פסקי דין על חבר כנסת ד"ר עזמי בשארה | פסקי דין על יו"ר מפלגת בל"ד | פסקי דין על פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות המטה המשותף סניף חיפה

158/05 הפ     14/07/2005




הפ 158/05 חבר כנסת ד"ר עזמי בשארה, יו"ר מפלגת בל"ד נ' פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות המטה המשותף סניף חיפה




9
בתי המשפט

הפ 000158/05
בית משפט מחוזי חיפה
בש"א 9497/05

14/07/2005
תאריך:
כב' השופט יצחק עמית

בפני
:
1. חבר כנסת ד"ר עזמי בשארה
, יו"ר מפלגת בל"ד

2. מפלגת ברית לאומית דמוקרטית (בל"ד)
בעניין:
המבקשים

ח'ליל את ח'מיס

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות המטה המשותף סניף חיפה

ע"י מר ויסולי אביעד
2. מטה צפון המטה למען א"י חיפה והצפון
3. מועצת יש"ע

המשיבים
סילבצקי ודגני

ע"י ב"כ עוה"ד


פסק דין
1. שני קצוות המפה הפוליטית נסתופפו להם תחת הצבע הכתום. בצד אחד המבקשים, מפלגת בל"ד וח"כ עזמי בשארה העומד בראשה, ובקצה השני המשיבים, המייצגים תנועות חוץ פרלמנטריות המזוהות עם הימין הפוליטי.

יכול היית לסבור, הנה מה טוב ומה נעים שבת קצוות גם יחד, אלא שהמבקשים טוענים "הצבע הכתום - כולו שלי". אשר על כן, אצו חשו המבקשים אל בית המשפט ביום 30.6.2005, והגישו המרצת הפתיחה דכאן. המבקשים עתרו להורות למשיבים לחדול מהשימוש בצבע הכתום כסימן ההיכר שלהם במסגרת מאבקם כנגד תוכנית ההתנתקות, ולהורות להם להימנע מלהשתמש במסגרת פעילותם הפוליטית בדגלים/שלטים/עלונים/דגלונים /סרטים/כובעים/חולצות או כל אמצעי זיהוי שצבעו כתום. בד בבד עם הגשת המרצת הפתיחה, עתרו המבקשים למתן צו מניעה במעמד צד אחד.

בהחלטתי מאותו יום, דחיתי את הבקשה לסעד זמני, והוריתי על איחוד הדיון עם התיק העיקרי.
הצדדים התייצבו אפוא לדיון המאוחד, שטחו טיעוניהם, ולא נותר לי אלא להכריע בבקשה. מתוך שהזמן קצר, המלאכה מרובה והמבקשים דוחקים, נזדרזתי ליתן פסק דיני, סמוך לאחר הדיון.

2. במישור העובדתי, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, ובפתח הדיון, הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים. אשר על כן, ולצורך ההכרעה בבקשה דכאן, אצא מנקודת הנחה שהוכח השימוש שעושה המבקשת מס' 2 (להלן: "בל"ד") בצבע הכתום, במסגרת מסעות הבחירות שלה. על מנת להדגים היקף השימוש של בל"ד בצבע הכתום, הציגו המבקשים עם תחילת הדיון דגל כתום, שעליו נכתב בשפה הערבית "אלתג'מע", שלט כתום גדול, שעליו כיתובים שונים בערבית (כמו "הויה ואחדה מואטנה כאמלה", ובתרגום חופשי: "זהות אחת, אזרחות שלמה"), וכן הציגו את תקנון המפלגה בכריכה כתומה, ופריטים נוספים.

וכעת, משהכירו שני הצדדים בכך, שכל אחד מהם עושה שימוש בצבע הכתום, נותרה לפתחנו הסוגיה המשפטית בטהרתה.


3. אמרנו שהמבקשים "אצו חשו" לבית המשפט, אך אין הדבר כך. מזה חודשים רבים, נעשה על ידי המשיבים והגופים הקרובים להם, שימוש בצבע הכתום, וצבע זה, הוטמע והכה שורש בציבור הישראלי כסמל של תנועת ההתנגדות להתנתקות. המהלך בעיבורה של עיר בחודשים האחרונים, נתקל בצבע הכתום בהקשר זה. סרטים וסטיקרים כתומים מחולקים בראש חוצות, ובתוכניות הסאטירה כבר שרים "לכן רק שירו שיר לכתום". חזקה על ציבור המצביעים של בל"ד וחזקה על המבקש מס' 1, שהדברים לא נעלמו מעיניו, באשר אפילו במשכן הכנסת, הגיעו דברים כדי כך שעוזר פרלמנטרי צבע שיער ראשו לצבע הגזר.

