פסקי דין על דומיקאר בע"מ | פסקי דין על ציון (קלימי) שגב

11937/02 א     26/06/2005




א 11937/02 דומיקאר בע"מ נ' ציון (קלימי) שגב




1
בתי המשפט
ת"א 11937/02
בית משפט השלום ירושלים
26/06/2005

כבוד השופט אריה רומנוב

בפני
:

דומיקאר בע"מ

בעניין:
התובעת

נגד
הנתבע
ציון (קלימי) שגב
ב"כ התובעת: עו"ד ג' רגב
ב"כ הנתבע: עו"ד י' פודים
פסק דין
1. זוהי תביעה על-פי שטר. עילתה שיק על סך 75,000 ₪ אותו מסר הנתבע לתובעת.
פרשת התביעה:

2. התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב, תחת המותג הבינלאומי "budget".

3. ביום 26.1.00 נכרת הסכם שכירות לטווח ארוך, בתנאי ליסינג-תפעולי, בין התובעת לבין חברה בשם "טסט-שיפ פתרונות בדיקה אוטומטיים בע"מ" (להלן: "טסט-שיפ"). על פי הסכם זה, השכירה התובעת לטסט-שיפ 12 מכוניות לתקופה של 3 שנים. המכוניות היו מיועדות לשמש את מנהליה של טסט-שיפ ואת עובדיה. בהסכם נקבע, כי דמי השכירות החודשיים ישולמו על ידי טסט-שיפ בהוראות קבע. כמו כן נקבע, כי חברת טסט-שיפ תפקיד בידי התובעת, בעת חתימת ההסכם, סכום השווה לשלושה חודשי שכירות. מעבר לכך, לא קיבלה התובעת כל בטוחה נוספת.
4. העניינים התנהלו כסדרם במשך כשנה וחצי, היינו עד לחודש יוני 2001. דא עקא, שבמועד זה לערך נקלעה חברת טסט-שיפ לקשיים כלכליים. בעקבות כך, החלו הוראות הקבע שמסרה לתובעת, בעבור תשלום דמי השכירות השוטפים, שלא להיפרע על ידי הבנק.

5. בין התובעת לבין חברת טסט-שיפ התנהלו מגעים. בסופם הוסכם בין השתיים, כי טסט-שיפ תחזיר לתובעת 11 מתוך 12 המכוניות שהושכרו לה. בהתאם להסכמה זו, החזירה טסט-שיפ לתובעת, ביום 31.8.01 או בסמוך ליום זה, 11 מתוך 12 המכוניות ששכרה. מכוניתו של המנכ"ל לשעבר של טסט-שיפ, מר אילן מקמל, נותרה ברשותו, וכרטיס האשראי של אביו חויב בדמי השכירות החודשיים.

6. בחודש אוקטובר 2001 מונה הנתבע למנכ"ל טסט-שיפ, כדי שיפעל להבראת החברה. עד לאותו מועד הוא לא היה קשור לחברת טסט-שיפ, ולא נמנה על העובדים ובעלי העניין אשר עבורם הושכרו המכוניות בתחילה.

7. בסמוך לאחר שהנתבע מונה לתפקיד מנכ"ל, הוא פעל, ביחד עם אחרים, להשיב לטסט-שיפ חלק מהמכוניות שהושכרו לה בתחילה. לטענת העד מטעם התובעת, מר לוי-גורי, ביום 16.10.01 או בסמוך לכך, הושגה בין שתי החברות הסכמה לפיה, התובעת תחזיר לטסט-שיפ 7 מכוניות בתנאי שכירות רגילה, ואולם זאת בתנאי מפורש, שכבטוחה לתשלום חובות העבר והתשלומים השוטפים, ימסור כל אחד מהעובדים או מהמנהלים שיקבל מכונית, את כרטיס האשראי שלו. לטענת לוי-גורי, כיוון שהבטחונות שנדרשו ניתנו על ידי מקבלי המכוניות, השיבה התובעת לטסט-שיפ 7 מכוניות.

8. אחת מהמכוניות שהושבו יועדה לנתבע. מדובר במכונית מסוג פיג'ו 406, אשר נועדה לשמש את הנתבע כרכב אישי. היא נמסרה לו ביום 18.10.01. באותו מעמד חתם הנתבע על טופס "הצהרה והתחייבות", במסגרתו מסר לתובעת את מספר כרטיס האשראי שלו. הוא גם חתם על הסכם שכירות אשר הוגש כראיה מטעמו.

9. לטענת לוי-גורי, ביום 21.10.01 הוא נפגש במשרדי התובעת עם הנתבע ועם מר עופר אידלמן, מנהל בטסט-שיפ. לדבריו, במהלך אותו פגישה הודיעו הנתבע ואידלמן, כי חלק מהאנשים אשר קיבלו לידיהם מכוניות, הביעו מורת רוח מכך שנדרשו לתת לתובעת את פרטי כרטיסי האשראי שלהם, כערובה לתשלום חובות טסט-שיפ. לדברי לוי-גורי, בנסיבות אלו הושגה בין הנוכחים הסכמה לפיה, ערבותם של חלק ממקבלי המכוניות תבוטל, ובמקום ערבותם של אלה יימסרו לתובעת פרטי כרטיסי האשראי האישיים של הנתבע, אידלמן, אביו של מקמל ועובד נוסף בשם אלי בן-סימון, וכי ערבותם של אלה תחול על כל חובותיה של טסט-שיפ ביחס לכל המכוניות. התוצאה מהסכמה זו היתה, אפוא, שהתובעת קיבלה לידיה את פרטי כרטיסי האשראי של ארבעה אנשים, כבטוחה לכל חובות טסט-שיפ.

