פסקי דין על יוסף מנשה ו-5 אח' | פסקי דין על יעקב בר-מנשה

2188/98 ע     19/07/2005




ע 2188/98 יוסף מנשה ו-5 אח' נ' יעקב בר-מנשה




ב ע נ י ן: עזבון המנוחה טאוס מנשה ז"ל

ובענין: התובעים: יוסף מנשה ו-5 אח'

ע"י ב"כ חיים ארבל
, עו"ד

- נ ג ד -
הנתבע: יעקב בר-מנשה

ע"י ב"כ דוד שהרבני
, עו"ד


פסק – דין

1. א. ביום 16.2.98 הלכה לבית עולמה גב' טאוס מנשה ז"ל (להלן: המנוחה"), ילידת 1924. המנוחה נפטרה בבית-חולים איכילוב, תל-אביב (כך על-פי תעודת הפטירה) לאחר אשפוז ממושך. בעת פטירתה היתה המנוחה גרושה.
ב. למנוחה היו מעולם שבעה צאצאים - התובעים והנתבע.
ג. ביום 22.3.98 הגיש תובע 2 – מר מרדכי מנשה - לבית-משפט זה בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 15.2.98 (להלן: "הצוואה האחרונה") (בתיק עזבונות 2188/98) אשר לפי תוכנה, באה לבטל צוואה קודמת שעשתה המנוחה ביום 6.5.98 (להלן: "הצוואה הקודמת"). הנתבע הגיש ביום 5.4.98 (בתיק עזבונות 2639/98) בקשה למתן צו לקיום הצוואה הקודמת. לבקשה זו לא הוגשה כל התנגדות והדיון בתיקים אוחד.
ד. בהתאם לצוואה האחרונה, ציוותה המנוחה את כל רכושה, לרבות דירת מגוריה, לשבעת ילדיה, בחלקים שווים ביניהם. עם זאת קבעה (בסעיף 3 לצוואה זו), כי "על אף האמור בסעיף 2 לעיל,... בני דוד יהודה מנשה,... יהיה זכאי להתגורר במשך כל חייו בדירתי... מבלי שיתחייב בתשלום כלשהו לשאר יורשי....". יצוין, כי דוד לוקה בנפשו (סעיף 2 לתצהיר נתבע 2 בהמר' 3884/98).
ה. בהתאם לצוואה הקודמת (שקדמה לה צוואה אחרת), ציוותה המנוחה את כל רכושה לנתבע, כאשר גם בצוואה זו כללה הוראה (ס"ק ו') לגבי בנה דוד ולפי הוראה זו "הנני מבקשת כי בני דוד ימשיך להתגורר במשך שנה מיום מותי בדירתי הנ"ל מבלי שישלם דמי שכירות. לאחר תום שנת האבל אני סומכת על בני יעקב שידאג לאחיו דוד לפי ראות עיניו לפי מצפונו ושיקול דעתו הבלעדי".
ו. ביום 20.5.98 ניתן על-ידי בית משפט זה (כב' השופטת ברוש), צו לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה.
ז. בהמר' 3884/98 עתר הנתבע לביטול צו קיום הצוואה האמור ואילו התובעים עתרו למחיקתה על הסף של התנגדות הנתבע לקיום הצוואה האחרונה (המ' 2742/98). ביום 25.1.00 הוסכם על-ידי הצדדים (בפני
כב' השופטת צ'רניאק), על ביטול צו קיום הצוואה ודיון בהתנגדות.
ח. ביום 9.6.03 הועבר הדיון בתיקים שבכותרת בפני
.
ט. נוכח טענת הנתבע כי מצבה הרפואי והתרופות שקיבלה המנוחה לא אפשרו לה להבין על מה היא חותמת, ובהסכמת הצדדים, מונה ביום 27.11.03 פרופ' יחזקאל סידי, כמומחה מטעם בית-המשפט, לקביעת כושרה המנטלי של המנוחה בעת חתימת צוואתה האחרונה. בחוות דעתו מיום 12.2.04 קבע פרופ' סידי, כי "המנוחה...היתה במצב מנטאלי תקין ביום כתיבת הצוואה". המומחה אף השיב לשאלות הבהרה מצד ב"כ המשיב (במכתבו מיום 7.12.04).
2. הראיות:
א. הצוואה האחרונה נחתמה על-ידי המנוחה יום לפני פטירתה (לא הובאה ראיה לגבי שעת החתימה), בעת שהיתה מאושפזת בבית החולים איכילוב, בתל-אביב, בפני
