פסקי דין על המערערת: סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ג' וקניןהמשיבה: שולמית פרץ ע"י ב"כ עו"ד י' רזערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע.פסק - דיןהנשיא מ' גו... | פסקי דין על המשיבה: שולמית פרץ ע"י ב"כ עו"ד י' רזערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע.פסק - דיןהנשיא מ' גולדברג1. המשיבה הועסקה על ידי המערערת מחודש ינואר 1993 ועד יולי 1994

80/63     26/01/1997




דבע 3-57/נז סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ נ' שולמית פרץ




(פד"ע ל 364)

בבית-הדין הארצי לעבודה
דב"ע נז/3-57
השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד סגן הנשיא אדלר

כבוד השופט י' אליאסוף

נציג עובדים : בן ישראל
נציגת מעבידים : גלין
המערערת: סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד ג' וקנין
המשיבה: שולמית פרץ


ע"י ב"כ עו"ד י' רז
ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע.
פסק - דין

הנשיא מ' גולדברג
1. המשיבה הועסקה על ידי המערערת מחודש ינואר 1993 ועד יולי 1994, כאשר עבודתה כללה סידור סחורה קפואה וכן הדגמת מוצרים קפואים במרכולים.

2. לטענת המשיבה, התפטרותה מהעבודה נבעה ממצב בריאות לקוי, שבשלו לא יכלה להמשיך ולעבוד בתנאי קור ועמידה ממושכת. לפיכך תבעה המשיבה פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

כן תבעה המשיבה פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה.

3. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט הראשי אזולאי ונציגי הציבור קאופמן ומזרחי; תב"ע נה/35-361), קיבל את עיקר תביעותיה של המשיבה, ועל כך הערעור שלפנינו, לאחר קבלת רשות (דב"ע נו/95-179).

בהתאם להחלטת הנשיא מיום 10.10.96, ומאחר שאף אחד מהצדדים לא ביקש השלמת טיעון, ניתן פסק הדין על פי החומר שבתיקי בית הדין הארצי ובית הדין האזורי.

4. אלה הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים בערעור זה:

א. נסיבות הפסקת עבודתה של המשיבה.
ב. הנתונים לחישוב פיצויי הפיטורים.
ג. שעור התשלומים המגיעים למשיבה בגין פדיון חופשה ודמי הבראה.
ד. החיוב בפיצויי הלנה מופחתים על הסכומים המגיעים למשיבה.

נסיבות הפסקת העבודה

5. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - החוק), קובע כי :

"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו... ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים...".

הנטל להוכיח את התקיימות התנאים בסעיף זה מוטל על העובד (דב"ע מח/3-159 שלום - מירון, סובל, שור ושות', פד"ע כ 290).

6. בעניין נסיבות הפסקת עבודתה העידה המשיבה כדלהלן:

"הפסקתי לעבוד כי הייתי בתאונת עבודה, אחרי שגמרתי תאונת עבודה חזרתי לעבוד, הרגשתי שוב שאני לא יכולה להמשיך לתפקד, הלכתי לרופא והוא נתן לי אישור שאסור לי לעבוד בתנאי קור.

הייתי סדרנית סחורה של סנפרוסט ודיילת בערב, העבודה שלי היתה בתנאי קור, הייתי נכנסת למקררים, מוציאה סחורה ומסדרת...

התקשרתי לנתבעת ואמרתי שאני רוצה לעזוב את העבודה כי אני לא יכולה לתפקד כמו שהייתי רוצה ואסור לי לעבוד בתנאים שעבדתי, והגשתי להם אישורים והם אמרו לי שלא יתנו לי פיצויים, שאני אמשיך לעבוד בהדגמות, ובהדגמות זה בערב, לעמוד מ-16:00 עד 21:00 צמוד למקרר...

הסברתי לו שאני לא יכולה לעבוד בתנאים של עמידה ממושכת וגם זה שאני צריכה להיות צמודה למקרר פתוח...

