פסקי דין על אברהם חי | פסקי דין על עמותת חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים

5415/00 א     03/07/2005




א 5415/00 אברהם חי נ' עמותת חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים




20
בתי המשפט

א 005415/00
בית משפט השלום ירושלים
א 005301/03

03/07/2005
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:
אברהם חי

בעניין:
תובע
א. שלום

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עמותת חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים
נתבעת
י. בורלא

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
מבוא

הנתבעת הנה עמותה. התובע מכהן כחבר בעמותה החל משנת 1983. עניינן של שתי התובענות שלפנינו בשכרו של התובע בעד פעילותו כמנהל בפועל וממלא מקום יושב-הראש של העמותה בשנים 1993 עד 1997, ובזכויות הכספיות שהצמיחה פרישתו מפעילות זאת. התובענה בת"א 5415/00 החלה להידון בפני
כב' השופטת ר. פרידמן-פלדמן, ולאחר מכן עברה להידון בפני
י. עניינה בסך של 51,000 ₪ אותם התובע החזיר לנתבעת (ביום 17.6.97) על חשבון שכר ששולם לו. התובע טוען כי זכותו לקבל סכום זה חזרה מהנתבעת בצירוף נזקים נלווים שגרמה לו אי-העברתו למס הכנסה. התובענה בת"א 5301/03 הוגשה מלכתחילה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, והועברה (ביום 13.4.03) לבית משפט זה, לאחר שהוסכם בין הצדדים כי לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד.

במהלך הדיונים בתובענות חלו שינויים ברכיביהן ובסכומן. התובענה בת"א 5301/03 התייחסה בגרסתה המקורית לפיצויי הלנת שכר; שכר עבודה והודעה מוקדמת; פיצויי פיטורים; מענק פרישה; ופדיון ימי חופשה. בסופו של דבר היא הועמדה על הרכיבים הבאים: החזקת רכב לשנים 1993-1995 ולארבעת החודשים הראשונים של שנת 1996; "משכורת 13" לשנים 1996-1997; פדיון ימי חופשה; ופיצויי פיטורים. התובענה בת"א 5415/00, שהתייחסה מעיקרה לאי-העברת כספים למס הכנסה, נעשתה לבסוף תמונת ראי של התובענה בת"א 5301/03, באופן שכעת התובע אינו קושר אותה לתשלומים למס הכנסה אלא לזכאותו לקבלת הכספים הנתבעים על ידו בת"א 5301/03, שאת חלק מהם הוא קיבל בתחילה אך השיב לאחר מכן לנתבעת בשל טענותיה - המוצגות כטענות הגנה בת"א 5301/03 - אודות העדר זכאותו לקבלם.

הדיון בשתי התובענות אוחד, לאחר שהוסכם כי פסק הדין בהן יינתן על יסוד ההחלטות הרשמיות של הנתבעת ואורגניה המוסמכים, וללא חקירות של עדים. הסכמה זו שמטה מהתביעה בת"א 5301/03 את אותם "רכיבים נוספים המבוססים על מנהג ונוהג שהיו נקוטים בעמותה, ברם אינם מעוגנים בהחלטות כאמור" (דברי ב"כ התובע בעמ' 12 שו' 11-12 לפרוטוקול), והיא זו שהובילה לשינוי רכיביה של תביעה זו כמצוין לעיל. התובע הסכים גם לכך שהפסיקה תיעשה בדרך של פשרה, אך לכך לא ניתנה הסכמה מאת הנתבעת (ראו שם, שו' 5-7).

החלטות הנתבעת

פעילותו של התובע במסגרת הנתבעת, שתחילתה כאמור בשנת 1983, התבצעה במשך שנים בהתנדבות וללא שכר. ביום 20.8.95 החליט ועד ההנהלה של הנתבעת (להלן - ההנהלה) לכונן ועדה אשר תדון בדרישתו של התובע לקבל שכר עבור פעילותו (להלן - הוועדה לקביעת השכר). ביום 13.9.95 החליטה הוועדה על תנאי השכר הבאים של התובע:

"משכורת ברוטו לחודש בסך של 7,800 ₪
אחזקת רכב לחודש בסך של 700 ₪
אחזקת טלפון לחודש בסך של 500 ₪
סה"כ תשלומים ברוטו - 9,000 ₪".

בהחלטת הוועדה הוזכרה דרישתו של התובע לקבל את השכר באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.9.92, והוחלט כי הוועדה תקיים דיון נוסף באשר לדרישה זו. בפועל, לא התקיים דיון נוסף של הוועדה, ובמקום זה ניתנה (ביום 25.1.96) חוות דעת מאת היועץ המשפטי של הנתבעת, בה נקבע:

"אין כל מניעה לשלם למר חי (התובע - מ.ס.) שכר ראוי עבור ניהול החב' מאז 1.1.93 כסגנו וכממלא מקומו של יו"ר ההנהלה, ונראה לי כי מן הראוי לעשות כן. כיוון שהנהלת החב' הסמיכה את הוועדה לקבוע את השכר הראוי, ואני מבין כי הוועדה כבר קבעה מה יהיה השכר הראוי, ניתן להוציא לפועל את ההחלטה".

החלטת הוועדה לקביעת השכר הורחבה על ידי ועדת הכספים של הנתבעת. בהחלטתה מיום 17.4.96, קבעה ועדת הכספים כי זכאותו של התובע לשכר ולתשלומים נלווים תהיה כדלקמן:

"שכר 9000 ₪ לחודש ברוטו ובנוסף התנאים סוציאליים כדלקמן:

א. אחזקת רכב הכוללת 1500 ק"מ לחודש כנהוג למנהלים בשרות הציבורי, תשלום ביטוח רישוי.
ב. אחזקת טלפון, הואיל והנ"ל משמש תורן בכל שעות היממה חשבון הטלפון שבביתו ישולם בניכוי 50 שיחות לחודש.
ג. חופשה שנתית 28 יום בשנה, חופשת מחלה 30 יום בשנה.
ד. הפרשות לקרן פיצויים וקרן תגמולים 5% ע"י העובד - 13.33% ע"י החברה.
ה. פיצויי פיטורים יהיו 200% מהשכר האחרון וזאת כהשלמה מקופת הפיצויים.
ו. ביגוד, דמי הבראה, וכו' - כפי שנהוג בחברה.
ז. תחילת תשלום מ-1.1.96".
עינינו הרואות (במיוחד בסעיף-קטן ז') כי גם ועדת הכספים - כמוה כוועדה לקביעת השכר - לא קיבלה החלטה בדרישת השכר של התובע בעד תקופת העבר.

