פסקי דין על אליהו ישראל | פסקי דין על אבי בלכר | פסקי דין על אברהמי אמנון | פסקי דין על אריה נתנאל | פסקי דין על אירן מלכה | פסקי דין על מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות | פסקי דין על גדעוני יוסף | פסקי דין על חשמונאי לונה |

15657/03 א     26/06/2005




א 15657/03 אליהו ישראל נ' אבי בלכר, אברהמי אמנון, אריה נתנאל, אירן מלכה, מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ, גדעוני יוסף, חשמונאי לונה




16
בתי המשפט
א 015657/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/06/2005

כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל

בפני
:

אליהו ישראל

בעניין:
התובע

ע"י ב"כ עו"ד וילמן
נ ג ד
1. אבי בלכר

2. אברהמי אמנון
, עו"ד
3. אריה נתנאל

4. אירן מלכה
, עו"ד
5. מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ

6. גדעוני יוסף

7. חשמונאי לונה
(ע"י חסין רבקה)

הנתבעים
פסק דין

בפני
תביעה כספית בסך 35,386 ₪.

טענות התובע

1. התובע הוא בעל יחידת משרד בבניין, ברחוב הנשיאים 3 חולון. אליה צמודים יחידת שירותים ואחסון, אשר הושכרה לשימוש הנתבעים, כולם מחזיקים, הן כבעלים והן כמשכירים, של משרדים באותו בניין.

בשנת 1999, הגיש התובע נגד נתבעים 1-4, תביעה בתיק אזרחי 7503/99, ובעקבות הליך של גישור, נחתם בין חלק מבעלי המשרדים והתובע הסכם, עליו חתמו גם נתבעים 5-7. הסכם זה קיבל תוקף של

פסק דין
.
לטענת התובע, בהתאם לפסק הדין, חבותם של כל הנתבעים היא יחד ולחוד.
2. הנתבעים לא קיימו את חובתם לתשלום דמי השכירות, והחל מיום 1.8.02, אינם משלמים את התשלומים להם התחייבו. שיק שנמסר לתשלום דמי השכירות לא כובד, ודמי השכירות השוטפים, בוצעו באופן חלקי, באיחור, או שלא בוצעו כלל.

3. על פי ההסכם, על הנתבעים לשלם סך של 900 $ בצירוף מע"מ, מדי שלושה חודשים, ומיום 1.8.01 ועד למועד הגשת התביעה היה עליהם לשלם סך 6,300 $, כאשר שילמו סך 580.3$ בלבד, כך שחובם עד למועד הגשת התביעה מגיע כדי 35,386 ₪.

טענות הנתבעים

4. לטענת הנתבעים, חלק מהנתבעים משתמשים והשתמשו בשירותים מזה 25 שנה ורכשו בהם זיקת הנאה וזכות שימוש, מבלי שהתובע יכול למנוע זאת מהם.
לטענתם, ההצעה לשלם 500$, נבעה ממצג שווא אותו הציג להם בנו של הנתבע, ולפיו, התובע הוא הבעלים של יחידת השירותים וכי שווי השימוש נבדק על ידו בקפידה, ועומד על סך 600$ לחודש, סכום הגבוה ב- 50% משווי דמי ההשכרה של יחידת משרד בגודל דומה.

לטענתם, הם חתמו על ההסכם מתוך הטעיה לגבי זכויות התובע בתקופה הרלוונטית ולגבי זכויותיהם להשתמש בשירותים, וכן עושק וכפייה ומצוקה שהופעלו עליהם מצד התובע, והצורך להשתמש בשירותים תוך הפעלת לחץ מצד ב"כ התובע, לסגור את השירותים.
לטענתם, ההסכם בוטל כדין על ידי הנתבעים.
לטענתם, עם הבינם כי לתובע אין זכות לגבי יחידת השירותים הם הפסיקו איתו את המו"מ לגבי התקופה בה תבע דמי שכירות.
לטענתם, חלק מבעלי היחידות הקימו שירותים לעצמם.
5. הנתבעים מכחישים כי חבותם היא ביחד ולחוד, ומאשרים כי בשלב מסוים הוחלפה דלת השירותים בדלת מתכת.

