פסקי דין על אילן אלימלך | פסקי דין על אברהם אטיאס | פסקי דין על מירב אטיאס |

28116-12/11 א     24/10/2017




א 28116-12/11 אילן אלימלך נ' אברהם אטיאס, מירב אטיאס








בית משפט השלום בקריות



ת"א 28116-12-11 אלימלך נ' אטיאס ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
לובנה שלאעטה חלאילה


תובע

אילן אלימלך


נגד


נתבעים

1.אברהם אטיאס

2.מירב אטיאס



פסק דין


תביעה לביטול הסכם למכירת עסק, להשבה ולפיצוי.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

וטענות הצדדים

1.
ביום 23.10.2009 חתמו התובע והנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") על הסכם למכירת עסק שניהל התובע, לייבוא ושיווק מוצרים לחדרי אמבטיה, בשם "בי פוזה" (להלן: "העסק").
2.
עפ"י ההסכם, התחייב התובע להעביר לנתבע:

(א) אתר הבית של החברה (
www.bepoza.co.il
) כולל דומיין, מבנה, עיצוב, תוכן, ניהול אדמיניסטרטיבי והדרכה נדרשת לאחזקת האתר והוספת תכנים
(ב) קו הטלפון ששימש את לקוחות העסק ודרכו מתקבלות ההזמנות, (ג) ליווי ותמיכה כללית לשיווק המוצרים למשך שלושה חודשים ללא תשלום, (ד) קו ייבוא בלעדי כולל ספק המוצרים שבאתר (ה) מאגר לקוחות, (ו) מלאי סחורה שתימכר לנתבע ביום ההתקנה, כאשר "לכל פריט ופריט ישלם אבי 50% מהמחיר הנקוב באתר הבית".
לפי סעיף ז' להסכם :
ה"מחיר המוסכם על הצדדים הינו 100,000 ₪ שישולמו בתנאים הבאים:
1. 30,000 ₪ במעמד חתימת החוזה;
2. 70,000 ₪ בעשרה תשלומים שווים של 7,000 ₪ כל אחד בצ'קים שימסרו לאילן במעמד החתימה על חוזה זה".
3.
בזמנים הרלוונטיים לחתימת ההסכם, לתובע הייתה זכות ייבוא בלעדי של מוצרים מהמפעל המייצר בסין ובזמן ההתקשרות היה לעסק
מלאי עסקי, שאוחסן במחסן השייך לתובע ואשר עפ"י טענתו שוויו עמד ע"ס של 468,589 ₪ כולל מע"מ בערכי מכירה, כאשר דרך אתר האינטרנט בוצעו הזמנות בהיקף של 110,665 ₪.
4.
התובע הסביר בתביעה כי הרקע למכירת העסק, היה מצבו הבריאותי ומחלה חשוכת מרפא ממנה סבל וכי ההסכם נחתם לאחר חצי שנה שבמהלכה הנתבע, שעיסוקו היה בהתקנת מקלחונים ואביזרי אמבטיה, התלווה אליו לצורך לימוד והדרכה.
5.
ביום 17.10.2010 כשנה לאחר ההתקשרות, לאחר שהצדדים החלו לפעול לפי ההסכם, ולאור צו שהוצא ע"י הוועדה המקומית לתו"ב, האוסר שימוש במחסן של התובע, הועבר בהסכמה המלאי העסקי של העסק למחסן של הנתבע, כאשר עפ"י סעיף ו' להסכם, כל פריט שנמכר היה על הנתבע לשלם לתובע מחצית ממחירו הרשום באתר האינטרנט של העסק.
6.
התובע טען בתביעתו כי מילא אחר התחייבויותיו לפי ההסכם ולמרות שנתן לנתבעים הזדמנויות שונות למלא אחר התחייבויותיהם והמתין בסבלנות עד תשלום התמורה, אלה הפרו את ההסכם בכך ששילמו
סך של 28,000 ₪ בלבד מתוך התמורה המוסכמת (סך של 100,000 ₪) ולא שילמו לו את חלקו במכירות שבוצעו מהמלאי שהועבר פיזית לידיהם.

התובע טען אפוא כי הנתבעים לא שילמו את המקדמה בסך של 30,000 ₪ וביקשו ממנו להמתין עד שימכרו נכס מקרקעין שהיה בבעלותם לצורך תשלום הסכום, ומתוך 10 תשלומים של 7,000 ₪ כל אחד, שולמו ארבעה תשלומים בלבד, כאשר השיקים שנמסרו במעמד החתימה על ההסכם הושבו לידיהם של הנתבעים עוד באותו מעמד ובסוף הפגישה שהתקיימה לאחר שסוכם כי ידאגו להעברת הכספים מדי חודש בחודשו. כן טען כי בגין מלאי המוצרים שהיה לעסק במעמד מכירתו שולם לו סך של 92,000 ₪ בלבד, המהווה מחצית התמורה שהתקבלה בעד המכירות שבוצעו ע"י הנתבעים עד מועד העברת המלאי למחסן שברשותם.

7.
התובע טען כי לאחר חקירה ובדיקה הסתבר כי הנתבעים לא דיווחו על מוצרים שמכרו מתוך המלאי של העסק, הבריחו את פעילותם ואת המלאי העסקי שקיבלו לידיהם לחברה חדשה בשם "א.א. ספא ג'ט בע"מ" שהוקמה לצורך זה, ובה מחזיקה הנתבעת 2 במחצית המניות.

8.
בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 215,377 ₪, הכולל לפי כתב התביעה, מחצית שווי המלאי (בערכי מכירה) שהיה בחזקתו במעמד ההתקשרות בניכוי התשלומים שבוצעו על ידי הנתבעים (28,000 ₪ + 92,000 ₪ כאמור לעיל) ובניכוי עלות אמבט עיסוי שהנתבעים השיבו לתובע ובתוספת סך של 6,033 ₪ ששולם ע"י התובע בגין סחורה שהזמין הנתבע מהספק וסך של
100,000 ₪ פיצוי בגין הפגיעה במוניטין העסק. התובע עותר למעשה לביטול ההסכם לאחר שהנתבעים הפרו אותו הפרה יסודית, להשבה ולפיצוי.
להשלמת התמונה יצוין כי, בתביעה נטען כי התובע זכאי להשבה של כל הסחורה שנלקחה ממנו בערכי מכירה, שכן אילולא נמכר העסק הוא היה נהנה מהרווחים של מכירת המוצרים, עם זאת לצורכי אגרה נתבע המלאי "בערכי עלות העומדים על 50% משווי המכירה וכמוסכם בהסכם המכר".
9.
הנתבעים הכחישו את טענות התובע כמעט בכל החוליות. הנתבעת 2, אשתו של הנתבע, שללה כל קשר אישי שלה לעסקה וטענה כי מדובר בהסכם בו התקשרו התובע ובעלה (הנתבע), מבלי שתהיה לה כל נגיעה בו וביקשה דחיית התביעה נגדה. לגוף העניין טען הנתבע כי שילם לתובע במזומן, במעמד החתימה על ההסכם, מקדמה בסך של
30,000 ₪ ומסר לידיו 10 שיקים ע"ס של 7,000 ₪ כל אחד. הוא הכחיש שקיבל את השיקים בחזרה במעמד החתימה על ההסכם וטען כי אלו הושבו אליו במרוצת הזמן ובמועדים שונים, כאשר התובע קיבל תחת כל אחד מהשיקים תשלום במזומן, למעט שני שיקים שתמורתם ניתנה בשיקים חלופיים.
הנתבע הכחיש את שווי המלאי הנטען נכון למועד חתימת ההסכם, כך גם את שווי ההזמנות וטען כי בכל מקרה הבעלות במלאי, לפי ההסכם, עוברת אליו רק ביום ההתקנה. משלא הותקן כל מוצר מעבר לאלה ששולמה מחצית תמורתם לתובע, לא הועברה אליו הבעלות במוצרים ומכאן הוא לא חב בכל תשלום לתובע.
10.
עדויותיהם של הצדדים הוגשו בתצהירי עדות ראשית. מטעם התובע, הוגשו תצהיריהם של התובע ושל אשתו, גב' אתי אלימלך שעבדה איתו בעסק והייתה מעורבת בניהולו, בנוסף לעדויותיהם של מאיר ארמה וניסים סבג, שעבדו בהתקנת מקלחונים והכירו את התובע ואשתו והיו עדים לטענתם, בין היתר, לספירת המלאי שנערכה, בעת העברת המוצרים מהמחסן של התובע למחסן הנתבע.
מנגד, התבססו הנתבעים על תצהירי עדות ראשית שלהם.
11.
זה המקום לציין כי שני הצדדים בחרו להכתים אחד את השני בכתם של חוסר מוסריות, ככל הנראה בניסיון להשפיע על ביהמ"ש; הנתבע טען ביחס לתובע כי מדובר באדם כוחני, מניפולטיבי המנהל עסקים מפוקפקים, ביניהם עסק למתן שירותי זנות ואתר אינטרנט העוסק בפורנו ובביזוי נשים. מנגד, טען התובע כי הנתבע, אדם דתי שומר מצווות, הינו צרכן לשירותי מין.
טיעונים אלה של שני הצדדים, בין אם הם נכונים ובין אם לאו, אינם רלוונטיים לסכסוך העסקי חוזי שנתגלע ביניהם וודאי שאין להם מקום ומשקל שעה שביהמ"ש מבסס את הכרעתו על סמך הראיות והדין, ואין לי אלא להצר על כך שהצדדים הקדישו להכפשות הדדיות אלו, מקום בכתבי הטענות שלהם.
התביעה נגד הנתבעת 2

