פסקי דין על מזרחי חנית | פסקי דין על מזרחי אברהם | פסקי דין על מזרחי שפרה | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

10955/99 א     26/06/2005




א 10955/99 מזרחי חנית, מזרחי אברהם, מזרחי שפרה נ' עירית ירושלים, מגדל חברה לביטוח בע"מ





בתי המשפט
1
א 10955/99
בית משפט השלום ירושלים
בפני
כב' השופט רפאל יעקובי
1. מזרחי חנית

2. מזרחי אברהם

3. מזרחי שפרה

בעניין:
התובעים

ע"י ב"כ עו"ד ח. פלמון
נ ג ד
1. עירית ירושלים

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ
הנתבעות

ע"י ב"כ עו"ד מ. גרד
פסק דין

א. רקע
1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בקשר לתאונה מיום 7.8.95, שארעה בגן שעשועים בשכונת פסגת זאב שבירושלים.

2. התובעת 1 (להלן: התובעת), ילידת 14.12.85, היא אשר נפגעה בתאונה, בהיותה כבת 9 שנים וחצי. התובעים 2 ו-3 הם הורי התובעת.
הנתבעת 1 (להלן: העיריה) היא העיריה אשר גן השעשועים הנדון נמצא בתחום שיפוטה, ועליה האחריות לתקינות ולבטיחות המתקנים המצויים בו. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר מבטחת את העיריה לעניינים מסוג זה.

3. לטענת התובעים (בסעיף 4 של כתב התביעה) היו נסיבות התאונה כדלקמן:
"בתאריך 7.8.95 עת שיחקה התובעת במתקן מסוג מתקן נייח משולב המיועד למשחק (להלן "המתקן") המצוי בגן השעשועים, נתקלה רגלה בצינור המקשר בין שני עמודים במתקן, שהיה חשוף באוויר מעל פני הקרקע והיווה מכשול. כתוצאה מכך נפלה התובעת על הצינור ונפגעה באופן קשה ביותר בירך".

4. התובעים טוענים, כי בכל הנוגע למתקן השעשועים שבו מדובר עוולה העיריה ברשלנות ובהפרת חובות חקוקות, וכי בשל עוולותיה נוצרו הנסיבות שגרמו לתאונה ולנזקי התובעת.

5. בכתב הגנתן, הנתבעות אינן כופרות בנסיבות התאונה, הנטענות בסעיף 4 של כתב התביעה. מעיון במכלול כתב ההגנה עולה, כי הנתבעות מתמקדות בטענה, שבנסיבות הנטענות בכתב התביעה אין עליהן חבות כלפי התובעים. זאת בשל כך, שלטענתן, אופן הצבת המתקן הינו סביר ועומד בכל הדרישות המקובלות.

6. הצדדים חלוקים גם בכל הנוגע לחומרת הנזק ולגובה הפיצויים.

ב. הליכים ודיונים
7. מטעמים פרוזאיים, של פרישת שופט, ושל טיפול בתיק ע"י שתי שופטות נוספות, שהאחרונה ביניהן פסלה עצמה מלדון בו, בשל חשש למראית עין של ניגוד עניינים, עבר התיק לטיפולי, זמן רב לאחר הגשת התביעה.

8. לאחר שהוגשו חוות דעת רפואיות מטעם התובעים ומטעם הנתבעות, אשר הפערים ביניהן לא היו גדולים, הוסכם, כי מומחי הצדדים לא ייחקרו, וכי ההתמודדות עם חוות הדעת הרפואיות תהיה באמצעות טיעוני הפרקליטים.

9. בישיבת ההוכחות (שהתקיימה ב-3.5.04), נחקרו שלושת התובעים על תצהירי עדות ראשית שלהם, וכן נחקר מומחה לבטיחות מטעם התובעים על חוות דעתו. מטעם הנתבעות לא העידו עדים כלשהם.

10. לאחר תום שמיעת הראיות, נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. בסופו של דבר, נזקקו הצדדים לצורך הגשת סיכומיהם, לפרקי זמן ארוכים בהרבה משנקבעו. בנוסף לכך, בעקבות בקשה של התובעים להתיר להם הגשת סיכומי תשובה, הוחלט להתיר לתובעים הגשת סיכומים כאלה, ולאפשר לנתבעות להשיב לאותם סיכומים. התובעים ניצלו הזכות הנ"ל, בעוד שהנתבעות לא השיבו לאותם סיכומים, לא במסגרת הזמן שנקצבה לכך, ולא מאוחר יותר. מכל מקום, התיק בשל למתן

פסק דין
, ויש לגשת למלאכה.

