פסקי דין על פרקליטות מחוז ירושלים | פסקי דין על כהן ירון

3002/02 פ     18/03/2002




פ 3002/02 פרקליטות מחוז ירושלים נ' כהן ירון





פרקליטות מחוז ירושלים

בעניין:
המאשימה
עו"ד ירון מינטקביץ

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . כהן ירון

2 . כהן אברהם

הנאשמים
עו"ד ראובן בר חיים

עו"ד יאיר גולן
ע"י ב"כ
החלטה
העתירה

1. לפני עתירה לגילוי ראיה חסויה, שהוטלה בתעודה שהוציא השר לביטחון הפנים.
הדיון בעתירה נערך ביום 3.3.02, שלא בנוכחות הנאשמים ובאי-כוחם, וזאת על פי הוראת סעיף 46(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר מסמיכה את בית המשפט לנהוג כך כאשר דן הוא בעתירה לגילוי ראיה חסויה:

"46. הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה
(א) הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית המשפט העליון או בית המשפט, לפי הענין, לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין".

תוכן הראיה הובא לפני בהתאם להוראת סעיף זה.

2. עסקינן בתעודת חיסיון (המסומנת ת/1), שעליה חתם השר לביטחון הפנים לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שבו נאמר:
"45. חיסיון לטובת הציבור
אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

החיסיון הוטל בעניינו של כתב אישום שהוגש נגד שני הנאשמים, ירון כהן (להלן: הנאשם 1) ואברהם כהן (להלן: הנאשם 2). השניים הואשמו בשני אישומים: סחר בסם מסוכן, עבירה על סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה על סעיף 7 לאותה פקודה.
החיסיון מתייחס לאישום השני והוטל על מקום התצפית ועל האמצעים אשר שימשו בעת עריכת התצפית. באי-כוח הנאשמים טענו כי החיסיון פוגע בהגנת הנאשמים.

המבחן לגילוי החומר החסוי

3. מהו המבחן להכרעה בשאלה אם יוסר חיסיון או אם יישאר על כנו? החיסיון המוטל על ראיה עלול לפגוע בהגנת הנאשם, בזכות החקירה הנגדית ובזכות שהדיון המשפטי יתנהל בפומבי, קבל עם ועדה. השופט ד' לוין בע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1),
827, 831-832, מתייחס לנקודה זו, באומרו:

"כדי להגיע לחקר האמת שומה על השופט להיעזר בכל אותם כלים שהמחוקק העמיד לרשותו לבחינה ובדיקת הראיות. אחד האמצעים המובהקים בנושא זה הוא בהעמדת כל חומר הראיות לעיונו וניהול חקירה נגדית ראויה המאפשרת חדירה לעומקן של הראיות וחשיפת האמת...
לצד החשיבות הרבה שיש לייחס לעקרון דלעיל (הכוונה לחשיבות החקירה הנגדית וחשיפת האמת - מ' ר') ניצבת לא אחת מציאות החיים ומכתיבה חריגה מהעיקרון. שכן ייתכנו מקרים, בהם חשיפת הראיות עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב ותסוכל המטרה העיקרית שמבקשים לחתור אליה, בניית התשתית העובדתית, שעל-פיה יוכל בית המשפט להגיע לחקר האמת".

על חשיבותה של החקירה הנגדית עמד השופט אגרנט (כתוארו אז) בבג"ץ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקירה הנגדית (עדן), פ"ד יג (1) 5, 23:

"החקירה שכנגד רואים אותה כמכשיר היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל-דין לשם גילוי האמת במשפט...אכן, יעילותו של אמצעי זה, כמכשיר לגילוי האמת, יסודה בשתי המטרות שלהן הוא משמש, וביתר דיוק: בשני סוגי העובדות שניתן לגלותן, באמצעותו, מפי העד שמסר את דבריו בחקירה ראשית או במסמך המכיל את העדות שנגבתה מפיו שלא במשפט גופו. לסוג אחד של עובדות שייכות אלו העשויות לערער את מהימנות העד, בהראותן, למשל, כי מקור ידיעותיו הוא מפוקפק או כי פעמו בלבו מניעים למסירת עדותו שהם כה נפסדים עד כדי לשלול אמון באמיתותה. לסוג האחר שייכות העובדות שהעד טרם סיפר עליהן והעשויות להשלים את התמונה שצוירה על-ידיו, להכניס בה תיקונים או דיוקים ולהסיר את הסילוף אשר ההרצאה החד-צדדית של סיפור המעשה - אפילו כאשר נעשתה בתום לב - עלולה לסלפו".
הבעיתיות בשאלת הטלת החיסיון מוצגת גם בדבריו של השופט (כתוארו אז) ברק בעניין ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729, 737:
"מנקודת מבטו של הנאשם ומנקודת מבט הגינותו של ההליך הפלילי, יש לגלות כל חומר חקירה. כבר ראינו, כי 'אין חקר לתבונת סניגור מוכשר', העשוי להשתמש בכל שבריר של ראיה למען הנאשם. בדומה, מנקודת המבט של בטחון המדינה עשוי להיות חומר חקירה שאין לגלותו, תהיינה הנסיבות במשפט אשר תהיינה..."

בע"פ 383/71 יהודאי נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(1), 267, 277, עמדה לדיון השאלה עד כמה יש לחייב עד תביעה לחשוף, את מקומה של תצפית שבה ניצב העד וסקר מתוכה את המתרחש במקום האירוע הנדון. שופט המיעוט עציוני מצא כי:

"...איסור על שאלות בדבר מקום התצפית, יש בו כדי לפגוע קשות בזכותו האלמנטרית של נאשם לחקירה שכנגד אשר מטרתה לערער את מהימנות העד, כמו למשל בנסותו להראות כי מאותו מקום או באותה שעה, לא יכול היה העד להבחין בנאשם כלל וכלל".

שופטי הרוב (מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) והשופט קיסטר) הדגישו דווקא את האינטרס הציבורי, שהוא הטלת חיסיון על זהותו של מודיע, שיטת השגת הידיעה והנסיבות שבהן הושגה, שכן אלמלא ייעשה כן, תהא מלאכת המשטרה מסוכלת, ולכן יש להטיל חיסיון גם כשמדובר בחיסוי מקומה של עמדת תצפית (שם, עמ' 273). שופטי הרוב, שהשאירו את החיסיון על כנו, הביאו בחשבון שהיו ראיות נוספות, שעליהן לא הוטל חיסיון.

4. מהו אם כן המבחן להכרעה בשאלת החיסיון? בע"פ 491/87 נקש נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 851, 855-856, נאמר שהכלל החל ביחס לתעודת חיסיון לטובת המדינה (תעודת חיסיון המוצאת על-פי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) צריך לחול, בבחינת קל וחומר, על תעודה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר באה להגן על אינטרס ציבורי, שאינו כרוך בסיכון לביטחון המדינה.

בב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729, 736-739, נדונה עתירה לגילוי ראיות לפי סעיפים 44(א) ו-46 לפקודת הראיות. באותה פרשה הואשמו המבקשים בפרטי אישום שונים, שעניינם, בין היתר, פעולות בארגון טרור או חברות בו, קשירת קשר לביצוע פשע, רצח וניסיון לרצח. מדברי השופט ברק (כתוארו אז) באותו עניין, עולה, כי נקודת המוצא היא האם נפגעה הגנתו של הנאשם במקרה הקונקרטי:

"...הכרעתו של בית המשפט אם להכיר בחיסיון או להורות על גילוי הראיה נקבעת לפי המבחן, אם הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה. ...על כן אם חומר החקירה אשר לגביו חל החיסיון חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז בודאי שהצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. שום נימוק בטחוני ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה...
לעיתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעיתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים, בהרשעת הנאשם או בזיכויו... במצב דברים זה יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיונית מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הביטחוני של הראיה בחשיפתה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על גילוי...על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות ואת מיקומה של הראיה במסכת זו. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם."