12.
שאלה ראשונה שמצאתי להקדים ולדון בה הינה שאלת מעמדה של הנתבעת 2 וקיום עילת תביעה אישית נגדה.
13.
אין מחלוקת כי הנתבעת לא חתומה על ההסכם העומד בבסיס התביעה ועפ"י טענתה היא אינה צד לו ואין בינה לבין התובע התקשרות חוזית ומכאן שדין התביעה נגדה להידחות בהעדר עילה. התובע טען מנגד כי למרות שהנתבעת לא חתומה על ההסכם, היא היתה חלק מהותי ומרכזי בהתקשרות כולה, הייתה בעסק ביחד עם בעלה, הנתבע, ושניהם ניהלו ופעלו בעסק.
14.
הכחשת הנתבעים למעורבות הנתבעת בעסקיו של הנתבע הייתה כוללנית וגורפת מדי ובחקירת הנתבעת ניכר היה ניסיון ההתחמקות שלה ממתן תשובות ענייניות וניסיונה להרחיק את עצמה מזירת האירועים הקשורה לעסק, כך למרבית השאלות השיבה כי אינה יודעת או אינה זוכרת וכי מעולם לא דיברה עם התובע או רעייתו, זאת על אף שמהעדויות ברור כי היא עבדה עם הנתבע בעסק מיום הקמתו וסייעה לו מבחינה כספית וחשבונאית גם מכוח עיסוקה כמנהלת חשבונות.
הנתבעת מסרה עדות לא אמינה, באופן מובהק, בחוליות שונות, כך לדוגמא בחקירתה הנגדית התברר במהרה כי טענתה ש"לא דיברה איתם מעולם" (שו' 32, עמ' 41)
כשהכוונה לתובע ואשתו אינה נכונה וכי היא נפגשה עם אשת התובע לפחות פעם אחת באולם התצוגה בנשר (עמ' 43) והתברר שטענתה כי בזמנים הרלוונטיים
לתביעה היא לא עבדה והיתה בבית עם שלושת ילדיה הקטנים לא נכונה ואט אט עלה כי עבדה בהנהלת חשבונות במשרד הממוקם מעל אולם התצוגה של העסק (עמודים 44 ו – 48 לפר').
15.
עם זאת, אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת היתה צד להסכם עימו ואת תביעתו החוזית נגדה. העובדה כי השיקים שמסר הנתבע במעמד החתימה על ההסכם, שיקים שהושבו אליו בסופו של יום, משוכים על חשבונה של הנתבעת בבנק והעובדה שהיא עבדה עם בעלה בעסק והיתה מעורבות בענייניו, אינן מבססות נגדה עילה חוזית שעה שאינה צד להסכם

ולא הופכות אותה לאחראית להתחייבויות שנטל הנתבע על פיו או מי שחבה בעצמה כלפי התובע, מכוח אותו הסכם.
גם העובדה שהנתבעת רשומה כבעלת מניות בחברת "א.א. ספא ג'ט", שהוקמה בשנת 2011 יחד עם ידיד של הנתבע, חברה אשר לטענת התובע "הוברח" אליה המלאי העסקי שלו, אינה מקימה עילת תביעה חוזית נגדה מכוח הסכם ההתקשרות הבסיסי.
16.
התובע ידע במעמד ההתקשרות, כפי שהעיד בעצמו, את יכולתו הכלכלית המוגבלת של הנתבע, זו גם הסיבה לפריסת הסכום שנקבע כתמורה לעסק והעיד כי ההסכם ממצה את מערכת היחסים ביניהם וממצה את כל ההתחייבויות "מילה במילה" כלשונו, ויש להניח כי אילו הנתבעת היתה צד להסכם, הדבר היה זוכה לביטוי מפורש בו והתובע היה דואג לכך ששמה של הנתבעת וחתימתה יופיעו בו.
17.
מכאן ובהעדר עילה חוזית נגד הנתבעת, אני מורה על דחיית התביעה נגדה.
התביעה נגד הנתבע - דיון
18.
שתי מחלוקות עיקריות נטושות בין הצדדים, האחת בדבר תשלום התמורה המוסכמת בעד העסק, ולמעשה סביב טענת התובע להפרת ההסכם ע"י הנתבע והשנייה למלאי העסקי, היקפו, שוויו ותשלום תמורתו.
תשלום התמורה בגין רכישת העסק – הפרת ההסכם
19.
לפי סעיף ז' להסכם, התמורה בגין עסקת המכר הועמדה ע"ס של 100,000 ₪.
הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על ההסכם וגם לא את גובה התמורה המוסכמת בעד העסק, אם כי טוען, בניגוד לטענת התובע, כי הוא פרע את התמורה ושילמה במלואה. מדובר למעשה במקרה של "הודאה והדחה" ומכאן מוטל על הנתבע נטל הוכחת העובדות "המדיחות" להן טען (
ע"א 11100/02

רונן חצור נ' ניסים דותן
(16.2.2004).