ג. תוצאה סופית בקליפת אגוז
11. שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול חומר הראיות. הגעתי למסקנה, כי בשאלת החבות יש להטיל אחריות מלאה על העיריה, וכפועל יוצא מכך, חבות מלאה על הנתבעות. לצד תוצאה זו, הרי שבעניינים הקשורים לנזקים ולפיצויים, הסכום הסופי שאליו אני מגיע, רחוק מאוד מזה שהתובעים עותרים לו, אם כי, גם מהסכום האפסי המוצע ע"י הנתבעות.

12. להלן אסביר כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל בנושא האחריות והחבות, וכפועל יוצא מאותה תוצאה, אמשיך לדון גם בעניינים הקשורים לנזקים ולפיצויים.

ד. אחריות העיריה וחבות הנתבעות
13. כהקדמה לדיון בטענות הצדדים ולפירוט הטעמים להכרעה בעניין זה, אציין, כי מקובלת עלי טענת התובעים, לפיה אין לדון במסגרת

פסק דין
זה בשאלת נסיבות התאונה, וזאת מהטעם שהנתבעות לא הכחישו עניין זה בכתב ההגנה. אכן, לנוכח כתב ההגנה, המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לשאלת החבות הצטמצמה לשאלות המשפטיות, אם בנסיבות שאינן שנויות במחלוקת עוולה העיריה כנגד התובעת. ואם אכן עוולה, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם. כהמשך לכך, היו התובעים רשאים לכוון ראיותיהם, כולל אלה שעניינן נסיבות התאונה, להקשרים אלה בלבד. נכון הוא, כי בשלב החקירה הנגדית חקר ב"כ הנתבעות בכל הנוגע לנסיבות התאונה, אך שימוש בעולה מחקירות אלה לעניין הכחשת נסיבות התאונה, בשונה מלעניין החבות המשפטית והאשם התורם, מהווה שינוי חזית, שאין לאפשר לנתבעות להיבנות ממנו. יצויין בהקשר זה, כי במסגרת סיכומי התשובה שלהם נזעקו התובעים למקרא שינוי חזית זה, שהתבטא בסיכומי הנתבעות, והנתבעות לא הגיבו לטענות אלה, על אף שכאמור לעיל (בסעיף 10) ניתנה להן מסגרת ספציפית לצורך כך. הימנעות הנתבעות מליתן מענה, מחזקת את המסקנה בדבר קבלת עמדת התובעים בהקשר זה, כאמור לעיל.

14. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אלמלא האמור בסעיף 13, הרי שכל שלושת התובעים הותירו עליי רושם מהימן, ומכל מקום, מקובלות עליי טענות התובעים, לפיהן בהתחשב במגבלות הראייתיות שהיו במקרה דנן, ובכלל, הוכח באורח משכנע, כי נסיבות התאונה היו כנטען בכתב התביעה. בהקשר זה אציין גם, כי מכח טענות התובעים בסיכומיהם (בפרק "נסיבות אירוע התאונה") אין בטענות הנתבעות בסיכומיהן (בסעיף 1), כדי למנוע הגעה למסקנה זו, שהיא המסקנה המסתברת במכלול נתוני המקרה.

15. מכאן לעצם המחלוקת. הנתבעות אינן מכחישות קיומה של חובת זהירות מושגית במקרה זה, והמחלוקת בין הצדדים היא לגבי חובת הזהירות הקונקרטית. נראה, כי אין מחלוקת בכל הנוגע לשאלת הצפיות, שכן, ברור לחלוטין, שיש לצפות כי ילד המשחק בגן השעשועים עלול להתקל בצינור הנדון, ימעד ויפול. נמצא, שיש להשיב לשאלה, האם הסיכון באי הטמנת הצינורות המחברים את חלקי המתקן והשארתם מעל פני הקרקע, הינו סיכון בלתי סביר, והעיריה כשלה בחובת הזהירות הקונקרטית. לדעתי, יש לענות בחיוב על שאלה זו.

16. לעניין הסטנדרט המחייב בענייננו הקדישו שני הצדדים מאמצים מרובים, בהתייחסות לתקנים של מכון התקנים ולהוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך. התובעים - אשר ניסו להיבנות מהוראות התקנים והחוזרים הנ"ל - גם הגישו חוות דעת של עד מומחה, אשר התייחס לכל אלה בחוות דעתו ובחקירתו. הנתבעות טענו, כי מהעדר הוראות ספציפיות בתקנים יש להסיק, כי לא עוולו כלפי התובעת. כך, למשל, הן מציינות, כי "העובדה שאין בתקן הישראלי כל התייחסות לחיבורים מהסוג הנדון מלמדת שמדובר בחיבור תקין" (סעיף י', בע' 6 של סיכומי הנתבעות).

