פסקי דין על שמואל רכטמן |

113/79 עפ     10/06/1979




עפ 113/79 שמואל רכטמן נ' מדינת ישראל




(פד"י כז (1) 785)

(פד"י ל"ג (3) 261)


בבית-המשפט העליון
בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 113/79

השופטים:
כבוד מ"מ הנשיא לנדוי
כבוד השופט שמגר
כבוד השופטת בן-פורת

המערער:
שמואל רכטמן


ע"י ב"כ עו"ד מ' נחשון (אטינגר)
, עו"ד מ' כספי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד ש' סירוטה
, פרקליטת מחוז מרכז

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט ח' שטיינברג)
, מיום 3.1.1979, ב-ת"פ 614/78.

פסק-דין

מ"מ הנשיא (לנדוי
)
:
שמואל רכטמן
הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקבלת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – שבהיותו ראש עיריית רחובות ויושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניית רחובות, קיבל מאת הקבלן אהרן גיבור שוחד בעד פעולות הקשורות בתפקידו, כדי להטות משוא פנים בדרך כלל. כמסתבר מכתב-האישום טענה התביעה שהשוחד ניתן פעמיים: בשנת 1970, בזה שגיבור הסכים למכור למערער דירת גג בבנין שגיבור הקים ברחוב גורדון 34 ברחובות, במחיר הקרן ללא רווח לעצמו, ושוב בשנת 1973 כאשר הסכימו המערער וגיבור ביניהם, על-פי דרישת המערער, שגיבור ישלם למערער סך 70,000 לירות תמורת ויתורו של המערער על אותה דירה, ושגיבור שילם את הסכום הזה למערער בשלושה תשלומים, במחצית השנייה של שנת 1973 ועד תחילת 1974. בית-המשפט המחוזי קיבל גרסה זו של התביעה והרשיע את המערער על-פיה. ביחס לטענות נוספות בכתב האישום, שהשוחד ניתן גם בעד אישור התוספת של דירת הגג הנ"ל על-ידי ועדת התכנון והבנייה המקומית, בעד עצימת עיניים בדבר הגשת תביעה על בנייה ללא היתר באותו בנין ובעד החשת הטיפול בפני
ותיו של גיבור לעירייה, אמר השופט המלומד (בע' 98 להכרעת-הדין) שטענות אלה לא הוכחו במידה הדרושה, אם כי קיים חשד רציני שהמערער היה מעורב במתן האישור לבניית דירת הגג.

על המערער נגזר עונש מאסר של שלוש שנים וחצי וקנס של 70,000 ל"י או עשרה חודשי מאסר נוספים תמורת הקנס. ערעורו לפנינו היה על ההרשעה, אך מר מ' כספי שטען למערער (מר מ' נחשון (אטינגר) שייצג את המערער בבית-המשפט המחוזי מילא אחריו בענין אחד בלבד) הודיע לנו שאם כי רצון המערער הוא שלא לטעון לענין העונש, הוא מוצא לנכון לחרוג מהוראה זו ולפיכך השמיע טיעון גם להקלת העונש.

השופט המלומד השקיע מאמץ רב בכתיבת הכרעת-דין ארוכה מאד שבה נתן דעתו על חומר הראיות לפרטיו, וכן כתב החלטה, שגם היא תופסת עמודים רבים, בתום הדיון על טענות באי-כוח הצדדים במשפט זוטא ארוך שהתנהל על קבילותן של שתי הקלטות סתר שנעשו ביזמת אנשי המשטרה אשר חקרו בפרשה. טענות אלה נדחו וההקלטות נתקבלו ולבסוף, כאשר עמד המערער על דוכן העדים ונתן את עדותו, התברר שהמלחמה עד חרמה שמר נחשון אסר על קבלתן, תוך הבאת עדויות טכניות מסובכות, היתה מלחמת שוא, לפחות במה שנוגע להקלטה העיקרית שנעשתה משיחה בין המערער וגיבור, כאשר מכשיר ההקלטה מוסתר על גופו של גיבור, כי המערער הודה בעדותו בפה מלא שהדברים אשר הוקלטו נאמרו כלשונם ולא היה איפוא שום "בישול" של סליל ההקלטה, כטענת מר נחשון במשפט הזוטא. השופט המלומד ראוי להערכה רבה על ניהול המשפט הקשה הזה עד תומו אחרי שפרקליטי שני הצדדים העמידו את סבלנותו במבחן קשה.

הרשעת המערער הועמדה בעיקרו של דבר על שתי ראיות – על עדותו של גיבור שהיתה מהימנה על בית-המשפט המחוזי, ועל הקלטת השיחה הנ"ל (מוצג ת/3), ומסביב לשתי ראיות אלה התנהל גם הערעור לפנינו. גיבור העיד שבאחד הימים בסוף שנת 1970 פנה המערער אליו בבקשה למכור לו את דירת הגג הנ"ל בבנין שעמד בבנייתו, עבור אחותו, במחיר הקרן בלבד ושהוא, גיבור, הסכים לכך. מחיר הקרן נקבע בסך 80,000 ל"י. מעדותו מתברר שהיו קיימים יחסים אישיים קרובים בינו ובין המערער, אך בנוסף על כך היה גיבור מעונין ברצונו הטוב של המערער בקשר לעבודתו בתור קבלן אשר הקים בנינים רבים בעיר רחובות שהיתה בתהליך של עיור מואץ. תכניות הבינוי הקיימות עדיין לא הדביקו את ההתפתחות המהירה הזאת, ועל כן התנהל מתן ההיתרים לבנייה לא תמיד במסגרת החוק אלא תוך מתן הקלות שונות, מהן הקלות שאושרו על-ידי ועדת התכנון והבנייה המחוזית, ומהן שניתנו ללא כל אסמכתא חוקית. משום כך היתה חשיבות מיוחדת עבור קבלן ליחסו של המערער כראש עירייה "חזק" שעל-פיו יישק כל דבר בעיר. גיבור נאות למכור למערער את הדירה ללא רווח לעצמו, כשם שכבר נהג בעבר ביחס לשתי דירות אחרות על-פי בקשתו המיוחדת של המערער, האחת לתושב ותיק של רחובות שהיה במצב סוציאלי קשה, והשנייה לשחקן כדורגל מקבוצה מקומית שהמערער רצה ביקרו. לא נעשה שום הסכם בכתב על מכירת הדירה עבור אחותו של המערער, וגיבור גם לא קיבל שום תשלום על חשבון המחיר. זמן קצר אחרי ההסכם בעל פה ביניהם הגיש גיבור תכנית שינויים לאותו בית. בתכנית זו הוסוותה העובדה שהמדובר בדירת גג שבנייתה לא היתה מותרת אף לפי כל ההקלות הקיימות, אלא נאמר שם סתם שהשינוי הוא מ-16 דירות ל-17 דירות. כן רשם מאן דהוא בעירייה הערה על גבי התכנית עבור חברי הוועדה המקומית, שלפניה הובאה התכנית לאישור, שהיא תואמת את הנוהג הקיים ביחס למתן הקלות. התכנית אושרה בינואר 1971 בישיבה של הוועדה שבה ישב המערער ראש. השלב השני היה במחצית השנייה של שנת 1973. בניתה של דירת הגג עדיין לא הושלמה עד לאותו זמן, אך שטחה הורחב מעבר למותר לפי ההיתר שניתן לבנייתה. המערער הודיע לגיבור שהוא מוותר על זכותו לדירת הגג ותמורת ויתורו דרש סכום של 100,000 ל"י כדי לאפשר לאחותו לרכוש דירה אחרת לפי מחירי השוק שעלו בינתיים. בעדותו מסביר גיבור כי הסיבה האמיתית לביטול העסקה על-ידי המערער היתה נעוצה בכך שהחלו רינונים בציבור על הרכישה. גיבור סירב לשלם סכום כה גבוה ולבסוף הוסכם ביניהם על סכום של 70,000 ל"י ששולם, כאמור, בשלושה תשלומים עד לתחילת 1974. בעדותו הסביר את הדברים כך (בע' 160 לפרוטוקול הכתוב):