אני מתקשה לקבל את הטיעון של המבקשים, כביכול רק כעת, משנעשה על ידי המשיבים שימוש בצבע הכתום בסמוך לאיזורי המגורים של הציבור הערבי, הם הפנימו את היקף הפגיעה בהם.

לא אצה הדרך למבקשים, ורק ביום 30.6.2005 פנו לראשונה לבית המשפט בעתירה דכאן (לא למותר לציין, שהמבקשים אפילו לא טרחו לפנות למשיבים בבקשה או בהתראה כלשהי, טרם הגישו בקשתם זו לבית המשפט).

יש נסיבות, בהן השיהוי כשלעצמו, עשוי להביא לדחיית התביעה בתיק העיקרי, ולא רק בבקשה לסעד זמני. לטעמי, המקרה שלפנינו הוא כזה. הנה כי כן, כל הארץ דגלים-דגלים כתומים, המשיבים כבר שינו מצבם לרעה, הצבע הכתום כבר מזוהה בציבור עם מתנגדי ההתנגדות, כך שמתן צו מניעה, בעת הזאת, אינו ראוי, בלשון המעטה.


יכול הייתי להפסיק בנקודה זו ואידך זיל גמור. אך מאחר שהמבקשים טענו לפגיעה בזכות קניין - וברגיל, מקום בו בזכות קניין עסקינן, לא סגי בשיהוי כדי לדחות את התביעה - ומשום כבודם של הצדדים שטרחו ועמלו, נמשיך בדרכנו ונתייחס לגופן של טענות.


4. השאלה המשפטית שעלינו להידרש לה היא, מה מקור זכותם של המבקשים למנוע מהמשיבים את השימוש בצבע הכתום.

נשים פעמינו אל תחום הקניין הרוחני והדינים הקרובים לו, באשר לטענת המבקשים הצבע הכתום הוא כיום "קניינם הרוחני" (סעיף 5 לבקשה).

נחזור למישור העובדתי ונפנה למספר תצהירים של חברי בל"ד שצורפו לבקשה. בתצהירים נאמר שהחל משנת 1999, שאז הקימה בל"ד את מוסדותיה ונרשמה כמפלגה, "היא אימצה את הצבע הכתום יחד עם יתר סימני ההיכר שלה לרבות האות צ' בערבית והכינוי בעברית בל"ד". לטענת המבקשים, החל משנת 99 ואילך, הצבע הכתום בקונטקסט הפוליטי בישראל, רכש את מעמדו בקרב הציבור הערבי בתור צבע המייחד את מפלגת בל"ד.


5. האם יכול צבע להפוך למושא של קניין רוחני?

צבע כשלעצמו (להבדיל מצבע בתוספת כיתוב או סימן מזהה אחר) הוא ניטרלי, ואינו יכול לשמש מושא לפטנט, לסימן מסחר, למדגם, או לזכות יוצרים.


גם עוולת גניבת העין, שכיום מצאה מקומה בחוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999, אינה יכולה לעמוד למבקשים. חוק עוולות מסחריות, כשמו כן הוא, עניינו בתחום המסחרי ולא בתחום הפוליטי.


מכל מקום, ומבלי להיכנס לדיסרטציה בנושא זה, עוולת גניבת העין מבוססת על שני תנאים מצטברים והם: מוניטין במוצר (הכרה והוקרה) וחשש סביר להטעיית הציבור (לפי המבחן המשולש: מראה וצליל, סוג הטובין וחוג הלקוחות, שאר נסיבות העניין). התכלית של עוולת גניבת העין, כמו גם של סימני מסחר, היא הגנה על הציבור מפני הטעייה, והגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש - ראה, לדוגמה, ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ עיתון משפחה נ. אס. בי. סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933.


