התכנית שהגיש בנוגע להתיישבותו בקרקע ועל כן יש להחזיר את הדיון לוועדה המחוזית שתשקול את אישור התכנית בתנאים כאלו ואחרים או תוך שינוי התכנית המקורית והתאמתה לתכנית המתאר הארצית התקפה.

73.
צודק הנתבע בכך שהמאפיינים שלו ושל זלצר הם דומים למדי. שניהם הקימו חוות בודדים בשטחים פתוחים שאינם "צמודי דופן" לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקיפה, תנאי הקיים בתכנית המתאר הארצית הנדרש לצורך שינוי ייעוד של קרקע מקרקע חקלאית, או יער או שטחים פתוחים וכד' לקרקע המיועדת לבינוי. גם דרומי ביקש שינוי שכזה כדי לאפשר לו לבנות על המקרקעין מבנים למגורים ולאירוח כאמור לעיל. גם דרומי, כמו זלצר, נתקל בסירוב לאשר את בקשתו על רקע תכנית המתאר הארצית.
מעבר לזה גם דרומי, כמו זלצר, עוסק בחקלאות ובמרעה, מייצר תוצרת מקומית המניבה לו רווחים, מארח במקום תלמידים וחיילים ומקיים פעילויות חינוכיות בידיעת ובעידוד גורמים שלטוניים כאלה ואחרים. גם דרומי, כמו זלצר, עלה על הקרקע בעידוד ובתמיכת המדינה, לרבות התובעת ויושב בה כבר עשרות שנים. גם לגבי דרומי, כמו לגבי זלצר, הוסכם שישיבתם במקום תורמת לשמירה על אדמות המדינה, וזו גם הייתה הסיבה לאישור שניתן להם מלכתחילה לשבת במקום.

74.
אלא שבניגוד לדרומי ולתביעה דנן, בעניינו של זלצר עמד בית המשפט על כך שנפלו פגמים בהליך אישור בקשתו של זלצר. הוועדה המחוזית השתהתה עד מאוד באישור בקשתו כך שבמהלך תקופת השיהוי (שארכה כמה שנים) השתנתה תכנית המתאר הארצית באופן הפוגע בזלצר. בית המשפט ביקר את התנהלות הוועדה המחוזית והדבר היווה שיקול משמעותי בפסק הדין. בענייננו לא נטען לשיהוי כלשהו או לכשלים או פגמים בהתנהלות הוועדה. למעשה לא נטענו טענות של ממש בעניין זה מצד הנתבע פרט לטענה הכללית ש"נימוקי הולנת"ע אינם ראויים". בכל הכבוד, טענה כללית וסתמית שכזו איננה יכולה להתקבל.
מעבר לכך, בניגוד לדרומי זלצר יזם עתירה מנהלית כנגד החלטת הועדה המחוזית בעניינו ושם העלה את הטענות אותן מבקש התובע להעלות כאן. בעת שנדון עניינו של זלצר בבית המשפט לעניינים מנהליים (וכן בערעור) הייתה תלויה ועומדת תביעת פינוי נגדו שהמתינה להכרעה בעתירה המנהלית.
בענייננו לא נקט הנתבע הליך מנהלי לתקיפת ההחלטה שלא לאשר את תכניתו וצודקת התובעת בטענתה שאין זה המקום לעשות כן.
אני ערה לטענת הנתבע לפיה בשל מצוקה אישית משפחתית שנקלע אליה, עת אחיו של הנתבע, מר שי דרומי המתגורר אף הוא בחווה בדרום הארץ, הואשם בפלילים לאחר שירה למוות באדם שנכנס לחווה ללא רשות, נאלץ הנתבע להזניח את ענייניו האישיים ולהתמקד בהגנתו של אחיו ולהשקיע בה את מלוא מרצו ומשאביו. עם זאת, ועם כל הצער שבדבר, אינני יכולה לקבל טענה זו במסגרת הליך זה כדי להכשיר בדיעבד את המחדל של הנתבע שלא תקף את החלטת הולנת"ע בזמן. ערכאה זו איננה הערכאה המתאימה לתקיפת החלטת הולנת"ע, בטח שלא במסגרת טענת הגנה כנגד תביעת פינוי.

75.
אשוב ואדגיש שבעניינו של זלצר לא אישר בית המשפט את התכנית ולא קבע שאין לפנותו מהמקרקעין ולהתיר את ישיבתו בהם. כל שנקבע בערעור המנהלי הוא שיש להשיב את העניין לוועדה המחוזית כדי שזו תבחן ותשקול את הבקשה בשנית תוך ששני הצדדים יעשו מאמצים להגיע לפתרון מוסכם, תוך שינוי של התכנית והבקשה המקורית של זלצר ואולי אף באופן שלא ישביע את רצונו של זלצר לחלוטין, כדי שזו תתאים לתכנית המתאר הארצית אליה כפופה הבקשה.