17. אפתח בכך, שיש לדחות את הטענה המשפטית הנ"ל של הנתבעות.
ההלכה לעניין זה היא, שאפילו כשקיים תקן, והוכחה עמידה בדרישותיו, אין בכך כשלעצמו כדי לשחרר מאחריות כלפי מי שנפגע בשל העדר הגנה מספקת מפני פגיעה. הלכה זו נקבעה במפורש בע"א 608/87 נחושתן נ' שושני, תקדין עליון 92(3) 2137, בכל הנוגע לעמידה בדרישות התקן, ואף שהדבר לא צויין שם, הרי שאותה הלכה משתלבת עם שורה ארוכה של הלכות נוספות, שלפיהן עמידה בסטנדרט חוקי, זה או אחר, אין בה כשלעצמה להוות אות או מופת להעדר התרשלות במקרה פלוני או אלמוני (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' עירית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 138-139; ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מ"י, פ"ד מ(3) 141; ע"א 595/88, 632 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 347,333 למעלה, ועוד).

18. אמשיך בכך, שאת חבותן של הנתבעות איני מבסס על הוראה פלונית או אלמונית בתקן או בחוזר. אומר גם, כי אני נוטה לקבל את טענת הנתבעות, כי, אכן, התברר, שמומחה התובעים, הוא חסר השכלה, התמחות ונסיון בתחום הספציפי של מתקני שעשועים לילדים, אשר בו עסקינן, ועל כן אין ללמוד מהתייחסותו לאותם תקנים ולאותן הוראות.
כל זאת אני אומר, על אף שיש ממש בטענות התובעים, בדבר מה שניתן ללמוד מן האמור בחוזר המנכ"ל כי "בסיסי העיגון של המתקנים השונים לא יבלטו מעל הקרקע" (סעיף 40ב של סיכומי התובעים), ויש גם ממש בטענתם, כי הנתבעות לא פעלו לערוך בדיקות תקופתיות, ולהתאים מתקנים ישנים לתקן חדש (סעיף 42 לסיכומי התובעים).

19. ככלל, וזו למעשה ההנמקה העיקרית לתוצאת פסק הדין, אי הסבירות המתקיימת בהשארת צינורות חשופים מעל פני הקרקע, אינה צריכה ראיות מיוחדות, וגם לולא האמור בהוראות משרד החינוך, ניתן לקבוע בשופי, כי העיריה הפרה במקרה זה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. הטמנת הצינורות המדוברים מתחת לפני האדמה אינה מסובכת במיוחד, וכיוון שאין כל יתרון בהשארתם חשופים, אלא אדרבא, יש בכך רק מכשול ברור, לא נותר אלא לקבוע, כי הסיכון בהשארת הצינורות כשהם חשופים, הינו סיכון בלתי סביר.

20. השארת הצינורות כשהם חשופים מהווה סיכון בלתי סביר ביתר שאת היא מהווה סיכון בלתי סביר כלפי ילדים. זאת בשל כך שההלכה היא, שכלפי ילדים, קיימת חובת זהירות מוגברת ומוגדלת (ראו, למשל: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז(1)802; ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402 והאסמכתאות הנזכרות בהם, ועוד ועוד).

21. בענייננו, היה על העיריה לדאוג שהצינורות הנדונים יהיו מוטמנים מתחת לפני הקרקע, ולא בולטים מעל פני הקרקע.
יש לזכור, כי בענייננו המדובר באינטרס חשוב של התובעת, שלא תפגע פגיעה גופנית, ובאינטרס ציבורי, שילדים לא ייפגעו בגני שעשועים שברחובות קריה. לצד אלה, נקיטת אמצעים פשוטים, יעילים, ואף זולים מאוד, עשויה למנוע - לחלוטין, או כמעט לגמרי - את הסיכונים, ללא פגיעה בכל אינטרס אחר.
מכל האמור לעיל, נמצא לנו, שבמחיר זול ניתן לצמצם עד למינימום את הסיכונים האורבים לפתח הילדים מן הצינורות דנן.
הכלל הוא, כי "סכנה שניתן למנוע באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה" (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, 121א). על אחת כמה וכמה במקרה דנן, שמדובר בסכנה לפגיעה גופנית, שעלולה להיות משמעותית.
בנסיבות המקרה, התוצאה לפיה הופרה חובת הזהירות ע"י העיריה תואמת את הגישה "הקלאסית". היא תואמת גם את הגישה "הכלכלית", עפ"י המבחן העורך חשבון של עלות ביחס לתועלת. במקרה דנן, ההשקעה למניעת הסיכון היא קטנה מאד, והיא פחותה בהרבה מהמכפלה של גובה הנזק הצפוי במידת ההסתברות של קרות נזק. אמור מעתה, שגם על פי מבחן זה, יש לקבוע, כי העיריה הפרה את חובת הזהירות (השוו: ע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שב"ס, פ"ד נב(3) 366, 370ז - 371א).
העולה מן המקובץ, שהיתה על העיריה חובת זהירות קונקרטית, שהופרה על ידיה.