אני פניתי לרופא תעסוקתי, הפסקתי לעבוד והוא אמר לי שבגלל שהפסקתי לעבוד הוא לא יכול לבוא ולראות את התנאים שלי ולכן הוא לא יכול לתת לי מכתב.

לשאלה מדוע לא פניתי אליו לפני שהפסקתי לעבוד, אני אומרת שפניתי אליו, אבל הוא אמר לי שאני אמשיך לעבוד ואני אחכה קצת עד שנראה מה המצב, ראיתי שאני לא יכולה לתפקד, כל פעם שנכנסתי למקרר נתפס לי הצוואר, הבאתי עוד פעם חופש מחלה, משם הרופא אמר לי פשוט להפסיק לעבוד".

7. לתמיכת גרסתה הציגה המשיבה שני מסמכים רפואיים.

הראשון - מכתב מאת ד"ר אריאלי, מנתח אורטופד מומחה, המופנה לרופא תעסוקה. במכתב זה, הנושא תאריך 26.7.94, מציין ד"ר אריאלי כי המשיבה סובלת מ"כאבי עורף עם קרינה אל חגורת הכתפיים", וכי היא "בטיפול פה מ-16.1.1994". מהות הפניה הינה - "אודה להמלצותיך אל מקום עבודתה רצוי ללא תנאי קור".

אין מחלוקת כי מסמך זה הומצא למערערת עם סיום עבודתה של המשיבה.

המסמך השני, שהוצג בבית הדין, הינו אישור מאת ד"ר אברם, נוירוכירורג מומחה, מיום 29.5.95, ולפיו המשיבה -

"נפגעה בצוואר בתאונת עבודה מ-9.1.94. במצבה הנוכחי זקוקה לטיפול פיזיוטרפי לחיזוק שרירי הצוואר.

כמו כן להימנע מעבודה מאומצת, עמידה ממושכת ותנאי קור".

8. המערערת מודה כי לאחר תאונת העבודה התלוננה המשיבה על תנאי הקור בעבודתה. אולם, לטענת המערערת, מצב בריאות זה נבע מהיותה של המשיבה בהריון, ולאחר מכן התנהגותה של המשיבה נבעה רק מהרצון לזכות בפיצויי הפיטורים.

המערערת מצביעה על כך שלא הומצא אישור רשמי של רופא תעסוקתי המאשר את טענותיה של המשיבה.

המערערת מוסיפה וטוענת, כי הוצעה למשיבה עבודה חלופית, שאינה בתנאי קור, אולם המשיבה סירבה לקבלה.

9. בית הדין קמא נתן אמון בגירסתה העובדתית של המשיבה, והכרעתו נתמכת היטב בראיות שהיו בפני
ו. בית דין זה אינו נוהג להתערב בהכרעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ששמעה את העדים והתרשמה מעדותם, ומקרה זה אינו מצדיק סטיה מן הכלל.

רואים אנו לנכון להתייחס רק למשקל שרשאי היה בית הדין לתת למסמכים הרפואיים שהוצגו בפני
ו.

10. כלל הוא כי על העובד להציג מסמכים רפואיים כדי לתמוך בתביעת פיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק (ע"א 80/63 ל' אונגר נ' פיינר את יוסף, שותפות לפרסום ואח', פ"ד יז 2005).

עם זאת, אין הכרח באישור של רופא תעסוקתי דווקא בכל מקרה ומקרה. כבר נפסק, כי :

"אין להסיק מלשונו של סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים כלל, לפיו עובד המתפטר מטעמי בריאות חייב לנקוט בצעד זה או אחר כדי לזכות בפיצויי פיטורים... כל מקרה נדון לפי נסיבותיו, לפי המיוחד שבו, ובעניין המובא לערכאות, נותן בית הדין את דעתו למכלול העובדות, הבאות בחשבון ליישום הוראות החוק" (דב"ע לב/3-56 נוביצקי - ביאדר, פד"ע ד 259, בעמ' 261).