6. לטענת הנתבעים, במהלך כל השנים, הם או קודמיהם השתמשו בשירותים ללא תשלום, תוך אמונה שמדובר ברכוש משותף, של כל היחידות. כאשר ועד המשרדים היה אחראי לאחזקת השירותים, שיפץ אותם, והתקין מתקנים שונים לנוחיות המשתמשים. כל ההוצאות שולמו ע"י ועד המשרדים.

7. לטענתם, כשנה וחצי טרם הגשת התביעה, הודיע להם התובע כי הוא רכש את הזכויות במשרד הידוע כגוש 7166, חלקה 205/18, שלו צמודה יחידת השירותים, והציג להם אולטימאטום לפיו על כל המשתמשים לשלם לו דמי שכירות בסך 600 דולר בחודש בצירוף מע"מ, ע"י כל המשתמשים, וכן שuועד המשרדים ישלם את הוצאות אחזקתם, שאם לא כן הוא ימנע את השימוש בשירותים.
מחוסר אפשרות ובהעדר שירותים אחרים, וכיוון שהתובע באמצעות בנו, עו"ד אליהו, הטעה את הנתבעים והציג מצג שווא כאילו בכל התקופה הרלוונטית לתביעה הוא היה הבעלים בשירותים, נכנס נתבע 2 למו"מ עם עו"ד ישראלי.
משהתברר שהסכום הנדרש הוא מוגזם, וכי דמי השימוש בשירותים לא אמורים לעלות כ- 80% מדמי השכירות, דרשו הנתבעים שייחתם ביניהם לבין התובע הסכם ארוך טווח, הכולל התחייבות שהשירותים לא ייסגרו, אך עו"ד ישראלי התנגד לכך.

8. לטענת הנתבעים, בתקופת המו"מ סגר התובע את השירותים ולא נתן להם זכות שימוש. לטענתם, הם הקימו יחידת שירותים אחרת, אשר ביזמת התובע הוצא צו הפסקת עבודה לגביהם.

9. לטענתם, נספח ג' בוטל על ידם כדין, הוא היווה הצעה שלא קובלה.

10. לטענת חלק מהנתבעים, התובע לא צירף חשבוניות כדי שיהיה ברור בסיס החשבון, וכן מחלקם הוא סירב לקבל את דמי השכירות הפונקציונאליים המוטלים עליהם.

נתבע 3 טוען כי ועד המשרדים הפסיק לתפקד והתובע לא הסכים לקבל כספים ישירות מהנתבעים, אשר רצו לשלם לו על חשבון דמי השכירות ולהקטין את חובם. כך גם טוענים נתבעים 5, 6 ו- 7.

11. הצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק יינתן ללא חקירות הצדדים ועדיהם, אלא על פי סיכומי הצדדים, כאשר ויתור על החקירות לא מהווה ויתור על טענות משפטיות, כולל הרחבת חזית.

12. לטענת התובע, נחתם בין הצדדים חוזה שכירות. עפ"י סעיף 32 לחוזה "אחריות יחידי השוכרים הינה ביחד ולחוד".
לטענתו, כל הנתבעים עומדים בקיום החוב בגין דמי השכירות אותו לא שילמו. אלא שנתבע 1 טוען שהוא חב רק בחלקו, נתבע 2 מבקש להפריד את חובו משאר בעלי המשרדים, נתבעים 3 ו- 5 מבקשים להעביר לתובע את חלקם ונתבעת 4 טוענת כי דמי השכירות חלים על כל הבעלים, כחלק מתשלומי הועד, נתבע 6 מבקש להעביר את חלקו בלבד, וכך גם נתבע 7.
לטענתו, הנתבעים הודו כי נוצר חוב, אך קופת ועד המשרדים ריקה ולא ניתן לשלמו.
לטענתו, כל אימת שמי מטעם המחזיקים ביקש לשלם את חובו, התובע קיבל זאת בברכה, ונתן לו קבלה.

