פסקי דין על דורון פרידמן | פסקי דין על ד. פרידמן הפקות | פסקי דין על גולן כהן

57680-12/17 עע     05/02/2018




עע 57680-12/17 דורון פרידמן, ד. פרידמן הפקות בע"מ נ' גולן כהן








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 57680-12-17
ע"ע 40456-01-18



ניתנה ביום

05 פברואר 2018

1
.
דורון פרידמן
2
.
ד.פרידמן הפקות בע"מ
המבקשים

-

גולן כהן
המשיב


בשם המבקשים: עו"ד שי אליאס

בשם המשיב: עו"ד רז מנגל


ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר
1.
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב
יפו(השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר יהונתן דקל ומר צבי שטרן; סע"ש 35237-10-15) מיום 27.11.17, במסגרתו חויבה המבקשת 2 (להלן- המבקשת וגם החברה) לשלם למשיב פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצויי הלנת שכר בסך כולל של 190,612 ש"ח. מנגד חויב המשיב לשלם למבקשת תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,208 ש"ח.

הרקע לבקשה
2.
המבקשת היא חברה העוסקת בהפקות וייצוג אומנם ברחבי הארץ, אשר התאגדה בחודש יולי 2009, כאשר המבקש 1 (להלן- המבקש וגם המבקשים) הוא הבעלים והמנהל הרשום של החברה. המשיב, איש שיווק ומכירות, החל מחודש אוגוסט 2006 הועסק על ידי המבקש במסגרת עסקו באופן אישי. החל מחודש יולי 2009, בעקבות העברת הפעילות העסקית של המבקש לחברה, המשיב הועסק על ידי החברה. המשיב קיבל שכר בסיס באמצעות תלוש משכורת, ועמלות המכירות ותגמולים נוספים בחשבונית נפרדת, כשבינואר 2014 קיבל העלאה בשכרו. ביום 3.8.15 או בסמוך לכך התרחשה תקרית אלימה בין המשיב לעובד חדש בשם אייל (כשהצדדים חלקו באשר לתוכן האירוע). בעקבות האירוע הגיע המשיב לביתו של המבקש והודיע על רצונו להתפטר. לאחר קיום הליך שימוע הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה מתקבלת התפטרותו של המשיב תוך שמירה על זכויותיו, וכי יסיים עבודתו בסוף חודש ספטמבר 2015, שהוגדר כחופשה בתשלום. ביום 30.8.15 קיבל המשיב מכתב שכותרתו "הפסקת עבודה" בו צוין כי בניגוד לסיכום, הוא פנה ללקוחות החברה שעבדו מולו וסיכם על הפסקת עבודתן מול החברה ועל המשך עבודתן איתו ואף ביטל הופעות מסוף חודש אוגוסט. לכן התבקש ליצור קשר עם הלקוחות ולהודיע כי עם עזיבתו יקיים חפיפה מולם ומול החברה. המשיב הודיע למנהלת החשבונות הגב' קרן שלום כי אינו מתעתד להגיע לעבודה החל מיום 30.8.15, וכי הוא אינו מעוניין בקבלת התשלום עבור חודש ספטמבר.
3.
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בבית הדין האזורי לתשלום פיצויי הלנת שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה וזכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. המבקשים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לפיצוי בגין אובדן הכנסות שנגרם להם עקב מעשיו של המשיב, שפעל באופן יזום "לגנוב" לקוחות מהחברה, לפיצוי בגין נזקים כלכליים ותדמיתיים ופגיעה במוניטין החברה עקב רשלנות המשיב ועבירות משמעת, לפיצוי בגין גניבת סוד מסחרי, לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת וכן לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע.
4.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיב בחלקה, ואילו התביעה שכנגד נדחתה, למעט תשלום דמי הודעה מוקדמת, כאמור. בית הדין האזורי קבע כך:

א.
נסיבות סיום העסקת המשיב
– בית הדין קבע כי המשיב לא הוכיח הרעת בתנאי העסקתו או יחס מבזה והתנכלות כלפיו, וגם לא הביא ראיה לכך שהחלק בשכרו המורכב מעמלות מכירה נפגע בתקופה שבסמוך להתפטרותו. כן נקבע כי גם גרסת המבקשים ביחס להתנהלותו של המשיב ולעבירות משמעת שלכאורה ביצע (איחורים, אי מילוי שעות העבודה ועוד) לא הוכחה, ולא הוצג כל מכתב התראה או נזיפה שנשלח למשיב ולא הוצגה אף תלונה מצד עובדי החברה. עם זאת, שוכנע בית הדין , לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי רצון הצדדים היה לסיים את קשרי העבודה ביניהם ולהגיע לעמק שווה, כך שהמשיב רצה לצאת לדרך חדשה ואילו המבקש ביכר שהמשיב יסיים את עבודתו בחברה לאור ליקויים בהתנהלותו מולו, ובהתאם לכך הוסכם שלמשיב ישולמו פיצויי פיטורים חרף התפטרותו, תוך שמירת זכויותיו.
ב.
שכר קובע של המשיב
– נקבע כי, בהתאם לפסיקה, עמלות המשולמות על בסיס אחוזים ממחזור המכירות או מן הרווחים הן חלק מהשכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים, זאת להבדיל מבונוס אישי; הוכח שהעלאה בשכרו של המשיב חלה על החלק של שכר הבסיס ועל החלק של העמלות; אין כל נפקות לאופן בו שולמו העמלות למשיב ויש לראות בהן כחלק משכרו של עובד, שכן לא עלתה מצד המבקש כל טענה שהמשיב ניהל עסק עצמאי שבמסגרתו סיפק את שירותיו לחברה, והטענה העיקרית היתה שהמשיב מעל באמונה של החברה ו"גנב" את לקוחותיה. כפועל יוצא מכך נקבע כי
בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יש לכלול
סכומים שקיבל המשיב כעמלות מכירה או תשלומים בעד ניהול הצגה, ללא תגמולים ובונוסים שקיבל בגין עמידה ביעדים.
ג.
רציפות העסקת המשיב
–נקבע כי מתחילת ההתקשרות בין הצדדים בשנת 2006, ביצע המשיב את אותה עבודה שביצע לאחר מכן כעובד החברה; וכי מתלושי השכר שהוגשו לא ניתן ללמוד שבשלב כלשהו במעבר מפעילות המבקש כעוסק לפעילותו במסגרת חברה נערך למשיב גמר חשבון ושולמו לו פיצויי פיטורים. לפיכך נקבע כי יש לראות בכל תקופת עבודתו של המשיב מחודש אוגוסט 2006 ועד לחודש אוגוסט 2015 כתקופה רציפה אחת בגינה הוא זכאי לפיצויי פיטורים. אשר לגובה התשלום קבע בית הדין כי אומנם הצדדים לא הציגו דוח עמלות וחשבוניות המס; כי המשיב ביסס תחשיבו על תלושי השכר ועל דו"ח שיקים שהתקבל מהבנק, שמהם לא ניתן היה ללמוד על מהות התשלומים ששולמו; וכי המבקשים לא הגישו תחשיב נגדי ולא העלו כל טענה כנגד. לאור זאת, קיבל בית הדין את התחשיב המשיב ופסק לזכותו סך של 137,240 ש"ח בגין פיצויי פיטורים (כששכרו הממוצע (שכר בסיס ועמלות) ב - 12 החודשים האחרונים עמד על 21,814 ש"ח, ותוך הפחתת הסכומים שהפרישו לקרן הפיצויים בסך 24,533 ש"ח).
ד.
דמי הבראה

