פסקי דין על אריאלה דורון | פסקי דין על גיורא ניר | פסקי דין על מלון רם |

9371/05 עפ     19/06/2005




עפ 9371/05 אריאלה דורון,גיורא ניר,מלון רם בע"מ נ' מדינת ישראל




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9371/05
לפני:
כבוד השופטים: צ' סגל
, סגן נשיא - אב"ד, י' נועם
, ר' כרמל

בעניין:
1. אריאלה דורון

2. גיורא ניר

3. מלון רם בע"מ

שלושתם ע"י ב"כ עו"ד ע' ברטל

המערערים
נ ג ד
מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
המשיבה
פסק-דין

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו (הכרעת-דין וגזר-הדין) של בית-משפט השלום ירושלים (כב' השופטת מ' אגמון גונן) בת"פ 1267/03, לפיו הורשעו המערערים ביום 31.10.04, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת גרימת מוות ברשלנות – לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ונידונו ביום 10.3.05 כדלהלן: כל אחד מהמערערים 1 ו-2 – לששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, ששה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ₪ ופיצוי משפחת המנוח בסכום של 25,000 ₪; והמערערת 3 – לקנס בשיעור 75,000 ₪ ופיצוי משפחת המנוח בסך 250,000 ₪.
הרקע העובדתי וההליכים בבית-משפט קמא
2. בתאונת עבודה טראגית שאירעה ביום 26.5.04, במהלך עבודות שיפוצים נרחבות במלון רם ברחוב יפו 234 בירושלים (להלן – המלון), קופדו חייו של המנוח, איהב ברנארד באסיל ז"ל, (להלן – המנוח), צעיר בן שבע-עשרה, אשר הועסק על-ידי קבלן-משנה כפועל בניין בעבודות השיפוצים. ביום המקרה הורכב בקומה החמישית של המבנה מתקן הרמה, שנועד להעלות עד לקומה החמישית שרוולי פלסטיק לפינוי פסולת בנייה, המחוברים זה לזה חוליות חוליות. מתקן ההרמה עוגן לחלון הקומה החמישית, בחדר שבו רוכזה ונערמה פסולת בנייה על הרצפה עד למפלס מפתן החלון. המנוח עסק בהרמת השרוולים לפתח החלון, באמצעות כננת של מכשיר ההרמה, שהותקנה מחוץ לחלון. בעת שכרע על ברכיו על סף החלון והפעיל את הכננת לתכלית האמורה, נשבר מתקן ההרמה. לדאבון הלב, המנוח, שאחז בידו האחת בתושבת של הכננת ובידו השנייה בידית ההפעלה שלה, נפל מן הקומה החמישית אל הקרקע, נפגע אנושות ומת מפצעיו.

3. בכתב-האישום הואשמו שבעה נאשמים, בגרימת מותו של המנוח ברשלנות: נאשם 1 – הקבלן שהעסיק ישירות את המנוח; הנאשמת 3 – חברה ששימשה כאחד הקבלנים באתר ואשר העסיקה את הנאשם 1 כקבלן-משנה מטעמה לעבודות ההריסה והבנייה; נאשם 3 – מנהלה של נאשמת 2; המערערת 3 (נאשמת 7) – חברת מלון רם בע"מ
– הבעלים של המלון ומי שיזמה והזמינה את עבודות השיפוצים; המערערים 1 ו-2 – אריאלה דורון
וגיורא ניר
(הנאשמים 5 ו-6) – ששימשו כמנהלי המערערת 3; והנאשם 4 – אפרים כהן – מהנדס בניין שהועסק על-ידי המערערים בפרויקט.

הנאשמים 1 ו-4 הורשעו בבית-משפט קמא, על-פי הודאתם, במסגרת הסדרי-טיעון. הראשון נידון לחמישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, חמישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ₪; והשני – שלא נמצא כשיר לבצע עבודות שירות מחמת מצבו הבריאותי – לשירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות, ששה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בשיעור 8,000 ₪. לאחר שמיעת ראיות זיכה בית-משפט קמא את הנאשמים 2 ו-3 מהעבירות שיוחסו להם, בקבעו כי הללו לא היו אחראים לעבודתו של הנאשם 1. כאמור, שלושת המערערים (הנאשמים 5, 6 ו-7) הורשעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