5. כך, למשל, בב"ש 838/84, הנ"ל, שם, בעמוד 739, נאמר:

"...לא הרי חשיבותה של ראיה חסויה בדבר מקום התצפית, אם עדות הצופה היא העדות היחידה עליה מבקשים לבסס את הרשעת הנאשם, כהרי חשיבותה, אם בנוסף לעדות הצופה קיימות ראיות נוספות, בלתי חסויות, המסבכות את הנאשם בביצוע מעשה העבירה...ולא הרי שני אלה, אם שאלת התצפית אינה שנויה במחלוקת."

"מבחן החיוניות" מופיע גם בדבריה של השופטת דורנר בע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 433, 442, בהתייחסה להוראת סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:

"באיזון המתחייב על-פי ההוראה הנ"ל בין שני אינטרסים ציבוריים - עשיית צדק מזה ועניין ציבורי חשוב...מזה - גוברת עשיית הצדק. כלומר, על בית-המשפט להורות על גילוי ראיה החיונית להגנה גם אם הפגיעה בעניין הציבורי או בביטחון היא חמורה..."

כך גם אומר השופט חשין בבש"פ 632/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 176, 178:

"...תחנת המוצא ותחנת הסיום בנושא החיסיון הוא הצורך בעשיית צדק לנאשם, בקיומו של משפט הוגן. הגינות היא אמת-המידה וצדק הוא המבחן. הם אשר יקבעו בשאלת החיסיון, ועל-פיהם יוכרע הדין. עיקר היא עשיית משפט צדק לנאשם, שמירת זכותו למשפט הוגן, ופגיעה באלו תחייב מעצמה הסרת החיסיון."

כיצד נקבע האם הראיה חיונית להגנת הנאשמים? עמדה על-כך השופטת דורנר בע"פ 889/96, הנ"ל, שם, בעמ' 443-444:

"ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, בין באופן ישיר, על-ידי ביסוס טענות ההגנה, ובין בעקיפין, על-ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה, היא חיונית להגנת הנאשם.
פשוט הוא שחיוניותה של הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון לרבות כתב האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה בין התביעה לנאשם...למשטרה ולנאשם מטרות שונות בחקירת העד. הנאשם מבקש לדלות מן העד מידע שיסייע להגנתו, בעוד שחומר החקירה המשטרתי נועד במקרים רבים לבסס את אשמת הנאשם. לדוגמה, בחקירה במשטרת ישראל יישאל השוטר שהיה בתצפית אם ראה את מעשה העבירה, ואילו הנאשם יישאל על מקום התצפית על-מנת להוכיח כי לא ניתן היה להבחין בנעשה...
לדעתי, ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת. הדבר בוודאי נכון אם העדות החסויה היא הראיה היחידה האפשרית באותו עניין מלבד עדותו של הנאשם."

לדברים אלה הסכים הנשיא ברק (שם, עמ' 466):

"...השאלה הינה אם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שאם יוצא מהכוח אל הפועל, כלומר החיסיון יוסר - יש בו לפחות כדי להעלות ספק באשמת הנאשם. בחינת הפוטנציאל הראייתי תיעשה על-ידי בית המשפט, על רקע האופציות הראייתיות השונות הגלומות באותה עדות. על אופציות אלה ילמד השופט ממכלול הנסיבות, לרבות ציפיותיו של הנאשם, שאותן הוא רשאי למסור לבית המשפט שלא בנוכחות התובע. ציפיותיו של הנאשם נבחנות באמת מידה אובייקטיבית. השאלה אינה אם הנאשם סבור שיש ספק באשמתו. השאלה הינה אם בעדות טמון פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להעלות ספק סביר."

והשופט חשין, בעמ' 463, מוסיף:

"בית המשפט לא יכריע בשאלת החיסיון אלא לאחר שבקעת המחלוקת תיגלה לעיניו במלואה ובהשקיפו עליה סביב-סביב מעל כס המשפט. בעודו יושב על כס המשפט, יעמיד בית-המשפט עצמו סניגור-ממונה-לשעה - סניגור שהוא בית-משפט - וההכרעה בשאלת החיסיון תבוא בשיבתו, בה-בעת, גם כבית-משפט גם כבית-משפט-סניגור-ממונה. על דרך זו, דומה, יוכל בית-משפט להגיע להכרעה נכונה בשאלה אם אי-גילויה של ראיה פלונית יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ובעשיית צדק לנאשם."
(ראו גם ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' חמדאן, פ"ד נה(2)823, 827-828).