20.
התובע טען, כאמור, כי אומנם במעמד החתימה על ההסכם מסר לו הנתבע
10 שיקים ע"ס של 7,000 ₪ כל אחד, אם כי אלה הושבו לידיו בסוף הפגישה ביניהם ובשלב מאוחר יותר שולמו 4 תשלומים בלבד מתוך 10 שנקבעו בהסכם. הנתבע מודה שהשיקים הושבו לידיו, אך טען כי אלה הוחזרו במרוצת הזמן, ולא במעמד החתימה על ההסכם וכי התובע קיבל תשלום במזומן תמורת כל אחד משיקים, אך סירב להנפיק חשבוניות מס/קבלה בגין התשלומים, למעט שני שיקים שתמורתם ניתנה בשיקים חלופיים, בגינם ניתנו 2 חשבוניות.
21.
המחלוקת בין הצדדים ביחס לתשלומים החודשיים, לאחר שהתובע אישר קבלת שני תשלומים נוספים מעבר לשני אלה שהנתבע הציג קבלה בדבר תשלומם, נוגעת ל- 6 תשלומים. ייאמר מיד כי לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוגשו, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את ביצועם של תשלומים אלה.
22.
הנתבע לא הציג כל אסמכתא ו/או ראייה חיצונית היכולה לתמוך בטענתו בדבר התשלום שביצע תחת השיקים שהושבו. הוא גם לא פירט מתי ביצע כל תשלום, כיצד, באילו נסיבות, מה מקור הכספים ששולמו ולא הביא כל עדות תומכת לביצוע תשלום כזה או אחר. הטענה כי התובע סירב להנפיק לו קבלות בגין התשלומים שבוצעו לא רק שלא הוכחה, אלא שלאחר שמיעת העדויות שוכנעתי כי בזמנים הרלוונטיים לתשלומים הנטענים, לנתבע היתה שליטה על הנהלת החשבונות של התובע ולנתבעת, כאמור מנהלת חשבונות במקצועה, היתה גישה חופשית ומלאה לתוכנה הנהלת החשבונות שלו, כפי שאפרט להלן.
23.
התובע ואשתו טענו כי הנתבעת נכחה בביתם בעת החתימה על ההסכם והציעה כי השיקים שנמסרו יושבו אליהם בחזרה, כדי שיימסרו וידווחו בהנהלת החשבונות מדי חודש בחודשו. עפ"י עדותם, זו הציעה, מאחר וממילא היא אמורה לנהל את חשבונות העסק שנרכש, שהיא גם תנהל את החשבונות של עסק התובע, בתוכנת "רווחית", כעסק משני בתוך אותה תוכנה, וכנגד כל תשלום תמציא חשבונית של התובע לטובת הנתבעים.
24.
הנתבעים טענו מנגד כי הנתבעת לא הייתה נוכחת בעת עריכת ההסכם ורק מספר חודשים לאחר מכן, פנה התובע לנתבעת בבקשה כי תשמש גם כמנהלת חשבונות שלו. הנתבעת העידה, בהקשר זה "בגלל שתוכנת ריווחית אצלי בבית פעילה, הם לא רצו לרכוש את התוכנה, הם ביקשו לפתוח עוד שם שנקרא אילן אלימלך
" (עמ' 41 לפר').
25.
הנתבעת ניסתה להכחיש בעדותה כי ניהלה את חשבונות העסק של התובע אך מנגד אישרה כי הוציאה חשבוניות על שמו לטובת בעלה כאשר זה ביקש ממנה ולא הכחישה כי בעלה היה מי ששלט בהוצאת החשבוניות (עמ' 42 לפר'). היא גם אישרה כי היה בכוחה להוציא חשבונית מס דרך המחשב והתוכנה עבור התשלומים שביצע הנתבע והודתה שהייתה לה גישה להנהלת החשבונות של התובע.
היא נשאלה אם הייתה לה סיסמא להנה"ח של התובע (בתוכנה) והשיבה "זה לא בדיוק סיסמה, פותחים לקוח בשם אילם אלימלך שהוא נותן את הפרטים שלו, זו לא המצאה. זו תעודת הזהות שלו על מנת לפתוח לקוח כזה" (שו' 16, עמ' 44).
היא גם השיבה כי "יכול להיות" שהחשבוניות שהגיש התובע, הוצאו על ידה או על ידי הנתבע אם כי "לא זוכרת" (עמ' 44 לפר'). מנגד, "זכר" הנתבע כי מדובר בחשבוניות שהוצאו מתוכנת רווחית שהייתה ברשותם (שורות 30-32, עמ' 74 לפר').
הנתבע אף אישר כי לנתבעת הייתה שליטה על הנהלת החשבונות של התובע באמצעות תוכנת רווחית (שורות 3- 4, עמ' 68) והפקת חשבוניות בגין התשלומים שבוצעו לשיטתו, אלא שעת נשאל מדוע אם כן לא הוצאה חשבונית מהנה"ח של התובע בגין התשלומים שביצע, לצורך הזדכות במע"מ, השיב "אילן קיבל כסף הוא צריך להוציא חשבונית. לא היתה לי שליטה בהנה"ח" (שו' 14, עמ' 68) וחזר לטעון כי התובע לא הסכים להנפיק חשבוניות, טענה שאינה עולה בקנה אחד עם עדותו שלו ועם עדות אשתו, לפיהן היתה להם שליטה על הנהלת החשבונות של התובע.
26.
מכאן, משלא הגיש הנתבע ראיה כלשהי, המעידה על תשלום השיעורים החודשיים המוסכמים, לאחר ששוכנעתי כי לנתבע ואשתו היתה זיקה עמוקה לניהול החשבונות של התובע ולאחר שמצאתי גרסתו של התובע בהקשר זה גרסה אמינה, בה הודה בשני תשלומים מעבר לשני אלה שהוכחו בידי הנתבע, אני דוחה את גרסתו של הנתבע ומקבלת את גרסת התובע לפיה, הנתבע הפר את ההסכם בכך שלא עמד בתשלומים החודשיים ושילם אך ארבעה תשלומים מתוך העשרה.
27.
לכאורה, ניתן להסתפק בקביעה זו בדבר הפרת הנתבע להסכם כדי להורות על ביטולו כדרישת התובע, זאת לאור היקף הסכום שלא שולם מתוך התמורה הכוללת שסוכמה בעד העסק, עם זאת לא אעשה מלאכתי קלה ואדון להלן במחלוקת הנטושה בין הצדדים בדבר תשלום המקדמה.
תשלום המקדמה
28.
גם בחוליה זו, גרסאותיהם של הצדדים הן קוטביות ובעוד התובע טוען שסכום המקדמה בסך של 30,000 ₪ לא שולם וכי הסכים לבקשת הנתבע לדחות את מועד תשלומו, טען הנתבע כי המקדמה שולמה במזומן במעמד החתימה על ההסכם.
29.
גרסת התובע בעניין זה נתמכה בעדותה של אתי, אשתו, מי שנכחה במעמד חתימת ההסכם ושניהם טענו כי התשלום לא בוצע באותו מעמד וכי הם הסכימו לבקשת הנתבע להמתין עם תשלום המקדמה עד מכירת נכס מקרקעין וסברו כי המקדמה תשולם לאחר ביצוע מכירות וקבלת תמורה בגין ההזמנות שהיו קיימות באותו מועד בעסק (ע"ס של 110,665 ₪, לטענתם). בעניין זה אתי העידה : "הנתבעים הסבירו לנו שהמצב הכלכלי שלהם קשה אבל בגלל שהראינו להם באותו יום וזה חלק מהמשך ההסכם וכתבנו את כל הרשימה שיש לנו מכירות צפויות של 110,000 ₪, שניהם ביקשו שעוד מעט יתחילו המכירות יהיה כסף ויעבירו לנו. בנוסף אמרו שיש להם נכס בבעלותם והם מוכרים ויעבירו לנו כסף" (עמ' 24 לפר').

הנתבע אישר בחקירתו דבר קיומן של הזמנות ומכירות עתידיות וחרף הכחשתו בתצהיר שהגיש, קיומן של הזמנות עתידיות, השיב בחקירתו "הוא אמר שיש לו הזמנות בהיקף מסוים. לא זוכר מה ההיקף..לא זוכר שראיתי את ההזמנות. אני מתאר לעצמי שהיה" ובהמשך, עת נשאל אם ידע אודות היקף המכירות הצפויות בטווח קצר השיב בחיוב (עמ' 62 לפר') והוסיף: "אני זוכר שהיה סכום גדול" (עמ' 69 לפר').
30.
הנתבע טען כי סכום המקדמה שולם לידי התובע במזומן, במעמד החתימה על ההסכם ולפי עדותו
"שמתי על השולחן כפי שרשום בחוזה" (שו' 16, עמ' 66 לפר'). גם הנתבעת העידה כי היא יודעת שהמקדמה שולמה, ואולם לאור גרסת ההגנה לפיה הנתבעת כלל לא נכחה בעת חתימת ההסכם ולא הייתה עדה ישירה להתנהלות הצדדים, אזי ברי כי עדותה בדבר תשלום המקדמה באותו מועד אינה קבילה ולכל הפחות אין לה משקל.
31.
הנתבעים נשאלו אודות מקור הכסף של המקדמה וכיצד השיגו אותו; עדותם בהקשר זה לא היתה עקבית.
הנתבע השיב כי חלק מהסכום השיג דרך עבודתו בהתקנת מקלחונים, עובר לעבודתו עם התובע, וחלק נמשך מחשבונה של אשתו (עמ' 66 לפר'). הוא נשאל אם ניתן לראות משיכה בסכום גדול מהבנק, אז הנתבעת – אשר נכחה באולם ביהמ"ש בזמן חקירת בעלה- 'הרשתה' לעצמה להשיב כי מדובר במשיכה של 30,000 ₪ מחשבון הבנק, זאת לאחר שבחקירתה שלה השיבה כי אינה יודעת מאיפה הושג הסכום ו"יכול להיות" שהוא נמשך ממקום מסוים (עמ' 49 לפר').
אחרי התערבות זו של הנתבעת במהלך החקירה, העיד הנתבע שהנתבעת הייתה מי שמשכה את הכספים מהחשבון שלה והוא לא זוכר אם מדובר במשיכה במלוא הסכום של 30,000 ₪ (עמ' 67 לפר').
32.
מכל מקום, בנסיבות הקיימות בהן קיימת גרסה עקבית של התובע ואשתו והסבר הגיוני להסכמתם לדחיית מועד התשלום ומנגד עדות בעלמא של הנתבע בלבד בדבר ביצוע התשלום, ניתן לומר לכל היותר כי כפות המאזניים בעניין תשלום המקדמה נותרו מעוינות ומכאן שהנתבע לא עמד בנטל המוטל על שכמו להוכחת התשלום.
33.
משהגעתי כאן אציין כי לאחר תום שמיעת הראיות בתיק ומתן צו להגשת סיכומים ובטרם יגיש התובע את סיכומיו, הגיש ב"כ הנתבעים "הודעה" אליה צורף דף חשבון מחשבונה של הנתבעת בבנק מזרחי ממנו עולה כי ביום 23.10.2009 (יום החתימה על ההסכם) הייתה משיכת מזומנים מהחשבון, בסכום של 30,000 ₪ (להלן: "התדפיס"). מדובר בתדפיס שהופק, כך עולה מהתאריך המודפס עליו, כשבועיים לפני מועד הגשתו לביהמ"ש ושלושה ימים לאחר חקירתו של הנתבע בביהמ"ש.
34.
ב"כ התובע טען בסיכומיו כי קיים פגם בעצם הגשת המסמך לתיק ללא בקשה מקדימה לביהמ"ש ומאחר ומדובר במסמך שהיה בשליטת הנתבעים ולא הוגש בדרך המקובלת, אין להתחשב בו. לגוף העניין טען כי, עצם משיכת הסכום במזומן אינה מלמדת כי הסכום שולם באותו יום לתובע.
35.
ב"כ הנתבעים טען בתורו בסיכומיו כי יש להתיר הגשת המסמך מאחר ומדובר במסמך המהווה רשומה מוסדית ובעל תרומה מכרעת לחקר האמת שאין בהגשתו פגיעה בניהולו התקין של ההליך או כל פגיעה בתובע. מה עוד, כך נטען, שמדובר בתדפיס שהוגש כתגובה לטענות ב"כ התובע בחקירה הנגדית ולבקשתו!
36.
ובכן, התנהלותם של הנתבעים בעניין זה והגשת "הודעה" אליה צורפה ראייה חדשה, תחת הגשת בקשה מפורטת ומנומקת בצירוף תצהיר ערוך כדין, גובלת בזלזול בהליך השיפוטי ובצד שכנגד. הודעה בדבר הגשת ראייה חדשה, ודאי זו המוגשת לאחר תום שמיעת הראיות, אינו "מהלך" מוכר בתקנות, כפי שוודאי ידוע לב"כ הנתבעים, המנוסה ובקי ברזי סדרי הדין והראיות אשר הקפיד על כך שהתובע ימלא אחר הוראות התקנות בכל הקשור להליכי הגילוי ועמד במהלך החקירה הנגדית על הוצאת מסמכים שונים מהתיק מנימוקים שבדיני ראיות.
העובדה כי לאחר שמיעת הראיות הגיש ב"כ התובע התכתבות בין באי כוח הצדדים, אינה סוללת את הדרך בפני
הנתבעים להגשת ראיה חדשה, שכן הגשת ההתכתבות היתה בהתאם להחלטת ביהמ"ש אשר התיר את הגשתה, וזאת לאחר קבלת תגובת הנתבעים ומהנימוקים שפורטו בגוף ההחלטה שניתנה בעניין.
37.
ניתן היה לסיים בדברים אלה ולהורות על מחיקת ההודעה, ואולם גם אם הייתי רואה בהודעה זו, לאחר ששני הצדדים התייחסו אליה בסיכומיהם, כבקשה להגשת ראייה נוספת, אני סבורה כי בקשה זו אינה עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הגשת הראייה.
ברע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מינהל מקרקעי ישראל, התייחס ביהמ"ש העליון למבחנים בדבר הגשת ראיות לאחר שלב ההוכחות בדברים אלו:

"
הכלל האוסר קבלת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו כלל דיוני גרידה, אלא הוא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע ניהולו התקין של המשפט. יש לשמור על האיזון העדין שבין הצדדים אשר עליו מושתתת השיטה האדברסרית המכתיבה את סדר ניהול ההליך, על עקרון סופיות הדיון ועל השאיפה לנהל משפט בצורה יעילה.
לצד זאת, ישנם מקרים בהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת כה רב עד כדי להביא להטיית הכף לכיוון קבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסוימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים.
הפסיקה הצביעה על כמה מבחנים אשר עלינו להביא בחשבון בבחינת השאלה האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור או אם לאו. למשל: תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת. יש לבחון האם החיוב שבקבלת הראיה הנוספת עולה על השלילה שבסטייה מהנהלים הקבועים? בכדי להכריע בשאלה, בית המשפט יתחשב בין היתר בשלב בו נודע לצד המבקש הבאת הראיה דבר קיומה. במילים אחרות, האם הצד ידע או יכול היה לדעת על קיומה של הראיה בשלב מוקדם יותר .."
"אין להתעלם מהשלב בו נמצא ההליך ומטיב המסמך" והחשש כי שלב ההוכחות ייפתח מחדש לאחר שבא לסיומו והגיע השעה להגשת סיכומים".
ברע"א 2948/15 אחמד עבד אל עזיז חוסין נ' רשות הפיתוח (1.7.2015) נקבע :

