פסקי דין על אקו"ם אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ | פסקי דין על טובה מיננה

13794/02 א     16/06/2005




א 13794/02 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' טובה מיננה




1
בתי המשפט

א 013794/02
בית משפט השלום חיפה
16/06/2005
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

אקו"ם אגודת קומפוזיטורים
מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ

בעניין:
התובעת
ארנן גבריאלי

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
טובה מיננה
הנתבעת
אהוד כספי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
התובעת, בעלת זכויות היוצרים ביצירות שונות ומוסמכת לאכוף זכויות יוצרים מטעם אגודות זרות. הנתבעת היא בעלת מסעדה/גלידריה בשד' הנשיא 131 בחיפה הקרויה "מקום אחר". לטענת התובעת, ביום 21.6.01 בוצעו בפומבי בעסקה של הנתבעת 5 יצירות מוגנות, ללא הסכמת התובעת וללא תשלום עבור זכויות היוצרים. התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום, אך הנתבעת לא נעתרה לדרישותיה. לפיכך, תובעת התובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪, לפי 10,000 עד 20,000 ₪ לכל הפרה. הנתבעת טוענת כי לא צורף לכתב התביעה הסכם או מסמך התומך בזכויות התובעת, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף. הנתבעת טוענת שנציג התובעת לא הציג עצמו ולא ידוע לה מתי והיכן הוקלטו היצירות. לטענתה, מעולם לא השמיעה יצירות באופן פומבי, ועל כן הכחישה את חבותה.

לאחר הגשת ראיות בתצהירים, הסכימו הצדדים להכרעה לפי סיכומים תוך ויתור על חקירת העדים מבלי להודות בנכונות גירסתם.

אשר לטענה כי לתובעת אין זכויות ביצירות המוגנות, הוגשו כנספחים ב' וג' לתצהיר גב' דליה הדר הסכמים המוכיחים כראוי את זכותה של התובעת ביצירות המוגנות ובאכיפת הזכויות. אין צורך בצירוף דיסק מקורי שבו כלול השיר, כאשר ההסמכה היא כללית. אין צורך בציון תעודת זהות של החותם, ודי בחתימתו. אין צורך בצירוף מקור ההסכם, ודי בצירוף צילומו כאשר אין ולא היתה טענה לזיוף. לפיכך, אני דוחה את הטענה שאין לתובעת זכויות ביצירות המוגנות.

גב' תמר לוי בן הרוש אישרה בתצהירה שזיהתה בקלטות שהוצגו 5 יצירות מוגנות, כפי שפורט. גב' בן הרוש לא נתנה חוות דעת מומחה ולא ביססה בסיס כלשהוא למומחיותה, מלבד העובדה שזה תפקידה לזהות שירים אצל התובעת. עצם העובדה שזה התפקיד שלה אינו עושה אותה מומחית. ואולם, אין צורך בעדות מומחה לשם כך, אלא די בכך שאדם פשוט יצהיר שהוא זיהה יצירות אלה, ובאין עדות סותרת אקבל את העדות הזו.

אין מחלוקת שהנתבעת לא קיבלה רשות להשמיע את היצירות ולא שילמה עבור רשות כזו.

השאלה העיקרית היא האם היצירות בוצעו בפומבי בעסקה של הנתבעת באופן מפר. לצורך כך הגיש מר שמואל שחף שתי קלטות שהוקלטו מיום 21.6.01, האחת בשעה 14.35 והשניה בשעה 19.25 לפי עדותו, והעיד כי מכשיר ההקלטה היה תקין ולא בוצעו עריכה או שינויים או תוספות בקלטות, וכי נכחו במקום אנשים נוספים בשני הביקורים, והושמעה המוסיקה באמצעות מערכת קול ביתית של aiwa שנשמעה היטב בשטח העסק. הנתבעת העידה שלא השמיעה מוסיקה באופן פומבי אלא לשימושה האישי, ובמיוחד בשעות בהן אין לקוחות. לטענתה, הקלטות לא הוקלטו במקום עסקה. לטענתה שמיעה פרטית מדי פעם של רדיו גלי צה"ל באופן שקט אינה השמעה פומבית של יצירות.