החלטה בעניין תקופת העבר התקבלה על ידי הנהלת הנתבעת בישיבתה מיום 19.5.96. החלטת ההנהלה הפרידה בין שכרו השוטף של התובע החל מיום 1.1.96 ואילך (להלן - השכר השוטף), לבין שכרו בעד תקופת העבר שתחילתה ביום 1.1.93 וסופה ביום 31.12.95 (להלן - תקופת העבר). לגבי השכר השוטף, החלטת ועדת הכספים אושרה בשינוי אחד, והוא מחיקת סעיף-קטן ב' שלה בדבר תשלום החזקת טלפון לתובע, ש"הביע את רצונו לוותר על החזקת טלפון בביתו". לעומת זאת, בכל הנוגע לשכר עבור תקופת העבר קיבלה ההנהלה את ההחלטה הבאה:

"ההנהלה מאשרת את החלטת הועדה לקביעת שכרו של אברהם חי
מיום 13.9.95 וכן את חוות דעתו של היועץ המשפטי על תחולת תשלום שכרו מיום 1.1.93 וזאת עד ליום 31.12.95 בתוספת התנאים הנלווים".

בישיבה של מועצת הנתבעת (דהיינו האסיפה הכללית שלה) שהתקיימה כעבור שלושה חודשים וחצי, ביום 3.9.96, הוחלט לאשר את "השכר והנלוות" של התובע, כמפורט בהחלטות הנזכרות של ועדת הכספים ושל ההנהלה.

ביום 2.6.97 הטילה הנהלת הנתבעת על ועדת הביקורת שלה לבדוק טענות שהועלו כנגד התובע בקשר לתפקודו בניהול העמותה, ובכלל זה קבלת כספים שלא הגיעו לו ממנה. בדו"ח ביניים מיום 14.7.97 המליצה ועדת הביקורת, על יסוד חוות דעת של רואה חשבון מיום 10.6.97, כי התובע יחזיר לנתבעת שני תשלומי יתר שקיבל ממנה, בצירוף הפרשי הצמדה, הראשון בסך של 51,603 ₪ מחודש ינואר 1996, והשני בסך של 25,000 ₪ מחודש פברואר 1996. כחודש ימים קודם לפרסום דו"ח הביניים, ביום 16.6.97, שיגר התובע לנתבעת המחאה בסך של 51,000 ₪. המחאה זו מונחת ביסוד התביעה בת"א 5415/00.

בישיבה של הנהלת הנתבעת מיום 15.9.97 (כחודשיים לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת הביקורת ולקראת פרסום הדו"ח הסופי) הודיע התובע על החלטתו לפרוש מתפקידיו במסגרתה, והוסיף וביקש שתוקם ועדה לצורך דיון בתנאי פרישתו. בסיומו של דיון החליטה ההנהלה פה אחד לקבל את התפטרותו של התובע ולהקים ועדה (המונה 5 אנשים) שתדון בתנאי פרישתו. כעבור שבוע ימים, ביום 22.9.97, החליטה מועצת הנתבעת לקבל אף היא את התפטרותו של התובע. הלכה למעשה, הנתבעת נאותה לבסוף לשלם לתובע פיצויי פיטורים (בשיעור שנקבע בהחלטת ועדת הכספים: 200 אחוזים לשנה מהשכר האחרון) למרות שהוא התפטר ולא פוטר. אופן קבלתה של החלטה זו נותר לוט בערפל. מטיעוני ב"כ הנתבעת ניתן להבין שמדובר בהחלטה של ועדה שנתמנתה בעקבות ישיבת ההנהלה מיום 15.9.97 (ראו עמ' 4 שו' 10-11; עמ' 7 שו' 17; עמ' 17 שו' 5-6; סעיף 2(א) להודעת הנתבעת לבית הדין לעבודה מיום 11.7.00). מנגד, לא הוגשו שום פרוטוקול או החלטה של ועדה כזו, למרות שהמסמך היה אמור להיות מצורף כנספח ה' לתצהיר העדות בת.א. 5301/03 של חבר הנהלת הנתבעת מר יוסי גיל (כאמור בסעיף 22 לתצהיר). יתירה מכך, האמור בתצהיר העדות של מר גיל ושל מנכ"ל הנתבעת (מר יצחק ארמוזה) בת.א. 5301/03 נותן להבין שהוועדה לא התכנסה בפועל, ובמקום זה ההחלטה בדבר תנאי הפרישה של התובע נתקבלה על ידי ההנהלה עצמה, במועד שלא פורט (ראו סעיפים 19 ואילך לשני התצהירים; ובדומה לכך סעיפים 2(ח)-(יב) לכתב ההגנה בת"א 5301/03).

עד כאן סקירת ההחלטות השונות שנתקבלו אצל הנתבעת בעניינו של התובע. חילוקי הדעות בין הצדדים נעוצים בפרשנות שונה הניתנת על ידי כל אחד מהם להחלטות אלה, כפי שיפורט להלן.

החזקת רכב לשנים 1993-1995

שכרו החודשי הכולל של התובע לפי החלטת הוועדה לקביעת השכר, בסך של 9,000 ₪, מכיל בין היתר החזקת רכב בסך של 700 ₪. הנהלת הנתבעת אישרה את החלטת הוועדה בכל הנוגע לתקופת העבר. הנתבעת מייחסת את אישור ההנהלה לא רק לשכר הבסיסי אלא גם לשתי הזכויות הנלוות שבאו בגדרה של החלטת הוועדה: החזקת רכב בסך 700 ₪ והחזקת טלפון בסך 500 ₪. לפיכך סבורה הנתבעת כי התובע זכאי להחזקת רכב עבור תקופת העבר בסך כולל של 25,200 ₪ בלבד (700 ₪ כפול 36 חודשים). התובע חולק על פרשנות זו, ולשם כך הוא נתלה בשלוש המילים האחרונות בהחלטת ההנהלה: "בתוספת התנאים הנלווים". לשיטת התובע, "התנאים הנלווים" המדוברים אינם אלא "התנאים הסוציאליים" שפורטו בהחלטת ועדת הכספים, המוחלים - מכוח החלטת ההנהלה - גם על השכר המגיע לו בעד תקופת העבר (למרות שוועדת הכספים לא התכוונה להחיל אותם אלא על השכר השוטף). סעיף-קטן א' לאותם תנאים סוציאליים מתייחס ל"אחזקת רכב הכוללת 1500 ק"מ לחודש כנהוג למנהלים בשרות הציבורי, תשלום ביטוח רישוי". לפי חוות דעת של רואה חשבון מטעם התובע (ת/1), התרגום הכספי של הטבה זאת מגיע כדי 5,100 ₪ לחודש. הפער, למשך כל תקופת העבר, בין החזקת הרכב לפי מפתח זה לבין החזקת הרכב לפי החלטת הוועדה לקביעת השכר (700 ₪), הנו 158,400 ₪. האם התובע זכאי לקבל סכום זה?

