פסקי דין על דליה קניאס | פסקי דין על נסים קניאס | פסקי דין על יערה רחל קניאס ואח' | פסקי דין על יצחק ביטון | פסקי דין על שושנה ביטון | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח' |

35325-05/12 א     17/09/2017




א 35325-05/12 דליה קניאס, נסים קניאס, יערה רחל קניאס ואח' נ' יצחק ביטון, שושנה ביטון, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח'








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ת"א 35325-05-12 קניאס ואח'
נ' ביטון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אהרון מקובר


התובעים

1.דליה קניאס

2.נסים קניאס

3.יערה רחל קניאס

4.
שניר אבי קניאס
ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא
, עו"ד רנון גורטנשטיין


נגד


הנתבעים
התובעים שכנגד


1.יצחק ביטון

2.
שושנה ביטון

ע"י ב"כ עו"ד גיא סגלוביץ'

נגד

הנתבעים שכנגד





1. דליה קניאס

2. נסים קניאס

3. יערה רחל קניאס

4. שניר אבי קניאס

ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא
, עו"ד רנון גורטנשטיין


5. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא

ע"י ב"כ עוה"ד פריש
, שפרבר ושות'
, עו"ד יעקב ברכה


6. מפעלי יוסף בובליל ושות' בע"מ

7. מפעלי חי רבה ושות' בע"מ

8. מפעלי עמישדי בובליל ושות' בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ישראל כהן


9. עיריית כפר סבא

ע"י ב"כ עוה"ד פריש
, שפרבר ושות'
, עו"ד יעקב ברכה


10. יוסף בובליל

11. עמישדי בובליל

12. חי רבה

ע"י ב"כ עו"ד ישראל כהן


13. נילי חפץ


14. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל

ע"י ב"כ פמת"א, עו"ד גו'זף עזיזיאן



פסק דין



תביעה לסילוק יד וצו הריסה ובניה מחדש של קיר החומה המקיף את חצר הנתבעים וכן תשלום דמי שימוש בגין שטח המוחזק על ידי הנתבעים ומשמש אותם כחלק מחצרם, שנטען כי הוא בבעלות התובעים ומיועד לשמש אותם כמקום חניה. תביעה שכנגד לתיקון מרשם המקרקעין כך שישקף את מצב החזקה בפועל על ידי הנתבעים - התובעים שכנגד.


בעלי הדין

התובעים והנתבעים הינם בעלי דירות בבית משותף ברחוב נורית 9 בכפר סבא (להלן: "הבניין"), הידוע כחלקה 596 בגוש 6428 (להלן: "המקרקעין"). הבניין הוא חלק מפרויקט שנבנה על ידי אותו יזם, ובו חמישה בנייני דופלקס זהים, בני שמונה דירות בכל בניין, בשתי כניסות, כשבכל כניסה ישנן שתי דירות גן ומעליהן שתי דירות גג, ארבע דירות בכל צד. דירות התובעים והנתבעים נמצאות בכניסה ב' בבניין הנ"ל.

התובעים 2-1, דליה ונסים קניאס
(להלן: "קניאס"), (שהם גם הנתבעים שכנגד 2-1), הם הבעלים הרשומים של דירת גן הרשומה כתת חלקה 5 בבניין (להלן: "הדירה"), ומוצמדת לה, בין היתר, קרקע בשטח של כ- 48 מ"ר. הדירה נרכשה על ידי קניאס ביום 20.4.92, והם קיבלו את החזקה בה בתאריך 30.6.93.

התובעים 4-3 (שהם גם הנתבעים שכנגד 4-3), הם ילדיהם של קניאס, והם הבעלים הרשומים של דירת גג בבניין, הרשומה כתת חלקה 7. התובעים 4-3 רכשו את דירתם ביום 1.6.10, וקיבלו בה חזקה ביום 16.8.11.

הנתבעים יצחק ושושנה ביטון
(שהם גם התובעים שכנגד) (להלן: "ביטון"), הם הבעלים הרשומים של דירת הגן השנייה באותו בניין, הרשומה כתת חלקה 6, ומוצמדת לה, בין היתר, קרקע בשטח של כ- 188 מ"ר. ביטון רכשו את דירתם ביום 10.8.92, וקיבלו את החזקה בה באותו מועד בו קיבלו קניאס את החזקה - 30.6.93.

הנתבעות שכנגד 5 ו- 9 הן עיריית כפר סבא (להלן: "העירייה") והוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (להלן: "הוועדה המקומית"), שבתחומן נמצא הבניין.

הנתבעות שכנגד 8-6 הן החברות הקבלניות שהקימו את הפרויקט ומכרו לתובעים ולנתבעים את דירותיהם (להלן: "החברות הקבלניות"), והנתבעים שכנגד 12-10 הם מנהלי החברות הקבלניות (להלן: "מנהלי החברות הקבלניות").

הנתבעת שכנגד 13, נילי חפץ, היא הבעלים הרשומים של דירת גג שהיא הדירה הרביעית בכניסה ב' בבניין, הרשומה כתת חלקה 8.

הנתבעת שכנגד 14 - מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, אמונה על ניהול מקרקעי מדינת ישראל, ובעלת זכויות הבעלות בחלקה 649 בגוש 6428 הנמצאת בסמיכות לבניין, שייעודה הוא 'שטח ציבורי פתוח' (להלן: "שצ"פ").

לכל אחת מדירות התובעים והנתבעים ולדירתה של הנתבעת שכנגד 13 מוצמדת חניה בשטח 12.5 מ"ר (נסח הרישום – נספח 2 בתצהיר יצחק ביטון
- נ/6). על פי תשריט הבית המשותף (נ/1), ארבעת החניות הנ"ל ממוקמות בין הקיר התוחם את גינתם של ביטון הצמודה לדירתם, ובין גבול המגרש. השטח בו ממוקמות חניות אלו הוא נושא הדיון בתובענה זו.

להלן עיקר טענות הצדדים כפי שנטענו בסיכומים מטעמם. טענות שנטענו על ידי מי מהצדדים בכתבי הטענות ולא נטענו על ידם בסיכומיהם, נחשבות כטענות שנזנחו.

עיקר טענות התובעים

התובעים 4-1 (להלן: "התובעים") טוענים כי במשך כל השנים סברו ששתי החניות בהן הם עשו שימוש, שנמסרו להם על ידי החברות הקבלניות ושמיקומן סומן על ידי החברות הקבלניות כחניות שלהם - מצויות בשטח שבבעלותם. בעקבות הצבת מחסום פרטי שהציבו התובעים בכניסה לחניותיהם על מנת למנוע מזרים לחנות בהן, קיבלו התובעים הודעה מאגף הפיקוח בעיריית כפר סבא, לפיה שטח שתי החניות שבהן הם עושים שימוש אינו בבעלותם, וזהו שטח שייעודו על פי התכניות הוא 'שטח ציבורי פתוח'. בבירור שערכו התובעים התברר להם כי הקיר הבנוי אשר תוחם את גינת הנתבעים (להלן: "הקיר"), שמצדו השני נמצאות כל ארבעת החניות של הדיירים שגרים באותה כניסה בבניין, לרבות שתי החניות בהן עשו התובעים שימוש, נבנה שלא במקום הנכון, בניגוד להיתר הבניה ולתכנית בנין עיר החלה במקום, כך ששני מקומות החניה שהבעלות בהם רשומה על שם התובעים 2-1, 4-3 בפנקסי המקרקעין, נמצאים בפועל בשטח גינתם של הנתבעים, בעוד שטחי החניות שלהם נמצאות בפועל בשטח השצ"פ.

לטענת התובעים, הם לא ידעו ומעולם לא הסכימו לבניית הקיר בניגוד להיתר הבניה ולא הסכימו לוותר על בעלותם בחניות הצמודות לדירותיהם, שהוקנתה להם ונרשמה על שמם בספרי המקרקעין.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי הוכח מהרישום במרשם המקרקעין שהשטח שבמחלוקת שהנתבעים משתמשים בו כחלק מגינתם, מצוי בבעלותם, והנתבעים מחזיקים בו שלא כדין. לטענתם, כדי לקיים את הוראות תכנית בנין העיר (להלן: "התב"ע"), יש להרוס את הקיר, שאינו קיר תומך, ולבנותו מחדש בצורה הנכונה במקום שהיה צריך להיות מלכתחילה, היינו בהסגתו פנימה של 5 מ' מהגבול המסומן של המגרש בתשריט שהוגש ואושר על ידי הוועדה המקומית, וזו גם עמדת הוועדה המקומית.
התובעים הגישו חוות דעת מומחה התומכת בטענתם כי החניות שהוקצו להן כדין בתחום החלקה על פי היתר הבניה, נלקחו מהם וסופחו לחצר דירת הנתבעים. לטענת התובעים, חוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעים, האומרת שלא ניתן לקבוע כי הקיר או החניות אינן מצויות במקום בו הם אמורים להיות וכי התביעה לשינוי מיקום הקיר והחניות הקיימים אינה ניתנת ליישום, אינה מבוססת על בדיקות או מסמכים בסיסיים, ואינה מהימנה. כמו כן, טענת הנתבעים שהקיר היה קיים כאשר הם קנו את דירתם הוכחה כלא נכונה.

התובעים עותרים בתביעתם לסילוק ידם של הנתבעים מהחניות הרשומות על שמם, להורות לנתבעים להרוס את הקיר המקיף את גינתם, ולבנות את הקיר מחדש באופן שלא יכלול עוד את החניות של התובעים בגינת הנתבעים.

התובעים מבקשים בתביעתם גם לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שביצעו במקרקעיהם כל השנים.

עיקר טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים שהתובעים לא הוכיחו שהקיר הקיים התוחם את גינת הנתבעים ממוקם במקום שאינו נכון. התובעים לא הגישו מפת מדידה היכן צריך להיות הקיר, תשריט הבית המשותף שהובא על ידי התובעים אינו קביל, ויש לקבוע שהקיר הקיים תואם את שצריך להיות. אין היתר בניה חוקי בתוקף למיקום החניות במקום שבו התובעים מבקשים למקמן, שכן החניות שהתובעים טוענים להן הינן לפי תכנית שינויים שאושרה בידי מהנדס העיר בלבד, וגם לא מופיעה בתכנית זו המילה חניה. טענות התובעים
המתייחסות להיתר הבניה הן טענות תכנוניות ולא קנייניות.

התובעים מבקשים לשנות מחוזה הרכישה ולקבל לידיהם מקרקעין אחרים מאלו שרכשו, ולקבל את שרכשו אחרים, בתום לב, לפני שנים רבות. התובעים והנתבעים רכשו את דירותיהם ללא תשריט, על בסיס התחייבויות חוזיות של הקבלן לתת להם חניות, ללא ציון מפורט היכן ימוקמו, ובהסתמך על המצב הקיים כפי שהיה אז בפועל וכפי שהוא כיום. החניות נמסרו לצדדים אחרי שהבניין הושלם ואחרי שהקיר נבנה, כך שהסכם הרכישה של הנתבעים כלל את החצר כפי שהיא, עם החומה הממוקמת במקומה הנוכחי. תשריט הבית המשותף שהוגש לרישום היה צריך לשקף את המצב בפועל, אולם הוא נעשה שלא כחוק על סמך מידע שאינו אמין. גם אם התשריט סותר את המצב בפועל ונפלה שגגה בעת רישום הבית המשותף בנוגע למיקום הקיר והחניות, הזכות הקיימת לתובעים בחניות היא כפי שרכשו אותן בפועל וכפי שהבית המשותף קיים בשטח. כל פעולה מאוחרת ממועד מסירת החניות על ידי הקבלן, ככל שהיא פוגעת בשטח החצר שנמכרה קודם לכן לנתבעים, הינה מחוסרת סמכות ובטלה, והחצר הקיימת שייכת כולה לנתבעים.

המצב הקיים בשטח משקף את הסכמות הצדדים, בפועל או מכללא. ככל ששטח מחצר הנתבעים שנמכר להם, נרשם על שם מישהו אחר, הרי שהוא נרשם בנאמנות עבורם ויש להשיב השטח לבעלותם.

גם אם חלק מהחניות גלש לתוך שצ"פ, מדובר בשטח קטן, 65% מתוך 12.5 מ"ר של כל אחת מהחניות, והוא בטל בשישים לאור הזמן הרב שחלף מאז שנבנה הקיר ואחריות הרשות לנעשה ששתקה ולא התנגדה לגלישה לתוך השצ"פ. הקרקע רשומה על שם המדינה אך בפועל הופקעה לטובת העירייה שנוהגת בה מנהג בעלים, ויש לקבוע כי כל הצדדים נתנו הסכמתם לגלישה לתחום השצ"פ והם מושתקים כיום מלטעון אחרת.