"...נתתי את ה-70,000 ל"י בשביל היחסים בינינו ובשביל שיעזור לי בהקלות בבניה ורשיונות. עבור הדירה אל קבלתי שום פרוטה, זהו."


בשנת 1976 נכנס גיבור בעצמו עם משפחתו לגור באותה דירת גג אחרי השלמתה. בעל דירה אחרת באותו בית הגיש לעירייה תלונה על כך שדירת הגג מקבלת מים לא דרך מונה משלה אלא דרך מונה המים הראשי לבית כולו. התלונה הועברה על-ידי מהנדס העיר, מר צבי אסטליין, לאגף חקירות הונאה במטה הארצי של המשטרה, בראשותו של תת ניצב ב' זיגל. בחקירה עסק אחד מפקודיו של מר זיגל, פקד א' בן-אהרן. בעדותו בבית-המשפט אמר גיבור שתוך כדי חקירתו על-ידי פקד בן-אהרן הרגיש שהמשטרה יודעת יותר בקשר לדירת הגג מענין גניבת המים בלבד, ושחשש מאד ממעצר, כי בריאותו היתה לקויה ולפני זמן מה היה לו מעין התקף לב. משום כך החליט לגלות למשטרה את האמת על ההסכם שעשה עם המערער ועל תשלום הכסף ששילם לו, אחרי שהמשטרה בהסכמתה של גב' סירוטה, פרקליט מחוז המרכז, הבטיחה לו חסינות בתנאי שיתן עדות אמת בבית-המשפט. החסינות הובטחה לו בעל פה בעת חקירתו שהתקיימה במחצית השנייה של חודש יוני 1978, בעוד שהמסמך בכתב להבטחת החסינות נחתם רק כחודש ימים לאחר מכן, אך התאריך, 22.6.1978, המופיע עליו הוקדם לזמן מתן ההבטחה בעל-פה. פקד בן-אהרן העיד שהמסמך לא נחתם מיד לפי בקשת גיבור. יהיה הדבר אשר יהיה, במסמך מעין זה מן הצורך היה שהתאריך ישקף את יום החתימה הנכון. זאת אני מעיר אגב אורחא, כי בפועל לא נתעוותה במקרה דנן הערכת עדותו של גיבור בשל כך.


נוסף על מתן הודעה מלאה למשטרה הסכים גיבור להסתיר על גופו מכשיר הקלטה זעיר שהמשטרה ספקה לו, כדי להקליט שיחה שהתקיימה בינו לבין המערער ביום 23.6.1978.


המערער הכחיש את דברי גיבור נמרצות וטען שהלה מעליל עליו עלילת שווא משום הלחץ שהמשטרה הפעילה עליו.


עדותו של גיבור בבית-המשפט הותקפה קשות על-ידי הסניגוריה בבית-המשפט המחוזי, ועל התקפה זו חזרו מר כספי ומר נחשון בטענותיהם בערעור. גישתו של השופט המלומד אל עדות זו היתה זהירה כדרוש, כי לא זו בלבד שהעיד היה שותף לעבירת השוחד, אלא הוא היה נתון בלחץ כבד בהיותו מעונין להציל את עצמו ממעצר ומאישום בפלילים. על כן החליט השופט שלא להרשיע על-פי עדותו של גיבור לבדה אלא אם עדות זו נסתייעה בראיה אחרת, וזאת למרות ההוראה הסטטוטורית בסעיף 296 לחוק העונשין, שלפיה מותר להרשיע במשפט על קבלת שוחד על יסוד עדות יחידה. את הסיוע הדרוש מצא השופט המלומד בדברים שהוקלטו בהקלטה הנ"ל, ובהתאם לגישתו זו הרשיע את המערער רק בקבלת השוחד כדי להטות משוא פנים בדרך כלל ולא בענינים הספציפיים, כגון מתן ההיתר לבניית דירת הגג, שגם עליהם העיד גיבור, אך להם לא נמצאה ראיה מסייעת.


לצורך התקפתו על מהימנות גיבור בתור עד הרחיב מר נחשון את היריעה מאד וחקר את גיבור בחקירה נגדית על פרשיות שונות, שביניהן ובין הפרשה, נשוא כתב האישום, לא היה כל קשר, ובין היתר על התנהגותו במכירות של דירות אחרות שגיבור בנה ברחובות העיר, ושבהן הסתבך בהפרת חוזים ובהתדיינות עם קוני הדירות. כן נטען בבית-המשפט המחוזי שעל-פי סימנים שונים אשר נתגלו לדעת הסניגוריה מתוך פרשת הראיות לא יתכן שגיבור הבטיח את דירת הגג הנדונה למערער עבור אחותו, מפני שגיבור הועיד דירה זו לעצמו או לבנו או לעורך-הדין שלו, מר זאב טלמור. ועוד נטען שלא היה כל חידוש במתן ההיתר לבניית דירת הגג בינואר 1971, כי עוד בתכניות קודמות שהוגשו ואושרו הופיעו אותה דירת גג בקומה חמישית וגם מקום למעלית לבית של חמש קומות. כן נטען שעדותו של גיבור על מועדי התשלום של הסכום של 70,000 ל"י לא היתה עקבית ונתגלו בה סתירות של ממש, וגם בזה ראיה שלא היו דברים מעולם. לזה נתווספה טענה כללית שבה התרכז מר נחשון בערעור – שאין לסמוך על עדותו של גיבור, מפני שהלה עבר ביזמת המשטרה ובהסכמתו תהליך של היפנוזה, ויש חשש שתוך כדי ההיפנוזה "ננעל" לאחר מכן במצב פוסט-היפנוטי על גרסה שממנה לא היה מסוגל לזוז עוד, באופן שחדל להיות, בעת מתן עדותו בבית-המשפט, עד בעל רצון משלו, ושללה מן ההגנה בפועל זכותה להעמיד את העדות במבחן של חקירה נגדית יעילה.


