פסקי דין על גיא כהן | פסקי דין על ליהי כהן |

50097-03/14 העז     18/01/2018




העז 50097-03/14 מדינת ישראל נ' גיא כהן, ליהי כהן








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


הע"ז 50097-03-14


18 ינואר 2018

לפני
:
כב' השופט יצחק לובוצקי
- שופט בכיר


ה
מאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד חגית רונן
-

ה
נאשמים
1. גיא כהן
2. ליהי כהן
ע"י ב"כ עו"ד אהרון הרניק



הכרעת דין

המאשימה הגישה כתב אישום כנגד מר גיא כהן
(להלן: "הנאשם") וגב' ליהי כהן
(להלן: "הנאשמת"), המייחס להם עבירה של העסקת העובדת
fatima teedeva
( מס' דרכון: 389616 אזרחות: גאורגית; להלן: "העובדת") שלא כדין, עבירה לפי סעיף 2(א) (1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") וללא הסדרת ביטוח רפואי, עבירה לפי סעיף 2(ב) (3) לחוק עובדים זרים.

הנאשמים היו במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, הבעלים והמחזיקים של נכס ברח' המעפילים 32א' בהרצליה (להלן: "הנכס").

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 27.12.12 בשעה 12:15 או בסמוך לכך במסגרת ביקורת של יחידת האכיפה של משרד הפנים שנערכה בנכס, נמצאה העובדת.

עוד נטען ע"י המאשימה, כי העובדת לא היתה אזרחית ישראל או תושבת בה, ולא היתה רשאית לעבוד אצל הנאשמים, והיא הועסקה על ידם בעבודות משק בית שלא כדין במועד הביקורת ובמשך כשנה עובר למועד הביקורת. הנאשמים הלינו את העובדת בביתם והעסיקו את העובדת, מבלי שהסדירו עבורה ביטוח רפואי כנדרש.

הנאשמים כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, מטעמים של "הגנה מן הצדק". לטענתם קיים פגם חמור בפעולת הפקחים, שעה שאלו נכנסו שלא כדין לנכס. בנוסף נטען, כי הפקחים חקרו את הנאשמת ללא אזהרה במועד הביקורת.

עוד נטען כי זהותה של העובדת כלל לא הוכחה.

אשר לנאשמת נטען, שהיתה מודעות החל משלב מסוים כי העובדת אינה אזרחית ישראלית ולא היתה רשאית לעבוד אצל הנאשמים. באשר לנאשם נטען להיעדר מודעות (ר' פרוטוקול מיום 8.12.15).

הכרעת הדין
:

הגנה מן הצדק
:

ב

פסק דין
מקיף, מיום 09.09.15, דן בית הדין הארצי בהרחבה בסוגיה של ביטול כתב אישום בשל טענת הגנה מן הצדק (
עפ"א 16393-12-13
,
עפ"א 43130-02-14
מדינת ישראל
נ' אלירן דואב. להלן – "עניין דואב"). להלן הקריטריונים שעל בית הדין לבחון בבואו לדון בבקשת ביטול כתב אישום, בשל "הגנה מן הצדק":

(א)
החלטה על הגשת כתב אישום צריכה לעמוד באמות המידה של המשפט המנהלי, שכן שיקול דעתו של תובע הוא שיקול דעת מנהלי (
ע"פ 6328/12
מדינת ישראל
נ' פרץ [פורסם ביום 10.9.13) (להלן – "עניין פרץ").
(ב)
על פי המודל המנהלי של טענת ה"הגנה מן הצדק", הוקנתה לבית המשפט הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על רשויות התביעה והחקירה, וזאת מקום שההליך המנהלי של קבלת ההחלטה להעמיד אדם לדין עומד בסתירה מהותית לעקרונות של "צדק והגינות משפטית" (כלשון
סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי
). מקום שבו נטענת טענה של "הגנה מן הצדק", מן הראוי לבחון את מידת "נפסדותה" של התנהגות הרשות, בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם, שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה על פני הדברים, אין בכך כדי למנוע ממנו מלהנות מ-"הגנה מן הצדק", אם נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת (
בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נה
(1) 529, 549 – 550).
(ג)
ביסוד דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", עומדת התכלית להבטיח
הליך פלילי ראוי, צודק והוגן.
כך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, ובהם פסק הדין המנחה
בע"פ 4855/02
מדינת ישראל
נ' בורוביץ', פ"ד נט
(6), 806-807 (2005), (להלן: "פרשת בורוביץ'"),
אשר קבע כי
"בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט". עם זאת הובהר
שם, כי "... לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק".
(ד)
עוד נקבע, כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ...מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. ..." (עמ' 807 בפרשת בורוביץ).
(ה)
"דוקטרינת ההגנה מן הצדק" עשויה לחול גם על מקרה בו שוכנע בית המשפט
כי ההחלטה להגיש כתב אישום חרגה ממתחם הסבירות, באופן שיש בהגשת כתב אישום כדי לפגוע באופן חריף "בתחושת הצדק וההגינות".
(ו)
ברקע הדברים, יש לזכור כי לרשות המנהלית שבידה מופקדת הסמכות להגיש כתבי אישום, כמו לכל רשות מנהלית אחרת, עומדת חזקת התקינות המנהלית, לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת.