שתי עדות: הגב' רחל זר והגב' מרגלית מנשה.
ב. הגב' זר, אשר המנוחה היתה דודתה, מסרה שני תצהירים. האחד, מיום 17.2.98, בתמיכה לבקשה למתן צו לקיום הצוואה האחרונה והשני, מיום 28.5.04, כתצהיר עדות ראשית. לפי תצהירה השני, שוחחה עמה המנוחה ארוכות, בתקופת שהייתה בבית החולים, בדבר רצונה לחלק רכושה אחר מותה. לדבריה, המנוחה חתמה על הצוואה האחרונה בפני
ה ובפני
הגב' מרגלית מנשה בהצהירה, כי זו משקפת נכונה את רצונה לעשות ברכושה לאחר מותה. אשר למכתבה מיום 24.3.98 – נספח ג' לבקשת הנתבע לביטול צו קיום הצוואה, בו ציינה, כי ביום 15.2.98 החתימה את המנוחה, לבקשת ילדיה (תובעים 1-3) על מכתב, לפיו הנתבע לא יוכל להוציא את דוד מהדירה כעבור שנה ולא על צוואה – לגרסתה (סעיף 7 לתצהיר זה), אין האמור במכתבה "משקף את המצב לאשורו הואיל והוא נכתב לאחר שמר בר מנשה איים עלי כי יבולע לי רע במידה ולא אחתום על מכתב זה".
ג. גב' זר נחקרה בחקירה נגדית לגבי תצהירה השני. מחקירתה עולה, שלא הבינה את הביטויים "יבולע לי", "המצב לאשורו", "משקפת נכונה" ו"באותו מעמד", המפורטים בסעיפים 6 ו-7 לתצהירה השני. היא אישרה בחקירתה הנגדית, כי עובר להחתמת המנוחה על הצוואה האחרונה היא הובאה למיטת חוליה של המנוחה על-ידי בן ובת של המנוחה, כי תובעים 1 ו-2 אמרו לה שהנתבע מבקש להוציא את האח דוד מדירת המנוחה, כי הללו ביקשו מהעדה לספר זאת למנוחה וכך עשתה וכי במענה, ביקשה המנוחה שילדיה ימתינו עד צאתה מבית-החולים. עוד אישרה, שתובעים 1 ו-2 אמרו לה שהענין דחוף וכי יש להחתים את המנוחה, שאם לא כן, יוציאו את דוד מדירתה אחר מותה וכי בעקבות זאת, החתימה את המנוחה "על נייר", כאשר היא והמנוחה הבינו, כי מדובר על מסמך לפיו דוד לא יוצא מדירת המנוחה (עמ' 20-21 לפרטיכל). באותו מעמד נכחו בחדרה של המנוחה, לגרסת העדה, "כל האחים... ציפי ... מוטי...יוסי. מגי..." (עמ' 21 לפרטיכל, ש' 5-10). עוד אישרה בחקירתה הנגדית, כי "לא ידעתי שהיא חותמת על צוואה, אלא על פתק לא להוציא את דוד מהבית" (עמ' 22 לפרטיכל, ש' 12-14). ולבסוף אישרה, כי אמרה לב"כ הנתבע, בשיחה טלפונית, דברים זהים לאלו שרשמה במכתב נספח ג' האמור. עם זאת, בחקירתה החוזרת, אישרה, כי המסמך עליו החתימה את המנוחה הוא זה שהוצג לה, היינו, הצוואה האחרונה. לשאלת בית-המשפט הבהירה העדה (עמ' 24 לפרטיכל), כי הנה יודעת מהי צוואה וכי ידעה שהיא מחתימה את המנוחה על צוואה והקריאה לה את תוכן כל הצוואה. ולבסוף הוסיפה, כי המנוחה רצתה "שזה יהיה שווה לכל האחים ולא שאחד יקבל הכל והיתר יהיו בחוץ" (עמ' 24 לפרטיכל, ש' 16-17 וראה גם עמ' 23 לפרטיכל, ש' 16-18).
