פסקי דין על דירה ג'י.ברמות בע"מ | פסקי דין על דוד שטרן

63080-09/14 א     11/02/2018




א 63080-09/14 דירה ג'י.ברמות בע"מ נ' דוד שטרן








בתי המשפט

בית משפט השלום בירושלים
לפני
כב' השופטת
עינת אבמן-מולר
ת"א 63080-09-14
11 פברואר 2018




בעניין:
דירה ג'י. ברמות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אייל אייכל



התובעת



נ
ג
ד



דוד שטרן


ע"י ב"כ עו"ד שפרה גיטלמן ואח'


הנתבע





פסק דין

לפניי תביעה לסילוק ידו של הנתבע מחצר/חניון המקרקעין המצויים ברחוב הלל 31 בירושלים, וחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים.

רקע עובדתי וגדר המחלוקת
התובעת והנתבע הם בעלי זכויות בנכס מקרקעין, הידוע כגוש 30049 חלקה 14, הנמצא ברחוב הלל 31 בירושלים. מדובר בבניין בן שלוש קומות וחצר צמודה המשמשת כחניון. התובעת היא בעלים של 6/7 מתת חלקה 1 ותת חלקה 3, המשמשים למשרדים (1/7 שייכת לחברת וישנו בע"מ
). הנתבע ובת-זוגו הם הבעלים של תת חלקה 2, שהיא חלק מקומת הקרקע בבניין.

בעבר התנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים בנוגע לשימוש בחצר הבניין. לאחר שניתן

פסק דין
בעניין זה בבית המשפט המחוזי - אשר ביטל את המכרז של רשות הפיתוח למכירת יחידה 1 והחצר הצמודה לה, בו זכתה התובעת – הגישו הצדדים ערעורים הדדיים. בשלב זה ובטרם נדונו הערעורים, הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לזכויות בחצר הבניין, שקיבלה תוקף של

פסק דין
ביום 15.8.04. בהתאם למוסכם, התובעת היא הבעלים של 6/7 מהחצר, ולנתבע (להלן גם "שטרן") ניתנה זכות שימוש בחצר הבניין במגבלות ובתנאים מסויימים. הזכות כללה הצבת מכולה בחצר הבנין ושימוש בשני מקומות חניה על בסיס "מקום פנוי" למטרת פריקה וטעינה של סחורות ממשאיות, לצורך עסקו של שטרן בלבד.

בתביעה זו טוענת התובעת כי הנתבע הפסיק להפעיל את עסקו בבניין, ומשכך פקעה זכות השימוש שלו בחצר. הנתבע טוען, מנגד, כי מעולם לא חדל להפעיל את עסקו בבניין. אמנם, חלק מתת החלקה שבבעלותו הושכרה לחנות לציוד טיולים, אך לטענתו הוא ממשיך לעשות שימוש בחלק מן הנכס לצורך עסקו, לרבות במכולה ובשני מקומות החניה.

אין חולק כי בעת שנערך הסכם הפשרה שימש כל חלק המקרקעין שבבעלות הנתבע להפעלת עסקו "מחסני שטרן" (שעיסוקו באחסנת ציוד ורכוש לפרקי זמן שונים). בחודש פברואר 2014 השכיר הנתבע חלק מהנכס שבבעלותו, לצד שלישי לצורך ניהול חנות למכירת ציוד טיולים ספורט ומחנאות (חנות "אורחה"). על פי ההסכם, בחזקת המשכיר (שטרן) נשאר חלק מסויים משטח הנכס. מדובר בחדר ששטחו 4
x
2 מ"ר עם גלריה, והכניסה אליו היא נפרדת, דרך חצר הבניין.

השאלה העולה לדיון היא האם זכות השימוש שניתנה לשטרן על פי הסכם הפשרה פקעה, כטענת התובעת, כאשר לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם שטרן ממשיך להפעיל בבניין את עסקו "מחסני שטרן", והאם במצב הדברים הקיים ועל פי ההסכם בין הצדדים עומדת לו גם כיום זכות השימוש בחצר הבניין.


