פסקי דין על רחל גואטה | פסקי דין על גדעון גדות | פסקי דין על אליצור גורן | פסקי דין על מפעל הפיס | פסקי דין על היועמ"ש |

1046/04 עע     07/08/2005




עע 1046/04 רחל גואטה,גדעון גדות,אליצור גורן נ' מפעל הפיס,היועמ"ש





עע 1046/04
עע 1048/04
עע 1086/04

רחל גואטה

גדעון גדות

אליצור גורן

המערערת בעע 1046/04
המערער בעע 1048/04
המערער בעע 1086/04

-
מפעל הפיס
היועץ המשפטי לממשלה

המשיב

מתייצב בהליך
בפני
: הנשיא סטיב אדלר
, השופט עמירם רבינוביץ
, השופטת נילי ארד

נציגי עובדים: מר יצחק הרפז ומר אורי ינאי
נציגי מעבידים: מר אבי ברק ומר דורון טמיר
בשם גב' גואטה: עו"ד אליהו בן-טובים
, עו"ד מיכל בן-דב
בשם מר גדות: עו"ד חיים ברנזון, עו"ד אסף ברנזון, עו"ד מיכל ז'ילוני-חדד
בשם מר גורן: עו"ד אריאל שמר, עו"ד ורד גרטל
בשם מפעל הפיס
: עו"ד אלי זהר
, עו"ד איתי זהר
נציג היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד דניאל גולדברג
פסק דין
השופטת נילי ארד
פתח דבר
1. לפנינו שלשה ערעורים שנדונו במאוחד והמוסבים כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה ונציגי ציבור גב' גילה גרזון ומר דוד רג'ואן; עב 300851/98), בו התקבלה תביעת המשיב (להלן: מפעל הפיס
או החברה), תוך שנקבע כי הסדרי הפרישה של המערערים נוגדים את תקנת הציבור וכי עליהם להחזיר למפעל הפיס
תשלומי יתר ששולמו להם.

2. נקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר כי דינם של הערעורים להדחות מטעמיו של בית הדין האזורי. פסק דינו המעמיק ורחב היריעה של בית הדין האזורי מפורט ומנומק היטב בעובדותיו ובמסקנותיו המשפטיות. נתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, אולם בסופו של יום לא מצאנו עילה משפטית המצדיקה התערבותנו בפסק הדין שבערעור. עם זאת, ומשהכבירו הצדדים בטיעוניהם אף לפנינו, ידונו להלן אותם עניינים אליהם ראינו להתייחס בהרחבה הנדרשת לעניין.
וזה יהיה סדר הילוכו של דיוננו: בהסתמך על המצע העובדתי שקבע בית הדין האזורי יוצגו בפרק הראשון הצדדים להתדיינות, הכרעתו של בית הדין בעניינם וההליכים שהביאו להגשת התובענה. בפרק השני נדון במעמדו של מפעל הפיס
כגוף דו-מהותי; בתחולתן של הנורמות מתחום המשפט הציבורי על פעולתו של הגוף הדו-מהותי; בתחולתה של תקנת הציבור על פעילותו של מפעל הפיס
כגוף דו-מהותי וביישומה של תקנת הציבור על תנאי הפרישה שנקבעו למערערים. בפרק השלישי תינתן הדעת לטענותיהם הפרטניות של המערערים כנגד שיעורי הגמלה שנקבעו להם וחיובם בהשבה.

פרק ראשון
הצדדים לערעור

מפעל הפיס

3. כמתואר בפסק דינו של בית הדין האזורי, הוקם מפעל הפיס
לפי החלטת ממשלה בראשית שנות ה-50, כחברה מוגבלת בערבות ללא הון מניות. "החברה הוקמה בעקבות רצון של הרשויות המקומיות לגייס כספים מהציבור למטרות ציבוריות, בדרך של עריכת הגרלה. המטרה קיבלה מהממשלה את ברכת הדרך ותפעול ההגרלות נמסר לניהולם של אנשי הרשויות המקומיות".1 על ההשלכות הנובעות ממהותו של מפעל הפיס
וממעמדו נרחיב בהמשך הדברים, במידת הנדרש לענייננו.