22. כאמור, לתובעת נגרם נזק ממשי, כאשר הפרת חובת הזהירות היא, בבירור, הסיבה - העובדתית והמשפטית גם יחד - לקרות הנזק: אשמה של העיריה הביא את הנזק, בעוד שאשמה של התובעת, אם בכלל (ובכך עוד אדון להלן), לא היה מכריע במידה כזו שיש בו לשלול אחריותה של העיריה.
אשמה של העיריה הביא לנזק, ראשית - בשל כך שהנזק היה ניתן לצפייה בנסיבות, שנית - משום שהנזק היה בתחום הסיכון שהחובות באות למנוע, ושלישית - משום שהתנהלות המזיקה, העיריה, עפ"י מבחני השכל הישר, היא שתרמה לתוצאה המזיקה.

23. אשר על כן, מתקיימים בנסיבות המקרה דנן כל יסודות עוולות הרשלנות, ויש לחייב את העיריה , ואת הנתבעת 2, כמבטחתה, בפיצוי התובעים. במצב עניינים זה, אין צורך לבחון האם בנוסף לעוולת הרשלנות עוולה העיריה גם בהפרת חובה חקוקה. גם אין צורך לקבוע מסמרות בשאלת נטל השכנוע, שכן לתוצאה דלעיל אני מגיע, גם אם הנטל הינו על התובעים. מובן, שאם הנטל הינו על הנתבעות, קל עוד יותר להגיע לאותה תוצאה.

ה. אשם תורם של התובעת?
24. הנתבעות טוענות לאשם תורם של התובעת, מטעמים שונים. בעניין זה באתי לכלל מסקנה, כי, בנתוני המקרה דנן, אין להטיל עליה אשם תורם.
אכן, ילדה בגיל שבו היתה התובעת במועד התאונה (תשע וחצי) אינה חסינה מאשם תורם, בנסיבות בהן ראוי להשית עליה אשם כזה, ויש שהוטל אשם תורם על ילדים בגיל דומה לשלה, בנסיבות שנמצאו ראויות לכך (השוו: ע"א 61/89 מ"י נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 589 והאסמכתאות שם). עם זאת, כשאנו שואלים עצמנו, אם התובעת דנן פעלה כקטינה סבירה בגיל 9 שנים וחצי, ותוך שאנו מתחשבים, כמצוות הפסיקה, בכושר השיפוט המוגבל ובניסיון החיים המועט של ילדים, ומציבים את אלה אל מול נסיבות המקרה דנן, המסקנה הברורה היא, כי אין להטיל על התובעת אשם תורם. בפסיקה מצינו, שאפילו לגבי קטינים מבוגרים מגיל התובעת במועד התאונה, וגם במקרים שבהם נדונים מעשים שעל פניהם הם מסוכנים בהרבה, לא יוחס אשם תורם לתובעים קטינים. ואם באותם מקרים כך, במקרה שלנו, שבו, כאמור, התובעת לא עשתה מראש שום מעשה המוגדר כמסוכן, אלא, לכל היותר, השתובבה כמנהג בני גילה, במתקן ובמקום שנועד לכך, על אחת כמה וכמה שאין לייחס לתובעת אשם תורם. לצורך השוואה אפנה לע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז(1) 802, שבו לא הוטל אשם תורם כלשהו על נערה כבת 14 שקפצה מדלת טיולית מבלי שהוצב סולם מן הטיולית, אל הקרקע.
באשר לאסמכתאות שהביאו הנתבעות מהפסיקה בעניין זה, לפיהן ניתן להטיל אשם תורם על קטינים, הרי אלה עוסקות במקרים קיצוניים ומיוחדים, ואין ללמוד מהן דבר לענייננו, לא לעניין הטענה התמוהה של הנתבעות בדבר אשם תורם בשעור 100%, ולא לעניין אשם תורם בשעור אחר.
השורה התחתונה היא, כאמור, כי במקרה דנן אין לייחס לתובעת אשם תורם.