מבין סדרת הטענות הללו שנטענו מטעם הסניגוריה גם בערעור אפתח בענין ההיפנוזה. פקד בן-אהרן הגה את רעיון ההיפנוזה, מפני שבתיאור העובדות שנתן גיבור למשטרה היה חסר ציון מדוייק של מועדים שבהם שולמו דמי השוחד, וכן שמו של אדריכל שעסק בהכנת התכנית לדירת הגג. מפני זה עבר גיבור בהסכמתו היפנוזה על-ידי הרופא דר' מ' קליינהאוז, מומחה לדבר שגם נתן עדות בבית-המשפט. בהיותו מהופנט שיחזר גיבור את מועדי התשלומים, על-פי מועד התשלום השני, כי תשלום זה נעשה במרץ 1974, סמוך להלווית בנו של אחד מפועליו, ואירוע זה עלה בזכרונו בעת ההיפנוזה ולפי זה נזכר גם במועדי שני התשלומים האחרים בקירוב. השופט המלומד קבע את מועדי התשלום בהתאם לכך וציין שאכן נתגלתה סתירה של ממש בין מועדים אלה ובין מה שגיבור אמר למשטרה לפני ההיפנוזה – שהכסף שולם עוד בשנת 1972 (אם כי אז הוסיף ואמר שאין הוא בטוח בתאריכים). השאלה הראשונה המתעוררת בנידון זה היא, אם נכון היה לקבוע את המועדים על יסוד מידע שנתקבל כתוצאה מן ההיפנוזה. מר נחשון הגיש לנו אוסף של פסקי-דין מבתי-משפט אמריקאניים שונים על מהימנותה של עדות שהושגה באמצעות היפנוזה (פסיקה משלנו ופסיקה של בתי-משפט באנגליה על נושא זה אינה ידוע) מקצת הפסיקה הזאת מאוזכרת בספרו של ויגמור על דיני הראיות, מהדורת
chadbourn
, כרך
iiia
, סעיף 998 בע' 943. אין בדעתי להיכנס לבדיקת הסוגייה הזאת לעמקה, כי הדבר אינו דרוש לצורך הערעור שלפנינו. לצורך הערעור יש לומר שאם כי ההיפנוזה יכולה להיות מכשיר יעיל בחקירה משטרתית, דרושה זהירות בקביעת ממצאים על יסוד מידע שהושג תחת היפנוזה, כי האדם המהופנט מסוגל אמנם להעלות עובדות מנבכי התת מודע שלו, אבל גם במצבו זה הוא עלול לטעות, ואם טעה כך קשה במיוחד לתקן את טעותו בחקירה נוספת הנערכת אחרי ההיפנוזה. זו כנראה אחת הסיבות שבגללן כותב דר' קליינהאוז עצמו במאמר שפרסם ב-
journal of the forensic science society (1977)
בע' 77 ואילך, כי:

“the information gathered under hypnosis should be considered as a working hypothesis, and not looked upon as being fact. there is always the possiblity that the subject could have erred at the time of perception, or be influenced by his fantasies, wishful thinking. and memory distortion at the time of recall.”

לפיכך סבורני שלא היה זה בטוח לקבוע ממצא בדבר מועדי התשלום רק על יסוד דברים שעלו בזכרונו של גיבור תוך כדי תהליך ההיפנוזה. אבל הסתייגותי זו ממסקנות השופט המלומד אין בכוחה לפגום בממצאיו האחרים. השופט המלומד התרשם מאופן מתן עדותו של גיבור שהוא אדם רשלן בניהול עסקיו ועלול לטעות בזכרונו בקביעת תאריכים של מעשיו בעבר. זאת קבע השופט אחרי שגיבור נתן את עדותו לפניו במשך ימים ארוכים, ולנו אין יסוד לומר שהיתה זאת התרשמות מוטעית. מכל מקום, קביעת המועדים המדוייקים שבהם נעשו התשלומים אינה מעיקרי גרסתו של גיבור. ביחס לעיקרי גרסתו לא מצאתי ממש בטענות מר נחשון בדבר מצבו הפוסט-היפנוטי של גיבור. עדותו של דר' קליינהאוז היתה נאמנה על השופט המלומד ועל-פיה ברור שדר' קליינהאוז לא ערך לגיבור שום "שטיפת מוח" בדרך של סוגסטיה, וגם בלחשש של אוטוסוגסטיה או "הינעלות" על גרסה מסויימת כתוצאה מן ההיפנוזה אין בסיס בראיות. אדרבא, מעדותו של גיבור בחקירתו הנגדית (בע' 98-99) עולה כי מסר למשטרה את עיקר גרסתו, כפי שהעיד עליה בבית-המשפט, עוד לפני שהובא להיפנוזה. מסתבר שדבריו גם נרשמו בכתב. אך הסניגוריה לא ביקשה להגיש הודעה זו כראיה במשפט, אלא מר נחשון העדיף לחקור את גיבור רק על התאריכים שגיבור מסר שם. מכיון שכך נותרה טענת "ההינעלות" תלויה על בלימה ומהימנות עדותו של גיבור בבית-המשפט לא נפגמה בשל עצם התהליך ההיפנוטי שעבר. בכל הפסיקה האמריקנית שהוגשה לנו לא מצאתי הבעת דעה שעריכת היפנוזה לעד, היא עצמה, פוסלת לאחר מכן את עדותו בבית-המשפט, אלא אם קיימת סיבה מיוחדת לחשש שהתהליך ההיפנוטי שיבש את נכונות עדותו. ההיפך נאמר, למשל, בפסק-דין של בית-משפט פדרלי לערעורים בענין
v.s. v. lamar adams and james lee pinkerton, 581 fed. 2d 193, at p. 199
.


כל יתר ההשגות שפרט מר מ' כספי בטענותיו לפנינו נוגעות לממצאי עובדות שקבע השופט המלומד אחרי שיקול מלא בהכרעת-הדין שהיה לנו לעזר רב, וכדרכנו בערעור לא נסתור את אשר מצא השופט אלא אם אין לממצאיו שום אחיזה בחומר הראיות או שהם בלתי סבירים בעליל. כזאת לא מצאתי בשום טענה מטענותיו של מר כספי. השופט קבע כי הסתבכויותיו של גיבור במכירת דירות אחרות אינן מעידות על אופיו השלילי, אלא בכל אחת מפרשיות אלה הביא גיבור דברים להצדקתו שהעמידו את התנהגותו באור יותר נוח. אשר לתכניות המוקדמות יותר לבניית דירת הגג, עוד מלפני ההסכם בעל פה גיבור והמערער, אסתפק באזכור הדברים שהשופט הסביר בע' 69-70 של הכרעת-הדין, שלמרות תכניות קודמות אלה עובדה היא שלבסוף נמצא צורך להגיש את התכנית המסווית לבניית דירת הגג. בסימנים שהסניגוריה בקשה למצוא בראיות שגיבור הועיד את הדירה לעצמו או לאחרים דן השופט כראוי בע' 67 של הכרעת-הדין. אל נכון העיר שאין לסמוך לענין זה על מה שגיבור אמר לאחרים. מובן מאליו שלא היה מוכן לגלות לאחרים את העסקה הבלתי כשרה שעשה עם המערער. הוזכרה גם רשימה של דירות גג בבתים אחרים שנבנו ללא היתר והוועדה המקומית ביקשה בדיעבד במכתב מיום 16.6.1972 שחתם המערער היתר והוועדה המקומית ביקשה בדיעבד במכתב מיום 16.6.1972 שחתם המערער היתר מאת הוועדה המחוזית לבנייתן, ודירת הגג הנדונה לא נכללה ברשימה זו – אות הוא, לדעת הסניגור, שלמערער לא היה שום ענין בדירה זו. גם התשובה על כך מצויה בהכרעת-הדין, בע' 7 ושוב בע' 90-91, שרשימה זו כללה דירות גג שכבר הושלמו רוב רובן, אם לא כולן (במכתב נאמר שהבנינים נמצאים בשלבי סיום), בעוד שהדירה הנדונה היתה אותה שעה עדיין רחוקה מהשלמתה. עוד נטען שהמערער החמיר דווקא עם גיבור בענינים שונים בנוגע לבתים שבנה הלה ברחובות. טענה זו אינה משכנעת כלל, כי מתקבל על הדעת שהמערער לא היה יכול להרשות לעצמו להפלות את גיבור לטובה בגלוי ולהימנע, למשל, מלחתום על מכתבים ביחס למחדלים של גיבור שהוכנו לחתימתו על-ידי פקידי העירייה בדרך השגרה.