78.
למיטב הבנתי גם בעניינו של דרומי נעשו ניסיונות לאפשר התאמה של התכנית לדרישות התכנוניות. אך מכל מקום המצב היום הוא כזה שלא נמצא פתרון תכנוני לחוות שמשון ואין זה משנה כרגע האם אירע הדבר בשל מחדל של מי מהצדדים או בשל כך שבנסיבות הקיימות פשוט אין פתרון תכנוני לחווה.

76.
לאור האמור לעיל אינני מוצאת שיש בפסק הדין בעניין זלצר כדי לשנות ממסקנתי בנוגע לפינויו של דרומי ושל חוות שמשון מהמקרקעין.


דמי שימוש ראויים:
77.
דמי השימוש נתבעים עבור השנים 2004-2011 בלבד (מטעמי התיישנות). הסכום הכולל שנתבע על בסיס חוות דעת שמאית שהגישה התובעת הוא קרוב ל - 1,000,000 ₪ בגין דמי שימוש דהיינו קרוב ל- 12,000 ₪ לחודש.

78.
הנתבעים לא מתייחסים לנושא זה בכלל בסיכומיהם, ולא הגישו חוות דעת סותרת.

79.
השמאית נחקרה על חוות דעתה, והתרשמותי היא כי לא מצאה מקרקעין דומים להשוואה אליהם. השמאית לא התייחסה לכך שמדובר בחוות בודדים, שהדרך אליה היא בכביש עפר של 10 ק"מ לערך, השמאית גזרה את ערך בית המגורים מערכן של דירות בירושלים, ולא ביישובים הסמוכים, התעלמה מכך שאין במקום תשתית חשמל, ואף מכך שגג הבית עשוי פח. לטענתה אין אפשרות להשוות לחוות בודדים אחרות, בהעדר מידע, והיות וחווה זו היא במרכז הארץ, ואף קשה לקבל מידע על דמי שכירות בישובים הסמוכים. כל אלו מעידים כי חוות דעתה נעשתה
על דרך האומדנא ואין בידי לקבל אותה.

80.
הסכמי השכירות בין הצדדים נותנים אומדן מסוים לדעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכמים אך מדובר בהסכמים ישנים מאוד. היוון של דמי השכירות, שהיו עוד בשקלים ישנים, מוביל לתוצאה כי בגין הקרקע החקלאית בלבד, נדרשים הנתבעים
לשלם 1,942 ₪ בלבד לשנה. גם אם אוסיף לכך את העובדה שהנתבעים נדרשים לשלם עבור מגורים במקום, ושימושים נוספים שאינם חקלאיים, הרי שאני קובעת על דרך האומדנא כי עליהם לשלם 5,000 ₪ לשנה, כערכו של סכום זה היום.

81.
אחזור ואדגיש כי הנתבעים אינם מסיגי גבול או פולשים אלא ישבו במקום על בסיס הסכמים והרשאות ארוכות שנים. יתר על כן ברי כי הם השקיעו את שנותיהם היפות, ואת עיקר מרצם וכוחם בפיתוח וטיפוח המקום. בנסיבות אלה, כאשר התובעת עומדת על תיקון ההפרות מחד, אך מאידך מעודדת את הנתבעים
להתיישב ומציגה בפני
ו מצגים כאילו ניתן ורצוי להסדיר את מעמדו במקרקעין בדרך זו או אחרת, נוצר מצג מבלבל ולא אחיד כלפי הנתבעים
שעשוי היה אולי להטעות את הנתבעים ולטעת בלבם תקוות שווא.

82.
על כן אני קובעת כי הנתבעים יפנו את המקום ויותירו אותו כשהוא נקי מכל חפץ ואדם עד ליום 1.7.18. בכוונה אני מעניקה לנתבעים שהות ארוכה לצורך התארגנות חלופית ונקיטה בצעדים משפטיים מקבילים, על פי שיקול דעתם. הנתבעים ישלמו את דמי השימוש כאמור בהחלטתי בתוך 90 יום מהיום. בנסיבות העניין, ונוכח התנהלותה של התובעת, אני קובעת כי אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.




ניתן היום,
י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 744-05/12 מנהל מקרקעי ישראל נ' חזקיה אמיר דרומי, יעל דרומי (פורסם ב-ֽ 03/08/2017)