ד. תובע 2 עשה תצהיר במענה לבקשת הנתבע לביטול צו קיום הצוואה. בתצהירו גורס הוא, שבעקבות משיכת כספים מחשבון המנוחה על-ידי הנתבע, ללא ידיעתה, והעברת היתרה על-ידי תובעת 3 לחשבון חדש, הוציא הנתבע את אחיו דוד מדירת האם. התובע 2 סיפר זאת למנוחה ובעקבות זאת, ביום 14.2.98 ביקשה ממנו המנוחה לשוחח עם רעיתו על מנת שתכין צוואה חדשה עבורה, בה תחולק דירתה בין ילדיה בחלקים שווים. בעקבות זאת, נעשתה הצוואה המאוחרת. לטענת התובע 2, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. עוד הוסיף, כי מרדכי וויץ, אשר אמור היה לשמש כעד לצוואה האחרונה לא יכול היה לבסוף להגיע לבית החולים ונוכח הדחיפות נאלצה רעייתו לחתום כעדה. תובע 2 נחקר בחקירה נגדית אך לגבי השאלה אם הנו בעלה של העדה מרגלית מנשה והוא אישר זאת. תצהיר מאוחר יותר שנתן, מיום 22.6.04, התייחס אך ורק לכך שהוא חי בנפרד מרעיתו הגב' מרגלית מנשה. יוער כי לטענת הנתבע התובעים לא סמכו בראיותיהם אלא על התצהיר האחרון ועל כן לא נחקר התובע 2 על תצהירו הראשון.
ה. העדה האחרת על הצוואה, הגב' מרגלית מנשה, אשת תובע 2 (כיום כנראה גרושתו), העידה אף היא. לגרסתה, בעת חתימת המנוחה על הצוואה האחרונה, הוקראה לה זו על-ידי הגב' זר – לבקשת תובע 2 - והמנוחה הצהירה שזו צוואתה. לדבריה, עבדה כפקידה במשרד עורכי-דין ונסחה את צוואת המנוחה, על-פי דוגמאות שהיו במשרד בו עבדה. לגרסתה, עשתה זאת לבקשת המנוחה, ש"ידעה שאני עובדת במשרד עורכי דין והיא ביקשה ממני לנסח צוואה ולחלק את הדירה בחלקים שווים לכל האחים". (עמ' 35 לפרטיכל, ש' 10-11). עוד לדבריה, הגב' רחל זר נתבקשה לשמש כעדה לצוואה האחרונה, לאחר שאחי העדה, מרדכי וויץ, אותו רשמה בעותק המודפס כעד, לא יכול היה להופיע. העדה אישרה, שבמסגרת הסכם הגירושין בינה לבין תובע 2, אמורה היא לקבל ממנו כספים. העדה זכרה שבעת חתימת הצוואה נמצאו בבית החולים בעלה ואחותו צפורה.
ו. גם הנתבע נתן תצהיר, בתמיכה לבקשתו לביטול צו קיום הצוואה. בתצהירו התייחס, בעיקר, למצבה הבריאותי של המנוחה עובר לפטירתה. ב"כ התובעים ויתר על חקירתו של הנתבע, מבלי שהדבר יחשב כהסכמה מצדו לתכנו של התצהיר. לגרסתו, אמו המנוחה הוחתמה על הצוואה האחרונה, שעה שהיתה "בהכרה מעורפלת ומסוממת מרוב תרופות" (סעיף 16 לתצהירו) ועל כן, לא היתה מסוגלת להבין על מה חתמה.
3. טיעוני ב"כ הצדדים:
א. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, אמנם פרופ' סידי קבע כי המנוחה היתה במצב מנטלי תקין בעת פטירה, אולם, בתשובה לשאלות הבהרה קבע כי "במצב אשר בו הייתה נתונה החולה, לא התרופות, אלא מצבה הגופני עלולים היו להחליש את יכולת התנגדותה לסובבים אותה". עוד מסתמך הוא על תשובת המומחה לפיה "הכרה מלאה אינה משקפת תמיד שיפוט נכון" (תשובה 16). לטענת ב"כ הנתבע, הנהנים על-פי הצוואה נכחו בעת חתימת המנוחה על הצוואה האחרונה וניסו להשפיע עליה לחתום. עוד טוען הוא, כי העדה זר שינתה גרסתה מספר פעמים, כאשר טענה מחד גיסא, שהמנוחה לא חתמה על צוואה, אלא על מסמך לפיו בנה דוד לא יוצא מדירתה ומאידך גיסא, שהמנוחה חתמה על צוואה. לדבריו אין ספק שהמנוחה לא ידעה כי היא חותמת על צוואה וסברה שהיא חותמת על מסמך לפיו בנה דוד לא יוצא מדירתה. פגם נוסף בצוואה זו, הנו נוכחות חלק מהתובעים והנהנים במעמד החתימה. עוד מוסיף ב"כ הנתבע, כי בעת החתמת המנוחה על הצוואה האחרונה, היתה גב' מרגלית מנשה אשת תובע 2 (רק לאחרונה נחתם ביניהם הסכם גרושין) וכי