- נקבע, בהסתמך על תלושי שהשכר, שלמעט בחודשים נובמבר 2013 ודצמבר 2014, לא שולם למשיב, בכל תקופת העסקתו, סכום כלשהו בגין רכיב זה. לפיכך, נקבע כי המשיב זכאי ל- 14 ימי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, בסך 5,292 ש"ח.
ה.
פדיון חופשה
- נקבע, כי המבקש לא הציג פנקס חופשה וכי מתלושי השכר לא ניתן ללמוד על ניצול ימי חופשה. עוד נקבע כי הטבלה שהציג המבקש ביחס לניצול ימי חופשה כביטוי לחסר בשעות עבודה במשרד, אינה אותנטית, לא נערכה בזמן אמת, וכי עבודת המשיב לא הסתכמה בשעות עבודה במשרד, אלא גם בעבודה מהבית, כפי שעלה מעדותו שנתמכה בעדות מנהלת המשרד ומנהלת חשבונות בחברה, גב' שלום. בהתחשב בתקופת ההתיישנות והוותק שצבר, נקבע כי המשיב זכאי ל- 48 ימי חופשה, בסך 46,080 ש"ח (כשממוצע השכר -שכר בסיס ועמלות- ב- 12 החודשים האחרונים עמד על 960 ש"ח ליום).
ו.
יתרת שכר עבודה
– נקבע כי שכר עבודה בגין חודש אוגוסט 2015 שולם ביום 23.12.15, בעוד שצריך היה להשתלם עד ליום 10.9.15; הסבר החברה לפיה המשכורת היתה מוכנה במועד אך המשיב לא בא לקחתה נדחה, ונקבע כי היה עליה לדאוג לשלוח למשיב את ההמחאה במועד כפי שעשתה מאוחר יותר. לאור האמור, ובהתחשב בעקרון המידתיות בהפעלת שיקול הדעת על פי ההתאמה בין המטרה לבין האמצעי והיחס בין הפגיעה להשגת התכלית, נקבע כי על החברה לשלם למשיב פיצויי הלנת שכר מופחתים בסך של 2,000 ש"ח. זאת תוך התחשבות
בהפרשי פיצויי הפיטורים שקיבל המשיב ובהתאם להסכמת הצדדים ועל אף שלא היה זכאי לכך על פי דין. יתר רכיבי התביעה נדחו.
ז.
הודעה מוקדמת
– התקבלה עדותו אמינה של המבקש לפיה המשיב
היה אמור לעבוד עד סוף חודש אוגוסט ולעשות חפיפה מהבית בחודש ספטמבר. עוד נקבע כי המשיב עצמו הבין שהוא מחויב לעבודה, וגם לא ביצע חפיפה ולא העביר לגב' קרן שלום את הנושאים שהיו תחת טיפולו ובכלל זה רשימת הלקוחות והטלפונים והליינים עליהם עבד. בנסיבות אלה בהן המשיב התפטר מעבודה ואף החליט על דעת עצמו לוותר על תקופת החופשה בתשלום ולא לבצע חפיפה כמוסכם עמו, נקבע כי הוא חייב לשלם לחברה תמורת הודעה מוקדמת בסך 5,208 ש"ח.
ח.
התביעה שכנגד
- אשר להתנהלות המשיב נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שהמשיב גרם לחברה נזקים כלכליים ותדמיתיים בכך שהתרשל בעבודה, או שעבר עבירות משמעת חמורות. בקשר לכך נקבע כי במהלך תקופת העבודה הארוכה, המשיב קיבל לידיו אחריות מקצועית רבה, מילא תפקיד חשוב בחברה ואף זכה לעמלות גבוהות ולהעלאה בשכרו; גרסת המשיב באשר לשעות הרבות שהקדיש לעבודה מעבר לשעות נוכחות במשרד, לא נסתרה; אף העובדה שהיו אומנים שבחרו להמשיך ולעבוד עם המשיב לאחר עזיבתו את החברה מלמדת שהוא היה מוערך מן הפן המקצועי.
אשר לעילה של לשון הרע נקבע כי הטענה לפיה המשיב פנה ללקוחות החברה וביקש שיעברו לעבוד עמו לא הוכחה; הטענות בעניין זה היו כלליות ובלתי מפורטות וגם לא הובא עד מבין הלקוחות על מנת שיעיד על העובדות הרלוונטיות. גם הטענות בעניין אובדן הכנסותיה של החברה בעקבות "גניבת" לקוחות נדחו ונקבע כי אין ללמוד מתמלולי ההקלטות שהוצגו כי המשיב פנה אל הלקוחות ושכנע אותן לעבור לעבוד ישירות עמו, אלא היה מדובר בהופעות שנסגרו למשך חודש וכי הן לא החליטו לגבי ההמשך; החברה לא הציגה הסכם הגבלת תחרות שנחתם מול המשיב ולא הוכיחה שהוא שידל את הלקוחות לעזוב את החברה ולעבור לעבוד איתו, ומכל מקום לא הוכחו הנזקים הנטענים. גם התביעה בעילה של גניבת סוד מסחרי וגניבת עין, נדחתה, בהיעדר הוכחה.

ט.
בהתחשב במכלול נסיבות ובכלל זה בכך שהמשיב לא היה זכאי לפיצויי פיטורים אלמלא הבטחתו של המבקש, נקבע כי
כל צד יישא בהוצאותיו.
5.
ביום 27.12.17 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, ומספר ימים לאחר מכן, ביום 4.1.18 הגישו את הבקשה שלפניי במסגרתה עתרו לעכב את ביצועו של פסק הדין או להורות על הפקדת הסכום הפסוק בחלקו או במלואו בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור. להשלמת התמונה יצוין כי גם המשיב הגיש ערעור מטעמו (ע"ע 40456-01-18).


