פסקי דין על פנחס פנחסי | פסקי דין על פנחסי פנחס ושות' אגרגטים חברה | פסקי דין על אלי ראובן | פסקי דין על אלי ראובן בניה והשקעות ואח' |

265/05 בשא     30/06/2005




בשא 265/05 פנחס פנחסי,פנחסי פנחס ושות' אגרגטים חברה בע"מ נ' אלי ראובן,אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ ואח'




1
בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כב' השופט משה דרורי

בשא000265/05

בתיק עיקרי: א 002525/00
בעניין:
1. פנחס פנחסי

2. פנחסי פנחס ושות' אגרגטים חברה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. הר ציון
המבקשים
- נ ג ד -
1. אלי ראובן

2. אלי ראובן
בניה והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נ' גראפי מלכין
המשיבים

1. מפעלי דגן בלוקים וחומרי חציבה בע"מ
2. דגן שלמה
ע"י ב"כ עו"ד י' לוי
משיבים פורמליים

החלטה
1. לפנינו בקשה למחיקת תביעה על הסף, בשל מעשה בית דין או פלוגתא פסוקה. כדי לעמוד על הבקשה ונימוקיה, מן הראוי לפרוס את הרקע ואת ההליכים הקודמים של התיק שבפני
.

2. המשיבה 2 (להלן:"המשיבה"), חברה יזמית קבלנית פרטית, זכתה במכרז להקמת 28 קוטג'ים בישוב צור הדסה הסמוך לירושלים (להלן: "הפרוייקט"). לשם ביצועו של הפרוייקט, התקשרה המשיבה עם חברת הקבלנות חזי את מני קבלני בניין בע"מ (להלן: "חברת חזי את מני") ומסרה לה את כל עבודות הבניה. המבקש 1 (להלן: "המבקש") והחברה שבשליטתו, היא המבקשת 2, העבירו כספים למשיבה בכדי לסייע במימון הפרוייקט.

3. מסיבות שונות, שאין כאן המקום לעסוק בהן, לא צלחה ההתקשרות בין המשיבה 2 לחברת חזי את מני והפרוייקט נפגע. ולאחר נסיונות שונים לסיים את הפרוייקט בצוותא, נסיונות בהן היה ככל הנראה מעורב גם המבקש באופן אישי, נפרדו דרכיהם של הצדדים.

4. בשל הנזקים אשר נגרמו למשיבה מההתקשרות וכישלונה, הגישו המשיבים בשנת 2000 לבית משפט זה, תביעה (להלן: "ת.א.2487/00"), כנגד חברת חזי את מני, כנגד בעליה, יחזקאל נחום(להלן: "חזי") ועמנואל קרוצ'י (להלן: "מני") וכן כנגד המבקש. בכתב התביעה טענו המשיבים, בין השאר, כי המבקש הוא זה שהציג את חברת חזי את מני למשיבים, כחברה קבלנית היכולה לקחת על עצמה את הפרוייקט ואף עמד על ההתקשרות עימה, וזאת כנטען, בשל קשריו המשפחתיים עם אחד מבעליה. לטענת המשיבים, בכדי להתגבר על היסוסיהם ולקדם את קשירת ההסכם בין המשיבים לחברת חזי את מני, ערב המבקש 1 באופן אישי, למילוי התחייבויותיה של חברת חזי את מני למשיבה, ועל כן הוא חייב בנזקים שנגרמו בשל הפרת התחייבויות אלו, הן בשל מצג השווא והן בשל היותו ערב להתחייבויות האמורות.
בנוסף, לעניין הכספים שהועברו מהמבקשים למשיבה לצורכי הפרוייקט, טענו המשיבים כי ההסכם, במסגרתו הועברו כספים מהמבקשים למשיבים, הינו הסכם השקעה על פיו, לאור רווחיו הדלים של הפרוייקט, אין מקום לחלוקת רווחים בין המשיבה למבקשים. על כן ביקשו המשיבים כי המבקש ישיב להם סך של 400,000 ₪ ושווי נכס בסך של 270,000$ אותם העבירו לו, מתוך ציפיה כי הפרוייקט ישא רווחים גבוהים יותר.