המבקשים סמכו יתדותיהם על פסק הדין בת.א. 225/96 (ת"א) קודאק נ. כונקו בע"מ (לא פורסם, צורף לבקשה). אלא שבעניין קודאק, פסק הדין מבוסס על דיני סימני המסחר, באשר השם והסימן קודאק מוגנים כסימן מסחרי, והמעטפות שבהם השתמש הנתבע שם, כללו כיתובים שונים הדומים עד כדי להטעות, מבחינת הצבע והעיצוב לסימני המסחר והזיהוי של קודאק. נקבע אפוא שבתחום הצילום, רוב צרכני הצילום בישראל ובעולם מזהים את הצבע הצהוב עם קודאק והמודעות לצבע הצהוב כמייחד את קודאק.

לא בכדי, לא ניתן להצביע על מקרה נוסף בו הכיר בית המשפט בצבע כגורם מייחד, ופרידמן, בספרו "סימני מסחר, דין פסיקה ומשפטו משווה" (1998) בעמ' 61, עומד על כך, שצבעים מטיבם ומטבעם חייבים להישאר פתוחים לשימוש הכלל, ועל רשם סימני המסחר למנוע מצב בו ירכוש גורם כלשהו בלעדיות על צבע מסוים (וראה האסמכתאות שם).

נוסיף לכך, שהשימוש בצבע הכתום על ידי המשיבים כולל גם אותיות או כיתוב בשפה הערבית או העברית. רוצה לומר, שסימן ההיכר של בל"ד אינו הצבע הכתום כשלעצמו, אלא הצבע הכתום בצירוף סימני היכר נוספים, כמו האות צ' בערבית, או סיסמאות שונות.


6. אומר בזהירות, כי לא נראית לי טענת המבקשים, שהשימוש בצבע הכתום על ידם, כמוהו כשימוש של הירוקים בצבע זה, או כשימוש בצבע האדום על ידי מפלגות שמאל סוציאליסטיות. גם איני משוכנע שמפלגת בל"ד קנתה לה הוקרה והכרה ברחבי הגלובוס, כדי כך שכל אזרח מן השורה ידע לזהות את הצבע הכתום עם בל"ד. אילו פנינו לפלוני באוסטרליה, ושאלנו אותו אם ידוע לו שהצבע הכתום משמש את בל"ד, יש להניח שלא ידע להשיב על כך. לעומת זאת, ייתכן שאותו פלוני ידע לומר שהצבע הירוק מזוהה עם "הירוקים", והצבע האדום מזוהה עם הסוציאליסטים.

לזכותם של המבקשים אומר, כי לא התיימרו לטעון להכרה והוקרה ברחבי הגלובוס, אף לא ברחבי המדינה כולה, אלא בקרב הציבור הערבי בישראל.

מכל מקום, החשוב לענייננו, שהצבע הירוק משמש גם את מכבי חיפה וגם את התנועה האסלאמית וגם את "הירוקים". הצבע האדום משמש גם את הפועל תל אביב. הצבע הכתום משמש גם את נבחרת הולנד וגם את קבוצת בני יהודה, גם את עובדי מע"ץ בכביש וגם את חברת הסלולר אורנג'. ובתחום הפוליטי, זכורה לנו מהתקופה האחרונה המהפכה הכתומה באוקראינה.


7. הצבע הכתום, כשלעצמו, הוא ניטרלי. באנלוגיה לדיני קניין רוחני, נאמר על הצבע הכתום, שהוא משתייך לקטיגוריה של שם גנרי, שכשלעצמו, לא זוכה להגנה. "כפי שהמשפט לא יתיר לפלוני להפקיע מלה מן השפה לטובת עיסקו" (ע"א 5792/99 הנ"ל), כך בית המשפט לא יתיר למפלגה להפקיע מהציבור צבע לטובת המפלגה. נוסיף על כך, שמספר הצבעים (להבדיל מגוונים וגווני גוונים) מוגבל מטיבו ומטבעו, וקשה להלום, כי ניתן לגוף מסחרי, קל וחומר לגוף פוליטי, לרכוש "מונופולין" על צבע.

המבקשים טענו, שאינם מבקשים מונופול על הצבע הכתום, אלא שצבע זה מהווה סימן היכר, סימן זיהוי ואבחון שהפך לקוד זיהוי של המפלגה. זיהוי מפלגה פלונית עם צבע מסויים, לא מקנה לה מונופול על אותו צבע. על אחת כמה וכמה שהמשיבים, שלא כמו בל"ד, עוסקים בפעילות חוץ פרלמנטרית.