פסק-דינו של בית-משפט קמא
4. בהרשיעו את המערערים בגרימת מותו של המנוח ברשלנות, קבע בית-משפט קמא בהכרעת-דינו, המפורטת והמנומקת כדבעי, כי למרות שקריסת מתקן ההרמה נבעה מכשל מכני של זרוע המתקן, נפילתו של המנוח ממרום הקומה החמישית נבעה משיטת עבודה בלתי בטוחה שהעמידה אותו בסיכון לנפילה. בית-משפט קמא קבע, על-יסוד עדותה של המהנדסת מרינה בולוצקי, מפקחת מטעם משרד העבודה והרווחה, כי ליקויי הבטיחות העיקריים שגרמו לנפילת המנוח אל מותו, היו העדר גידור של משטח העבודה הנדון, ולחלופין – ההימנעות בנסיבות אלו מרתימת העובד למניעת נפילה, זאת אגב הפרות הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – הפקודה), ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988 (להלן – התקנות). כן קבע בית-משפט קמא, כי המערערים – כמזמיני העבודות – הפרו את הוראת סעיף 2 לתקנות, משלא מינו מנהל עבודה אחד שתחת הנהלתו הישירה והמתמדת תתבצענה העבודות, וכי נוכח הימנעות זו רובצת לפתחם האחריות על הבטיחות העבודה. עוד נקבע, כי המערערים לא מינו קבלן ראשי אחד לביצוע העבודות, ועל-כן אין לראות אותם כמי שהשתחררו, לפי סעיף 6 לתקנות, מהאחריות הישירה לבטיחות העבודה באתר. הוא דחה את טענתם, כי מינו את הנאשם 4 כקבלן ראשי לביצוע הפרויקט, וקבע כי שירותיו של הלה לא נשכרו לביצוע עבודות הבנייה עצמן, ואף לא לפיקוח בטיחותי אחר העבודה. מטעמים אלו, ונוכח הימנעותם של המערערים ממינוי מנהל עבודה, או קבלן ראשי לביצוע העבודות, מצא בית-משפט קמא את המערערים אחראים ישירות למחדלים הבטיחותיים בשיטת העבודה. כן קבע – בעניין הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי – כי מחדלים אלו והפרת החובות החקוקות יצרו את הסיכון שבעטייו נפל המנוח אל מותו, והיו במתחם הצפיות של יזם מן היישוב, מבלי שיש במחדלים של אחרים ובכשל המכני בכדי לנתק קשר זה.

באשר לגזר-הדין, קבע בית-משפט קמא, כי אחריותם של המערערים איננה "רחוקה" או "מיניסטריאלית", כטענתם, וכי רשלנותם ניצבת במקום מרכזי וגבוה במדרג הרשלנות, נוכח כשלון התייחסותם לנושא הבטיחות בעבודה בפרויקט רב-היקף כמו הנדון, שעלותו הסתכמה בכעשרה מליון דולר. בגזרו את הדין, כמפורט לעיל, ציין בית-משפט קמא, כי מתחייבת במקרה דנן ענישה מחמירה לאור ערך קדושת החיים והצורך בהרתעת הכלל מפני חוסר זהירות שעלול לסכן חיי אדם.

עיקר טיעוני הצדדים
5. בהודעת הערעור המפורטת ובטיעוניהם במהלך הדיון, משיגים המערערים הן על שלל קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, והן על מסקנותיו המשפטיות. אחת מטענותיהם העיקריות הנה, כי בית-משפט קמא טעה, בקביעתו העובדתית לפיה לא נדרש הנאשם 4 על-ידם לשמש כאחראי על הבטיחות בעבודה, וממילא לא נטל על עצמו תפקיד זה. הם מוסיפים וגורסים, כי מקביעה מוטעית זו, נגזרה המסקנה השגויה של בית-משפט קמא, לפיה לא השתחררו, כמזמיני העבודות וכיזמי הפרויקט, מהאחריות לבטיחות בעבודה. הם טוענים, כי העבירו לשכמו של הנאשם 4 את תפקיד הפיקוח על הבטיחות בעבודה, בין כמנהל עבודה ובין כקבלן ראשי, ובכך מלאו את דרישת התקנות, ואין לזקוף לחובתם מחדלי בטיחות בעבודה שלא הם היו אמורים להיות מודעים להם. כן מלינים המערערים, בין-השאר,
על טעותו של בית-משפט קמא במסקנתו בדבר הקשר הסיבתי העובדתי, שבין הפרת חובותיהם על-פי התקנות לבין התאונה הקטלנית. לטענתם, התאונה הייתה מתרחשת אף לולא מחדליהם, שכן לא הוכח כי אם היו ממנים מנהל עבודה המופקד על בטיחות העבודות באתר, היה מנהל עבודה מן היישוב מקפיד בנסיבות העניין לגדר את אזור מתקן ההרמה או להורות למפעילי המתקן, בשעת הפעלתו, לרתום עצמם בחגורות לעוגן כלשהו; מה גם, שלדידם הכננת עצמה שימשה כמחסום מפני נפילה. עוד הם טוענים, כי לשם הוכחת אמות המידה של איש המקצוע מן היישוב, היה על המשיבה להשמיע עדויותיהם של מספר מהנדסי בנייה, שיתייחסו לנהוג ולמצוי בהיבטים הבטיחותיים הנוגעים לענייננו. באשר לעונש, גורסים המערערים, כי הוא מופרז לחומרה בכל רכיביו, וכי נוכח הימצאם, לטענתם, בקצה קשת הגורמים האחראים לתאונה, היה מקום להקל בעונשם ביחס לנאשמים האחרים, ולא להחמיר עמם בדרך שנהג בית-משפט קמא. הם מוסיפים וטוענים, כי לא היה מקום לחייבם במסגרת גזר-הדין בפיצוי משפחת המנוח, ובפרט כאשר נשמעת כיום תובענה אזרחית שהגישו הוריו.