אין ספק כי שלוש המילים בהחלטת ההנהלה: "בתוספת התנאים הנלווים" אינן מקילות על הבנתה. מבחינה לשונית צרופה, מילים אלה - בעומדן בפני
עצמן - עשויות להתייחס באותה מידה הן להחזקת הרכב והטלפון על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר והן לתנאים הסוציאליים על פי החלטת ועדת הכספים. אל העמימות הלשונית מצטרף חוסר בהירות מבחינת הקשר הדברים והנסיבות האופפות את ההחלטה. צא וראה: מצד אחד, אם הכוונה היא לרכיבים של החזקת רכב וטלפון על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר, הרי האישור שניתן קודם לכן בהחלטת ההנהלה להחלטת הוועדה, כולל בתוכו ממילא רכיבים אלה, ומשכך מה הטעם בחזרה המיותרת עליהם באמצעות המילים "בתוספת התנאים הנלווים"? מצד שני, אם הכוונה היא לכל אותם "תנאים סוציאליים" שלפי החלטת ועדת הכספים, לפנינו לכאורה סתירה פנימית בתוך החלטת ההנהלה, שבנשימה אחת מאשרת הן את החלטת הוועדה לקביעת השכר (לפיה החזקת הרכב היא בסך של 700 ₪) והן את החלטת ועדת הכספים (לפיה החזקת הרכב עומדת על 5,100 ₪ לחודש). מצד שלישי, הנתבעת עצמה רואה את התובע כמי שזכאי לחלק מהתנאים הנלווים הכלולים בהחלטת ועדת הכספים גם עבור תקופת העבר, כפי שניתן ללמוד, לדוגמה, מתחשיב השכר המתוקן ששימש את ועדת הביקורת במסקנתה אודות חובת התובע להשיב כספים. בתחשיב זה מופיעה תוספת לכל תקופת העבר בגין הבראה וביגוד; והלא תוספת זו אינה נזכרת בהחלטת הוועדה לקביעת השכר אלא רק בהחלטת ועדת הכספים (בסעיף-קטן ו'). הוא הדין לפיצויי הפיטורים (סעיף-קטן ה' להחלטת ועדת הכספים), שגם אותם הנתבעת החילה על כל תקופת העבר חרף אזכורם היחיד בהחלטה של ועדת הכספים (ראו הודעתה לבית הדין לעבודה מיום 11.7.00). בדומה לכך הפרשות הנתבעת לפוליסת ביטוח המנהלים של התובע בחברת "שמשון", שהחלו להשתלם רטרואקטיבית החל מיום 1.1.93.

המתח הפרשני, הבא לידי ביטוי בשיקולים נוגדים אלה, מצביע על כך שהניסוח של החלטת ההנהלה רחוק מלהיות אופטימאלי. יש בכך אמנם כדי להקשות על מלאכת הפרשנות, אך לא כדי להתיר לדחוס לתוך הניסוח - בשם חוסר הבהירות שבו - מכל הבא ליד. צריך למצוא את שביל הזהב שיעניק ללשון החלטת ההנהלה את המשמעות הסבירה ביותר במסגרת האילוצים הקיימים; משמעות שבאותו זמן תקטין ככל הניתן (גם אם לא באופן מוחלט) את ההתנגשות בין ההוראות השונות ותגדיל את הגיונם של הדברים.

הפרשנות היותר סבירה בעיני מייחסת, בנסיבות הנתונות, את המילים "בתוספת התנאים הנלווים" שבהחלטת ההנהלה, לשתי כתות של תנאים כאלה: האחת, החזקת הרכב והטלפון על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר. השניה, יתר "התנאים הסוציאליים" על פי החלטת ועדת הכספים שאינם כלולים בהחלטת הוועדה לקביעת השכר. לשון אחרת: לגבי תקופת העבר ההנהלה אישרה את החלטת הוועדה לקביעת השכר במלואה - הן רכיב השכר הבסיסי (7,800 ₪) והן רכיב התוספות עבור החזקת רכב (700 ₪) וטלפון (500 ₪) - והוסיפה על אלה את יתר התנאים הנלווים שבסעיפים-קטנים ג' ואילך להחלטת ועדת הכספים: חופשה שנתית, חופשת מחלה, הפרשות לקרן פיצויים וקרן השתלמות, פיצויי פיטורים, ביגוד, דמי הבראה וכו'. ממילא, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף מעבר למה ששולם לו כהחזקת רכב לתקופת העבר. הטעמים התומכים בפרשנות זאת ועושים אותה עדיפה על פני אפשרויות הפירוש האחרות הם אלה:

א. בהחלטת ההנהלה נאמר כי היא "מאשרת את החלטת הועדה לקביעת שכרו של אברהם חי
" לגבי תקופת העבר. הניסוח הנו חיובי ("מאשרת"), והאישור אינו מוגבל בשום סייג. האזכור של "התנאים הנלווים" בסיום ההחלטה בא להוסיף ("בתוספת") ולא לגרוע. הפרשנות המוצעת על ידי התובע אינה מתיישבת עם המבנה התחבירי הזה, באשר על פיה ההנהלה לא אישרה אלא מקצת מהחלטת הוועדה לקביעת השכר - דהיינו, השורה הראשונה שלה בה נקבעה "משכורת ברוטו לחודש בסך של 7,800 ₪" - אך לא את שלוש השורות הבאות לאחר מכן, בהן נקבע שיעור החזקת הרכב והטלפון וכן סך כל התשלומים ברוטו.

ב. לא ניתן לטעון כי האישור של אותן שלוש שורות מצוי במילים "בתוספת התנאים הנלווים". "תוספת" כשמה כן היא: מוסיפה ולא גורעת. מאחר שהחלטת הוועדה לקביעת השכר הקנתה לתובע (בשורה השנייה) זכות להחזקת רכב בסך חודשי של 700 ₪, הרי "הוספה" אמיתית של רכיבי החזקת הרכב לפי החלטת ועדת הכספים (1,500 ק"מ, ביטוח ורישוי) אינה אמורה לבטל את זכאותו של התובע לסכום הבסיסי של 700 ₪ עליו החליטה הוועדה לקביעת השכר, אלא רק להצטרף אליו ולעבות אותו. הוא הדין, ואף ביתר שאת, לעניין השורה הרביעית בהחלטת הוועדה לקביעת השכר, בה סך כל התשלומים החודשיים לתובע הועמד על 9,000 ₪, המהווים לכאורה "נקודת פתיחה" שעליה באה "תוספת התנאים הנלווים". דא עקא, שאפילו התובע אינו טוען לצירוף כזה אלא סבור כי ההנהלה המירה את סכום החזקת הרכב שלפי החלטת הוועדה לקביעת השכר בסכום החזקת הרכב שלפי החלטת ועדת הכספים. המרה איננה הוספה; ובכל מקרה לא ניתן לומר על החלטה, שחלק מסעיפיה הוחלפו באחרים, כי היא "אושרה", ככה סתם וללא סייג.