5. המבקש בכתב הגנתו, בת.א 2487/00 הנ"ל, הכחיש כל מתן ערבות אישית לחברת חזי את מני. עוד טען המבקש 1 כי הכספים הועברו כהלוואה אשר לא נפרעה מעולם, למעט העברת הנכס האמור. לטענת המבקש 1, הואיל ולא היה בידי המשיבים להשיב את ההלוואה פנו הם אליו וביקשו להיות שותף בפרוייקט, כשהיא מתחייבת להשיב לו את השקעתו בצירוף ריבית בנקאית ו50% מרווחי הפרוייקט.

6. לשם הוכחת טענותיהם של הצדדים הובאו בפני
בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א"צ בן זמרה), עדויותיהם של המשיב 1, המבקש 1, חזי, מני, בתו של המשיב 1, מהנדס האתר מטעם המשיבים ומר שלמה דגן, הוא הנתבע 3 באחד התיקים העיקריים נשוא בקשה זו (ת"א 4192/02 ).

7. ביום כ"א בתמוז תשס"א (12.7.01) ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט א"צ בן זמרה), החלטה ביחס לחבותם האישית של הנתבעים שם ובהם המבקש 1. בהחלטתו, דן השופט בן זמרה בעדויות השונות בהרחבה, וקבע לגבי חבותו של המבקש 1 כדלקמן (עמ' 6 פסקה 4.א. (1) להחלטה) :

”הנתבע פנחסי אמנם ערב לתשלומים שלאחר ביטול ההסכם, אך לא ערב להתחייבות החברה לפי ההסכם והואיל וערבות לתשלומים כנ"ל שניתנה לאחר ביטול ההסכם לא נטענה בכתב התביעה, היא בגדר עילה נפרדת מעילת הערבות שנטענה נגד פנחסי, אין אפשרות במסגרת כתב הטענות כפי שנוסח להוסיף עילה זו בשלב זה ולכן עילת הערבות לתשלומים כנ"ל, מקומה במסגרת הליך נפרד בבית המשפט המוסמך, שבמסגרתו יפורטו התשלומים לחברה ו/או בשמה לספקיה; אם נתקיימו תנאי מימוש הערבות בהנחה שהתובעת לא ויתרה עליהם עם ההחזרים ע"ח ההלוואה." (הדגשים במקור - מ.ד.)

8. ביום 16.6.02 הוגשה תביעה מטעמה של המשיבה 2 (ת.א. 4192/02). בכתב התביעה מסתמכת המשיבה 2 על דבריו של השופט בן זמרה ומבקשת לחייב את המבקש 1 בתשלומים ששולמו לאחר ביטול ההסכם מכח ערבותו שניתנה במהלך הישיבות שהתקיימו בין הצדדים ואשר נועדו להקים את הפרוייקט למרות ביטול ההסכם(להלן:"הערבות המאוחרת"). עוד מבקשת המשיבה 2 לחייב את המבקש להשיב לה את הכספים שקיבל, לאחר שהתברר כי הפרוייקט שרוי בהפסד, תוך שהיא שבה על עמדתה כי מדובר בהסכם השקעה ולא הלוואה.

9. הדיון בתביעה זו, אוחד עם הדיון בתביעתו של המבקש כנגד המשיבה להשבת כספי ההלוואה (ת.א. 2525/00) ועם הדיון בתביעה נוספת של המשיבה כנגד המבקשים העוסקת בהמחאות אשר ניתנו, לטענתה, על ידי המבקשים למשיבה, כנגד המחאות אשר ניתנו על ידי המשיבה לחברת חזי את מני לשם מתן אשראי בנקי נוסף לחברת חזי את מני. לטענתה של המשיבה, בעוד שלבקשת המשיבים בוטלה העיסקה והושבו ההמחאות אותם נתנה למשיבים, ההמחאות שכנגד, שניתנו מטעמה ובוטלו בהסכמה, לא הושבו עד היום ואף הוגשו לפרעון לבנק לאומי לישראל בע"מ (ת.א.3100/01) .
בכתב תביעה "המאוחד", שהוגש לאחר איחוד הדיונים (ביום 26.11.02). חוזרת המשיבה 2 על הטענות שהעלתה בת.א. 4192/02 ובת.א. 3100/01, ומוסיפה כי בשל הסדרים דיוניים עם חברת חזי את מני ועם בנק לאומי, נגרמו למזיקה נזקים בשל המחאות אלו בסך של 762,171 ₪. נזקים אלו תובעת המשיבה 2 מהמבקשים, ולחלופין, מבקשת המשיבה מבית המשפט כי יחייב את המבקשים להשיב לה את ההמחאות מטעמם שהושבו לידיהם על ידה לבקשתם.