היא אמורה לקבל מבעלה כספים במסגרת הסדר גרושין ועל כן, נוכח אינטרס כספי זה מצדה זה נפגמת אמינותה וההוראה בצוואה המזכה את בעלה בטלה. עוד טען הוא, כי עדה זו אישרה שבעת חתימת המנוחה על הצוואה נכחו בחדר נהנים נוספים והדבר מוכיח השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. ולבסוף טוען ב"כ הנתבע כי נוכח פסלות הצוואה כלפי בעלה של העדה מרגלית מנשה, בטלה הצוואה כולה גם כלפי הנהנים האחרים. בסיכום טוען ב"כ הנתבע כי יש לפסול הצוואה המאוחרת ולקיים הצוואה הקודמת.
ב. ואילו לטענת ב"כ התובעים, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כל פגם בעריכת הצוואה האחרונה. טענות הנתבע בדבר חוסר כשרותה של אמו, עובר לחתימתה על הצוואה האחרונה סותרות את ממצאי פרופ' סידי ומהווה בגדר עדות מפי השמועה. אשר לעדותה של גב' זר, לטענתו, טענות הנתבע כי לא הבינה שהיא מחתימה את המנוחה על צוואה משוללות יסוד. אשר לטענת הנתבע כי בעת עריכת הצוואה הנהנים ממנה שהו בחדרה של המנוחה - לטענתו, לא כך הדבר, לפי הראיות הם שהו מחוץ לחדרה של המנוחה ורק העדות שהו בחדרה.
4. דיון:
א. סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" קובע כדלקמן:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."
ב. במקרה דנן, כפי שעולה מן הראיות שהובאו לעיל, הגב' מרגלית מנשה, אשר ערכה את הצוואה האחרונה ואף היתה עדה לחתימת המנוחה על גביה, הנה אשת התובע 2, אשר הנו אחד הנהנים על-פי סעיף 2 לצוואה זו. לפיכך, לאור הוראת סעיף 35 הנ"ל, הקובעת חזקה חלוטה, הוראת סעיף 2 לצוואה, לפחות ככל שהיא מתייחסת לתובע 2, בטלה אך מטעם זה.
ג. נשאלת השאלה, מה גורלה של הוראת סעיף 2 לצוואה האחרונה, נוכח היותה בטלה כלפי אחד הנהנים, האם יש לקיימה כלפי שאר הנהנים לפיה, או שמא היא בטלה במלואה? בית-המשפט העליון חזר והתייחס לסוגיה זו בע"א 1079/92 ד"ר אברהם גדליה נ' כתון דאלי, פ"ד מז(5) 431, 439 באמרו (כב' השופטת דורנר):
"סעיף 35 מאפשר ביטול חלקי של הצוואה, במובן זה שהביטול חל רק על ההוראה המזכה את הנהנה שהשתתף בעריכתה. ואולם, ביטול חלקי של הצוואה אפשרי רק כאשר ההוראה המזכה עומדת על רגליה ואין ביטולה מעוות את רצון המצווה. עמד על כך השופט גולדברג בע"א 234/86 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' בלר וערעור שכנגד [11], בעמ' 161:
"... דינם של שני הסעיפים... להתבטל, נוכח סעיף 35 לחוק הנ"ל... התשובה לשאלה זו (אם יש לבטל סעיפים אלה בלבד - ד' ד') תלויה בשאלה, אם ביטול החלק, שנבע ממעורבותו של הנהנה, מותיר את שאירתה של הוראת הצוואה כשהיא עומדת מכוח עצמה, אם לאו... ובשאלה, אם דבוקות ההוראות הפסולות עם הכשרות עד שלא ניתן להפריד ביניהן".
וראה גם דברי השופט מלץ בע"א 374/84 [9], בעמ' 124.
בענייננו, הוראת זיכוי אחת בצוואה ב', המחלקת את הרכוש בין ארבעה, עשויה מקשה אחת. ביטול ההוראה ככל שהיא מזכה את כתון בלבד תעוות את רצון המנוח. בנסיבות אלה אין אלא לפסול את הצוואה כולה.