הבקשה וטענות הצדדים
6.
המבקשים טוענים כי
סיכוייהם לזכות בערעור טובים, שכן בית הדין האזורי לא דן בסוגיות מהותיות מבחינה משפטית וגם התעלם מראיות שהוצגו בפני
ו והביא לקיפוח של זכויותיהם הדיוניות. באשר לתשלום פיצוי פיטורים נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שמחד פסק שהמשיב זכאי לתשלום פיצויי פיטורים למרות שהתפטר ומאידך חייב אותו לשלם לחברה דמי הודעה מוקדמת; המבקש מעולם לא התחייב לשלם למשיב פיצויי פיטורים, וגם אם היתה הסכמה כזו, במיוחד בנסיבות בהן המשיב היכה עובד אחר של החברה באופן קשה, סירב לבצע חפיפה, ואף גנב סודות החברה ופגע במוניטין שלה. בכל הנוגע לתקופת העסקה ותנאיה, נטען כי החברה העסיקה את המשיב החל משנת 2009, וקודם לכך הוא היה "פרילנסר" ומעולם לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין המשיב; המשיב תבע את המבקש, כנושא משרה בלבד, תוך התעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומן הצורך לבסס עילה להרמת מסך מעל החברה; המשיב קיבל שכר עבודה קבוע כעובד בחברה ואת העמלות קיבל כעצמאי, ולכן שגה בית הדין בקובעו כי שכרו כלל בנוסף לשכר בסיס גם עמלות, תוך התעלמות מהעדויות והראיות שהוצגו בפני
ו לרבות חשבוניות; המשיב לא ביצע את אותה עבודה ואת אותו תפקיד תחת שני המעסיקים, ואף שעות עבודתו היו שונות. עוד נטען כי לא היה מקום לפסוק פיצויי הלנה, שכן המשיב עצמו היה אחראי לעיכוב בתשלום משכורתו האחרונה; המשיב העיד שקיבל את מלוא דמי הבראה בשנתיים האחרונות; המשיב ניצל את ימי החופשה כפי שעלה בתלושי השכר ודו"ח חופשה בטבלה שהגישה החברה.
אשר לתביעה שכנגד נטען כי הוכח שהמשיב גרם לחברה נזקים רבים, בהם הודה בחקירה הנגדית; הוכח כי כשהיה עובד של החברה, פנה המשיב ללקוחותיה והודיע על עזיבתו וביקש כי יעברו לעבוד עימו, תוך מתן תנאים מיטיבים והכל כדי לשכנע אותן להפר את הסכמי העבודה עם החברה ולעבור לעבוד מולו; בית הדין התעלם מהראיות והעדויות בדבר אובדן הכנסות של החברה; הוכח שהמשיב גרם לחברה נזקים בשל רשלנותו בעבודה ועבירות משמעת רבות שביצע וגם מהתנהגות אלימה ופוגענית כלפי המבקשים והעובדים האחרים; הוכחה גניבת עין, שכן המשיב פעל להתחרות בחברה באופן ישיר ואגרסיבי, ופנה ללקוחותיה, תוך פגיעה במוניטין שלה והפרה בוטה של חובת איסור התחרות וחובת הסודיות; המשיב אף הודה שגזל לקוחות החברה והכנסות.
7.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי קיים חשש שככל שישלמו למשיב את הסכום הפסוק, העומד על סך של כ- 200,000 ש"ח, ולאחר מכן יתקבל ערעורם, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהיפרע ממנו. בתוך כך הוצג תצהיר של המבקש ממנו עולה כי המשיב הוא אדם קשה יום, ואין לו כספים או נכסים מלבד חובות רבים. עוד נטען כי המשיב נטש את דירת המגורים שלו בתל אביב ועבר להתגורר להוד השרון עם אימו, בשל היעדר אפשרותו לשאת בתשלומי השכירות וההוצאות הכרוכות בכך. כן צוין כי המשיב נקלע למצוקה כלכלית, הפחית משמעותית את הפעילות שלו, ואין לו מקורות הכנסה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשים, הפגיעה הכלכלית והתדמיתית בהם תהיה עצומה ואין כל סיכוי לקבל את הכספים בחזרה, בעוד שלמשיב לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