13. לטענת התובע לא קיימת מחלוקת משפטית לגבי חובם של הנתבעים לתשלום דמי השכירות, כאשר הם חבים זאת ביחד ולחוד על פי ההסכם. כך גם על פי דיני החוזים, המשכיר יכול להיפרע מכל אחד מהשוכרים, כל אימת שלא משולמים לו דמי השכירות במלואם.

14. לטענת התובע, עפ"י ס' 32 להסכם, החוזה נחתם ע"י עו"ד אברהמי, בתפקידו כיו"ר ועד המשרדים, בשם יחידי השוכר, בעלי המשרדים, המחזיקים בנכס, ואחריות יחידי השוכר הינה ביחד ולחוד.
מכיוון שכל הנתבעים הם בעלים ו/או מחזיקים של המשרדים והשתמשו בשירותים, ואינם מכחישים שהתובע לא קיבל את מלוא התשלומים, הרי שהם חבים לתובע את סכום התביעה.

15. לטענת התובע, החיוב הוא לא אישי אלא שכל שוכר אחראי למלוא דמי השכירות, הוא הסכים לקבל כל מה שכל שוכר ביקש לשלם, לנתבעים אשר השתמשו בשירותים אין כל הסכם אחר למעט ההסכם שצורף לכתב התביעה, ואף שילמו לו בעבר את דמי השכירות בגין השימוש בשירותים.
לכן, לטענתו, הקיבול של הנתבעים לביצוע החוזה, נעשה אף בהתנהגותם.
לטענתו, נתבע 2 חתם על החוזה המקורי בשנת 99', ניהל את המו"מ מטעם הנתבעים, השתמש בשירותים, אין לו כל מקור חוזי אחר להשתמש בהם, שילם לתובע בגין השימוש על פי ההסכם, ועל כן קיבל בהתנהגותו את ההסכם ומנוע לטעון כי אינו חייב בתשלום דמי השכירות.
נתבע 3 חתם על ההסכם, מילא את הוראותיו בהתנהגותו, ועשה זאת גם בשם נתבעת 5.

16. על פי תנאי החוזה, היה על הנתבעים לשלם 900 דולר מדי 3 חודשים, ועד להגשת התביעה סך של 6,300 דולר. בין לבין שולמו לתובע סך של 2,415 דולר.

17. לטענת הנתבעים, נתבע 2 מעולם לא חתם ולא התכוון לחתום על ההסכם באופן אישי עם התובע, לא על הסכם שכירות נשוא התביעה ולא על כל הסכם שכירות אחר, ואין בידי התובע כל הסכם חתום עם הנתבע 2. חתימתו של נתבע 2 על ההסכם הייתה בעבור וכמייצג בלבד, וכבא כח של ועד המשרדים, אשר באותה תקופה כיהן בתפקיד זה.
העובדה שחתימתו היא לא באופן אישי עולה מהסכם השכירות, כיוון שבהסכם השכירות בכל מקום שבו מופיע שמו, מופיע התואר "יו"ר ועד המשרדים".
לטענתו, התובע הוא זה שהכין את חוזה השכירות וידע עובדה זו.
הנתבע 2 מכחיש כי קיבל על עצמו את החוזה מכח התנהגות, כיוון שהתנהגותו אינה המהווה קיבול. לעניין זה מציין נתבע 2 כי עובר לחתימה על הסכם השכירות, הוא לא היה בעל זכויות בעלות במשרד בו החזיק ולא היה חלק מהבעלים. הוא רכש את אחד המשרדים לאחר חתימת ההסכם, ואז התחיל לשלם באופן נפרד ועצמאי סכום יחסי בגין שימושו בשירותים. בכך הוא הביע נכונות להשתמש בשירותים תמורת הסכום שהוצע וננקב בהסכם השכירות, ואין ללמד בכך שהסכים לכל יתר תנאי ההסכם, נהפוך הוא, המכתבים שנשלחו על ידו לתובע ובאמצעותם העביר לו את התשלום, עולה כוונה הפוכה, שלא לקבל את האמור בהסכם השכירות לעניין החיוב ביחד ולחוד.
לטענתו, יש להפריד את חובו של הנתבע 2 מחוב יתר המשרדים ולקבוע כי הוא פרע את חובו.

