פסקי דין על המערערים: 1. אפרים מרקוביץ 2. יעקב דרימרע"י ב"כ עו"ד ב' כהןהמשיבה: צים חברת השיט הישראלית בע"מע"י ב"כ עו"ד א' קיסריהערת בית הדין:על מנת להסיר ספק נסביר כי אין בעובדה שביטלנו חלק מהחלטות בית הדין האזורי | פסקי דין על המשיבה: צים חברת השיט הישראלית בע"מע"י ב"כ עו"ד א' קיסריהערת בית הדין:על מנת להסיר ספק נסביר כי אין בעובדה שביטלנו חלק מהחלטות בית הדין האזורי

6/50     16/04/1991




דבע 48-25/נא אפרים מרקוביץ , יעקב דרימר נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ




(פד"ע כג 96)

בבית-הדין הארצי לעבודה
דיון מס' נא/48-25
השופטים: כבוד נשיא בית הדין גולדברג

כבוד סגן נשיא בית הדין אדלר

כבוד השופט אליאסוף
המערערים: 1. אפרים מרקוביץ

2. יעקב דרימר
ע"י ב"כ עו"ד ב' כהן
המשיבה: צים חברת השיט הישראלית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' קיסרי
הערת בית הדין:
על מנת להסיר ספק נסביר כי אין בעובדה שביטלנו חלק מהחלטות בית הדין האזורי, כדי להביא למסקנה כי אין אנו רואים בחומרה רבה את התנהגות המערערים, בבזותם את צווי בית הדין נהפוך הוא, אנו סבורים כי בית הדין האזורי נהג כדין משהפעיל את סמכותו לפי פקודת בזיון בית המשפט, משהתבקש לכך, כדי לקיים הלכה למעשה את שלטון החוק (ע' 104).

ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט הראשי ר. מייבלום - אב-בית-הדין; ה"ה בורנשטיין ולוי - נציגי ציבור; תב"ע נא/41-9) מיום 4.4.1991.
פסק-דין
הנשיא (גולדברג
):

1. בסוף חודש מרס 1991 פתחו קציני הים המועסקים על האניה "בשור" (להלן - האניה) בשביתה. השביתה פרצה שעה שהאניה עגנה בנמל ניו אורלינס שבארה"ב, על פי הוראה של מר אלי רומנו, אחד המזכירים של איגוד קציני הים.
ביום 2.4.1991 פנתה בעלת האניה, המשיבה בהליך זה (להלן - צים), לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תב"ע נא/4-15) בבקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד ההסתדרות הכללית, האגף לאיגוד מקצועי (להלן - ההסתדרות), איגוד קציני הים (להלן - האיגוד) וקציני הים המועסקים באניה. בעתירה התבקש בית הדין, בין היתר, להורות להסתדרות, לאיגוד ולקציני הים לחדול לאלתר מכל מעשה או מחדל "אשר תוצאתו שביתה, השבתה או עיצומים, מלאים או חלקיים, לגבי האניה או פעילותה וגם / או המונעים או לא מאפשרים את פעילותה הסבירה...".
הבקשה התבססה על קיומו של הסכם קיבוצי תקף בין צים לבין ההסתדרות והאיגוד, ובו סעיף של שקט תעשייתי, על העובדה שהשביתה פרצה מבלי שנמסרה עליה הודעה כדין, מכוח סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, ועל הטענה כי בהוראה שניתנה לקצינים לשבות יש משום הפרת החובה החקוקה שבסעיף 115 לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973.
בד בבד עם הגשת הבקשה, עתרה צים למתן סעד זמני שמטרתו הפסקת השבתת קציני הים באניה עד למתן

פסק דין
בהליך העיקרי.