מקום רב הקדיש מר כספי לעדותו של עורך-הדין טלמור, על מנת להראות שבתקופה שבה היתה דירת הגג ברחוב גורדון 34 מיועדת לפי גרסת התביעה לאחותו של המערער, התענינו עורך-דין טלמור ואשתו באופן פעיל ברכישת אותה דירה ואף פנו למשרד של אדריכלים לשם עריכת תכנית לעיצוב הדירה. התביעה הביאה את עורך-דין טלמור כעד שלה, והוא העיד, בהתאם לגרסת התביעה דווקא, כי גיבור אמר לו שאינו יכול למכור את הדירה לעד, מפני שהיא מיועדת למערער. השופט המלומד דן בענין זה בע' 32 ואילך של הכרעת-הדין, ומסקנתו היתה שלא הוכח כי בתקופה הרלבנטית פעל עורך-דין טלמור לקראת רכישת הדירה הנדונה, ושעדותה של הארכיטקטית נורית יואלי אינה בטוחה דיה כדי לבסס מסקנה שונה. גם זאת שאלה מובהקת של עובדה ואין אני מקבל את טענת מר כספי שדי היה לעורר ספק כלשהו בנדון זה, כנגד ראיות בטוחות שנתנו יסוד איתן לגרסת התביעה.


סיכומו של דבר, עדותו של גיבור עומדת בלתי מעורערת למרות כל מה ששמענו מפי שני הסניגורים המלומדים במגמה לקעקעה. אולם צדק השופט המלומד בזהירות שנהג בעדות זו, כי אכן היה העד נתון בלחץ כבד ו"נפשו חצויה", כדבריו, ומשום כך נמנע השופט בצדק מלקבוע ממצאים על-פיה בלבד אלא מקום שנסתייעה עדות זו בראיה אחרת.


ראיה אחרת נמצאה בהקלטת סתר שנעשתה משיחה שהתנהלה ביום 23.6.1978 בין גיבור והמערער בארבע עינים במשרדו של המערער בעיריית רחובות אחרי שהמערער הסתגר ביחד עם גיבור ונעל את הדלת בפני
אחרים. לדעתי, זו ראיה ניצחת וצדק השופט המלומד באמרו שהיא בפני
עצמה יכולה לשמש ראיה עיקרית בעלת כוח שכנוע רב. השופט ניתוח גם את הדברים שהוחלפו בין שניים אלה והוקלטו, וקשה להוסיף על הניתוח המלא שערך. השיחה התנהלה אחרי שלידיעת המערער כבר נחקר גיבור במשטרה על גניבת המים בדירת הגג ברחוב גורדון, והמערער חשש שמא התגלה בחקירה זו גם ענין תשלום הכסף שקיבל מגיבור. על כן הוא חוקר מצדו את גיבור במה התענין החוקר המשטרתי, והוא "מתדרך" אותו כיצד לנהוג בהמשך חקירתו ומלמד אותו לטעון לפני המשטרה שלא נתן למערער כסף בקשר לדירה ברחוב גורדון ושהמערער לא דרש ממנו כסף, והוא מסביר ומבטיח לו שענין תשלום הכסף שעבר ביניהם נשאר בגדר סוד הידוע רק לשניהם ואפילו לאשתו לא גילה המערער את הדבר. וכה הוא אומר וחוזר ואומר:


"אבל, גיבור, תלמד סופית: כשאתה אומר לא הצעתי, ושמואל רכטמן
אומר לא בקשתי, ואתה אומר לא נתתי ורכטמן אומר לא לקחתי – לעולם הם לא יכולים לדעת, לעולם! וככה תעמוד כל הזמן".

ולהלן:


"גיבור: "אבל מאיפה הם יודעים... שרצית לקנות את הדירה בשביל האחות שלך.

המערער: את הדירה הם לא יודעים. הם משערים, הם משערים."
............

גיבור: "אתה בטוח שלאף אחד לא יודע מהכסף מ..

המערער: גיבור, בהן צדק, אלהים לא יודע, אפילו אשתי לא יודעת".


כנגד הדברים הללו, המדברים לשון כה ברורה, נאחז המערער בעדותו נואשות בהסבר משלו: שכאשר דיבר על כסף, לא התכוון לתשלום כסף בקשר לדירת הגג אלא לסכום של 5,000 ל"י שקיבל מאת גיבור כשכר בורר, בבוררות שניהל בין גיבור ובין אגודה צרכנית ברחובות שממנה תבע גיבור פיצויים בקשר לחנות שבנה עבורה. בפסק הבורר שנתן המערער ושבו חייב את האגודה הצרכנית לשלם לגיבור פיצויים בסך 250,000 ל"י קבע לעצמו שכר בורר של 5,000 ל"י מכל צד. פסק הבורר הוגש כראיה במשפט נשוא הערעור. המערער העיד שקיבל את שכרו בסך 5,000 ל"י מן האגודה הצרכנית ועל כך נתן לה קבלה, וגם גיבור שילם לו אותו סכום אך ביקש שלא לתת לו קבלה. המערער מוסיף ומעיד שעל 5,000 הל"י שקיבל מן האגודה הצרכנית הצהיר בדו"ח שלו למס הכנסה, אך לא כן ביחס של 5,000 הל"י שקיבל מגיבור, והוא חשש מאד שמא יתגלה הדבר למשטרה, כי המשטרה כבר חקרה בעבר במעשיו כדי להוכיח שהוא, המערער, נכשל במעשים פליליים, אך העלתה חרס בידה בחקירות מסועפות של קבלנים ואחרים, ומשום כך התפתח אצלו לדבריו "שגעון רדיפה ממש". ענין העלמת הסכום של 5,000 ל"י משלטונות מס ההכנסה היה יכול להיות חמור במיוחד עבורו באותה תקופה, כאשר נבחר להיות מועמד בבחירות לעיריית רחובות שעמדו להתקיים בתחילת נובמבר 1978. אשר להפצרותיו בגיבור באותה שיחה שיעמוד על כך כי לא נתן כסף למערער בקשר לדירה, מסביר המערער שגיבור בא אליו מבוהל ותשוש לגמרי אחרי חקירתו במשטרה, והמערער חשש שגיבור יעיד תחת לחץ חקירה נוספת דברים שלא היו ולא נבראו וחוקרי המשטרה ירצו לשים אותם בפיו בלהיטותם להכשיל את המערער אחרי הכשלונות בחקירת "פרשת רחובות" שהיו מנת חלקם עד לאותו זמן.