ג. הוועדה לקביעת השכר העניקה לתובע (בשורה השלישית של החלטתה) זכות להחזקת טלפון בסך חודשי של 500 ₪. אישורה הבלתי-מסויג של ההנהלה להחלטת הוועדה פירושו שהחזקת הטלפון אושרה אף היא. אכן, הלכה למעשה לא זו בלבד ששולמה לתובע החזקת טלפון בשיעור של 500 ₪ לחודש למשך כל תקופת העבר, אלא שהתובע לא הציע בשום שלב, אפילו לא בדיעבד, להשיב את התשלום לנתבעת. אלא מאי? שפרשנותו של התובע למילים "בתוספת התנאים הנלווים" שומטת את הקרקע מתחת לתשלום זה, שהרי היא ממירה את כל התנאים הנלווים שנקבעו בהחלטת הוועדה לקביעת השכר בכל התנאים הנלווים שנקבעו בהחלטת ועדת הכספים; והלא אותו חלק בהחלטת ועדת הכספים בו הוכרה זכאות התובע להחזקת טלפון (סעיף-קטן ב') בוטל בהחלטת ההנהלה. הנה לפנינו סתירה חזיתית בין האמירה הגורפת בהחלטת ההנהלה, לפיה היא אישרה את החלטת הוועדה לקביעת השכר (הכוללת, כאמור, החזקת טלפון), לבין ייחוס "תוספת התנאים הנלווים" לכל התנאים הסוציאליים שלפי החלטת ועדת הכספים. כאמור, הסתירה נובעת בראש ובראשונה מכך שההנהלה לא אישרה את אותו קטע בהחלטת ועדת הכספים העוסק בהחזקת טלפון. אולם הסתירה הייתה קיימת גם אילו אישור שכזה היה ניתן, וזאת באותם מצבים בהם ההיקף החודשי של שיחות הטלפון מביתו של התובע לא היה מגיע, לאחר קיזוז 50 שיחות לחודש, לסך של 500 ₪ (השוו סעיף-קטן ב' להחלטת ועדת הכספים מול סכום החזקת הטלפון לפי החלטת הוועדה לקביעת השכר).

ד. ההנהלה הקדישה בהחלטתה שני סעיפים נפרדים לסוגיית שכרו של התובע, כל אחד מהם לגבי תקופה שונה. בסעיף הראשון אושרה החלטת ועדת הכספים (להוציא החזקת הטלפון שנכללה בה). בהחלטה זאת צוין במפורש (בסעיף-קטן ז') כי תחילת התשלום על פיה הוא ביום 1.1.96. ממילא, הסעיף הראשון בהחלטת ההנהלה עוסק בשכר השוטף בלבד. בסעיף השני של החלטת ההנהלה, בו אושרו החלטת הוועדה לקביעת השכר וחוות הדעת של היועץ המשפטי, נאמר כי האישור מתייחס לתקופה ש"עד ליום 31.12.95". ממילא, עניינו של הסעיף השני בתקופת העבר בלבד. אם נכונה הפרשנות של התובע, לפיה המילים "בתוספת התנאים הנלווים" שבסעיף השני תופסות את כל התנאים הסוציאליים שלפי החלטת ועדת הכספים, נמצא שכמעט ואין הבדל בין שכרו השוטף של התובע לבין שכרו בתקופת העבר, ולא ברור אז פשר הפיצול של סעיפי ההחלטה לשתי תקופות, כמו גם ההתייחסות הנבדלת אל כל אחת מן התקופות בסעיף נפרד ובטכניקה ניסוחית שונה. ההבדל היחיד בין שתי התקופות, לפי הפרשנות של התובע, הוא בשיעור השכר הבסיסי (7,800 ₪ בתקופת העבר לעומת 9,000 ₪ השכר השוטף). אלא שדווקא הבדל זה לא קיבל ביטוי מפורש בהחלטת ההנהלה; ולעומת זאת ניסוח ההחלטה יוצר רושם של הבדל בין שתי התקופות לגבי רכיב החזקת הטלפון (ביטול החזקת הטלפון שנקבעה בהחלטת ועדת הכספים לעומת אישור לא מסויג של החלטת הוועדה לקביעת השכר שגם בה נקבעה החזקת טלפון). זאת בשעה שלפי פרשנות התובע לא אמור להתקיים בפועל הבדל בין התקופות לעניין החזקת הטלפון, כמבואר לעיל.

כל הקשיים האלה אינם מתעוררים בפרשנות אותה ראיתי לאמץ, המייחסת להחלטת ההנהלה אישור מלא ובלתי-מסויג של כל חלקי החלטת הוועדה לקביעת השכר, והמוציאה ממילא מכלל "תוספת התנאים הנלווים" את החזקת הרכב והטלפון על פי החלטת ועדת הכספים, בהיותן (על דרך ההשאלה) "lex specialis", רוצה לומר: תנאים נלווים שטופלו באופן מיוחד בהחלטת הוועדה לקביעת השכר.

חשוב להדגיש כי פרשנות זו שונה לא רק מהפרשנות המוצעת על ידי התובע אלא גם מהפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת. לדידה של הנתבעת, "תוספת התנאים הנלווים" מכוונת אך ורק להחזקת הרכב והטלפון על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר, ולא לאף אחד מהתנאים הסוציאליים שנקבעו בהחלטת ועדת הכספים. כפי שציינתי, פרשנות זו נראית צרה יתר על המידה, בהיותה נוגדת את עמדתה של הנתבעת עצמה, שהכירה בזכאותו של התובע לתנאים נלווים שונים שנכללו בהחלטת ועדת הכספים אף כי לא בהחלטת הוועדה לקביעת השכר, כגון: דמי הבראה וביגוד, פיצויי פיטורים והפרשות לקרן פיצויים. הטעם להכרה זו בואר בחוות דעתו (מיום 10.6.97) של רואה החשבון מטעם ועדת הביקורת, בה הסביר מדוע ראה לנכון לזכות את התובע ב"משכורת 13" ובדמי הבראה וביגוד חרף העדר אזכורן של תוספות אלה בהחלטת הוועדה לקביעת השכר:

"א. עפ"י תנאי העבודה של כל עובדי חברה קדישא, משולמת משכורת 13 (פעמיים בשנה בכל פעם מחצית משכורת), כמו כן משולמים לכל העובדים דמי הבראה וביגוד, עפ"י המפורט לעיל.
ב. החלטת ועדת הכספים ואסיפת העמותה קבעו כי מר אברהם חי
יזוכה בשכר חודשי בסך 9,000 ₪ ותשלומים נלווים. לפיכך, הוספו תנאים אלה המקובלים בחברה קדישא לשכרו של מר אברהם חי
".

הא לך אמירה מפורשת - שאושרה על ידי ועדת הביקורת - הפורצת את גבולות המילים "בתוספת התנאים הנלווים" להטבות שמעבר להחזקת הרכב והטלפון שהוכרו בהחלטת הוועדה לקביעת השכר.