"
על בית המשפט להתחשב, בין היתר, באופי הראיה הנוספת וב"פשטותה", בשלב אליו הגיע המשפט, ובשאלה האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר
..
מעבר לשיקולים שנמנו לעיל, ערך בית המשפט מעין "מאזן נוחות", דהיינו הציב זה מול זה את הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להגשת הראיה החדשה בשלב כה מתקדם, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תידחה הבקשה. כמו כן התחשב בית המשפט בפגיעה אפשרית ביכולתה של הערכאה הדיונית לרדת לשורשו של עניין ולחקר האמת. מכל מקום, דגש רב ניתן להתנהלותו הדיונית של המבקש, ועל השאלה עד כמה ניתן לתלות בו את האשם בתקלה הדיונית שנוצרה. המקרים שצוינו לעיל הם בגדר היוצא מן הכלל – ברוב המקרים נשמר בית משפט זה מלהתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שלא לאשר הגשתה של ראיה נוספת לאחר תום שמיעת הראיות
".
38.
אין ספק כי התדפיס שמבקש הנתבע להגיש הוא מסמך רלוונטי למחלוקת בין הצדדים והוא עוסק בחוליה עובדתית שנויה במחלוקת ביניהם, ואולם דווקא משום כך לא ברור מדוע לא דאגו הנתבעים להגשתו במועדים הרלוונטיים להגשת ראיות ואין בהסברים שניתנו כדי להניח את הדעת וכדי לענות על התנאים שנקבעו בפסיקה בכגון דא.
הנתבע טען במהלך חקירתו הנגדית כי עקב סכסוך שהיה לו עם הבנק, לא הייתה לו אפשרות להנפיק תדפיס מחשבונו בבנק וב"כ הנתבעים מנסה (בסיכומיו) להתבסס על עדות זו כדי להסביר את האיחור בהגשת המסמך, אלא שעפ"י עדות הנתבע הסכסוך המדובר היה "עד לפני כמה חודשים" (שו' 15, עמ' 67 לפר') ואין הסבר לכך שהתדפיס הוגש דווקא לאחר חקירתו.
לא זו אף זו, מדובר בתדפיס מחשבונה הפרטי של הנתבעת ואין בעדות הנתבע לעניין הסכסוך שלו עם הבנק, כדי להוות תחליף לעדות/תצהיר מטעם הנתבעת המסביר מדוע לא ניתן היה להפיק מסמך זה מחשבונה של הנתבעת.
בכל מקרה, העובדה כי יש סכסוך עם הבנק, סכסוך שלא ברור היקפו ואם הגיע לפסים משפטיים אם לאו, אינה מונעת בהכרח את הפקת המסמך ולא ברור איזה שינוי חל בנסיבות באופן שאפשר קבלת המסמך דווקא שלושה ימים לאחר תום שמיעת הראיות בתיק.
39.
חשוב מכך, הנחת הראייה בתיק ביהמ"ש (ממש כך !) לאחר תום שמיעת הראיות, שללה מהתובע את הזכות לחקירת הנתבעים אודות המסמך ופגעה בזכויותיו הדיוניות. העובדה כי מדובר ברשומה מוסדית, כפי שטען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, רלוונטית לשאלת קבילות הראייה בלבד ואינה משליכה על המשקל שיש ליתן לה וודאי שאינה מייתרת חקירה של הנתבעים אודות נסיבות משיכת הכסף ומעשיהם בו.
40.
מכאן אני סבורה כי אין עילה לקבל הראייה בשלב בו הוגשה. בכל מקרה וגם אם הייתי מוצאת להתיר את הגשת הראייה, אני סבורה כי לא היה בה כדי לשנות ממסקנתי לעיל בדבר אי עמידת הנתבע בנטל המוטל על שכמו בהוכחת תשלום המקדמה. מדובר במסמך שלכל היותר יכול להעיד על משיכת סכום של 30,000 ₪ מחשבון הבנק של הנתבעת ביום החתימה על ההסכם לאחר שבאותו יום ניתנה הלוואה באותו סכום, ואינו מעיד כי סכום זה שולם לתובע.
ודוקו, הנתבעת העידה שאינה יודעת איך שולמו הכספים ואף ש"נזכרה" במהלך חקירת הנתבע להוסיף (ודבריה לא היו בגדר עדות) כי הכספים נמשכו מחשבונה, לא נטען על ידה או על ידי הנתבע, כי היא ביקשה ונטלה הלוואה מהבנק, לצורך ביצוע התשלום. הנתבע עצמו העיד, כאמור, כי חלק מהמקדמה היה מהחשבון של הנתבעת וחלק אחר גייס מההכנסה שנתקבלה בגין התקנת מקלחונים שביצע ובלשונו :"עבדתי כמתקין מקלחונים, לא אצל אילן, עצמאי חברת מתירני ושם הייתי מקבל כספים כל יום על התקנות. חלק היה משם וחלק היה מהחשבון של אשתי" (שורות 26- 27, עמ' 66 לפר').
הטענה לנטילת הלוואה לצורך תשלום המקדמה, נטענה לראשונה בסיכומי ב"כ הנתבעים ולא נזכרה בכתב ההגנה, בתצהיר או בעדות הנתבעים. אילו אכן ניטלה הלוואה לצורך ביצוע התשלום נושא ההסכם, יש להניח כי הדבר היה נחרט בזיכרון הנתבעים, או הנתבעת לכל הפחות, ותשובתה שלה בחקירתה הנגדית כי אינה יודעת איך שולמו הכספים, אל מול עדות הנתבע כי רק חלק מהכספים מקורם מכספים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת משקפים היטב עד כמה לא ניתן להישען על התדפיס שהוגש להוכחת התשלום.
41.
לאור כל האמור, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את גרסתו בדבר תשלום המקדמה ואיני מקבלת את גרסתו בדבר ביצוע התשלומים החודשיים השנויים במחלוקת. בכך, הפר הוא את ההסכם הפרה יסודית המקנה לתובע זכות ביטול. גם אילו היה מדובר בהפרה "סתם"
- ואיני סבורה כך - הרי שאי ביצוע התשלומים גם לאחר האורכה שניתנה לו ע"י התובע, מזכה את התובע בביטול ההסכם ומכאן אני מקבלת את התביעה לביטול ההסכם.
משקבעתי זאת, יש לבחון את התביעה להשבת המלאי שהועבר לנתבע/תשלום שוויו.
מלאי העסק
42.
אין חולק על כך שנכון למועד ההתקשרות בין הצדדים, לעסק היה מלאי מוצרים שאוחסן במחסן הנמצא בחזקתו של התובע.
בהסכם נקבע, בסעיף ו', כי מלאי המוצרים יימכר לנתבע ביום ההתקנה וכי "לכל פריט ופריט ישלם אבי 50% מהמחיר הנקוב באתר הבית. יש לציין שמוצרים אשר ניתנה בעבורם הנחה לקונים, יחשבו לפי המחיר לאחר ההנחה. מוצרים אשר ניתנה בעבורם עמלת סוכן, יחשב המחיר לפי היתרה. מוצרים אשר שולמו מראש וקיימים במלאי לא יחשבו כמלאי קיים והתשלום עבור ההתקנה יועבר לאבי ביום ההתקנה".
43.
התובע טען למלאי בשווי של 468,589 ₪ ביום ההתקשרות וצירף לתצהירו, כנספח ג', רשימת מוצרים שערך, לטענתו, סמוך למועד חתימת ההסכם (להלן: "נספח ג'"). נספח זה כולל פירוט של המוצרים (אמבטיות, אמבט ג'קוזי, סאונה רטובה + ג'קוזי, מקלחון עיסוי סאונה רטובה, מקלחונים ופנלים), צבע המוצר, מספר הפריטים הקיימים מכל מוצר ומחירו.
בנוסף הוגשה כנספח ז', רשימה שנערכה ע"י אתי, אשתו של התובע וכותרתה "מכירות של אבי ששולמו לנו" הכוללת פירוט המוצרים שנמכרו דרך הנתבע, כמותם והתמורה שנתקבלה בעדם. לפי רשימה זו , נמכרו מוצרים בשווי של 184,400 ₪ כאשר מחציתו של סכום זה, סך של 92,000 ₪, הועברה לתובע עפ"י המוסכם בין הצדדים.
44.
נספח ט'
לתצהיר התובע עומד בלב המחלוקת בין הצדדים; מדובר במסמך שנערך בכתב יד, כמו שני הנספחים הנ"ל, וכותרתו "העברת מלאי למחסן של אבי אטיאס". לטענת התובע, מסמך זה נערך ע"י אשתו, בנוכחות הנתבע ושני חבריו, מאיר ארמה וניסים סבג (עדים מטעם התובע) וזאת ביום 17.10.10, במעמד העברת תכולת המחסן לידי הנתבע, המשקף את מלאי המוצרים שהועבר.
בנוסף לנספחים אלה, הוגשו כנספח ט'1, צילומים מאתר האינטרנט של העסק "בי פוזה" בהם מופיעים פרטי המוצרים, תמונתם ומחירם.
45.
לטענת התובע, לאחר שהועבר המלאי ביום 17.10.2010 לרשות הנתבע, הוא לא קיבל דיווח בגין המכירות שבוצעו ולא הועברו אליו כספים כלשהם מתוך התמורה שקיבל הנתבע בגין מכירות אלו. ספציפית טוען התובע ביחס לאחד המוצרים שהועברו לחזקת הנתבע, ג'קוזי מדגם אולימפוס, אשר ביקש (התובע) לקבל לצרכים פרטיים שלו וגילה כי זה נמכר ע"י הנתבע ללקוח בטבריה, מבלי שדבר המכירה ידווח לו ומבלי שחלקו בתמורה ישולם. "גילוי" זה הציף למעשה את כל הטענות של התובע כלפי הנתבע והביא לפרוץ המחלוקת ביניהם.
46.
הנתבע חלק על נכונות הנספחים ג', ז' ו-ט' וטען כי מדובר במסמכים שנערכו ע"י התובע ו/או אשתו שלא בנוכחותו ואין ליתן להם כל משקל. לטענתו, מלאי העסק לא הוצג בפני
ו ולא נערכה ספירת מלאי במועד החתימה על ההסכם או ביום שהועבר המלאי למחסן שלו, וחבריו של התובע, מאיר ארמה וניסים סבג כלל לא נכחו בעת העברת המלאי למחסן, ומי שסייע בהעברתו היה גיסו של הנתבע, מר אליהו שאול.
הנתבע טען כי בעבור הסחורה שנמכרה והוצאה מהמחסן של התובע, טרם העברת המלאי למחסן שלו (של הנתבע), שולם לתובע בהתאם לאמור בהסכם, סך של 92,000 ₪ כולל מע"מ, בגינם לא הוצאה מעולם חשבונית מס קבלה ע"י התובע. מעבר לאלה, הוא טען כי לתובע הגיע לכאורה סכום של 28,335 ₪, מחצית מהשווי שנתקבל בעד מוצרים שנמכרו לאחר העברת המלאי למחסן שלו. לשיטתו, הסיבה בגינה לא שולם לתובע סכום זה הינה, אי העברת הבעלות באת האינטרנט של העסק, כפי שהתחייב התובע בהסכם.
ולעניין אותו ג'קוזי שהביא ל'פיצוץ' בין הצדדים, בחר הנתבע לא להגיב ודומה כי יש בהודעות שנשלחו בזמן אמת כדי לחזק את גרסתו של התובע בעניין זה ובעניין התנהלותו של הנתבע בנוגע למלאי לאחר העברתו והינה ביום 28.9.11 בתגובה לפניית התובע אליו "הג'קוזי נמצא בטבריה?" השיב הנתבע "לא כדאי לעשות כלום אתה נכנס למשהו שאתר תיצטער עליו אם אתה רוצה תיקח את ג'קוזי כנרת". התובע בתגובה כתב לו "אתה מחזיק מלאי שלי כבן ערובה. לא עוד, האתר יורד עד שלא תתקיים ספירת מלאי" ובהמשך "עוד משקר?", וכשעתיים לאחר מכן, באותו יום, כתב "3 שנים נכנסת למחסן שלי גנבת חלפים ומוצרים כל בוקר שאני יושן ואתה לא רוצה שאתה תבוא לספור את הסחורה ? ממה אתה מפחד שהשקרים יצופו". תשובה של הנתבע להודעות אלה, ככל שהיתה, לא הוגשה לתיק.
47.
אבחן להלן כל אחד מהנספחים שהגיש התובע;
נספח ג'
– התובע ואשתו אתי, טענו כי מדובר במסמך שנערך סמוך לחתימת ההסכם נשוא התביעה. אתי העידה כי מדובר ברשימה שהוכנה "יום יומיים" לפני עריכת ההסכם וכי המלאי תמיד התנהל באופן "ידני" על ידה ולא לפי הכרטסת. מדובר לשיטתה בסיכום של המלאי שנותר ביום מכירת העסק ושיקוף של רשימות אחרות שהיו ברשותה. הנתבע, כאמור, הכחיש את תוכנו של הנספח.
בעניין זה, מצאתי לתת אמון מלא בעדותה של אשת התובע אשר הפגינה בקיאות רבה גם בפרטים הקטנים באשר לאופן עריכת המסמך והמוצרים שנכללו בו והתייחסה להערות וסימונים בכתב יד שהופיעו בו, באופן שמתיישב עם יתר הראיות בתיק.
אני גם נותנת אמון בעדותה שהנתבע ראה את הרשימה סמוך לעריכת ההסכם וקשה להלום כי הנתבע התחייב לשלם סך של 100,000 ₪ מבלי לדעת כלל מה היקף המלאי שהיה לעסק שעה שזה הפרט המוחשי ביותר בהסכם בין הצדדים.
בהקשר זה, אתי העידה כי הנתבע הכיר את המחסן, ידע שקיימים 50 מוצרים וכל מוצר שנמכר, סומן בקו (נמחק) בזמן אמת כשהגיע הנתבע לקחת את המוצר מהמחסן. היא הסבירה: "אם מוצר נמכר, אני חייבת להוריד אותו מהמלאי, ולרשום "נמכר" כדי שאני לא אציע אותו ללקוח שוב ולא מירב. ביום המכירה אני מסמנת ומודיעה, כולם יודעים, אבי יודע, מירב יודעת. אני מודיעה טלפונית למירב ולאבי.." (עמ' 26 לפר').
אתי גם ערכה נספח ז' (רשימת המכירות ששולמו) והעידה כי זה נערך בכתב ידה בהתאם לדיווחים שקיבלה מהנתבעים ובהתאם לסחורה שהייתה במחסן הסמוך פיזית לבית שלה (עמ' 30 לפר'). הנתבע אישר כי טרם העברת הסחורה מהמחסן של התובע למחסן שלו, שילם סך של 92,000 ₪ שהם מחצית המכירות שפורטו בנספח ז', דבר המחזק ללא ספק את האמינות של המסמך, גם ברמה של פירוט המוצרים עצמם.
לגבי נספח ט'
– אתי העידה אודות אופן עריכת מסמך זה, בו נרשמו פרטי המוצרים שהועברו מהמחסן של התובע למחסן הנתבע כדלקמן: "
מדובר במוצרים מאד גדולים. אם ניקח לדוגמא את המוצר הראשון שנקרא מוצארט, מדובר בג'קוזי שהגודל שלו 1.6 על 1.6 גובה 2 מטר. זה ענק. מגיע במס' מארזים. הזכוכיות בנפרד. לצורך העניין היה צורך בכמה אנשים, הדברים מאד כבדים וגם בעגלה שתגרור אותם. צריך היה להזיז את המוצרים ולהוציאם מחוץ למחסן לכביש
והמשאית היתה בצד השני של הכביש. אני ביחד עם אילן ערכתי את הרשימה. זה כתב ידי, אני כתבתי, אילן הקריא לי את רוב הדברים וגם אני הסתכלתי פיסית. על כל מוצר ומוצר היה כתוב. מוצארט לבן אדנית, מוצארט לבן תקרה, זכוכיות. כשאספנו את כל החלקים של כל מוצר ומוצר והעברנו למשאית. באותו מעמד היה אבי, אני, אילן, ניסים סבג שהוא גם שכן וגם מתקין שעבד גם אצלנו וגם אצל אבי ומאיר ארמה שהוא גם שכן וגם עבד גם אצלנו וגם אצל אבי" (שו' 17, עמ' 30).
48.
אתי הפגינה לאורך כל עדותה בקיאות במסמכים ובאופן בו נוהל מלאי העסק ועדותה הותירה עליי רושם אמין. חיזוק לעדותה לעניין העברת המלאי ועריכת הרשימה בזמן אמת, ניתן למצוא בעדותם של ניסים סבג ומאיר ארמה, שכניו של התובע ומי שעבדו איתו בעסק, טרם העברתו לנתבע ומי שנכחו, עפ"י עדותם, ועזרו בהעברת המלאי למחסן הנתבע.
סבג העיד שעזר בהוצאת המוצרים מהמחסן ו"אתי ואילן רשמו והעמיסו למשאית בחוץ" (עמ' 36 לפר') ולפי עדותו של מאיר "הביאו משאית של 40 פיט, התחלנו להוציא מהמחסן. אשתו רשמה כל מוצר שיצא. העמסנו למשאית, אחד אחד לאט לאט. זהו" ויוטעם כי גיסו של הנתבע, אשר לשיטת הנתבע, הוא ולא אחר נכח בזמן העברת המלאי, לא התייצב להיחקר על תצהירו, מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת !
49.
הנתבע אישר כי היקף המכירות עובר להעברת המלאי למחסן שלו, עמד ע"ס של 184,000 ₪, וזה למעשה שווי המוצרים (בערכי מכירה) המופיעים בנספח ז, כאשר המוצרים המפורטים בנספח זה, שניתן לזהותם לפי שם מוצר, צבע, כמות ומחיר, נכללים במלואם בנספח ג' המתעד את המלאי העסקי, במועד כריתת ההסכם, ועל אף הקושי בעמידה על פרטי המוצרים, לאור האיכות הגרועה של ההעתק הצילומי שהוגש לביהמ"ש, ניתן להבחין כי מוצרים משותפים אלה סומנו בקו (נמחקו), והוחסרו מהמלאי לאור מכירתם, ואין הם כלולים בנספח ט', המתעד את מלאי הסחורה, במועד העברתו למחסן הנתבע.
חיזוק נוסף לאמינות של נספחים אלה, ניתן לראות מהתחקות אחר מוצר מסוג הרדוס ג'ט לבן, אשר בנספח ג' מופיע שהיו ממנו שני פריטים ובהמשך אחד נרשם ברשימה של המכירות ששולמו (נספח ז') והשני ברשימת ההעברות (נספח ט'). שני מוצרים נוספים אחר לגביהם נרשם בנספח ג' "אילן לקח", הורדו גם מרשימת המלאי.
50.
התובע טען כי שווי המוצרים שהיו במלאי ערב החתימה על ההסכם הינו סך של 468,589 ₪
ואכן חישוב שווי כולל של המוצרים שפורטו בנספח ג' הוא בסכום זה. (לא הובא בחשבון שווי שני מוצרים שלקח התובע, לפי מחירם של אלה באתר האינטרנט של העסק, בסך של 26,300 ₪).

