פסקי דין על יוסף נחום | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

69166-06/17 עבל     27/12/2017




עבל 69166-06/17 יוסף נחום נ' המוסד לביטוח לאומי








בית הדין הארצי לעבודה


עב"ל 69166-06-17



ניתן ביום
27 דצמבר 2017

יוסף נחום

המערער

-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה
, השופטת לאה גליקסמן
, השופט אילן איטח נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר

, נציג ציבור (מעסיקים) מר צביקה טבצ'ניק

בשם המערער – עו"ד ד"ר אמיר קמינצקי

בשם המשיב – עו"ד ליאת אופיר

פסק דין

השופט אילן איטח
1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; ב"ל 12227-05-16), שבו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע מוחי מיום 7.3.14 כתוצאה של פגיעה בעבודה.
המסגרת העובדתית
2.
המערער, יליד 1958, הוא עצמאי מזה כעשרים שנה בתחום המיזוג והקירור. במסגרת עבודתו הגיע המערער לבתי לקוחותיו לצורך תיקון מזגנים ומקררים. המערער נהג לעבוד 6 ימים בשבוע, בימים א'-ו', ולעיתים גם במוצאי שבת וזאת על פי קריאה של לקוחות. לעמדת המערער, מדובר בעבודה אינטנסיבית.
3.
ביום שישי, 7.3.2014, "לא היתה שום קריאה צפויה של לקוחות לביצוע טיפולים והתובע עסק בסידורים אישיים, ביקר את אימו ושב לביתו". להלן השתלשלות האירועים כפי שתוארה בפסק דינו של בית הדין האזורי:
א.
בשעה 11:30 לערך התקשרה למערער לקוחה (להלן - הלקוחה). מדובר באישה מבוגרת אשר בינה לבין המערער קיימת היכרות רבת שנים. הלקוחה ביקשה ממנו להגיע בדחיפות לתקן את המקרר בביתה.
ב.
המערער אמר ללקוחה כי אינו חש בטוב ועל כן לא יוכל להגיע. הלקוחה התעקשה ולחצה עליו להגיע לביתה תוך שציינה כי הדבר דחוף וכי האוכל לשבת עתיד להתקלקל. המערער שב ואמר כי אינו חש בטוב אך הלקוחה התעקשה וביקשה שיגיע לביתה.
ג.
המערער הגיע לבית הלקוחה כשהוא חש ברע, הרגיש סחרחורת, טשטוש בראיה וכאב ראש. הלקוחה הבחינה במצבו, נתנה לו מים לשתות ובושם להרחה.
ד.
המערער לא ביצע את העבודה ויצא מבית הלקוחה כשהוא מבולבל וראייתו מטושטשת. הוא ניסה לשוב לביתו אולם לא זכר את הדרך ובדרכו אף פגע ברכב אחר.
ה.
כאשר הגיע לביתו, לקחה אותו רעייתו - גב' רונית נחום (להלן - הרעיה)
ל"ביקור רופא" ומשם לחדר המיון בבית החולים שם בוצעה למערער בדיקת
c.t.
והוא שוחרר לביתו.
ו.
למחרת, ביום שבת, התקשרו למערער מבית החולים, הודיעו כי נפלה טעות בפענוח ה-
c.t.