השופט המלומד דחה את התירוצים הללו מכל וכל. דבר אחד קבע לטובת המערער, והוא שכאשר דיבר המערער באותה שיחה על ענין של תיווך בין חברת הסנה והמשביר המרכזי היתה כוונתו לאותה בוררות בין גיבור והאגודה הצרכנית. גב' סירוטה טענה לפנינו שבזה שגה השופט המלומד, וגם לי נראה שקשה להלום כיצד התכוון המערער לבוררות עם צד אחר כאשר הזכיר במפורש תיווך בין הסנה והמשביר המרכזי, ומה ענין הבוררות אצל ענין התיווך? אבל נניח לצד זה של הענין, כי גם בלעדי זאת פיו של המערער באותה שיחה עונה בו, ובתירוציו אין ממש למקרא הדברים כמו שנאמרו. הנושא של קניית הדירה ברחוב גורדון עולה בשיחה בין השניים עוד לפני שהמערער מזכיר את ענין התיווך בין הסנה והמשביר המרכזי, שגם הוא הטריד אותו כפי הנראה כנושא בפני
עצמו, ולשון הדברים שאמר לגיבור בענין הדירה ומאמציו החוזרים ללמדו מה יאמר אינם מתיישבים בשום אופן עם הסברו שבכוונתו היה רק למנוע את הכשלתו של גיבור על-ידי המשטרה באמירת דברים שלא היו מעולם. אילו באמת רק רצה להזהיר את גיבור שיאמר למטרה אמת ולא יכשל באמירת דברים שלא היו, לשם מה באה ההדרכה המפורטת ונשנית בדברי המערער? הרי די היה להזהיר את גיבור שלא יסטה מאמת לאמיתה, ותו לא.


ועוד זאת: בחקירתו הנגדית של גיבור אמנם העלה מר נחשון את ענין תשלום שכר הבורר על-ידי גיבור למערער (בע' 158-159), אך הוא נזהר מלשים לפניו גרסה ברורה שכאשר מדובר בהקלטה על כסף, הכוונה היא לאותו שכר בורר, כדי שגיבור יוכל להגיב על כך. הגרסה הזאת הופיעה לראשונה בגלוי רק בעדותו של המערער עצמו. השופט ביקר תכססנות זו (בע' 86-87 של הכרעת-הדין) וגם לי נראה שהיא, כשלעצמה, פוגמת מאד בקו ההגנה כמו שנתגלה בסוף, כאשר בא המערער לתת את עדותו.


שמענו עוד טענה מפי מר כספי – והיתה זאת טענה חלופית לטענת להד"ם שהיה קו הגנתו של המערער במשפט – שהסכום של 80,000 ל"י שהזכיר גיבור בעדותו כמחיר הקרן שבו הסכים למכור את הדירה למערער לא היה למעשה מחיר הקרן, אלא מחיר השוק של הדירה באותה תקופה, ולחיזוק טענה זו היפנה אותנו לעדותו של עורך-דין טלמור שגם הוא הזכיר 70,000 או 80,000 ל"י כמחיר השוק. אבל נראה הדבר שטלמור דיבר על מחיר הדירה בתקופה כאשר הוא התעניין בה – בסוף שנת 1971 או בשנת 1972 – ולא בסוף שנת 1970, כאשר נעשה ההסכם הבלתי כשר בין גיבור והמערער (אם כי לפי עדות טלמור יוצא כאילו גיבור סיפר לו רק על
כוונת
המערער לרכוש את הדירה, כאשר טלמור התעניין בה). גיבור העיד (בע' 102) כי מחיר השוק של דירה כזאת עלה לקראת סוף שנת 1970 שהיא התקופה הנוגעת לענין, ואין ללמוד דבר ברור לענין זה לא מעדות גיבור ולא מעדות עורך-דין טלמור, כנגד גרסתו הברורה של גיבור שהבטיח את הדירה למערער במחיר הקרן.


טובת ההנאה שהמערער קיבל באותו שלב היתה מצויה בהסכמתו של גיבור למכור לו את הדירה במחיר הקרן, בלי לקבל ממנו פרוטה על חשבון המחיר במשך השנים אשר חלפו למן הסכם המכר שנעשה בעל פה וללא קביעת תנאים ומועדים לתשלום המחיר – כל זאת בנגוד גמור למקובל בין מוכרי הדירות וקוניהן. לאחר מכן באה עסקת שוחד נוספת, ובה עיקר אשמתו של המערער, כאשר דרש וקבל סכום כסף נכבד תמורת זכות שהיא עצמה נרכשה מלכתחילה כתוצאה מעסקה שהיתה נגועה בקבלת שוחד. ואם תמצי לומר, היו אלה שני שלבים של עסקת שוחד נמשכת אחת. יש איפוא לדחות את נסיונו של מר כספי להציג את קבלת הכסף כקבלת תמורה כשרה בשביל הויתור על זכות לדירה שרכש המערער קודם לכן על יסוד ההסכם בעל פה.


שמענו קובלנה מרה מפי מר כספי על דרך חקירתו של המערער על-ידי תת-ניצב זיגל ביום 30.6.1978, אחרי הקלטת הסתר של השיחה בין גיבור והמערער שנערכה ביום 23.6.1978. גם חקירה זו הוקלטה ללא ידיעת המערער. מר זיגל חקר את המערער אם קיבל כסף מגיבור בקשר לדירה ברחוב גורדון, וכאשר המערער הכחיש זאת, השמיע לפניו להפתעתו קטעים מן השיחה שהוקלטה ביום 23.6.1978. ניכרת מבוכתו הרבה של המערער לשמע הקטעים הללו משיחתו עם גיבור ומכאן ואילך חדל להשיב לענין והודיע למר זיגל שאת הסברתו על ענין הכסף שהוזכר בשיחה מיום 23.6.1978 יתן בבית-המשפט. הקובלנה היא שלא נשמר הכלל בתקנות השופטים שאין לחקור חשוד בחקירת שתי וערב, כאשר על-פי הראיות שבידי המשטרה כבר היה ברור שהחשוד יואשם, וכן נטען נגד מר זיגל שבאותה שיחה העמיד פנים לפני המערער כאילו ידועים למשטרה גם הסכומים שגיבור שילם למערער, בעוד שלאמיתו של דבר לא הוזכר שום סכום בשיחה מיום 23.6.1978. התשובה לקובלנתו של מר כספי היא, שאם כי לא קדם לחקירה על-ידי מר זיגל מתן האזהרה המקובלת, ידע המערער היטב כי זכותו היא לשתוק. עד שקטעי ההקלטה הקודמת הושמעו באזניו, השיב המערער לשאלותיו של מר זיגל מרצונו הטוב (בלי שהפליל עצמו במשהו), וכאשר הושמעו הקטעים המפלילים, חדל להשיב לענין, כאמור. אשר לענין הסכומים שהזכיר מר זיגל בחלק הראשון של השיחה, הלכה פסוקה היא שהשימוש בתחבולה בעת החקירה אינה פוסלת הודאה שניתנה
(ע"פ 307/60 חסין המכונה ג'רבוני, ו-4 אח' נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור נגדי; היועץ המשפטי לממשלה נגד מחמד פדל מצטפא חסן, ואח' פ"ד יז(3) 1541, 1554, 1555. אושר
ואחרים כמותו). על כל פנים, לא השיג מר זיגל דבר בשיחה זו מעבר למה שכבר היה בידיו לפני כן כתוצאה מהקלטת השיחה מיום 23.6.1978. הזכרתי את החקירה הזאת מיום 30.6.1978 רק כדי להעמיד את הדברים באורם הנכון, אחרי דברי ההתקפה ששמענו ממר כספי.