10. לדברי לוי-גורי, חרף הבטחותיהם המפורשות של הנתבע ואידלמן, לא שילמה טסט-שיפ את דמי השכירות שהיתה חייבת לשלם לתובעת עבור החודש הראשון שחלף מאז הושבו המכוניות. בנסיבות אלה, פנתה התובעת לחברות האשראי של בעלי כרטיסי האשראי שמסרו ערבות, והציגה דרישת תשלום. במסגרת פעולה זו, עלה בידה של התובעת לגבות סכום של 30,000 ש"ח. 15,000 ש"ח נגבו מחשבונו של הנתבע.

11. לאחר ביצוע פעולה זו, בוטלו ארבעת כרטיסי האשראי על-ידי בעליהם, ובכללם הנתבע. משמעות הדבר היא, שהתובעת נותרה ללא כל בטוחה. לדברי לוי-גורי, כאשר הדבר נודע לו, הוא פנה לנתבע ולמקמל וביקש כי טסט-שיפ תחזיר לתובעת לאלתר את כל המכוניות, או לחלופין, כי תיתן לתובעת ערובה מספקת אחרת. לדברי לוי-גורי, בהתאם לחישובים שעשה לגבי חובות העבר והתשלומים החודשיים הקרובים, הוא דרש שגובה הערבויות יעמוד על סכום של 150,000 ש"ח.

12. לטענת לוי-גורי, בתום מגעים שקויימו בין הצדדים הושגה הסכמה לפיה, הנתבע, מקמל ואידלמן יערבו לחובות טסט-שיפ ביחס לכל המכוניות. הערבות תינתן כך, שכל אחד מהשלושה ייתן לתובעת שיק על סך 50,000 ש"ח. לדברי לוי-גורי, ביום 10.12.01 הוא שוחח בטלפון עם הנתבע, אשר נסע באותה עת במכונית ביחד עם אשתו, ושמע את אשת הנתבע מתרעמת על כך שבעלה הסכים לערוב אישית לטסט-שיפ. לדבריו, הוא שמע כי הנתבע היסה את אשתו ואמר לה, כי לא תהיה בעיה להעביר לתובעת את הביטחונות האמורים.

13. לטענת לוי-גורי, למחרת, היינו ביום 11.12.01, הוא כתב מכתב בו העלה על הכתב את ההבנות האמורות, ושלחו לנתבע בפקס. מכתב זה, אשר תוכנו יובא להלן, צורף כנספח ה' לתצהירו. לדברי לוי-גורי, ביום משלוח המכתב, התקשר אליו הנתבע או מקמל, ומסר לו, כי אידלמן עומד לעזוב בימים הקרובים את חברת טסט-שיפ, ולכן אינו מוכן לתת בטחונות עבור חברה זו. בנסיבות אלה סוכם בין הדוברים, כי אידלמן לא ישמש כערב, ובמקום זאת, הנתבע ומקמל ימסרו לתובעת שיקים על-סך 75,000 ₪ כל אחד, ולא 50,000 ₪, כפי שסוכם תחילה. לדברי לוי-גורי, בסופו של דבר, מקמל ביקש למסור לתובעת שטר-חוב במקום שיק, שכן חשבון הבנק שלו משותף עם אשתו, ומקמל לא רצה כי אשתו תהיה מודעת לכך שנתן ערבות. לדברי לוי-גורי, הנתבע ומקמל הבטיחוהו, כי אין חשש לפירעון חובותיה של טסט-שיפ, שכן במהלך חודש ינואר 2002 היא היתה צפויה לקבל כספים מן המדען הראשי.
14. לטענת לוי-גורי, בהתאם להסכמה אליה הגיעו, ניגש הנתבע בסמוך לאחר מכן לסניף התובעת בירושלים, ומסר שיק אישי על סך 75,000 ש"ח. במקביל, ניגש מקמל לסניף התובעת בנהריה ומסר שם שטר-חוב על סך 75,000 ש"ח. לדברי לוי-גורי, נוכח דברי השניים כי טסט-שיפ אמורה לקבל בסוף חודש ינואר כספים מהמדען הראשי, נקבע מועד פרעונו של השיק אותו מסר הנתבע ליום 30.1.02. מועד פרעונו של שטר החוב אותו ערך מקמל נקבע ליום 15.1.02.

15. חרף הבטחותיה לעשות כן, לא שילמה טסט-שיפ לתובעת את התשלומים השוטפים שהיתה חייבת לשלם. משנוכחה התובעת לדעת שגם בחודש ינואר לא קיבלה כל תשלום, פנה לוי-גורי לנתבע ולמקמל וביקש את השבת כל המכוניות לאלתר. טסט-שיפ נענתה לדרישה, והשיבה את כל 8 המכוניות. לטענת התובעת, הדבר היה ביום 31.1.02.

16. לטענת התובעת, הגם שהמכוניות הושבו, לא פרעה חברת טסט-שיפ את חובה. בנסיבות אלה, הגישה נגדה התובעת ביום 21.3.02 כתב תביעה. חברת טסט-שיפ לא התגוננה מפני התביעה שהוגשה נגדה, ועל כן קיבלה התובעת

פסק דין
לזכותה, במעמד צד אחד. לדברי לוי-גורי, במועד עריכת תצהירו (1.7.03) עמד פסק הדין שניתן נגד טסט-שיפ על סכום של 476,223 ש"ח.