מטרת התובעים הינה לפגוע בנתבעים. התובעים לא תבעו את החברות הקבלניות, העירייה, הוועדה המקומית, המדינה ודיירי הבניין, שאחראים לטעות ויכולים להסדירה, ולא הסכימו לכל הצעת פשרה שהועלתה. ככל שאין התאמה בין הקיים בשטח ובין רישום הבית המשותף, יש להתאים את הרישום לקיים בשטח בפועל.

הכניסה לבניין אינה תואמת את תשריט הבית המשותף, וככל שתתקבל עמדת התובעים, לא ניתן לבקש לשנות רק חלק מהבית המשותף, אלא צריך להתאים את כולו לתשריט הבית המשותף.

יש לתת משקל אפסי לעדות המומחה מטעם התובעים, שקרא את חקירות העדים שקדמו לו. המומחה לא הסתמך על מסמכים מקוריים ולא בדק מסמכים רלוונטיים אלא הסתמך על מסמכים שקיבל מהתובעת. עדותה של השמאית מטעם התובעים נסמכת על עדות שמיעה.

על פי חוות הדעת שהביאו הנתבעים, ההשלכות של העתקת הקיר אינן פרופורציונליות לזכויות התובעים, ולא ניתן להרוס ולבנות את הקיר מחדש ללא היתר בניה כדין, שכפי שפורט בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, אין אפשרות חוקית לבנותו במקום המבוקש על ידי התובעים.


יש לדחות את התביעה לשינוי המצב הקיים על הסף בהעדר בעלי דין נכונים. התובעים מבקשים לשנות את הקיר שהוא רכוש משותף, אולם לא צרפו את כל בעלי הזכויות ברכוש המשותף.


יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, שכן מדובר בתביעה לסילוק יד במקרקעין.


יש לדחות התביעה לדמי שימוש שנזנחה וגם לא שולמה בגינה אגרה.

עיקר טענות התובעים שכנגד

התובעים שכנגד (הנתבעים), מבקשים בתביעה שכנגד שהגישו לתקן את צו רישום הבית המשותף, כך שישקף את מצב החזקה בחצר ביתם ובחניות כפי שהוא כיום.

התובעים שכנגד חוזרים על הטענות שטענו כנתבעים בתביעה העיקרית, וטוענים עוד כי ככל שהחצר שנמכרה להם אינה מופיעה במלואה בצו רישום הבית המשותף, וככל שמיקום החניות בפועל שונה מזה שבצו הבית המשותף, יש לתקן את הצו כך שישקף את המצב הקיים. מכירת החצר קדמה למכירת החניות, והחצר והחניות נמכרו להם כפי שהם בשטח. הוועדה המקומית נתנה הסכמה בפועל למצב הקיים במתן אישורים - טופס 4, ובשתיקתה לאורך 20 שנה.

השטח הסמוך לחניות, שנטען כי החניות בפועל "גולשות" אליו, הינו שצ"פ, שרשום על שם המדינה, אך הופקע לטובת העירייה שנוהגת בו מנהג בעלים. כל הצדדים נתנו הסכמתם לאותה "גלישה" של שטח החניות לתוך שטח השצ"פ, והם מושתקים מלטעון אחרת. הפתרון הצודק למצב שנוצר הוא השארת המצב הקיים על כנו, תוך קבלת פיצוי מהאחראים לנזק או חניות חלופיות, או הכשרת הסטייה השולית הנטענת.

עיקר טענות הנתבעים שכנגד 4-1

הנתבעים שכנגד 4-1 (התובעים), טוענים כי בית המשפט אינו מוסמך להעניק הסעד המבוקש על ידי התובעים שכנגד, שנמצא בסמכות הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה שאינה צד להליך. בעלי הדין הרלוונטיים – הנתבעים שכנגד, הוועדה המקומית, העירייה והמדינה, אינם מסכימים לסעד המבוקש, שהוא הגדלת שטח הגינה של התובעים שכנגד על חשבון סיפוח חניות הנתבעים שכנגד 4-1 לחצרם, תוך הזזת החניות הפרטיות אל מחוץ לתחומי המגרש המוגדר בתכנית בניין העיר לתוך שטח ציבורי, בצורה שאינה מאפשרת לנתבעים שכנגד ליהנות מקניינם הפרטי.

הסתמכות התובעים שכנגד על המצב הקיים בשטח אינה יכולה לגבור על הסתמכות הנתבעים שכנגד 4-1 על כך שבהסכם המכר נקבע שלדירתם תצורף חניה ועל הרישום בפנקסי המקרקעין, ואם תתקבל התביעה שכנגד הם יימצאו ללא חניות.

אין אפשרות תכנונית לקבל את התביעה שכנגד, שכן על פי התב"ע החלה על המקרקעין והדין, לכל דירה בפרויקט צריכה להיות מוצמדת חניה אחת לפחות, שעליה להיות בתוך תחומי המגרש. בהתאם, על פי תשריט הבקשה להיתר בניה לבניין תוכנן הקיר כך שהוא נסוג פנימה בכחמישה מ' מגבול המגרש, כדי להותיר מקום לחניות כנדרש. קיימת התאמה בין הוראות התב"ע והדין ובין היתר הבניה, התכניות, מרשם הבתים המשותפים וחוזי המכר שנחתמו עם הנתבעים שכנגד 4-1. גם הקבלן מודה כי מיקום החניות נעשה בטעות, והוא לא יכול היה לתכנן ולבנות את הבית בהתאם לטענות התובעים שכנגד אלא רק בהתאם למסמכים התכנוניים.

הנתבעים שכנגד לא הסכימו למצב כפי שהוא, ועל פי הפסיקה לא ניתן בכל מקרה ללמוד מהרשאה לעשות שימוש בשטח על ויתור על זכות קניינית בו. הנתבעים שכנגד 4-1 לא נתנו כל רשות לתובעים שכנגד לעשות שימוש בחניותיהם ולא הוכחה הסכמה שכזו. על פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הרישום במרשם המקרקעין מעיד על עצמו שהוא אמת, ונטל הראיה הוא על הטוען שהרישום אינו נכון וטעון תיקון, שהוא נטל כבד מאוד.

על פי ס' 93 בפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, קיימים שני תנאים חליפיים לביטול הרישום – כי רישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או כי הזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מהפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה. התובעים שכנגד לא סיפקו כל ראיה לטענותיהם. הם נמנעו מלצרף לתביעה מסמך או תשריט ממנו ניתן ללמוד מהו שטחה וגבולותיה של החצר שרכשו מהחברות הקבלניות, או כל תיעוד להתחייבות כלשהי למצג כלשהו או זכות חוזית כלשהי שהוענקה להם ע"י הקבלן או הנתבעים שכנגד 4-1. אין ראיה, על כן, לכך שבמועד רישום הבית המשותף היתה בידי התובעים שכנגד זכות חוזית טובה בעטיה ניתן להצמיד את שטח המחלוקת לדירתם.

בשטח שבמחלוקת שאותו מבקשים התובעים שכנגד לספח לחצרם נמצא גם שביל אספלט, שהוא רכוש משותף. על פי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, חלה חובה על מוכר דירה בבית משותף שבו נגרע מרכוש משותף לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים בדבר הגריעה, אולם גריעה שכזו לא צוינה בחוזי המכר ולא בתקנון הבית המשותף.

לא מדובר בשינוי מבנה הבית המשותף אלא בסילוק הפלישה של התובעים שכנגד מהשטח שבבעלות הנתבעים שכנגד 4-1, באמצעות פעולה פשוטה וזולה של העתקת הקיר כפי שהיה אמור להיבנות מלכתחילה.

יש לדחות טענות התובעים שכנגד להעדר סמכות עניינית של התביעה העיקרית. הטענה נזנחה ולא נדונה בשלב מוקדם של הדיון. היא נטענה בכתב ההגנה של הנתבעים מבלי שהוגשה בקשה ספציפית כמתחייב ע"פ דין. עניין הסמכות העניינית הוכרע לאחר שניתנה לבקשת בית המשפט עמדת התובעים ובית המשפט קבע את התיק להמשך הדיון בו.

הנתבעים שכנגד 4-1 לא זנחו את הסעד של דמי שימוש שנתבע בתביעתם העיקרית. הנתבעים לא הביאו בעניין זה חוות דעת נגדית, וחוות הדעת המבוססת שהגישו התובעים לא נסתרה.

עיקר טענות הנתבעות שכנגד 5 ו-9

הוועדה המקומית והעירייה טוענות כי על פי התכנית החלה על המקרקעין החניה תבוצע בשטח המגרשים עצמם. היתרי הבניה שהופקו על ידי הוועדה המקומית תואמים את הוראות התב"ע, ולכן תוכנן שהקיר שתוחם את גינת התובעים שכנגד ייבנה בנסיגה של 5 מ' מגבול המגרש, על מנת לאפשר בניית 4 חניות, כמספר הדירות בכניסה ב' לבניין, בתוך תחום המגרש, כמתחייב ע"פ תקן החניה. גם בתשריט הבית המשותף ארבעת החניות מסומנות בתוך תחום המגרש. התובעים שכנגד לא היו יכולים לרכוש שטחים המיועדים על פי היתר הבניה לחניות הדיירים, תוך הותרת ארבעת הדירות שבכניסה ב' בבניין ללא שטחי חניות, בניגוד לתב"ע ולתקן החניה.

הוכח שהקיר התוחם את גינת התובעים שכנגד נבנה שלא במקומו, באופן שגורם לכך כי חניות הדיירים הצמודות לאותו קיר ואמורות היו להיבנות בהתאם לתב"ע ולהיתרי הבניה בתוך תחום החלקה, נבנו בחלקן בתחום החלקה הסמוכה, שהיא שטח ציבורי בבעלות מדינת ישראל וייעודה שצ"פ, כך ששטח גינת התובעים שכנגד גדול יותר בפועל מהקבוע בהיתר הבניה ובתשריט הבית המשותף. בתשריט שהגישו התובעים שכנגד עצמם בשנת 2011 רואים שהקיר נבנה במרחק של מטר בלבד מגבול המגרש, במקום במרחק של 5 מ', כמתחייב מתשריטי היתר הבניה ומתשריט הבית המשותף. הקבלן הודה בחקירתו שבנה את כל החניות בטעות מחוץ לתחומי המגרש.

בהסכם המכר של התובעים שכנגד לא מצוין שטח הגינה או גבולותיה, ולא צורף לו תשריט כדין המראה את הנ"ל. משכך, התובעים שכנגד לא הוכיחו טענתם שהם רכשו מהקבלן גינה בשטח כפי שנבנה בפועל, טענה המחייבת מסמך בכתב. התשריט החוקי היחיד שהיה קיים בעת החתימה על הסכם המכר היה תשריט הבקשה להיתר בניה, שבו הגדר (הקיר) מסומנת במקום שהייתה צריכה להיבנות ולא נבנתה – במרחק של 5 מ' מגבול המגרש. התובעים שכנגד בדקו, או היה עליהם לבדוק, את תשריט היתר הבניה ולדעת מה יהיה שטח גינתם ומה גבולותיה. אין להניח כי תשריט הסכם המכר, אותו לא צרפו התובעים שכנגד ולא הציגו, שונה מתשריט היתר הבניה, וגם אם היה הדבר כך, היה על התובעים שכנגד להפנות טרונייתם כלפי מי שמכר להם את הדירה. הקבלן לא יכול היה למכור לאיש חניה בשטח שמחוץ לגבולות המגרש, שאינו בבעלותו אלא בבעלות צד שלישי – מדינת ישראל, וגם אם היה עושה כן לא היתה כל נפקות משפטית קניינית לפעולה זו, ודאי לא כלפי המדינה או כלפי הרשות המקומית. הקבלן הודה בחקירתו כי הוא לא התכוון למכור דבר שאינו שלו.