זכות השימוש על פי הסכם הפשרה
על פי הסכם הפשרה בין הצדדים, התובעת (המכונה בהסכם "המשרד") היא הבעלים של 6/7 מחצר הבניין ובעלותה בשטח תהיה בלתי מוגבלת למעט הקבוע בהסכם. סעיפים 3 ו-4 להסכם מגדירים את זכותו של שטרן בחצר ואת תנאיה:

"3.א. המכולה השייכת לשטרן תמשיך להיות מוצבת בחצר במקומה הנוכחי.
ב. כמו כן יהיה שטרן זכאי לעשות שימוש בשני מקומות חניה בחצר בתנאים אלה:
(1) השימוש יהיה על בסיס "מקום פנוי", דהיינו לא מקום קבוע ומוגדר. המשרד מתחייב שלשטרן תהיה אפשרות שימוש כאמור בכל שעות היום ובצורה שלא תופרע ע"י מכוניות חונות של באי המשרד ובאופן שיאפשר פריקה וטעינה דרך דלתות היחידה שבבעלות שטרן הפונות אל החצר.
(2) השימוש יהיה לצורך פריקה וטעינה של סחורות לצורך עסקו של שטרן בלבד ויהיה מוגבל רק למשאיות.
...
4. זכות השימוש האמורה בסעיף 2 לעיל
[אין חולק כי הכוונה לסעיף 3 – ע.א.] המוענקת לשטרן הינה למלוא התקופה כל עוד יפעילו שטרן או יורשיו החוקיים בבנין את העסק – מחסני שטרן, ואינו ניתן להעברה למעט האמור בסעיף 5ג' להלן".


סעיף 5 קובע כי אם יבקש שטרן למכור את זכות הבעלות בנכס השייך לו בבניין ביחד עם זכויות השימוש בחצר, יהיה עליו להפנות כל הצעת רכישה לתובעת ולאפשר לה לרכוש את זכות הבעלות במחיר ובתנאים הזהים לאלה המופיעים בהצעה. סעיף 5.ג עוסק במצב בו התובעת אינה מעוניינת לרכוש את חלקו של הנתבע בנכס, וכך נקבע בו בין היתר:

"5.ג. סרב המשרד לרכוש את זכות הבעלות בנכס בתנאי ההצעה יהיה שטרן זכאי למכור את זכות הבעלות בנכס ביחד עם הזכויות האמורות בסעיף 2 לעיל
[הכוונה לסעיף 3 – ע.א.], למציע ההצעה במחיר ובתנאים שלא יפחתו מבחינתו מאלה שבהצעה. נמכרה זכות הבעלות בנכס כאמור בס"ק זה יהיה שטרן זכאי להעביר לרוכש, ואף בתמורה, את זכות השימוש המוקנית לו בסיכום דברים זה עפ"י תנאיה.
... ".


הנה כי כן, לנתבע ניתנה זכות להצבת מכולה בחצר ושימוש בשני מקומות חניה על בסיס "מקום פנוי", רק למשאיות ולמטרת פריקה וטעינה של סחורות, לצורך עסקו של שטרן בלבד. זכות השימוש ניתנה "למלוא
התקופה", וזאת כל עוד יפעילו שטרן או יורשיו החוקיים בבניין את העסק "מחסני שטרן". ההסכם קבע בנוסף כי זכות השימוש, על פי תנאיה, ניתנת להעברה לרוכש הבעלות בנכס, ובלבד שתינתן לתובעת זכות סירוב ראשונה לרכישת הנכס.