17. עקב הקשיים הכלכליים אליה נקלעה טסט-שיפ, לא הצליחה התובעת לגבות ממנה את הסכום שנפסק לזכותה. לטענת התובעת, משנותרה טסט-שיפ חייבת לתובעת סכום כה גבוה, חייב הנתבע לשלם לה את סכום השיק שנתן. במקביל, חייב מקמל לשלם לה את סכום שטר החוב שנתן. בתביעה זו, עותרת התובעת לכך, שבית המשפט יחייב את הנתבע לשלם לה את מלוא סכום השיק - 75,000 ש"ח. במקביל, הגישה התובעת כתב תביעה נגד מקמל בבית משפט השלום בתל אביב. לאחר שהראיות בתיק זה נשמעו והצדדים הגישו סיכומיהם, הודיע ב"כ הנתבע, כי בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת נורית רביב), דחה ביום 24.1.05 את התביעה שהוגשה נגד מקמל. עותק מפסק הדין שניתן בת.א. 209175/02 צורף להודעה.

18. תמצית טענת התובעת היא, שהשיק אותו מסר הנתבע לתובעת ושטר-החוב אותו מסר לה מקמל, נועדו לשמש ערובה להבטחת כל חובותיה של חברת טסט-שיפ. לביטוי "כל חובותיה" יש, מבחינתה של התובעת, שתי משמעויות: האחת, לטענת התובעת, החובות להם ערבו השניים מתייחסים לכל המכוניות שהשכירה התובעת לטסט-שיפ ולאנשיה, ולא רק למכוניות הספציפיות שכל אחד מהשניים קיבל לרשותו. והשניה, לטענת התובעת, מדובר הן בחובות שקדמו להסדר אשר במסגרתו ניתנו השיק ושטר-החוב, והן בחובות שנוספו לאחר עריכתו של ההסדר האמור.

פרשת ההגנה:

19. תמצית טענת הנתבע היא, שהשיק אותו נתן לתובעת נועד לשמש ערובה אך ורק לחובות הנוגעים למכונית שנמסרה לו, ולא לחובות הנוגעים לשאר המכוניות שהושכרו על ידי התובעת לטסט-שיפ. לטענת הנתבע, אין זה סביר לצפות ממנו לערוב אישית לחובות חברה שנתבקש לפעול להבראתה, כשלא הייתה לו יד ורגל בפעילותה בטרם נכנס לכהן כמנהלהּ הכללי. לטענתו, קשייה הכלכליים של טסט-שיפ הביאו לכך, שהוא לא קיבל את השכר המגיע לו בגין עבודתו בה. כיצד ניתן להעלות על הדעת, כי יסכים לערוב לחובות שאינם נוגעים לו?

20. לטענת הנתבע, במהלך חודש נובמבר 2001, חויב כרטיס האשראי שלו בסכום כולל של 15,000 ש"ח, העולה בהרבה על עלות השכירות לתקופה בה החזיק ברכבו, שארכה שלושה חודשים - מיום 18.10.01 ועד ליום 16.1.02. לפיכך, אין הוא חייב לתובעת דבר בגין המכונית שהושכרה לו, אלא התובעת היא זו שחייבת לו. לדברי הנתבע, חיוב כרטיס האשראי שלו לא היה מוצדק, ואף מנוגד לאמור ב"טופס ההצהרה", לפיו כרטיס האשראי מהווה בטוחה עבור רכבו בלבד. בשל כך, הוא ביטל את כרטיס האשראי בסמוך לאחר החיוב. לטענתו, כשהתלונן על כך בפני
התובעת נאמר לו, שמדובר בטעות, וכי התובעת תערוך עימו התחשבנות בסוף תקופת השכירות.

21. אשר למכתבו מיום 11.12.01 של לוי-גורי והאירועים סביבו, מכחיש הנתבע את גרסת התובעת. לדבריו, הוא מעולם לא קיבל את המכתב. לטענתו, המכתב נכתב רק לאחר מעשה, כדי ליצור מצג עובדתי שמעולם לא התרחש. ממילא, מכחיש הנתבע שהשיחה המתוארת על-ידי לוי-גורי כלל התקיימה. דבריו של הנתבע בעניין זה, נתמכים בתצהירה של אשתו, שהתובעת ויתרה על חקירתה. הנתבע מוסיף, כי אף אם נניח שהמכתב אותנטי, הרי שנוסחו אינו מסייע כלל לתובעת. זאת מכיוון, שעיון במכתב מעלה, כי קיימת הפרדה בין התשלומים השוטפים שנועדו לפירעון באמצעות כרטיסי אשראי או תשלום מיידי, לבין חובות העבר של טסט-שיפ.
דיון והכרעה:

22. הגעתי לכלל מסקנה, שיש להעדיף את גרסת התובעת לפיה, השיק אותו מסר לה הנתבע, מושא תביעה זו, נועד לשמש ערובה לכל המכוניות שהתובעת השכירה לטסט-שיפ - והכל כפי שעוד יפורט בהמשך - ולא רק למכונית שנמסרה לנתבע. כמה טעמים הביאו אותי למסקנה זו, אותם אפרט להלן.