מתן טופס 4 לבניין אינו יכול להצדיק קבלת הסעד שמבקשים התובעים שכנגד. טופס 4 הוא רק אישור לחיבור מים חשמל וטלפון ואינו תעודת גמר להתאמת ההיתר לבנוי בפועל. על גבי טופס 4 נרשם סייג מפורש כי אין לראות באישור כתעודת גמר או כאישור שהבניה נעשתה ללא סטיה מהיתר. טופס 4 ניתן בטרם הושלמו עבודות הפיתוח, שנמשכו מס' חודשים לאחר שנמסרו הדירות, ולכן ממילא במועד נתינתו לא ניתן היה לבדוק אם הקיר, המהווה חלק מעבודות הפיתוח, נבנה במקומו. עד היום לא ניתנה תעודת גמר לבניין. הוועדה נסמכת על אישורי בעלי התפקיד שבבקשה למתן היתר, המאשרים בניית הבניין בהתאם להיתר, ואין לצפות ממנה שתוכל לגלות קיומה של סטייה מהיתר כלשהו בהעדר כל תלונה בנושא. גם אם הוועדה המקומית לא גילתה את הסטייה מההיתר לאחר בנית הקיר, אין בכך כדי להכשיר בניה בניגוד להיתר, בפרט כשתוצאתה היא בניית החניות בניגוד להיתר הבניה, בניגוד לתב"ע ותוך פלישה קניינית לחלקה הסמוכה שהיא בבעלות ציבורית.

הוועדה המקומית והעירייה לא אישרו מעולם את מיקום החניות כפי שהן, שהיו תמיד חניות ציבוריות. מייד כשהתברר לעירייה שהתובעים מנסים לחסום את הגישה לחניות שבשטח השצ"פ, פעלה העירייה למניעת האמור. העירייה והוועדה המקומית אינן יכולות ואינן מוסמכות להעביר את הזכויות בחניות המצויות בתחום השצ"פ לידי התובעים או הנתבעים שכנגד. בוודאי שהן אינן מושתקות מלהתנגד לסעד בלתי חוקי המבוקש בתביעה שכנגד.

על פי הפסיקה, זכות הקניין של בעל מקרקעין לעשות שימוש בקרקע הנמצאת בבעלותו מוגדרת מלכתחילה על ידי השימושים המותרים על פי חוק. שימוש בלתי חוקי בנכס אינו מצמיח זכות להמשך שימוש שכזה, גם אם הרשות לא הקפידה לאכוף אותו. התובעים שכנגד מנסים לכפות קבלת זכויות בשטח ציבורי, מחוץ לחלקת הבית המשותף, על חשבון הציבור הרחב.

יש לדחות טענת התובעים שכנגד כאילו שטח השצ"פ הינו שטח שהופקע וההפקעה שבו נזנחה. שטח השצ"פ רשום בבעלות המדינה, שהייתה הבעלים המקוריים של החלקה עוד משנת 1965. הקבלן או התובעים שכנגד לא היו מעולם הבעלים של שטח זה, והם אינם יכולים לטעון לזכויות בשטח בשל "בטלות הפקעה". אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בענייני הפקעה או ביטולה, אלא לבית המשפט לעניינים מנהליים. העובדה שהעירייה לא נקטה בפעולות להפקעת שטח ציבורי הרשום בבעלות המדינה ורישום חלקת השצ"פ על שמה הינה עניין פנימי שבין רשויות ציבוריות.

הסעדים המבוקשים בתביעה שכנגד כלפי העירייה והוועדה המקומית אינם חוקיים, מחוסרי עילה ואינם בסמכותו העניינית של בית המשפט. אין לבית המשפט סמכות להורות על שינוי התב"ע או על ביצוע תכנית איחוד וחלוקה, סעדים שאף לא נתבעו, והם בסמכות הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, שאינה צד להליך ולא הוגשה לה כל בקשה לשינוי תב"ע. לא ניתן להקצות קרקעות ציבוריות לגורמים פרטיים שלא במסגרת הדינים הרלוונטיים, לרבות דיני מכרזים, ובית המשפט אינו יושב בתיק זה כבית משפט לעניינים מנהליים.

הסעד המבוקש על ידי התובעים שכנגד אינו אפשרי, שכן בית משותף אמור להירשם בתוך תחומי החלקה ואינו יכול להירשם בתחומי חלקה סמוכה שכלל אינה בבעלות הדיירים.

הצעת הקבלן להקצות לדיירי הבניין חניות חלופיות אינה ישימה, שכן בכך ייגרעו חניות אלו מדירות אחרות בפרויקט, ובניגוד לתקן החנייה המחייב הצמדת חניה אחת לפחות לכל דירה ואין בפרויקט חניות עודפות.

מעדות הקבלן עולה שהקיר אינו קונסטרוקטיבי אלא גדר בלוקים בלבד.

התביעה שכנגד נגד הוועדה המקומית והעירייה התיישנה.




עיקר טענות הנתבעים שכנגד 8-6 ו- 12-10

החברות הקבלניות ומנהליהן טוענים כי לא הוכח במידה הדרושה שתשריט הבית המשותף שעל בסיסו נרשם הבית המשותף, אינו משקף את המצב הבנוי בפועל וכי החניות חורגות מתחומי המגרש. החברות הקבלניות העסיקו בעלי מקצוע ותיקים ומנוסים בכל הקשור לתכנון הבית המשותף והליווי המשפטי, והאדריכל שהעסיקו חתם על התשריט לאחר שהצהיר כי הוא משקף נאמנה את הבית ואת דירותיו וכי הבית אינו חורג מגבולות החלקה. התובעים והנתבעים לא הביאו כראיה תוכנית
as-made
שתתאר את המצב הקיים בפועל על מנת לסתור את תוכנו של תשריט הבית המשותף. המומחים לא ציינו בחוות דעתם שהם ערכו מדידות בשטח, אלא רק בדקו תכניות. עורך התכנית שהגישו התובעים שכנגד (נ/6/1) לא הוזמן להעיד והתייחסות מומחה התובעים לתכנית זו אינה ראיה קבילה. החקירה אודות תכנית זו אינה יכולה להיות בגדר עדות קבילה.


הדירות נמכרו לתובעים שכנגד ולנתבעים שכנגד כשהיו בשלבי בנייה ובטרם נבנה הקיר התוחם את גינת התובעים שכנגד. החברות הקבלניות בנו את הקיר בפיקוח נציגים מטעם העירייה והוועדה המקומית, והכשירו מפרץ ל- 4 חניות שנסללו בנפרד. לאחר מכן ניתן לבניין טופס 4 והחזקה בדירות נמסרה לדיירים, יחד עם החזקה בחניות שהוקצו להן מתוך ארבעת החניות שבמפרץ החניות.

בזמן שהתובעים שכנגד והנתבעים שכנגד 2-1 רכשו את הדירות מהחברות הקבלניות, טרם הוחלה על מוכרי דירות חדשות חובה לצרף למפרט שנמסר לרוכשים גם תכנית של המגרש הכוללת סימון שטח הגינה המשותפת ושטחי הגינות הצמודות לדירות הנמכרות. לתובעים שכנגד ולנתבעים שנגד 2-1 הובטחה, כמצוין במפרט שצורף להסכם המכר, חניה אחת לא מקורה. לא צוינה חניה ספציפית ולא הוגדר מקומה מראש בחוזה המכר. אין גם אזכור או פירוט בחוזי המכר או במפרט לגינה שתוצמד לדירות, גודלה, שטחה, צורתה, או מיקומה.

התובעים 4-3 רכשו את דירתם בשנת 2010, היו מיוצגים ע"י עו"ד, ואישרו בהסכם המכר כי רכשו את הדירה במצבה
as-is
, מצאו אותה מתאימה וראויה ולשביעות רצונם, והם מוותרים על כל טענת אי התאמה. התובעים 4-3 גדלו בדירה השייכת לתובעים 2-1 ויכלו בנקל, בטרם החתימה על החוזה עמם, להצביע על אי ההתאמה בין המרשם בלשכת רישום המקרקעין לבין מיקום החניה בפועל, אם אכן קיימת אי התאמה כזו.


יש לדחות התביעה נגד החברות הקבלניות ומנהליהן מחוסר עילה. מנהלי החברות הקבלניות אינם ולא היו מעולם בעלים או מחזיקים של מי מהדירות בבניין. החברות הקבלניות העבירו את הבעלות בדירות התובעים והנתבעים שכנגד, ובעת הגשת התביעה שכנגד לא היו להן זכויות בדירות אלו. מי שמוסמך על פי דין לתקן רישום של בית משותף הם בעלי הדירות בבית המשותף, ואין לחברות הקבלניות ולמנהליהן כל מעמד או סמכות לבקש תיקון צו הבתים המשותפים.

החברות הקבלניות מכרו לתובעים שכנגד את הדירה והעבירו בה את החזקה לפני למעלה מ- 20 שנה, והתביעה שכנגד נגד החברות הקבלניות ומנהליהן התיישנה.

יש לדחות את התביעה נגד מנהלי החברות הקבלניות מחוסר יריבות. החברות הקבלניות הן שמכרו לתובעים שכנגד את הדירה, ומנהלי החברות לא ערבו באופן אישי כלפי התובעים שכנגד להתחייבויות החברות הקבלניות.

עמדת הנתבעת שכנגד 13

ביום 9.9.13 הגישו התובעים שכנגד בקשה למחיקת הנתבעת שכנגד 13 כצד להליך, לה צורף תצהירה של הנתבעת שכנגד 13 בו נכתב שהיא מסכימה לסעד המבוקש על ידי התובעים שכנגד, וככל שייקבע שהשטח נושא המחלוקת המצוי בגינת התובעים שכנגד הוא בבעלותה,
היא מוותרת עליו לטובת התובעים שכנגד ומסכימה לחתום על כל הדרוש לצורך כך. אין לה עניין במחלוקת שבין הצדדים והיא תפעל ככל שיורה לה בית המשפט ועל פי פסק הדין שיינתן בתיק, והיא מבקשת לשחרר אותה מלהתדיין בתיק זה.

בהחלטה בדיון מיום 13.1.14 נקבע כי גב' חפץ תישאר כנתבעת שכנגד 13 בתביעה שכנגד והיא תהיה משוחררת מלהתייצב לדיונים, אלא אם כן תרצה להתייצב להם, ובכל מקרה פסק הדין שיינתן בתיק יחייב אותה לכל דבר ועניין, בין אם תתייצב לדיונים ובין אם לא תתייצב אליהם במלואם או בחלקם.


עיקר טענות הנתבעת שכנגד 14

המדינה טוענת כי התביעה שכנגד נעדרת עילה נגדה. אין כל חוזה חכירה בין המדינה לבין מי מהצדדים בקשר לשצ"פ, ואין יריבות בין המדינה לבין מי מהצדדים. התביעה שכנגד נעדרת סמכות עניינית, שכן בית המשפט אינו יכול לדון בענייני הפקעה או ביטול הפקעה, והתביעה הייתה צריכה להיות מוגשת לוועדה המחוזית לתכנון ובניה, המוסמכת לדון בשינוי תב"ע. לא נעשתה פנייה לרשויות התכנון בבקשה לשינוי ייעוד המקרקעין משצ"פ לחניה, לא מוצו ההליכים בטרם תביעה, והסעד המבוקש בתביעה שכנגד אף אינו חוקי, שכן התובעים שכנגד מבקשים להפוך מקרקעי ציבור לחניה.

המדינה אינה משמשת נאמן עבור העירייה על המקרקעין ולא נוצרה כל נאמנות, טענות שנזנחו על ידי התובעים שכנגד במהלך הדיונים בתביעה. טענת ההפקעה על ידי העירייה וביטולה נזנחה אף היא, והיא גם נטענה בעלמא וללא כל הוכחה.

המדינה אינה יכולה לאכוף את כל חריגות הבנייה ואת כל החריגות שנעשות במקרקעי ציבור. מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, ולא ניתן להפוך שצ"פ לחנייה בטענה שהשימוש החורג לא נאכף.

התביעה שכנגד אינה מופנית נגד החלטה שלטונית כלשהי, ובכל מקרה, עילות ההתערבות בהחלטה שכזו מוגבלות, ובית המשפט לא מתערב בשיקול דעת מוסדות התכנון.

דיון והכרעה

דין התביעה לסילוק יד של הנתבעים משטח החניות הרשום בספרי המקרקעין על שם התובעים, להתקבל. התובעים הוכיחו כי מיקומו של הקיר התוחם את גינת הנתבעים אינו תואם את הרישום בפנקסי המקרקעין, המהווה, ראיה חותכת לתוכנו, על פי סעיף 125(א) בחוק המקרקעין. מיקום הקיר כפי שהוא גם אינו תואם את היתר הבנייה שהוצא לבניין, ואינו עולה בקנה אחד עם התב"ע החלה על המקרקעין. ונפרט הדברים.

