פסקי דין על עמיחי קרביץ | פסקי דין על איתמר פטישי | פסקי דין על אברהם סיני | פסקי דין על יניב האפט |

31705-05/15 א     05/09/2017




א 31705-05/15 עמיחי קרביץ נ' איתמר פטישי, אברהם סיני, יניב האפט








בית משפט השלום בחיפה


ת"א 31705-05-15 קרביץ נ' פטישי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
נסרין עדוי-ח'דר


התובע

עמיחי קרביץ
ע"י ב"כ עו"ד אילן גולדנברג


נגד


הנתבעים

1.איתמר פטישי
ע"י ב"כ עו"ד אחיעד הראל ועו"ד לירון ספיר
ממשרד קצנל דימנט, עורכי דין

2.אברהם סיני

(התביעה נגדו נמחקה)

3.יניב האפט
ע"י ב"כ עו"ד יניב דקל
ועו"ד רונה פרידמן

ממשרד עו"ד עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'



פסק דין

תביעה כספית על סך של 135,300 ₪.

התובע, גמלאי המתגורר בחיפה, הגיש את תביעתו המקורית נגד שלושה נתבעים:
נתבע 1, מר איתמר פטישי
(פטישי) איש עסקים; נתבע 2, מר אברהם סיני
(סיני), רואה חשבון; נתבע 3, מר יניב האפט
(האפט).

יצוין, כי ביום 23.3.10 ניתן צו לכינוס נכסיו של סיני, במסגרת הליך פשיטת רגל, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (פש"ר 20107-12-09), וביום 7.1.14 ניתן לסיני הפטר מכל חובותיו. משהתובע לא נטל חלק בהליכי חדלות הפירעון של סיני, נמחק סיני מהתביעה.

לטענת התובע במהלך חודש יולי שנת 2008 פנה אליו האפט בהצעה לסחור במטבע זר באמצעות חברה זרה בשם
"start forex"
(החברה).
לטענתו, האפט הציג את עצמו כשלוח מטעם החברה, כן הציג את החברה כחברה בע"מ המנהלת עסקים בישראל.
לטענת התובע האפט הציע לו לסחור במטבע זר באמצעות פלטפורמה אינטרנטית ייחודית, אותה מעמידה החברה, וכי בגין השקעותיו ופעילותו הוא יקבל מענק בשיעור של 30% מסכום השקעתו. כן טען, כי האפט הציע בנוסף את הדברים הבאים:

"מאידך, כך הציע בנוסף, הוא ישלם לחברה עמלה בשיעור של 2 "פיפס בלבד", כל זאת בתנאי שהתובע יבצע באמצעות החברה פעילות כספית (מחזור מסחר במינוף) בשיעור של 40,000,000 ₪ דולר במשך תקופה בת 4 חודשים. בנוסף יניב הצהיר בפני
הנתבע [ככל הנראה הכוונה לתובע, נ.ע], במסגרת הצעתו, כי הוא יהא רשאי לדרוש ולקבל על סכום שייזקף לזכותו אצל הנתבעת [ככל הנראה הכוונה לחברה, נ.ע] בכל עת שיבקש זו, כפוף לתשלום "דמי פדיון" בסכום של 30 דולר" (סעיף 5 בכתב התביעה וסעיף 22 בסיכומים).

את האמור לעיל הגדיר התובע כ"ההצעה".

לטענת התובע לאחר שהוא נענה להצעה והשקיע סכום בשקלים השווה לסך של 25,000 דולר בחברה (זאת באמצעות שתי המחאות: אחת מיום 29.6.08, על סך של 33,000 ₪; שניה, מיום 29.7.08, על סך של 49,500 ₪) במהלך החודש הראשון לפעילות המסחר, התגלתה תקלה בפלטפורמה הייחודית, שסיפקה החברה למסחר במטבע זר, אשר מנעה ממנו לבצע מסחר.
לטענת התובע, התברר לו כי החברה לא רשומה ברשם החברות בישראל, ומשכך הוא פנה לנציגי החברה
על מנת להתריע בפני
הם על התקלה, ועל אף פניותיו הרבות, לא ניתן לו מענה של ממש. לאחר מכן, שלח התובע אל החברה ונציגיה מכתבים בהם, בין היתר, העלה את טענותיו וביקש את כספו חזרה.
לטענת התובע לאחר שמכתביו לא נענו הוא "הבין כי קיימת מגמה וכוונה בתופעות המתוארות לעיל- תופעות שכולן מיועדות לקפח אותו, לגזול את כספו. התברר לתובע כי החברה הינה גוף אובייקטיבי הנותן ללקוחותיו כלי ("פלטפורמה") לסחור באמצעותו. החברה הינה מי שפועלת נגד הלקוח (בענייננו: נגד התובע) הפסד של הלקוח הוא רווח של החברה שמפעילה ומכאן כל אותן תקלות, כביכול, שלא היו אלא 'תקלות יזומות, חסרות כל תום לב מצד החברה, מנהליה ומפעיליה'" (סעיף 10 בכתב התביעה).