8. משלא מצאנו את מבוקשנו בתחום הקניין הרוחני, נפנה לתחום קרוב יותר, הוא תחום ההתאגדות: דיני החברות, העמותות והמפלגות. בחוק החברות יש איסור לרשום חברה ששמה דומה עד כדי הטעייה, והוראה דומה אנו מוצאים בחוק העמותות ובחוק רישום מפלגות.


סעיף 61 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 קובע הוראות באשר לשימוש בכינוי או באותיות של רשימת מועמדים, וס"ק (ד) מורה "רשימת מועמדים לא תישא כינוי אות או אותיות העלולים להטעות". כינוי ואות נאמר, צבע לא נאמר. על פניו מדובר בהסדר שלילי, מכלל הן אתה למד לאו. דהיינו, אפילו היו המשיבים מפלגה פוליטית, לא היה מקום
לאסור עליהם את השימוש בצבע הכתום. על אחת כמה וכמה, כאשר המשיבים אינם מפלגות, אלא תנועות חוץ פרלמנטריות.


9. המבקשים טענו, והמשיבים לא חלקו על כך, שהאות "צ'" בערבית, והצבע הכתום הפכו לסימני ההיכר המובהקים של בל"ד. המשיבים גם לא חלקו על טענת המבקשים, שקיים שוני מהותי "תהומי", בין המטרות והעמדות הפוליטיות והערכיות של הצדדים. אולם היא הנותנת, כי דווקא בשל כך יש לדחות את הבקשה.

אם נחזור לדיני הקניין הרוחני והדינים הקרובים להם, הרציונל לאיסור שימוש על ידי אחר, הוא החשש להטעייה, לצד עצם ההכרה בזכות הקניין. גם בתחום הקרוב לנו, כמו רישום מפלגות, הרציונל הוא החשש להטעייה. בפסיקה נקבע, שרשם המפלגות רשאי לסרב לרשום מפלגה בשל דמיון בשם, רק אם קיימת ודאות קרובה, כי רישום בשם פלוני יביא להטעיה של הציבור - רע"א 10503/02 אביאל אהרון נ. רשם המפלגות, פ"ד נז(1) 703 (בדומה, בתחום העמותות - ע"א 4531/95 נאסר נ. רשמת העמותות, פ"ד מח(3) 294).

במקרה שלפנינו, אין שמץ של חשש להטעייה של הציבור. הציבור של בל"ד הוא לא הציבור של יש"ע ולהיפך. יש"ע זה כאן ובל"ד היא שם, בל"ד היא כאן וישע היא שם. גם אם קשה לעיתים להבחין בין חנה לבין פנינה, או בין תכלת לכרתי, או בין כלב לזאב לפני עלות השחר (כמטבעות הלשון של השופט חשין במספר הזדמנויות), הרי כל ילד בישראל יודע להבחין בין בל"ד לבין יש"ע.


10. ככל שירדתי לסוף דעתם של המבקשים, הם לא מבססים טענתם על הטעייה גרידא. אלא, שלטענתם, נוכח השוני בין הקצוות הפוליטיים, סמליהם של המשיבים "מעוררים סלידה אצל הציבור הערבי" וגורמים ל"פגיעה קשה והכרחית ברגשותיו של הציבור הערבי". בהקשר זה, חזרו המבקשים והפנו במהלך הדיון אל פסק הדין בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ. דרדריאן, פ"ד לט(4) 763, כראיה לכך, שניתן להכיר בפגיעה ברגשות של ציבור מסויים.

פסק דין
זה, עניינו בחוק איסור לשון הרע, ואיני נדרש לו לצורך המסקנה, שפגיעה ברגשות יכול שתיוחד לציבור מסוים. על כך אין חולק, אולם אין בטענה זו כדי לסייע למבקשים בשאלה האמיתית והיא, האם עקב הפגיעה ברגשות הציבור הערבי, אם בכלל, יש מקום לאסור על המשיבים את השימוש בצבע הכתום.

איני משוכנע שהמבקשים זכאים לדבר בשמו של כל הציבור הערבי בארץ. אך גם בהתעלם מכך, תמהני מדוע רגשות הסלידה של הציבור הערבי, שהמבקשים מתיימרים לדבר בשמו, מקנה להם מונופול על צבע מסוים. מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד במשפט, לא בתחום המסחרי, קל וחומר שלא בתחום הפוליטי.