בהכרעת-הדין אמר השופט המלומד דברים קשים על פרקליטי שני הצדדים בגלל הדרך שבה ניהלו את המשפט הזה. אביא את הדברים כלשונם (מע' 2-3):


"... ברצוני להביע מורת רוחי על אופן ניהול המשפט על-ידי שני הצדדים שהיה בו בשלבים מסויימים משום הארכת הדיון שלא לצורך ובזבוז זמנו של בית-המשפט. ואם לא די בכך, הרי שצר לי לציין שבאי-כוח הצדדים לא נהגו בכבוד הראוי זה כלפי זה וגם המרו את פיו של בית-המשפט ועל-ידי כך פגעו לא פעם ביוקרתו. היו, לצערי, רגעים שבהם כמעט ואמרתי נואש עד כי כמעט ולא נותרה כל ברירה זולת לפרוש מבית-המשפט ולהשאיר אותם לנפשם כדי להתנצח זה עם זה, ולעתים נדמה היה כאילו שניהם חברו יחדיו כדי להתיש את בית-המשפט. ואכן הדיון היה ממושך ובהרבה נושאים בלתי נחוץ לחלוטין – דבר שגרם לדיון מכביד, מתיש ומתמשך, ובהרבה נושאים בלתי נחוץ לחלוטין..."

ובע' 82-83 של הכרעת הדין, על חקירתו הנגדית של המערער:


"...אין אני מוצא צורך להתייחס לנושאים רבים אחרים אשר באת-כוח התביעה העלתה במהלך החקירה הנגדית על פרשיות אישיות שבהן היו מעורבים הנאשם ובני משפחתו, על פרשיות כספיות, על חקירות בקשר לאי הקפדה על הוראות התכנון והבניה, על בניה על מגרשים ציבוריים, על המחלוקת הממושכת עם הוועדה המחוזית בנושאים מסויימים ועל חקירות אשר התנהלו נגד קבלנים רבים בקשר לחריגות בניה חמורות. בכל הנושאים הראתה באת-כוח התביעה בקיאות רבה ולהיטות יתר כי היא טיפלה בהם במסגרת תפקידה כנציגת היועץ המשפטי בוועדה לתכנון ובניה, ובעקיפין גרם הדבר להארכת החקירה ולשרבוב דברים שלא היו נחוצים לצורך המשפט הנדון".

עיון בפרוטוקול הארוך של המשפט מראה שלמרבה הצער היה לשופט המלומד יסוד לומר דברים קשים אלה. לזכותו של מר נחשון יאמר שהסניגוריה רשאית היתה לתקוף את אופיו של עד התביעה – ובמקרה זה אופיו של עד התביעה הראשי, גיבור – ולצורך זה מותר היה לה גם להרחיב את החקירה על ענינים שאינם נוגעים במישרין לפרשה נשוא כתב האישום. אבל גם לחירות זו שהסניגור רשאי לנהוג בחקירת עדי התביעה חייב להיות גבול ואסור שהחקירה תגלוש מעבר לכל מידה סבירה. אף הזכרתי כבר לעיל את בזבוז הזמן והמאמץ הרב שהיה כרוך בבירור טענת "הבישול" של סליל ההקלטה שבה אחז מר נחשון בעקשנות, ולבסוף התברר מעדות המערער עצמו שכל זה היה לריק. גב' סירוטה מצדה טענה לפנינו שלא היתה ראויה לדברי הנזיפה של השופט המלומד מפני שרשאית היתה לחקור את המערער גם על פרשיות אחרות, אחרי שמר נחשון התקיף בחקירתו של גיבור את אופיו של עד זה וגם חקר עדי תביעה, ובמיוחד את מר זיגל, על "פרשת רחובות", דהיינו פרשיות אחרות שבהן חקרה המשטרה חשדות שונים נגד לפי עדות טלמור יוצא כאילו גיבור סיפר לו רק על
כוונת
המערער לרכוש את הדירה, כאשר טלמור התענין בה). גיבור העיד (בע' 102) כי מחיר השוק של דירה כזאת עלה לקראת סוף שנת 1970 שהיא התקופה הנוגעת לענין, ואין ללמוד דבר ברור לענין זה לא מעדות גיבור ולא מעדות עורך-דין טלמור, כנגד גרסתו הברורה של גיבור שהבטיח את הדירה למערער במחיר הקרן.


טובת ההנאה שהמערער קיבל באותו שלב היתה מצויה בהסכמתו של גיבור למכור לו את הדירה במחיר הקרן, בלי לקבל ממנו פרוטה על חשבון המחיר במשך השנים אשר חלפו למן הסכם המכר שנעשה בעל פה וללא קביעת תנאים ומועדים לתשלום המחיר – כל זאת בנגוד גמור למקובל בין מוכרי דירות וקוניהן. לאחר מכן באה עסקת שוחד נוספת, ובה עיקר אשמתו של המערער, כאשר דרש וקבל סכום כסף נכבד תמורת זכות שהיא עצמה נרכשה מלכתחילה כתוצאה מעסקה שהיתה נגועה בקבלת שוחד. ואם תמצי לומר, היו אלה שני שלבים של עסקת שוחד נמשכת אחת. יש איפוא לדחות את נסיונו של מר כספי להציג את קבלת הכסף כקבלת תמורה כשרה בשביל הויתור על זכות לדירה שרכש המערער קודם לכן על יסוד ההסכם בעל פה.