ושהוא אובחן כלוקה באירוע מוחי. המערער הגיע לבית החולים ואושפז למספר ימים.
ז.
ביום 13.3.14 שוחרר המערער מבית החולים.
ח.
המערער סובל מבעיות זיכרון ומפגיעה מוחית מסוימת עד היום.
4.
ביום 25.3.2014 פנה המערער למשיב (להלן – המוסד) בתביעה להכיר באירוע המוחי כפגיעה בעבודה. בטופס התביעה שהוגש נרשם כי המערער נסע למשרד הרווחה על מנת לגבות תשלום עבור עבודות שביצע (להלן – הטופס הראשון). בטופס בל 283 (בקשה למתן טיפול נפגע עבודה – עצמאי) נרשם כי הנסיעה לגביית התשלום היתה למשרד הרווחה בעירייה.
5.
מבלי שברור (מתוך פסק הדין או מתוך חומר התיק) מה ארע בעקבות הטופס הראשון, ביום 7.6.2015 – למעלה משנה לאחר האירוע המוחי - הגיש המערער למוסד טופס תביעה נוסף (להלן – הטופס השני). לפי הנקבע בפסק הדין האזורי, בטופס השני נרשם כי התביעה ארעה תוך כדי בדיקת מקרר בבית לקוחה. על כל פנים, בתמיכה לטענה זו צורף העתק הזמנת עבודה, וכאמור דומה שאין חולק על עניין זה.
6.
ביום 30.6.15 נחקרו המערער (בנוכחות רעייתו) והלקוחה. חקירתם נערכה על ידי חוקר המוסד מר יעקב תורג'מן (להלן - החוקר).
7.
ביום 6.7.15 דחה המוסד את התביעה, בין היתר, משלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי. ומכאן התביעה שהגיש המערער לבית הדין האזורי.
8.
בתביעתו טען המערער כי בעת שהתקשרה אליו הלקוחה, היה עייף מאוד ולא רצה לצאת מביתו, ולכן אמר ללקוחה שאינו חש בטוב ולא יוכל להגיע. לדבריו, הלקוחה התעקשה, לחצה עליו ועל אף שהוא חזר ואמר לה שהוא אינו חש בטוב, התעקשה הלקוחה ולא הרפתה ולכן נסע אליה. לטענתו, השיחה הקשה גרמה לו לכעס רב ולהתרגזות חריגה אשר מהווים מבחינתו "אירוע חריג לשגרת העבודה שלו". לדברי המערער, אירוע חריג זה גרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל. הוא היה נסער, כעוס ועצבני מכיוון שנאלץ לצאת מביתו בשעה כה מאוחרת במקום לנוח.
לטענת המערער אין לזקוף לחובתו את הבלבול בגרסאות על רקע העובדה שנפגע קשות ושֶקו מחשבתו אינו רציף. לדבריו, טופס התביעה הראשון מולא על ידי חבר שלא היה בקיא בעובדות, ואילו בטופס השני נרשמו עובדות המקרה רק באופן חלקי. המערער הדגיש את העובדה כי מדובר בסיטואציה חריגה שאליה נקלע במישור הנפשי עת נדרש לצאת לעבודה כשלא חפץ בכך, ומתוך מחויבות לעבודה וללקוחה שעמה הייתה לו היכרות רבת שנים. המערער הדגיש כי הלקוחה תומכת בגרסתו שלפיה לחצה עליו להגיע לביתה ולבצע את התיקון וכי בעלי מקצוע אינם נוהגים לעזוב את ביתם ולתקן דברים בעבור כסף כאשר הם אינם חשים בטוב.
המערער הלין על חקירת החוקר וטוען כי זו נעשתה באופן שאינו הולם.
המערער טען כי גם אם ייקבע כי הוא לא חש בטוב עוד בטרם הלך ללקוחה, הרי שיש לראות את האירוע כאירוע שגרם להחמרה במצבו.
9.
המוסד טען כי מאחר שהמערער עצמאי עליו מוטל הנטל להוכיח את
תביעתו. לטענת המוסד המערער הגיש שני טפסי תביעה הכוללים גרסאות שונות כאשר באף אחת מהם לא פורט כל אירוע חריג, אלא רק תחושה רעה בעת עבודה שגרתית ורגילה. המוסד הוסיף וטען כי בגרסה שמסר המערער לחוקר לא ציין המערער כל כעס, ריב או ויכוח כלשהו. הוא אמנם ציין כי הלקוחה התעקשה שיגיע אך לא צוין כי התעקשות זו עלתה לכדי מריבה. לטענת המוסד, גרסת ה"אירוע החריג" – הכעס והרוגז - נולדה רק מאוחר יותר. עוד ציין המוסד
כי המערער חש ברע עוד בטרם הזמנת העבודה וכי לא נפל כל פגם או עיוות בחקירות החוקר.
10.
בבית הדין העידו מטעם המערער: המערער עצמו, הרעיה ובנו - מר רועי נחום (להלן – הבן). מטעם המוסד העידו הלקוחה והחוקר.