המערערים

מר גדעון גדות
- יושב ראש הדירקטוריון
4. במרץ 1981 מינה שר האוצר את מר גדעון גדות
(המערער בעע 1048/04 - להלן: גדות) לתפקיד יו"ר הדירקטוריון של מפעל הפיס
. בשנת 1984, כשלוש שנים לאחר מינויו למשרה, נבחר גדות כחבר כנסת וכיהן בה עד לשנת 1992. כל העת הזו המשיך בתפקידו כיו"ר מפעל הפיס
והתמיד בו עד לפרישתו בתאריך 31.5.1996, כשהוא בן 55 שנה. סך הכל שימש גדות כיו"ר מפעל הפיס
חמש-עשרה שנה. במהלך תקופה זו כיהן, כאמור, משך שמונה שנים גם כחבר כנסת.
בעת פרישתו שילם מפעל הפיס
לגדות סכום של 1,345,433 ש"ח אשר כלל רכיבים אלה: פיצויים בגין 15 שנות עבודתו בחברה - 874,517 ש"ח; פדיון ימי חופשה - 313,028 ש"ח; פדיון ימי מחלה - 157,888 ש"ח. ממועד הפרישה ואילך שולמה לגדות פנסיה חודשית בשיעור 70% ממשכורת קובעת של 57,663 ש"ח, צמודה למדד המחירים לצרכן.

5. לפי שפסק בית הדין האזורי, זכאי גדות לפנסיה חודשית בשיעור 35% ממשכורת קובעת של 34,567 ש"ח. לאמור, הפנסיה החדשית של גדות, נכון למועד פרישתו, הופחתה מסכום של 40,364 ש"ח והועמדה על 12,098 ש"ח בלבד. בהתאם, חויב גדות להחזיר למפעל הפיס
את הפרש תשלומי הפנסיה שקיבל ממועד פרישתו ואת סכום הפיצויים ששולם לו בסך 874,517 ש"ח.

גב' רחל גואטה
- סמנכ"ל
6. בשנת 1981, סמוך לאחר מינויו של גדות כיו"ר מפעל הפיס
, התקבלה גב' רחל גואטה
(היא המערערת בעע 1046/04; להלן: גואטה) לעבודה בחברה, כמזכירתו ומנהלת לשכתו של גדות. זאת, לאור היכרותם המוקדמת, שתחילתה במשרד פרסום בבעלותו של גדות והמשכה בעבודה משותפת במטה ההסברה של מפלגת "הליכוד" במערכת הבחירות של שנת 1981. כשש שנים לאחר מכן, באפריל 1987 מוּנתה גואטה לתפקיד מזכירת החברה ובהמשך נשאה בתואר סמנכ"ל מפעל הפיס
.
בד בבד עם פרישתו של גדות ביקשה גואטה לסיים עבודתה בחברה, והיא אז בת 39. עם פרישתה ביום 29.5.1996 שולם לה סכום של 1,285,164 ש"ח אשר כלל: 607,523 ש"ח – פיצויים לתקופת עבודה בת 14 שנים ותשעה חודשים (לפי טופס 161 שהוגש לבית הדין האזורי שולמו לה פיצויים בסך 626,113 ש"ח); פדיון ימי חופשה - 456,991 ש"ח; ופדיון ימי מחלה - 220,164 ש"ח.
בנוסף על תשלומים אלה שולמה לגואטה ממועד פרישתה ואילך פנסיה חודשית בשיעור 44% ממשכורת קובעת של 41,188 ש"ח צמודה למדד המחירים לצרכן.