על רקע זה הגיש התובע את התביעה דכאן, במסגרתה טען כי יש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום הסך של 135,300 ₪, לפי החישוב הבא:
סך של 104,077 ₪ הוא סכום ההשקעה המקורי של התובע (סך של 82,500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
סך של 31,233 ₪, תשואה בשיעור 30% על השקעתו.

מנגד, הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף ממספר טעמים:
חוסר סמכות מקומית-
נטען כי הנתבעים לא מתגוררים באזור שיפוט זה והחברה- שלטענתם היא בעלת הדין העיקרית (טענה שתפורט להלן)- כלל לא רשומה בישראל.
התיישנות ושיהוי-
הנתבעים הצביעו על כך שהאירועים נשוא כתב התביעה התרחשו בחודשים 6/2008- 7/2008, כאשר התביעה הוגשה ב 5/2015, דהיינו חודש לפני תחילת ההתיישנות.
לחילופין, נטען כי אף אם התביעה לא התיישנה הרי שהיא הוגשה בשיהוי ניכר, ללא כל הסבר, כאשר הפעם האחרונה שהתובע יצר קשר עם נציגי החברה, הייתה בשנת 2009.
העדר עילה ויריבות-
לטענת הנתבעים, בעלת הדין הנכונה היא החברה, אליה העביר התובע את הכספים אותם הוא תובע כעת, עימה הוא התקשר, התקשרות לפיה היא זו שהייתה אמורה לשלם לתובע את תשואתו (ככל שהיה זכאי לה).
כן טענו הנתבעים, כי הם לא היו בעלי תפקיד בחברה, הם לא היו בעלי עניין בחברה, הם לא היו נושאי משרה בה, ואף התובע לא טען כך, ומשכך לא קמה כל עילה שבדין לחייב אותם בחובות של החברה.
בעניין זה האפט טען, כי הוא היה עובד של החברה רק בשנת 2008, כאשר הוא היה בתפקיד זוטר במחלקת השיווק של החברה.
פטישי טען, כי הוא היה חלק קטן מקבוצת משקיעים שהשקיעה במהלך המחצית השנייה של שנת 2008 בחברת האם של החברה, ומשכך, ככל שהיו לתובע טענות כנגד התנהלותו כבעל מניות בחברה, מכוחן הוא היה מבקש לחייב אותו בחובות החברה, הרי שהיה עליו לעתור להרמת מסך כפולה.

לגופן של הטענות, טענו הנתבעים כי התובע הסתיר פרטים רבים בתביעתו, כדלהלן:
אכן החברה פרסמה ברבים הצעה, אך ברי כי לאחר ההצעה וקבלתה מתנהל משא ומתן בין החברה ללקוח- המשקיע. לטענתם, תחילה האפט היה יוצר קשר טלפוני עם לקוחות שהביעו התעניינות בהצעה, ולאחר שיחת שיווק היה מעביר את פרטי הלקוח לנציגי החברה. לאחר מכן, הנציגים הנ"ל היו מתאמים פגישה במשרדי החברה עם הלקוח, במסגרתה היו ניתנות כל ההנחיות ללקוח, ואז היו נציגי החברה חותמים על הסכם עם הלקוח.

הנתבעים הצביעו על כך שהתובע כלל לא ציין את עניין החוזה בתביעתו, הוא לא הציג את החוזה שנחתם בינו לבין החברה, הוא לא טען בשום שלב כי לא חתם על הסכם עם החברה ואף בכתב תביעתו ציין כי נערך הסכם התקשרות בין הצדדים (סעיף 26), אותו לא צירף בשום שלב.
לטענת הנתבעים יש לזקוף עניין זה לחובתו של התובע וחזקה כי בהסכם ההתקשרות ישנם סעיפים הפוטרים את החברה מאחריות במקרים כגון דא.

עוד נטען כי התובע לא צירף כל ראיה לטענתו העיקרית, כי בבואו לבצע פעילות מסחר אינטרנטית היו תקלות רבות, כן לא הוכיח כי ככל שהיו תקלות, אלו היו מכוונות. לא צורפה כל ראיה לתקלות הנטענות במחשבו של התובע, לא כל שכן להיותן של התקלות מכוונות.

אלו היו בתמצית טענות הצדדים בתביעה.

אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות, הן על הסף והן לגופה, כפי שיפורט להלן.