23. הטעם הראשון הוא, שלגרסה לה טוענת התובעת יש הגיון פנימי רב ויש בה כוח שכנוע. התובעת מתארת תהליך של הידרדרות בתשלומי חברת טסט-שיפ, אשר בגינו היא רצתה להבטיח עצמה מפני מצב בו תמצא את עצמה וידיה על ראשה; כפי שציינתי לעיל, לאחר כשנה וחצי של שכירות, חדלה חברת טסט-שיפ לעמוד בחיוביה השוטפים. לפיכך, היא החזירה לתובעת 11 מתוך 12 המכוניות ששכרה. מאוחר יותר, כאשר רצתה טסט-שיפ לקבל לידיה בחזרה חלק מהמכוניות, הסכימה התובעת לבקשה, ואולם התנתה זו במתן ערבויות. נראה, כי בנסיבות שנוצרו, מדובר בדרישה מתקבלת על הדעת, שלא לומר מתבקשת, שכן התובעת כבר "נכוותה" מהתנהגותה של טסט-שיפ. לטענת התובעת, בתחילה נתנו לה כל מקבלי המכוניות את כרטיסי האשראי שלהם. ואולם, היות וחלק מהם הביעו מורת רוח, הוסכם כי רק ארבעה יערבו לחובות החברה. בינתיים חלף עוד זמן והסתבר, כי חברת טסט-שיפ אינה משלמת את חובותיה. בנסיבות אלה, מימשה התובעת חלק מכרטיסי האשראי, ואולם בעקבות כך, ביטלו הארבעה את כרטיסי האשראי. כך מצאה עצמה התובעת ללא כל ערובה, כשהזמן חולף וטסט-שיפ עדיין לא משלמת את מלוא חובה. התובעת טוענת, כי במצב שנוצר, היא לא היתה מוכנה להמשיך ולהשכיר את המכוניות ללא ערובה, ולכן דרשה כי המכוניות יוחזרו אליה לאלתר, או שיינתנו לה ערבויות מספקות. גם כאן נראה, כי מדובר בדרישה מתקבלת על הדעת, שלא לומר מתבקשת. שהרי אין זה סביר, כי התובעת תמשיך להשכיר את המכוניות, ללא כל ערובה, כאשר התובעת נוכחת לדעת, ככל שהזמן חולף ועובר, שקשה מאד לסמוך על כך שחברת טסט-שיפ תפרע את חובה. לטענת התובעת, על רקע זה היא דרשה לקבל ערובות טובות, ובעקבות כך הושגה ההסכמה לפיה, הדמויות המרכזיות בחברת טסט-שיפ, ובראשם המנכ"ל - הוא הנתבע - יערבו באופן אישי לחובות החברה. אני סבור, כי גירסה זו בהחלט מתקבלת על הדעת. יש בה הגיון והיא משכנעת.

24. הטעם השני הוא, שמהראיות שהובאו בפני
עולה, כי בשלב האחרון, רק המנכ"ל הנוכחי, הוא הנתבע, ורק המנכ"ל הקודם שהמשיך כל העת להחזיק במכונית, היינו מקמל, היו אלה שנתנו ערבויות. יתר העובדים ו/או המנהלים שקיבלו מכוניות, לא נתנו כל ערבות. אך ברור הוא, שהסיכון בפני
ו עמדה התובעת, לאי תשלום דמי השכירות, התייחס לכל 8 המכוניות שהתובעת השכירה, במידה שווה. על פי גרסת הנתבע לפיה הערבות אותה נתן התייחסה רק למכונית שלו, היה מקום לצפות לכך שכל בעלי המכוניות יתנו לתובעת ערבויות, כל אחד ביחס למכוניתו. אלא שלא כך היה. רק שניים מתוך שמונה נתנו ערבויות. אני סבור, כי עובדה זו תומכת בטענת התובעת, כי הערבויות שנתנו השניים התייחסו לכל המכוניות, ולא רק למכונית של כל אחד מהם.
25. הטעם השלישי נוגע לסכום הערבות - 75,000 ש"ח כל אחד. ככל שניתן להבין, דמי השכירות החודשיים עבור כל מכונית עמד על סכום של אלפי שקלים בודדים. אם כך - מדוע נדרש הנתבע לתת ערבות בסכום כה גבוה? האם בעובדה שמדובר בסכום גבוה אין תמיכה בטענת התובעת, כי הערבות שהתובע נתן התייחסה לכל המכוניות, ולא רק למכוניתו?
26. הטעם הרביעי נוגע למכתבו מיום 11.12.01 של לוי-גורי. משום חשיבות הדברים, אביא את המכתב כלשונו:


"לכבוד: טסט שיפ
לידי: מר ציון קלימי

א.נ.,
הנדון: סיכום שיחתנו הטלפונית מאמש

ציון שלום,

להלן סיכום שיחתנו האחרונה מאתמול בערב:

תשלום החוב השוטף ע"ס 60,437.77 ₪ יבוצע באמצעות כרטיסי האשראי כפי שהוסכם או באמצעות העברה בנקאית עד השעה 12:00 היום.
צ'קים אישיים שלך, של מר אילן מקמיל ושל מר עופר אדלמן ע"ס 50,000 ₪ כל אחד יופקדו באחד מסניפנו עד השעה 12:00 היום להבטחת התשלומים של טסט שיפ.
במידה ולא יעשה כן, כל הרכבים שנמצאים בשימושכם יוחזרו לסניפנו עד השעה 12:00 היום.

האמור לעיל אינו גורע מחובות העבר אותם עליכם לשלם כפי שהוסכם בננו.