7. בית הדין האזורי הפחית את משכורתה הקובעת של גואטה לצורך חישוב זכויותיה הפנסיוניות, והעמיד אותה על 24,691 ש"ח בלבד. אשר לתשלומי הפנסיה נתן בית הדין בידיה בחירה בין אחד משני נתיבים:
הנתיב האחד - הקפאת זכויות עד הגיעה לגיל 60. במקרה כזה תשולם לה פנסיה בשיעור 3% בגין כל שנת עבודה, כנגזרת מהמשכורת הקובעת, כפי שנקבעה בפסק הדין. בחירה באפשרות זו תחייב את גואטה להשיב למפעל הפיס
את הפיצויים שקיבלה בסך 626,113 ש"ח ואת כל סכומי הפנסיה ששולמו לה ממועד פרישתה.
הנתיב האחר - קבלת פיצויי פיטורים בסכום של 546,288 ש"ח, שהוא שיעור פיצוי של 150% כנגזרת מהשכר כפי שקבע בית הדין. בחירה באפשרות זו תחייב את גואטה בהשבת כל סכומי הפנסיה שקיבלה ממועד פרישתה, בצירוף סכום של 79,825 ש"ח – שהוא ההפרש שבין סכום הפיצויים ששולם לה וסכום פיצויי הפיטורים לו היא זכאית.

מר אליצור גורן
- מנכ"ל
8. מר אליצור גורן
(המערער בעע 1086/04 - להלן: גורן) נבחר לתפקיד סמנכ"ל מפעל הפיס
ביולי 1975 על ידי ועדת חיפוש של הדירקטוריון, לאחר פרישתו מעבודתו בבנק טפחות. בשנת 1978 התמנה גורן כמנכ"ל מפעל הפיס
ובמשרה זו שימש עד לפרישתו ביום 30.10.1994, בהגיעו לגיל 65.
בסיום עבודתו במפעל הפיס
קיבל גורן תשלומים בסך 1,524,325 ש"ח אשר כללו: פיצויים בגין 19 שנות עבודתו בחברה - 973,037 ש"ח; פדיון ימי חופשה - 238,970 ש"ח; ופדיון ימי מחלה - 312,325 ש"ח.
ממועד פרישתו ואילך שולמה לגורן פנסיה חודשית בשיעור 70% ממשכורת קובעת של 49,687 ש"ח צמודה למדד המחירים לצרכן.

9. בית הדין האזורי קבע כי הפנסיה החודשית בשיעור 70% תשולם לגורן ממשכורת קובעת של 39,557 ש"ח בלבד. כתוצאה מכך, הועמדה הפנסיה החודשית שלו על סכום של 27,690 ש"ח בלבד, החל ממועד פרישתו ואילך. אי לכך חויב גורן להשיב למפעל הפיס
את הפרש תשלומי הפנסיה ממועד הגשת התביעה, ואת סכום הפיצויים ששולם לו בסך 973,037 ש"ח.

תנאי העסקתם ופרישתם של גורן וגדות
10. מר יצחק אורן (להלן: אורן), שהיה גמלאי של עיריית תל-אביב, כיהן במהלך שנות השבעים כמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון של מפעל הפיס
. משנת 1978 ואילך, ולפי החלטת הדירקטוריון בדבר פיצול התפקידים, המשיך אורן לשמש בתפקיד יו"ר החברה וגורן, ששימש כסמנכ"ל, מוּנָה למשרת המנכ"ל.
בסיום תפקידו כיו"ר החברה והחלפתו על ידי גדות באפריל 1981, שולמו למר אורן, לפי החלטת הדירקטוריון, פיצויים "על פי חישוב של 2 חודשים לכל שנת עבודה... בהקבלה לנהוג לגבי מנכ"לים".

11. תנאי ההעסקה של גורן כסמנכ"ל נקבעו בעת קבלתו לעבודה בחברה. בחוזה ההעסקה מיום 12.5.1975 (עליו חתום אורן) נקבע כי "משכורתך תשולם לפי דרגא [כך במקור] 9 בסולם השכר של המח"ר". כעבור שלוש שנים, עם מינויו של גורן למנכ"ל החברה, נעשה שינוי בחוזה ההעסקה שלו באופן ששכרו הוצמד לשכר מנכ"ל בחברות ממשלתיות שהיקף פעולתן דומה לפעילות מפעל הפיס
. בשנת 1981 לאחר פרישתו של אורן, קבעה ועדת הדירקטוריון את תנאי השכר והפרישה של המנכ"ל גורן ועיקרם באלה: משכורתו תהיה "לפי דרגה 8, במסגרת 10 הדרגות הקיימות בסולם של דירוג מנהלים כלליים בחברות ממשלתיות"; התנאים הנלווים יהיו ב"השוואה למשכורת של חברת עמידר"; "בעת הפסקת עבודה יהיה זכאי גורן לתשלום 3 חודשי שכר כ"תקופת הודעה מוקדמת"; זכויותיו לגמלה "יקבעו לגבי עובדים במסגרת הסדר פנסיה תקציבית"; יחולו לגביו "תנאי הגמלה המקובלים לגבי מנכ"לי משרדים ממשלתיים".
החלטתה זו של ועדת הדירקטוריון עוגנה בחוזה אישי שנחתם עם גורן ביום 25.6.1981 בו נקבע, בין היתר, כי "הסדרי הפנסיה האמורים באים במקום תגמולים ופיצויי פיטורים לתקופת עבודתו של המנכ"ל במפעל".