אם נחסיר את שווי המוצרים שדווחו בסך של 184,400 ₪, מתוך המלאי הראשוני מתקבל סכום של
274,189 ₪ שהוא למעשה שווי המוצרים אשר עפ"י הנטען הועברו למחסן של הנתבע. מאחר ולגבי מוצר מסוג אביב, נרשם שווי של
13,500 ₪ ובסופו של יום נמכר בסך של - 11,700 ₪, יש להחסיר 1,800 ₪ משווי המלאי שהועבר ולהעמידו ע"ס של 272,389 ₪.

בנספח ט' לא נרשמו מחירי המוצרים, אם כי ניתן לקבל מידע זה מנספח ג' ומדפי אתר האינטרנט אליהם הפנה התובע. חישוב שערכתי בעצמי לשווי המוצרים באותו נספח מראה ששווים בערכי מכירה עומד ע"ס של 255,729 ₪, פער של 16,660 ₪ מהפרש בין שווי המוצרים בנספח ג' ל ז' (סך של 272,389 ₪ כאמור לעיל).

מאחר וסכום זה נופל משווי המוצרים בנספח ג' בניכוי השווי המוסכם על שני הצדדים למוצרים שנמכרו בטרם העברת המלאי למחסן הנתבע, ומאחר והתובע לא נתן הסבר לפער כספי זה בין שתי הרשימות, אני מאמצת את הרשימה בנספח ט', וקובעת כי זו משקפת את מלאי המוצרים שהועבר למחסן אל הנתבע.

אציין כי בנספח ט' נרשמו המוצרים מסוג מקלחון פרינסס 1 מ' ופרינסס 0.9 מ' פעמיים, ובחישובים לעיל הבאתי את ערכם פעם אחת. רישום כפול זה והפער של כ 16,000 ₪ לעיל, לא רק שאינם פוגעים לטעמי במהימנות הנספחים השונים, אלא שדווקא מעיד הדבר על האותנטיות שלהם ועל כך שנערכו בזמן אמת ולא לצורכי המשפט.