בכבוד רב,

גל לוי-גורי
דומיקאר בע"מ
..
[ההדגשות שלי-א"ר]"
הנה כי כן, מהמכתב עולה, כי השיקים נועדו "להבטחת התשלומים של טסט שיפ", ולא רק להבטחת התשלומים של כל אחד ממוסרי השיקים. כמו כן עולה מהמכתב, שאם השיקים לא יימסרו, כי אז יש להחזיר לתובעת לאלתר את "כל הרכבים שנמצאים בשימושכם", ולא רק את אלה של מוסרי השיקים. יוצא, אפוא, שהמכתב תומך בצורה ברורה, בגרסת התובעת.
27. הנתבע טוען, כי מדובר במכתב "מפוברק" שנכתב לאחר מעשה. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי לעיל, לטענת התובעת, בתחילה סוכם ששלושה אנשים יתנו שיקים - כל אחד על סך 50,000 ש"ח - ואולם בסמוך לאחר הסיכום האמור, הנתבע או מקמל הודיעו ללוי-גורי, כי אידלמן עומד לעזוב את חברת טסט-שיפ וכי הוא אינו מוכן לערוב לחברה זו. בנסיבות אלה הוסכם, כי במקום שלושה ערבים, שכל אחד ייתן ערבות על סך 50,000 ש"ח, יהיו שני ערבים שכל אחד מהם ייתן ערבות על סך 75,000 ש"ח. כפי שעולה מהאמור המכתב, הוא נכתב עוד בטרם בוצע השינוי במספר הערבים. אם, כטענת הנתבע, מדובר במכתב "מפוברק", מדוע לא "פיברקה" התובעת מכתב המשקף את המצב הסופי, היינו מצב בו יש שני ערבים בלבד? מדוע היתה התובעת צריכה "לפברק" מכתב ממנו עולה, כי בשלב כלשהו הסכים גם אידלמן לשמש כערב?

28. הטעם החמישי הוא, שפרט לאשתו, לא זימן הנתבע איש לעדות, למרות שניתן היה לצפות כי יעשה כן. התובעת טוענת, כי בשלב הראשון סוכם, שכל אחד משבעת העובדים שקיבל מכונית ימסור את כרטיסי האשראי שלו. ככל שניתן להבין, הנתבע חולק על טענה זו. אם כך, מדוע לא זימן את מקבלי המכוניות לעדות? התובעת טוענת, כי בשלב השני סוכם, שרק ארבעה יתנו את כרטיסי האשראי שלהם כערובה להבטחת כל חובות החברה - הנתבע, אידלמן, אביו של מקמל ובן סימון. הנתבע חולק על טענה זו. מדוע לא זימן את שלושת האחרים לעדות? התובעת טוענת, שבשלב השלישי סוכם, שהנתבע, אידלמן ומקמל יתנו שיקים אישיים כערובה להבטחת כל חובות החברה. הנתבע חולק על טענה זו. מדוע לא זימן לעדות את אידלמן? מסתבר, כי הנתבע אפילו לא זימן לעדות את מקמל, נגדו הגישה התובעת תביעה מקבילה בבית משפט השלום בתל אביב.

29. הטעם השישי מצוי בעובדה, ששטר-החוב אותו נתן מקמל היה ליום 15.1.02, והשיק שנתן הנתבע היה ליום 30.1.02. דבר זה מתיישב עם טענת התובעת, כי הנתבע ומקמל מסרו לה, שחברת טסט-שיפ ציפתה לקבל כספים מהמדען הראשי בסוף חודש ינואר. וכי איזה הסבר אחר יש לעובדה, שמועד הפרעון של השיק אותו מסר הנתבע היה למעלה מ-45 ימים לאחר מסירתו? אם הטענה בדבר הציפייה לקבל כספים מהמדען הראשי אינה אמת, לא היה לנתבע שום קושי לסתור טענה זו בראיות. מדוע לא עשה כן?

30. נראה, שכאן ניתן למצוא תשובה אפשרית לטענת הנתבע, כי לא היה כל הגיון בכך שהוא יערוב לחובות חברת טסט-שיפ. מגרסת התובעת עולה, כי הנתבע והאחרים האמינו, כי מצבה הכלכלי של חברת טסט-שיפ ישתפר, כי היא תקבל כספים מהמדען הראשי, ועל כן לא יתעורר הצורך לכך שהם יידרשו למלא אחר חיוב הערבות שקיבלו על עצמם.
31. הטעם השביעי הוא, שהנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה המתבקשת והיא, מדוע לאחר שנתן הוראה לבטל את כרטיס האשראי שלו, הוא נאות לתת לתובעת שיק על סך 75,000 ש"ח. כפי שציינתי, בחודש נובמבר 2001, או בסמוך לכך, עשתה התובעת שימוש בכרטיס האשראי של הנתבע, וגבתה מחשבונו סכום של 15,000 ש"ח. הנתבע טוען, כי כעס מאד על כך שהתובעת עשתה שימוש בכרטיס האשראי שלו כדי לסלק את חובות טסט-שיפ, ועל כן ביטל את כרטיס האשראי, ואף פנה בטרוניה אל התובעת. על רקע עובדה זו, היה מתבקש כי הנתבע ייתן הסבר משכנע, מדוע זמן קצר לאחר הארועים הללו, הוא נאות לתת לתובעת שיק על סך 75,000 ש"ח. דא עקא, שהנתבע לא נתן הסבר כזה. אבאר.