12. משהחל גדות כהונתו כיו"ר החברה ביום 1.4.1981, כשלושה חודשים קודם לחתימת חוזה העבודה עם גורן, החליט הדירקטוריון שתנאי עבודתו של גדות "יהיו זהים לתנאים של יו"ר הדירקטוריון הקודם [מר אורן]" (להלן: החלטת ההצמדה). מאותו מועד ואילך עמדה החלטת ההצמדה בבסיס תנאי השכר והפרישה שנקבעו לגדות ולגורן.
להלן נפרט את עיקרי ההחלטות שקיבלה החברה בנוגע לתנאי שכרם ופרישתם של גדות וגורן. זאת, לפי העולה מפסיקתו של בית הדין האזורי וככל הנדרש להכרעתנו תוך התייחסות לשאלה מושא הערעור, האם ועד כמה הולמים תנאים אלה את תקנת הציבור והאם כדין שינה מהם בית הדין קמא בפסיקתו.
נפנה, אפוא, להחלטות מפעל הפיס
בעניינם של גדות וגורן.

13. כארבעה חדשים לאחר תחילת כהונתו של גדות, ביום 30.7.1981, החליטה ועדת הדירקטוריון כי "לצורך קביעת שיעור הגמלא ליו"ר הדירקטוריון, למקרה של סיום תפקידו לאחר תקופה של ארבע שנים, יועמד שיעור הגמלא על 20%".
כארבעה חדשים לאחר מכן, בישיבתו מיום 16.12.1981 החליט הדירקטוריון על הקמת ועדה קבועה לקביעת תנאי השכר והשירות של מנכ"ל החברה (להלן: ועדת השכר). כעבור יומיים התכנסה ועדת השכר והחליטה על העלאת דרגתם של גדות וגורן מדרגה 8 לדרגה 9 בדירוג החברות הממשלתיות, בתוקף רטרואקטיבי מיום 1.4.1981, הוא יום כניסתו של גדות לתפקיד יושב הראש.
בחלוף כשלושה חודשים, ביום 7.3.1982, שינתה ועדת השכר את שיעור הגמלה של גדות כפי שנקבע על ידי ועדת הדירקטוריון ביום 30.7.1981, והעמידה אותה על 6% בשנה.
לאחר ששה שבועות החליטה ועדת השכר על העלאה בדרגתם של גורן וגדות מדרגה 9 לדרגה 10, בתוקף מיום 1.4.1982.
שבעה חודשים חלפו, וביום 25.11.1982 החליטה ועדת השכר על תשלום משכורת 13 לגורן ולגדות.
ששה שבועות נוספים עברו, ובישיבתה מיום 6.1.1983 החליטה ועדת השכר על תשלום גמול של 45 שעות נוספות גלובליות בחודש לגדות ולגורן. תשלום זה, כך נקבע, יחשב כרכיב פנסיוני וישולם להם רטרואקטיבית, מיום 1.9.1982. יצוין, כי ביום 19.1.1989 החליטה ועדת השכר על הגדלת מכסת השעות הגלובליות המשולמת לגדות וגורן מ-45 שעות בחודש ל-80 שעות. החלטה זו זכתה לעיגון בחוזה מתוקן שנחתם עם גורן כעבור עשרה ימים.
חצי שנה לאחר ההחלטה המקורית בדבר תשלום השעות הנוספות, החליטה ביום 30.6.1983 ועדת השכר כי מפעל הפיס
ישא בעלוּת הוצאות שיחות הטלפון של גדות וגורן "כמו בממשלה".