ו. אתנחתא; חוליית קישור
25. מן האמור עד כה עולה, כי על הנתבעות לשלם לתובעים את מלוא הנזקים שנגרמו עקב התאונה.

26. בהמשך למה שנקבע עד כה, נעבור לבחון את השאלות הקשורות לנזקים ולפיצויים.

27. כהערת פתיחה לחלק הבא של פסק הדין אציין, כי יש להצר מאוד על כך, שהן התובעים והן הנתבעות נקטו גישות קיצוניות ומלאכותיות בכל הנוגע לנזקים ולפיצויים. כך, למשל, מתוך בחינה "טהורה" של שאלת הנזקים והפיצויים, הגיעו התובעים לפיצויים המסתכמים בלא פחות מ-697,156 ₪, בעוד שהנתבעות הגיעו לסכום כולל של 10,000 ₪ בלבד. על רקע הנכויות שתפורטנה להלן, בולט, כבר ממבט ראשון, כי הפיצויים ההולמים רחוקים מאוד משתי נקודות הקצה הנ"ל.

ז. הנכות הרפואית
28. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית מאת ד"ר ג. חיימסקי (מיום 2.8.97). מומחה זה קובע, כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשעור 10%, בשל "חיבור גרוע של עצם הירך, עם סטיה של הציר מכוונו המקורי עד להפרעה בסימטריה של הגפיים", ועוד נכות פלסטית צמיתה, בשעור 5%, בגין "צלקת מכערת בירך ימין".

29. הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת מאת ד"ר גלר (מיום 16.2.01). מומחה זה (אשר בדק את התובעת ב-22.6.00), מסכים עם מומחה התובעים לעניין הנכות הצמיתה, בשעור 5%, בגין הצלקת. לעומת זאת, הוא חולק עליו לעניין הנכות האורטופדית. לדידו, בעקבות התאונה, התובעת "נשארה עם סיבוב קל של הגפה התחתונה הימנית (15 מעלות) שאינו מפריע לתפקוד הגפה", ועל כן, שעורה של הנכות האורטופדית הינו 5% בלבד.
ד"ר גלר מסביר את הפער בין הנכות האורטופדית שקבע הוא (5%) לבין זו שנקבעה ע"י ד"ר חיימסקי (10%), בהטבה שחלה במהלך כשלוש שנים שבין מועדי הבדיקות של שניהם.

30. בעקבות ההסכמה שנזכרה לעיל (בסעיף 8), מומחי שני הצדדים לא נחקרו, וגם לא היה צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט.

31. בסיכומים עותרים שני הפרקליטים לכך שהנכות הרפואית אשר בחוות הדעת שמטעמם היא שתאומץ.
במקרים רבים בהם מוגשות שתי חוות דעת "מטעם", ההנחה היא, שכל מומחה מתח את החבל עבור שולחו, ככל שיושרו המקצועי איפשר לו, וכהמשך לכך - פסק הדין ניתן מתוך נקודת מוצא שהאמת נמצאת בתווך, קרי: בנקודת הממוצע שבין מומחי הצדדים. במקרה דנן לא השתכנעתי מטיעוני הפרקליטים, כי המצב שונה. אעיר בקצרה, כי לגבי טיעונו של ב"כ התובעים, המדובר בטענה בעייתית ביותר, שכן בהתבסס על ממצא שמצא המומחה מטעמם, שהמומחה שכנגד שולל אותו, טוענים הם כי אין לקבל את קביעת המומחה שכנגד. לגבי טיעונו של ב"כ הנתבעות אעיר, כי הטיעון בעניין ההתבגרות והצמיחה והשלכותיהם הינו טיעון שבסיסו רפואי. אילו היה בו ממש, היה מקום לצפות שמומחה הנתבעות ישתמש בו, כנגד קביעת מומחה התובעים. מן העובדה שמומחה הנתבעות לא עשה כן, יש להסיק, כי אין לנושא זה נפקות לענייננו, ומכל מקום, אפילו היתה לו נפקות, הרי שלא ניתן להעלותו לראשונה בסיכומים, ללא תשתית לכך בחוות דעת רפואית.

32. השורה התחתונה היא, אפוא, שנקודת המוצא לצורך המשכו של

פסק דין
זה תהיה, כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית בשעור 7.5% (כממוצע בין המומחים) ונכות פלסטית בשעור 5% (כהסכמת שני המומחים). הנכות המשוקללת היא, אפוא, בשעור 12.125%, ובמעוגל - 12%.