במקרה הנוכחי, לא שוכנעתי כי התנהלותה של הרשות, עולה כדי התנהלות המצדיקה את ביטולו של כתב האישום.

אשר לטענה על כניסה שלא כדין לנכס
- צו הכניסה לנכס הוגש לתיק (ת/1).
הנאשמים טענו, כי הפקחים נכנסו לנכס מבלי שהזדהו בפני
מחזיק המקום, ללא שהודיעו להם את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה, ומבלי שהציגו את צו בית המשפט בטרם הכניסה, זאת כנדרש בסעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 ו"נוהל סמכויות פקח" (נוהל מס' 10.8.0002 עדכון מיום 15.8.2012).

בנוסף נטען, כי הפקחים לא עשו כל שניתן על מנת להשיג הסכמתם של הנאשמים, ולא מסרו כל אזהרה ליושבי הבית בעברית ובאנגלית כי קיים צו שופט, וכי אם לא יאפשרו את כניסתם הם יפרצו לבית. כמו כן, פעלו הפקחים בניגוד לסעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה לישראל כך לפי הנאשמים, כאשר הפעילו כוח נגד רכוש בכך שפרצו למקום מגוריהם, הן בפתיחת שער החצר, והן בהרמת שער החנייה שהיה סגור.

על גבי צו הכניסה ת/1, שהוגש בהסכמת הצדדים, נרשם כי "הרכז ראה את הנתינה במקום".

מהתיאור שמובא בדו"ח הפעולה ת/3 עולה, כי המפקחים הגיעו לנכס, ניגשו לשער החצר וצלצלו. לאחר שלא היה מענה, נכנסו, הגיעו לפתח הבית ודפקו על הדלת. לאחר שלא היה מענה, עשו ניסיון ליצור קשר טלפוני עם מי מהנאשמים אך לא היה מענה.

בנסיבות שנוצרו לא מן הנמנע כי אילו נמנעו המפקחים מלהיכנס לבית על מנת לאתר את העובדת, ככל הנראה הייתה היא נמלטת מהמקום.
הפקחים נכנסו לבית כאשר הם לובשים מדי פקח , תגי וכובע זיהוי. כאשר הגיעה הנאשמת לבית, שוב הזדהו הפקחים, הציגו לה את הצו והשאירו בידיה עותק, כמו כן הסבירו לנאשמת את מטרת הגעתם. לבסוף נרשם כי הנאשמת הודתה מיד כי היא העסיקה את העובדת הזרה, וכי היא יודעת שאין בידיה אשרה ודרכון (ר' גם עדות הנאשמת- עמ' 13 ש' 9-15).

אין כל הוכחה לפגיעה כלשהי ברכוש
.

לנוכח האמור, אינני מוצא כי התקיימו בנסיבות דנן פגמים שיש כדי להביא לביטול כתב האישום, מחמת "הגנה מן הצדק".

הליך חקירה מעצם טבעו, נעשה לעתים תוך אי נוחות לצדדים שלישיים, לרבות הנחקרים. כאן נעשו נסיונות לכניסה לנכס בנוכחות הנאשמים, ובדלית ברירה הדבר נעשה בדרך אחרת.

אשר לזהותה של העובדת
- דומה כי בסופו של יום הוכחה זהותה של העובדת. באמצעות הראיות שהוגשו (ת/4-ת/8), הוכח כי מדובר בעובדת העונה לשם
teedeva fatima
מס' דרכון: 389616, גם אם זו נכנסה את גבולות הארץ בזהות שאולה (ת/7- ת/8). מה גם שממילא הנאשמת הודתה כאמור, בהעסקתה של עובדת זרה ללא רישיון כדין.

האם הוכחו יסודות העבירה?

סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים
קובע כי:

”(א)
מעביד שעשה אחד מאלה –
(1)
העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח
חוק הכניסה לישראל,
והתקנות לפיו;...".
(2)
העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף1יג, דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977,
וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד, דינו מאסר שנה או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין,התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה."

כלומר, יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת, העבדה שלא כדין, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, הם כדלקמן:

(א)

"העביד"
(ב)
"עובד זר" - לצורך יסוד זה הביאה המאשימה תעודת עובד ציבור בנוגע למעמדה של העובדת בישראל;
(ג)
"שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" - גם יסוד זה מוכח באמצעות תעודת עובד הציבור.


באשר ליסוד הנפשי הנדרש, כבר נקבע כי: "נדרש יסוד נפשי מסוג "מודעות", ומודעות זו מתקיימת גם בנסיבות של "עצימת עיניים" (
רע"פ 10556/03
דוד סעדיה - מדינת ישראל
, לא פורסם, מיום 19.12.04).

חזקה שהיא בבחינת כזו הניתנת לסתירה היא, כי הבעלים/המחזיק של הנכס שבו נמצא העובד הזר מועסק, שלא כדין, הוא גם המעסיק.

וכפי שקבע בית הדין הארצי, לא אחת:
נקודת המוצא במקרה של עובד משק בית היא שיחסי העבודה נקשרו בינו ובין המחזיקים בבית שהם אלה אשר נהנים מעבודתו. בהעדר ראיה לסתור, משק הבית הוא בבחינת שותפות שהשותפים בה- בני הזוג, יחד ולחוד, הם מעסיקיו של העובד.

אין מחלוקת כי בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, העובדת לא היתה אזרחית או תושבת ישראל, ולא היתה רשאית לעבוד אצל הנאשמים (ר' לעיל ת/4-ת/8).

באשר לנאשמת
- הרי שזו הודתה למעשה בהעסקתה של העובדת (ת/3, ת/9) ואף אישרה כי היתה מודעת לכך שהעובדת מועסקת אצלה שלא כדין (עמ' 3 ש' 15-16, עמ' 12 ש' 5-10, 24-29, עמ' 13 ש' 25).

לאור האמור, הרי שבמקרה של הנאשמת, הוכח בעליל הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי, ויש מקום להרשיעה בביצוע העבירה. אשר למצבם הרפואי של מי מהילדים ו/או מצבה הנפשי של הנאשמת, הרי שאלה טיעונים שאינם רלוונטיים לעניין ההרשעה, והנאשמת תהא רשאית להעלותם ויישקלו במסגרת גזירת העונש.

באשר לנאשם
- לאחר שמיעת העדויות (ר' עדות הנאשמת- עמ' 11 ש' 14-24, עמ' 12 ש' 32, עמ' 13 ש' 2-6, עדות הנאשם- עמ' 15 ש' 16-23) בחינת הראיות שהוגשו, והפסיקה מן העת האחרונה של בית הדין הארצי לעבודה, הרי שאין מנוס מהרשעתו גם של הנאשם. ייתכן כי חלקו של הנאשם בהעסקתה של העובדת היה נמוך משמעותית מזה של רעייתו, אולם הפסיקה קובעת שגם "עצימת עיניים" מהווה רמה של כוונה ("פזיזות") המספקת להרשעה במשפט פלילי. ההסתמכות של הנאשם
על כך שרעייתו היא זו שאחראית בכל הכרוך בהעסקתה של העובדת הזרה, לא גרעה מחובתו של נאשם זה לבדוק אם אכן מדובר בהעסקה חוקית, בייחוד כשמדובר בתקופת העסקה ארוכה שבה העובדת התגוררה בביתם (עמ' 16 ש' 1-5).

לאור האמור, הרי שגם באשר לנאשם התקיימו יסודות העבירה של העסקת עובדת זרה שלא כדין.

אין חולק כי העובדת לא בטחה בביטוח רפואי, ללא כל נימוק או הצדק, ולכן יש מקום להרשיע את הנאשמים, גם בעבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי.


סוף דבר
:

אני מרשיע את הנאשמים בעבירות לפי סעיף 2 (א) (1) ו-(2) ו- 2(ב) (3)לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.


נקבע לטיעונים לעונש ליום 1/5/18 בשעה 10:00.


ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, (18 ינואר 2018
)
, בהעדר הצדדים.










העז בית דין אזורי לעבודה 50097-03/14 מדינת ישראל נ' גיא כהן, ליהי כהן (פורסם ב-ֽ 18/01/2018)