14. ביוני 1984 החליטה ועדת השכר כי המועד הקובע להחלת תנאי הגמלה של גורן יהיה מיום 1.4.1976, כלומר בתחולה רטרואקטיבית של שנתיים קודם למינויו למנכ"ל. ביום 21.8.1984 נחתם חוזה העסקה חדש עם גורן, בו עוגנו החלטות נוספות של ועדת השכר בעניינו.
בד בבד החליטה ועדת השכר כי שיעור גמלתו של גדות יעמוד על 30% אם יעבוד בחברה פחות מחמש שנים.
באותו חודש, יוני 1984, נבחר גדות לכנסת וכיהן כחבר בה עד יוני 1992. לפי עדותו של גדות בבית הדין האזורי, בשמונה השנים בהן כיהן כחבר כנסת הקדיש לפעילותו כיו"ר מפעל הפיס
11 שעות עבודה ביום. הוסיף בא-כוחו וטען לפנינו בערעור: "... [העבודה] בכנסת זה יומיים וחצי בשבוע, ובכנסת יש פגרות ארוכות". בשנות כהונתו כחבר כנסת העמיד מפעל הפיס
לשירותו של גדות רכב ונהג, בנוסף להטבות שונות שקיבלו עובדי מפעל הפיס
.

הטבות לגורן ולגדות במהלך כהונתו של גדות כחבר כנסת
15. ביום 7.2.1985 החליטה ועדת השכר על הענקת "שכר עידוד" לגדות ולגורן בשיעור של משכורת נוספת, בתחולה מיום 1.1.1985.
ביום 6.11.1985, חצי שנה לפני סיום תקופת כהונתו הראשונה של גדות כיו"ר החברה, החליטה ועדת השכר כי אם יפרוש גדות מתפקידו במהלך כהונתו כחבר כנסת תחושב גמלתו על פי המשכורת הקובעת של המנכ"ל כפי שתהיה במועד הפרישה ותעודכן בהתאם לכללים החלים על עדכון גמלת המנכ"ל.
בישיבה מיום 24.8.1987 החליטה ועדת השכר שגורן וגדות יכללו בהסדר החל על עובדי החברה, לפיו החלק ה-12 של משכורת 13 יהווה חלק ממשכורתם הקובעת לצורך חישוב הגמלה.
ביום 14.1.1988 קבע הדירקטוריון כי ההחלטה להפסיק את תשלום שכר העידוד ומשכורת 13 לעובדי החברה לא תחול על גדות וגורן.

16. ביום 5.8.1990 קיבלה ועדת השכר (להלן גם: הוועדה) החלטה לפיה זכאי גדות לגמלה בשיעור 6% בגין כל שנה בה הוא מכהן כיו"ר. זאת, בנוסף לפיצויי פרישה בגובה המשכורת הקובעת של המנכ"ל כפול מספר שנות כהונתו כיו"ר.
כעבור שבועיים ימים החליטה הוועדה לזכות גם את גורן בפיצויי פרישה בסיום כהונתו, בגובה משכורתו הקובעת כפול מספר שנות העבודה בנוסף לגמלה שתשולם לו. החלטה זו עוגנה בהסכם מיום 27.8.1990.
חוזה ההעסקה של גורן עודכן פעם נוספת בהחלטתה של ועדת השכר מיום 24.1.1991, לפיה תחת שכר עידוד יכלול שכרו תוספת מיוחדת שתהיה החלק ה-12 של משכורתו ("משכורת 14"). בתיקון נוסף של החוזה, מיום 24.11.1991, נוסף לשכרו של גורן רכיב של גילום הוצאות רכב.

17. כהונתו של גדות כיו"ר מפעל הפיס
הוארכה על ידי ראש הממשלה ביום 7.6.1991. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 3.2.1992, שלושה חודשים לפני סיום כהונתו כחבר כנסת, החליטה ועדת הביקורת של דירקטוריון כי שכרו של גדות יהיה בגובה שכר המנכ"ל בתוספת 5%. ביום 9.4.1992 נחתם עם גדות הסכם בו פורטו תנאי שכרו ופרישתו. בהסכם זה עוגנו כל ההטבות שהוענקו לגדות, ממועד מינויו לכהונת יו"ר מפעל הפיס
בשנת 1981 ואילך (להלן: הסכם 1992).