ח. נתונים נוספים והערות בדרך לפסיקת הפיצויים
33. בנוסף להסכמת המומחים בעניין הצלקת, ניתנה גם לבית המשפט הזדמנות להתרשם באורח ישיר ממראה הצלקת. כך נרשם בפרוטוקול (ע' 8, ש' 23-24): "בית המשפט מתרשם מהצלקת ברגלה הימנית של התובעת. מדובר בצלקת ארוכה, שצבעה שונה מצבע העור". להתרשמות ישירה של בית המשפט עשוייה להיות חשיבות (ראו, למשל: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 530 ה-ו; ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 726 א-ב; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ, תקדין עליון 92(4) 360).

34. בהמשך למה שנאמר לעיל לגבי הצלקת, הרי שבמקרה דנן מדובר בצלקת שיש לה משמעות אסתטית, במיוחד בשל מינה וגילה של התובעת. עם זאת, התובעים בסיכומיהם מפריזים מאד בנוגע להשלכותיה של אותה צלקת, על חיי עבודתה העתידיים של התובעת, על קשריה עם בני המין השני ועל חייה בכלל. הוא הדין גם בטענותיהם לגבי הנכות האורטופדית.

35. בסיכומם של דברים, לתובעת נכות אורטופדית, שהיא במהותה בעלת השלכות תפקודיות, וגם נכות פלסטית, שבמקרה דנן היא נכות קוסמטית גרידא, ואינה בעלת השלכות תפקודיות, בשל כך שמדובר בצלקת במקום מוצנע בגוף, אשר פרט לבעיית המראה שלה, לא נקבע לגביה שהיא יוצרת מגבלת תנועה, או מכאיבה וכל כיו"ב. הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת אף היא לא גדולה, וזאת לנוכח כל שנאמר עד כה, יחד עם מה שייאמר להלן, במסגרת ראש הנזק הספציפי שעניינו בכך.

ט. פגיעה בכושר ההשתכרות והפסדי פנסיה
36. התובעת עותרת לפסיקת כ- 300,000 ₪ עבור פגיעה בכושר ההשתכרות, ועוד כ- 20,000 ₪ עבור "הפסד זכויות פנסיה לעתיד". הנתבעות טוענות, כי אין מקום לפיצוי כלשהו עבור אלה.

37. כאמור, במועד התאונה היתה התובעת קטינה כבת 9 שנים וחצי, וכיום היא כבת 19 שנים וחצי. במועד שמיעת הראיות היתה התובעת תלמידת כתה י"ב, בשלב של סיום לימודיה התיכוניים. יש להתייחס אל התובעת כפי שמתייחסים אל רוב רובם של קטינים, ששאלת הפגיעה בכושר השתכרותם עומדת להכרעה. כפועל יוצא מכך, ובהעדר נתונים שיצדיקו גישה אחרת, נקודת המוצא תהיה, שכושר השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה היה בסדר גודל של השכר הממוצע במשק, וכי תקופת חיי העבודה הרלבנטית לגביה היא כשל כל צעירה בגילה.

38. מקובלת עליי עמדת הנתבעות, כי בעובדה שהתובעת נפגעה בהיותה צעירה, יש כדי לצמצם את שעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שלה.
בפסיקת בית המשפט העליון, אנו מוצאים, שאפילו במקרים שבהם נקבעה נכות גבוהה למי שנפגעו בהיותם ילדים, הרי שנאמר לגביהם כי:
"כילד צעיר כל כך, יקל עליו להסתגל למצבו ולבחור לו מקצוע מתאים" (ע"א 142/56 לוין נ' וייס, פ"ד יב 134, 140);
וכן:
"אין לשכוח כי מדובר בקטינה .... כבת 6 ביום התאונה ... דווקא גילה הצעיר של המערערת עשוי לסייע לה להסתגל למגבלותיה ולנטרל את השפעת הפגיעה ככל שהדבר נוגע לכושר השתכרותה ולתפקודה" (ע"א 391/85 מעין נ' מצראווה, תקדין עליון 88(1) 291);
וגם:
"יכול שמפאת העובדה שהתאונה קרתה בשנות חייו הראשונות ינותב הוא במומו לבחירת מקצוע שבו תהיה לנכותו השפעה קטנה, אם בכלל" (ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה, פ"ד לט(1) 24,19).
עוד נאמר, כי מי
"שעדיין לא רכש לו מקצוע בחיים, ולא ייאלץ מפני כך להחליף את עבודתו הרגילה בידיו, לא יתקשה ביותר להסתגל למקצועות עבודה הרבה בלא לחוש במומו" (ע"א 41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא 1100, 1105).
דברים אלה ישימים גם לגבי התובעת, ואפילו מכח קל וחומר, לנוכח נכותה הכוללת ומרכיביה, וגם לנוכח העובדה שהיא סיימה בית ספר תיכון עיוני, ואישרה, שכנראה תלמד בהמשך הדרך באוניברסיטה (פרוטוקול, ע' 7, ש' 25-26).