8.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי מדובר בהמשך התנהלותם השערורייתית של המבקשים, כשהם ממשיכים לטעון כנגדו דברי גידוף נואלים. עוד טוען המשיב כי המבקשים לא בחלו בשום אמצעים בבקשתם, לרבות הגשת תצהיר כוזב והעלאת טענות עובדתיות סותרות, תוך הכפשה חמורה של שמו. כן נטען כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי, שכן בעוד שפסק הדין ניתן ביום 27.11.17, הבקשה הוגשה רק ביום 4.1.18, לאחר שנמסרה למבקשים האזהרה מתיק הוצאה לפועל, דבר שגרם לו נזק. לטענת המשיב, מלבד העובדה שהשיהוי גרם למשיב נזק תוך הטלת הוצאות כבדות בשל נקיטת הליכי הוצאה לפועל, יש בשיהוי כדי ללמד על השלמה עם המצב הקיים, בהתאם לפסיקה.
לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור אפסיים,
שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, המבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שבהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי במסגרת כתב ההגנה, המבקשים לא הכחישו את עצם זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים, וחלקו אך ורק על גובה הפיצויים, ובלשונם "הנתבעת שילמה לתובע את פיצויי הפיטורין כפי שהגיעו לו בהתאם לסכומים שהצטברו בקופת הפנסיה ובהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים..."; טענת המבקשים לפיה הסכמתם לשלם למשיב פיצויי פיטורים היתה תחת "תנאים מתלים", מהווה הרחבת חזית אסורה, שנולדה לראשונה בבקשה זו; הקביעה בדבר רצף ההעסקה של המשיב היא קביעה עובדתית, מבוססת על ראיות בכתב, וסיכויי התערבות בה נמוכים עד לא קיימים; הטענה לפיה המשיב לא ביצע את אותה עבודה תחת שני המעסיקים לא נטענה בבית הדין קמא ומהווה הרחבת חזית אסורה, וממילא לא הוכחה; קביעותיו של בית הדין קמא לעניין ,השכר הקובע" היו נחרצות, מבוססות ומפורטות; המשיב היה איש מכירות, וכמקובל עיקר שכרו היה עמלה המשולמת על בסיס אחוזים כחלק ממחזור המכירות/רווחים, כטענתו שלא נסתרה, ולכן מהווה חלק מהשכר הקובע, על אף ששולם כנגד חשבונית; הטענה כי המבקש מעולם לא העסיק את המשיב מנוגדת לחומר הראיות ולקביעות העובדתיות של בית הדין קמא; המבקשים טענו בכתב ההגנה ששילמו את דמי ההבראה רק בגין השנים 2013-2014, ולמעשה הודו שלא שילמו את רכיב זה בגין שנת 2015; הטענות בעניין פסיקת פיצויי הלנת שכר וימי החופשה מנוגדות לקביעותיו העובדתיות של בית הדין, אשר התבססו על חומר הראיות והתרשמות מהעדים; בית הדין דחה את התביעה שכנגד תוך שקבע עובדתית שכל הראיות לעניין "הנזקים" הנטענים פעלו כנגדם.
9.
אשר למאזן הנוחות נטען כי טענות המבקשים בדבר מצבו הכלכלי של המשיב לא נתמכו בכל תשתית עובדתית, אלא בתצהירו הכוזב של המבקש, מנהל החברה, כשטענותיו נטענו בעלמא, ללא ראשית ראיה. בקשר לכך נטען כי מצבו הכלכלי של המשיב מעולה, כשבחשבון הבנק שלו יתרה בסך של 192,306 ש"ח; הוא רכש רכב חדש שנת ייצור 2016, תמורת סך של 97,000 ש"ח; המשיב לא עבר להתגורר עם אמו, אלא העתיק את מגוריו לרמת השרון, ושם שכר דירה משלו, יקרה יותר מהקודמת ובכך שהגדיל את הוצאותיו, וגם הוא מסייע כלכלית לאמו האלמנה; המשיב לא רק שממשיך בפעילות של מכירת הופעות אמנים למועדונים, אלא בעת האחרונה הגדיל את תחומי פעילותו למכירת הופעות גם לרשויות המקומיות. כן צוין כי לא ייתכן שבעל דין שהוכיח בראיות שהוא משקר פעם אחר פעם על מנת להשיג את מטרתו, יזכה לפריבילגיה יוצאת דופן של עיכוב ביצועו של