18. לטענת נתבעים 6 ו- 7, יש לקבל את טענתם לפיה כולם אמורים לשלם ביחד ולחוד את דמי השכירות כחלק מתשלומי הועד השוטפים, ולא רק הבעלים החתומים על הסכם השכירות. זו הייתה כוונת נתבעים 6 ו- 7 טרם חתימתם על ההסכם, ובחתימתם לא התכוונו לקחת על עצמם לשלם את דמי השכירות של יתר בעלי המשרדים. כוונתם הייתה שכל שאר בעלי המשרדים יחתמו על ההסכם. לכן, בטבלה - נספח ב' להסכם השכירות, נותרו מקומות ריקים, כדי שכל הבעלים, לרבות התובע, יחתמו עליו.
כך גם נהגו כל בעלי המשרדים במשך 30 שנה, לשלם עבור השימוש בשירותים מתוך תשלומי הועד, ואשר התחלקו באופן יחסי לשטח המשרדים בין בעליהם.
גם לאחר הסכם השכירות התשלומים הועברו לתובע ע"י ועד המשרדים ולא ע"י כל אחד מהבעלים לחוד.

19. מכיוון שההסכם לוקה בחסר באי חתימת כל הצדדים, יש להפעיל את הנוהג שהיה קיים קודם לכן בין בעלי המשרדים, ולפיו כל ההוצאות, כולל דמי השכירות, חלים על כל בעלים כחלק מתשלומי הועד, לכיסוי ההוצאות השוטפות של קומת המשרדים.
מכאן לטענתם, נובע שגם על התובע חלה החובה לשלם את דמי השימוש בשירותים על פי חלקו היחסי ובהתאם לטבלת הבעלויות שצורפה לתצהירו.

20. לטענת נתבע 3, אינו מחזיק ו/או בעלים של משרד בבניין, אלא משמש כמנהלה של נתבעת 5, שהיא המחזיקה והמשתמשת במשרד.

21. נתבעת 5 טוענת כי הנתבעים לא חייבים את דמי השכירות ביחד ולחוד, אלא שההסכם נחתם על ידי וועד המשרדים, כאשר זה היה קיים. ההסכם, לטענתה, לא התייחס למצב, בו ועד המשרדים יחדל מלהתקיים. על התובע היה להחתים כל בעל משרד באופן אישי, וזאת הסיבה שבהסכם נותרו מקומות ריקים, כדי שהבעלים האחרים, גם הם יחתמו על ההסכם.

לטענתה, כוונת הצדדים הייתה, שתשלום דמי השכירות לתובע, ייעשה מתשלומי הוועד.
השוטפים ולא שעל כל בעל משרד לשלם את דמי השימוש בשירותים.
לטענתה, פירוש הסכם על פי אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים הינו על פי תכלית ההסכם ושיקולי השכל הישר של אנשי עסקים סבירים.
השיקול המסחרי, אינו כזה, שכל שוכר, ייקח על עצמו את חיובי כל בעלי המשרדים האחרים. מה עוד שמדובר בשירותים, שהשוכרים עשו שימוש בשירותים במשך 30 שנה קודם לכן.
בנוסף לטענתה, יחידת השירותים הוצמדה לתובע בטעות. ועליו לחלוק בדמי השכירות של השירותים.