51.
מכל מקום, לאחר השוואה בין הנספחים השונים על רקע סדר עריכתם מבחינה כרונולוגית ובהתבסס על עדותה האמינה והמפורטת של אתי, אני מקבלת את נספחים אלה, בסייגים לעיל, כנספחים המשקפים נאמנה את מלאי המוצרים בזמן חתימת ההסכם ובזמן העברתו למחסן הנתבע. ראיות אלה מטעם התובע בהחלט עדיפות בעיני על פני
הראיות שהגיש הנתבע בעניין שווי המוצרים שהועברו לרשותו ממחסן התובע, כפי שנראה להלן.
52.
הנתבע התבסס על רשימה מודפסת, נספח ג' לתצהירו, שכותרתה "רשימת מלאי – רשימת מלאי שהועבר מהמחסן של אילן למחסן של אבי בקרית אתא" הכוללת 19 פריטים (אמבטיות, ג'קוזי, מקלחון סאונה, מקלחון סאנה ג'קוזי, מקלחונים ופנלים) ללא מחירים ושווי.
הנתבע העיד כי הכין את הרשימה מספר חודשים לאחר הגשת התביעה ולפי זכרונו : "מזכרון ודאי של אז. אז זכרתי מה היה במחסן" "כשערכתי את רשימת המלאי זכרתי מה לקחנו. הכוונה באז, בזמן שערכתי את הרשימה" (עמ' 63 לפר'). פירוט זה של המלאי נערך
כשנה וחודשיים לאחר העברת המלאי בפועל ויש בכך, בצד העובדה שהרשימה הוכנה "מזכרון"
ולצרכי משפט, כדי לפגוע במשקל שיש ליתן לה.
53.
הנתבע העיד כי מתוך המוצרים הכלולים ברשימה שהוא ערך, מכר מוצרים בשווי של כ -56,670 ₪, והיה אמור להעביר מחציתם לתובע, כאשר החשבוניות בגין מכירות אלו הומצאו לעיונו של ב"כ התובע לאחר לא מעט בקשות, תגובות והחלטות בעניין ההליכים המקדמיים בין הצדדים, ולאחר שביום 7.7.15 הודיע ב"כ הנתבע כי הנתבע הצליח לאתר חשבוניות בסך של 56,670 ₪ ו"לא מצליח למצוא חשבוניות נוספות שהוצאו" !!, מה שיכול ללמד כי היו מכירות נוספות מהמלאי שלא דווחו לתובע.
זאת ועוד, ברשימה שערך הנתבע כרשימת מוצרים שהועברו למחסן שלו, נכללו 3 מוצרים שהתובע טען לגביהם במפורש, שהם נמכרו ע"י הנתבע והתובע קיבל את חלקו בתמורה, והכוונה ל- 2 מקלחונים מסוג מג'ק 100 ואחד מסוג אוסקר. (השוואת הרשימות מלמדת כי אין מוצרים נוספים במלאי ההתחלתי בעלי שם זהה).
הנתבע הגיש חשבונית מס' מיום 22.1.2012 בעד המוצר "מקלחון סאונה דגם אוסקר" ע"ס של
20,210 ₪ ששולם במזומן, כאשר מוצר זה נכלל ברשימה שצירף התובע, הכוללת מוצרים שתמורתם הועברה אליו לפי ההסכמות בין הצדדים, והוא לא מופיע ברשימת המוצרים שהועברו למחסן הנתבע. כך גם מוצר מסוג "מקלחון מג'ק 94" אליו מתייחסת חשבונית מס' 02/003048 ומוצר מסוג "מג'ק 100 לבן" אליו מתייחסת חשבונית מס' 02/003047. התשלום שהתקבל בעד 3 מוצרים אלו הינו סך של 26,710 ₪, כמחצית סכום המכירות אליהן טוען הנתבע מהמלאי שהועבר.
54.
יש לציין כי חישוב ערכם של המוצרים (ערכי מכירה) שפורטו ברשימה שהנתבע עצמו ערך הינו סך של 173,023 ₪. גם אם מתוך סכום זה נחסיר את שווי המוצרים שהתובע הודיע כי נתקבלה תמורתם ואת המוצרים שהנתבע הודה כי מכר לאחר העברת המלאי לרשותו, ולא שילם מחצית תמורתם לתובע, עדיין תיוותר יתרה, ויתרה משמעותית, של מלאי מוצרים שהועבר לנתבע ונותר אצלו.
הנתבע טען לראשנה בחקירתו הנגדית כי חלק מהמוצרים ניזוקו בזמן העברתם ממחסן למחסן וחלקם נשבר והם נזרקו עת פינה את המחסן שלו (עמ' 64 לפר'), וזאת עוד לפני שערך את הרשימה שלו (עמ' 65 לפר').
אם אלו הם פני הדברים, לא ברור מדוע כוללת הרשימה שהכין הנתבע, נספח ג', את כל המוצרים שהועברו מהמחסן של התובע, כולל אלה שנשברו וניזוקו לטענתו, וחשוב מכך, כיצד לטענה חשובה זו אין כל ביטוי בתצהיר המפורט שלו. לתובע הפתרונים.
על פני הדברים נראה כי גרסתו של הנתבע בהקשר זה מתפתלת ולא מהימנה ואיני מוצאת ליתן בה כל אימון, זאת אף מבלי לקבוע מסמרות בטענתו של התובע, טענה מובנת בהחלט, כי המוצרים שנותרו במחסן של הנתבע הוברחו לעסק החדש שהוקם בכסות חברה חדשה שאשתו וחברו הם בעלי מניות בה !!!
55.
לאור האמור אני מעדיפה את גרסתו של התובע ונותנת אמון בה, הן ביחס להיקף המלאי שהועבר, בכפוף לסייגים לעניין נספח ט לעיל, והן ביחס לביצוע מכירות לא מדווחות ע"י הנתבע ובסוף למלאי שנותר אצל הנתבע ולא שולמה תמורתו.
56.
זה המקום להתייחס לטענה שהעלה הנתבע ביחס למלאי המוצרים שהועבר וכנגד תביעת התובע להשבה לפיה, בהתאם להסכם, כל עוד לא הותקנו המוצרים הם כלל לא עברו לבעלותו.

טענה אחרונה זו של הנתבע, אשר הלכה כחוט השני לאורך כל ההליך, אני דוחה בעיקר בשל חוסר רלוונטיות. אומנם הצדדים סיכמו ביניהם כי המוצרים יימכרו לנתבע ביום ההתקנה, ואולם איננו עוסקים עוד בהתחשבנות ביניהם מכוח ההסכם, שכן זה הופר בידי הנתבע עצמו. הבחינה עתה, לאחר הפרת ההסכם וביטולו, הינה מכוח הדין. ודוקו, אין הוא נדרש לשלם מחצית משווי המוצרים בערכי מכירה, לפי סעיף ו' להסכם, אם כי עליו לשלם - לאחר שהמוצרים "התאדו" - מחצית ממחירם לצרכן (המחיר בערכי מכירה), כסכום המשקף את שווים או את עלות רכישתם בידי התובע. בעניין זה אני מפנה לסעיף 34 לכתב התביעה.

יש לזכור כי על אף שהתביעה הוגשה 'בזמן אמת", בעוד הצדדים בלב הסערה סביב המלאי ועת הועלו טענות קשות מצד התובע בדבר הברחת המלאי לחברה החדשה שהקים הנתבע, לא נקט הנתבע בכל מהלך להשבת המלאי שנותר לידיו של התובע והוא גם לא דאג לתיעוד המוצרים במחסן שלו, בין אם בתמונות ובין אם ע"י הגשת חו"ד, כדי להראות את כמות המוצרים שנותרו ואת מצבם. דברים אלה נאמרים בעיקר לאור העובדה שגם לפי רשימת המלאי שהוא בעצמו ערך, הוא קיבל לידיו כמות של מוצרים הגדולה מהיקף המוצרים שהודה במכירתם (מבלי שתשולם תמורתם לתובע).

משקבעתי כי אני מאמינה לגרסת התובע בדבר היקף המלאי שהועבר ולא הגיש הנתבע כל ראייה ביחס לגורל מלאי המוצרים שלא דווח על מכירתו, חייב הוא בתשלום שוויו לתובע.
57.
לאור האמור בסעיף 50 לעיל, אני קובעת כי שווי השוק של המוצרים שהועברו למחסן של הנתבע (
שווי בערכי מכירה
) הינו סך של 255,729 ₪. מחציתו של סכום זה, בסך של 127,865 ₪, משקפת את עלות רכישתם ע"י התובע, כאשר בהקשר זה יצוין כי הנתבע לא ממש חלק על 'נוסחה' זו של התובע לחישוב השווי, נוסחה שלמעשה ניתן ללמוד עליה גם מההסכם עצמו. מתוך סכום זה יש לנכות סך של 4,750 ₪, מחצית משווי השוק של ג'קוזי מסוג כנרת שניתן לתובע ע"י הנתבע, ובסה"כ סך של 123,115 ₪, בערכי קרן, הסכום אותו חב לשלם הנתבע לתובע, בגין המוצרים שהועברו לידיו ולא הושבו לתובע וגם לא שולמה תמורתם עד היום.
58.
בסוף פרק זה, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה, המוצרים הועברו ואוחסנו במחסן שבחזקתו תמורת דמי אחסון של 6,000 ₪ לחודש ואין לפני כל אינדיקציה ראייתית לכך שהנתבע דרש דמי אחסון כלשהם מהתובע או כי סוכם ביניהם תשלומם של אלה, וודאי שלא הוצגו כל ראיות בדבר גובה דמי האחסון הנטענים. אדרבא, מהעדויות ניתן להתרשם כי המוצרים אוחסנו במחסן הנתבע ללא תמורה, גם לאור האינטרס המשותף שהיה לשני הצדדים להסדיר את אחסון המלאי לצורך מכירתו.
אתר האינטרנט ופגיעה במוניטין
59.
הצדדים חלוקים בנוגע למילוי חלקו של התובע בהתאם להסכם, בכל הנוגע להעברת אתר האינטרנט, כאשר עפ"י ההסכם הוא התחייב "להעביר את אתר האינטרנט