פסק דינו של בית הדין האזורי
11.
בית הדין האזורי ציין שעל מנת להכיר באירוע המוחי כתוצאה של פגיעה בעבודה על המערער להוכיח כי קודם לכן התרחש "אירוע חריג" שארע תוך כדי ועקב העבודה. לאחר בחינת העדויות והראיות קבע בית הדין האזורי כי לא שוכנע שהמערער "הרים את הנטל להוכיח את תביעתו". להלן עיקרי נימוקיו של בית הדין האזורי:
א.
בגרסאות המערער, הרעיה והבן, כפי שנמסרו לחוקר, במסמכים הרפואיים, בטפסי התביעה ובעדותם "קיימות אי התאמות באשר לנסיבות הסובבות את האירוע הנטען":
(1)
בטופס הראשון טען המערער כי חש ברע בעת שנסע לגבות כספים ורק בטופס השני טען כי חש ברע בעת שביצע עבודה אצל לקוחה.
(2)
בתביעתו טען המערער כי ביום האירוע לא הייתה לו כל קריאה לתיקונים וסבר כי יוכל לנוח מהשבוע הקשה. לדבריו, עשה סידורים אישיים, ביקר את אמו ושב לביתו במטרה לנוח. המערער טען, כי הלקוחה התקשרה אליו אך הוא לא היה מעוניין לצאת מביתו ולכן אמר לה שהוא אינו חש בטוב. דהיינו כי דבריו ללקוחה שלפיהם לא חש בטוב, לא היו נכונים וכי בטרם יצא מהבית חש בטוב וכך גם עולה מעדותו של הבן ומעדות הרעיה. בית הדין האזורי קבע כי גרסה זו אינה מהימנה ולא מתקבלת על הדעת:

"ראשית, התובע עצמו מציין כי היה עייף מאוד בטרם יצא מן הבית וגרסה זו תואמת את הדברים שמסר ללקוחה. שנית, התובע ציין כי השיחה הטלפונית עם הלקוחה נערכה כאשר הוא היה מצוי ברכב ולא בבית (.....) ורק משעומת עם הגרסה שרשם בתצהירו, שינה את גרסתו וציין כי מדובר בשיחה שהתקיימה בעת ששהה בבית"
.

ב.
מתצהיר המערער עצמו עולה כי עבודתו הייתה עבודה אינטנסיבית אשר נעשתה ששה ימים בשבוע ולעיתים אף במוצאי שבת כאשר הוא מגיע לבית לקוחותיו על פי קריאות. מכאן, כי הזמנת הלקוחה לא הייתה חריגה וגם השעה שבה פנתה לעזרת המערער - 11:30, אף היא לא הייתה חריגה בעבודתו של המערער.
ג.
אשר לגרסת המערער בנוגע לוויכוח הקשה עם הלקוחה שגרם לו לכעס ולרוגז חריגים קבע בית הדין האזורי "שבפני
החוקר ציין התובע 'לא היה משהו חריג באותו יום שישי, הכל היה רגיל' וכן כי 'אין שום סכסוך ביני לבינה (הלקוחה - י.א.ש) היא אישה טובה, לא היה לי ריב איתה ולא שום סכסוך' (הדגשה שלי - י.א.ש.)".
מוסיף בית הדין האזורי ומציין כי:

"הלקוחה אף היא העידה בפני
י וציינה כי אומנם הפצירה בתובע להגיע וזאת על רקע העובדה כי הוא אמר לה שהוא אינו חש בטוב, אך לא עולה מדבריה כי הייתה מריבה. אומנם, הלקוחה העידה כי התחננה אל התובע וכעסה משסירב לבקשתה וכי הוא בא כי חש אי נעימות כלפיה (...), אך לא שוכנעתי כי הדברים עלו לכדי וויכוח או מריבה או לחץ חריג בהזמנה של בעל מקצוע" (הדגשה הוספה – א.א.).

ד.
הגם שהרעיה והבן העידו כי המערער התרגז בטרם נסע ללקוחה איש מהם לא ציין את דבר ההתרגזות בעת הפניה ל"ביקור רופא" או לחדר המיון. בית הדין האזורי קבע כי הוא אינו זוקף זאת לחובת המערער שכן "לא מן הנמנע כי במועד הפנייה לא היה איש מהם ער לקשר סיבתי אפשרי בין טענת התרגזות לבין האירוע המוחי". מוסיף בית הדין האזורי כך:

"עם זאת, עיון ברישום הביקור ב'ביקור רופא' ביום 7.3.14 בשעה 19:00, בסמוך להתרחשות האוטם המוחי, מעלה כי התובע הלין על 'סחרחורות, כאב ראש וראייה מטושטשת אתמול. היום חש בלבול, לחצים בעיניים, כאבי ראש, טשטוש ראייה. היה אירוע של טעות בנסיעה בדרך המוכרת הביתה, כולל פגיעה במכונית חונה'
(הדגשה שלי - י.א.ש)"