לפני חתימת הדיון בפרק זה, מן הראוי לציין כי החישובים עליהם מבוססות שתי התביעות מרחיקים לכת אף מעבר לפרשנות הניתנת על ידי התובע להחלטת ההנהלה. כזכור, הוועדה לקביעת השכר העמידה את השכר החודשי הכולל של התובע - לרבות החזקת רכב וטלפון - על סך של 9,000 ₪, וזה השכר ששולם לו בפועל למשך תקופת העבר (בצירוף תוספות שאינן נוגעות כעת לענייננו). חוות הדעת מיום 23.6.04 של רואה החשבון מטעם התובע (ת/1) טוענת כי יש להוסיף לתקופת העבר החזקת רכב על פי החלטת ועדת הכספים, בסך כולל של 183,600 ₪. מסכום זה ניכה רואה החשבון 51,697 ₪ ששולמו לתובע בבת אחת בחודש פברואר 1996 כהחזקת רכב עבור תקופת העבר. קיזוז נוסף לא בוצע. לפיכך הגיע רואה החשבון למסקנה לפיה התובע זכאי להפרשים בגין תקופת העבר בסך של 131,903 ₪. אולם מסקנה זו מתעלמת מקיזוז נוסף שהיה צריך לבצע גם לשיטת התובע, כשיעור יתרת החזקת הרכב ששולמה לו בעד תקופת העבר. ביתר פירוט: התובע קיבל תשלום עבור החזקת רכב בתקופת העבר בשלושה אופנים מצטברים. אופן ראשון - 700 ₪ מתוך המשכורת החודשית בסך 9,000 ₪ ששולמה לו לכל תקופת העבר (המורכבת, לפי החלטת הוועדה לקביעת השכר, משכר בסיסי בסך 7,800 ₪ לחודש, ועליו 700 ₪ החזקת רכב ו-500 ₪ החזקת טלפון), ובסך הכל (ל-36 חודשים) 25,200 ₪. אופן שני - ההפרש, בסך של 103,986 ₪, בין השכר ששולם לתובע בתלוש המשכורת של חודש ינואר 1996 עבור כל תקופת העבר (467,586 ₪) לבין שכרו המתוקן עבור תקופה זו (363,600 ₪) לאחר שהשיב (ביוני 1997) חלק מהסכום שנדרש על ידי ועדת הביקורת. אופן שלישי - 51,697 ₪ ששולמו לתובע בתלוש המשכורת של חודש פברואר 1996 כהחזקת רכב עבור תקופת העבר (כאשר לפי האמור בעמ' 6 לחוות הדעת הראשונה של רואה החשבון מטעמו מיום 31.10.00 - ת/2 - ועוד קודם לכן בעמ' 3 לחוות הדעת מיום 10.6.97 של רואה החשבון מטעם ועדת הביקורת, תשלום זה כיסה רק את רכיבי הביטוח והרישוי הנזכרים בסיפא של סעיף-קטן א' להחלטת ועדת הכספים, אך לא את רכיב 1,500 הק"מ הנזכר קודם לכן שם). התחשיב השני של רואה החשבון (ת/1), עליו מבוססת התביעה העדכנית, הביא בחשבון רק את שני אופני התשלום האחרונים, אך התעלם מהאופן הראשון. לכן, גם אם הפרשנות של התובע להחלטת ההנהלה הייתה נכונה, עדיין היה מקום להפחית מתביעתו 25,200 ₪. בפועל, לאחר שפרשנות זאת נדחתה לעיל, ונקבע כי לעניין החזקת הרכב בתקופת העבר אין כל רלוונטיות להחלטת ועדת הכספים, ממילא המסקנה המלאה היא כי אופן התשלום הראשון (700 ₪ מתוך 9,000 ₪ לחודש) כיסה את כל הזכאות להחזקת רכב לאותה תקופה, ולפיכך לא קמה לתובע זכות לקבלת תשלום נוסף כלשהו בגין החזקת רכב לתקופת העבר.

החזקת רכב לחודשים ינואר עד אפריל 1996

הנתבעת המשיכה לשלם לתובע עד חודש אפריל 1996 (ועד בכלל) את החזקת הרכב והטלפון על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר (1,200 ₪ לחודש), ורק מחודש מאי 1996 הפסיקה את תשלום החזקת הטלפון והגדילה את החזקת הרכב לשיעור שנקבע בהחלטת ועדת הכספים (3,330 ₪ לחודש). נראה כי הסיבה להחלת השינוי דווקא במועד זה נעוצה בכך שבאותו חודש ניתנה החלטת ההנהלה, והרי על פי תקנון הנתבעת ההנהלה היא זו המוסמכת לקבוע את שכרם ותנאי עבודתם של נושאי התפקידים בעמותה. דא עקא, שבהחלטת ועדת הכספים נאמר כי תחילת התשלום על פיה יהיה ביום 1.1.96. אישור ההנהלה ניתן גם להוראה זו, ולא עוד אלא שבהחלטת ההנהלה נאמר במפורש כי החלטת הוועדה לקביעת השכר מאושרת עד ליום 31.12.95. צודק אפוא רואה החשבון של התובע באומרו כי התובע זכאי לתשלום החזקת הרכב המוגדלת, כפי שנקבעה על ידי ועדת הכספים, גם עבור ארבעת החודשים הראשונים של שנת 1996.

רואה החשבון של התובע חישב ומצא כי ההפרש המגיע לתובע בעד החזקת הרכב לחודשים אלה מסתכם ב-10,520 ₪. חישוב זה טעון תיקון אחד, והוא הפחתת החזקת הטלפון ששולמה לתובע בעד ארבעת חודשים אלה, בסך כולל של 2,000 ₪. הרי ההנהלה אישרה את החלטת ועדת הכספים החל מיום 1.1.96 כפוף לביטול החזקת הטלפון שנקבעה בה. לפיכך התובע זכאי לסך (נומינלי ברוטו) של 8,520 ₪.

"משכורת 13" לשנים 1996-1997

השכר הרטרואקטיבי ששולם לתובע עבור תקופת העבר כלל בתוכו "משכורת 13" לשנים אלו בסך של 9,000 ₪ לכל שנה, ואין לנתבעת טענה כנגד צדקת התשלום. הדבר עולה בבירור מהתחשיב עליו ועדת הביקורת ביססה את דרישתה מהתובע להחזר כספי (כאמור בחוות דעת רואה החשבון מטעם ועדת הביקורת מיום 10.6.97, ובתחשיב בכתב יד המצורף כ"דוח 4" לחוות דעת רואה החשבון מטעם התובע מיום 31.10.00). חוות הדעת של רואה החשבון מטעם ועדת הביקורת (שצוטטה לעיל) מלמדת כי הנתבעת ראתה בתובע כמי שזכאי להטבה זו, המקובלת בקרב כלל עובדיה, למרות העדר אזכור הדבר בהחלטת הוועדה לקביעת השכר (שעל פי החלטת ההנהלה היא הקובעת לגבי תקופת העבר). זאת לנוכח המילים "בתוספת התנאים הנלווים" הסבות בהחלטת ההנהלה על תקופת העבר. כפי שהוסבר לעיל, כוונת הדברים היא בין היתר לתנאים הנלווים שלפי סעיפים-קטנים ג' ואילך להחלטת ועדת הכספים; כאשר לעניין "משכורת 13" מדובר ב"ביגוד, דמי הבראה, וכו' - כפי שנהוג בחברה", והדגש הוא על התיבה "וכו'". אמנם מנכ"ל הנתבעת (יצחק ארמוזה) טוען כעת כי מדובר בתשלום שאושר בטעות (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית בת"א 5415/00). אולם לעיל צוטט הקטע הרלוונטי מתוך חוות הדעת של רואה החשבון מטעם ועדת הביקורת, בה הוסבר ונומק ברחל בתך הקטנה מדוע יש לכלול את דמי ההבראה והביגוד ואת "משכורת 13" בגדר התנאים המקובלים בעמותה המגיעים גם לתובע. משמע, אין מדובר בתשלום "שהתגנב" מבלי משים להחלטת ועדת הביקורת, אלא בסוגיה שעמדה לנגד עיני חברי הוועדה ובמתן אישורם המודע לתשלום תנאים נלווים אלו. משכך הם פני הדברים, לא נמצאה סיבה טובה להפסקת תשלום "משכורת 13" לתובע דווקא במסגרת השכר השוטף. נהפוך הוא: לגבי השכר השוטף התחולה של החלטת ועדת הכספים (להוציא החזקת הטלפון שבה) הנה ישירה וחד-משמעית, כאמור בסעיף הראשון של החלטת ההנהלה. ממילא התובע זכאי ל"משכורת 13" לכל שנת 1996 ולשמונה וחצי החודשים הראשונים של שנת 1997 (עד להתפטרותו) בסך כולל (נומינלי ברוטו) של 17,213 ₪, כמפורט בתחשיב רואה החשבון מטעמו (ת/1) שלא נסתר.

אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לשלול את הזכאות של התובע לסכום זה בשל אי-הזכרת הדרישה ל"משכורת 13" בכתב התביעה. כפי שבואר לעיל בתחילת פסק הדין, בכתב התביעה נכללו רכיבים לא מעטים אותם התובע הסכים לזנוח כנגד הסכמת הנתבעת להסדר הדיוני לפיו פסק הדין יינתן ללא שמיעת ראיות ועל בסיס ההחלטות הרשמיות של הנתבעת ואורגניה המוסמכים. הסכמה זו כללה, ולו מכללא, הסכמה לשינוי חזית המחלוקת שתעמוד להכרעה בתיק, הן לטוב והן לרע (כאשר ברור שמבחינת הנתבעת, הטוב - דהיינו הדרישות שנגרעו מהתביעה כתוצאה מההסכמה הדיונית - עולה על הרע - הדרישות שנוספו אליה כתוצאה מכך). משעה שנמצא כי זכותו המהותית של התובע ל"משכורת 13" כחלק מהשכר השוטף צומחת מהחלטות ועדת הכספים וההנהלה, הרי הזכות הדיונית להצגת התביעה לקבלת הטבה זו באה בגדר ההסכמה הדיונית הנזכרת.

פדיון ימי חופשה

סעיף-קטן ג' להחלטת ועדת הכספים הקנה לתובע 28 ימי חופשה בשנה. מכוח קביעתי לעיל באשר למשמעות המילים "בתוספת התנאים הנלווים" שבהחלטת ההנהלה, הוראת סעיף-קטן זה חלה גם על תקופת העבר. לפיכך התובע היה זכאי ל-132 ימי חופשה שנתית עבור התקופה שתחילתה ביום 1.1.93 וסופה בהתפטרותו באמצע חודש ספטמבר 1997. ודוק: זכאות זו לא נבעה מהגדרת מעמדו של התובע כעובד של הנתבעת, אלא מההתחייבות שהנתבעת קיבלה על עצמה במסגרת החלטות ועדת הכספים וההנהלה. התחייבות זאת עומדת במלוא התוקף גם אם לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, והיא כוללת את כל ההטבות הנלוות שהנתבעת נוהגת לשלם לעובדיה (כאמור בסעיף-קטן ו' להחלטת ועדת הכספים: "ביגוד, דמי הבראה, וכו' - כפי שנהוג בחברה", שעל יסודו, כפי שראינו לעיל, סברה גם הנתבעת כי התובע זכאי בתקופת העבר ל"משכורת 13"). הנתבעת לא טענה באף שלב כי איננה נוהגת לאפשר לעובדיה לפדות עם סיום העסקתם את ימי החופשה, הן אותם שנצברו מכוח החוק (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951) והן אותם שנצברו מכוח חוזה העבודה (דב"ע מח 9-2 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פד"ע יט 497; דב"ע לו 14-3 חגי נ' פריגן בע"מ, פד"ע ז 439, 444; דב"ע נג 223-3 פלסטין פוסט נ' יחיאל, פד"ע כז 436, 446). אדרבה: בסעיף 7 לכתב ההגנה בת"א 5301/03 נכרכו בנשימה אחת הזכאות לחופשה והזכאות לפדות את החופשה. משכך, יש לראות בפדיון ימי החופשה תנאי נלווה שהתובע זכאי אף לו, כמו לימי החופשה עצמם, מכוח החלטות ועדת הכספים וההנהלה.

התובע הצהיר (בסעיף 55 לתצהיר עדותו הראשית) כי ניצל בפועל 40 ימי חופשה בלבד. הנתבעת אינה נוקבת במספר נגדי, אלא טוענת רק באופן כללי כי התובע לא הציג פירוט של החופשות שלקח, וכי היא לא הצליחה לאתר את פנקס החופשה של עובדיה בתקופה המדוברת, בה נמצאה תחת ניהולו של התובע. אין בטענה זו כדי להועיל לנתבעת. נקודת המוצא היא הזכאות של התובע ל-132 ימי חופשה. הנתבעת היא המחויבת להוכיח ניצול של ימים אלה, וכל עוד לא עשתה כן, ימי החופשה המקוריים אינם נגרעים. במצב דברים זה אין מנוס אלא לחיות מפיו של התובע, המודה בניצול כשליש מימי החופשה. כשם שיש בהודאה זו לזַכּוֹת את הנתבעת לגבי 40 הימים שנוצלו (לגביהם ההודאה היא הראייה היחידה) כך יש בה לחייב אותה לגבי יתרת 92 הימים שלא נוצלו (ראו: דב"ע לא 22-3 ציק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215, 220; דב"ע נז 7-3 לבון נ' מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584; עב' (נצרת) 1327/03 חוסין נ' עפר הגליל בע"מ, תק-עב 2004 (4) 1659. יצוין כי בפרשת לבון דובר - בדומה למקרה דנן - בתביעה לפדיון ימי חופשה שהגיש מנכ"ל של חברה שהתפטר. בית הדין הארצי לעבודה הטיל גם שם על המעביד את נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנוצלו, ולא ראה במהות תפקידו בחברה של התובע המסוים משום נתון המצדיק להבדילו מן הכלל ולזקוף דווקא לחובתו, להבדיל מעובד רגיל, את העדר רישום החופשות).