2. בית הדין האזורי זימן את הצדדים לדיון בבקשה לסעד זמני, והדיון התקיים בערבו של אותו יום.
לדיון התייצבו שני המערערים שלפנינו, המכהנים יחד עם מר רומנו כמזכירים באיגוד.
בית הדין, לאחר ששמע את טענותיהם של מר מרקוביץ שטען לאיגוד ועו"ד קיסרי שטען לצים, החליט עוד באותו לילה בחלקה האופרטיבי של החלטתו:
"1. אנו מחליטים, איפוא, להיעתר לבקשה בתיק זה ואנו מורים למשיבים להימנע לאלתר מכל פעולה שיש בה משום השבתה או עיצומים או מכשול בפני
הפעלת האוניה 'בשור' ובכלל זה לאפשר הטענתה והפלגתה לפי התכנית.
2. אנו מחייבים הצדדים לנהל מו"מ ביניהם בכל השאלות בהן הם חלוקים.
3. אנו קובעים ישיבת דיווח על המו"מ שביניהם ביום 16.4.1991.
4. אנו מורים לה"ה מרקוביץ ודרימר לעשות מיד כל הפעולות על מנת להביא דבר החלטתנו זו לידיעת הצוות של הבשור בניו אורלינס ולידיעת מר רומנו הנמצא שם, לדברי ה"ה מרקוביץ ודרימר, ולהעביר לבית הדין תוך 12 שעות (מעתה) אסמכתא על העברת החלטה זו לה' רומנו ולצוות האניה 'בשור'".

3. א) משלא חדלו קציני הים באניה משביתתם, וכתוצאה מכך נמשכה השבתת האוניה, פנתה צים ביום 4.4.1991 לבית הדין (תב"ע נא/48-7) מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, "בבקשה דחופה" אשר בכותרתה נאמר כי בית הדין מתבקש לכוף את האיגוד ואת שניים ממזכיריו, המערערים לפנינו, "על ידי מאסר או קנס כספי, לקיים את הצו שניתן על ידי בית הדין ביום 2.4.1991".
בגופה של אותה בקשה נאמר:
"אשר על כן עותרת המבקשת לבית הדין הנכבד לכוף את המשיבים 2 (האיגוד) ו-3 (ה"ה מרקוביץ ודרימר) לציית לצו המניעה שהוציא בתיק נא/41-9 ע"י הטלת הקנסות הבאים: -
על כל אחד מהמשיבים מס' 3:
(א) עבור השעות 09.50 - 16.00 (זמן ישראל) של יום 3.4.1991, קנס של שכר שבוע עבודה.
(ב) עבור כל שעה מהשעה 16.00 (זמן ישראל) של יום 3.4.1991 ואילך, קנס של שכר יום עבודה עבור כל שעה.
על המשיב מס' 2:
קנס של 1,000 ש"ח לכל שעה מ-12 השעות הראשונות של הפרת צו המניעה, החל מהשעה 09.50 (זמן ישראל) ביום 3.4.1991 ו-1,500 ש"ח לכל שעה נוספת מתום 12 השעות הראשונות ואילך";
ב) בטרם נמשיך בהשתלשלות העניינים, נציין שני אלה:
האחד - סעיף 9 לחוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), תשל"ב-1972 קובע:
"לא יוטל מאסר לפי סעיפים 142 או 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936, או לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, או לפי סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, בשל הפרת