פסק דין
כספי. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, אין מנוס מדחיית הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות על הצד הגבוה ביותר.
המבקשים מציינים בתשובתם כי במסמכים שצירף המשיב לתצהירו יש ניסיון להטעות את בית הדין בנוגע למצבו הכלכלי ולכן הם עומדים על חקירת המשיב בעניין זה. לטענתם, המשיב לא הוכיח ששכר דירה ברמת השרון לבד; הרכב שרכש משועבד לבנק לאומי, והוא גם הפחית משמעותית את הפעילות העסקית שלו חרף אסמכתאות שהציג לגבי מכירת הופעות לרשויות המקומיות, ולא הציג דו"חות מס, המשווים בין הכנסותיו לעבר לבין הכנסותיו כיום. בנסיבות אלה, כך נטען, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין הפגיעה הכלכלית והתדמיתית במבקשים תהיה עצומה ולא יהיה כל אפשרות לקבל את הכספים בחזרה ולהיפרע מהמשיב.

הכרעה
10.
ראשית אציין, כי אומנם במקרים המתאימים, עצם הגשת הבקשה בשיהוי די יהא בה כדי לדחות את הבקשה (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ. כהן (10.11.09); עב"ל 27849-09-13 המוסד לביטוח לאומי – מרדכי ואנונו (15.7.14)). אולם, במקרה שלפני לא שוכנעתי כי הגשת הבקשה כשבוע לאחר הגשת הערעור, מהווה שיהוי המצדיק את דחיית הבקשה.
11.
לגופה של בקשה
, נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך

(ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).
כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14); להלן: עניין מנורה). לצורך כך לא די בהעלאתן של טענות כוללניות אלא נדרשת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככלל תוך תמיכתה בתצהיר (ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני (30.5.13)). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (שם), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).

12.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לבקשה, וזאת מן הטעמים הבאים:


לעניין סיכויי הערעור
–
לב הערעור הוא סכום פיצויי הפיטורים, שהקביעות לגביו מושתתות בעיקרן על התרשמותו של בית הדין מהראיות שהוצגו בפני
ו וממצאיו העובדתיים לגבי נסיבות התפטרותו של המשיב
תוך רצון הדדי של הצדדים לסיים את קשרי העבודה ביניהם, ובהתאם לכך הסכמה בדבר תשלום פיצויי פיטורים חרף התפטרות
המשיב.
מדובר בקביעה עובדתית בעיקרה הנסמכת, בין היתר, על התרשמותו של בית הדין האזורי מהעדים ששמע ומכלל הראיות שהוצגו לו,וכן על סמך נטלי ראייה. לפיכך לא מצאתי כי סיכויי הערעור מצדיקים בפני
עצמם את קבלת הבקשה. אשר לקביעה בדבר השכר הקובע -גם
זו נובעת מהתרשמותו של בית הדין מהעדים ששמע ומכלל הראיות שהוצגו לו ובמיוחד בהעדר ראיות לסתור מצד המבקשים, וכידוע ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בעניינים מסוג זה.
אשר ליתר הזכויות,
הנטל להוכיח תשלום רכיבים שונים היה מוטל על המבקשים, והם לא עמדו בנטל זה. כך גם בכל הנוגע לתביעה שכנגד, אשר נדחתה בהיעדר הוכחה.

בהתחשב בכל זאת, לא מצאתי כי סיכויי הערעור עומדים בפני
עצמם כמצדיקים עיכוב ביצוע.


לעניין מאזן הנוחות

–
נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה לפי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו.
אין להתעלם מכך שמדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני זמן רב, ובדרך כלל אין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין
כי המשיב זכאי להן.
בנוסף, המבקשים לא הוכיחו
כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מתשלום הסכום הפסוק באופן מידי
.

מעבר לכך המשיב הוכיח, תוך הצגת דף יתרת חשבון בנק שלו, שיש באפשרותו להחזיר את הסכום הפסוק, ככל שיפסק כך. כן צוין כי גם אם
גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור, לא מצאתי כי במקרה זה יש בכך על מנת להצדיק עיכוב ביצוע, בניגוד לכלל שפורט לעיל.

13.
סוף דבר

-
משלא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסך של 4,000 ש"ח, לתשלום בתוך 30 יום מהמצאת החלטה זו לידיה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום,
כ' שבט תשע"ח (05 פברואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.














עע בית הדין הארצי לעבודה 57680-12/17 דורון פרידמן, ד. פרידמן הפקות בע"מ נ' גולן כהן (פורסם ב-ֽ 05/02/2018)