11. בנסיבות הענין שלפנינו - הוצגו שני מסמכים.

לגבי הראשון, לא מצאנו פסול בעובדה כי הוא מופנה לרופא תעסוקתי: די בכך שניתן ללמוד ממנו, באופן ברור, כי לדעת הרופא הכותב, המשיבה אינה יכולה לעבוד בתנאי קור.

המסמך השני נכתב אמנם לאחר סיום העבודה, אך אין פסול בכך כל עוד ניתן ללמוד ממנו על מצבה של המשיבה במועד סיום עבודתה (דב"ע ל/3-17 שרה רפפורט - שושנה אסולין, פד"ע ב 25). ואכן, המסמך השני מקשר בין מצבה הבריאותי של המשיבה לתאונת העבודה שהיתה לה, היינו תומך במידה מסוימת בטענה כי מאז התאונה - ולרבות במועד סיום עבודתה - לא יכולה המשיבה לעבוד בתנאי קור ועמידה ממושכת.

נוסיף עוד, כי שני המסמכים הינם תעודות של קופת חולים, ולכן יש משקל בכל הנוגע למהימנותם (השווה: תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976; ור' לענין השוואה זו דב"ע שן/3-154 קרייטר, מספריה -אילוז, פד"ע כב 339, 343).

12. יובהר, כי לא כל אישור מרופא יספיק, בכל מקרה שהוא, כדי לזכות עובד בפיצויים לפי סעיף 6 לחוק. דרך המלך הינה קבלת אישור מרופא תעסוקתי, שבדק את העובד קודם לסיום עבודתו, אולם אין בכך כדי לשלול אפשרות מהעובד להוכיח את זכאותו בדרכים אחרות. בנסיבות שלפנינו, כאשר בית הדין קמא נתן אמון בעדותה של המערערת, ובסיוע המסמכים שפורטו לעיל, רשאי היה בית הדין לקבוע כאשר קבע.

13. נותרה השאלה, האם העבודה החלופית שהוצעה למשיבה מתאימה למצב בריאותה, שהרי נפסק כי "יש ליתן למעביד אפשרות ליצור תנאים שימנעו בעד הצורך להתפטר" (דב"ע לו/3-13 אתא בע"מ - בן חדר (לא פורסם).

למעשה אין מחלוקת, כי במקום תפקיד שכלל סידור סחורה קפואה והדגמת מוצרים קפואים במרכולים, הוצע למשיבה לעבוד רק בהדגמת מוצרים קפואים במרכולים. המשיבה העידה בבית הדין קמא כי עבודה זו כרוכה בעמידה ממושכת ובתנאי קור, ועדותה זו לא נסתרה.

14. לאור זאת, המסקנה היא כי בדין קבע בית הדין האזורי את זכאותה של המשיבה לפיצויי פיטורים.

הנתונים לחישוב פיצויי הפיטורים

15. ביחס לשיעור הפיצויים פסק בית הדין קמא כדלהלן:

"מקובלת עלינו גישת הנתבעת [המערערת לפנינו] כי יש לחשב לפי ממוצע שעות העבודה, אך בקשר לכך יש להביא בחשבון עוד 14 ימי חופשה ו-7 ימי היעדרות שבגינם משולמים פיצויי פיטורים, כך שהממוצע החודשי לכל התקופה הוא 100.56 שעות, ולאור זאת היתה זכאית לפיטצויי פיטורים בסך 1,250 ש"ח
(12 : 19 x 7.85 x 100.56)".

16. המערערת טוענת, כי המשיבה עבדה 18 חודשים בלבד (ולא 19), מיום 1.2.93 ועד 11.7.94, ומתוכם 3 חודשים היתה בחופשה עקב תאונת עבודה. המערערת מוסיפה כי בכל תקופת עבודתה עבדה המשיבה 1,422.50 שעות, ולגישתה - הממוצע החודשי עמד על 78 שעות בלבד.