10. ביום 13.1.05 הוגשה על ידי המשיבים הבקשה שבפני
למחיקה/דחייה על הסף בשל אי פיצול סעדים/מעשה בית דין/פלוגתא פסוקה. בבקשה טענו המבקשים כי לאור פסיקת בית המשפט בת.א.2487/00 האמור, יש לדחות מפני מעשה בית דין את טענות המשיבים בכל טענותיהם כנגד המבקשים בת.א. 4192/02 ובת.א. 13100/0 כאחד.

אדון בטענות הצדדים כסדרן.

ערבות

11. טענתם המרכזית של המבקשים בבקשה זו, מתייחסת לטענות המשיבים בדבר הערבות המאוחרת אשר הועלו בת.א. 4192/02. לטענת המבקשים, אין מדובר בעילה נפרדת כי אם בעילה זהה, או לכל הפחות עילה המשולבת, בזו שהוזכרה בת.א. 2487/00. על כן, לטענת המבקשים על התביעה להידחות על הסף מחמת כלל השתק העילה. כתימוכין לטענתם מצביעים המבקשים על כך, שהסעד הנתבע עתה מכוחה של הערבות המאוחרת (נספח ה' לכתב התביעה בת.א. 4192/02), נכלל למעשה בסעד שהתבקש בתביעה הראשונה (נספח כט לכתב התביעה בת.א. 2487/00). לחלופין, טוענים המבקשים, כי גם אם נניח כי מדובר בעילה שונה, הרי שכיוון ומדובר בעסקה אחת וכיוון שהעובדות המקימות את הטענה היו ידועות כולן למשיבים בזמן התביעה בת.א. 2487/00 היה על המשיבים לכלול גם עילה זו בכתב התביעה שם או לחלופין להגיש בקשה לפיצול סעדים. משלא העלו אותה או לא הורשו לפצל הסעדים, הרי שיש לראותם כאילו וויתרו עליה.
המשיבים בתגובתם, שבים ומפנים להחלטתו הנ"ל של השופט בן זמרה וטוענים כי מודבר בעילה שונה ונפרדת, אותה לא ניתן היה לעלות בתביעה הראשונה. לטענתם, הסכם הערבות המאוחרת שונה בכל פניו ורכיביו מהסכם הערבות שנדון בת.א. 2487/00. על כן, על אף שעילה זו, אכן נובעת מאותה העסקה וצומחת מאותן הנסיבות הכלליות, רשאים הם להגיש בגינה תביעה נפרדת ללא תחולת השתק העילה.

12. כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין (res judicata) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין ב

פסק דין
תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט, לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית.
ואולם, אל מול מטרותיו של כלל השתק העילה עומדים אינטרסים נוגדים חשובים לא פחות. שכן תוצאותו של כלל השתק העילה קשה. משמעותו דחיית התובענה השניה על הסף לצמיתות, וזאת מבלי שניתן לתובע להביא עניינו בפני
בית המשפט. מכאן נובע כי הפעלתו של כלל מעשה בית דין, גורמת, למעשה לפגיעה בזכותו היסוד של אדם לקבל את יומו בבית המשפט. על כן, יש לנהוג זהירות בדחיית תביעה בשל מעשה בית דין. רק במקרים, בהם עילות התביעה אכן זהות, ולאחר שראה בית המשפט כי מן הבחינה האובייקטיבית היה לתובע יומו בבית המשפט, תהא הצדקה למנוע בעד התובע מלהעלות טענות שלא טען או לתבוע סעד שלא ביקש בתובענה הראשונה. (ראה למשל, נ' זלצמן,מעשה בית דין בהליך אזרחי, תל-אביב תשנ"א,עמ' 20-17, עמ' 31).

