פסקי דין על יהודית הררי | פסקי דין על יורשי המנוח יזהר הררי ז"ל | פסקי דין על דינה הררי | פסקי דין על חיים הררי ואח' |

451/78 עא     28/08/1979




עא 451/78 יהודית הררי נ' יורשי המנוח יזהר הררי ז"ל, דינה הררי, חיים הררי ואח'




(פד"י כז (1) 785)

(פד"י ל"ג (3) 749)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 451/78

השופטים:
כבוד השופט י' כהן
כבוד השופט אלון
כבוד השופט אשר

המערערת:
יהודית הררי
ע"י ב"כ עו"ד א' מועלם

נ ג ד

המשיבים:
1. יורשי המנוח יזהר הררי ז"ל
2. דינה הררי

חיים הררי,

טליה מילשטיין
2. עזבון המנוח יזהר הררי ז"ל
3. בנק לאומי לישראל בע"מ
4. מנהל מס עיזבון

ע"י ב"כ עו"ד ד' וכסלר
, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם מנהל מס עיזבון

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (
השופט

א' מני)
מיום 15.6.1978. בתיק המ"פ 265/78.

פסק-דין

השופט אשר

:
זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שבו נדחתה על הסף תובענתה של המערערת לפסק-דין הצהרתי (בינתיים נפטרה המערערת ובמקומה באו חליפיה ה"ה חיים הררי וטליה מילשטיין). לפני שאדון בנימוקי הדחייה אתאר בקיצור את תוכן התובענה ואת הצדדים המעורבים במשפט:

המערערת, אמו של המנוח יזהר הררי ז"ל, החזיקה בבעלותה חלקת אדמה ברחובות. בשנת 1961 תפסה עיריית רחובות את החלקה ובשנת 1974 היא שילמה תמורתה בסך 449,530 ל"י. המערערת שהיתה באותה עת בת 90 בקשה מבנה להפקיד בעבורה את התמורה בפתיחת החשבונות והפיקוח עליהם פתח המנוח בבנק לאומי בתל-אביב בסניף הצפון שני חשבונות פיקדון על שמו, כשהוא נותן למערערת יפוי-כוח לפעול בחשבונות אלה. עם פטירתו של המנוח פג תוקפו של יפוי-הכוח ואז פנתה המערערת אל בית-המשפט המחוזי, בדרך של המרצת פתיחה, וביקשה להכריז כי ניירות הערך המופקדים בחשבונות הנ"ל שייכים לה ואינם מהווים חלק מעזבון בנה. בתובענה צורפו יורשי המנוח ועזבונו כמשיבים, ונוסף עליהם צורפו גם הבנק שבו הוחזקו הפקדונות ומנהל מס עיזבון (להלן "המשיב"). מהמסמכים המצורפים לתובענה ניתן להסיק שהיורשים והעיזבון תומכים בטענות המערערת, ואילו הבנק לא הראה התענינות בתוצאות המשפט. היחידי שהתנגד למתן ההצהרה המבוקשת היה נציגו של המשיב שביסס את התנגדותו על טענה פרוצדורלית והיא: הסמכות לדון בטענות שמטרתן להוציא נכס מהעיזבון היא לפי חוק מס עזבון בידי המשיב, ואם החלטתו לא תספק את המערערת תוכל היא לערער עליה לבית-המשפט המחוזי, ולאחר מכן, גם לבית-המשפט העליון. זוהי הדרך הפרוצדורלית שנקבעה בחוק, ואין לסטות ממנה על-ידי עקיפת סמכותו של המשיב ופנייה ישירה לבית-המשפט המחוזי. טענתו של המשיב נתקבלה על דעת השופט המלומד של בית-משפט קמא; בפסק-דינו הוא קובע שהמערערת היא אחד מיורשי המנוח (ולא צד ג'), וכי ניירות הערך והכספים רשומים בבנק על שם המנוח, ולכן הוא נחשב, לכאורה, לבעליהם. בנסיבות אלה על המשיב לקבוע בדומה אם נכללים הנכספים וניירות הערך בעיזבון אם לאו, ורק אחרי החלטתו תוכל המערערת (אם לא תבוא על סיפוקה) לפנות בערעור אל בית-המשפט. משקבע המחוקק דרך מיוחדת לדיון בסכסוך אין לסטות ממנה אלא כשקיים טעם מיוחד לכך, וטעם כזה לא נמצא במקרה דנן. בפוסקו כך הסתמך השופט המלומד על ע"א 231/76 (ת"א) (לא פורסם) המסתמך מצדו על
ע"א 351/71 אליאס חנא סבאג' נגד ודיע חליל קסיס, פ"ד כו (1) 155 ו-ע"א 359/73 אפרים ו-יששכר רז נגד חיה רז, ואח'
, פ"ד כח (2) 429.

ערעורה של המערערת על פסק-הדין הנ"ל בדין יסודו. טעותו של השופט המלומד היא בכך שראה את המערערת כיורשת של בנה. החייבת לדווח למשיב על נכסי העיזבון כדי לאפשר לו את קביעת מס העיזבון המגיע. במקרה כזה, כשבמהלך קביעת השומה מתגלע סכסוך בין היורש למשיב בדבר היקפם או שווים של נכסי העזבון, מוסמך המשיב לדון בו בשומתו ולמקופח הזכות לערער על השומה. מה שאין כן כשאדם התובע לעצמו זכות בנכסי עיזבון אינו נמנה על היורשים, אינו חייב במסירת דו"ח למשיב ואינו חייב בתשלום מס עיזבון.