שמענו קובלנה מרה מפי מר כספי על דרך חקירתו של המערער על-ידי תת-ניצב זיגל ביום 30.6.1978, אחרי הקלטת הסתר של השיחה בין גיבור והמערער שנערכה ביום 23.6.1978. גם חקירה זו הוקלטה ללא ידיעת המערער. מר זיגל חקר את המערער אם קיבל כסף מגיבור בקשר לדירה ברחוב גורדון, וכאשר המערער הכחיש זאת, השמיע לפניו להפתעתו קטעים מן השיחה שהוקלטה ביום 23.6.1978. ניכרת מבוכתו הרבה של המערער לשמע הקטעים הללו משיחתו עם גיבור ומכאן ואילך חדל להשיב לענין והודיע למר זיגל שאת הסברו על ענין הכסף שהוזכר בשיחה מיום 23.6.1978 יתן בבית-המשפט. הקובלנה היא שלא נשמר הכלל בתקנות השופטים שאין לחקור חשוד בחקירת שתי וערב, כאשר על-פי הראיות שבידי המשטרה כבר היה ברור שהחשוד יואשם, וכן נטען נגד מר זיגל שבאותה שיחה העמיד פנים לפני המערער כאילו ידועים למשטרה גם הסכומים שגיבור שילם למערער, בעוד שלאמיתו של דבר לא הוזכר שום סכום בשיחה מיום 23.6.1978. התשובה לקובלנתו של מר כספי היא, שאם כי לא קדם לחקירה על-ידי מר זיגל מתן האזהרה המקובלת, ידע המערער היטב כי זכותו היא לשתוק. עד שקטעי ההקלטה הקודמת הושמעו באזניו, השיב המערער לשאלותיו של מר זיגל מרצונו הטוב (בלי שהפליל עצמו במשהו), וכאשר הושמעו הקטעים המפלילים, חדל להשיב לענין, כאמור. אשר לענין הסכומים שהזכיר מר זיגל בחלק הראשון של השיחה, הלכה פסוקה היא שהשימוש בתחבולה בעת החקירה אינה פוסלת הודאה שניתנה
(ע"פ 307/60 [1], בעמ' 1554-1555
ואחרים כמותו). על כל פנים, לא השיג מר זיגל דבר בשיחה זו מעבר למה שכבר היה בידיו לפני כן כתוצאה מהקלטת השיחה מיום 23.6.1978. הזכרתי את החקירה הזאת מיום 30.6.1978 רק כדי להעמיד את הדברים באורם הנכון, אחרי דברי ההתקפה ששמענו ממר כספי.


בהכרעת-הדין אמר השופט המלומד דברים קשים על פרקליטי שני הצדדים בגלל הדרך שבה ניהלו את המשפט הזה. אביא את הדברים כלשונם (מע' 2-3):


"... ברצוני להביע מורת רוחי על אופן ניהול המשפט על-ידי שני הצדדים שהיה בו בשלבים מסויימים משום הארכת הדיון שלא לצורך ובזבוז זמנו של בית-המשפט. ואם לא די בכך, הרי שצר לי לציין באי-כוח הצדדים לא נהגו בכבוד הראוי זה כלפי זה וגם המרו את פיו של בית-המשפט ועל-ידי כך פגעו לא פעם ביוקרתו. היו, לצערי, רגעים שבהם כמעט ואמרתי נושא עד כי כמעט ולא נותרה כל ברירה זולת לפרוש מבית-המשפט ולהשאיר אותם לנפשם כדי להתנצח זה עם זה, ולעתים נדמה היה כאילו שניהם חברו יחדיו כדי להתיש את בית-המשפט. ואכן הדיון היה ממושך ובהרבה נושאים בלתי נחוץ לחלוטין – דבר שגרם לדיון מכביד, מתיש ומתמשך, ובהרבה נושאים בלתי נחוץ לחלוטין..."

ובע' 82-83 של הכרעת הדין, על חקירתו הנגדית של המערער:


"...אין אני מוצא צורך להתייחס לנושאים רבים אחרים אשר באת-כוח התביעה העלתה במהלך החקירה הנגדית על פרשיות אישיות שבהן היו מעורבים הנאשם ובני משפחתו, על פרשיות כספיות, על חקירות בקשר לאי הקפדה על הוראות התכנון והבניה, על בניה על מגרשים ציבוריים, על המחלוקת הממושכת עם הוועדה המחוזית בנושאים מסויימים ועל חקירות אשר התנהלו נגד קבלנים רבים בקשר לחריגות בניה חמורות. בכל הנושאים הראתה באת-כוח התביעה בקיאות רבה ולהיטות יתר כי היא טיפלה בהם במסגרת תפקידה כנציגת היועץ המשפטי בוועדה לתכנון ובניה, ובעקיפין גרם הדבר להארכת החקירה ולשרבוב דברים שלא היו נחוצים לצורך המשפט הנדון".

עיון בפרוטוקול הארוך של המשפט מראה שלמרבה הצער היה לשופט המלומד יסוד לומר דברים קשים אלה. לזכותו של מר נחשון יאמר שהסניגוריה רשאית היתה לתקוף את אופיו של עד התביעה – ובמקרה זה אופיו של עד התביעה הראשי, גיבור – ולצורך זה מותר היה לה גם להרחיב את החקירה על ענינים שאינם נוגעים במישרין לפרשה נשוא כתב האישום. אבל גם לחירות זו שהסניגור רשאי לנהוג בחקירת עדי התביעה חייב להיות גבול ואסור שהחקירה תגלוש מעבר לכל מידה סבירה. אף הזכרתי כבר לעיל את בזבוז הזמן והמאמץ הרב שהיו כרוך בבירור טענת "הבישול" של סליל ההקלטה שבה אחז מר נחשון בעקשנות, ולבסוף התברר מעדות המערער עצמו שכל זה היה לריק. גב' סירוטה מצדה טענה לפנינו שלא היתה ראויה לדברי הנזיפה של השופט המלומד מפני שרשאית היתה לחקור את המערער גם על פרשיות אחרות, אחרי שמר נחשון התקיף בחקירתו של גיבור את אופיו של עד זה וגם חקר עדי תביעה, ובמיוחד את מר זיגל, על "פרשת רחובות", דהיינו פרשיות אחרות שבהן חקרה המשטרה חשדות שונים נגד המערער, וגם בעדותו הזכיר המערער חקירות אלה שלא העלו דבר. אין אני סבור שהצדק עמה בטענה זו. לפי סעיף 146 של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, לא ישאל נאשם בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה. כאן אין אנו עוסקים בהרשעות קודמות של המערער, אלא בניסיון להוכיח על-ידי חקירתו שכנגד שהוא נהג במילוי תפקידו כראש עירייה וכיושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בדרכים פסולות ושמשום כך מתקבל על הדעת שהיה מסוגל על-פי אופיו והתנהגותו בענינים אחרים לעבור את עבירת השוחד שבה הואשם. ראיות כאלה אינן קבילות לפי ההלכה הרווחת אצלנו, אפילו התקיפה הסניגוריה את אופיו של עד מעדי התביעה. באנגליה קיימת הוראה סטטוטורית בסעיף
i (f)ii
של ה-
criminal evidence act. 1898
המאפשרת לתביעה לחקור נאשם, שהעיד להגנתו, על אופיו הרע, אם הסנגוריה תקפה את אופיו של המתלונן
או של עדי התביעה
. הפרשנות של הוראה זו בפסיקה האנגלית אינה אחידה (ראה על כך אצל
cross on evidence
, בע' 374-375). אצלנו אין הוראה חרותה דומה. פרופסור הרנון כותב בספרו על דיני ראיות, כרך שני, בע' 386:


"לא הביא הנאשם ראיות על אופיו הטוב אין התביעה רשאית להגיש ראיה כלשהי על אופיו השלילי של הנאשם. איסור זה חל גם כאשר הנאשם תוקף את מהימנותם של עדי התביעה. ומוכיח שיש להם עבר פלילי. בכך אין הנאשם חושף את אופיו אלא רק את אופים של עדי התביעה – כפלוגתא במשפט".