מיקומו של הקיר על פי הרישום בפנקסי המקרקעין והיתר הבניה - במרחק של 5 מ' מגבול המגרש פנימה

הבניין מצוי בתחומה של התכנית המפורטת כס/1/244 שפורסמה למתן תוקף ביום 12.8.81 (להלן: "התב"ע"). בסעיף 14 בתקנון התב"ע נקבע: "החנייה למגורים ולמסחר תבוצע בשטח המגרשים עצמם על חשבון הבונים בהם ובהתאם להוראות הועדה המקומית. לא ינתן היתר בניה אלא אם יהיו מקומות חניה במספר מספיק לדעת הועדה המקומית. להבטחת מעבר למגרשים שאין אליהם גישה ישירה מהדרכים תרשם זכות מעבר בספר המקרקעין כהערת אזהרה ע"י הועדה המקומית" (סע' 3-2 בתצהיר שרית שיליאן - סגנית מנהלת מחלקת רישוי בניה בוועדה המקומית, נ/12; תקנון התב"ע – נספח 1 לתצהיר שיליאן, תשריט התב"ע – נספח 2 לתצהיר שיליאן. תקנון ותשריט תכנית כס/1/244/א שפורסמה למתן תוקף ביום 31.3.86 ושינתה חלק מתשריט התב"ע ואישרה את טבלת הקצאות ותכנית החלוקה, צורפו כנספחים 3 ו- 4 לתצהיר שיליאן נ/12). (ההדגשה אינה במקור).

ביום 9.7.91 אישרה הוועדה המקומית בקשה להיתר בניה שהגישה חברת מפעלי יוסף בובליל ושות' בע"מ - הנתבעת שכנגד מס' 6, להקמת בית מגורים בן 8 יחידות על המקרקעין. ביום 7.11.91 ניתן על ידי הוועדה המקומית היתר בניה לבניין (ההיתר ותשריט הבקשה להיתר – נ/13) (להלן: "היתר הבניה"). בתרשים הסביבה של תשריט היתר הבניה נראית צורתו הטרפזית של המגרש עליו בנוי הבניין. בתכנית קומת הקרקע של תשריט ההיתר, מסומן מימין לדירת הקרקע הצפון מזרחית ועד הקצוות הצפוני והמזרחי של המגרש, ובסמוך לדירה שאותה רכשו בהמשך הנתבעים, קיר הניצב באלכסון לדירה, במקביל לגבול המגרש המזרחי, אשר מרוחק מקצהו הדרומי של המגרש ב- 5 מ'. הוא הקיר אליו מתייחסים הצדדים בטענותיהם.

ביום 17.5.93 אישרה הוועדה המקומית 'תכנית שינויים לבניין ללא תוספת שטח ושינויים בגג', שעניינה שינויים פנימיים ושינויים טכניים בקומת הגג (תשריט התכנית - נ/14) (להלן: "תכנית השינויים"). גם בתכנית קומת הקרקע של תכנית השינויים נראה הקיר, הניצב באלכסון לדירה הצפון מזרחית, כשהוא מקביל לקצה המזרחי של המגרש ומרוחק ממנו ב- 5 מ'. אמנם צורת הקיר אינה זהה באופן מלא אולם בקטע שאינו רלוונטי לענייננו, כשלצורך התובענות שבפני
נו אין שינוי במיקומו. בתשריט התכנית סומנו ארבע חניות בשטח שבין קצה המגרש והקיר, המסומנות בתשריט באותיות טו', טז', יז', ו- יח'. כל אחת מהחניות ברוחב 2.5 מ' ובאורך 5 מ', שהוא המרחק בין הקיר המסומן בתשריט ובין קצה המגרש. הגב' שיליאן כתבה בתצהירה כי חניות אלו, שתוכננו ושורטטו כאמור בהתאם להוראות התב"ע בתוך שטח המגרש, יועדו עבור דיירי הבניין בו עמדו לגור התובעים והנתבעים (סע' 9, בתצהיר נ/12).
להלן צילום החלק הרלוונטי בתכנית קומת הקרקע בתשריט תכנית השינויים (נ/14):

ביום 7.11.93 נרשם הבניין כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין (צו רישום הבית המשותף ותקנון הבית המשותף – נספחים 9 ו- 10 לתצהיר שיליאן, נ/12). כפי שפורט בתמצית העובדות לעיל, לכל אחת מהדירות בבניין הוצמדה חניה, כשלכל אחת מארבעת הדירות שבכניסה ב' לבניין, היא הכניסה שבה נמצאות דירות הצדדים, הוצמדה חניה בשטח של 12.50 מ' (2.5
x
5 מ'). בתשריט הבית המשותף (נ/1), מופיע הקיר התוחם את הגינה שהוצמדה לגינת הנתבעים, כשהוא מקביל לקצה המזרחי של המגרש, ומרוחק ממנו ב- 5 מ'. ארבעת החניות שהוצמדו לדירות, ממוקמות בין הקיר ובין גבול המגרש.



להלן צילום החלק הרלוונטי בתכנית קומת הקרקע בתשריט הבית המשותף (נ/1):



בתשריט רואים את מיקומן של ארבעת החניות המדוברות, כשהקו האלכסוני התוחם אותן מלמעלה הוא הקיר נושא התובענות, ומצדו השני החצר של הנתבעים, כאשר החניות מופיעות במקום שבו הן היו צריכות להיות מצויות על פי התב"ע והיתר הבניה.


להבנת הדברים, ניתן גם לראות את התמונות נ/4 ו- נ/7, בהן נראה מיקום החניות כיום
והקיר (הלבן) מאחוריהן, שהוא הקיר נושא התובענות. מאחורי הקיר מצויה גינת הנתבעים. בתמונה נ/5 אפשר גם לראות בתמונות את קו השצ"פ כפי שסומן על ידי האדר' אהלי, המשתרע על המדרכה שבהמשך לה נמצאות החניות נושא התביעה, היינו בתוך השצ"פ.

הגב' שרית שיליאן - סגנית מנהלת מחלקת רישוי בניה בוועדה המקומית (להלן: "גב' שיליאן"), כתבה בתצהירה כי הקיר, אשר היה אמור לתחום את גינת הדירה שרכשו הנתבעים, תוכנן כך שהוא נסוג בכחמישה מטרים מגבול המגרש פנימה, כדי להותיר מקום לקביעת חניות, כנדרש בתב"ע ובתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג-1983 (להלן: "תקן החניה"), וכי מיקום הקיר בתשריט הבית המשותף ומיקום ארבעת החניות שסומנו בו תואמים את מיקום הקיר בתשריט היתר הבניה והיתר השינויים (ס' 7 ו- 14 בתצהיר גב' שיליאן, נ/12).

גם המומחה מטעם התובעים, האדריכל ומתכנן ערים דורון אהלי (להלן: "אדר' אהלי"), כותב בחוות דעתו כי התב"ע קובעת במפורש שמקומות החניה יינתנו לדיירים בתחום כל מגרש. לפי היתר הבניה פתרון החניה הייחודי לכניסה ב' של הבניין הוא מפרץ חניה ל- 4 מקומות חניה, ולפי תשריט הבית המשותף מצוי כל מפרץ החניה בתחום החלקה מחוץ לחצר הפרטית של דירת הנתבעים, ומיקומן של 4 מקומות חניה הצמודות לדירות מצוין בו (סע' 5-4 בחוות הדעת, ת/4).

אדר' אהלי חזר על הדברים גם בחקירתו ואישר כי על פי היתר הבניה, מפרץ החניה נמצא בתוך תחום המגרש על פי הרשום בתב"ע. לפי סעיף 14 בתקנון התב"ע החניה למגורים תבוצע בשטח המגרשים עצמם על חשבון הבונה, כשלהבטחת מעבר למגרשים שאין אליהם גישה ישירה מהדרכים, תירשם זכות מעבר בספר המקרקעין כהערת אזהרה ע"י הוועדה המקומית (פרוט', עמ' 94, שו' 22-15, 30-27). אדר' אהלי אישר כי לפי תשריט הבקשה להיתר הבניה, תקנון התב"ע, תכנית השינויים ותשריט הבית המשותף, מפרץ החניה ומקומות החניה מסומנים בתוך תחום השטח הפרטי של המגרש, והמעבר אליהם היה אמור להיות בתחום השצ"פ (עמ' 95, עמ' 96, שו' 17-1).

מן האמור עולה כי על פי התב"ע, היתר הבניה, תכנית השינויים, ותשריט הבית המשותף, הקיר התוחם את הגינה הצמודה לדירת הנתבעים אמור היה להיות במרחק של 5 מ' מגבול המגרש, כך שארבעת החניות הצמודות לדירות בכניסה ב' בבניין יהיו בתוך שטח המקרקעין, בין הקיר הגובל בגינת הנתבעים ובין גבול המגרש.

מיקומו של הקיר בפועל - במרחק של כמטר פנימה בלבד מגבול המגרש במקום 5 מ'

מהעדויות והראיות שהובאו, עולה כי הקיר, אשר תוחם את גינת הנתבעים, נמצא במרחק של כמטר פנימה בלבד מקצה גבול המגרש, במקום במרחק של 5 מ' פנימה מגבול המגרש, כך שהחניות שהוצמדו לדירות בכניסה ב' בבניין "גלשו" אל מחוץ לתחומי המגרש ורוב שטחן נמצא מחוץ לתחומי המקרקעין, בתוך חלקה 649 הסמוכה למקרקעין, שהיא בבעלות המדינה, ובחלקה הינה שצ"פ.

גב' שיליאן
, המשמשת כאמור כסגנית מנהלת מחלקת רישוי בניה בוועדה המקומית, העידה בתצהירה כי הקיר נבנה שלא במקומו, באופן כזה שהשטח שתוכנן כארבע חניות פרטיות לדיירי הבניין מצוי בתוך שטח המשמש בפועל כחלק מגינתם של הנתבעים, והחניות גולשות לחלקה 649 הסמוכה המשמשת בחלקה כשצ"פ. הגב' שיליאן הדגישה כי בניית הקיר לא נעשתה במרחק של 5 מ' מגבול החלקה כמתחייב מהוראות התב"ע והיתר הבניה, לצורך הקצאת החניות הפרטיות בתוך תחום החלקה (סע' 19-16 בתצהיר, נ/12).

הנתבעים שכנגד 12-10
, מנהלי החברות הקבלניות, הודו בתצהירם המשותף כי בפועל החניות הצמודות לדירות שבכניסה ב' בבניין מצויות מחוץ למגרש. לדבריהם: "אין לנו הסבר למקור ולסיבת התקלה בכל הנוגע למיקומו והעמדתו של הקיר התומך ולעובדת מיקומם של 4 החניות שבמפרץ החניות מחוץ לתחומי המגרש" (סע' 28-27 בתצהיר, נ/17).

הקבלן עמישדי בובליל
, הנתבע שכנגד מס' 11 (להלן: "בובליל"), מנהל ובעל מניות בנתבעת שכנגד 7, חזר גם בחקירתו כי חלה טעות במיקומו של הקיר וכי החניות נמצאות בפועל מחוץ לתחומי המגרש. מר בובליל טען כי הטעות נמשכה אצל העירייה, שלא בדקה את המצב בשטח כשנתנה לבניין טופס 4, ואצל האדריכל שחתם על תשריט הבית המשותף למרות שהתשריט לא שיקף את המצב בשטח ולא תאם את ההיתר (פרוט', עמ' 291, שו' 21, עמ' 292, שו' 4-1, עמ' 293, שו' 4-2, 17-16). בובליל אמר עוד בחקירתו כי החברות הקבלניות לא ידעו שנעשתה טעות במיקומו של הקיר, וכי הן מכרו את הדירות והחניות בתום לב. הוא יודע שהחניות חייבות להיות בתוך תחום המגרש, והחברות הקבלניות לא התכוונו למכור שטח שאינו שלהם (עמ' 294, שו' 20-16, עמ' 303, שו' 25-19).

האדר' אהלי
, המומחה מטעם התובעים, כותב בחוות דעתו כי הקיר נבנה באופן בלתי חוקי שלא על פי היתר הבנייה והתב"ע, וכי מיקומו שוּנה באופן שביטל את מפרץ החניה, אשר "נבלע וסופח" לחצר הנתבעים, ובשצ"פ הוקצה מפרץ חניה לא חוקי ל- 4 מקומות חניה (סע' 6.2 ו- 6.4.4 בחוות הדעת ת/4).