פסק דין
, החלטה, צו או הוראת חיקוק שעניינם השתתפות בשביתה".
מכאן שלא היה מקום לבקש לכוף את האיגוד ומזכיריו במאסר:
והשני - צו לפי פקודת בזיון בית המשפט הוא צו הצופה פני עתיד (דב"ע תשן/9-110 האיגוד הארצי לקציני ים - מ"י ואח', פד"ע כא 385, בע' 386), ואין הוא בא להעניש על אי ביצועו של צו שניתן קודם לכן (ע"פ 6/50 לויט נ' אנג'ל, פ"ד ד 459, בע' 468-9; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג (3) 101, בע' 105; ע"פ 519/82 גרינברג נ' מ"י, פ"ד לז (2) 187, בע' 191; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד (3) 449, בע' 450).
מכאן שלא היה מקום לבקש הטלת קנסות על המערערים בגין התקופה שקדמה להגשת הבקשה, ולמעשה עבור התקופה שתקדם למועד שייקבע על ידי בית הדין לביצועו של הצו, ואשר רק החל ממנו יוטלו הקנסות;
ג) המערערים העבירו את החלטת בית הדין, כלשונה, באמצעות צים, למר רומנו, מבלי להוסיף דבר;
ד) בית הדין האזורי קיבל "מכתב" מהאיגוד בחתימתו של מר מרקוביץ, בשמו ובשם מר דרימר, שמע את טענותיו של מר מרקוביץ ושל בא כוח צים, קיבל את הבקשה, ובחלק האופרטיבי של החלטתו קבע:
"לסיכום
1. אני מוצא שהחלטתנו בתיק נא/41-9 לא קוימה.
2. אני מוצא על סמך דברים ברורים שנאמרו היום לפני, שנוצר קשר בין ה' מרקוביץ לבין מר רומנו.
3. אני סבור שבין חברי האיגוד המשיב אין צורך בהמצאת כתב בית דין, וכי הנימוק כאילו אין ה' רומנו מאמין לחבר ה' מרקוביץ בכל הנוגע לתוכנה של החלטנו אינה אלא אמתלא.
4. אני קובע שבאי הפעלת האניה בשור בוזתה החלטנו מיום 2.4.1991 בתיק נא/41-9.
5. אני בדעה שיש לנקוט בצעדים לפי פקודת בזיון בית הדין, ומורה שאם תוך 5 שעות מעתה (11.00) לא תתפעל האניה הנ"ל ייקנסו ה' מרקוביץ ודרימר בסך 1,000 ש"ח לכל שעה של אי הפעלת האוניה וזאת באופן אישי ומכספים שאינם כספי האיגוד.
6. אם הצו לא יכובד עד מוצאי ז' של פסח (6.4.1991) והמבקשת תפנה בעניין זה לבית הדין ישקלו צעדים נוספים לאכיפת הצו. בכל מקרה על המבקשת לדווח לבית הדין עד 7.4.1991 ב-10.00 בבוקר על מצב ביצוע הצו הזה.
7. מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ של ה' מרקוביץ ודרימר והם יפקידו דרכוניהם במזכירות בית הדין עד ליום 7.4.1991 ב-10.00 בבוקר (אם לא יימסר לנו בהסכמה כי המחלוקת יושבה)".
על החלטה זו הערעור לפנינו שהוגש על ידי שני מזכירי האיגוד בלבד.

4. לאחר שמיעת טענותיהם הממצות של הצדדים, ביום 11.4.1991, נתנו החלטה בלתי מנומקת, ובה דחינו את הטענה שהמערערים לא ביזו את הצו שנתן בית הדין האזורי ביום 2.4.1991. קיבלנו את הטענה כי הקנסות שהוטלו אינם תואמים את פסיקתו העקבית של בית דין זה והטלנו על כל אחד משני המערערים קנס בשיעורים אחרים, וכן ביטלנו את צו איסור היציאה מהארץ שהוטל עליהם.


פסק דין
זה מוסיף את נימוקינו להחלטה האמורה.

5. א) טענתם הראשונה של המערערים היא כי לא הם הכריזו את השביתה. לגרסתם - על פי תקנון האיגוד (שלא הוצג) כל מזכיר מייצג חטיבה אחרת באיגוד, והוא מוסמך לפעול, בעצמו, כלפי חברי האיגוד הנמנים עם אותה חטיבה, ולכן אין ביכולתם ובסמכותם לבצע את הצו ולהחזיר את קציני האניה לעבודה;
ב) בא כוח צים הצביע על כך כי המערער מרקוביץ, כדבריו בבית הדין התייחס לסכסוך העבודה הקיים בין האיגוד לבין צים, וכי ממכלול העובדות עולה שהאיגוד מוסמך לכוף על כל חבריו לבצע את החלטת בית הדין;
ג) בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 2.4.1991, הטיל, אישית, על שני המערערים לבצע פעולה מסויימת. כמו כן הטיל על האיגוד לפעול לאלתר להפסקת השביתה באניה.
על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור, כך שעל המערערים היה לבצעה ככתבה כלשונה וכרוחה, אף אם לדעתם מוטעית היא (דב"ע מט/48-44 עוקיש ואח' - מ"י, פד"ע כא 150, בע' 7-156 ואסמכתאות שם);
ד) חוסר אפשרות למלא אחר

