פסקי דין על בלקור מוצרי צריכה בע"מ | פסקי דין על עו"ד ברוך חכים | פסקי דין על עו"ד אהוד שוכטוביץ |

1686/05 רעא     01/06/2005




רעא 1686/05 בלקור מוצרי צריכה בע"מ נ' עו"ד ברוך חכים ,עו"ד אהוד שוכטוביץ






בבית המשפט העליון

רע"א 1686/05

בפני
:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המבקשת:
בלקור מוצרי צריכה בע"מ



נ ג ד

המשיבים:
1. עו"ד ברוך חכים
,מנהל מיוחד לחברה אי.סי.אם

2. עו"ד אהוד שוכטוביץ
,כונס נכסים לחברה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.2.05 בע"א 3960/04 שניתן על ידי כבוד השופטת ש. דותן

בשם המבקשת: עו"ד שמואל להב

בשם המשב 1: עו"ד יובל ינקו
החלטה
1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו נדחה ערעור המבקשת על החלטת רשם בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את טענות המבקשת בדבר עיקול זמני אשר הוטל על נכסיה.

2. החברה אי.סי.אמ יצרני מיזוג אוויר בע"מ (להלן – "החברה") מצויה בהליכי פירוק וכינוס נכסים. במסגרת הליכים אלו (פש"ר 1336/03), הגישו המנהל המיוחד של החברה, וכונס הנכסים, בקשה לבית המשפט למתן הוראות, אשר כללה בקשה להטלת עיקול זמני על כספים עד לסכום של 2,927 מליון ₪ המגיעים מהמבקשת בתורת מחזיקה לשלוש חברות (להלן – "החברות החייבות") אשר עלפי הטענה לא שלמו תמורה של חוזה מכר לחברה שבפירוק. רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע. אזר ז"ל) קיבל בקשה זו והורה על מתן צו עיקול זמני. בהמשך לכך, המשיבים הגישו בקשה לאישור העיקול ואילו החברות החייבות הגישו בקשה לביטול העיקול.

בדיון משולב בשתי הבקשות בפני
כב' הרשם ברוך טענה המבקשת בתורת "מחזיקה" שתי טענות: אשר לבקשה לאישור העיקול נטען כי יש לסלקה על הסף מאחר שהיא הוגשה ללא תובענה עיקרית כנגד החברות החייבות כנדרש ואף לא בסמוך לפני הגשת תובענה עיקרית כזו כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולכן ממילא, על פי הטענה, הבסיס לצו העיקול נשמט. אשר להליך הבקשה לביטול העיקול, טענה המבקשת כנגד החלטת הרשם שלא לאשר את צירופה להליך שהוגש על ידי החברות החייבות.

3. אשר לטענה הראשונה בבקשה לאישור העיקול, נפסק על ידי הרשם כי הליכי עיקול במסגרת פירוק אינם כפופים למגבלות תקנות סדר הדין האזרחי במקום שדרישות ההליך המיוחד מצדיקות את הסטייה מהן, ובמקרה זה כך הוא המצב; אשר לטענה השניה נפסק כי יש להסתפק במתן זכות נוכחות וטיעון למבקשת בתורת מחזיקה בהליך שיזמו החברות החייבות לביטול העיקול. על החלטות אלה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

4. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שבחן לגופן את שתי טענותיה של המבקשת. לענין הטענה בדבר סטייה מתקנות סדר הדין האזרחי במתן צו העיקול, קבע בית המשפט כי מכח הוראות סעיפים 276 ו-281 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1989 ותקנות 2 ו-36 לתקנות החברות (פירוק), חל דין מיוחד לעיקול זמני, אם ובמידה שתקנות סדר הדין האזרחי אינן מתיישבות עם הצרכים המיוחדים של הפירוק. חיזוק מצא לכך גם בהלכה הפסוקה (רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי, פד"י נא(5) 355, 357; ורע"א 6428/98, דוד נ' מפרק דגני עמירים, פד"י נג(1) 280, 284).

אשר לטענה השניה, קבע בית המשפט כי בדין קבע הרשם שהמבקשת אינה צד להליך ביטול העיקול הזמני אף שהותר לה להגיש תצהיר מטעמה. בית המשפט מתח ביקורת על המבקשת בשל השהיית הצגת עמדתה ביחס לעיקול הזמני תקופה ארוכה ומצא בכך טעם לפגם.

5. בבקשת רשות הערעור חזרה המבקשת על טענותיה בערעור בשני המישורים. ייאמר כבר בשלב זה כי בין לבין בוטל הליך הבקשה לביטול העיקול על פי בקשות החברות החייבות, ומשכך, טיעוניה של המבקשת ביחס למעמדה באותו הליך התייתרו.

נותרה טענת המבקשת לענין הליך אישור העיקול, הנוגעת לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי באשר להטלת עיקול זמני על הליכי פירוק. השאלה העולה בעקבות טענה זו היא - האם דרישת תקנות סדר הדין האזרחי בתקנה 363, לפיהן רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, ובלבד שהתובענה תוגש בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו, חלה גם בהטלת עיקול זמני בהליכי פירוק; או שמא נכון לומר כי הליכי פירוק הם מטריאה מיוחדת אשר לגביה דרישות אלה, אינן ישימות. השאלה מתעוררת מאחר שבמקרה זה העיקול הזמני ניתן זמן ניכר בטרם הוגשה התובענה העיקרית.