לא זו אף זו, ככל כלל משפטי, גם עקרון סופיות הדיון, אינו בגדר עקרון מוחלט. לכן, גם כלל מעשה בית דין, הנשען כאמור על עיקרון הסופיות, אינו כלל מוחלט, החל בכל הנסיבות, (ראה: בע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד נא(1), 68 ,עמ' 101-103). כלל מעשה בית דין אינו כלל טכני - פורמלי בל יעבור, אלא הוא כלל שימושי ומותר לנהוג על פיו בגמישות לעשיית צדק. בית המשפט יפעיל את שקול דעת בבואו להפעיל כלל מעשה בית דין. יפים הם הדברים מפיו של מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק (פ"ד לא (1) 29 ,עמ' 35 מול האותיות ג ו- ה).

"הכלל של השתק עקב מעשה-בית-דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. משהיה לבעל-דין "יומו בבית המשפט" לפי המונח האמריקני, דהיינו לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני
בית המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בעניין בו נפסק במשפט הראשון.
...
בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק הכל עניין ועניין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על פיו בגמישות."

גם ד"ר זלצמן מבטאת בספרה דעה דומה ( שם עמ' 625 - 626):

"... הפעלה דווקנית ובלתי גמישה של כלל מעשה בית דין עשויה להוליך לעיתים לתוצאות בלתי צודקות במשפט. בהיות הכלל מעוגן בתקנת הציבור, ככלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר - אף יש ליתן לבית המשפט שיקול דעת לסטות מכלל מעשה בית דין כאשר הצדק מחייב זאת".

חיזוק לגישה זו, ניתן למצוא אף בניסוחה של תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הנוקטת בלשון "רשאי" ולא חייב, כך שעדיין קיים שיקול דעת לבית המשפט בבואו לדון בבקשה מעין זו לשקול אם יש או אין מקום להתיר התדיינות נוספת.

13. לכלל ה res judicata שני ענפים מרכזיים: כלל השתק העילה וכלל השתק הפלוגתא. בבקשה שלפנינו, נתבקשנו לדון בשני הענפים, השתק העילה והשתק הפלוגתא גם יחד, ואולם, כיוון ששאלת התביעה בדבר הערבות המאוחרת, היא העומדת בסעיף זה על הפרק, יש לדון ראשית בכלליו ובתחולתו של כלל השתק העילה.

14. על פי ההלכה הנוהגת, כלל השתק עילה מורה, כי אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה אשר מוצתה בהליך הקודם. מכוח כלל השתק העילה מונע פסק הדין שניתן בתובענה אחת התדיינות נוספת בין בעלי הדין לא רק בפלוגתאות שנידונו בפועל והוכרעו בפסק הדין, אלא גם בטענות, בנימוקים או בתיאוריות שכלל לא הועלו במסגרת ההתדיינות הראשונה.
אולם, מקום שאותו מעשה או אותה עסקה מצמיחים עילות תביעה נפרדות, רשאי התובע להגיש בגינן תביעות נפרדות אם בחר לעשות כן, ובמקרה כזה כלל השתק העילה לא יחול, על כל פנים, יתכן שמכוח השתק פלוגתא יהא אותו צד מנוע מלכפור בממצא כלשהוא שנקבע בתהדיינות הקודמת בינו לבין בעל הדין שכנגד.

מהאמור עולה, כי מונח המפתח להפעלתו של כלל השתק העילה הוא המונח "עילת התביעה". ככל שתורחב משמעות המונח כך יורחב השימוש בכלל ההשתק, ככל שתצומצם משמעותו - תורחבנה אפשרויות התביעה "בסיבוב השני".

לאורך השנים ניתן למצוא בפסיקה פרשנויות שונות למושג "עילת התביעה" בהקשרים שונים. בהקשר עסקינן, כלל מעשה בית דין, הועלו בפסיקה שלושה מבחנים שונים לצורך פירוש המונח (זלצמן , שם ,עמ' 56-50) :

(א) מבחן הסעד - "באין סתירת ממצא קודם - אין טענת res judicata אלא אם כן התביעה החדשה היא לאותו סעד ממש אשר כבר נדרש במשפט הקודם" (ע"א 126/51 פלמן נ' שחב פ"ד ו 313, עמ' 324 מול האות ב, הדגשים במקור). מבחן זה נדחה מאוחר יותר בפסיקה ועל אינו רלוונטי לעניניינו (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב (2) 561).