בחקירתו אמר אדר' אהלי: "הבניין נמצא מאוד במקום.. רק הגדר לא" (עמ' 86, שו' 6-4). וכן: "יש מסמכי רישוי ומישהו דרס אותם ואת הזכויות של האנשים שהיו צריכים לקבל את מקומות החניה שלהם שם בנה קיר, חומה גבוהה והצמיד את השטח הזה למישהו אחר" (עמ' 86, שו' 21-19).

מרגלית מור,
השמאית מטעם התובעים, כתבה גם היא בחוות דעתה כי החניות שהוצמדו לדירות בכניסה ב' בבניין וסומנו בתשריט הבית המשותף, סופחו לגינת הנתבעים ועוברת עליהן גדר (ס' 7 בחוות הדעת ת/1).

השמאית מור אמרה בחקירתה כי בפועל כיום כ- 65% משטח החניות נמצאות בתוך שטח החצר הצמודה לדירת הנתבעים, אולם לפי תשריט הבית המשותף החניות היו אמורות להיות מחוץ לשטח הגינה, בתחומי המגרש. הקיר שהיה אמור לחצוץ בין גינת הנתבעים והחניות נבנה שלא במקום המסומן בתשריט הבית המשותף, כך שהחניות שנמצאות בשטח הוסטו ממקומן, חורגות מגבול המגרש ונכנסו לתחום החלקה הסמוכה אם כי היא לא מדדה בכמה מטרים מדובר (פרוט', עמ' 25, שו' 20-2, עמ' 28, שו' 17 – עמ' 30, שו' 16, עמ' 31, שו' 32-25, עמ' 33, שו' 3-1).

בנוסף; בבקשה להיתר בניה שהגישו הנתבעים בשנת 2011, ואושרה על ידי הוועדה המקומית בתאריך 6.8.13 (נ/1/6), ניתן לראות בבירור בתשריט המצורף לבקשה כי הקיר התוחם את גינת הנתבעים קיים במקום שונה מזה המופיע בהיתר הבניה, בתכנית השינויים ובתשריט הבית המשותף, והוא קרוב הרבה יותר לגבול המגרש, כך שהשטח שנותר בין הגדר (הקיר) לגבול המגרש קטן בהרבה מהשטח שהיה אמור להיוותר בתכניות האמורות. בתכנית קומת הקרקע שבתשריט נכתב בהתייחס לקיר: "גדר קיים אינו נכלל בהיתר".

אדר' אהלי
אישר בחקירתו שהתשריט הנ"ל שצורף לבקשת היתר הבניה שהגישו הנתבעים בשנת 2011 שעליו סומן על ידם הקיר הקיים, הוא בקנה מידה. לאחר שבדק את התשריט באמצעות סרגל קנה מידה, אישר שמיקום הקו שסומן בצבע כחול על גבי קטע התשריט ששם היה אמור להיות גבול מפרץ החניה (מוצג נ/3) הוא נכון, ונמצא בנסיגה של 5 מ' מגבול המגרש (פרוט', עמ' 96, שו' 29-18, עמ' 97, שו' 32-6). לאחר מדידה נוספת בסרגל קנה מידה אמר כי לפי התשריט המרחק בין גבול המגרש לבין גדר האבן כפי שנבנתה בפועל היא מטר, מטר וחמישה (עמ' 98, שו' 30-23). לדברי אדר' אהלי, בצמוד לקיר יש מדרכה ברוחב של כ- 45-40 ס"מ שפונה לכיוון השצ"פ, כך שרוב מפרץ החניה נמצא בתחום השצ"פ, למעט כ- 55 ס"מ שנמצאים עדיין בתוך גבול המגרש (עמ' 100, שו' 9-5).

בהמשך חקירתו אמר אדר' אהלי:


"ש. ...ממה שאנחנו יכולים להבין נכון לרגע זה, אנחנו יכולים להבין שהאדריכל מטעם הקבלן כל המסמכים שהוא הגיש לרשות המקומית, הן הבקשה להיתר בניה והן תשריט הבית המשותף, למעשה הם מסמכים קוהרנטיים שתואמים אחד את השני ותואמים את התב"ע, נכון?

ת. אמת.

ש. אבל בפועל אותו קיר אבן נבנה שלא במקומו, נכון? בערך במקום בנסיגה של 5 מ' אז בנסיגה של 1 מ' בלבד.

ת. אמת.

ש. הכוונה לנסיגה נסיגה מגבול המגרש.

ת. ברור.

ש. וכתוצאה מכך החניות במקום שכל מתחם החניה יהיה בתוך השטח הפרטי, אז מתחם החניה למעט אולי כחצי מ', כ-50 ס"מ, נמצא בתחום השצ"פ.

ת. אמת
."
(עמ' 101, שו' 32-20)

אדריכל ומתכנן ערים גבי לוי (להלן: "אדר' לוי"), העד המומחה מטעם הנתבעים, לא קבע למעשה שהקיר בנוי במקום בו היה צריך להיות בהתאם להיתר הבניה, אלא רק שלא ניתן לומר כי הקיר אינו תואם את היתר הבניה או את תשריט הבית המשותף. כל שכתב בחוות דעתו בעניין זה, הינו: "לא מצאתי אסמכתאות לטענות המבקשים, במסמכים שהוצגו. מהמסמכים שהוצגו בפני
, לא ניתן לקבוע כי הקיר או החניות המצויות במקום כיום אינם במקום בו הם צריכים להיות" (סע' 1 בחוות הדעת, נ/9). בכך לא היה כדי לסתור את טענת התובעים שהקיר נבנה שלא בהתאם להיתר הבנייה, לתכנית השינויים ולתשריט הבית המשותף.

בחקירתו חזר אדר' לוי על הדברים שלא מצא אסמכתאות לכך שהקיר נבנה שלא במקום. לדבריו, בתכנית ההיתר המאושרת "אין שום מידות, המרחב הטרפזי הזה שנוצר שמה בקצה של המגרש שהוא מאוד קשה למדוד אותו...כרגע אני לא יכול לקבוע שהבית הזה לא נמצא במקום הנכון ולא את הקיר". בהמשך אמר כי בהיתר הבניה שאושר "אין מידות לקיר. בין הקיר לבין הסביבה שלו אין בכלל מידות... וגם בתכנית רישום בית משותף אין שום מידות לקטע הספציפי הזה שאנחנו מדברים הוא מרחב טרפזי ואין מידות" (עמ' 182, שו' 33-2, עמ' 183, שו' 1). כן אמר: "צריך לעשות תכנית סופר פוזיציה, שפשוט מושיבה את הבית כפי שבוצע עם התוכניות מדידות של מודד מוסמך, עם ההיתר, ואז אפשר יהיה באמת להגדיר את זה באופן מדויק. אני לא יכול עד שלא תהיה מדידה כזו... אני רק אומר שאני לא יכול לקבוע בגלל שלא היו מספיק נתונים ולא היו מספיק מדידות". וכן: "תכנית סופר פוזיציה, מדידה ע"י מכשור מדויק, כי לפי העין אתה לא יכול לקבוע את זה" (עמ' 183, שו' 25-23, 28-27, עמ' 184, שו' 3-2). בהמשך חקירתו אישר אדר' לוי כי בתשריט היתר הבניה מצוין כי המרחק בין הקיר לגבול המגרש הוא 5 מ' (עמ' 185, שו' 7-3), אולם טען שלא ניתן להתייחס למידה זו בשל המרחב הטרפזי (שו' 33-26).

מעדותו של אדר' לוי בחקירתו עולה, שהוא אינו אומר שהקיר ממוקם במקום הנכון על פי התכניות, אלא שהוא לא יכול לומר שהקיר ממוקם במקום לא נכון, ורק אם המסמכים היו מבוססים על מידות מדויקות, או אם תיעשה מדידה מדויקת עם מכשירים ומפת סופר-פוזיציה ניתן יהיה לומר אם הקיר עומד במקום או לא במקום (עמ' 188, שו' 32-11, עמ' 189, שו' 4-1, עמ' 221, שו' 2).

עדותו של אדר' לוי בעניין מיקומו של הקיר הקיים בתשריט הבקשה להיתר בניה שהגישו הנתבעים בשנת 2011 (נ/1/6) הייתה מגמתית ומתחמקת. אדר' לוי התבקש בחקירתו למדוד בתשריט הבקשה להיתר האמור באמצעות סרגל מדידה את המרחק בין הקיר הבנוי לבין קצה גבול המגרש, והתחמק מלעשות כן בנימוק ש"זה לא קשור" אליו וזה "בלתי מקצועי" (פרוט', עמ' 192-190). הוא חזר על טענתו גם לאחר שהסכים שתכנית בקנה מידה אמורה לשקף את היחס בין המרחק שמודדים על המפה למרחק בשטח, והודה שהתכנית היא בקנה מידה של 1:100 (פרוט', עמ' 2011-209, 213, 214). אדר' לוי אמר שהתשריט אינו מדויק כי אין בו את כל הנתונים, ואף הוסיף וטען כי יכול להיות שאנשי המקצוע מטעם הנתבעים לא סימנו את גבול המגרש במקום שבו הוא אמור להיות (עמ' 215).

בעדותו של אדר' לוי היתה אפילו תמיכה מסוימת בטענות התובעים: אדר' לוי אישר בחקירתו כי יש אפשרות שהקבלן אכן טעה במיקום הקיר (פרוט', עמ' 196, שו' 24-14); כי אם החניות נמצאות מחוץ לגבול המגרש מדובר במצב לא תקין (עמ' 205, שו' 8-5); כי לפי תכנית השינויים ולפי תשריט הבית המשותף מסומן גבול המגרש והחניות מסומנות בנסיגה מגבול המגרש פנימה, כשהיקף הנסיגה מגבול המגרש שאמור להיות על פי התכניות הוא 5 מ' (עמ' 206, שו' 33-4, עמ' 207, שו' 1); וכי החניות כיום נמצאות במקום ציבורי (עמ' 218, שו' 11-1).

אין לקבל את טענות הנתבעים בסיכומיהם כי תשריט הבית המשותף (נ/1) ותשריט הבקשה להיתר בניה שהגישו הנתבעים (נ/1/6), הינם מסמכים בלתי קבילים. תשריט הבית המשותף שהוגש (נ/1) הינו עותק תשריט מקורי צבעוני ומלא, חתום על ידי המפקח על רישום המקרקעין. התשריט הוגש באמצעות השמאית מרגלית מור. ב"כ הנתבעים אמנם התנגד להגשתו בנימוק שהשמאית מור העידה שמדובר במסמך שהועבר לה על ידי התובעים וכי יש עליו "מחיקות בטיפקס", אולם גם אם קיימות על גבי התשריט מחיקות כלשהן בטיפקס הן לא נעשו על החלק הרלוונטי בענייננו שהוא תכנית קומת הקרקע בו מופיעות החניות והקיר. ב"כ הנתבעים אף לא שאל את העדה לפשר המחיקות בעת הגשת התשריט, למרות שנאמר לו שבאפשרותו לעשות כן (פרוט', עמ' 30, שו' 30-23).


באשר לבקשה להיתר בניה והתשריט שצורף לה (נ/1/6), מדובר בבקשה להיתר בניה שהוגשה על ידי הנתבעים, בחקירתו ובאמצעותו של הנתבע 1 – איציק ביטון (להלן: "ביטון"), שאישר בחקירתו שהוא עצמו חתום על הבקשה ועל התשריט. לאחר שביטון אישר חתימתו על גבי הבקשה והתשריט, לא חזר ב"כ הנתבעים על התגדותו להגשתה (פרוט', עמ' 161, שו' 27-3).

מי בנה את הקיר בסטייה מהיתר הבניה ומתי
טענת הנתבעים שקנו את הדירה והגינה הצמודה כפי שראו בפועל

התובעים לא הציגו משנה סדורה לגבי השאלה מי בנה את הקיר, והשאירו עניין זה פתוח. לעומתם, הנתבעים טענו שמי שבנה את הקיר היו החברות הקבלניות, ובמועד שרכשו את הדירה הקיר כבר היה בנוי על ידן.

מן העדויות עולה כי הקיר נבנה כפי שהוא נבנה על ידי החברות הקבלניות שבנו את הבניין.

מנהלי החברות הקבלניות
, הנתבעים שכנגד 12-10, כותבים בתצהירם כי החברות הקבלניות בנו את הקיר בפיקוח נציגים מטעם העירייה והוועדה המקומית, ובנו והכשירו מפרץ ל- 4 חניות שנסללו בנפרד (סע' 18 בתצהיר מנהלי החברות הקבלניות, נ/17).