דיון והכרעה
טענות סף:
חוסר סמכות מקומית: משהגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מתייתר הדיון בטענה זו. אך אציין בקצרה, כי בכתבי הטענות ובחומר הראיות שהובא לא נטען ולא הוברר מאומה בעניין זה. כך לדוגמא, לא נטען היכן וכיצד בוצע הקיבול להצעה, לא צוין אם נחתם הסכם ומקל וחומר לא צוין מיקום החתימה כן לא התבררו יתר התנאים הקבועים בסעיף 3 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

התיישנות: דין הטענה להידחות, שכן היא התבססה רק על המועד בו העביר התובע את התשלום לחברה, ולא על יתר טענות התובע, כגון, המועד בו גילה את התקלה הנטענת, או פירוט השיחות/ פגישות שנערכו עימו, לאחר המכתבים ששלח וכשנה לאחר מועד העברת התשלום.

באשר לטענת השיהוי, מצאתי כי יש בה ממש. התובע לא נתן כל הסבר מדוע המתין זמן כה רב בטרם הגיש את תביעתו, כאשר בכתב התביעה צוין כי הניסיונות האחרונים ליישב את המחלוקת בין הצדדים, נעשו בשלהי שנת 2009. מאז לא ידוע אילו פעולות נקט התובע על מנת להשיב את כספו, או אם בכלל נעשו פעולות כאלו.

כך גם הטענה להעדר עילה ויריבות, היא טענה שאכן יש בה ממש. התובע הצהיר כי הכספים הועברו לחברה, כי החברה היא זו שפרסמה את ההצעה ולא ניתן כל הסבר מפיו מדוע לא צירף את החברה כצד להליך.
בעניין זה, טען התובע כי:
"בתביעה זו לא מתעוררת כלל השאלה האם ראוי, בנסיבות העניין, "להרים את המסך" בין "החברה" לבין מנהליה ו/או בעלי מניותיה, שכן, כאמור, איננו עוסקים בחברה במשמעותה בדין. ברם גם אם "החברה" הייתה רשומה בישראל כחברת חוץ, נסיבות העניין והעובדות המפורטות [...] היו מצדיקות את "הרמת המסך"...כאמור בענייננו, העיקרון בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של "החברה" אינו חל" (סעיף 16 בכתב התביעה).
תחילה אציין, כי התובע, אשר לאורך כל כתבי טענותיו טרח לרשום "חברה", התעלם לחלוטין מכך שעיקרון האישיות המשפטית קיים אף קיים, כל עוד לא חוסלה החברה מרצון או בידי בית המשפט.
מטענה זו עולה, כי הסיבה היחידה לכך שהחברה לא נתבעה בהליך, היא שהחברה לא רשומה בישראל- לא משום שהיא לא צד רלוונטי ולא משום שאין לתובע טענה כלפיה.
רוצה לומר, החברה לא צורפה משום שהתובע סבר כי לא ניתן יהיה לנקוט הליך נגדה. מטענות התובע לא יכולתי שלא לקבל את הרושם כי אי צירוף החברה להליך נעשה משיקולים לבר משפטיים כגון עלויות צירוף החברה, או כי התובע סבר שהצירוף של החברה להליך עלול לסרבלו וכיו"ב. בכל מקרה, בין אם לא צורפה החברה במתכוון ובין אם מחמת טעות, החברה היא בעלת דין נכונה בהליך, והיה על התובע לצרפה, בייחוד כאשר הוא דרש השבה של סכומי כסף ששילם לחברה.

באשר לחיוב הנתבעים בחוב החברה, הרי שלעניין זה יפים דבריו של כב' השופט י' דנציגר :

"בנקודה זו אני רואה לנכון להעיר בקצרה הערה עקרונית, על מנת להבהיר את ההבדל המהותי שבין טענת ההתחייבות האישית לבין שתי הטענות האחרות הנטענות לא אחת בתביעות מסוג זה (טענת הרמת המסך בין חברה לבעלי מניותיה וטענת הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בחברה). תובע אשר התקשר תחילה בחוזה עם חברה בע"מ ואשר טוען כי בשלב מסוים התחייב כלפיו בעל מניותיה של אותה חברה, במפורש או במשתמע,
לקיים באופן אישי
את התחייבויות החברה על פי החוזה, טוען למעשה
כי נוצר בשלב מסוים קשר חוזי ישיר בינו לבין בעל המניות של החברה
. נטל ההוכחה לקיומו של קשר חוזי ישיר שכזה מוטל, מטבע הדברים, על התובע. למותר לציין כי ברקע עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, שהינו עיקרון יסוד בדיני החברות, ולכן על מנת להוכיח שבשלב מסוים נוצר קשר חוזי ישיר בין התובע לבין בעל המניות של החברה – בנוסף לקשר החוזי בינו לבין החברה או במקומו – לא די רק להצביע על כך שמדובר בבעל מניותיה של אותה חברה, ואף לא על כך שמדובר בבעל מניות שמשמש גם כמנהל החברה או כזה המעורב באופן פעיל ויומיומי בניהול עסקי החברה, אלא יש להציג ראיות המעידות על התחייבות אישית של בעל המניות כלפי התובע. ודוק, על התחייבות אישית שכזו חל כמובן עיקרון חופש הצורה הקבוע
בסעיף 23 לחוק החוזים,
ולכן היא יכולה להיעשות בעל-פה או בכל צורה אחרת, ואינה חייבת להיעשות דווקא בכתב, אך כך או כך נטל ההוכחה לקיומה של התחייבות אישית כזו מוטל על התובע
(ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון
(22.1.15) פסקה 54 בפסק דינו של כב' השופט דנציגר, ההדגשות במקור).