שמעתי את הקלטות. בקלטת משעה 14.35 לא ניתן לשמוע כמעט דבר. יש רעש רקע חזק מאד ובקושי שומעים את דיבורו של שמואל שחף בגלידריה. לא ניתן להבחין בפרטי השיחה אלא רק לשמוע שמר שחף משוחח עם מישהי. ניתן לשמוע אותו אפילו מבקש קבלה, אבל לא ניתן לשמוע דבר מעבר לכך, לא מוזיקה ולא תוכן הדיבורים. לאחר מכן משתפרת ההקלטה, אבל לא שומעים מוזיקה כלל. לאחר הגשת סיכומים ושמיעת הקלטות, קבעתי מועד שבו תשמיע התובעת את הקלטות שהוגשו, שמא טעיתי והמכשיר שלי לא היה תקין. ביום 15.6.05 הושמעו הקלטות. ב"כ התובעת טענה ששמעה בקלטת זו את אחד השירים, צ'יקיטיטה בביצוע להקת אבבא. אני לא שמעתי כל צליל שניתן לזהותו כשיר בקלטת זו. אין די בעדותו של מר שחף, הןן משום שזו עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות ללא סיוע והן משום שמר שחף הוא עד המקבל שכר עבור עדותו מן התובעת. אני דוחה איפוא את הטענה כי הושמעו בעסקה של הנתבעת שני השירים שנטען שהוקלטו בקלטת זו.
בקלטת משעה 19.25, האיכות טובה יותר. בקושי שומעים ברקע מוזיקה, תחילה את קולו של דיויד ברוזה, בשיר שלא נכלל בתביעה, ואחר מכן חלקים משלושה שירים שלגביהם נטען שהופרו זכויות היוצרים. לא ניתן לשמוע את תחילת השירים וסופם. מכאן, שלא ניתן לדעת אם מדובר בשירים שהושמעו במערכת שמע עצמאית נפרדת, או שירים שהושמעו ברדיו. אין פלא איפוא, שבדיון ביום 15.6.05 (היא טענה שהסכימה לכך עוד קודם לכן) הסכימה ב"כ התובעת כי השירים הושמעו מתוך מכשיר רדיו.

השאלה היא איפוא, האם כאשר בגלידריה, או במסעדה, נשמעת מוזיקה מתוך רדיו, זהו ביצוע פומבי נוסף (על הביצוע בתחנת הרדיו) של היצירה. אם זהו ביצוע פומבי, הרי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים. אם זה אינו ביצוע פומבי נוסף, הנתבעת לא הפרה את זכויות היוצרים. ודוק, יש להבחין לדעתי, בין מקרה שבו העובד מניח ליד עמדתו מכשיר רדיו שינעים לו את זמנו, גם אם במקרה שמגיע לקוח הוא לא מכבה אותו והלקוח יכול לשמוע כמה צלילים, לבין מקרה שבו הרדיו מופעל בחוזקה כדי למשוך את הלקוחות ולהנעים להם את זמנם. במקרה הראשון, קשה לראות זאת כביצוע פומבי, ואם נפנה להגדרה של פרסום בחוק זכויות יוצרים, אין זה "הוצאת העתקה לציבור ", בעוד במקרה השני, זו הוצאת העתקה לציבור, ובענין זה חל גם האמור בסעיף 2 (3) לחוק זכויות יוצרים, לאמור:
(3) כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים.

במקרה השני האמור, הגלידריה נהנית מסחרית מכך שהיא מנעימה את זמנם של לקוחותיה במוזיקה. הבחנה דומה לזו שאני מבחין נעשתה גם ע"י השופט נאמן מבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 140/99 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' פ.מ.ג.א. צפון דינים מחוזי כז (1) 876, שם נדונה השאלה של השמעת מוזיקה מרדיו במסעדת פופולו בחיפה. השופט נאמן קבע:
נראה לי כי נכון יהיה להפריד בין שמיעת המוזיקה בשטח המסעדה מהרדיו לבין הצבת מגבירי קול ע"י המשיבים המעבירים את המוזיקה גם לאותם מקומות שם אין שומעים את המוזיקה מהרדיו. השמעה כזו, באמצעות מגבירי קול אכן מהווה השמעה מפרה של זכות היוצרים כמשמעותה בחוק זכויות יוצרים 1911, כפי שיוסבר להלן.
9. סעיף 35 (1) לחוק זכויות יוצרים, מגדיר :"הצגה" (שהיא חלק מהזכות לפי סעיף 1 (2) לחוק כך):
"כל הצגה של יצירה על דרך השמעה.... לרבות הצגה כזו באמצעות מכשיר מכני".
סעיף 2 (3) לחוק קובע:
"כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית... למקום שמשמיע להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור ללא הסכמת בעל זכות היוצרים... ".
10. חוק זכויות יוצרים חוקק באנגליה ואומץ ע"י המחוקק בישראל, ולכן מותר וצריך להעזר בפסיקה באנגליה לצורך פרשנות החוק. בפסק-דין performance right society ltd v. gillette industries העובדות היו אלו: בעל מפעל שידר מוזיקה משידורי הרדיו של הבי.בי.סי. בתוך מפעלו. הלורד גרין, נימק את קביעתו שהשמעה כזו מזכה את היוצר בתמלוגים באומרו שזהו האינטרס של המעביד לגרום לעובדיו להיות שמחים ושבעי רצון במקום עבודתם. ומכאן שהמעביד מפיק תועלת עיסקית מפירות היוצרים שהמוזיקה שלהם מושמעת במפעל (ע' 154). גם בעניננו אין ספק שהשמעת המוזיקה במסעדה באמצעות מגבירי קול נועדה להנעים לסועדים ולמשוך אותם לבוא ולסעוד במסעדה, המשיבים מפיקים לכן תועלת מהשמעה זו.
11. פסיקה ברוח זו אומצה גם בישראל ע"י כב' השופט (כתוארו אז) בן דרור, בע.א. 1000/80 ארנסט בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"ד תשמ"ב (ב) ע' 156. גם שם הועברו שידורים של הרדיו בחדרי המלון של המערערים והם טענו כי הם אינם מבצעים בצוע נפרד של היצירה, אלא מעבירים את היצירה כפי שהיא בערוצים שונים ללא התערבות מצידם בהשמעת היצירה. כב' השופט בן דרור, דחה טענה זו בהסתמכו על ספרו של ד"ר א. זליגסון "יסודות דיני זכות יוצרים" סימני מסחר ופטנטים ומדגמים (ע' 44) שם כתב:
"אין ספק כי גם מקבל השידור אשר משמיע את מכשירו בפני
קהל ועדה מבצע יצירה בפומבי ועליו לשלם תמלוגים ליוצר בלי להתחשב בכך אם תחנת השידור מחויבת אף היא לשלם עבור אותו שרות".
12. אין ספק שמגבירי קול שהותקנו ע"י המשיבים במקומות שונים במסעדה הם בגדר: "מכשיר מכני" והשמעת המוזיקה באמצעותם במקומות שונים במסעדה היא לכן בגדר: השמעה המהווה הפרה של זכות היוצרים ע"י המשיבים.
13. כפי שכבר כתבתי, קרוב הוא לאמר שבגין הפקת התועלת שמפיקים המשיבים מהשמעת המוזיקה לסועדים במסעדתם, עליהם גם לשלם תמלוגים למבקשת, אך לא יהיה זה ראוי לאסור בצו מניעה זמני על המשיבים לפתוח את הרדיו במסעדתם ולשמוע את המוזיקה מהרדיו, להבדיל מהשמעתה באמצעות רמקולים.