18. ביום 22.12.1993 החליט הדירקטוריון על העלאת שכרו של גורן לרמת שכר של מנכ"ל חברה ממשלתית בדרגה 11 בדירוג החברות הממשלתיות. מתוקף החלטת ההצמדה ובהתאמה הנדרשת, נעשה שינוי אף בשכרם של גדות וגואטה.

19. עם פרישתו של גורן לגמלאות בשנת 1994 מונה מר שמואל סלבין למנכ"ל החברה ונקבע כי תנאי שכרו יהיו זהים לאלה של גורן. עם זאת, ביקש דירקטוריון החברה את חוות דעתו של מר הלל דודאי (להלן: דודאי) כיועץ מיוחד בשאלת גובה שכר המנכ"ל. עוד בטרם הספיק דודאי לחוות דעתו נתנו היועצים המשפטיים של מפעל הפיס
אישורם לגדות על כך ששכרו לא ייפגע גם אם יופחת שכר המנכ"ל. זאת, למרות החלטת ההצמדה שעמדה ביסוד הטבות השכר שקיבל עד לאותו מועד.
בחוות דעתו למפעל הפיס
ציין דודאי, בין היתר: "למעט קביעת גובה השכר הבסיסי, שהיה ע"פ המקובל בחברות ממשלתיות, הרי ששכרו של המנכ"ל נקבע בשיעור מפליג יותר משל מנכ"ל חברה ממשלתית". בהתאם, קבעה ועדת הדירקטוריון כי שכרו של המנכ"ל סלבין יהיה 30,000 ש"ח בלבד, ללא תוספות נלוות. שכרו של גדות עמד באותה עת על 49,313 ש"ח.

תנאי העסקתה ופרישתה של גואטה
20. מכאן לעניינה של גואטה. כאמור, באוגוסט 1981 החלה גואטה את עבודתה כמזכירתו וכמנהלת לשכתו של גדות. באפריל 1987 נבחרה במכרז פנימי לתפקיד מזכירת החברה. כעבור חמש שנים, ביוני 1992, הוענק לה תואר סמנכ"ל, תוך שצוין כי "תמשיך כמובן גם במילוי תפקידה כמזכירת החברה". חודש לאחר מכן ביקש גורן מוועדת הביקורת של החברה לאשר תנאי פנסיה לגואטה ובהם: "תנאי פרישה לסמנכ"לים במפעל הפיס
" באופן ש"בגין כל שנת עבודה בחברה, מתחילת העסקתו בחברה ועד לסיום עבודתו, יהיה הסמנכ"ל זכאי לתשלום בשיעור 3% מהמשכורת הקובעת"; "זכאותו של הסמנכ"ל לתשלום הפנסיה הנ"ל תחל עם הגיעו לגיל 40 שנה"; "המשכורת הקובעת לעניין זה תהיה בגובה המשכורת האחרונה ברוטו, שתשולם לסמנכ"ל לפני סיום עבודתו בחברה, כולל כל תוספות השכר והתשלומים הנלווים המקובלים בחברה לעניין זה" (להלן: מכתב גורן).
ועדת הביקורת אישרה את ההסדר המוצע במכתב גורן. אולם הדירקטוריון, בישיבתו מיום 30.7.1992, שינה מהחלטתה של ועדת הביקורת, השמיט את דרישת גיל 40 כגיל מינימום לתשלום פנסיה, והחליט כך: "סמנכ"ל החברה המועסק על ידה למעלה מעשר שנים, ואשר חלה עליו פנסיה תקציבית ואינו מבוטח במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים, או קופת גמל חיצונית, זכאי לתנאי שכר, העסקה ופרישה בשיעור השווה ל-75% מתנאי השכר, ההעסקה והפרישה של מנכ"ל החברה". בהתאם, נחתם ביום 19.8.1992 חוזה ההעסקה עם גואטה לאחר שהתקבל אישורם של ועדת הביקורת והדירקטוריון.