22. לטענת נתבעת 4, היא מעולם לא חתמה ולא התכוונה לחתום על הסכם שכירות עם התובע.
נתבעת 4, שוכרת את המשרד מנתבע 6, אשר חתם על ההסכם ומשלם דמי שכירות עבור השירותים.
לגרסתה, התובע לא תבע את בעלי כל המשרדים.

דיון בטענות הצדדים

23. ביום ה- 01/03/05 הצדדים הגיעו להסדר דיוני כי במידה ולא תושג פשרה לא יהיו חקירות בתיק. פסק הדין יינתן על פי סיכומי הצדדים. נתבע 1 נראה כי מי שוויתר על סיכומיו, משלא הגיש את סיכומיו בהתאם להחלטתי.

השאלה שבמחלוקת האם הנתבעים ואם כן, מי מהם, מחויבים לתובע בגין דמי שכירות עבור שימוש בשירותים מכוח החוזה בין הצדדים, והאם הצדדים לחוזה מול התובע הם הנתבעים או נציגות וועד המשרדים.

24. סעיף 32 לחוזה השכירות שנחתם בין התובע לנתבים קובע "אחריות יחדי השוכרים הינה ביחד ולחוד" .

לטענת התובע בשנת 1999, הגיש התובע נגד נתבעים 1-4, תביעה בתיק אזרחי 7503/99, ובעקבות הליך של גישור, נחתם בין חלק מבעלי המשרדים והתובע הסכם, עליו חתמו גם נתבעים 5-7. הסכם זה קיבל תוקף של

פסק דין
.
לטענת התובע, בהתאם לפסק הדין, חבותם של כל הנתבעים היא יחד ולחוד.

25. נתבע 2 טוען כי מעולם לא חתם על הסכם השכירות באופן אישי, אלא חתם כנציג וועד המשרדים .
נתבע 3 טוען כי כלל אינו חתום על ההסכם ובאופן אישי איננו בעלים או שוכר במשרדים, נשוא הסכם השכירות.
לטענתו, התביעה הוגשה נגדו כדי להפעיל לחץ על נתבעת 5 ,אשר נתבע 3 הוא מנהלה האישי.

נתבעת 4 טוענת כי גם היא אינה חתומה על ההסכם, עוד נטען על ידה כי גם אם היא מחזיקה בנכס לא הופכת אותה כמי שהתחייבה לשלם דמי שכירות עברו השירותים.

נתבעים 6-7 אינם מכחישים כי חתמו על הסכם השכירות, אך בחתימתם לא התחייבו לשאת בתשלומי השכירות של שאר הנתבעים.

26. הנתבעים טוענים כי חיובם הנו אישי יחסי ולא כללי, התובע טוען כי גם אם הנתבעים החליטו על מנגנון פנימי לפי יתחלקו בנשיאת דמי עלות השכירות, אין זה מחייב את התובע, שמעולם לא הסכים לוותר על זכותו לקבלת מלוא התשלום לאחריות סולידארית של הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי רצו לשלם את חלקם היחסי ,והתובע סרב לקבל את כספם. התובע טוען כי כל אימת שנתבע מסוים שילם על חשבון חובו , התובע קיבל התשלום וזאת מבלי לפטור את המשלם מאחריותו בגין מלוא הסכום. עוד טוען התובע כי הנתבעים לא תמכו טענתם בכל מסמך מטעמם בכתב בו ביקשו לשלם לתובע בגין החוב שבתשובה לה התובע סירב לקבל כספם.

