פסקי דין על אברה קידס גל צימרינג | פסקי דין על שי גולדשטיין

5409-06/17 תק     14/03/2018




תק 5409-06/17 אברה קידס גל צימרינג נ' שי גולדשטיין








בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה



ת"ק 5409-06-17 גל צימרינג נ' גולדשטיין


תיק חיצוני:


בפני

כבוד הרשמת בכירה
אפרת רחלי מאירי


תובע

אברה קידס גל צימרינג


נגד


נתבע

שי גולדשטיין









פסק דין


בפני
י תביעה כספית על סך 3,000 ₪ להשבת דמי שכירות שנגבו ביתר.


העובדות הצריכות לעניין
התובע הוא בעל עסק לריהוט. הנתבע הנו בעל חברה שיווק מזון כלבים. נחתם בין הצדדים הסכם לשכירות משנה, במסגרתו שכר התובע מהנתבע 30 מ"ר לאחסון מתוך השטח הכולל אותו שוכר הנתבע. ההסכם כלל אפשרות לסיים השכירות בהתראה של 30 ימים.

טיעוני הצדדים
על פי המתואר בכתב התביעה,
התובע פנה לנתבע וביקש לסיים את ההתקשרות ביניהם בהתאם להסכם השכירות. ביום הפינוי התבקש הנתבע להשיב את השיקים שניתנו לו אך התברר לתובע כי שיק אחד נפרע על אף שהתובע עזב את המושכר. נוכח זאת, פנה התובע לנתבע וביקש לברר סיבת הפירעון. הנתבע מסר לו כי במהלך תקופת השכירות היו חריגות במושכר ועל כן חייב את התובע בתשלום נוסף. התובע הבהיר בכתב התביעה כי לא ביצע כל חריגות ומבקש כי כספו יושב לו.


הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. לדבריו, במהלך תקופות השכירות חרג התובע בקביעות מתחום השטח שיועד לו. עוד טען כי במועד הפינוי לא הושב לו המפתח למחסן ובעקבות כך נאלץ להחליף מנעול בעלות של כ-250 ₪. נוסף על כך, התובע הודיע על כוונתו לסיים את ההתקשרות ביום 16.3.17 כך שהיה עליו לפנות את הנכס ביום 16.4.17 ואולם, בפועל פינה את המושכר רק ביום 25.4.17 ולמעשה המשיך להשתמש בנכס כמעט עד לתום חודש אפריל. על כן, הופקד השיק שנמסר עבור חודש אפריל ולמעשה עיקר המחלוקת היא בהתייחס לחמשת הימים הנותרים עד לסוף החודש, אשר שווים עומד על 234 ₪.


השבת החלק היחסי עבור שכירות חודש אפריל
בהחלטתי ביום הדיון, נתבקש התובע לצרף את כל ההודעות שהוחלפו בין הצדדים שלטענתו מעידות על כך שהוא פינה את המקום במלואו לפני התאריך 25.4.2017, מששוכנעתי כי הוא פינה את המקום בתאריך זה ולא ביום 16.4.2017. שכן, על פי גרסתו שלו, "אחרי שפיניתי את הדברים (ביום 16.3.2017-א"מ) היו עוד כמה דברים שנשארו בצד, 2 קורות, לקחתי אותם. הוא לא חייב אותי על זה" (עמ' 2, ש' 18-19). רוצה לומר, כי אכן, כטענת הנתבע, התובע פינה בפועל את המושכר ביום 25.4.2017. לא הוכח בפני
י כי הנתבע הסכים שהתובע יותיר לאחסון במושכר "שאריות" עד הפינוי הסופי.

ודוק; התובע לא צירף הודעות לתיק. כלל הוא, כי צד להליך שנמנע מהבאת ראיה רלוונטית, יראה זאת בית המשפט כראיה כנגדו. שכן, הלכה היא, כי
הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו
ע"א 55/89
קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר
, מ"ד(4) 595;

ע"א 641/87
קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ
, פד"י (1) 239, 245).

הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ר' לעניין זה את רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח').
על כן אני קובעת כי התובע פינה את המושכר בפועל ביום 25.4.2017. בהתאם לכך, הנתבע מחויב להשיב לו עבור 5 ימים ששילם התובע ביתר בחודש אפריל 2017, היינו סך של 234 ₪.
פדיית שיק נוסף מעבר למוסכם בין הצדדים
בכל הנוגע לטענה בדבר שיק שנפרע ללא הסכמה וביתר – משמועד השכירות הסתיים בחודש אפריל ולא בחודש מאי, שוכנעתי כי הנתבע פרע את השיק מעבר למוסכם בין הצדדים ועל כן, עליו להשיב את הסכום שנפרע על סך של 1404 ₪. ואסביר.


אכן, במבט ראשון נראה היה כי השיק נגבה עבור חודש אפריל, כטענת הנתבע, משנפרע בחודש אפריל 2017.