המסכת הראייתית
מטעם התובעת הובאו לעדות עו"ד אמנון לורך, בעל מניות ומנהל בתובעת; עו"ד יובל ברגיל, אשר ייצג את התובעת בהליכים מול הנתבע ואחרים בעניין המכרז שפורסם על ידי רשות הפיתוח; ובנוסף הוגש, באמצעות עו"ד אייכל, סרטון שצולם ביום 27.1.15, בו נראים עובדי הנתבע מוציאים ארגזים מן המכולה ומכניסים אותם לתוך הנכס. עו"ד לורך טען בתצהירו כי לאחר שנחתם הסכם הפשרה בין הצדדים, המשיך הנתבע להפעיל את עסקו מתוך חלקו בנכס במשך שנים ארוכות, והיה מפנה את החניון לאחר השעה 13:00, אז היה מסיים את עבודתו במקום. לטענת עו"ד לורך, מרבית שטח הנכס שימש לאחסנת ארגזים ורהיטים וחלקו למשרדים, לרבות הנהלת החשבונות, המזכירות וההנהלה של העסק. לדברי עו"ד לורך, במהלך השנים העסק במקום דעך, מרבית העובדים שבאו מידי יום חדלו לבוא, עיקר פעילות העסק עבר לגוש עציון ורק הנתבע המשיך להגיע למקום, עד שבחודש מאי 2013 פונה המחסן מכל תכולתו ולמשך כשנה היה המקום ריק. עו"ד לורך טען כי לאחר תקופה זו עמד החדרון ריק רוב שעות היום, כאשר מעת לעת היה הנתבע מגיע לחצר ומקפל קרטונים אותם היה מאחסן במכולה, אך גם זאת חדל הנתבע לעשות והפעילות היחידה הנצפית במקום היא "הוצאה אחת לחודש או יותר של קרטונים מקופלים מן המכולה או מן החדרון". בעדותו טען העד, כי אף שמשרדו ממוקם באותו בניין, לא ראה את הנתבע במקום במשך שנים, והביע דעתו כי כאשר נכתב בהסכם "עסק" הכוונה היא לעסק כפי שהיה בעת חתימת הסכם הפשרה, ומעת שהושכר חלק הארי של הנכס לצד שלישי הרי שלא ניתן לומר כי נעשה בנכס שימוש לצורך עסקו של הנתבע. גם עו"ד יובל ברגיל, אשר ייצג את התובעת בהליכים שהובילו בסופו של יום לחתימה על הסכם הפשרה, טען כי כוונת הצדדים בהסכם היתה שהעסק "מחסני שטרן" צריך להמשיך לפעול מתוך הבניין במתכונתו באותה עת או בשינויים לא משמעותיים. לטענת עד זה, מהתרשמותו כמי שעובד במשרד הסמוך ועובר בחניון מידי יום, השימוש שנעשה היום בנכס הוא לא השימוש אליו התכוונו הצדדים שכן העסק אינו פעיל עוד במקום ובמקומו פועלת החנות "אורחה". בעדותו הדגיש העד כי ההסכם הוא תולדה של הליכים משפטיים בהם טען הנתבע כי לצורך הפעלת עסקו הוא צריך גישה לפריקה וטעינה של משאיות.

מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו, בנו נדב שטרן העובד בעסק, ועו"ד אהוד איזנברג, אשר ייצג את הנתבע בהליכים המשפטיים. הנתבע אישר בתצהירו כי השכיר חלק מהנכס שבנדון לחנות "אורחה", אך טען כי הדבר נעשה בנוסף לשימוש שמחסני שטרן עושה בנכס ולא במקום אותו שימוש, וציין כי לעסק כניסה נפרדת וגישה למכולה בחצר ולמשאיות הבאות לפרוק ולטעון. לטענת הנתבע, אף כי העסק פועל בנכס בהיקף קטן יותר מבעבר, מעולם לא חדל להפעיל את עסקו במקום. הנתבע טען כי המקום משמש, בין היתר, כמשרד, בו עשה שימוש יומיומי לעבודת הניהול, לרבות פגישות עם לקוחות וספקים, עד לחודש מאי 2015 (לרבות בתקופה בה הוגשה התביעה), שאז חלה בליבו ואושפז. בתקופה בה חלה, כך טען, המשיך המקום לשמש לאחסון, הכנת ארגזים והעמסה, כאשר שטח המשרד משמש כעת לאחסון קרטונים וחפצים. הנתבע הוסיף וטען כי על פי הסכם הפשרה אין עליו כל איסור להשכיר את שטח הנכס, כל עוד הוא ממשיך לעבוד מתוך המקום במסגרת עסקו – מחסני שטרן, וכי זכות השימוש שניתנה לו על פי הסכם הפשרה אינה קשורה להיקף השימוש או המכירות של מחסני שטרן . בעדותו הבהיר מר שטרן כי החלק בנכס המשמש כיום את העסק הוא חדר בגודל של 4
x
2 מ"ר, עם גלריה גבוהה המשמשת למספר אחסונים קטנים, המתחלפים אחת לכמה זמן, והמכולה בחצר משמשת לאחסון קרטונים ריקים וחומר אריזה.
עו"ד איזנברג, אשר ייצג את הנתבע בהליך בו נחתם הסכם הפשרה שבנדון, העיד כי הסכם הפשרה נחתם לאחר שיחות רבות ודרישות שונות מהצדדים, שחלקן נכנסו להסכם וחלקן לא. עו"ד איזנברג הצביע על העובדה שכחלק מהפשרה הוסכם כי רשות הפיתוח תשלם לתובעת 110,000 ₪ כפיצוי "בגין ירידת ערך זכויות המשרד במקרקעין שנגרמה למשרד עקב הסכם פשרה זה", סכום המהווה כחמישית מהסכום ששילמה התובעת לרשות הפיתוח במסגרת המכרז בגין 6/7 מת"ח 1 והחצר הצמודה לה. כן נקבע כי שטרן יוכל למכור את זכות השימוש שלו בחצר ביחד עם זכויותיו בת"ח 2. עו"ד איזנברג העיד בנוסף, כי במהלך שנות היכרותו עם הנתבע, העסק מחסני שטרן לא פעל מאתר אחד בלבד אלא ממספר אתרים אשר השתנו בהיקפם ובמיקומם במהלך השנים (סעיף 13 לתצהיר; עמ' 28 לפרוטוקול שו' 23-19). לדבריו במהלך השנים 2015-2014 נפגש מספר פעמים עם הנתבע ועם בנו העובד עמו במשרד המדובר ברחוב הלל. עו"ד איזנברג הפנה להסכם עם "אורחה", המתייחס לחלק במושכר "שנשאר בידי המשכיר" ומחייב את השוכר להירשם בעירייה כמחזיק "לרבות החלק בו יושב המשכיר", ולדבריו נכון למועד הגשת התביעה הנתבע אכן ישב ועבד בחלק הנכס האמור. עו"ד איזנברג טען כי במסגרת הסכם הפשרה לא נקבעו כל אמות מידה בנוגע להיקף הפעילות של העסק ואין לקרוא לתוכו את שלא נאמר בו. בעדותו הוסיף עו"ד איזנברג והשיב כי לשיטתו זכות השימוש בחצר פוקעת רק אם שטרן לא מפעיל את העסק בכלל (עמ' 26 שו' 31-23). עו"ד איזנברג נשאל לגבי ביקוריו במקום והשיב כי "יש שם משרד שהוא לא המשרד הענק ביותר שראיתי אבל יש שם משרד בגודל ששנינו ישבנו שם ברווחה, כולל שולחנות, מקרר, עוד גלריה לאחסון. יש שם שטח לא קטן בכלל". על פי עדותו, כאשר הגיע למקום ראה ארגזים בגלריה (עמ' 27 שו' 24-15).
מר נדב שטרן, בנו של הנתבע, העיד כי הוא אחראי על תחום ההובלות בחברה וכי במסגרת תפקידו הגיע מידי שבוע למשרד בירושלים לצורך העמסת ארגזי אחסון לעסקאות חדשות, פריקת ארגזים לאחר אחסון, או אחסון בגלריה שבמשרד. לדבריו, עד שחלה, היה אביו דואג למיין את הארגזים ולהכשירם להובלות ואחסון בתחילת העבודה ולאחריה. מאז שחלה האב, הוא נאלץ לטענתו להביא עובדים נוספים למקום וכן לעבוד בעצמו על הכנת הארגזים למשלוחים ומיונם לאחר עבודות. בחקירתו הסביר העד כי בעת שאביו ישב במקום שימשה הגלריה לאחסונים קטנים, אך כעת מאוחסנים דברים גם למטה.



דיון והכרעה
ממכלול הראיות שבאו לפניי עולה כי בנכס המקרקעין שבנדון (ת"ח 2; להלן – "הנכס") התנהל לאורך שנים העסק "מחסני שטרן". במהלך השנים חלו שינויים באופי ובהיקף הפעילות במקום. אין חולק כי כאשר נחתם הסכם הפשרה הנכס כולו שימש לפעילות העסק, ואילו כיום מושכר חלק הארי של הנכס לחנות "אורחה" למעט חדר בשטח של כ-8 מ"ר עם גלריה, המשמש על פי הנטען לפעילות העסק. השאלה הנשאלת היא האם שינוי הנסיבות שחל מביא לפקיעת זכות השימוש שניתנה לשטרן על פי הסכם הפשרה.