פסק דין
או צו, מהווה הגנה טובה בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט (בש"פ 62/89 הנ"ל, בע' 451; ע"פ 221/88 פנחסי ואח' נ' חזקי ואח', פ"ד מב (2) 722, בע' 724), שהרי צו מכוח פקודת בזיון בית משפט, כפי שהובהר לעיל, כל מטרתו להביא לביצועו של הצו.
מקריאת ההחלטה בשלמותה עולה כי בית הדין האזורי לא קיבל את גרסתם של המערערים בדבר אי יכולתם למלא אחר הצו ולהחזיר את הקצינים השובתים לעבודתם. אף בעינינו יש יותר מספק אם אין האיגוד, באמצעות מזכיריו שבארץ מסוגל להביא את השביתה באניה לסיומה.
במכתבו של מר מרקוביץ, שהוגש לבית הדין האזורי נאמר, בין היתר, כי התקשר למשרדו של מר אורן, ראש יחידת כוח אדם בחברת צים, והשאיר לו הודעה "כי בעקבות החלטת בית הדין מיום 2.4.1991 אני מזמין אותו להיכנס מיד למשא ומתן ענייני לצורך פתרון מהיר ויעיל למשבר ה'בשור'". אם מר מרקוביץ מוסמך לנהל משא ומתן ענייני לפתרון המשבר, כיצד זה אינו מוסמך להורות על הפסקת שביתה שפרצה עקב אותו משבר?
ה) טענתם החילופית של המערערים היתה כי ביצעו את הצו על ידי העברת הצו למר רומנו.
נחזור ונדגיש - על האיגוד הוטל לפעול לביטול השביתה ועל נושאי התפקידים שבו, המערערים, להעביר את החלטת בית הדין למר רומנו ולצוות האניה. האם רשאים היו המערערים להסתפק בשליחת החלטת בית הדין כלשונה לאניה, כפי שעשו, מבלי לפעול להפסקת השביתה? במלים אחרות - האם יש לפרש את הדיבור "החלטתנו זו" כפי שפרשו אותה המערערים או שמא יש לפרשה ככוללת אף ביצוע ההחלטה שהוטלה על האיגוד, בסעיף 1 להחלטה?
קריאת הצו מיום 2.4.1991 בשלמות מביאה למסקנה כי לא די בהעברה של הצו כלשונו לאניה ולמזכיר רומנו, פעולה שנעשתה גם על ידי צים. כוונת הצו היתה ברורה - פעולת האיגוד, באמצעות מזכיריו להפסקת השביתה, והעברת הנחיות בהתאם לקציני הים שבאניה.
בהליך אחר, בו טענו אנשי ועד העובדים כי הצו היה "סתמי מדי", אמר בית הדין:
"הנושא כמעט ואינו מאפשר ניסוח מפורט יותר של הפעולות אותן יש לעשות ושל הפעולות שמהן יש להימנע, ורק המיתמם יטען שלא ידע כיצד לנהוג בעקבות הצו כפי שנוסח; לאור הסכנה של ביצוע למראית עין בלבד של צו כאמור, ברור שרשאי גם רשאי בית הדין לסרב לראות ביצועו של הצו בפעולות שלכאורה יש בהן כדי לקיים את הצו..." (דב"ע לא/4-4 ועד פועלי החברה לכבלים בע"מ ואח' - החברה לכבלים בע"מ, פד"ע ד 122, בע' 135).
פסקה 1 להחלטה מיום 2.4.1991 ברורה וחד משמעית, ורק היתממות היא לומר שפסקה 4 של אותה החלטה, שבה ננקב שמם של המערערים, מתמצית ב"דוורות אלקטרונית" - העברה סתמית של החלטת בית הדין למר רומנו;