בסעיף 17 לתצהירו טוען הנתבע, כי "בשלב זה ביקשה ממני התובעת בטחון נוסף, ושוב ב"גיהוץ" כרטיס האשראי שלי ולא הסכמתי מאחר ונהגו כלפי שלא בתום לב ובמירמה." בסעיף 18 טוען הנתבע, כי "בסופו של ענין הפקדתי בידי התובעת שיק בטחון ע"ס - 75,000 ש"ח להבטחת החזרתו של הרכב שהיה ברשותי על ידי לתובעת, כשהוברר במפורש כי שיק זה אינו לפרעון, אלא כבטחון להשבת הרכב שהיה ברשותי ובשימושי לתובעת." הקושי הטמון בגירסת הנתבע היא, שאין בדבריו הסבר משכנע למעבר אותו הוא מבצע, מהעובדות הנטענות בסעיף 17 לאלה הנטענות בסעיף 18. וכך אומר על כך ב"כ התובעת בסעיף 11 לסיכומיו:

"... שגב לא הציג כל הסבר המניח את הדעת מדוע לפתע החליט למסור שיק כאמור לדומיקאר, במיוחד לאחר שטרח לציין (סע' 15-14 לתצהירו), כי זמן קצר קודם לכן פעלה דומיקאר, לשיטתו, שלא כדין וחייבה את כרטיס האשראי שלו, והוא נאלץ לבטלו בשל כך.
האם אדם שאך ימים ספורים קודם לכן נאלץ לבטל כרטיס אשראי עקב חריגה לכאורה מהרשאה נוהג להוציא תחת ידיו לאותו גורם שיק למטרה ספציפית ומוגבלת מבלי שיציין זאת על פניו ו/או במסמך נילווה?"
נראה, כי ההסבר המתקבל ביותר על הדעת למעשהו של הנתבע הוא, שלאחר ביטול כרטיסי האשראי על ידי ארבעת הערבים, הציגה התובעת לטסט-שיפ "אולטימטום" לפיו, אם החברה לא תיתן ערובות מתאימות, כי אז עליה להחזיר את המכוניות לאלתר. על רקע החשש כי החזרת המכוניות לתובעת תפגע קשות בטסט-שיפ ותקשה על פעילותה, ועל רקע הציפיה כי החברה תקבל בקרוב כספים מהמדען הראשי, נאות הנתבע לערוב לחובות טסט-שיפ, ובלבד שהמכוניות לא יילקחו ממנה.

32. עניינו של הטעם השמיני מצוי בדברים שנכתבו על גבי שטר החוב של מקמל. מעיון בשטר החוב עולה, כי נכתב בו, שהוא ניתן "עבור השכרת רכבים". הנה כי כן, ב"רכבים" בלשון רבים הכתוב מדבר, ולא ב"רכב" בלשון יחיד. בעמוד 6 לסיכומיו טוען ב"כ הנתבע, כי מהדברים שנכתבו על גבי שטר-החוב ניתן ללמוד, כי מקמל ערב לחובות הנוגעים לכל הרכבים ששכרה טסט-שיפ, ולא רק לחובות הנוגעים לרכב שנמסר לו. עם זאת, ב"כ הנתבע טוען טענה שעניינה "מכלל ההן אתה שומע לאו". לטענת ב"כ הנתבע, מכיוון שביחס לנתבע אין בנמצא מסמך בו מופיע נוסח דומה לזה שמופיע על גבי שטר-החוב של מקמל, המסקנה המתבקשת היא, שהנתבע, להבדיל ממקמל, ערב רק לחובות שייווצרו ביחס למכונית שלו.

אמנם כן, אני מסכים לחלק הראשון בטיעונו של ב"כ הנתבע היינו, כי מהדברים שנכתבו על גבי שטר-החוב של מקמל ניתן ללמוד כי הוא ערב לחובות הנוגעים לכל הרכבים, ולא רק לאלה הנוגעים לרכב שיימסר לו. עם זאת, אינני יכול להסכים לחלק השני של טיעונו. השיק שמסר הנתבע ושטר-החוב שנתן מקמל, הינם על אותו סכום - 75,000 ש"ח. הם ניתנו לתובעת במקביל האחד לשני, וזאת בעקבות סיכום אחד שהושג בין הצדדים. הדעת נותנת, שהשיק ושטר החוב ניתנו לאותה מטרה. וכי איזה הגיון או טעם יש בכך שמקמל יערוב לחובות הנוגעים לכלל הרכבים של טסט-שיפ, ואילו הנתבע יערוב רק לחובות הנוגעים לרכבו שלו?

33. ב"כ הנתבע מתייחס בסיכומיו למכתב מיום 20.12.01, אותו שלח לוי-גורי לעו"ד עמית ליבוביץ, נציגה של טסט-שיפ באותה עת, שנושאו "חובות ותשלומים של חברת טסט שיפ עד לתאריך 17.12.01" (נ/1). המכתב עוסק בפירוט חובותיה של טסט-שיפ לתובעת, תוך ציון סכומים שקוזזו מאותו חוב. ב"כ הנתבע מפנה את תשומת הלב לכך, שזִכְרו של ההסדר אשר התובעת טוענת כי הצדדים הגיעו אליו מספר ימים קודם לכן, כלל לא בא במכתב זה. לטענת ב"כ הנתבע, "אם אמנם קדם לנ/1 ההסדר הנטען ע"י העד, ב-12.12.01, מדוע זה לא בא זכרו בנ/1?"