בענייננו התובע לא טען ולא הוכיח רכיב אחד מן האמור לעיל- על מנת לקצר די כי אומר שלא נטען ולא הוכח קשר חוזי שנכרת עם הנתבעים, ולא הוכחה כלל פעילותם של הנתבעים בחברה.

לאור כל האמור לעיל, ניתן היה, כבר בשלב זה, לסלק את התביעה על הסף. עם זאת, כפי שאראה להלן, בענייננו יש לדחות את התביעה לגופו של עניין, שכן התביעה לא הוכחה כלל.

דחיית התביעה לגופה:
בפועל, מטענות התובע עלה כי את תביעתו הוא השתית על הטענות הבאות: כי נכרת הסכם עם החברה; כי החברה התחייבה לספק פלטפורמה אינטרנטית לצורך מסחר במטבע חוץ; כי החברה התחייבה לרווח בשיעור מסוים; כי היו תקלות בפלטפורמה; כי התקלות הנ"ל מנעו את הסחר במטבע; כי התקלות היו מכוונות.

התובע לא הוכיח אף אחד מהנ"ל:
התובע לא צירף את הסכם ההתקשרות שבינו לבין החברה, על אף שלאורך כתב התביעה היו שזורים ביטויים מהם עלה כי אכן נכרת הסכם בכתב.
התובע לא הביא ראיה אחת להתחייבות החברה, למעט ההצעה שפורסמה ברבים. התובע לא ציין כלל מה התרחש החל מהופעת ההצעה בעיתונות, ועד למועד בו העביר את הכספים לחברה. כמו כן בהינתן כי התובע העביר סכום כסף ב 6/2008 ולאחר מכן העביר סכום כסף העולה על הסכום הראשון, הרי שניתן להניח כי עד להעברת התשלום השני התובע לא נתקל בתקלות כלשהן בפלטפורמה, גם לא נטען כי היו בחודש הזה תקלות.
בנוסף, התובע לא הביא ראיה אחת לטענתו כי בבואו לבצע מסחר בפלטפורמה היו במחשבו תקלות שמנעו לחלוטין את הפעילות, ומקל וחומר לא הובאה ראיה לטענה כי התקלות היו מכוונות. מה גם שעניינים אלו הם עניינים שבמומחיות, ולא נעשה כל ניסיון מטעם התובע להוכחתם.

מעבר לכך שלא הוצגה כל תשתית ראייתית, אף התשתית המשפטית עליה השעין התובע את תביעתו בעייתית:
דיני חוזים- התובע טען לחוסר תום לב, להפרת התחייבות חוזית, להשבה ופיצויים, אך בשום שלב לא צורף הסכם בכתב, לא נטען להסכם בעל פה, ורק צוין כי הייתה התקשרות בין הצדדים.
דיני עשיית עושר ולא במשפט- טענה שנטענה על דרך הסתם ולא ניתן כל הסבר כיצד התעשרו הנתבעים. מה גם שממילא הטענה לא הוכחה.
בשלב מאוחר יותר העלה התובע טענת מצג שווא, טענת ניצול ועוד טענות שלא ראיתי לנכון להרחיב עליהן, שכן מעבר לכך שהן הועלו בסיכומים, טענות מסוג זה, כגון תרמית, הן טענות הדורשות פרטים לפי תקנות סדר הדין האזרחי- מה שלא נעשה בענייננו, כמו כן הן דורשות רמת הוכחה גבוהה וממילא הן לא הוכחו.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 1 ו- 3 בסך של 5,000 ₪ לכל אחד.

ניתן היום,
י"ד אלול תשע"ז, 05 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 31705-05/15 עמיחי קרביץ נ' איתמר פטישי, אברהם סיני, יניב האפט (פורסם ב-ֽ 05/09/2017)