ו) מר מרקוביץ אמר בישיבת בית הדין ביום 4.4.1991:
"אתמול בערב ה' רומנו התקשר אלי. מסרתי לו בטלפון הוראת בית הדין. לא התרשמתי שההוראה של בית הדין תבוצע".
ובהמשך מביא מר מרקוביץ את פרטי השיחה, וביחוד מדבריו של מר רומנו, אך אף לא מילה על הוראה של האיגוד לחדול מהשביתה;
ז) לקראת סיומה של ישיבת 2.4.1991, וטרם נתינת הצו על ידי בית הדין, הצהירו ה"ה מרקוביץ ודרימר:
"לנו אין בעיה לשלוח מברק אבל אני לא רוצה לעשות צחוק ולהתחייב למשהו שאיני יודע אם יקויים כי בפועל נמצא מזכיר האיגוד בארה"ב ואם נשלח מברק - לא יכולים להתחייב שזה ימומש".
משניתן הצו, שעה שאותה הצהרה היתה בפני
בית הדין, היו המערערים חייבים להורות לחברם שבאוניה ולקציני הים בה לחדול משביתתם, ולהפעיל את מלוא כוחם וסמכותם הארגונית על מנת שהוראתם תבוצע. דבר זה לא עשו;
ח) למעלה מהצריך לענייננו נציין כי אף לולא היתה ההוראה מופנית אישית לשני המזכירים המערערים, היתה מוטלת עליהם חובה אישית לפעול למילוי סעיף 1 להחלטת בית הדין מיום 2.4.1991.
בעניין זה ניתן ללמוד גזירה שווה מהאמור בדב"ע לא/4-4 הנ"ל (בע' 136): "משניתן צו המניעה, עת 'המשיבים' לבקשה שבעקבותיה ניתן הצו היו 'ועד העובדים', ברור היה לכל שכל אחד מחברי הוועד חייב היה לעשות, במסגרת תפקידו כחבר הוועד, את אשר ציווה בית הדין".
זאת ועוד. דין הוא "כי ניתן להפעיל את הסמכות המוקנית לבית הדין בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, אף נגד אדם שנגדו לא היה מכוון צו בית הדין שבעטיו באים ליתן צו אכיפה. במה דברים אמורים? כשמנוסח הצו שבאים לאכוף אותו ברור שהיה מכוון לא רק נגד המצווה אישית, אלא לפעולה עצמה, על תוצאותיה, כגון עצם קיום שביתה והשתתפות בה' (דב"ע לא/4-4 הנ"ל, בע' 136 וראה גם ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פ"ד לד(4), 232, בע' 238-9).
מכאן שהמערערים, כמזכירי האיגוד, היו חייבים לפעול לביצוע הצו.
על מנת הסר ספק נבהיר כי מהבאת המובאה לעיל יש ללמוד גזירה שווה לגבי הפעולה הנדרשת ממזכיר איגוד, אך לא השוואה בין המעמד, מכוח חוקת ארגון העובדים, שבתי הדין נתנו לה תוקף, של מזכיר איגוד ומזכירות האיגוד מחד גיסא וחברי ועד עובדים, והוועד עצמו, מאידך גיסא;
ט) באמור אף התשובה לטענת המערערים כי לא היה מקום לאכפם אישית לביצוע ההחלטה, אלא שצו האכיפה צריך שיהיה מכוון נגד האיגוד כאיגוד.