6. המשיבה גורסת, כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-משפט קמא, לפיהן לא השתחררו המערערים מהחובות שרבצו על שכמם בתחום הבטיחות בעבודה, וכי הם אחראים, אפוא, למחדלי הבטיחות שגרמו לנפילת המנוח. המשיבה סבורה, כי אף העונש שהושת על המערערים הולם, ואין כל עילה להתערבות בו מצד ערכאת הערעור.

דיון
7. עיקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בנסיבותיו של המקרה דנן, קובע כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים. (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(3) 102, 108).

8. בית-משפט קמא הוציא תחת ידו הכרעת-דין יסודית, מקיפה ומפורטת – הן בסקירת הרקע המשפטי, הן בקביעת הממצאים העובדתיים, והן במסקנותיו עת יישם את הדין על עובדות המקרה, ולא מצאנו, אפוא, כל עילה להתערב בה.

ממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא נסמכים כראוי על התשתית הראיתית שנפרשה לפניו, ולא מצאנו כי בקביעת הממצאים ובהערכת מהימנות העדויות והראיות נפל פגם כלשהו. בכלל זה, אין מקום להתערב בקביעתו, כי המערערים לא מינו את הנאשם 4 כמנהל עבודה הממונה על הבטיחות באתר, או כקבלן ראשי לביצוע העבודות, ובפרט כשקביעה זו נסמכה, בין השאר, על התרשמותו מעדותו של הנאשם 4 בנושא הנדון, ועל אי-איזכור נושא האחריות לבטיחות במסמך כלשהו ובמכתביו של הנאשם 4 למערערים בעניין שכר-טרחתו (ת/27 ו-ת/29). כך גם לא מצאנו בסיס להתערבות בקביעה העובדתית, לפיה אזור הפעלת מתקן ההרמה לא היה מוגן מפני נפילה, והכננת עצמה לא היוותה מעקה ומחסום לתכלית זו.