27. נתבעים 2-4 טוענים כי אינם חתומים על חוזה השכירות ולפיכך לא חייבים בגינו. התובע משיב לטענות אלו, נתבעים 2-4 ראו את החוזה השכירות המחייב אותם, התנהגו לפי הוראותיו , קיבלו אותו בהתנהגות ולפיכך , על פי חוק החוזים, הינם מושתקים ומנועים מלטעון כנגדו כעת.
לטענת התובע, נתבעים 2-4 עשו שימוש בשירותים, אין להם כל הסכם אחר המקנה להם זכויות שימוש בשירותים. לטענתו, הם אף שילמו לו באופן קבוע את דמי השכירות בגין הנכס כקבוע בחוזה השכירות, וזאת עד לסוף שנת 2001 בגין השימוש בשירותים. נתבע 2 אף שילם לתובע תשלומים מסוימים על חלקו היחסי מתוך הסכום הקבוע בהסכם השכירות אף לאחר שוועד המשרדים חדל לפעול. הנתבעים בהתנהגותם פעלו על פי תנאי החוזה - שילמו על פי תנאי החוזה , השתמשו בשירותים, למרות הקביעה כי מי שאינו צד לחוזה אינו יכול להשתמש בשירותים ולפיכך הינם מוחזקים על פי דיני החוזים כחתומים עליו וכחייבים על פי בחוזה ומושתקים מלטעון כנגדו.

28. נתבע 2 טוען כי, חתם כנציג ועד המשרדים ולכן אינו חייב אישית, התובע משיב לטענה זו, שנתבע 2 חתם על החוזה המקורי עוד בשנת 1999, וניהל את הליכי המו"מ מטעם הנתבעים, השתמש בשירותים והודה כי אין לו מקור חוזי אחר לשימוש בשירותים אלא חוזה השכירות, מכך ניתן להסיק כי התחייב אישית.

29. נתבע 3 טוען כי חתם בשם נתבעת 5. התובע משיב לטענה זו טוען כי ביום ה-25.12.03 הצהירו לפרוטוקול "מה שהחוב של העבר אנו כמובן נשלם אותו". כך שהנתבעים 3 ו-5 התחייבו יחדיו.

לטענת התובע, חוב הנתבעים הוא סכום התביעה, והם לא הציגו את האסמכתאות לתשלומים שביצעו.

30. יחסי משכיר שוכר

חוק השכירות והשאילה תשל"א 1971 ,
חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 [אין תיקונים]
1. מהות השכירות
שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן - דמי שכירות), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות.

הן על פי ההסכם והן על פי טענות חלק מהנתבעים, יחידת השירותים היא זכות שהוקנתה בתמורה.

3. פרטים שלא נקבעו בהסכם
פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג.

גם אם לא כל הנתבעים חתמו על ההסכם, הם ביצעו שימוש בשירותים, ויש להטיל עליהם את הנוהג כפי שצדדים סבירים רואים אותו. נתבעת 4 טוענת בסעיף 9 לסכומיה "נתבעת 4 מחזיקה בנכס ,ולא בעלתו , לא הופכת אותה למי שהתחייבה לשלם דמי שכירות עבור השירותים" .

31. ס' 4 לחוק השכירות והשאילה:
"4. תום לב
חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה.

אין מחלוקת כי לתובע הזכות לדרוש מהנתבעים, אשר חתמו על ההסכם, לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב.

13. דמי השכירות
(א) השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות.
(ב) לא הוסכם על שיעור דמי שכירות או על דרך קביעתם, ישולמו דמי שכירות שהיו ראויים להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה.

אין מחלוקת כי מי שהשתמש בשירותים והתחייב לכך, חייב לשלם לתובע את דמי השכירות.

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [תיקון אחרון 15/6/81]
23. צורת חוזה
חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים.

חוזה שכירות אינו מחויב על פי דין להיות בכתב כך שגם אם החוזה היה בעל פה, בין חלק מהנתבעים לתובע, השימוש ביחידת השירותים מחויב בדמי שכירות.

אין שימוש ללא תמורה,הנתבעים לא הכחישו שהשתמשו ביחידת השירותים.