בא-כוחה של המערערת בדיון שלפנינו אינו חולק על כך שהמערערת אינה יורשתו של בנה, ואכן לא יכול היה לטעון אחרת. אין חולקים שבמותו השאיר המנוח אחריו ילדים, ולפי סעיף 12 לחוק הירושה משנת 1965 קודמים ילדי המנוח להוריו. אם כי המונח "יורש" בחוק מס עזבון, תש"ט-1949 (להלן החוק) מוגדר בהרחבת יתר, וכולל בנוסף על הזכאים ליטול מנכסי העיזבון על-פי דין או על-פי צוואה גם כל מי שזכאי לקנין בעלות בנכס עיזבון לפי סעיף 3(א)(2) לחוק, וכן אדם שהוקנה לו נכס עיזבון לפי סעיף 3(א)(3) לחוק, הרי המערערת דנן אינה נמנית גם על החוג המורחב הנ"ל של היורשים ולכן אין היא חייבת להגיש למשיב דו"ח על עניני העיזבון על-פי סעיף 11(א) לחוק. אין לה חלק בנכסי העיזבון ואינה חייבת לשלם מס עיזבון, ולפיכך גם אין לה ענין בשומת המס על-ידי המשיב, ואם תוצא שומה לא תוכל לערער עליה.

באת-כוחו המלומדת של המשיב סוברת אחרת, לדעתה אין בין המערערת ליורשים סכסוך ממשי, שהרי הם מסכימים כי חשבונות הבנק הנדונים שייכים לה. הסכסוך היחידי הקיים באמת במקרה דנן הוא בין המשיב ליורשים, כשאלה מנסים, תוך קנוניה עם המערערת (כך יש להבין) להוציא מתחולת החוק חלק נכבד מתוך נכסי העזבון החייבים במס. מאחר שברור כי המחלוקת היחידה היא "בהיבט של מס עזבון" אזי השאלה העובדתיות הצריכות לענין קביעת המס נתונות על-פי החוק לשיפוטו של המשיב, ולא ניתן לעקוף את סמכותו על-ידי פסק-דין הצהרתי. בטיעונה זה מסתמכת באת-כוח המשיב על פסק-דין שניתן בע"א 306/78 (טרם פורסם) שנסיבותיו נראות לה דומות למקרה דנן.

אני מסכים ששאלת גובהו של מס עיזבון אינה ענינה של המערערת, וכי המחלוקת בענין זה תוכל להתעורר רק בין המשיב ליורשים, ולא בין המשיב למערערת. אך דווקא מפני שזהו המצב לא יוכל פסק-דינו של בית-משפט קמא לעמוד שהרי הוא בנוי כולו על ההנחה שבין המערערת למשיב קיימת מחלוקת כנ"ל, ושהסמכות לטפל בה היא בידי המשיב בדרך של שומה. אם מסכימה באת-כוח המשיב שההנחה אינה נכונה אזי גם פסק-הדין שהתבסס על ההנחה המוטעית לא יוכל לעמוד.

אין בע"א 306/78
כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל. באותו ענין ערערה אשה שהיתה יורשתו היחידה של עיזבון על-פי צוואת בעלה המנוח, ולפי החוק היה עליה לדווח למשיב על נכסי העיזבון ולמסור לו כל אינפורמציה הדרושה לעריכת השומה. החובה לשלם מס עיזבון חלה עליה בלבד והיא נסתה לזכות בהפחתת המס על-ידי השגת פסק-דין המצהיר כי המחצית נכסי העיזבון היו שייכים לה ולא לעיזבון. הסכסוך כולו היה בין האשה למנהל מס העיזבון בענין שמטבעו היה נתון לשומתו ולפיכך נפסק כי הוא חייב להתברר על-פי הפרוצדורה המיוחדת שנקבעה בחוק לצורך קביעת מס עיזבון, ברור שמה שנפסק שם אינו חל במקרה דנן, כשהמערערת אינה יורשת כלל ולא תידרש אי פעם לשלם מס למשיב בקשר עם נכסי העיזבון. הפרצדורה המחייבת נישום, או מי שבחזקת נישום למס עיזבון, אינה חלה ואף אינה יכולה לחול על המערערת באשר
לה אין מוצאים שומה, והיא לא תוכל לערער על שומה שתוצא לאחרים. אם היא תובעת לעצמה חלק מהנכסים השייכים לכאורה לעיזבון עליה להגיש תביעה נגד העיזבון ויורשיו, יתכן שהמערערת יכלה להסתפק בתביעה נגדם מבלי לצרף את המשיב; אך אין לבוא עמה בטרוניה על שנהגה כפי שנהגה. צירופם של הבנק ושל המשיב בא כדי לאפשר להם, כצדדים מעונינים, להביא את טענותיהם לפני בית-המשפט, ולמנוע דיון כפול באותה שאלה – פעם במשפט שלה נגד היורשים והבנק, ופעם נוספת בהליכים בין היורשים למשיב. במלים אחרות – נסיבותיו של המקרה דנן הן שונות מאלה שהיו קיימות בע"א 306/78 ומה שנפסק שם אינו חל, ואינו יכול לחול, במקרה זה.

אשר
על כן אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התובענה לבית-המשפט המחוזי על מנת שימשיך לדון לגופה, המשיב ישלם למערערת הוצאות ערעור זה בסך 7,500 ל"י (כולל).

ניתן היום, ה באלול תשל"ט (28.8.1979).








עא בית המשפט העליון 451/78 יהודית הררי נ' יורשי המנוח יזהר הררי ז"ל, דינה הררי, חיים הררי ואח', [ פ"ד: לג 3 749 ] (פורסם ב-ֽ 28/08/1979)