העובדה כי העסק עצמו – "מחסני שטרן" – חי ופעיל, לא היתה שנויה במחלוקת. טענת הנתבעת היתה כי העסק הפסיק לפעול
בבניין
. אין ספק בעיני שעיקר פעילותו של העסק עברה למחסני החברה ומשרדיה בגוש עציון. כך עלה מעדויות העדים ומהפרסומים השונים עליהם הצביעה התובעת. יחד עם זאת, מעדותו של הנתבע, שנתמכה בעדותו של עו"ד איזנברג ובעדות בנו, עולה כי העסק "מחסני שטרן" הותיר בשימושו חלק מהנכס, גם אם חלק קטן, אשר שימש את הנתבע באופן יום-יומי בניהול העסק ובעבודתו השוטפת בהכנת וסידור קרטונים, עד אשר חלה בחודש מאי 2015 (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 17 שו' 26-14). דברים אלה מקבלים חיזוק בעדותו של עו"ד איזנברג, אשר טען כי פגש את שטרן מספר פעמים במהלך השנים 2015-2014 במשרדו זה שברחוב הלל, וכאמור העיד כי במקום גם אוחסנו ארגזים (סעיף 14 לתצהיר עו"ד איזנברג; עמ' 27 שו' 24-15). גם בדבריו של עו"ד לורך מטעם התובעת, יש למעשה משום תמיכה לטענת הנתבע. עו"ד לורך טען בתצהירו כי על פי מה שהוא רואה במקום, עד כחצי שנה קודם לחתימתו על התצהיר (קרי, מחצית 2015 לערך), עמד החדרון ריק רוב שעות היום, כאשר "מעת לעת היה הנתבע מגיע לחצר ומקפל קרטונים אותם היה מאחסן במכולה. החדרון היה משמש אותו למנוחה, קריאה ואכילה" (סעיף 17 לתצהיר עו"ד לורך). לא ברור כיצד יודע עו"ד לורך מה עשה הנתבע בתוך החדר, ועל עניין זה תמה גם הנתבע עצמו אשר טען בתצהירו כי לדברים אלה אין שחר וכי המקום שימש אותו תמיד לעבודה. מכל מקום, אף לדברי עו"ד לורך עצמו, גם לאחר השכרת חלק הנכס ל"אורחה", לרבות בתקופה שלאחר הגשת התביעה, היה הנתבע מגיע למקום (לדבריו "מעת לעת", ולדברי הנתבע מידי יום)
ועושה שימוש בנכס ובמכולה לצרכי עבודת העסק.
באשר לפעילות במקום מאז חודש מאי 2015, טען הנתבע כי מעת שחלה משמש המקום בעיקר לאחסון קרטונים וחפצים קטנים, והפעילות הנדרשת להיעשות במקום - קרי אחסון, הכנת ארגזים, העמסה וכדו' - נעשית על ידי עובדים אחרים (סעיף 14 לתצהיר הנתבע). בנו של הנתבע טען כי מאז חלה אביו הוא נאלץ להביא עובדים נוספים למקום וכן לעבוד בעצמו על הכנת הארגזים למשלוחים ומיונם לאחר עבודות (סעיף 5 לתצהיר). ביחס לתקופה זו טען עו"ד לורך בתצהירו כי "הפעילות היחידה הנצפית במקום היא הוצאה אחת לחודש או יותר של קרטונים מקופלים מן המכולה או מן החדרון" (סעיף 17 לתצהירו). קרי לשיטת עו"ד לורך עצמו נעשית פעילות במקום בתדירות של אחת לחודש לערך, וזאת בניגוד לטענותיו הגורפות בחקירתו הגורסות כי במשך תקופה ארוכה מאוד לא ראה איש במקום (עמ' 10 שו' 34-32; עמ' 11 שו' 31-21). לסיכום נקודה זו - אין ספק כי פעילות העסק בנכס איננה כבימים עברו והיקפה פחת במקום עד מאוד, אך אין לומר כי העסק הפסיק לפעול בבניין והרי אף לשיטת התובעת עצמה מתבצעת מהמקום פעילות הקשורה לעסק, לרבות מתוך "החדרון", קרי החלק בבניין שנותר בשימוש העסק, גם אם יש מחלוקת לגבי היקף הפעילות כיום (כאן המקום לציין כי מעדותו של עו"ד לורך עולה כי גם בשיא פעילות העסק בנכס, פינה הנתבע את החניון בסביבות השעה 13:00, שאז היה מסיים את עבודתו במקום – סעיף 8 לתצהיר). ממכלול הראיות שבאו לפניי עולה, אם כן, כי בשום שלב לא פסק העסק לפעול כליל מהמקום, אם כי היקף ואופי הפעילות במקום השתנה, וכיום משמש רק חלק קטן מהנכס לצרכי אחסון ולפעילות השוטפת של העסק "מחסני שטרן".