בובליל
אמר בחקירתו כי הקיר נבנה על ידם לפי תכנית עבודה שהכין האדריכל מטעם החברות הקבלניות ממשרד האדריכלים גינזבורג (פרוט', עמ' 298, שו' 21-15).

הגב' שיליאן מטעם העירייה והוועדה המקומית כותבת אף היא בתצהירה כי הקבלן בנה את החניות בצורתם זו (ס' 18 בתצהיר שיליאן).

הנתבע 1 -
ביטון, אמר בחקירתו כי הוא קנה את הבית כפי שהוא, והבית נשאר כפי שרכש אותו. הוא לא הזיז את הקיר ולא פלש לשום שטח (עמ' 133, שו' 10-1; עמ' 141, שו' 5-1).

מכל האמור עולה כי הקיר הקיים כיום נבנה, כאמור, על ידי החברות הקבלניות.

הנתבעים טוענים כי הם קנו את דירתם וחצר ביתם כפי שראו אותם בעין, וכי ההסכם בין החברות הקבלניות ובינם כלל את מכירת החצר כפי שהיא, עם הקיר שהיה בנוי כפי שהוא כיום. לטענתם, הסכמי הרכישה של כל הדירות כללו את מיקום החניות כפי שהן כיום.

ביטון
כתב בתצהירו כי הנתבעים וקניאס קיבלו את החזקה בדירותיהם ביום 30.6.93, וכי "החזקה התקבלה בבית, אשר רובו ככולו בנוי כפי שהינו בנוי כיום ודברים אלו נכונים במיוחד בנוגע לקיר, אשר את הריסתו מבקשים התובעים"... "המקרקעין הינם כפי שהיו, מאז הקמתם וכפי שראינו אותם בעין, קודם לרכישתם"... "המבנה הינו כפי שנבנה והחניות מוקמו כפי שמוקמו, מיום הקמת המבנה ומיום תפיסת החזקה על ידנו ועל ידי התובעים. הקיר התומך והתוחם, אשר התובעים מבקשים את הריסתו, נבנה על ידי הקבלן המקורי, מקים הבית במקרקעין... רכשנו את המקרקעין כפי שראינו אותם בשטח ולאחר שהתרשמנו מגודל הבינה, אשר הייתה מצויה בשטח באותו מועד. הגינה אינה בגובה הקרקע אלא מצויה בהפרש גבהים מעל הרחוב" (סע' 6, 8, 9 בתצהיר נ/6).

בחקירתו חזר ביטון על כך שכשקנה את הבית בשנת 1992 "הבניין היה מוקם...החומות היו קיימות והבניין היה איך שהוא" (עמ' 117, שו' 24-22). "כל הגינה הזאת, הגדולה הזאת, זה הבית הכי גדול בשכונה ועל זה הסתמכתי ועל זה הלכתי". כל מה שהסתמך עליו היה "על מה שראיתי בעין" (עמ' 121, שו' 14-10). כשנשאל האם הבניין היה מוקם כולו, על חניותיו וגדרותיו, השיב: "לא, איך אפשר לעשות פיתוח, לא, הוא היה מוקם, זאת אומרת המעטפת היתה מוקמת... המעטפת, זאת אומרת הבניין היה מוקם כולו אבל לא גמור... הגדר היתה גמורה בצורה הזאת" (עמ' 117, שו' 33-25). לדבריו, אכן בהסכם רכישת הדירה נכתב כי המוכר "מקים" את הבניין, ולכן מדובר "בשלבי הקמה", "אבל שלבי בניה מתקדמים" (עמ' 118, שו' 28-21, עמ' 119, שו' 17-15). בהמשך אמר: "השלד והגינה... שתוחמת את כל הבניין היה בנוי... הייתה חומה... הכול היה בנוי, החומה הייתה בנויה, הכל היה בנוי שמה... ידעתי על גודל הגינה, ישבתי עם הקבלן" (עמ' 125, שו' 18-1). כשנשאל אם הכל היה בנוי בשנת 1992 מדוע האכלוס היה רק שנה לאחר מכן, השיב: "לא היה, צריך לעשות סיומי בניה, זה השלד היה בנוי... עם הגינה", והחומה הייתה בנויה (עמ' 125, שו' 27-19).
עם זאת, בהמשך חקירתו אמר ביטון כי רק חלק מהגדר הייתה בנויה - הגדר הגובלת ברח' טשרניחובסקי הייתה מוקמת, הגדר בין הגינה לשטח הגן הייתה מוקמת, ועוד חלק נוסף היה מוקם, והשאירו חלק פתוח דרכו הטרקטור היה יכול להיכנס (עמ' 125, שו' 19 – עמ' 129, שו' 10). בהמשך אישר ביטון כי הפתח שממנו היה הטרקטור עובר היה בקטע שבו עובר הקיר נושא התביעה והחניות (עמ' 166, שו' 5-2).

ביטון אמר בעדותו שלמרות הצהרתו בהסכם הרכישה, בסעיף 3 שבו, כי ראה את המגרש ואת תוכניות הבית המצורפות לחוזה, הוא לא ראה את תוכניות הבית אלא רק את הבית (עמ' 120, שו' 23-18). הוא לא זוכר אם צורפו להסכם המכר מפרט טכני ותכניות, כפי שנכתב בגוף ההסכם. היה מיפרט שכל הדיירים קיבלו, אך הוא לא זוכר אם חתם על משהו, והוא ולא זוכר אם חתם גם על תכניות (עמ' 152, שו' 28-3, עמ' 153, שו' 18-5). כן אמר שהוא לא זוכר אם ראה את היתר הבניה של הבניין (עמ' 153, שו' 29 - עמ' 154, שו' 2).

ביטון אמר עוד, כי כשרכש את הדירה הקבלן הראה לו היכן יהיו החניות, והחניות נמסרו לנתבעים ולקניאס לאחר שקיבלו את החזקה בדירות, כשהפיתוח היה קיים (עמ' 138, שו' 27 – עמ' 139, שו' 24).

הגב' דליה קניאס

, התובעת 1, העידה, בניגוד לגרסתו של ביטון שטען שהקיר היה קיים כשרכשו הנתבעים את דירתם בתאריך 10.8.92, כי בעת שהיא ובעלה חתמו על הסכם המכר לרכישת דירתם ביום 20.4.92, הסתיימה בנייתו של השלד בלבד והקיר טרם נבנה (סע' 6-5 בתצהיר, ת/2). היא קיבלה את החניה מהקבלן חודשיים אחרי שנכנסה לדירה, והקיר נבנה כמה ימים לפני שקיבלה את החניה, כחודש-חודשיים לאחר שקיבלה את החזקה בתאריך 30.6.93 (עמ' 35, שו' 7-6; עמ' 48, שו' 31-25; עמ' 51, שו' 32-9). הגב' קניאס אמרה עוד, כי כשרכשה את הדירה היתה בנויה חומה אחת, הגובלת ברח' טשרניחובסקי שהוא הרחוב הראשי, ושאר החומה שמסביב לא נבנתה, שכן היה מדובר באתר בניה ומשאיות בטון היו צריכות עדיין להיכנס ולהביא את כל החומר לבנייה, והחניות לא היו בנויות גם הן (פרוט', עמ' 42, שו' 17 – עמ' 43, שו' 4; עמ' 50, שו' 31-6). היא קיבלה רק את החוזה והמפרט, ולא קיבלה ולא הוצגה בפני
ה תכנית או כל חומר אחר ממנו יכלה להבין איפה יסומנו החניות (עמ' 47, שו' 25 – עמ' 48, שו' 1, 12-10). במפרט היה כתוב שהיא מקבלת בית, חניה, וגינה (עמ' 35, שו' 8-7).

מנהלי החברות הקבלניות
, אומרים גם הם בתצהירם כי הדירות שנמכרו לנתבעים ולקניאס נמכרו כשהיו בשלבי בניה ובטרם נבנה הקיר בגבול המגרש התוחם את גינת הנתבעים. בכך הם תומכים בגרסת קניאס שהקיר נבנה בשלב מאוחר יותר מחוזי המכירה. מנהלי החברות כותבים עוד בתצהירם, כי לחוזי המכר צורף מפרט בו צוין כי לכל דירה נמכרת חניה אחת לא מקורה, ולמיטב זיכרונם, לחוזי המכר צורפו גם תכניות של הדירה הנמכרת (סע' 17-15 בתצהיר נ/17).

בובליל
העיד בחקירתו, כי כשנחתם החוזה עם הנתבעים הקיר לא היה קיים (עמ' 303, שו' 11-7). לדבריו, החברות הקבלניות לא התחייבו בהסכם עם הנתבעים לגודל מסוים של שטח גינה, ומחיר הדירה של הנתבעים לא הושפע מגינה קצת יותר גדולה או קצת יותר קטנה (עמ' 303, שו' 18-12). בובליל אמר כי החברות הקבלניות צרפו לחוזי המכר תכניות: "תראה לא מוכרים מה שאין, מוכרים את התכנית המאושרת...", דהיינו הבקשה להיתר בניה על תכניותיה (עמ' 296, שו' 13-9, 24-22). כן אמר: "... נחתמו לא זוכר אבל כל אחד קיבל, אף אחד לא קונה דירה בלי תכנית, איך מוכרים דירה? בלי לקבל תכנית, בלי לראות תכנית, בלי כלום?" (עמ' 296, שו' 28-26). בובליל לא ידע להסביר מדוע לא נחתמו תשריטים (עמ' 297, שו' 23-19).

דניאל דדון
, שמתגורר בשכנות והעיד מטעם הנתבעים, אמר בחקירתו כי כשהוא רכש את דירתו בחודש פברואר 1992 הבניין שבו רכשו הנתבעים דירתם עוד לא התחיל להיבנות. הבניין הסמוך היה באמצע הבניה, ובבניין נושא התובענה עוד לא החלה הבניה. הגינה לא הייתה מתוחמת ולא היו לה קירות, ולא היה דבר פרט לחומה שהיתה בנויה לכל אורך רחוב טשרניחובסקי, שהיא החומה המערבית. כשהוא רכש את הדירה הוא ידע שהוא מקבל חניה, ידע פחות או יותר איפה היא תהיה אבל לא בדיוק, והכביש עדיין לא היה בנוי (פרוט', עמ' 280, שו' 23 – עמ' 281, שו' 28).

זאב ולני
, עד נוסף מטעם הנתבעים, שגם הוא מתגורר בשכנות, אמר בחקירתו כי הוא נכנס לדירתו בשנת 1994, לאחר שהנתבעים כבר גרו בדירה שלהם. העד אמר כי הוא אינו יכול להעיד מה היה מצב החניות כשהנתבעים קיבלו אותן (פרוט', עמ' 75, שו' 23-9). אין, אפוא, בעדותו כדי לתמוך בגרסת הנתבעים.

גם בעדותו של המהנדס יורם שחף מטעם הנתבעים אין כדי לתמוך בגרסת הנתבעים כי הקיר היה קיים כשרכשו דירתם. המהנדס שחף כותב, אמנם, בחוות דעתו כי מיקום הקיר לא השתנה מיום שנקנתה הדירה עם החצר על ידי הנתבעים ומיום שנקנו הדירות האחרות בבניין (סע' 3 בחוות דעתו, נ/10), אולם בחקירתו אישר כי לא ראה את מסמכי המכר, לא בדק את התב"ע, היתר הבניה, ותשריט הבית המשותף, ואמר כי קביעתו הנ"ל נעשתה על סמך מצב הבניין כיום ועל סמך אינפורמציה שקיבל מהנתבעים (פרוט', עמ' 228, שו' 25 – עמ' 229, שו' 9). יתרה מכך, לדברי המהנדס שחף "בוודאי שבזמן הרכישה זה [הקיר-א"מ] לא היה קיים... הבניין אוכלס והקיר נבנה" (עמ' 231, שו' 17-13).

מסקנת האמור היא, כי הנתבעים לא הוכיחו שבעת שרכשו את דירתם היה הקיר בנוי. להפך, מעדויות העדים כפי שהובאו לעיל הוכח כי הקיר לא היה בנוי באותו זמן אלא נבנה מאוחר יותר. הנתבעים גם לא הוכיחו כי הסכם הרכישה שלהם כלל התחייבות שהקיר יהיה במקום בו הוא בנוי כיום או כי הגינה תהיה בגודלה הנוכחי. טענותיהם של הנתבעים כי רכשו את דירתם והגינה הצמודה לה על בסיס המצב בפועל, או כי המצב הנוכחי משקף את אשר הוסכם בחוזה הרכישה של דירתם, דינן, על כן, להידחות.