ובכלל, בהקשר של פגיעה ברגשות (ובדומה, פגיעה בחופש הדת), הפסיקה הבחינה בעקביות בין פגיעה ישירה באורח החיים של הפרט, לבין פגיעה ברגשותיו, עקב מעשיו של אחר. שאם לא כן, אין לדבר סוף, ופלוני יבקש לאסור על אלמוני פעולה, אך מחמת שהיא פוגעת ברגשותיו - ראה, לדוגמה, בג"ץ 1514/01 יעקב גור-אריה נ. הרשות השניה, פ"ד נה(4) 267, עמ' 275-278. הדברים ידועים, בבחינת הבסיס האלמנטרי להתנהלות ליברלית-דמוקרטית בכל מדינה מתוקנת.

[במאמר מוסגר: דומני שהמבקשים לא פרשו כהלכה את סעיף 34 לתצהיר התומך בתגובת המשיבים. שלא כטענתם, המשיבים לא ביקשו לטעון ששני גופים שונים לא יכולים לעשות שימוש באותו צבע. כל שביקשו המשיבים לומר הוא, שאילו אכן הצבע הכתום היה מזוהה בציבוריות הישראלית עם בל"ד והאידיאולוגיה שלה כדי כך, מן הסתם לא היו עושים מלכתחילה שימוש בצבע הכתום. משאין הדברים כך, בחרו בצבע הכתום כדגלם, צבע המשמש את המועצה האיזורית עזה מזה שנים רבות, הרבה לפני שנת 1999. עוד הבהירו המשיבים, שאין להם כל טענה ותביעה בקשר לשימוש שעושה בל"ד בצבע הכתום] .

11. ואת חופש הביטוי כבר הזכרנו?

המבקשים נקטו בדרך של "הפוך על הפוך" ואימצו אל חיקם שלל זכויות כמו חופש הביטוי, החופש להתאגד, הזכות לבחור ולהיבחר והזכות לשוויון, וטענו, שדווקא בשל אלו, יש להגביל את המשיבים בפעולתם. בכך, הם הביאו עקרונות אלו אד-אבסורדום, כביכול, חופש הביטוי בא לברך ונמצא מקלקל. ולא היא.


תחת אברותיו של חופש הביטוי, מתכנסות זכויות נוספות, כמו חופש הלשון, ההפגנה, התהלוכה ועוד. קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו עד דק בשירי הלל לחופש הביטוי ולחשיבותו במשפט ובחברה בישראל, ולא ארחיב בנושא.

חופש הביטוי הפוליטי הוגדר בפסיקה כפיסגת הפירמידה של חופש הביטוי, ונדרשת זהירות מירבית בבואנו למנוע מראש את הביטוי הפוליטי. פגיעה ברגשות השוללת חופש ביטוי פוליטי חייבת להיות קשה וכבדה במיוחד וברמה של וודאות קרובה, ומי כמו המבקשים יודע זאת - בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששה עשר, פ"ד נז(2) 62. עוד ראה בג"ץ 6226/01 אינדור נ. עירית ירושלים, פ"ד נז(2) 157; בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששה עשר, פ"ד נז(1) 750.


במסגרת חופש הביטוי, נכללת גם הזכות להשתמש בצבע מסויים, גם אם הדבר לצנינים בעיני אחרים. לכן, ככל שעתירת המבקשים נשענת על "סלידה" ופגיעה ברגשות הציבור הערבי, עקב כך שהצד השני משתמש באותו צבע, לא סגי באותה סלידה כדי להטיל צנזורה על דרך ביטוי פוליטית. בוודאי שלא כדי שלילת זכותו של האחר, להשתמש בצבע החביב עליו.


דבר רגיל בחיים הציבוריים, שתנועה מסויימת נוטלת יסוד ניטרלי במהותו ו"מטעינה" אותו משמעות סמלית, מה שעשוי להגביל אחרים בשימוש באותו יסוד. כיום, בשל העצמת השימוש בצבע הכתום, באופן שהפך לסמל של תנועת ההתנגדות להתנתקות, ייתכן שיש כאלו הנרתעים מלהשתמש בצבע זה (כמו רתיעה מלהלך עם צעיף כתום), על מנת שלא להיתפס כמזדהים עם ההתנגדות להתנתקות. אולם, זה אחד מהמחירים של חופש הביטוי, ולא הכבד מביניהם.