כאסמכתא הוא מביא שם פסק-דין אנגלי:
r.v. butterwasser (1947) 2 all e.r. 415; (1948) 1 k.b.4; 63 t.l.r. 463; 91 sol. jo. 586; 32 cr. app. 81; 45 l.g.r. 570; 111 j.p. 527 (c.c.a.).
עיון בפסק-הדין מראה שפורשה בו ההוראה הסטטוטורית הנ"ל שבחוק האנגלי משנת 1898 וההחלטה הועמדה גם על כך שהנאשם לא העיד כלל להגנתו. למרות זאת, נראה לי, שדבריו של פרופסור הרנון משקפים נכון את ההלכה הנוהגת בישראל. עוד
בע"פ 95/50, חיים בן זכריה אריכא נגד היועץ המשפטי לממשלה ישראל, פ"ד ה(2) 1200, 1205; פ"ע ז 275. אושר.
נאמר כי אין להביא הוכחות שמטרתן להטיל דופי בנאשם ולהציגו לפני בית-המשפט כאדם המסוגל מבחינת אופיו לבצע עבירות, כגון זו שבה הואשם. הטעם לדבר הוא כמו שהוסבר שם,
בע' 1205ו:


"הוכחות מעין אלה פסולות, בהיותן עלולות ליצור בלב בית המשפט משל קדום נגד הנאשם ולערפל את הענין הנדון... והן אף עלולות להטיל על הנאשם מעמסה יתרה בעריכת הגנתו במשפט".

(וראה ע"פ 265/64
יוסף שיוביץ ויוסף ראש נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור-שכנגד; היועץ המשפטי לממשלה נגד יוסף שיוביץ ויוסף ראש, פ"ד יט(3) 421, 441 אושר).
ישנם יוצאים מן הכלל הזה שהוזכרו שם, בראש ע' 1206, וכן הרשתה פסיקה מאוחרת יותר ראיות על מעשים דומים לזה שבו הואשם הנאשם, כאשר מעשים אלה מעידים על קווי דמיון בולטים בשיטת הבצוע של עבירות הטיפוסית לנאשם
(ע"פ 265/64 [3]
הנ"ל;
ע"פ 39/66
שמואל כלו נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 188, 196 בע' 196-197
). בענין דנן אין להצדיק את חקירתו הממושכת של המערער על פרשיות אחרות אף לפי אחד מן היוצאים מן הכלל הללו. גם לפי הפרשנות של ההוראה הסטטוטורית האנגלית הנ"ל בחוק משנת 1898, שאין לה הוראה מקבילה אצלנו, אין לחקור נאשם על חשדות שעבר עבירות אחרות שאינן נשוא כתב האישום, אף כאשר העיד על אופיו הטוב ראה דברי
הלונד סיימון
בפסק-הדין של
stirland v. public prosecutions director (d.p.p.) (1944) 2 all e.r. 13; (1944) a.c. 315 ,327 l.j.k.b. 394; 171 l.t. 78; 109 j.p. 1; 60 t.l.r. 461; 88 sol jo. 255; 42 l.g.r. 263. sub nom r.v. stirland 30 cr. app. 40 (h.l.).
חקירות כאלה כאילו יוצרות פלוגתות חדשות והן מסיטות את המשפט ממסלולו הנכון – והמשפט דנן משמש דוגמה לשיבושי הדיון הכרוכים בכך. מוטב היה איפוא שהתובעת לא תיגרר אחרי הסניגור שגם הוא האריך בחקירות העדים שלא לצורך. אבל בסופו של דבר לא נגרם למערער עיוות דין בשל כך, מפני שכל החקירה הממושכת הזאת של המערער לא העלתה דבר על עבירות פליליות אחרות של המערער והשופט המלומד הגביל את ממצאיו בצדק לאישום שנדון לפניו.


עד כאן ביחס לחקירות עדים שחרגו מן הדרוש ומן המותר. ואשר להערות השיפט המלומד על סגנון הופעתם של פרקליטי שני הצדדים אשר הכביד על הבירור העניני של המשפט – דפי הפרוטוקול מעידים על "תקריות" חוזרות של התנצחות חסרת טעם בין הפרקליטים, ועל המאמץ הרב שהיה השופט חייב לעשות, כדי שרסן ניהול המשפט לא ישמט מידיו. שמץ מאותה רגשנות מיותרת חשנו גם אנחנו בטיעונה של גב' סירוטה לפנינו. כנראה יש צורך להזכיר לפרקליטים שלא יגרע דבר מיעילות הייצוג של הענין שאותם הם באים לייצג בבית-המשפט, אם ינהגו במתינות ובאיפוק ותוך ציות גמור להנחיות בית-המשפט, ושכל גילוי כלפי חוץ של מעורבות רגשית אישית של הפרקליט בענינו של הקליינט אך מכביד על בירור העניני של טענותיו, עד כה היו דברים אלה מובנים מאליהם, במיוחד בסגנון הופעתם של נציגי המדינה, ויש לקוות שרמה נאותה זו, החיונית לפעולתם התקינה של בתי-המשפט, תישמר גם להבא.


למרות כל הסיבוך הרב שבבירור המשפט, הרי בסופו של דבר ואחרי כל הטיעון הארוך בערעור זה הדברים פשוטים למדי: עדותו של גיבור נתקבלה כמהימנה וכל מה שנטען נגדה בערעור אין בו כדי לסתור את האימון שהשופט המלומד רחש לעדות זו. העדות של גיבור אושרה אישור משכנע מאד בהקלטה של השיחה מיום 23.6.1978 ונסיונו של המערער לתרץ את הדברים שאמר באותה שיחה נכשל כשלון חרוץ. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.


ביחס למידת העונש אין להרבות מלים, כפי בפסיקה קודמת של בית-משפט זה כבר נאמר מה שניתן לומר על תופעות של שחיתות אצל אנשי ציבור, המוכרים את סמכות ההחלטה שהופקדה בידיהם בעד בצע כסף. יסוד מחמיר בעבירה שבה הורשע המערער יש לראות בזה שהיזמה למתן דמי השוחד לא באה מן הנותן אלא הכסף ניתן למערער על-פי דרישתו, מאדם שהיה מעונין לשמור על יחסים טובים עמו למען עסקיו כקבלן. יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש.


השופט שמגר
:
אני מסכים.



השופטת בן-פורת
:
אני מסכימה.


הוחלט לדחות את הערעור.


ניתן היום, טו בסיון תשל"ט (10.6.1979).










עפ בית המשפט העליון 113/79 שמואל רכטמן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: לג 3 261 ] (פורסם ב-ֽ 10/06/1979)