6. א) צים ביקשה, בבקשת האכיפה שהגישה בבית הדין האזורי, צו אכיפה אף נגד האיגוד. בית הדין האזורי לא התייחס כלל לבקשה זו, ובהעדר ערעור צים, לא נתייחס אף אנו אליה.
השאלה אם היה מקום לצו אכיפה נגד האיגוד אינה דורשת הכרעה בערעור זה, המתייחס לצווי האכיפה נגד המערערים בלבד;
ב) מטעמים אלה, בדין קבע בית הדין האזורי כי המערערים לא מילאו אחר החלטתו, וכפה עליהם בקנס לבצעה;
ג) למיטב ידיעתנו זו הפעם הראשונה שבתי הדין לעבודה נתקלים בתופעה שאיגוד ארצי, שהוא שלוחה של ההסתדרות הכללית, אינו ממלא אחר צו שנתן בית הדין, ואינו פועל להפסקתה של שביתה, אף כי לא תמיד בהצלחה.
ביחוד אמורים הדברים בשביתה שלפי הצהרת המערערים, פרצה בניגוד לדעתם.
לא נותר לנו אלא לקוות שזו אף הפעם האחרונה שמקרה מעין זה קורה.

7. המערערים הלינו כי בית הדין האזורי לא נתן להם לחקור את המצהיר מטעם צים.
כל אשר ביקשו המערערים להוכיח הוא שהעבירו את נוסח החלטת בית הדין מיום 2.4.1991 למר רומנו ולקציני האניה. עובדה זו לא היתה במחלוקת, ובית הדין אף היה מודע לה. את הביזוי ראה בית הדין באי פעולה של ממש מצד המערערים להפסקת השביתה, עובדה שעלתה ממכתבו של מר מרקוביץ לבית הדין ומדבריו בעת הדיון.
בנסיבות אלה לא היה מקום להתיר חקירה על עובדה שלמעשה לא היתה שנויה במחלוקת.

8. ומכאן לגובה הקנסות שהוטלו:
א) בא כוח המערערים טען, חלופית, כי שיעור הקנסות שהוטלו אינו תואם את פסיקתו של בית דין זה ולכן ביקש להפחיתם באופן משמעותי;
ב) בעניין זה צודקים המערערים.
על השיקולים המנחים את בית הדין, שעה שהוא דן בעניין של בזיון בית הדין, נאמר:
"טובה הטענה שטענו כי הקנס צריך שיהא משמעותי. השאלה היא משמעותי לעניין מה? והתשובה היא - משמעותי לעניין השגת המטרה, והמטרה היא לכפות ציות לצו, ולא להרבות הכנסה למדינה או לפצות על הנזק שנגרם. פיצוי על הנזק שנגרם הוא עניינו של הליך בנזיקים אזרחיים, ואין הליך כזה בפני
בית הדין האזורי.
23. הקנס צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו. כשם שקנס בסכום קטן לא ישיג את מטרתו, כך לא ישיג את מטרתו קנס בסכום שמעבר ליכולתו של העובד לשלמו; הן הקנס הקטן והן הקנס הגדול - חדלים להיות "משמעותיים" בעוברם את הגבול הראוי; הקטן - כי לא ירגיש בו החייב בתשלומו, והגדול - כי הוא מעבר ליכולתו של העובד, אם בדעתו להמשיך לעבוד, לתרום את חלקו לפעולת המפעל, ולהתקיים משכר עבודתו" (דב"ע לב/4-6 ועד עובדי תחזוקה ישירה באל-על נ' אל-על בע"מ, פד"ע ג 393, בע' 416, הובא אף בדב"ע מט/48-44 הנ"ל, בע' 159), והיא אומצה במלואה על ידי בית המשפט העליון בע"א 24/78 הנ"ל).
ובהמשך (בעמ' 417) נאמר:
"בית דין זה סבור שדווקא על מנת שקנס יהא משמעותי, יש להביא בחשבון את שכרו של הנקנס, כדי שיוכל להביא בחשבון את ה'רווח' הצפוי, כנגד ההפסד הוודאי. ככלות הכל באה השביתה במסגרת מאבק כלכלי, וכשמגיעים הדברים לכך שאין מנוס מליתן צווי מניעה והצו מופר, יש להטיל קנס כזה שיחשבו ויחזרו ויחשבו אם מבחינה כלכלית 'כלכלי' להפר את הצו";
ג) מטעמים אלה החלטנו, בהחלטתנו שניתנה מיד אחרי שמיעת הערעור:
"בגין היום הראשון שבו היה על המערערים [מרקוביץ ודרימר] לקיים את הצו, או חלק ממנו (מהיום לא מהצו), יהיה על כל אחד מהמערערים לשלם קנס בסך של 1,000 ש"ח;
בגין כל יום נוסף או חלק ממנו, יגדל הקנס היומי בשיעור של 20% על הקנס המצטבר";
ד) המערערים אף הלינו כי הקנסות הוטלו עליהם אישית.
בנושא זה צדק בית הדין האזורי; קנס צריך שישולם על ידי מי שהקנס הוטל עליו, ולא על ידי הציבור, שאינו צריך לשלם מכיסו על מחדליהם של נבחריו, וכבר נפסק כי "בתשלום קנס המוטל על פלוני לא על ידי הנקנס, אלא על ידי 'מגבית', יש משום סיכול עשיית הדין במידה לא פחותה מאשר אי ציות לצו המניעה עצמו" דב"ע לב/4-6 בע' 416).