קביעה זו מייתרת את השאלה מה דין הסתמכותם של הנתבעים על המצב בפועל כפי שטענו, גם אם היינו קובעים שהיתה כזו, ולא קבענו כך, מול התב"ע, היתר הבניה, תשריט הבית המשותף והרישום בספרי המקרקעין, שכולם סותרים ומנוגדים לטענת הנתבעים.

טענות נוספות של הנתבעים והתובעים שכנגד

הנתבעים העלו שלל טענות נוספות במסגרת הגנתם ותביעתם שכנגד, על מנת להצדיק השארת המצב על כנו, ועל מנת לתקן את רישום הבית המשותף בהתאם למצב השגוי כפי שהוא בפועל. אתייחס בקצרה לטענות העיקריות שהעלו.

לטענת הנתבעים כי טופס 4 שניתן לבניין מהווה ראיה לכך שהקיר נבנה בהתאם להיתר הבניה – אין ממש בטענה זו. האדריכל לוי מטעם הנתבעים כתב אמנם בחוות דעתו כי הוועדה המקומית נותנת טופס 4 רק לאחר שהיא בודקת את הבניין ושהבניה נעשתה בהתאם להיתר, אולם הגב' שיליאן, סגנית מנהלת מחלקת רישוי בניה בוועדה המקומית, הצהירה בתצהירה שהוועדה, או העירייה, לא אישרו את הקמת הבניין באופן שחורג מהיתר הבניה או מהתב"ע. הגב' שיליאן הצהירה עוד כי טופס 4 מתייחס רק לחיבור תשתיות, אין לראות בו כתעודת גמר והוא אינו מהווה אישור לכך שהבניין נבנה ללא סטייה מהיתר הבניה (ס' 31 בתצהיר נ/12). הגב' שיליאן גם הפנתה לכך שעל גבי הטופס עצמו נכתב ברחל בתך הקטנה: "אישור זה ניתן רק לצורך מתן שירותי חשמל, מים, וטלפון. אין לראות אישור זה כתעודת גמר או כאישור שהבנייה נעשתה ללא סטייה מההיתר" (טופס 4 שהוצא לבניין – נספח 8 בתצהיר שיליאן). טופס 4 אינו מהווה, אפוא, אישור לכך שהבניין נבנה בהתאם להיתר הבניה.

יצויין כי הגב' שיליאן הצהירה עוד כי עד היום לא ניתנה תעודת גמר לבניין (סע' 11 בתצהיר נ/12). גם אדר' אהלי אמר שלא ראה בתיק שניתנה תעודת גמר לבנין (עמ' 104, שו' 27-19). אדר' לוי אמר שהעירייה מוציאה תעודת גמר על סמך האישורים של אנשי מקצוע מטעם מגיש הבקשה להיתר, שהבניה בוצעה בהתאם להיתר (עמ' 217, שו' 17-8), ואף הוא אישר בחקירתו שלא ראה תעודת גמר לבניין (עמ' 216, שו' 14).

אין לקבל גם את טענת הנתבעים שהסעד המבוקש על ידי התובעים אינו פרופורציונלי משום שמדובר בקיר תומך. הנתבעים כלל לא הוכיחו כי הקיר הוא קיר תומך. המהנדס יורם שחף מטעם הנתבעים אינו מסביר מדוע מדובר בקיר תומך ואינו מביא כל נימוק הנדסי נגד הזזת הקיר. עיקרה של חוות דעתו הוא תיאור עובדתי של גובה הקיר והאדמה, וקביעת עלויות הריסת הקיר ובניית קיר חדש, פיתוח שטח עבור חניות, וגינון החצר (חווה"ד - נ/10). אדר' אהלי אמר בחוות דעתו ובחקירתו שהפרש מפלס הקרקע בין הצד החיצוני של הקיר ובין הצד הפנימי שלו שנמצא בגינת הנתבעים הוא כ- 60 ס"מ, ושהוא לא בא לתמוך באדמה פנימית בתוך הגינה, אלא רק את אותם 60 ס"מ (עמ' 103, שו' 24-14). אהלי אמר עוד, כי אין כל בעיה תכנונית או קונסטרוקטיבית להרוס את הקיר ולהזיז אותו אחורה למקום בו היה צריך להיות, כך שיהיה תואם את תשריט הבית המשותף, היתר הבניה והתב"ע (עמ' 106, שו' 33-6, עמ' 107, שו' 2-1). עמדתו של אדר' אהלי נתמכת גם בעדותו של בובליל, שאמר בחקירתו שהקיר הוא קיר בלוקים ולא קיר קונסטרוקטיבי (עמ' 300, שו' 10-3).

הזזת הקיר והכשרת החניות במיקום הנכון לפי תשריט הבית המשותף אכן כרוכים בעלויות כספיות, אולם אין בכך משום נימוק שלא לקבל את תביעת התובעים. בהקשר זה יודגש, כי אין חולק במסגרת הסכמי הרכישה של התובעים נכללה חניה לכל אחת מהדירות, גם אם מיקומה של חניית קניאס בחוזה המכר לא פורט. משמעות דחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד הינה הותרת התובעים (הנתבעים שכנגד) ללא כל חניה לדירותיהם.

בעניין טענת הנתבעים שתשריט הבית המשותף לא תאם לבנוי בפועל - מגרסתם של קניאס, שהקיר נבנה כחודש-חודשיים אחרי שקיבלו את החזקה ביום 30.6.93, ומגרסתם של החברות הקבלניות, שהקיר נבנה לפני שניתן טופס 4 בתאריך 17.6.93, עולה כי בעת שנרשם הבית המשותף בתאריך 7.11.93 היה כבר הקיר בנוי, כך
שתשריט הבית המשותף (נ/1) לא שיקף את המצב הקיים. אישור משרד האדריכלים שערך את התשריט שהוא משקף נאמנה את הבית ואת דירותיו כפי שהוא בנוי וקיים באותו מועד, לא היה אפוא נכון. עם זאת, אין בכך להביא לדחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד בה מבקשים התובעים שכנגד לשנות את רישום הבית המשותף כך שישקף את מיקומו של הקיר כפי שנבנה בפועל. כפי שקבענו, הקיר לא היה קיים בעת שהנתבעים רכשו את דירתם, אלא נבנה על ידי החברות הקבלניות אחרי שהנתבעים רכשו את דירתם. הנתבעים יכלו לרכוש רק את אשר יכלו החברות הקבלניות למכור להם על פי היתר הבניה שהוצא לבניין.

קשה לקבל שהנתבעים רכשו את דירתם מבלי שבדקו כלל, הם או באי-כוחם, את התכניות על פי היתר הבניה שניתן לבניין, ובכל מקרה יכלו לעשות זאת בנקל. אם בחרו לרכוש את הדירה מבלי שבדקו מהו השטח המתוכנן של חצרם בהיתר הבניה, אינם יכולים להלין אלא על עצמם. גם אם נעשתה על ידי החברות הקבלניות טעות במיקומו של הקיר בעת שבנו אותו, כפי שאכן קרה, ובמשך כל השנים מאז נהנו הנתבעים מטעות זו וזכו למעשה לחצר גדולה יותר מזו שהיו אמורים לקבל, אין מקום לקבל את תביעתם שכנגד, שמשמעותה היא הכשרת קיר שנבנה בניגוד להיתר הבנייה ולתב"ע, על חשבון שטח שבבעלות המדינה ושעל פי התב"ע הוא שצ"פ. לפי העדויות שהושמעו, אין גם אפשרות להכשיר את המצב הקיים ולתקן את רישום הבית המשותף כפי שמבקשים הנתבעים בתביעה שכנגד. מה גם שספק גדול אם בסמכותו של בית משפט זה להורות על שינוי ייעוד השצ"פ. אין להלום מצב בו הנתבעים ייהנו מהטעות שנעשתה על ידי החברות הקבלניות במיקום הקיר ויזכו לקבל חצר גדולה הרבה יותר מזו שהיו אמורים לקבל, בעוד התובעים יצאו כשידם על ראשם ויוותרו ללא כל חניות הצמודות לדירותיהם, בניגוד להסכמי המכר שלהם לפיהם הדירות כוללות גם חניה. ותצויין גם טענת הוועדה המקומית כי פתרון כזה אף מנוגד לתקן החניה, המחייב קיומה של חניה לכל דירה.

בעניין טענת הנתבעים בדבר חוסר סמכות עניינית בהיות הסעד הנתבע סעד של סילוק יד וצו הריסה, טענה שהועלתה על ידם בסיכומיהם כטענה ל"סילוק על הסף" - עם תחילת ההליך, ביום 20.5.12, ניתנה החלטה על ידי כב' הנשיאה (דאז) גרסטל, שבה כתבה כי ספק אם התביעה מתאימה להליך בסדר דין מקוצר וספק אם הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, וביקשה מהתובעים הבהרות. התובעים הגיבו לטענת הסמכות וטענו כי מדובר בתביעה קניינית וכי מבוקש גם סעד של פגיעה בגוף הנכס, והסכימו למחיקת הכותרת 'בסדר דין מקוצר'. ביום 2.7.12 ניתנה החלטת הנשיאה שבה היא מורה על מחיקת כותרת התביעה, והורתה על הגשת כתב הגנה תוך 30 יום. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים, טענו כי יש לסלק על הסף את התביעה בהעדר סמכות עניינית. עם זאת, הוסיפו הנתבעים וכתבו בכתב הגנתם כי הם מגישים תביעה שכנגד שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי, ו"לכן, הנתבעים מותירים את הנושא לשיקול דעת בית המשפט הנכבד" (סע' 33 בכתב ההגנה). הנתבעים לא העלו יותר בהמשך את עניין הסמכות, לא הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, וגם בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 17.10.12 לאחר הגשת כתב ההגנה, לא חזרו על טענתם ולא ביקשו סילוק התביעה על הסף. גם לא לאחר מכן וגם לא כשהתיק הועבר לניהול הוכחות על ידי מותב זה - לא העלו כל טענה בעניין הסמכות. רק בסיכומיהם, בתום המשפט, נזכרו לפתע למחזר שוב את טענתם, עליה לא עמדו. משהודיעו הנתבעים כי הם משאירים עניין זה לשיקול דעת בית המשפט, ולא עמדו עליה יותר, מהווה הדבר משום ויתור מצדם על טענה זו. אף שמדובר בסמכות עניינית, שהכלל הוא כי בית משפט צריך לבדוק גם מיוזמתו שלו, ואף כאשר לא חלקו הצדדים על כך, "חל מפנה בפסיקה, לפיו סוגיית הסמכות העניינית אינה בהכרח כל יכולה יהא השלב של ההליך אשר יהא"... "הפסיקה המאוחרת אימצה גישה שאינה חד ממדית". ראו רע"א 8105/11 ג'ולאני נ' סלימאן (פורסם בנבו) (11.12.11) פסקה 12. ויתור על הטענה הוכר שם כתופס, ובין השאר נקבע כי "תום הלב הדיוני יוצר כלפי המבקשים השתק שיפוטי בשלב זה",
וכן כי "כוחה של טענת חוסר סמכות עניינית הוא יחסי ולא מוחלט... יש לבחון את היחסיות של טענת חוסר הסמכות העניינית באופן עצמאי בפני
כל ערכאה" (שם).
לאמור יש לשקלל גם את העובדה שהצדדים ניהלו משפט מלא, למן תחילתו ועד סופו, עם עדים רבים,
ולא העלו כל טענה במשך כל ישיבות ההוכחות, אלא בסיכומיהם. גם בהתנהלותם זו יש משום מניעה והשתק מלהעלות טענה זו כיום, לאחר שהסתיים ההליך.

כמו כן, ראו רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (פורסם בנבו) (16.12.07), בו נאמר: "לאחרונה, מתחזקת המגמה השיפוטית שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדנה, כאשר זו מועלית באיחור", וכן: "השתהות בעל דין בהעלאת טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדנה עלולה להגיע כדי חוסר תום לב דיוני, שהרי חובת תום הלב חלה גם על הליכים בהם נוקטים בעלי דין בבית המשפט". ובהמשך נקבע: "השתהות בעל דין בהעלאת טענה כנגד סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה בשלב מוקדם של ההליך עלולה לחסום אותו מלהעלות טענת העדר הסמכות בשלב מאוחר מחמת מניעות שנוצרה עקב מחדל זה. הגבלה זו נועדה למנוע עוול דיוני לבעל הדין שכנגד, ולהגן על המשאבים הדיוניים של המערכת השיפוטית, העמוסה גם כך לעייפה, מפני הליכי סרק והתדיינויות מיותרות. היענות לטענת העדר סמכות עניינית רק בסוף ההליך השיפוטי או אף לאחר השלמתו פירושה היענות לניהול הליכי סרק הפוגעים לא רק בבעל הדין שכנגד אלא בציבור המתדיינים כולו. משמעותה גם מתן כח תימרון דיוני לבעל דין לקחת חלק בדיון תוך צפייה לדרך התקדמותו ולעיתים עד לסיומו, ולבחון את תוצאותיו ובהתאם לכך להחליט אם לשלוף מאמתחתו בשלב מאוחר טענת העדר סמכות עניינית, שאם תתקבל, תביא לביטול ההליך, ולאובדן משאבים פרטיים וציבוריים שהושקעו בניהולו." (פסקה 18). (הדגשים שלי-א.מ.).