על ההטבות המצטברות בתנאי השכר והפרישה
21. כשנשאל גדות במהלך חקירתו בבית הדין האזורי כיצד הגיב להחלטה מבין ההחלטות המיטיבות של ועדת השכר בעניינו השיב: "הם נתנו את העניין, אני קיבלתי את זה באהבה. כל מה שהם היו נותנים קיבלתי באהבה. גם מה שנתנו לאחר מכן קיבלתי באהבה. זה מה שנתנו. ואני לא חייב להיות היום הבוחן כליות ולב או המליץ יושר או הרב הראשי לתת גושפנקא כזו או אחרת להחלטות הוועדה". ובהזדמנות אחרת, בהתייחס למגוון ההטבות להן זכו שלושת המערערים במהלך השנים, הוסיף: "הם [חברי ועדת השכר] רצו להיטיב איתנו. כדי להיטיב הם הביאו את זה ממגוון השטחים או הייתי אומר המסגרת שבתוכו הם חיו ומשם אנחנו שאבנו את אותם דוגמאות. זה הכל".
ובלשונו של בית הדין: "... גם בעיני עצמם - התובעים הם מי 'שזכו בפיס'. התמזל מזלם לעבוד במקום עבודה שמתגמל ברוחב לב, הכל על חשבון תועלת הציבור, שבשמה הוא פועל ובשמה הוא משכנע את הציבור להשקיע כספיו ברכישת כרטיסי הגרלה".

22. על רקע השתלשלות דברים זו, ולאחר ניתוח מעמיק של העובדות כפי שהוכחו ובהצטברותן, הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה נהגו המערערים משך שנות עבודתם בחברה במדיניות של ליקוט וטשטוש ההטבות שהתווספו לשכרם ולתנאי הגמלה שהוענקו להם. ובלשונו של בית הדין האזורי:
" ניתן היה לומר כי אין כל רע בליקוט הטוב מכל העולמות ותתי העולמות הקיימים בשירות הציבורי, במובנו הרחב. אין אנו מקבלים גישה זו, מאחר שזו גורמת לטשטוש והסוואה של נתוני השכר והפרישה, ומונעת דיון רציונלי בנושאים אלה. לכך חשיבות יתירה בשים לב למעמדו של מפעל הפיס
המגייס כספים מן הציבור ופועל למען אותו ציבור, משום שמדובר בהוצאה של מפעל הפיס
, הבאה על חשבון כספים שיכלו לשמש למטרות המוצהרות שלו, למען הציבור".2

ובהמשך:
"... הנתבעים [המערערים לפנינו] קיבלו הטוב מכל העולמות ושמרו על הצנעת תנאי השכר והפרישה שלהם. הדירקטוריון אישר כל פעם חלק אחד מהתנאים ולא התחשב בתמונה כולה".3

בכל אותן החלטות, שעל עיקרן בלבד עמדנו לעיל, הלכו ונערמו רכיבי שכרם של המערערים והגיעו לכלל מיצוי סופי בשיעורי הגמלה, הפיצויים והתוספות הנלוות ששולמו להם בעת פרישתם ומאותו מועד ואילך.

התובענה להחזר התשלומים ביתר
23. כפי שציין בית הדין האזורי, תביעתו של מפעל הפיס
לא הייתה מכוונת כנגד "הליך כריתת החוזה, היינו הפרוצדורה בה נתקבלו ההחלטות בדבר תנאי השכר והפרישה של שלושת הנתבעים", אלא "כנגד תוכנו של ההסכם שנחתם עם השלושה – היינו כי תוכן ההסכמים ותנאי הפרישה מנוגדים לתקנת הציבור".4 בהתאם, ביקש מפעל הפיס
בתביעתו לבטל חלק מהתנאים שנקבעו בהסכמי הפרישה של המערערים (להלן גם: תנאי הפרישה) והשבת הסכומים ששולמו להם ביתר. עם זאת, נמנע מפעל הפיס
מלתבוע החזר הפרשי השכר ששולם למערערים במהלך עבודתם.