השופט ברנזון קבע בע"א 324/63 ישראל הלוי סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד י"ח (4) 371, 373 ד' כי:
"בבואנו לפרש מסמך, אין לעקור פסוק או קטע ממקומו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני
עצמו מבלי לשים לב למסמך כולו ולהדבק הדברים. הכלל הראשון של פרשנות מסמך, הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע של העניין."

לטענת התובע, בסעיף 32 לחוזה השכירות התחייב נתבע 2 בשם כל המחזיקים בנכס אם ביחד ואם לחוד.

32. ס' 65 לחוק המקרקעין:
"חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 [תיקון אחרון 10/7/02] . .
65. נציגות הבית המשותף
לכל בית משותף תהיה נציגות לשם ניהול עניני הבית המשותף; הנציגות תיכון ותפעל לפי הוראות התקנון".

33. מהעדויות והראיות אשר הוצגו בפני
עולה, כי נתבע 2, פעל מכוח הנציגות של
המשרדים. כך מכח ההסכם, ובפרט ס' 32 לו.
התביעה אינה כלפי הנציגות עצמה, אלא כלפי כל דייר בנפרד.
אין בפני
י תביעה נגד ועד המשרדים אלא כלפי יחידי המחזיקים ביחד ולחוד.
לא הוצגה בפני
י כל ראיה ולפיה כל מחזיק במשרד התחייב ו/או מחוייב כיחיד, עבור תשלום דמי השכירות של כל המשתמשים בשירותים. כל שהובא בפני
, הוא הסכם השכירות, וכפי שקבעתי הוא נחתם בשם וע"י ועד המשרדים.

לא הוצגה בפני
י כל ראיה אשר תאשר כי הנתבעים לא ביצעו כל שימוש ביחידת השירותים, ומשכך יש להניח כי השתמשו ובכך יצרו יחסי שכירות עם התובע.

34. יש לציין כי נתבעים 3 ו- 5 בסעיף 11 לסיכומיהם אינם מכחישים כי חלה חובת תשלום על שימוש ביחידת השירותים, אם כי לטענת נתבע 3 רק נתבעת 5 חייבת את חלקה, ואין כל חובה עליו כמנהלה לשלם את דמי השכירות. "מכאן שכוונת הצדדים הייתה שתשלום דמי השכירות חל על כל הבעלים כחלק מתשלומי הוועד לכיסוי ההוצאות השוטפות של קומת המשרדים. (ולא רק על המשתמשים בפועל) ולכן כל אחד מבעלי המשרדים צריך לשאת בחלקו בתשלומים עבור השירותים".

35. זכות השימוש היא זכות אישית.

ע"א 7139/99 - יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח' . תק-על 2004(2), 19 ,עמ' 25.
"עצם השימוש בהגדרות ובמונחים של החקיקה החדשה, עדיין אינו מכריע לגבי מהותן הקניינית של הזכויות השונות. כך, למשל, אין להניח מראש כי שכירות היא בהכרח זכות קניינית. גם שעל-פי רוב היא אכן כזו, אופיין הדיספוזיטיבי של הוראות חוק השכירות והשאילה מתיר אפשרות לשכירות שאינה קניינית ואינה תקפה in rem (ראו, י' ויסמן "עיונים בנושא השכירות" משפטים לג (תשס"ג) 329, 336 ואילך. השוו: כהן, בעמ' 439; זלצמן, בעמ' 44; מ' דויטש, קניין (כרך ב', תשנ"ט-1999) 299 ואילך (להלן - דויטש); ש' לרנר, שכירות נכסים (תל-אביב, תש"ן-1990) 27 (להלן - לרנר)). אופיה של השכירות ייקבע בכל מקרה קונקרטי לפי המערכת ההסכמית המעצבת אותה, והיא עשויה כמובן לכלול יסודות חפציים לצד יסודות אישיים. שאלה מורכבת אף יותר נוגעת למהותה של זכות השימוש שאין עמה החזקה. זכות זו מופיעה בסעיף 31 לחוק השכירות והשאילה, אך אינה נמנית עם הזכויות שבחוק המקרקעין. על רקע זה ניתן לסבור כי זכות השימוש היא לעולם זכות אישית, אך קיימת גם דעה כי זכות השימוש עשויה להגיע כדי זכות במקרקעין (ראו זלצמן, בעמ' 44-47; כהן, שם; דויטש, בעמ' 412-413; לרנר, בעמ' 35). "

זכות השימוש ביחידת השירותים היא אישית לכל נתבע לחוד.