לטענת המשיבה, היא החלה עבודתה כבר ביום 25.1.93, כפי שמופיע על גבי תלוש המשכורת, ולפיכך יש להביא בחישוב גם את חודש ינואר 1993.

17. מעיון בתלושי השכר, המצויים בתיק, עולה בבירור כי המשיבה עבדה מספר שעות שונה לחלוטין בכל חודש. את התמורה קיבלה המשיבה בהתאם למספר השעות שעבדה, היינו, תמורה שונה לחלוטין מידי חודש.

18. מאחר שהמשיבה קיבלה את שכרה על בסיס שעה, הרי היא "עובדת בשכר", כלשון סעיף 12 (א) לחוק (ראו דב"ע לה/3-36 נוימן -כץ, פד"ע ו 333).

תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן - התקנות) אינן מבחינות, לעניין השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורים, בין "עובד במשכורת" ו"עובד בשכר"; ככלל מחושבים הפיצויים, גם לגבי "עובד בשכר", לפי השכר האחרון (תקנה 4 (1) לתקנות).

19. עם זאת, כאשר היקף עבודתו של העובד משתנה, ויחד עמו השכר, חישוב הפיצויים לפי השכר האחרון לא ישקף נכונה את שכרו של העובד במהלך תקופת העבודה. במקרה כזה יהיה זה נכון לחשב את הפיצויים לפי שכרו הממוצע של העובד.

לעניין זה ניתן להקיש מתקנה 9 לתקנות, שכותרתה "שכר קבלני", ולפיה -

"היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסוימת או כחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים".

מן הראוי לנהוג באותה דרך גם בענייננו, כאשר השכר משולם לפי שעה והיקף העבודה משתנה מחודש לחודש.

המגמה הברורה של מחוקק המשנה, העולה הן מהתקנה הנ"ל והן מתקנות נוספות (ראו במיוחד תקנות 6, 7 ו-8), הינה כי חישוב הפיצויים יביא בחשבון שינויים בשכר במהלך תקופת העבודה, בין בשל שינוי בהיקף (חלקיות) המשרה, בין בשל הפחתה או שינוי זמני, ובין משום שהשכר משולם באופן "קבלני".

בהתאם למגמה זו נפסק, בדרך היקש מהתקנות האמורות, כי "הדרך הנכונה לחישוב פיצויי הפיטורים במקרה... שבו צורת ההעסקה השתנתה באופן יסודי, היא חישוב של פיצויי הפיטורים בגין כל אחת מתקופות ההעסקה" (דב"ע שן/3-107 מנפאואר (ישראל) בע"מ -גוטרמן, פד"ע כב 138, בעמ' 142). באותו עניין השינוי בצורת ההעסקה היה מעבודה ב"משכורת" לעבודה ב"שכר".

20. בענייננו, כאמור, מדובר בעובדת שקיבלה שכר לפי שעה, ושעות עבודתה השתנו מחודש לחודש. במקרה כזה, הדרך ההגיונית והצודקת, התואמת ביותר את רוח התקנות, הינה לחשב את השכר לצורך חישוב הפיצויים, לפי השכר הממוצע של המשיבה בשנים עשר החודשים שקדמו לפיטורים, ולא לפי כל תקופת העבודה, כפי שעשה בית הדין קמא.

21. על מנת למנוע עינוי דין מהצדדים, ומאחר שהנתונים לחישוב מצויים בתיק בית הדין האזורי, נבדוק מהו הסכום הנכון, תחת החזרת התיק לבית הדין האזורי, וזאת בהתאם לתקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

22. בעת חישוב הממוצע של שנים עשר החודשים האחרונים אין להביא בחשבון את התקופה בה לא עבדה המשיבה בשל תאונת העבודה (ינואר - אפריל 1994), שכן עובדת אי עבודתה באותה עת אינה צריכה לפעול לרעתה. לא נתחשב גם בחודשים ינואר ואפריל עצמם, בהם עבדה המשיבה באופן חלקי (עד התאונה ולאחריה), וכן בחודש יולי 1994, שבאמצעו סיימה המשיבה את עבודתה. זאת מהטעם, שחישוב הממוצע בהתחשב בחלקי חודשים מחייב נתונים מדויקים ונוספים שאינם מצויים בידינו.