34. אכן, במכתבו של לוי-גורי מיום 20.12.01 לא מוזכר ההסדר לו טוענת התובעת. עם זאת אני סבור, כי בעובדה זו אין כדי להעלות או להוריד. שהרי אין מחלוקת על כך, שביום 11.12.01, או בסמוך ליום זה, הנוגעים בדבר הגיעו להסדר אשר במסגרתו נתן הנתבע לתובעת שיק, ומקמל נתן לה שטר חוב. המחלוקת בין הצדדים היא אך ורק בשאלה, מה היה תוכנו של ההסדר; האם השיק (ושטר החוב) נועדו להבטיח את החובות הנוגעים לכל המכוניות, או רק את החובות הנוגעים למכוניות של השניים שנתנו את הבטוחות? על פי שיטתו של ב"כ הנתבע, גם אם השיק שהנתבע נתן נועד להבטיח את החוב הנוגע למכוניתו שלו בלבד, היה מקום לציין זאת במכתבו של לוי-גורי. דא עקא, שבמכתב אין כל התייחסות לעניין זה. מכאן, כאמור, שאני סבור כי אי הזכרתו של ההסדר במכתבו של לוי-גורי, אינו מעלה ואינו מוריד.

35. ב"כ הנתבע טוען, כי מהסכם השכירות הנוגע למכוניתו עולה, כי המכונית הושכרה לו באופן אישי, ולא לחברת טסט-שיפ. גם בעובדה זו אין כדי להעלות או להוריד. שהרי אפילו תאמר כי המכונית הושכרה לנתבע באופן פרטי, אין בכך כדי לשלול את העובדה, שהוא ערב גם לחובות של המכוניות האחרות.

36. סיכומה של נקודה זו; הגעתי לכלל מסקנה, שהשיק אותו נתן הנתבע לתובעת נועד לשמש ערובה להבטחת החובות הנוגעים לכל המכוניות שהשכירה התובעת לחברת טסט-שיפ ולאנשיה, ולא רק לחובות הנוגעים למכונית שלו.
37. ואולם בכך לא תם ענייננו. הטעם לכך הוא, שעדיין עלינו לברר באיזה חובות מדובר. התובעת טוענת, כי מדובר בכל החובות שהצטברו לחברת טסט-שיפ כלפיה, יהיה מועד היווצרותם אשר יהיה. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי, תחילתה של ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת בחודש ינואר 2000, היינו כ-22 חודשים לפני שהנתבע החל לעבוד בחברת טסט-שיפ. ככל שניתן להבין, מדובר בחוב בסכום של למעלה מ-300,000 ש"ח הנובע מסעיף של פיצוי מוסכם שהיה כלול בהסכם הליסינג. היעלה על הדעת שהנתבע יסכים לערוב לחובות שנוצרו זמן כה רב לפני שהיה מעורב בעניינה של טסט-שיפ? אני סבור שלא.

38. תמיכה לקביעה זו ניתן למצוא במכתב אותו שלח לוי-גורי לנתבע ביום 11.12.01. עיון במכתב מעלה, לכאורה, כי מדובר בו בשלושה סוגים של חובות: ראשית, "חובות העבר", אותם נדרשה טסט-שיפ לשלם "כפי שהוסכם בננו". שנית, "תשלום שוטף" על סך 60,437.77 ש"ח, אותו נדרשה טסט-שיפ לשלם עד לאותו יום בשעה 12:00. ושלישית, "התשלומים של טסט שיפ", אשר להבטחתם נדרשו הנתבע, מקמל ואידלמן לתת ערובה בסך 50,000 ש"ח כל אחד.

39. אני סבור, כי ממכלול נסיבות העניין עולה, כי החובות אשר עבורם הנתבע ערב, ואשר בקשר אליהם הוא נתן לתובעת את השיק, הם החובות בגין דמי השכירות העתידיים, אשר עלולים היו להיווצר ביחס לכל המכוניות שהושכרו לחברת טסט-שיפ או לאנשיה, החל מהמועד אליו הגיעו הצדדים להסכם האמור, היינו החל מיום 11.12.01. אני סבור, כי ממכלול נסיבות העניין עולה, כי הנתבע לא ערב לחובות העבר של טסט-שיפ, אפילו לא לחובות שנוצרו בתקופה שראשיתה במועד בו קיבל את המכונית לרשותו (יום 18.10.01). טיבם של הסכמים בכלל, והסכמי ערבות בפרט, שהם צופים פני עתיד. אני סבור, כי אין כל יסוד לקביעה, שבמקרה הנדון הערבות שניתנה על ידי הנתבע צפתה גם פני עבר. משמעות הדבר היא, שעלינו לברר עתה, מהם החובות שנוצרו לטסט-שיפ החל מיום 11.12.01, אם בכלל הצטברו חובות כאלה.

40. והנה מסתבר, כי בעניין זה לא הביאה התובעת ראיות ברורות וחד משמעיות. נראה, כי הדבר נובע מכך, שהתביעה המתבררת בתיק זה היא תביעה על פי שטר, ומכך שבהתנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידי הנתבע, הוא לא הכחיש את גובה החוב. עם זאת, במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק זה, נדרש בית המשפט לשאלת גובה החוב לו ערב הנתבע. אני סבור, כי אף שמדובר בתביעה על פי שטר, אין בית המשפט יכול להתעלם מהשאלה, מה גובה החוב אשר ביחס אליו ערב הנתבע, היינו מהו החוב בגין דמי שכירות שוטפים, שנוצר לחובתה של טסט-שיפ, החל מיום 11.12.01, אם בכלל.

41. כפי שציינתי, התובעת לא הביאה בעניין זה ראיות ברורות וחד משמעיות. התובעת טוענת, כי המכוניות הוחזרו לה ביום 31.1.02. אם כך הוא הדבר, הרי שהערבות אותה נתן הנתבע מתייחסת לתקופה של כחודש וחצי - החל מיום 11.12.01 ועד ליום 31.1.02. לטענת התובעת, דמי השכירות החודשיים שהיו צפויים להתקבל בתקופה זו עמדו על סך של 50,000 ש"ח (ר' סעיף 17 לסיכומי ב"כ התובעת). דא עקא, שלטענת הנתבע, הוא החזיר לתובעת את המכונית שקיבל כבר ביום 16.1.02. לא הובאו בפני
נתונים לגבי המועדים בהם יתר מקבלי המכוניות החזירו לתובעת את מכוניותיהם. אם כך - כיצד ניתן לקבוע שהתובעת זכאית לדמי שכירות עד ליום 31.1.02?