12.
מסכם בית הדין האזורי וקובע:

"22. בהצטרף כל האמור, עת עולה מהראיות כי עוד בטרם התקשרה הלקוחה חש התובע ברע (כפי שאכן אמר ללקוחה), כי העבודה שאותה הוזמן התובע לבצע נעשתה במסגרת עבודתו הרגילה, לא התרשמתי כי השיחה בין הלקוחה לתובע עלתה כדי אירוע חריג ביחסי העבודה של התובע.
אשר על כן, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי אירע אירוע חריג בעבודתו וכי אירוע זה גרם להתרחשותו של האוטם המוחי.
23. סיכומו של דבר, בנסיבות המתוארות, משגרסת התובע אינה נקיה מספקות ולא נמצאו לה תימוכין ברישומים רפואיים, ולאור התרשמותי מאי מהימנות גרסאותיו של התובע בכללותן, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אירעה לו 'פגיעה בעבודה'. משכך, דין התביעה - להידחות."
(הדגשות הוספו – א.א.)

הטענות בערעור
13.
לטענת המערער, בין היתר, מתוך הנסיבות החיצוניות של המקרה "אין ספק שהתרחש אירוע חריג בו המערער נקלע לעימות שלא חפץ בו" עם הלקוחה; בית הדין האזורי התעלם מכך שהמערער הגיע לתיקון שלא היה מעוניין בו, וזאת לאחר שבוע מתיש; בית הדין לא נתן משקל לכך שהמערער נפגע קשה והיה מבולבל; בניגוד לרושם השגוי של בית הדין האזורי, המערער "לא נתפס בחוסר אמינות או בחוסר כנות אלא הציג עצמו כפי שהוא"; מתוך חקירת הלקוחה לא יכול להיות ספק שהיה אירוע חריג, שכן היא הבהירה שהמערער לא היה מעוניין בעבודה והגיע רק בשל מחויבותו ללקוחה, וזאת לאחר לחץ שהפעילה; בעת חקירתו היה המערער מבולבל ולא בכדי החתים החוקר את הרעיה על החקירה, ולכן אין לקבל את עדות החוקר כי המערער העיד בצורה "רגילה"; לא ניתן לשחזר מתוך החקירה את השאלות עליהן השיב המערער; עדות הרעיה היתה מהימנה. המערער מדגיש שאמנם היה צדק בכך שהמוסד דחה את התביעה מלכתחילה זאת נוכח הראיות המנהליות שעמדו לפניו, אך עתה – לאחר שמיעת הראיות – אין ספק שהיה אירוע חריג.
14.
המוסד טען כי עסקינן בערעור הסב נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי וכי משהמערער עמד על ערעורו חרף ההמלצה שלא לעשות כן יש לחייבו בהוצאות.
15.
בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים לטעון לפרוטוקול וכי טענותיהם, בצירוף כלל חומר התיק, ישמשו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין יינתן על יסודם.
הכרעה
16.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ועיינו בכלל חומר התיק נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות.
17.
בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שסוכמה על ידי חברתי השופטת דוידוב-מוטולה בעניין סידי[1]

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת 'חריגותו' בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת, 'אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה' (עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין - המוסד לביטוח לאומי
(3.11.05))".

באותו עניין ציינתי כך:
".... על מנת לבחון אם עלה בידי תובע להוכיח טענתו בדבר ארוע חריג יש לזכור שני עקרונות יסוד.
הראשון
, חריגותו של ארוע נבחנת ביחס למבוטח הספציפי. לפיכך, הגם שיתכן וסביר להניח כי ארוע מסויים לא יחווה על ידי רוב אנשים כחריג, אין בכך כדי לשלול את האפשרות כי מבחינת המבוטח הספציפי אותו ארוע נחווה כחריג. ולהיפך. הגם שיתכן וסביר להניח שרוב האנשים יחוו ארוע מסויים כחריג, אין הדבר מלמד כי אותו מבוטח אכן חווה את הארוע האמור כחריג. כל מבוטח צריך להבחן לפי עובי וחוזק 'גולגלתו' – בין אם 'דקה' היא ובין אם 'קשיחה'. כפועל יוצא, הסתברותה של גרסה אמנם יכולה לשמש שיקול בקבלת גרסתו העובדתית של מבוטח או בדחייתה, אולם אין
[צ"ל: היא – א.א.] עומדת בפני
עצמה במובן זה שהסתברות גבוהה מלמדת בהכרח על התקיימותה. ולהיפך. השאלה האם ההסתברות – בין הגבוהה ובין הנמוכה, התממשה אם לאו צריכה להשקל ולהבחן ביחס למכלול הראיות.
השני
, גרסתו של מבוטח צריכה להבחן גם בשים לב לראיות אובייקטיביות שקיימות או נעדרות. לקיומן או להעדרן של ראיות אלה נודעת משנה חשיבות בהערכת גרסת המבוטח, קל וחומר מקום בו עסקינן בעדות יחידה של בעל דין."