ברם, הנתבע לא צירף בהתאם להחלטתי במועד הדיון צילום של כל השיקים שנפרעו למשך 12 חודשים על מנת שיהא ניתן להכריע בין הגרסאות הואיל ולטענת התובע השיק נפרע עבור חודש מאי שעה שלא עשה שימוש במושכר ולחילופין כשיק ביטחון שגובהו על סך חודש שכירות ואילו לטענת הנתבע, אותו שיק נפרע כאמור עבור חודש אפריל.
הנתבע ביקש ארכה לצורך קבלת המידע מהבנק, אולם בסופו של יום צירף מסמך ערוך על ידו, כאשר לפיו ביום 19.4.2017, נפרע שיק שמספרו 1570650 "תשלום על חודש אפריל" – סך של 1400 ₪. ברם, השיק שנפרע הוא על סך של 1404 ₪, אותו סכום שניתן כשיק ביטחון בהתאם לסעיף 11 להסכם השני (האחרון, מיום 21.6.2016) בין הצדדים, בהתאם לתצלום שהציג התובע של התנועות בחשבון שלו שנראה כמסמך אותנטי. ניתן לראות במסמך שערך הנתבע כי היו חודשים בהן ציין כי התשלום היה
1404 ₪ (במשך ארבעה חודשים) ולאחר מכן נגבו 1400 ₪ בתאריכים: 21.12.16, 25.1.17, 20.2.17, 15.3.17 וכן 19.4.2017 (לאחר המועד בו התובע טען לעזיבתו את הנכס). לא ברור אם לא נפרעו שני שיקים באותו חודש אפריל, כטענת התובע – שנגבה ממנו גם עבור חודש אפריל (וכאן היה צריכה הייתה להיעצר פדיית השיקים) אלא שנפדה שיק
נוסף
, כאשר נראה שהכוונה הייתה לשיק הביטחון שהיה על הסכום הנקוב – 1404 ₪ ולא 1400 ₪. אפילו תמצי לומר כי מדובר בפדיית שיק עבור חודש מאי, אין נפקא מינה משמדובר בפדיית שיק
עודף
, שלא על פי המוסכם.
יודגש, כי אין חולק בין הצדדים כי התובע לא עשה שימשו במושכר בחודש מאי וכי נתן הודעה מוקדמת חודש לפני הפינוי והדבר הוסכם על הנתבע.

יצוין כי הכלל בדבר אי הבאת ראיה כמפורט מעלה רלוונטי גם להתנהלותו של הנתבע באי צירוף העתק מהמסמכים המקוריים של הבנק כפי שנתבקש בהחלטה ועבור זאת ביקש ארכה, וכלשונו: "הגשתי בקשה לבנק לטובת קבלת העתקים לתשלומים שהתקבל – הכל התקבל בצ'קים בלבד מהתובע...וחשוב לי לצרף את צילומי הצ'קים שהתקבלו בפועל...לפי תדפיסי הבנק ניתן לראות בברור שהתשלום הראשון היה בדצמבר 2015 והצ'ק האחרון שניגבה היה באפריל 2017 כלומר בדיוק 17 תשלומים לכן ברצוני לבקש הארכה בהגשת תצלומי התשלומים" (בקשה מיום 18.12.2017). דא עקא, לא צורפו צילומי השיקים ולא צורפו תדפיסי חשבון הבנק אלא מסמך שהוא עצמו, כבעל עניין, עָרַך.
לשון אחר; הימנעות מצירוף צילום השיקים או התנועות בחשבון לאותה תקופה מקימה חזקה לחובתו של הנתבע, כי אילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת נגדו.

בהקשר זה, יושם אל לב כי סעיף 1 להסכם קובע את הסכום שהוא 40 ₪ ל-30 מ"ר ובתוספת מע"מ הסכום הוא 1404 ₪ ולא 1400 ₪, כאשר גם לפי שיטת הנתבע, סכום זה שולם לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם השני. כך גם סעיף 5 למכתב ההתראה מטעם בא כוחו של התובע צוין כי הנתבע פדה שיק על סך של 1404 ₪ שנועדו לשמש כשיק ביטחון, והדברים מתיישבים היטב עם החומר הראייתי.


יובהר כבר עתה, כי טענת שימוש לכאורה בשטח החורג מהמושכר מצד התובע נזנחה, משלא ניתן לעשות שימוש בשיק לצרכי "קיזוז, – בין אם ניתן עבור שכירות ובין אם ניתן כשיק ביטחון, וכנגד זאת היה על הנתבע להגיש תובענה נפרדת כנגד התובע, ככל שיכול להוכיח טענותיו כי הלה פעל שלא בהתאם למוסכם בין הצדדים. הנתבע גם לא הגיש תובענה שכנגד.

משכך, אין נפקות לשאלת החריגה לצרוך פרעון השיק המדובר.
סיכומו של דבר, שוכנעתי כי נעשה שימוש בשיק שניתן לצורך ביטחון בלבד (בגובה של חודש שכירות נוסף ולכן יכול ויתורגם לחודש "מאי" שהתובע לא עשה שימוש במושכר)- ולא עבור שכירות של חודש אפריל 2017.

הנתבע לא סיפק קבלה עבור היאלצותו, לדבריו, להחליף את המנעול למחסן בסך של 250 ₪. מנגד, התובע לא הוכיח את רכיב עגמת הנפש בגינו ביקש 3000 ₪ וביטול ימי עבודה. בכל הנוגע לתשלום עבור שירותי עורך דין שמבקש התובע, עסקינן בתביעה קטנה המייתרת כתיבת כתבי טענות על ידי עורך דין וחוטאת לתפישת המוסד של תביעות קטנות. אדם רשאי להיעזר בשירותי עורך דין אך לא לדרוש עלות הכנת כתבי הטענות עבור בית משפט לתביעות קטנות. ביחס למכתב התראה, מובן הצורך לייתר הליכים משפטיים טרם נקיטתם. במצב דברים זה, אני פוסקת עבור הכנת מכתב התראה אחד סך של 250 ₪.

אשר על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני פוסקת כי הנתבע ישיב לתובע סך של 1638 ₪ וכן 550 ₪ הוצאות משפט. סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 2188 ₪ תוך 30 יום מהיום.


בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.







ניתן היום,
כ"ז אדר תשע"ח, 14 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 5409-06/17 אברה קידס גל צימרינג נ' שי גולדשטיין (פורסם ב-ֽ 14/03/2018)