אני קובעת כי כל דייר חייב בחלקו בלבד, לדמי השכירות בגין השימוש בשירותים.

36. אני קובעת כי נתבע 2 חתם על ההסכם כנציג וועד המשרדים, ולא בהתחייבות אישית לתשלום דמי השכירות החלים על כל המשתמשים.

לטענת הדיירים, או לפחות חלקם, הרי שדמי השכירות עבור השימוש בשירותים, היו אמורים להיות משולמים מקופת וועד המשרדים, ולקופה זו, כל דייר אמור היה לשלם את חלקו.
מכיוון שוועד המשרדים התפרק ו/או אינו פעיל, הרי כל מי שמשתמש בשירותים, כמחזיק במשרדים, מחוייב בתשלום חלקו בדמי השכירות, עבור השירותים.

סוף דבר

37. נתבע 1 טוען שהוא חב רק את חלקו בגין השימוש בשירותים. ועל כן עליו לשלם את חובו בגין השימוש בשירותים.
נתבע 2 מבקש להפריד את חובו משאר בעלי המשרדים, ולטענתו, רכש את המשרד עובר לחתימת ההסכם, טענה שלא הוכחשה. על כן עליו לשלם בגין השימוש בשירותים, את חלקו בלבד, החל מיום חתימת ההסכם.
כפי שקבעתי, חתימתו של נתבע 2 על ההסכם, הייתה כנציג וועד המשרדים, ולא כהתחייבות לשלם את מלוא דמי השכירות אותם חייבים כל הדיירים.
נתבעים 3, הנו מנהל נתבעת 5, שההיא המחזיקה במשרדים, על כן נתבע 3 לא חייב לתובע, בגין השימוש בשירותים, אלא נתבע 5 בלבד, אשר על פי טענתה, מבקשת לשלם את חלקה. על כן, נתבעת 5 תשלם לתובע את חלקה בדמי השימוש בשירותים.
לטענת נתבעת 4, לא חתמה מעולם על הסכם השכירות, ובכלל, היא שוכרת את משרדיו של נתבע 6, אשר הוא זה שהתחייב כלפי התובע לשלם עבור השימוש בשירותים, והיא משלמת דמי שכירות כוללים לנתבע 6. משלא נסתרה טענתה, אין לחייבה בתשלום דמי השימוש בשירותים.

נתבע 6 מבקש לשלם את חלקו בלבד, וכך גם נתבע 7. משכך יש לחייבם בחלקם בדמי השימוש.

אני מקבלת את התביעה בחלקה, כנגד נתבעים 1, 2, 5, 6, 7, כל אחד לגבי חלקו בדמי השכירות בגין השימוש בשירותים כפי שפורט ב

פסק דין
זה.

התובע יגיש פסיקתא המפרטת את סכום חובת הנתבעים 1,2,5,6,7, וכל אחד לחוד, כמפורט לעיל ובחישוב זה יהיו כלולים דמי השכירות שעל כל דייר לשלם, וקיזוזי הסכומים ששילם.

בנסיבות המתוארות בפסק דיני זה, אין צו להוצאות.
ניתן היום י"ט בסיון, תשס"ה (26 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.
פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת

015657/03א 120 כהן מזל








א בית משפט שלום 15657/03 אליהו ישראל נ' אבי בלכר, אברהמי אמנון, אריה נתנאל, אירן מלכה, מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ, גדעוני יוסף, חשמונאי לונה (פורסם ב-ֽ 26/06/2005)