39. כפי שמקובל לגבי מי שנפגעו בטרם נכנסו למעגל העבודה, ובמיוחד בנכויות נמוכות כגון אלה שבהן עסקינן, אין מקום לפסוק פיצוי נפרד עבור הפסדי פנסיה אפשריים, אלא יש מקום לפסוק פיצוי כולל, עבור כל הקשור בעבודה ובהשתכרות. בהמשך לכך, במכלול הנתונים והנסיבות, הרי שלנוכח ריבוי הנעלמים, וכאשר התובעת לא צפויה להפסד חודשי קבוע בגין נכותה, יש מקום שהפיצוי ייפסק באורח גלובלי.

40. בהתחשב בכל הפרמטרים שנזכרו, אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סכום גלובלי כולל של 80,000 ₪ .

י. נזק לא ממוני
41. בראש נזק זה התובעים עותרים לפסיקת כ- 175,000 ₪, והנתבעות טוענות, כי אין מקום לפסוק בראש נזק זה יותר מ- 10,000 ₪.

42. לעניין הפיצוי בראש נזק זה יש להביא בחשבון בעיקר את הרכיבים הבאים: הנכות הרפואית הכוללת, והעובדה שחלק ממנה הינו נכות פלסטית שאינה חמורה, אך יש לייחס לה משמעות יתר בשל מין התובעת וגילה הצעיר בעת שנפגעה, 13 ימי אשפוז ושני ניתוחים שעברה התובעת בגין פגיעתה. לעומת אלה, אין להביא בחשבון כלל, צורך בטיפולים רפואיים עתידיים, בהעדר קביעה בדבר צורך כזה אפילו בחוות הדעת שמטעם התובעים. כמו כן, כאמור, אין להרחיק לכת בכל הנוגע להשלכות נכותה של התובעת על עולמה הרגשי ועל קשריה עם בני המין השני. התובעת היא בחורה נאה, והותירה בעדותה רושם של בעלת בטחון רב, ושאר תכונות אשר בודאי תעמודנה לימינה ותבאנה לצמצום השלכותיהן של הנכויות עד למינימום.

43. אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך 80,000 ₪ ליום פסק הדין, כאשר סכום זה כולל בתוכו, בין היתר, ריבית לתקופה של כעשר שנים שממועד התאונה עד מועד פסק הדין.

יא. הוצאות בעבר
44. התובעים עותרים לפסיקת 5,000 ₪, עבור הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים רפואיים, ועוד 4,800 ₪, עבור שיעורים פרטיים בתקופה הסמוכה לתאונה. הנתבעות טוענות, כי אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו עבור כל אלה.

45. התובעים לא הגישו בשלב המתאים לכך קבלות על הוצאות. עם זאת, אני מוכן לקבל טענתם, כי היו הוצאות שעבורן לא ניתנו קבלות, או שניתנו ולא נשתמרו.
לעניין העסקת מורה פרטית, מקובלת עליי טענת הנתבעות, כי לא בוססה הצדקה להעסקת מורה כזו במשך חצי שנה. עם זאת, גם הצגת הדברים ע"י הנתבעות, כאילו התובעת ציינה בתצהירה, כי חזרה ללימודים עם תחילת שנת הלימודים שלאחר החופשה שבמהלכה ארעה התאונה, אינה מדויקת. מתצהיר התובעת עולה, כי חזרה ללימודים כשבועיים לאחר תחילת שנת הלימודים, וכי בתקופה הראשונה שלאחר חזרתה היתה מוגבלת מאד, וגם נזקקה לטיפולים. בנסיבות אלה, ניתן להכיר בהוצאה מסוימת עבור הוראה פרטית (גם בהעדר קבלות על כך), אם כי, לא בהיקפים ובסכומים שהתובעים טוענים להם.
לאחר כל אלה, אני פוסק לתובעים עבור כל ההוצאות סכום כולל של 4,000₪ למועד

פסק דין
זה. סכום זה כולל בתוכו, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית עד מועד פסק הדין.
יב. הוצאות רפואיות בעתיד
46. בהעדר כל בסיס לצרכים רפואיים בעתיד, אפילו בחוות הדעת שמטעם התובעים, אין הצדקה לפיצוי בראש נזק זה. התביעה בקשר אליו נדחית.