9. טענתם האחרונה של המערערים היא, כי לא היה מקום להוציא נגדם צו עיכוב יציאה מהארץ.
א) חופש תנועתו של אדם היא זכות קונסטיטוציונית ממדרגה ראשונה, ולכן יש לנהוג בזהירות רבה ביותר בהגבלתה (רע"א 18/89 פיכמן נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מב(4) 513, בע' 517; רע"א 26/89 משרקי נ' רותם בע"מ, פ"ד מב(4) 548, בע' 552). דברים אלה יפים לא רק שעה שדנים בהליך אזרחי מובהק;
ב) במקרה שלפנינו לא ביקשה צים עיכוב יציאתם של המערערים, ובית הדין החליט על כך מיוזמתו. אמנם רשאי בית משפט להשתמש בסמכותו הטבועה שעה שהוא סבור שהעדרו של צד עשוי להכביד על ניהול משפט, אך עליו לעשות כן בזהירות רבה (אף יותר מהנדרשת שעה שצד, שהוא המעוניין במשפט ובתוצאותיו, מבקש את העיכוב), ולנמק את החלטתו. יש לזכור, כפי שהדגשנו בדב"ע מט/48-44 הנ"ל, בע' 161), כי בית הדין, בפועלו לאכיפת צו שניתן על ידו, אינו תובע את עלבונו של בית המשפט על שצו מצוויו הומרה (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, בע' 2250; הובא גם בע"א 24/78 הנ"ל, בע' 105). המטרה העיקרית של שימוש בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט "היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו" (ע"א 24/78 הנ"ל, בע' 105);
ג) משלא נתבקש צו עיכוב יציאה, ומשלא נימק בית הדין האזורי את טעמיו למתן הצווים, דינם להתבטל, מה עוד שאנו לא מצאנו טעם שיצדיק צו יוצא דופן שכזה.

10. לקראת סיום, אין לנו אלא לחזור על אשר אמרנו בהליך אחר, שגם עניינו היה צו לפי פקודת בזיון בית המשפט:
"על מנת הסר ספק נבהיר, כי אין בעובדה, שביטלנו חלק מהחלטות בית הדין האזורי, כדי להביא למסקנה, כי אין אנו רואים בחומרה רבה את התנהגות המערערים, בבזותם את צווי בית הדין. נהפוך הוא - אנו סבורים כי בית הדין האזורי נהג כדין משהפעיל את סמכותו לפי פקודת בזיון בית המשפט, משהתבקש לכך, כדי לקיים הלכה למעשה את שלטון החוק" (דב"ע מז/8-1 שלם ואח' - מ"י, פד"ע יח 370, בע' 378).
לא נותר לנו אלא לקוות כי המערערים והאיגוד יפעלו לאלתר לסיום השביתה, ועם סיומה יכנסו הצדדים למו"מ על מנת ליישב את המחלוקת שביניהם.
ניתן היום, ב' באייר תשנ"א (16.4.1991).








דבע בית הדין הארצי לעבודה 48-25/נא אפרים מרקוביץ , יעקב דרימר נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, [ פד"ע: כג 96 ] (פורסם ב-ֽ 16/04/1991)