הוא הדין בענייננו. הוראת סעיף 2 לצוואה האחרונה, המחלקת את כל רכוש המנוחה לשבעת ילדיה, עשויה מקשה אחת וביטולה כלפי אחד הנהנים בלבד – תובע 2 – יעוות את רצון המנוחה –ועל כן, יש לקבוע, כי הוראת סעיף 2 לצוואה האחרונה בטלה כולה.
ד. ולמעלה מן הנדרש. שוכנעתי כי הגב' מרגלית מנשה ניסחה את הצוואה האחרונה מטעם בעלה ואחיו (או לפחות מטעם תובעים 1-3) – לא שוכנעתי מטענתה, כי המנוחה ביקשה ממנה לעשות כן בידעה שהנה עובדת במשרד עורכי-דין - ועל כן, גם מטעם זה, יש לראות בתובעים 1-3 - אשר גם נכחו בחדרה של המנוחה בעת חתימתה על הצוואה האחרונה (עדות הגב' זר – עמ' 21 לפרטיכל, ש' 5-10. ולענין זה אני מעדיפה את עדותה של גב' זר על פני עדות גב' מרגלית מנשה לפיה הנ"ל שהו מחוץ לחדרה של המנוחה בעת החתמתה) - כמי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכה.." (ראה: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב (טרם פורסם). לפיכך, במצוות סעיף 35 הנזכר, הוראת סעיף 2 לצוואה האחרונה בטלה כלפיהם וכלפי התובעים האחרים, על-פי ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל, גם הטעם זה.
ה. נותרה להכרעה השאלה, האם ניתן לקיים את הוראת סעיף 3 לצוואה האחרונה, לפיה:
"על אף האמור בסעיף 2 לעיל, הנני מצווה כי בני דוד יהודה מנשה, ת.ז....יהיה זכאי להתגורר במשך כל חייו בדירתי ברחוב...מבלי שיתחייב בתשלום כלשהו לשאר יורשי....".
הוכח בפני
, כי רצונה של המנוחה היה להבטיח מגורי בנה דוד (הלוקה בנפשו), בדירתה, בתנאים המפורטים בסעיף 3 לצוואה האחרונה (ראו עדותה של גב' זר בעמ' 20-21 לפרטיכל וסיכומי ב"כ הנתבע). הוראת צוואהה זו הנה בלתי תלויה בהוראת סעיף 2 לצוואה האחרונה, הנהנה ממנה לא הפעיל, או למצער לא הובאה עדות שהפעיל, כל לחץ על המנוחה, לשם קבלת זכות זו, ואין מניעה לקיים את הוראות הצוואה.
ו. יש לבטל, בנסיבות הענין, גם את הוראות סעיפים 4 ו- 5 לצוואה האחרונה, לפיהם מונה תובע 1 כמנהל עזבון המנוחה ונקבעו הוראות לעניין חליפי היורשים, שכן, הוראות אלו כרוכות אחר הוראת סעיף 2 שבוטלה.
ז. נוכח העובדה שלא הוגשה כל התנגדות לקיום הצוואה הקודמת, יש לקיימה, בכפוף להוראת סעיף 3 לצוואה האחרונה, אשר באה במקום הוראת סעיף ו' לצוואה הקודמת.
5. התוצאה:
מכל הנימוקים שפרטתי לעיל, הנני מצהירה על בטלות הוראות הצוואה האחרונה של המנוחה, למעט הוראת סעיף 3 לה, ומקיימת את הצוואה הקודמת של המנוחה, כאשר במקום הוראת סעיף ו' לצוואה הקודמת, תבוא הוראת סעיף 3 לצוואה האחרונה.
התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד
בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק.
6. המזכירות תשלח עותק מפסק-דיני זה אל עוה"ד ארבל ושהרבני.
רנה משל
, שופטת
ניתן ביום: 19.7.05 בהעדר הצדדים

??

??

??

??

39
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי
בתל - אביב - יפו
ת.ע. 002188/98
ות.ע. 002639/98
בפני
:
כב' השופטת רנה משל

תאריך:
19/07/2005








ע בית משפט מחוזי 2188/98 יוסף מנשה ו-5 אח' נ' יעקב בר-מנשה (פורסם ב-ֽ 19/07/2005)