יג. עזרת הזולת - עבר ועתיד ו"הפסד זכויות סוציאליות להורי התובעת"
47. התובעים עורכים חישובים מחישובים שונים, בטרם יעתרו לפסיקת 90,877 ₪ לעבר, והם מוסיפים וטוענים, כי יש מקום לפסוק גם סכום מינימלי, לדבריהם, של 30,000 ₪ לעתיד. בנוסף לדרישות הנ"ל, המתייחסות לעצם העזרה, הם מוסיפים עתירה לפסיקת עוד31,270 ₪ לתובע 2, ועוד 9,566 ₪ לתובעת 3, עבור עניינים הנלווים לעזרה בעבר, קרי: הפסד ימי חופשה ומחלה, בגין העדרות מימי עבודה לצורך שהייה עם התובעת וטיפול בה. הנתבעות טוענות, כדרכן, כי אין לפסוק מאומה.

48. בכל הנוגע לעתיד - מקובלת עלי עמדת הנתבעות, כי בנכות אורטופדית כפי שיש לתובעת, אין מקום לפסוק פיצוי.

49. בכל הנוגע לעבר - במכלול הנסיבות, ברור שהתאונה הסבה טורח נוסף, בעיקר להורים, וגם לאחיותיה של התובעת, כמצויין בסעיפים 77-78 של סיכומי התובעים. כך היה בתקופות שני האשפוזים, וכך גם בתקופות הסמוכות לשחרור התובעת לביתה לאחר האשפוזים, ובמיוחד בסמוך לאחר האשפוז הראשון. לעומת זאת, לגבי יתר התקופות אין הצדקה לכל פיצוי עבור עזרת הזולת.
לעניין הפסד ימי חופשה ומחלה של התובעים 2 ו-3, מקובלות עליי טענות הנתבעות שבע' 10 של סיכומיהן, בדבר העדר ביסוס ראוי לטענות אלה. בנוסף לכך, העובדה שבכתב התביעה נקבו התובעים לעניין זה בסכום נמוך בהרבה מזה שהם עותרים לו בסיכומים, לא רק שאינה מאפשרת לפסוק להם יותר ממה שעולה מכתב התביעה, אלא היא מהווה אינדיקציה נוספת להגזמת התובעים בהקשר זה. בפסיקה מצינו גישה מחמירה, שממנה עולה, כי במצב הראייתי שבענייננו, אין מקום לפיצוי כלשהו בעניין זה (ראו והשוו: ע"א 481/89 חנונה נ' רשות הנמלים, דינים עליון כח 391). עם זאת, לנוכח קיומה של גישה מרככת יותר (ראו: ע"א (מח', י-ם) 3284/02 שוארקה נ' מגדל - פס"ד מ-4.11.02; לא פורסם), ומתוך אפשרות שגם את

פסק דין
חנונה הנ"ל ניתן ליישם בענייננו, באופן שלא ישלול כליל פיצוי בעניין זה, אפסוק בכל זאת פיצוי, אם כי, על הצד הנמוך.
בהתחשב בכל האמור, אני פוסק בראש נזק זה, עבור כל הקשור בעזרה בעבר, סכום כולל של 20,000 ₪ למועד

פסק דין
זה, הכולל בתוכו, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית עד מועד זה.

יד. סיכום וסיום
50. סיכומם של דברים הוא, שעל הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסך 184,000 ₪, המצטבר מן הסכומים שנפסקו לעיל, בסעיפים 40, 43, 45 ו- 49 של

פסק דין
זה.

51. על הסכום המצטבר הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשעור 13% מהסך הנ"ל, בצרוף מע"מ (כעתירת התובעים בחיתום סיכומיהם). כן תשלמנה הנתבעות לתובעים הוצאות המשפט, הכוללות עלות שכר המומחה הרפואי מטעם התובעת, עלות שכר מומחה הבטיחות (למרות שלא נעשה שימוש בקביעותיו לצורך פסק הדין), והחזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

52. הנתבעות תשאנה בתשלום יתרת האגרה.

ניתן בהעדר הצדדים היום, י"ט בסיון תשס"ה (26 ביוני 2005).
המזכירות תשלח את פסק הדין אל באי כח הצדדים.

רפאל יעקובי
, שופט









א בית משפט שלום 10955/99 מזרחי חנית, מזרחי אברהם, מזרחי שפרה נ' עירית ירושלים, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/06/2005)