מסקנותיו המשפטיות של בית-משפט קמא מעוגנות היטב בדין, ויסודות העבירה הוכחו כהלכה; הכל כמפורט בהרחבה בפסק-דינו, ואין צורך לחזור על הדברים. הלכה היא, על-יסוד פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, כי האחריות על הבטיחות בעבודה מוטלת על מזמין העבודות, והוא משתחרר מחבות זו רק אם הטיל את ביצוע כל העבודות על קבלן ראשי אחד, ואם הטילן על יותר מקבלן אחד – אם נטל אחד הקבלנים הראשיים האחריות הכוללת לביצוע הוראות התקנות, אישר זאת בכתב ושלח ההודעה למפקח העבודה האזורי (ראו: תקנות 2 ו-6 לתקנות הנ"ל, וכן: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 560; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1; ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי ואח', תק-על 2003(2) 872 בעמ' 875). משנקבע, כי המערערים לא נהגו כך, ונדחתה טענתם כי מינו את הנאשם 4 כקבלן ראשי וכאחראי לפיקוח על העבודות מטעמם, אחראים הם ישירות – כבעלי המקרקעין וכמזמיני העבודות – למפגעי הבטיחות שגרמו לתאונה הקשה. אין כל ממש בטענתם הנוספת, בדבר העדר קשר סיבתי עובדתי בין מחדליהם לבין התרחשות התאונה, וכי גם אם היו ממנים אחראי בטיחות יש להניח כי הלה לא היה מסיר את המפגע. משנמנעו המערערים למנות מנהל עבודה באתר, ומשלא השתחררו מחובתם לבטיחות בעבודה באמצעות מינוי קבלן ראשי אחד, רואים אותם כאחראים ישירות על הבטיחות באתר. על כן, נבחן הקשר הסיבתי העובדתי בין מחדליהם בהימנעות מהתקנת גידור או מרתימת העובדים בזירת מתקן ההרמה, לבין נפילתו של המנוח. קשר סיבתי שכזה הוכח גם הוכח. מכל מקום, לו היו המערערים ממנים קבלן ראשי אחד, הם היו מופטרים, כאמור, מחובתם בנושאי הבטיחות בעבודה (אלא אם היו מודעים או אמורים להיות מודעים למחדלי הבטיחות) ושאלת התרשלותם של גורמי הפיקוח האחרים, לא הייתה רלבנטית עוד לעניינם. גם בטענתם הנוספת של המערערים – כי את אמות המידה הראויות במחלוקת בשאלה הבטיחותית הנדונה היה על המשיבה להוכיח בעדויות של מספר מהנדסים, שיעידו, כאנשי מקצוע מן היישוב, על שיטות העבודה הרווחות והנהוגות – אין מאום; ובפרט כאשר אמצעי הבטיחות הנדונים – שהעידה עליהם המהנדסת בולוצקי – נקבעו בתקנות הבטיחות בעבודה. גם יתר טיעוני המערערים לא מגלים כל עילה להתערבות בהכרעת-הדין, ודין הערעור על ההרשעה להדחות.

9. ומכאן לערעור על חומרת גזר-הדין. עונש המאסר בעבודות שירות שהושת על המערערים בגין גרימת מותו של המנוח ברשלנות, אמור ליתן ביטוי ראוי לערך של חיי אדם, להוקיע התנהגות רשלנית שקטעה פתיל חיים ולשמש הרתעה – אינדיבידואלית וכללית – מפני יצירת סיכונים שעלולים להביא לפגיעה בגוף או בנפש. במקרה דנן, ראה בית משפט קמא, ובדין, את דרגת חומרת רשלנותם של המערערים כגבוהה, זאת נוכח הימנעותם, כמי שיזמו פרויקט בנייה רב-היקף, ממינוי אחראי על בטיחות באתר, לאורך תקופה של ארבעה חודשים עד להתרחשות האסון; ובדין מצא להחמיר עמם ביחס לנאשמים 1 ו-4. בית-משפט קמא הביא בחשבון את מכלול שיקולי הענישה, ולא החסיר מהם, ועל-כן עונשי המאסר לריצוי בעבודות שירות והקנסות שהוטלו עליהם הולמים את מכלול הנסיבות, ואין כל עילה להתערב בהם. גם ההחלטה לחייב את המערערים בפיצוי משפחת המנוח הייתה ראויה; אם כי, טעה בית-משפט קמא (והצדדים לא היו ערים לכך) בחייבו את המערערת 3 בפיצוי העולה על השיעור המרבי שנקבע בסעיף 77 לחוק העונשין – 228,000 ₪.

התוצאה
על יסוד האמור לעיל, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול טיעוניו של המערערים, לא מצאנו עילה להתערב בהכרעת-הדין, כך גם לגבי גזר-הדין בעניינם של המערערים 1 ו-2. ערעורה של המערערת 3 על גזר-הדין יתקבל באופן חלקי, באופן שסכום הפיצוי להורי המנוח יופחת מ-250,000 ₪ ל-228,000 ₪.

לאור קביעת בית משפט קמא, לפיה ירצו המערערים את המאסר בעבודות השירות זה אחר זו (כבקשתם), יחלו הללו את עבודות השירות במועדים הבאים: המערער 2 – ביום 1.9.05, והמערערת 1 – ביום 1.3.06.

המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לממונה על עבודות השירות.

ניתן היום, י"ג בסיון התשס"ה (19 ביוני 2005), במעמד באי-כוח הצדדים והמערערים 1 ו-2.

סגן נשיא שופט שופט








עפ בית משפט מחוזי 9371/05 אריאלה דורון,גיורא ניר,מלון רם בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 19/06/2005)