www.bepoza.co.il
שבבעלותו של אילן אלימלך
כולל דומיין, מבנה, עיצוב, תוכן, ניהול אדמיניסטרטיבי אחורי והדרה הנדרשת לאחזקת האתר ולהוספת תכנים. כולל קידום בגוגל שנעשה בשנתיים רצופות וחשף את המותג לאלפי גולשים למר אבי אטיאס".
הנתבע טען כי אתר האינטרנט לא עבר לבעלותו חרף התחייבותו של התובע בהסכם ומסיבה זו הוא לא העביר את הסכומים בגין המכירות שבוצעו, לאחר העברת המלאי למחסן שלו.
60.
התובע העיד כי לנתבע הייתה גישה לאתר האינטרנט של העסק, אבל הבעלות באתר ובדומיין נותרה שלו וכך גם השליטה בו (עמ' 11 לפר'). בשלב מסוים, כך העיד התובע, הוא החליף את מספר הטלפון באתר לאחר שקיבל פניות (דרך האתר) של לקוחות "שנעקצו" לטענתו מהנתבע והוא אף סייע לאחת מהם בייבוא מוצר שלא סופק ע"י הנתבע, אולם הוא לא מכר מוצרים כלשהם דרך אתר האינטרנט (עמ' 19 – 20 לפר').
התובע גם העיד כי הנתבע שכפל את אתר האינטרנט והתחיל למכור דרך האתר והוא (התובע) פרסם מודעה על כך באתר האינטרנט של העסק כדי להזהיר את הצרכנים. לפי טענת התובע, הוא החזיר את פרטי ההתקשרות באתר האינטרנט (מספר הטלפון ודואר האלקטרוני) בכדי שיוכל להשיב את העסק לידיו ולמנוע את הרס המוניטין על ידי הנתבע.
61.
אתי העידה כי הדומיין עצמו לא עבר לנתבע והוא נשאר אצלה ואצל התובע, שהיו הבעלים ובעלי השליטה באתר. לפי עדותה, לנתבע אף לא הייתה אפשרות לשנות מחירים של מוצרים והדבר היה מצריך פניה אליה בעניין (עמ' 25 לפר'). עוד טענה כי באתר האינטרנט היו תחילה מספר הטלפון של התובע ולאחר מכן התווסף המספר של הנתבע אולם "הנייד של אילן תמיד מופיע בתחתית האתר כי הוא בה את האתר" (עמ' 27 לפר'). לגבי כתובת הדואר האלקטרוני טענה שזו לא הוחלפה, ופניית של אדם שביקש ליצור קשר דרך אתר האינטרנט התקבלה אצל הנתבעים וגם אצל התובע "בעניין הזה לא חל שינוי" (עמ' 27 לפר' + 28 לפר').
62.
עינינו הרואות שגם מגרסת התובע ואשתו עולה כי הבעלות באתר האינטרנט מעולם לא ניטלה מהתובע והיא נותרה בידו גם לאחר שהועבר העסק לנתבע, ולאחר שנקלעו הצדדים לסכסוך עסקי, השיב התובע לשליטתו את אתר האינטרנט וטען כי עשה זאת לאחר שהנתבע הונה לקוחות ולא סיפק להם מוצרים או שירות על אף שקיבל מהם כספים.
גם אם אלו הם פני הדברים וגם אם התובע הפר את ההסכם בחולייה זו, הרי שמרגע שקבעתי שגם הנתבע הפרת את ההסכם, הפרה יסודית ללא ספק, הרי שהתוצאה היא אחת, לאמור ביטול ההסכם; ביטול המזכה בהשבה הדדית. להזכיר, הנתבע לא פנה לביטול ההסכם עקב הפרתו בידי התובע וגם בתביעתו היום אינו עותר לפיצוי בגין הפרה זו,
ואין למעשה רבותא בהפרת ההסכם ע"י התובע לעניין סעד ההשבה. טענת "ההגנה" של הנתבע, כאילו הפרת ההתחייבות של התובע להעברת אתר האינטרנט היוותה הסיבה לאי העברת התמורה בגין מוצרים שונים שמכר, מלבד היותה 'תירוץ' הרלוונטי לעבר, אינה יכולה להוות טענת הגנה ברמה המשפטית ואין בהסכם כל חיובים שלובים או חיובים שקיומו של אחד מהם מותנה בקיומו של השני.
63.
אשר לדרישת התובע לפיצוי בגין פגיעה במוניטין, הרי שחרף טענותיו בעניין התנהלותו של הנתבע מול לקוחות ולכך שהדבר הגיע לחקירה במשטרה ולתוכנית כלבוטק, לא הובאו ראיות ממשיות לכך וספק אם התנהלותו של הנתבע פגעה במוניטין העסק. זאת ועוד, העובדה כי התובע המשיך 'לשלוט' באתר האינטרנט סייעה בידו, לשקם במידת מה את התדמית של העסק שנפגע, ככל שנפגע, ובכל מקרה לא הוכחה פגיעה שניתן לכמתה בכסף, לא הוכח "שוויו" של המוניטין טרם מכירת העסק ולא את שוויו עקב ולאחר הפגיעה הנטענת.
בהקשר זה, אינני מקבלת את טענתו של התובע לפיה הסכום שהיה על הנתבע לשלם לפי ההסכם, בסך של 100,000 ₪, הינו בגין המוניטין, שכן כזכור ההסכם כלל רכיבים שונים, כולל את הזכות לקבל
50% משוויו של המלאי הקיים, עם מכירתו לצרכנים.
64.
דברים אלה נאמרים בחלקם למעלה מן הצורך שכן ניתן לומר כי מרגע שנמכר העסק לנתבע, אזי גם המוניטין שלו הועבר לבעלותו של הנתבע, ואך לאור הטיעון הנגדי שניתן להעלות (
הצדדים לא טענו לא את זה ולא את זה)
כי ביטול ההסכם הינו רטרואקטיבי באופן המקנה לתובע, לאחר שהעסק "הושב" אליו, זכות לטעון לפגיעה במוניטין.
65.
לאור כל האמור, אני דוחה את דרישת התובע לתשלום פיצוי בגין הפגיעה במוניטין העסק.
חיוב בגין הובלה מסין – נספח ה' לתצהיר התובע

66.
אחד הרכיבים בתביעה היה תשלום כספי אשר עפ"י הנטען, שילם התובע במקום הנתבע, לספק עת התלווה אליו לנסיעה בסין. המדובר בתשלום ע"ס של 1,600$ ששולם עפ"י הנטען בגין סחורה שנרכשה מהספק שם. לתמיכה בטענה זו צירף התובע מסמך, נספח ה' לתצהיר, אשר לטענתו נערך בכתב ידו של הנתבע.
67.
מעיון בנספח ה' עולה כי מדובר ברשימה מודפסת בה מפורטים תאריכים (31.3.2011 ו- 9.5.2011), עלויות שונות ביחס לשני קונטיינרים (גדול וקטן), לצד סכומים וחישובים שונים. בסה"כ נרשם סכום 6,526 ₪ ליד כיתוב בכתב יד כי "יש לבדוק החזר מע"מ אצל אבי עמיל מכס".
68.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי מדובר בנספח המאשר כי היה חייב סך של 6,526 ₪ בקשר עם הזמנת מכולה שהוזמנה ע"י הנתבע והתובע, ללא קשר להסכם ולטענתו מסכום זה יש להפחית את החזרי המע"מ שקיבל התובע מעמיל המס, שלא הוצגו בפני
הנתבע כפי שנספח ה' עצמו מציין. הנתבע טען כי סכום זה הוא והתובע חייבים לסוכן.
69.
התובע העיד שהכיתוב בכתב יד על הנספח הוא של הנתבע, אך לא זכר מי ערך את הרשימה המודפסת. אתי לא ידעה לספק נתונים לגבי מסמך זה, היא לא זכרה אם הוא נערך על ידו או שמא בסין.
70.
ברכיב זה, אני דוחה את תביעתו של התובע מחוסר עמידה בנטל. מדובר במסמך שלכל היותר מלמד על שווי הסחורה שנרכשה מהספק ולא ברור אם מדובר בסכומים ששולמו ע"י התובע, אם לאו ואם שולמו כנגד מוצר שהנתבע, ולא התובע, קיבל. חקירתם של התובע ואשתו לא היה בה כדי להסיר את הערפל בהקשר זה ומכאן אני דוחה את תביעתם בעניין.
סוף דבר
71.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע 1 בחלקה ומורה על ביטול ההסכם ועל השבה הדדית.
על בסיס קביעותיי לעיל, ההשבה תיחשב לפי שווי המלאי שהועבר לנתבע, לפי סעיף 57 לפסה"ד, בסך של 123,115 ₪ בניכוי הסכום של 28,000 ₪, ששולם ע"י הנתבע ע"ח התמורה של העסק. מאחר והחישוב נעשה על בסיס המלאי שהועבר למחסן הנתבע ולא על בסיס המלאי בזמן מכירת העסק, לא ניכיתי את התשלום בסך של 92,200 ₪, ששולם ע"י הנתבע.
בסה"כ, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 95,115 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום העברת המלאי ועד היום עומד ע"ס של 108,878 ₪.
בנוסף ישלם הנתבע לתובע אגרה יחסית בסך של 4,000 ₪, נכון להיום בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2
. בנסיבות ולאור זיקתה העמוקה של הנתבעת להליך, איני עושה צו להוצאות לטובתה.
הסכומים שנפסקו ישולמו לתובע תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום,
ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.







א בית משפט שלום 28116-12/11 אילן אלימלך נ' אברהם אטיאס, מירב אטיאס (פורסם ב-ֽ 24/10/2017)