שמע מינה, השמעה בפומבי היא כאשר היא מכוונת לציבור או שיש תועלת מסחרית מהשמעתה בצורה שהציבור ישמע. אני ער לכך שבענין שבפני
השופט נאמן לא נתבקשו תמלוגים אלא צו מניעה, אך הכללים אינם צריכים להיות שונים. בענין שבפני
אין חולק שלא הותקנו רמקולים נוספים להשמעת הרדיו, וגם לגבי השאלה אם הרדיו היה ליד העובד לצרכיו או לצרכי הלקוחות אמנם העיד מר שחף שהמוזיקה נשמעה היטב בכל שטח העסק אך בעדותו אין די, ויש ספק, ביחוד לאור העובדה שהקלטת השניה הצליחה להקליט בצורה טובה את דבריו של מר שחף ולא את המוזיקה ובקלטת הראשונה, למרות עדותו של מר שחף, הקלטת לא הצליחה לקלוט בכלל את המוזיקה. לא ניתן היה להתיר את הספק לפי הקלטות, שכן לא ניתן היה לזהות האם המוזיקה נשמעת רק כאשר מר שחף מתקרב לעובד או גם כשהוא יושב במרחק ממנו. מאחר שנטל ההוכחה בענין זה על התובעת, והיא לא הרימה אותו, אניח שמכשיר הרדיו היה ליד העובד ולצרכיו, והלקוחות שומעים אותו רק בדרך אגב. במקרה זה, אין כאן השמעה בפומבי, שכן ההשמעה לא נעשתה לצורך הנעמת שהות הלקוחות, ולא היתה לנתבעת תועלת מסחרית מהשמעתה.

אציין, כי שאלה דומה הוכרעה על ידי השופטת אילתה זיסקינד בת"א 1150/01 אקו"ם נ' ש.ב.ן אור דינים שלום כח 270, שם היו אותם עדים, לרבות החוקר הפרטי מר שחף. השופטת קיבלה את התביעה רק לאחר שדחתה את גירסת הנתבעת כי מועדון הטברנה לא היה פתוח אלא בשלבי התארגנות וכי בשלב זה המלצרים השמיעו רדיו להנאתם האישית. השופטת קבעה שהמועדון היה פתוח ומתפקד ונותן שירות והמוזיקה הושמעה בו באמצעות מכשירי הגברה ורמקולים. בנסיבות אלה, זו השמעה בפומבי, אבל בפני
אין טענה למערכת הגברה ולא הוכח בצורה מספקת שהמוזיקה מהרדיו הושמעה להנעמת הלקוחות.

על פי כל האמור לעיל, אני קובע שהנתבעת לא ביצעה את היצירות המוגנות ביצוע פומבי המפר את זכויות היוצרים שבידי התובעת, ועל כן אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום ט' בסיון, תשס"ה (16 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט









א בית משפט שלום 13794/02 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' טובה מיננה (פורסם ב-ֽ 16/06/2005)