18.
עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי דחיית גרסת המערער בדבר האירוע החריג מבוססת הן על סבירות גרסתו והן על הערכת מהימנות העדויות שנשמעו לפניו. בית הדין האזורי פרט בצורה ברורה ומקיפה מדוע לא שוכנע לקבל את גרסת האירוע החריג – הכעס והרוגז בעקבות הזמנת הלקוחה. בית הדין האזורי אף ציין שהן מתוך גרסת המערער לפני החוקר והן מתוך עדות הלקוחה בבית הדין לא עולה כי המערער חווה כעס ורוגז, חרף חוסר רצונו הראשוני להגיע לבית הלקוחה באותו מועד. לאור אלה, כך נקבע – לא שוכנע בית הדין האזורי לקבל את גרסת המערער בדבר האירוע החריג.
19.
בעניין לאופולד[2]

הבהירה חברתי השופטת לאה גליקסמן
כי גם קביעה שלפיה בית הדין לא שוכנע לקבל גרסה, היא קביעה שבעובדה, וזאת גם אם לא נקבע לגבי גרסה זו כי אינה מהימנה. וכך נפסק על ידה:
"גם אם בית הדין האזורי לא קבע במפורש ממצא לעניין מהימנות המערער או העד מטעמו, מדובר בקביעה עובדתית שלפיה המערער לא הוכיח את גרסתו, על כל הנובע מכך לעניין התערבות ערכאת הערעור. בעניין זה נקבע בפסיקה כי 'אין בית הדין קמא צריך לומר במפורש כי הוא מייחס חוסר מהימנות' לתובע (או לעדים מטעמו) ו'די בכך שהוא מבהיר על פי מה הוא מסתמך בקביעתו העובדתית לענין שאלת קרות האירוע ...' ..."

20.
משהגענו למסקנה כי קביעת בית הדין האזורי לפיה לא שוכנע בקרות האירוע החריג הנטען היא קביעה עובדתית, אין לנו אלא לשוב ולהזכיר את ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, למשל כאשר הקביעות שבהן מתבקשת ההתערבות אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר או שאינן מבוססות או שהן מופרכות על פניהן. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת הערעור[3]

.
לא מצאנו כי התקיימו הנסיבות המצדיקות התערבות בקביעת בית הדין האזורי לפיה לא עלה בידי המערערת להוכיח את קרות האירוע החריג הנטען. ודאי כך הוא, משגרסת האירוע החריג בדבר כעס ורוגז מצד המערער עלתה לראשונה רק בעת הגשת התביעה ומשאין היא עולה מתוך גרסת הלקוחה לפני החוקר או בבית הדין.
21.
סוף דבר
– הערעור נדחה. המערער ישלם למוסד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 4,000 ₪.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ח (27 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.






ורדה וירט-ליבנה
,
סגנית נשיא, אב"ד

לאה גליקסמן
,
שופטת

אילן איטח,
שופט


גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)


מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)


[1]


עב"ל (ארצי) 18610-05-16 משה סידי - המוסד לביטוח לאומי
, (19.9.17) (להלן – עניין סידי).
[2]


עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי
, (11.2.2014).
[3]

ראו: עב"ל (ארצי) 23372-09-15 יוסף דלרהיים - המוסד לביטוח לאומי
, (20.4.2016) והאסמכתאות הנזכרות שם; עב"ל (ארצי) 2248-02-17 תמר סורוקה - המוסד לביטוח לאומי
, (14.12.17).







עבל בית הדין הארצי לעבודה 69166-06/17 יוסף נחום נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 27/12/2017)