דינה של טענת הנתבעים לדחיית התביעה "על הסף" בהעדר בעלי דין נכונים - יתר בעלי הדירות - אף היא להידחות. טענה זו לא נטענה כלל על ידי הנתבעים בכתב ההגנה שלהם, הם לא הגישו בקשה לסילוק על הסף בעניין זה ולא העלו הטענה גם בדיוני קדם המשפט. רק בסיכומיהם העלו לפתע לראשונה את טענה זו. מטעם זה בלבד יש לדחות את הטענה.
בנוסף, הסעד שביקשו התובעים בתביעה הראשית הוא סילוק יד הנתבעים כך שהחזקתם תתאים לרישום בפנקס הבתים המשותפים, ולא שינוי רישום הבית המשותף. לא מדובר אפוא בשינוי מבנה הבית המשותף, כטענת הנתבעים.

טענת הנתבעים בכל הנוגע למדרגות הבנין שנמצאות, לטענתם, מחוץ לקו הבניין ושיש להתייחס גם לכך אם משנים את מיקום הקיר, שאז יש לשנות את מיקומו של כל הבניין, אינה רלוונטית לכאן. עניינה של התובענה הוא מיקום הקיר השגוי ושטח החניות בלבד.

לאור כל הקביעות שנקבעו ב

פסק דין
זה, אין גם מקום לטענת הנתבעים שאין היתר בניה חוקי בתוקף למיקום החניות, בהסתמכם על עדות הגב' שיליאן שתכנית השינויים אושרה בידי מהנדס העיר בלבד, וכי בתכנית השינויים לא מופיעה המילה חניה. הנתבעים אף לא ביססו טענתם שמהנדס העיר לא היה יכול לאשר את תכנית השינויים או כי בתכנית השינויים ישנו פגם מהותי כלשהו הפוגע בתקפותה. בעניין זה פועלת גם חזקת תקינות המעשה השלטוני. כמו כן, מיקום ושטח החניות כפי שנקבע ב

פסק דין
זה הינם, כאמור, גם בהתאם להיתר הבניה, שניתן לפני תכנית השינויים.

טענת הנתבעים כי יש לקבל היתר בניה לביצוע הריסת הקיר ובנייתו מחדש, תוך הפניה לחוות דעתו של אדר' לוי מטעמם כי לא ניתן לקבל היתר שכזה, אינה יכולה להתקבל. כל שמבוקש הוא למקם את הקיר והחניות במקומם הנכון והחוקי על פי התב"ע, היתר הבניה ותשריט הבית המשותף. גם הגב' שיליאן אמרה בתצהירה שמיקום הקיר כפי שהוא עומד בניגוד לתב"ע, להיתר הבניה ולתשריט הבית המשותף ומיקומו סותר את הוראות היתר הבניה ואינו מקיים את הוראות התב"ע. אפשר גם להבין מדברי הגב' שיליאן בתצהירה כי למעשה הנתבעים תוקפים את היתר הבניה שניתן על ידי הוועדה המקומית, בעוד שלא תקפו אותו מעולם. יוער כי הגב' שיליאן גם אמרה שאפשר לרשום זיקת הנאה למעבר דרך השצ"פ (עמ' 255, שו' 16-9).

בטענות הנתבעים נגד האדר' אהלי לא מצאתי ממש. גם אם הוא קרא את הפרוטוקולים לפני שהעיד, אין בכך פסול. מדובר בעד מומחה שמעיד במסגרת מומחיותו, ואף אם קרא את עדותה של מומחית אחרת, השמאית מטעם התובעים, אין הדבר פוגע בעדותו. גם בשאר הטענות נגד עדות המומחה, שאינן לתוכן עדותו, לא מצאתי מקום, וגם בטענות שהעלו הנתבעים נגד עדות השמאית, הגב' מרגלית מור, לא מצאתי ממש.


המסקנות בעניין התביעה לסילוק יד והתביעה שכנגד

מכל המקובץ עולה, כי מיקומו של הקיר אינו תואם את הרישום בפנקסי המקרקעין ואת היתר הבניה והתב"ע. הקיר נבנה לאחר שהנתבעים רכשו את דירתם, כך שבעת הרכישה לא יכלו לדעת את מיקומו, כטענתם. הקיר נבנה שלא בהתאם להיתר הבניה ולתב"ע, באופן כזה שהביא לכך שהחניות הצמודות לדירות בכניסה ב' בבניין נמצאו ברובן מחוץ לגבולות החלקה, בתוך שטח השצ"פ שבבעלות המדינה.

לאור האמור, דין התביעה לסילוק יד וצו ההריסה והבניה מחדש שהגישו התובעים נגד הנתבעים, להתקבל, ועל הנתבעים יהיה להרוס את הקיר ולבנותו מחדש בהתאם לתשריט הבית המשותף, ובצורה כזו שתהיה תואמת גם להיתר הבניה (על תכנית השינויים) ולתב"ע.

מקבלת התביעה הראשית, עולה ממילא כי דין התביעה שכנגד להידחות. לכך נוספות גם הקביעות שנקבעו בכל הקשור לטענות התובעים שכנגד. משנדחתה התביעה שכנגד, מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעים שכנגד לסילוק התביעה שכנגד נגדם "על הסף".

לתביעה האישית נגד מנהלי החברות הקבלניות בתביעה שכנגד, לא היה מקום. בפרט שעה שהסעד שהתבקש בתביעה שכנגד הוא אך תיקון רישום המקרקעין.


בסיום הדברים יוער, כי למעשה היה כמעט ברור למן ההתחלה שהנתבעים קיבלו שטח לא להם, גם אם בטעות. במהלך הדיונים נעשתה הידברות בין הצדדים ואף הוצעה על ידי בית המשפט הצעת פשרה בניסיון לפתור את המחלוקת. למרבה הצער אלו לא צלחו, ולא נותר מנוס מלנהל המשפט ולהכריע בתובענות. אני סבור כי הנתבעים היו צריכים לקבל על עצמם את הדין, שהיה ברור גם להם, ולא להתעקש על ניהול משפט ארוך ויקר. לא נעלם מעיניי הקושי הכרוך מבחינת הנתבעים בהיענות לסעד סילוק היד המבוקש בתביעה, ואיני מקל ראש בעובדה שמשמעות קבלת התביעה הינה הקטנת שטח גינתם, אליה התרגלו ואותה טיפחו מזה למעלה מעשרים שנה. אולם מנגד, יש לזכור גם את מצוקתה של משפחת קניאס, שלדברי גב' דליה קניאס
, התובעים יצאו מהחניות מיד כשנאמר להם שהחניות ממוקמות בשטח שבבעלות המדינה ומשמש שצ"פ, ומאז אין להם זה מספר שנים חניה צמודה לדירתם, כשבעלה ובתה שניהם נכי צה"ל.


התביעה לדמי שימוש

התובעים ביקשו בתביעתם לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שבוצע על ידם במקרקעי התובעים. בסיכומיהם לא חזרו התובעים על טענותיהם בעניין זה. רק לאחר שהנתבעים טענו בסיכומים שהגישו כי הטענה בעניין דמי השימוש נזנחה על ידי התובעים, טענו התובעים בסיכומיהם כנתבעים שכנגד בתביעה שכנגד כי הם עומדים על טענתם לתשלום דמי שימוש.

משזנחו התובעים טענתם בסיכומיהם בתביעה שהגישו, אין הם יכולים "להיזכר" לפתע, בסיכומי תשובה שלהם, ולהעלות חזרה טענה שנזנחה, רק משום שהצד השני "הזכיר" להם זאת וטען לכך בסיכומיו הוא. בענייננו, אף יותר מכך, התובעים העלו את טענתם לדמי השימוש בסיכומים שהגישו לתביעה שכנגד, בעוד סעד זה לא רלוונטי כלל לתביעה שכנגד. יש לראות, על כן, בתביעה לדמי שימוש כטענה שנזנחה על ידי התובעים.

זאת ועוד; התביעה לדמי שימוש הינה תביעה כספית הניתנת לכימות כספי והתגבשה עובר להגשת התביעה. היתה לתובעים האפשרות לתבוע סעד כספי מוגדר ולשלם בגינו אגרה בהתאם לסכום הנתבע, אולם התובעים לא תבעו בתביעתם סכום מדויק ולא שילמו אגרה בגין הסכום הנתבע כפי שהיה עליהם לעשות. סביר גם, שאם היו מכמתים את התביעה הכספית, היה מקומה בבית משפט השלום. גם מטעמים אלה יש לדחות את התביעה לדמי שימוש.

ועוד יוער, מי שבנה את הקיר במקומו השגוי היה הקבלן ולא הנתבעים. איש מהצדדים - לרבות התובעים - לא היה מודע במשך כל השנים לכך שהקיר נבנה שלא במקומו. גם התובעים חנו בחניות בהן חנו
בלא ידיעה עד שנאמר להם שהשטח הוא שצ"פ.
ספק אם היה מקום, בנסיבות העניין, לתבוע דמי שימוש.

תוצאת האמור היא, שדין התביעה לדמי שימוש להידחות.







סיכום

התביעה בתביעה הראשית מתקבלת, למעט בעניין דמי השימוש.

הנתבעים יסלקו ידם משטח החצר שבו נמצאות החניות, כפי הרשום בתשריט הבית המשותף.
הנתבעים יהרסו את הקיר נושא התביעה ויבנוהו מחדש בהתאם לתשריט הבית המשותף, ובצורה שתהיה תואמת גם להיתר הבניה (על תכנית השינויים) ולתב"ע, הכל תוך 120 יום מהיום, ובכפוף לקבלת אישורים והיתרים כדין. הוועדה המקומית, העירייה ורמ"י - הנתבעות שכנגד 5, 9 ו-14, כ"א בתחומה, תעשנה כל שביכולתן על מנת לזרז ההליכים ולאפשר קיום פסק הדין בפרק הזמן האמור. התובעים ישתפו אף הם פעולה ויחתמו על המסמכים שיידרשו לקבלת ההיתרים והאישורים כאמור, ככל שחתימתם תהיה נדרשת.

התביעה לדמי שימוש נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.


הנתבעים ישלמו לתובעים (הנתבעים שכנגד 4-1) יחד, בגין התביעה ובגין התביעה שכנגד, שכ"ט עו"ד כולל בסכום של 55,000 ₪ (כולל מע"מ). כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט שהיו לתובעים (אגרת משפט, מומחים וכדו'), בצרוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מהיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.


בתביעה שכנגד שנדחתה, ישלמו התובעים שכנגד לנתבעות שכנגד 5 ו- 9 (העירייה והוועדה המקומית) יחד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום אחד כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

התובעים שכנגד ישלמו לנתבעות שכנגד 8-6 (החברות הקבלניות) ולנתבעים שכנגד 12-10 (מנהלי החברות הקבלניות), כולם יחד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום אחד כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).


התובעים שכנגד ישלמו לנתבעת שכנגד 14 (המדינה), הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).


מאחר והנתבעת שכנגד 13 - נילי חפץ לא לקחה חלק בהליכים, לא ניתן בעניינה צו להוצאות.

כל הסכומים שנפסקו בפסק הדין ישולמו תוך 30 יום. לאחר מועד זה ישאו עליהם הסכומים שנפסקו ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל, למעט סכום ההוצאות שהריבית והמדד לגביהם יתחילו מהמועד כפי שנפסק בסעיף
‎
117
לעיל.


ניתן היום,
כ"ו אלול תשע"ז, 17 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.















א בית משפט מחוזי 35325-05/12 דליה קניאס, נסים קניאס, יערה רחל קניאס ואח' נ' יצחק ביטון, שושנה ביטון, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח' (פורסם ב-ֽ 17/09/2017)