(ב) המבחן השני הוא מבחן הזכות העיקרית. על פי מבחן זה, רכיביה של עילת התביעה הן העובדות המרכיבות את הזכות העיקרית, הראשונית, של התובע, שבגין הפגיעה בה הוא טוען לזכותו לקבלת סעד משפטי .
בע"א 68/55 תעשיות א"י לנחושת נחושתן בע"מ נ' לובן בע"מ (פ"ד י 1298) נדונה הפרתם של שני חיובים חוזיים שונים, אשר נבעו מאותו חוזה, ע"י המשיבה. משנדרש לשאלת השתק העילה בשל תביעות נפרדות על הפרת שני החיובים, אמר בית המשפט (בעמ' 1302, מול האות א):

"התביעה שם(בפסק הדין brunsden v. huumphrey המצוטט בפסק הדין מ.ד.) הייתה מבוססת על שתי עוולות ואילו כאן, בשני חיובים חוזיים אנו עוסקים, אך הדברים האמורים כוחם יפה גם לגבי זכויות הנובעות מחוזה:
זכותו של מלווה לתשלום הלוואה וזכותו של קונה או מזמין סחורה לקבל את הסחורה. שתי זכויות הן, המקבילות ומתאימות לשני החיובים המוטלים על הלווה-המוכר וכל אחת משתי הזכויות האלה עומדת בפני
עצמה ומשמשת עילת תביעה"

(ג) האפשרות האחרונה, המרחיבה ביותר את המושג "עילת תביעה" היא מבחן העיסקה. מבחן זה מדגיש את המעשה או העיסקה כמסגרת עובדתית אחת, החובקת פגיעות שונות שנגרמו בזכויות מהותיות של התובע, גם אם כל אחת מזכה אותו בתרופות שונות. כך נפסק בע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש כפר עובדים (פ"ד לח(4) 797, בעמ' 801 מול האות ג):

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו אם בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה."

כך גם קובע ד"ר י' זוסמן בספרו , סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, עמ' 347) :

"ואולם לעניין מעשה בית דין השיקול הוא שונה. התובע חייב לרכז בכתב התביעה את כל העובדות הנוגעות למעשה או לעסקה שהולידו תובענתו ומעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה.”

עד היום לא הוכרע בין הגישה השניה לשלישית, ושתיהן מצויות בשימוש בתי המשפט, אם כי נדמה כי ישנה נטייה מסויימת לכיוון מבחן הזכות העיקרית (על השיקולים שביסוד השיטות והבחירה בינהן ראה גם: זלצמן, שם עמ' 61 - 56). כאן המקום להזכיר כי יש ליישם את הגישות תוך שקילת השיקולים המנוגדים העומדים בבסיס העקרון, סופיות הדיון, מחד גיסא, אך גם הזכות לפנות לערכאות.
על פי גישה זו פסקתי בסוגייה קרובה, אך שונה, והגעתי למסקנה כי אין מקום להפעיל את דוקטרינת מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה (ראה: ברע (י-ם) 3363/01 נשים למען עתיד ישראל נשים בירוק נ' אשרמן (פורסם באתר נבו)).

15. במקרה בו אנו עוסקים קשה במיוחד יישום המבחנים האמורים. מחד גיסא, אין ספק כי התשתית העובדתית כולה מונחת הייתה בפני
המשיבים כבר בתביעה הראשונה, וכי יכלו, לכאורה, להעלות טענותיהם לעניין הערבות המאוחרת בפני
בית המשפט עוד בהליך הקודם. לא זו אף זו, מקריאת החלטת בית המשפט עולה, כי העדים נשאלו לעניין ערבות מאוחרת זו ואף היו בין העדים כאלו, שנדמה כי שעיקר עדותם התייחסה לשאלת הערבות המאוחרת ולשם שאלה זו הובאו בפני
בית המשפט(לדוגמא בתו של המבקש 1 והמהנדס). כמו כן, לא יכול להיות חולק כי החשבונות אותם צרפו המשיבים לתביעתם בת.א. 2487/00 ועל פיהם חישבו את הסעד המגיע להם, כללו בחובם גם את החשבונות אשר צורפו לתביעה עסקינן. כל אלו מעידים כי לכאורה היה למשיבים יומם בית המשפט ויש לחסום אותם מלהטריד את המבקשים ואת בית המשפט שנית.
מאידך גיסא, אין חולק כי בכתבי הטענות לא הוזכרה הערבות השניה כלל, ומהחלטת השופט בן זמרה, אשר צוטטה לעיל, עולה כי לא ניתן היה לתקן את כתבי הטענות כך שתיכלול טענה בנוגע לערבות זו. יתרה מזאת, ואולי אף חשוב יותר, מהעובדות עולה בברור, כי המקור המשפטי לתביעה עסקינן, הזכות שקמה למשיבים כנגד המבקש 1 כתוצאה מהערבות המאוחרת שונה במועדה, בפרטיה, בעובדות היוצרות אותה ובעצם מהותה, מהזכות הנטענת בת.א. 2487/00. על כן, קשה לדחות את טענות המשיבים בנוגע לזכות זו רק בשל העובדה כי התשתית העובדתית הכללית האופפת זכות זו זהה לזו האופפת זכות שנתבעה בתביעה קודמת. נדמה כי שלילת זכות הפניה לערכאות של המשיבים בנוגע לזכות זו תעמוד בניגוד למבחן הזכות העיקרית ולמבחן העיסקה גם יחד .

16. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לכאן ולכאן, על רקע המבחנים והשיקולים השונים העולים בפסיקה, החלטתי לדחות את הבקשה ולקבוע, כי אין לחסום את תביעת המשיבים בעילת הערבות המאוחרת מפני כלל מעשה בית דין.

17. לסיום נושא זה, אבקש להתייחס לטענת המבקשים כי היה על המשיבים להגיש לבית המשפט בקשה לפיצול סעדים ומשלא הוגשה בקשה שכזו, יש לדחות את תביעתם.

18. נושא פיצול הסעדים מעוגן בתקנה 45 תשמ"ד - 1984 לתקנות סדר הדין האזרחי וזו לשונה :

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

מלשון התקנה עולה בברור כי יש להגיש בקשה לפיצול סעדים רק במקרים בהם זכאי אדם לסעדים אחדים כתוצאה מעילת אחת. משהכרענו כי אין מדובר בעילה אחת כי אם שתיים, הערבות טרם ההתקשרות והערבות המאוחרת, במקרה עסקינן אין מדובר בסעדים שונים בשל אותה עילה כי אם בסעדים דומים בשל שתי עילות נפרדות. על כן, אין העובדה כי לא הוגשה בפני
בית המשפט בת.א. 2487/00 בקשה לפיצול סעדים כדי למנוע מהמשיבים להגיש תביעתם כעת.

הלוואה או השקעה

19. טענתם השניה של המבקשים עניינה בשאלת מעמדם של הכספים שהועברו מהמבקשים למשיבה לשם הקמת הפרוייקט. לטענת המבקשים, לאור החלטתו האמורה, של השופט בן זמרה, קיימת פלוגתא פסוקה כי הכספים הועברו כהלוואה ולא השקעה ועל כן יש להשיבם ללא כל קשר לריווחיות הפרוייקט. המשיבים מצידם טוענים, כי מבחינת פסק הדין עולה כי שאלת מתן הכספים ומעמדם לא עמדה במחלוקת, לא הייתה חייבת לבוא לדיון ובית המשפט לא נדרש לכל הכרעה בנושא זה. לטענת המשיבים, כאמור בדברי הפתיחה של השופט בן זמרה בפסקה 1 לפסק הדין, נושא המחלוקת שעמד להכרעה בהחלטה האמורה היה בעניין דיני הערבות ודיני הנזיקין בלבד. על כן, לטענת המשיבים דבריו של השופט בן זמרה בהחלטתו הם בבחינת אוביטר שנדון כחלק מהערכת הראיות והוצא מהקשרו.
20. להיווצרותו של השתק הפלוגתא ארבעה תנאים מצטברים עיקריים ( זלצמן, שם, 141):

"הראשון הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מההתדינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
התנאי השני הוא, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט, ביחס לאותה פלוגתא.
התנאי השלישי הוא שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.
התנאי הרביעי הוא שהכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לבסיסו של פסק הדין."

מתגובת המשיבים עולה, כי אין כל מחלוקת בדבר התקיימותם של שני התנאים הראשונים. על כן כל שנותר הוא לבחון האם הכריע השופט בן זמרה בהחלטתו באותו פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי והאם הכרעה זו חיונית הייתה לצורך ההחלטה.