12. בסוף טיעונם בעל-פה, עתרו המבקשים לסעד חלופי ומצומצם יותר בהיקפו, לאסור על המשיבים לפעול בסמוך לריכוזי האוכלוסיה של הציבור הערבי. גם לסעד זה אין מקום, מהטעמים שהועלו לעיל, ולא ראיתי מקום לפטרנליזם של המבקשים על הציבור הערבי, שכטענת המשיבים, גם אינו ציבור הומוגני מבחינה פוליטית. מכל מקום, חזקה על הציבור הערבי שהוא יודע להבחין בין בל"ד ליש"ע, וספק בעיני אם שימוש בצבע כתום, יביא לפגיעה כה עזה ברגשותיו, כפי שנטען.
13. אחרון, ולא בסדר חשיבותו.


כלל נקוט בידי בית המשפט, שלא ליתן צו שלא ניתן לאכיפה. כך בדיני החוזים וכך בתחומי משפט אחרים. הפניתי שאלה זו למבקשים, ואלו השיבו כי אם ייאסר על המשיבים להשתמש באופן מאורגן בצבע הכתום, מן הסתם, השימוש בצבע הכתום יילך וידעך.

איני סבור כך. בית המשפט בתוך עמו הוא חי, והשימוש בצבע הכתום הפך לתופעה עממית, לאו דווקא מאורגנת, וממילא יקשה לאכוף כל צו שיינתן. זאת, מבלי לקחת בחשבון את הטענה שהעלה מר ויסולי, בשם המשיבה 1, לפיה המבקשים לא צירפו את כל הארגונים והגופים הנוגעים בדבר.

14. שנינו ולמדנו ש"דף של היסטוריה שקול כנגד כרך של הגיון". ואנו נוסיף ונאמר, שלעיתים, מספר שורות של סאטיריקן חד-קולמוס, שקולות לכרך של טיעונים משפטיים מרובי אסמכתאות.

משעמדנו על ההיבטים המשפטיים של הבקשה שלפנינו, בחרתי לסיים בנימה מבודחת, בדבריו של גראוצ'ו מרקס, בתגובה לדרישה של אולפני "האחים וורנר" להחליף את שם סרטם של האחים מרקס "לילה בקזבלנקה" בשל הדימיון בשם לסרט "קזבלנקה".

על דרישה זו, הגיב גראוצ'ו מרקס במכתב הבא :

"האחים וורנר היקרים.

הופתעתי לקבל היום בדואר מכתב איום האוסר עלי לקרוא לסרטנו הבא "לילה בקזבלנקה" בטענה שהוצאתם לפני ארבע שנים סרט בשם דומה, בכיכובם של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן. מתברר שיש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהחזיק בה כאילו הייתה שלך. לדוגמה, עד שהתחלנו לשקול את הסרטת הסרט הזה, לא היה לי מושג שהעיר קזבלנקה שייכת באופן בלעדי לאחים ורנר......לומר את האמת, אני לא בטוח שאני מבין את הגישה שלכם. אפילו אם

בכוונתכם לשוב ולהקרין את "קזבלנקה" דווקא השנה, אני משוכנע ששוחר הקולנוע הממוצע יספיק להבחין בעוד מועד בין אינגריד ברגמן ובין הארפו....אתם טוענים שקזבלנקה שייכת לכם וכי אסור לאיש זולתכם להשתמש בשם הזה בלי רשותכם. מה בנוגע ל"אחים ורנר"? האם גם השם הזה שייך לכם? נניח שיש לכם זכות להשתמש בשם ורנר, אבל מה בנוגע לאחים? מבחינת מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. אנחנו ערכנו סיבובי הופעות בשם "האחים מרקס" כאשר עוד לא ידעתם מה זה סרט...

מי יגול עפר מעיניו של גראוצ'ו מרקס?

13. סופו של דבר, שאני דוחה את התביעה ואת הבקשה לסעד זמני על כל חלקיהן, ומחייב את המבקשים בשכ"ט עו"ד המשיבה 3 בסך של 20,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובשכ"ט עו"ד המשיבה מס' 2 בסך 5,000 ₪.
ניתנה היום ז' בתמוז, תשס"ה (14 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

י. עמית, שופט

צפה








הפ בית משפט מחוזי 158/05 חבר כנסת ד"ר עזמי בשארה, יו"ר מפלגת בל"ד נ' פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות המטה המשותף סניף חיפה (פורסם ב-ֽ 14/07/2005)