התובעת הוסיפה וטענה, כי גם אם ייקבע כי העסק פועל מהמקום, הרי שפעילותו במתכונת הנוכחית אינה
עונה לתנאי שבהסכם, לפיו זכות השימוש תהיה בתוקף כל עוד יפעל העסק מהבניין. לטענתה, השימוש שנעשה במקום הוא שולי ומזערי ביחס למה שהיה נהוג בעת חתימת ההסכם ואין בינו לבין הפעלת העסק "מחסני שטרן" דבר וחצי דבר. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, הסכם הפשרה קבע כי זכות השימוש היא "למלוא התקופה כל עוד יפעילו שטרן או יורשיו החוקיים בבנין את העסק – מחסני שטרן". ואולם, חרף העובדה שההסכם פרט בפירוט רב את הזכות הניתנת לשטרן לצורך פעילות עסקו ואת תנאיה, בשום מקום לא נקבע, כפי שטענה התובעת, כי כאשר דובר על "עסק" הכוונה היתה לעסק במתכונת שהיתה בעת החתימה (ר' טענת עו"ד לורך בעמ' 11 שו' 2-1). ההסכם לא התנה את הענקת הזכות בהיקף פעילות העסק או בתדירות השימוש בזכות הפריקה והטעינה (ובלבד שהעסק עדיין קיים ופועל בבניין), ואיני סבורה כי יש לקרוא לתוכו תנאים שאינם רשומים בו. בהיעדר קביעה מפורשת אחרת, אין מקום להוסיף תנאים כגון אלה או דומיהם. מהראיות עולה כי העסק "מחסני שטרן" פעל לאורך השנים ממספר אתרים שונים, על פי צרכיו המשתנים (ר' עדותו של עו"ד איזנברג בעמ' 28 שו' 23-19), ולא מן הנמנע כי גם בעתיד יחולו שינויים כאלה ואחרים על פי צרכי העסק. הכוונה בהסכם היתה לתת את זכות השימוש במתכונת המפורטת בהסכם ללא הגבלת זמן לצרכיו של העסק, כאשר ברור שהשימוש שנעשה היום, גם אם בהיקף קטן, הוא אכן לצרכי העסק בלבד, הממשיך בשלב הנוכחי לפעול בחלק מהבניין במתכונת מצומצמת. יש לציין כי מדובר בהסכם ללא הגבלת זמן, לגבי יישומו התחייבו הצדדים לגלות "גמישות הדדית" (סעיף 6 להסכם הפשרה), ונראה כי הגמישות צריכה לחול גם ביחס לשינויים שחלו בהיקף פעילות העסק במקום בחלוף הזמן, ובלבד שמתקיים התנאי לפיו העסק "מחסני שטרן" פועל בבנין והשימוש בזכות הוא לצרכי העסק בלבד. אין להתעלם בהקשר זה גם מן העובדה כי כחלק מהסכם הפשרה נקבע כי רשות הפיתוח תשלם לתובעת סך של 110,000 ₪ "וזאת כפיצוי סופי למשרד בגין ירידת ערך זכויות המשרד במקרקעין שנגרמה למשרד עקב הסכם פשרה זה". סכום זה מהווה כ-20% ממה ששולם על ידי התובעת לרשות הפיתוח (ר' סעיף 9 לתצהירו של עו"ד איזנברג ופסק דינו של בית המשפט המחוזי שצורף כנספח לתצהיר הנתבע), ונראה כי בגדר זאת הובא בחשבון שאף שהזכות במהותה מצומצמת יחסית (פריקה וטעינה למשאיות בלבד על בסיס "מקום פנוי" והצבת מכולה לצורך העסק הספציפי בלבד וכל עוד הוא פועל במקום), היא ניתנת ללא הגבלת זמן לצורך עסקו של שטרן כל עוד עסק זה פועל במקום ואף ניתנת להעברה לצד שלישי בתנאים מסויימים (בכפוף למתן זכות סירוב ראשונה לתובעת). במכלול הנסיבות, איני רואה מקום לפרש את התנאי שנקבע באופן מצמצם ואין להוסיף להסכם תנאים ומגבלות שלא נרשמו בו. משנקבע כי גם כיום פועל העסק "מחסני שטרן" בבנין, גם אם רק בחלק ממנו ובהיקף מצומצם, אין בסיס לקביעה לפיה פקעה זכות השימוש שניתנה לשטרן בחצר על פי הסכם הפשרה.

על יסוד כל האמור, דין התביעה להידחות.
התובעת תישא בשכ"ט עו"ד והוצאות הנתבע בסכום כולל של 15,000 ₪.



ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהיעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.










א בית משפט שלום 63080-09/14 דירה ג'י.ברמות בע"מ נ' דוד שטרן (פורסם ב-ֽ 11/02/2018)