בחוות הדעת של רואה החשבון מטעם התובע (ת/2 בעמ' 7) נקבע כי שיעור הפדיון של כל יום חופשה עומד על 405 ₪. קביעה זו מבוססת על המשכורת האחרונה של התובע (לחודש ספטמבר 1997) בסך 10,547 ₪, לחלק ל-26 ימי עבודה בחודש. הנתבעת לא הציגה נתון נגדי, ולפיכך אין סיבה שלא לאמץ סכום זה. הכפלתו ב-92 ימים נותנת 37,260 ₪, וזהו הסכום המגיע לתובע בגין פדיון ימי חופשה.

אינני מקבל את טענת הנתבעת הסבורה כי יש לחסום את דרכו של התובע מלפדות את החופשה, בשל דבריה של באת-כוחו בישיבת קדם המשפט מיום 18.12.03. ב"כ התובע התייחסה שם להחלטתי מיום 8.9.03, בה הזמנתי מהצדדים טיעון "בשאלת היחס שבין העילות והסעדים שבכתב התביעה לבין ההסכמה שהוצגה בפני
בית הדין האזורי לעבודה ביום 13.4.03, ולפיה 'לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים'". על כך השיבה ב"כ התובע באומרה כי תביעתו הנה "מכוח הסכם שנכרת בינו לבין הנתבעת. ממילא, הדרישות בכתב התביעה הנובעות מדיני עבודה (פיצויי הלנה, ופדיון ימי חופשה) אינן קיימות יותר". המפתח להבנת המשפט האחרון מצוי ברישא שלו: "הדרישות בכתב התביעה הנובעות מדיני עבודה". ב"כ התובע לא צמצמה את התביעה אלא לדרישות שמקורן במשפט העבודה, ובהקשר זה אמרה כי ככל שהתביעה לפדיון ימי חופשה צומחת בחיקם של דיני העבודה הסטטוטוריים יש לראותה כמבוטלת. אין לייחס לדברים אלה משמעות גורפת, כאילו הכוונה הייתה לוותר על התביעה לפדיון ימי חופשה גם אם מקורה בהסכם בין הצדדים (והלא החלטות הנתבעת, עליהן ביססתי את קביעתי לעיל, אינן אלא בגדר הסכם כזה). בדבריה קודם לכן ב"כ התובע הבהירה כי התביעה מכוח הסכם שרירה וקיימת; ואף בדיון בבית הדין האזורי לעבודה מיום 13.4.03 הסכימה הנתבעת לכך שהסכמת התובע לאי-התקיימות יחסי עובד ומעביד בינו לבינה לא תהווה ויתור מצידו "על זכויות כספיות כלשהן שנתבעו בתביעה". זאת ועוד. מידת הזהירות המתחייבת קודם לשלילת זכויות מהתובע רק בשל דבריה האמורים של באת-כוחו גדולה במיוחד לנוכח ההבהרה אותה עורכת הדין מסרה עוד באותו מעמד, לפיה "אינני בקיאה בתיק והתייצבתי היום לדיון במקום עו"ד שלום המטפל בו, שנאלץ לנסוע מחוץ לעיר מסיבות אישיות". מסיבה זו דבריה לא נראו בבחינת סוף פסוק לגבי ההיקף העדכני של התביעה, והוסכם על קביעת ישיבת קדם משפט נוספת בהשתתפות עו"ד שלום "בה ייעשה ניסיון להגיע להסכמה בדבר התוכן העדכני של התביעה". אכן, בדיונים בהם נטל חלק עו"ד שלום, הוא לא אמר בשום שלב כי התביעה לפדיון ימי חופשה אינה קיימת, אלא להיפך: כלל אותה במסגרת הדרישות שהציג.

פיצויי פיטורים

ראינו כי זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים הוכרה בהחלטת ועדת הכספים (סעיף-קטן ה') ובהחלטת ההנהלה שאישרה אותה, וכי גם לדעתה של הנתבעת הזכאות נמנית מתחילת תקופת העבר (1.1.93) ועד להתפטרות התובע (15.9.97). יתר הפרמטרים לחישוב הפיצויים מוסכמים אף הם: המשכורת הקובעת (10,547 ₪ נכון לספטמבר 1997) ואחוז הפיצויים (200%). השילוב בין פרמטרים אלה מוביל לסך של 99,318 ₪, המוסכם על שני הצדדים (הודעת הנתבעת לבית הדין לעבודה מיום 11.7.00, ותחשיב רואה החשבון מטעם התובע מיום 23.6.04). מחצית מן הסכום חייבת במיסים, והמחצית האחרת פטורה מהם.

מהיתרה המתקבלת לאחר תשלום המיסים יש להפחית סך של 35,603 ₪, על פי הפירוט הבא:

א. 10,000 ₪ ששולמו לתובע כמקדמת שכר עבור החודשים אוקטובר ונובמבר 1997, על אף שהוא חדל מפעילותו בנתבעת ביום 15.9.97 ולא היה זכאי (לפי ההחלטות הרשמיות שלה) לשכר עבור חודשים אלה. יצוין כי בסעיף-קטן ט' לרשימת המוסכמות המשותפת שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה ביום 21.9.01 מצויה הסכמת התובע לכך שאכן שולמו לו מקדמות לחודשים אלה (ראו גם סעיף 12 לתצהיר העדות הראשית של התובע בת"א 5301/03). אמנם המוסכמה אינה נוקבת בסכום. אולם התובע לא מסר פירוט נגדי לסכום אותו ציינה הנתבעת בסעיפים-קטנים 2(ג)(3)-(4) להודעתה לבית הדין מיום 11.7.00, ולפיכך יש לאמץ סכום זה.

ב. 25,603 ₪, כשיעור ההפרש בין סך הכספים (נטו) ששולמו לתובע ביתר עבור תקופת העבר על פי קביעת ועדת הביקורת (76,603 ₪), לבין הכספים שהתובע השיב לנתבעת ביום 16.6.97 על חשבון תשלומי יתר אלו (51,000 ₪). ההשגה שיש בפי התובע כנגד קביעת ועדת הביקורת נגזרת מטענתו בדבר זכאותו להחזקת רכב לכל משך תקופת העבר בשיעור שנקבע בסעיף-קטן א' להחלטת ועדת הכספים (5,100 ₪ לחודש). לעיל נדחתה טענה זו, ונקבע כי החזקת הרכב למשך תקופת העבר נותרה גם לאחר החלטת ההנהלה על סך של 700 ₪ לחודש כהחלטת הוועדה לקביעת השכר. ממילא, הנתבעת זכאית ליישם את החלטת ועדת הביקורת בשתי דרכים משלימות: הן המשך ההחזקה בכספים שהתובע השיב לה על פי ההחלטה (51,000 ₪) והן קיזוז מה שהתובע טרם השיב לה על פי ההחלטה (25,603 ₪). באמרת אגב, ומעבר לצורך, נשוב ונציין כי הנתבעת הייתה זכאית לקזז מחובה לתובע סך (ברוטו) של 25,200 ₪ גם אם הוא היה נמצא צודק בטענתו בדבר תחולתה של החלטת ועדת הכספים על החזקת הרכב בתקופת העבר. זאת, משום שהתשלומים אותם התובע קיבל במקור (לפני שביצע את ההחזר החלקי על פי החלטת ועדת הביקורת) כללו, בנוסף להחזקת הרכב על פי החלטת ועדת הכספים, גם את החזקת הרכב על פי החלטת הוועדה לקביעת השכר בסך של 700 ₪ לחודש; והרי אין חולק על כך שהתובע זכאי להחזקת רכב רק פעם אחת.