נוסיף עוד, כי אין כל סיבה להוסיף בעת חישוב הממוצע ימי חופשה שלא ניתנו בפועל, כפי שעשה בית הדין קמא.

לפיכך, יבוצע החישוב לפי ממוצע של שמונה חודשים: יולי - דצמבר 1993 ומאי - יוני 1994. בתקופה זו עבדה המשיבה 951 שעות, היינו כ-119 שעות בחודש בממוצע. שכרה האחרון עמד על 7.85 ש"ח לשעה. המביאים לסך ממוצע של 934 ש"ח בחודש.

23. את חישוב הפיצויים יש לערוך לפי תקופת עבודתה המדויקת של המשיבה, שאינה 19 חודשים כפי שחישב בית הדין קמא. בתלושי השכר מופיע כמועד תחילת העבודה יום 25.1.93. מועד סיום העבודה היה ביום 11.7.94. סך הכול תקופת עבודתה של המשיבה, אם כן, הינה אפוא 17 וחצי חודשים, שהם 1.46 שנים. העובדת נעדרה משך 3 חודשים עקב תאונת עבודה, היעדרות שמתוכה יש לשלם פיצויים רק עבור 30 יום לשנה, ובסך הכול כ-44 ימים במקרה של המשיבה (תקנה 10 (4) לתקנות). התוצאה היא שהעובדת זכאית לפיצויים עבור 16 חודשים (לאחר ניכוי חודש וחצי של תאונת עבודה מעבר להפסקה המרבית בגינה יש לזכות בפיצויים). תקופה זו (שנה ושליש) יש להכפיל בשכר הממוצע האמור, ובסך הכול זכאית המשיבה לפיצויי פיטורים בסך 1,245 ש"ח.

במאמר מוסגר יצוין, כי סכום זה אמנם כמעט זהה לסכום שנפסל בבית הדין קמא, אולם לאור שיטת החישוב הנכונה, כמפורט לעיל, ברור שאין זו אלא מקריות בלבד.

פדיון חופשה ודמי הבראה

24. בעניין זכאותה של המשיבה לפדיון חופשה ודמי הבראה קבע בית הדין קמא כדלקמן:

"על בסיס של 4 שעות ליום היתה זכאית ל-19 ימי חופשה, ולאור זאת היתה זכאית עבור חופשה לסך 596.6 ש"ח.

מתלושי השכר שהוגשו עולה שהיא קיבלה חופשה עבור 57 שעות, הינו עבור 14.25 כך שהיתה זכאית ליתרת פדיון חופשה לסך 92 ש"ח.

ביחס לדמי הבראה, היתה זכאית ל-8 ימי הבראה, לו עבדה במשרה מלאה, ולאור זאת היתה זכאית ל-4 ימי הבראה על בסיס 156 ש"ח ליום, הינו לסך 624 ש"ח.

מסכום זה יש להפחית סכום של 500 ש"ח ששולמו לה כדמי הבראה, כך שהיתה זכאית ליתרת דמי הבראה בסך 124 ש"ח".

25. המערערת טוענת, כי המשיבה עבדה פחות מ-200 ימים בשנה, וכי יש לחשב את ימי החופשה המגיעים לה בהתאם לסעיף 3 (ב) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן-חוק חופשה שנתית).

"שנת עבודה" לעניין חוק חופשה שנתית הינה השנה שבין 1.4 ל-31.3. בהתייחס לתקופה זו לא סיפקה המערערת נתונים בעניין ימי העבודה, ואין לנו אלא להניח, כי המשיבה עבדה מעל 200 ימים, וזכאית לחופשה בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית, היינו 175 ימי עבודה (לפי 17.5 חודשים).