21. קריאת החלטתו של השופט בן זמרה מוליכה למסקנה, כי אף שהשופט, בנתחו את עדותו של המשיב 1 (עמ' 5 שורה 20 - 12 להחלטה) ובמקומות נוספים (עמ' 2 שורה 34 - 27; עמ' 3 שורה 22-18; עמ' 4 שורה 9-4), אכן הביע דעתו, במפורש או במשתמע, ביחס לשאלה האם הכספים שהועברו הינם בגדר הלוואה או השקעה, הרי שמהגדרת השאלות העומדות לדיון בראשית ההחלטה, ממיקום ההערות בפסק הדין ובמיוחד מהעדרותה של התייחסות לעניין זה בחלק הדן במסקנות, עולה כי דברי השופט אינם חיוניים לצורך ההכרעה בשאלות שנדונו בהחלטה. המסקנה היא איפוא, כי מתקיים התנאי הרביעי לתחולתו של כלל השתק הפלוגתא ולכן בקשת המבקשים בנקודה זו - נדחית אף היא.

ההמחאות

22. לעניין זה טענו המבקשים, כי נושא ההמחאות הועלה אף הוא על ידי המשיבים בכתב התביעה בת.א. 2487/00 ונדון, גם אם בקצרה, בחלטתו של בית המשפט. מנגד טוענים המשיבים כי בכתב התביעה בת.א. 2487/00 דובר ביצירת סיכון אפשרי מצד בנק לאומי ולא בנזק שנגרם הלכה למעשה. כך, גם לא נדרש בגין נזק אפשרי זה כל פיצוי מלבד השבת ההמחאות לידיה של המשיבה 2. הנזק הממשי שנגרם כתוצאה מאי השבת ההמחאות התגבש רק לאחר מתן ההחלטה בת.א. 2487/00, ועל כן אין מדובר בעילה שנדונה בעבר אלא בעילה חדשה ומאוחרת יותר.

23. מקריאת כתבי הטענות בת.א. 2487/00 עולה כי הצדק גם כאן עם המשיבים. אומנם, הטענה בדבר קיומן של ההמחאות אכן הועלתה במסגרת כתב התביעה והסיכון לנזק עתידי אכן הוזכר, אולם, כל שנדרשו המבקשים שם היה להשיב את ההמחאות שכן הנזק הממוני הממשי טרם התגבש אז. הטענה הנזיקית העולה בתביעה שלפני עוסקת בנזקים הממשיים שנגרמו למשיבים כתוצאה מהתנהגות המבקשים בנוגע לסוגייה זו. כאמור, עילה זו לא התגבשה ולא יכולה הייתה להתגבש במועד התביעה הקודמת ועל כן על אף הזהות הבסיסית במישור העובדתי, אין מקום לראות זהות בין העילות. זאת במיוחד על רקע התחושה העולה מכתבי הטענות, קרעי הפרוטוקולים שצורפו לבקשה ולתגובות לה ומהחלטת בית המשפט, כי על אף שהוזכרה בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים ואף בהחלטת בית המשפט, לא נדונה סוגיית ההמחאות לעומקה ולא היה למשיבים יומם בבית המשפט לגביה.

סיכום

24. התוצאה היא כי הבקשה על כל חלקיה - נדחית.

25. מאחר וגם המשיבים, בדרך ניהול המשפט בפני
השופט בן זמרה, תרמו לאותו מצב של העדר הכרעה בכל הסוגיות והם אלה שבשל שיקולים טקטיים ואחרים יצרו מצב בו יש צורך בהליך משפטי נוסף, החלטתי כי אין מקום לחייב את המבקשים בהוצאות.לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.

26. מאחר ונקבע קדם משפט במעמד הצדדים החלטתי למסור החלטה זו לצדדים בפתח הדיון.

ניתנה היום כ"ג בסיון, תשס"ה (30 ביוני 2005) בנוכחות הצדדים.

משה דרורי
, שופט









בשא בית משפט מחוזי 265/05 פנחס פנחסי,פנחסי פנחס ושות' אגרגטים חברה בע"מ נ' אלי ראובן,אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 30/06/2005)