42. עיון בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד חברת טסט-שיפ מעלה קושי נוסף, כבד משקל. כתב התביעה מורכב מארבעה מרכיבים עיקריים: פיצוי מוסכם; חריגה ממכסת קילומטראג'; דמי שכירות שלא שולמו עד ליום 31.8.01; ודמי שכירות שלא שולמו בגין החודשים אוקטובר - דצמבר 2001; לכאורה, אין בכתב התביעה כל תביעה לגבי התקופה שמעבר לחודש דצמבר 2001. ככל שמדובר בתקופת השכירות האחרונה, שהיא התקופה המעניינת אותנו, הרי שבסעיף 8 לכתב התביעה נטען, כי בחודש אוקטובר 2001 נטלה טסט-שיפ בחזרה 7 מכוניות, והחזיקה בהן תקופה של חודשיים. התובעת טענה בכתב התביעה שהגשיה, כי עבור חודשיים אלה, חייבת טסט-שיפ לשלם לה סכום של 77,224 ש"ח.
43. כפי שציינתי, 7 המכוניות הוחזרו לטסט-שיפ ולאנשים מטעמה במחצית חודש אוקטובר. אם, תביעתה של התובעת נגד טסט-שיפ התייחסה רק לתקופה של חודשיים לאחר החזרת המכוניות, הרי שמדובר בתקופה שמסתיימת במחצית חודש דצמבר 2001. נזכיר, כי ערבותו של הנתבע מתייחסת לתקופה שראשיתה במחצית חודש דצמבר 2001. יוצא, אפוא, שהתביעה אותה הגישה התובעת נגד טסט-שיפ, אינה מתייחסת לתקופה אשר ביחס אליה ערב הנתבע.

44. בכתב התביעה שהתובעת הגישה נגד טסט-שיפ נאמר, כי הרכיב הרביעי של התביעה מתייחס לדמי השכירות השוטפים "עד לסוף חודש דצמבר 2001, מועד בו הושבו לתובעת." דא עקא, שמהראיות שהובאו בתיק זה עולה, כי המכוניות הוחזרו לתובעת במחצית חודש ינואר 2002, או בסוף אותו חודש, ולא בסוף חודש דצמבר. האם יתכן שהתובעת התבלבלה?

45. במסגרת הדיונים שהתקיימו בתיק זה, לא היתה מחלוקת על כך, שהתובעת החזירה את 7 המכוניות לטסט-שיפ ולאנשיה במחצית חודש אוקטובר 2001. מדוע, אם כן, תבעה התובעת מטסט-שיפ דמי שכירות רק עבור חודשיים? מדוע לא תבעה דמי שכירות עד לסוף חודש ינואר 2002?

46. את הטענה כי הנתבע חייב לה כספים, מבקשת התובעת לבסס על פסק הדין שניתן נגד טסט-שיפ. התובעת הגישה כראיה מטעמה את פסק הדין שניתן נגד טסט-שיפ וטוענת, כי הנתבע חייב לה את סכום השטר, מכוח ערבותו. דע עקא, שנראה, לכאורה, שבכתב התביעה אותו הגישה התובעת נגד טסט-שיפ, היא לא תבעה דבר עבור עיקר התקופה אליה מתייחסת ערבותו של הנתבע. מהו ההסבר לעובדה זו? כיצד נוכל לדעת מהו החוב ביחס לתקופה מושא דיוננו, אם בכלל?

47. שאלה נוספת שיש לשאול היא, האם במסגרת ההתחשבנות שיש לערוך בפרשה זו, אין לזקוף את "המקדמה" לתקופה של 3 חודשי שכירות, אותה שילמה טסט-שיפ לתובעת בתחילת בעת שנכרת הסכם השכירות, לתקופה אשר ביחס אליה ניתנה ערבותו של הנתבע?
48. סיכומה של נקודה זו. לא הובאו בפני
נתונים אשר בהסתמך עליהם ניתן לקבוע, במידת הוודאות הנדרשת, מהו החוב שהצטבר לחובתה של טסט-שיפ בתקופה אשר ביחס אליה ניתנה ערבותו של הנתבע, אם בכלל. אין להוציא מכלל אפשרות שיש חוב, כזה או אחר. עם זאת, בהעדר ראיות מספיקות, אין בסיס מספיק לחיובו של הנתבע.
סוף דבר:

49. הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבע ערב לחובות דמי השכירות של כל המכוניות שהוחזקו על ידי חברת טסט-שיפ, או אנשיה, וזאת החל מיום 11.12.01 ועד למועד בו הוחזרו המכוניות לתובעת. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה, שמהראיות שהובאו בפני
, לא ניתן לקבוע, מה היה גובהו של חוב זה. בנסיבות אלה, החלטתי לדחות את התביעה.

הואיל ודחיתי את טענתו של הנתבע בדבר היקף ערבותו, אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום י"ט בסיון, תשס"ה (26 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

אריה רומנוב
, שופט








א בית משפט שלום 11937/02 דומיקאר בע"מ נ' ציון (קלימי) שגב (פורסם ב-ֽ 26/06/2005)