מן הכלל אל הפרט

6. ראשית כל יש לבחון האם הראייה החסויה חיונית להגנת הנאשם. לפי המבחן בע"פ 889/96, הנ"ל, יש להכריע בשאלה זו על סמך ההנחה כי הראיה תניב את המידע שהנאשם מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו והיא אינה מופרכת.
הראיה החסויה מתייחסת לאישום השני שבכתב האישום. תשובתו של הנאשם 1 לאישום זה היתה שהיה באזור הנזכר באותו אישום, אך לא החזיק בסם ולא נגע בתיקים שהכילו את הסמים. בתיק מצויות עדויותיהם של שוטר 645, השוטר אבי ביטון והשוטר ליאור שירוני. השוטר 645 ראה מישהו, שלא זיהה, מניח דבר מה בין הקוצים. השוטר אבי ביטון ראה את שני הנאשמים מגיעים למקום במכוניתו של נאשם 2 ואת נאשם 1 יורד מהרכב, ניגש לעבר התיקים ונוגע באחד מהם. השוטר ליאור שירוני ראה את הרכב עוזב את המקום לאחר מכן, כשנוהג בו הנאשם 1 (ת/20). לאחר שראיתי את הראייה החסויה, אוכל לומר שאין בה פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להעלות ספק סביר באשמת הנאשם 1, לו הייתי מתיר את גילוייה.
תשובתו של הנאשם 2 לאישום השני שבכתב האישום היא שהיה במועד הנזכר באישום באזור בו נמצאו הסמים, אולם לא החזיק בשום סם ואין לו ידיעה על המקום המדויק שבו נמצאו הסמים. לאור העובדה כי נאשם 2 הודה שהיה במקום ובמועד הנזכרים בכתב האישום וכן מאחר ובעדותו של שוטר 645 לא נטען שראה שהנאשם 2 ירד מהרכב או נוגע בסמים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הראיה החסויה אינה נחוצה להגנתו של נאשם 2.

7. משנקבע כי הראיה אינה חיונית להגנתו של הנאשם 1 ושאין לה חשיבות להגנת הנאשם 2 יש לבחון מהי החשיבות היחסית של הראיה ביחס להגנתו של נאשם 1. חשיבותה היחסית של הראיה תישקל אל מול הפגיעה באינטרס הציבורי הכרוכה בהסרת החיסיון.

8. אכן, אין להתעלם מכך שהחיסיון המוטל על הראיה פוגע במידה מסוימת ביכולתם של הסניגורים לקיים חקירה נגדית מקיפה. ברם,לאחר עיון בראיה החסויה, דומה כי ספק רב אם קיום חקירה נגדית, לו היה מוסר החיסיון, היה מועיל לנאשם 1.

9. לעומת זאת, לאור המידע שהובא לפני, הסרת החיסיון כרוכה בפגיעה קשה באינטרס הציבורי, אשר למטרת ההגנה עליו הוצאה תעודת החיסיון. בחינת משקל הפגיעות, בהגנת הנאשמים, אם יושאר החיסיון על כנו מזה, ובאינטרס הציבורי, אם יוסר החיסיון מזה, מביאה למסקנה כי משקל הפגיעה באינטרס הציבורי הינו גדול יותר.

סוף דבר

10. לאור האמור, מאחר שהראיה החסויה אינה חיונית להגנתו של הנאשם וחשיפתה תביא לפגיעה קשה באינטרס הציבורי, הגדולה מהפגיעה בהגנתו של הנאשם, הוחלט שלא להתיר את גילוי הראייה החסויה.

ניתנה היום ה' בניסן, תשס"ב (18 במרץ 2002) שלא במעמד הצדדים.

משה רביד
, שופט

1
בתי המשפט
פ 003002/02
בבית המשפט המחוזי בירושלים
תאריך:
כב' השופט משה רביד

בפני
:








פ בית משפט מחוזי 3002/02 פרקליטות מחוז ירושלים נ' כהן ירון (פורסם ב-ֽ 18/03/2002)