הסכום שיתקבל טעון הפחתה נוספת, כגובה כספי הפיצויים העומדים לרשות התובע בקרן הפיצויים המנוהלת על ידי חברת הביטוח "שמשון" (כיום "מגדל") במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים על שמו. הנתבעת מסכימה לכך שהתובע ימשוך את הכספים שבקרן, ומוסיפה כי ביררה את העניין בחברת הביטוח, שם נמסר לה כי אין מניעה למשיכת הכספים. ההפחתה תהיה בגובה הכספים שנמצאו בקרן בתום 30 ימים מיום ההתפטרות (15.10.97).

היתרה שתתקבל לאחר ההפחתות שלעיל, תשולם בתנאי ובאופן הבא:

אם התובע ישיב לנתבעת את ההמחאה המקורית על סך של 23,809 ₪ אותה היא משכה לפקודתו ביום 28.2.99 לטובת תשלום פיצויי הפיטורים - המחאה שלטענת התובע לא נפדתה - כי אז הנתבעת תשלם לו את סכום ההמחאה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית), החל מיום 15.10.97 ועד ליום משיכת ההמחאה (28.2.99), ומיום זה ועד ליום התשלום הפרשי הצמדה בלבד (שהרי התובע הוא זה שמנע את קבלת סכום ההמחאה החל ממועד הימצאותה בידיו). היתרה שמעבר לסכום ההמחאה תשא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.97 ועד התשלום בפועל. בסופו של דבר, התובע אינו דורש פיצויי הלנת פיצויי פיטורין אלא - ובדין - שערוך רגיל, לנוכח העבודה שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. התובע הוא זה שביקש כי השערוך יחל כעבור 30 ימים ממועד התפטרותו (עמ' 14 שו' 7; עמ' 18 שו' 19), ובנסיבות הקיימות יש להיעתר לבקשתו. אילו הנתבעת הייתה מציגה החלטה רשמית של גורם כלשהו במסגרתה שהכיר בזכותו של התובע לפיצויי פיטורים לאחר ההתפטרות, ניתן היה לשקול את טענתה האומרת כי מועד התגבשות הזכאות לעניין השערוך הנו מועד אותה החלטה. אלא שהחלטת ועדה לא הוצגה (חרף החלטת ההנהלה מיום ההתפטרות להקים ועדה כזאת), ולא עוד אלא, כפי שכבר נאמר לעיל, שמתצהירי העדות מטעם הנתבעת ניתן אף להבין כי ועדה כאמור לא התכנסה בפועל אלא ההחלטה בדבר תנאי הפרישה של התובע התקבלה על ידי ההנהלה עצמה, במועד שלא פורט. ברי כי במצב דברים כזה, בו לא נמסר כל מועד ספציפי, אין לשעות לטענה המבקשת לאחר את מועד הזכאות לפיצויים מעבר למקובל.

אם, לעומת זאת, ההמחאה המקורית בסך של 23,809 ₪ לא תושב, כי אז סכומה יקוזז מהיתרה המגיעה לתובע על פי הפירוט שלעיל, והסכום שייוותר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.97 ועד התשלום בפועל.

סיכום

סיכום הדברים הוא שהנתבעת חייבת לשלם לתובע את הרכיבים הבאים: החזקת רכב לחודשים ינואר עד אפריל 1996 בסך של 8,520 ₪; "משכורת 13" לשנים 1996-1997 בסך של 17,213 ₪; ופדיון ימי חופשה בסך של 37,260 ₪. כל הסכומים הנם ברוטו, לפני ניכוי המיסים החלים עליהם. הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית (ולא פיצויי הלנה, מן הטעם שכבר בואר) החל מהמועדים שלהלן ועד למועד התשלום בפועל: החזקת רכב לחודשים ינואר עד אפריל 1996 - מהמועד המיועד לתשלום המשכורת לכל אחד מחודשים אלה (10 לכל חודש עוקב); "משכורת 13" - ממועד תשלומה המקובל בחברה בשנים 1996-1997; פדיון ימי חופשה - מיום ההתפטרות.

בנוסף זכאי התובע לפיצויי פיטורים, בהתאם לאופן החישוב שפורט לעיל. יתר חלקי התביעות נדחים.

הנתבעת תשא גם בהוצאות התובע, בסך של 7,500 ₪ ומע"מ, נכון להיום.

למען הסר ספק (ומאחר שהדבר עלה בצורה כזו או אחרת בכתבי הטענות ובסיכומים) יובהר כי התובע אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין השכר ששולם לו בעד תקופת העבר. ראשית, דרישה כזו אינה כלולה בפירוט רכיבי התביעה בסיכומי התובע (עמ' 13 לפרוטוקול), ואף לא בתחשיב המשלים של רואה החשבון מטעמו (ת/1) המבטא את ההיקף הסופי של התביעה. גם בתחשיב המקורי מטעם אותו רואה חשבון (ת/2), שההתייחסות שבו הייתה עדיין לפיצויי הלנת שכר, הפיצוי חושב אך ורק בגין אותו חלק של השכר שלא שולם כלל לשיטת התובע, ותחילת החישוב הייתה ביום 10.2.96, סמוך לאחר תום תקופת העבר. שנית, הוועדה לקביעת השכר לא הכירה בזכות של התובע לקבלת שכר עבור תקופת העבר. הכרה זו ניתנה לראשונה בהחלטת ההנהלה מיום 19.5.96, שלמעשה אישרה בדיעבד את התשלום שבוצע עוד קודם לכן (בחודש ינואר של אותה שנה). אמנם ההחלטה מתייחסת לתקופה שקדמה לנתינתה, אולם אין בלשון ההחלטה דבר המצביע על הכרה בזכאות התובע לקבלת השכר והתנאים הנלווים על פיה עד שהיא לא ניתנה. בכך נבדלים השכר והתנאים הנלווים בגין תקופת העבר ממקביליהם בגין התקופה שתחילתה ביום 1.1.96. לגבי השכר השוטף, השילוב בין לשון החלטת ועדת הכספים - המדברת על "תחילת תשלום מ-1.1.96" - לבין מועד אישרור ההחלטה (19.5.96) מצביע על התגבשות רטרואקטיבית של הזכות טרם מתן ההחלטה; וזהו הטעם לקביעתי לעיל אודות שערוך החזקת הרכב לחודשים ינואר עד אפריל 1996 החל ממועדים הקודמים להחלטת ההנהלה.
ניתן היום כ"ו בסיוון תשס"ה (3 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
משה סובל
, שופט









א בית משפט שלום 5415/00 אברהם חי נ' עמותת חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים (פורסם ב-ֽ 03/07/2005)