המבקשת טוענת כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרחיקת לכת, במובן זה כי למעשה נמנעת תחולתן של הלכות סדר הדין האזרחי על הליכי עיקול בפירוק חברות. לקביעה זו, הסוטה מהדין הקיים, יכולה להיות השפעה גם על הליכים מקבילים כמו פשיטת רגל, כך נטען. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי קביעת בית המשפט קמא סותרת את ההלכה הפסוקה המדגישה שיש להרחיב את ההגבלות על בקשות עיקול לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן נטען, כי לא ניתן לקבוע שתקנות הפירוק הנוגעות להליכי עיקול בפירוק גוברות על תקנות סדר הדין הרלוונטיות, שכן יש ליישב ביניהן וניתן לעשות כן במקרה זה. לשיטתה של המבקשת, משלא הוגשה התובענה העיקרית בתוך שבעה ימים מיום הגשת בקשת צו העיקול הזמני על פי תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין, הרי שצו העיקול פקע מכח תקנה 370, ומכאן שהתעלמותה ממנו היתה כדין.

6. דין הבקשה להידחות.
שאלת היחס בין דרישות תקנות סדר הדין האזרחי ביחס לעיקול הזמני לבין חלותן של דרישות אלה בהליכי פירוק נענתה על ידי בית המשפט המחוזי בדרך הפנייתו לתקנה 2 לתקנות החברות (פירוק) התשמ"ז-1987 הקובעות באופן מפורש כי על "הוראות תקנות סדר הדין יחולו הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין;"

גם בהלכה הפסוקה שצויינה בידי בית המשפט (פרשת שמחון, שם, ופרשת סימון דוד, שם) היתה התייחסות לסמכות הרחבה והגמישה הנתונה לבית משפט של פירוק בעניינים שבסדר דין בהליכי פירוק, ובכלל זה בענייני עיקולים זמניים, צווי עיכוב יציאה מן הארץ, וכיוצא באלה.

המסגרת העקרונית להסדרת הסוגיה אותה מעלה המבקשת קיימת, איפוא, בדין ובהלכה הפסוקה, ולפיכך לא עולה בענין זה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי המחייבת מענה בערכאה שלישית. אשר לשאלת יישום המסגרת העקרונית האמורה למקרה הפרטני – ענין זה נוגע לצדדים הישירים ואינו מעמיד שאלה עקרונית כללית הראויה לרשות ערעור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פד"י לו(1) 123). די בכך כדי לדחות את הבקשה.

7. מעבר לנדרש ייאמר כי אף לגופם שלדברים אין ממש בבקשה ודינה להידחות.

תקנה 363 לתקנות סדר הדין קובעת:

"(א) בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת תובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה איננה במקור).

במקרה זה, אין אנו נדרשים לשאלת תחולתה של תקנה זו בפרט, ושל תקנות סדר הדין האזרחי, על הליכי עיקול זמני במהלך פירוק בכלל; כן אין אנו נדרשים לדיון בהלכה שנפסקה בעניין שמחון, המצמצמת תחולה זו באופן ניכר לגבי הליכי פירוק ומקנה לבית המשפט של פירוק שיקול דעת נרחב בשאלת הסעדים הזמניים בהליכים אלה. זאת, משום שהמשיבים הצליחו להוכיח את עמידתם במגבלות תקנה 363(א) גופה, ובפרט בתנאי הרשום בסיפא לתקנה, וזאת במובן הבא: אמנם, בין הגשת הבקשה לעיקול זמני לבין הגשת התובענה העיקרית חלף במקרה זה פרק זמן רב, ודאי למעלה משבעה ימים כנקוב בתקנה, אולם הדבר נעשה באישור בית המשפט, ולכן מתקיים התנאי בסיפא לתקנה 363 כי התובענה הוגשה במועד אחר שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שנרשמו.

התובענה העיקרית בענייננו הינה בקשה לחיוב נושאי משרה, במסגרת בקשה למתן הוראות מאת המשיבים. מהחלטת בית המשפט בבש"א 6758/04 (כב' השופטת ו. אלשיך) מיום 11.03.04 עולה, כי ניתנה למשיבים ארכה בת 30 ימים להגשת הבקשה לחיוב נושאי משרה. ביום 11.05.04 הוארכה ארכה זו ב-30 ימים נוספים, לבקשת המשיבים. לטענתם, במהלך החודשים העוקבים השקיעו המשיבים מאמצים רבים לאיסוף ראיות לצורך הגשת הבקשה. הבקשה עצמה הוגשה ביום 06.12.04. ביום 06.01.05 ניתנה ארכה נוספת, לצורך המשך איסוף ראיות (בש"א 25116/04). ההארכות שניתנו אמנם אינן סמוכות ועוקבות זו לזו במדויק, אולם יש בהן כדי לשקף תהליך מתמשך של אישור בית המשפט למשיבים לצורך הגשת כתב הטענות בהליך העיקרי על פי המקובל והנהוג בפרקטיקה של כינוס נכסים. תכליתו של תהליך זה ליתן זמן מספיק לכונס או למפרק להכין תובענה עיקרית שביסוסה מחייב לא אחת זמן ניכר לאיתור נכסים, מסמכים ונתונים.

נראה, אפוא, כי במובן זה עמדו המשיבים בתנאי תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, על פי רוחה ותכליתה. מכאן, שהשאלה הכללית אותה העלתה המבקשת אינה מחייבת התייחסות והכרעה.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם לקופת הכינוס של החברה בפירוק את הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג באייר תשס"ה (1.6.05).

ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05016860_r03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 1686/05 בלקור מוצרי צריכה בע"מ נ' עו"ד ברוך חכים ,עו"ד אהוד שוכטוביץ (פורסם ב-ֽ 01/06/2005)