בהתאם לסעיף 10 (ב) (2) לחוק, השכר לעניין חישוב דמי החופשה, לעובד בשכר, הינו השכר היומי הממוצע ברבע השנה האחרון, ואם היו בתוכו חודשי עבודה לא מלאה - רבע שעה אחר בשנה האחרונה, לפי בחירת העובד.

המשיבה עבדה באופן חלקי בחודשים האחרונים, ולכן יש לחשב לפי רבע השנה הנוח ביותר מבחינתה בשנה האחרונה, לפי הנתונים בתיק מדובר בחודשים אוקטובר - דצמבר 1993, בהם עבדה המשיבה 411 שעות, ב-65 ימי עבודה, ובממוצע 6.32 שעות ליום, בהם השתכרה 7.50 ש"ח לשעה, ובסך הכול כ-47 ש"ח ליום. נכפיל שכר יומי זה במספר ימי החופשה המגיעים למשיבה (17.5), והתוצאה היא פדיון חופשה בסך 822 ש"ח, סכום הגבוה מהסכום שפסק בית הדין האזורי (ואף גבוה מהסכום שנתבע).

26. גם בעניין דמי ההבראה, החישוב שנערך, לפי חצי משרה, אינו מדויק.

לו היתה המשיבה עובדת במשרה מלאה, היתה זכאית לפי צו ההרחבה ל-5 ימי הבראה בגין 12 החודשים הראשונים, ועוד לחלק יחסי מ-6 ימי הבראה בגין השנה השנייה, בה עבדה 5.5 חודשים, היינו 2.75 ימים נוספים, ובסך הכול 7.75 ימי הבראה.

את החישוב יש לערוך בהתאם לחלקיות המשרה המדויקת של המשיבה, לפי שעות עבודתה בפועל ביחס לשעות העבודה במשרה מלאה.

עמדנו על כך שהמשיבה עבדה בממוצע 119 שעות בחודש. משרה מלאה של 45 שעות שבועיות שווה ל-195 שעות בחודש, וחלוקת נתון אחד בשני תביא לחלקיות משרה (ממוצעת) של 61%. לפיכך זכאית המשיבה ל-4.7 ימי הבראה, שהם יותר מכפי שפסק בית הדין האזורי.

החיוב בפיצויי הלנה מופחתים

27. בית הדין האזורי קבע, כי היתה מחלוקת של ממש בעניין זכאות המשיבה לפיצויי פיטורים, ועל כן הפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וזאת עד תום 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אצל המערערת. מאותו מועד ואילך חייבת המערערת, אם לא שילמה את סכום הפיצויים, בפיצויי הלנה כחוק.

המערערת מלינה על כך שחויבה בהפרשי הצמדה וריבית.

28. הצמדה וריבית כחוק אינם "עונש", אלא כל מטרתם להצמיד את הסכום המגיע למשיבה בערכו הריאלי. כך הובהר בפסיקה עקבית בן של בית דין זה והן של בית המשפט העליון.

זאת ועוד, סעיף 18 א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע במפורש, כי במקרה של ביטול פיצויי הלנה יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. על כן, למעשה אין מדובר בהפחתת פיצויי ההלנה אלא בביטולם המוחלט (עד למועד הנקוב לעיל), ואין כל מקום לטרוניתה של המערערת.

סוף דבר

29. מאחר שהסכום המגיע למשיבה, לפי החישוב שפורט לעיל, עולה על הסכום שנפסק לזכותה בבית הדין האזורי, מובן שדין הערעור להדחות, אם כי בכל הקשור לחישוב הסכומים מטעמים השונים מטעמי בית הדין האזורי.

30. אשר על כן הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהמשיבה היתה מיוצגת על ידי מזכיר איגוד מקצועי, אין צו להוצאות.


ניתן בהעדר הצדדים היום 26.1.1997.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-57/נז סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ נ' שולמית פרץ, [ פד"ע: ל 364 ] (פורסם ב-ֽ 26/01/1997)