24. יוטעם כבר עתה, כי הרושם המתקבל הוא שהגשת התביעה נכפתה על הדירקטוריון של מפעל הפיס
נוכח לחצי הציבור והתקשורת ולאור חוות דעת חד-משמעיות שהונחו לפניו. כדברי בית הדין האזורי: "קשה להשתחרר מהמסקנה כי אלמלא החשיפה הציבורית, תביעה זו לא הייתה מוגשת ולא היה חל שינוי בעמדתו המסורתית של מפעל הפיס
, כי אין מדובר בגוף ציבורי". בהקשר זה הביע בית הדין מורת רוח גלויה מהתנהלותם של חברי הדירקטוריון כפי שהוכחה לפניו ו"מן העמדות המשתנות של מפעל הפיס
, הכל על פי האינטרס העומד לדיון באותו מקרה".5 אולם, בהתנהגות הצדדים להליך ובעמדות שהציגו לא מצא בית דין מניעה מפני הכרעה "בשאלה מהם הדינים החלים על מפעל הפיס
, בהקשר של משפט העבודה, תחום שהוא בסמכותו הייחודית של בית דין זה והוא בתחום מומחיותה של ערכאה זו".6 החלטתו זו מקובלת על דעתנו.

25. בטיעוניהם לפנינו חזרו המערערים ונתלו בכפל עמדותיו של מפעל הפיס
, לפני הגשת התובענה ואחריה. זאת, לביסוס טענותיהם לפיהן בדין נקבעו תנאי עבודתם ופרישתם כפי שגרסו אף היועצים המשפטיים של החברה וחברי הדירקטוריון שלה.
הגם שמסקנותיו של בית הדין האזורי בנדון זה מבוססות היטב ומקובלות על דעתנו, מצאנו לנכון להתייחס לעיקר מהלכיו של הדירקטוריון ובמיוחד לחוות הדעת שהוצגו בפני
ו. אלה, בהצטברותם, לא הותירו ברירה בידי מפעל הפיס
אלא לבקש ולקבל הכרעתו של בית הדין בקביעת תנאי הפרישה ותביעת ההחזר, באופן המתוקן והנכון. ואלה הדברים:

26. ביוני 1996 מינה ראש הממשלה מר שמעון פרס את מר אברהם כץ-עוז (להלן: כץ-עוז) תחת גדות לכהונת יושב ראש מפעל הפיס
. במכתב נלווה לכתב המינוי התבקש כץ-עוז לפעול כך ש"השכר והגמלאות של הבכירים במפעל הפיס
(לרבות אלה שלך) יקבעו בהתאם לנהוג במגזר הציבורי לגבי חברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים בסדר גודל דומה, ולאחר התייעצות עם הגורמים המתאימים במשרד האוצר".
כחודש ימים לאחר מינויו של כץ-עוז פנה אליו היועץ המשפטי לממשלה, מר מיכאל בן-יאיר, במכתב שכותרתו "תנאי פרישתו של מר גדעון גדות
" (להלן: מכתב היועץ). במכתבו הביא היועץ המשפטי לממשלה את ממצאי דו"ח מבקר המדינה משנת 1994, לפיהם: "משרד מבקר המדינה העיר למפעל כי תנאי הפרישה של היו"ר חורגים מהמקובל אצל ממלאי תפקידים כשלו בחברות ממשלתיות בעלות היקף עסקים דומה". במכתבו התייחס היועץ המשפטי לממשלה לפרסומים בתקשורת בנוגע לתנאי פרישתו של גדות ולעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בנדון זה,7 והוסיף וציין:
" כידוע לך, מפעל הפיס
הינו גוף ייחודי, אשר למרות שהואגד כחברה פרטית, מטרותיו הן מטרות ציבוריות מובהקות, והכנסותיו הן מכספי הגרלות, שהותר לו לבצען על פי היתר מיוחד מאת שר האוצר, במטרה שכספים אלה יופנו להגשמת המטרות הציבוריות האמורות.
לאור דברים אלה, מצאתי לנכון לפנות אליך עם תחילת כהונתך כיו"ר מפעל הפיס
ולציין בפני
ך, כי ראוי היה שתנאי העסקתו ופרישתו של מר גדות ייבחנו שוב, בדירקטוריון החברה. דיון זה ראוי שיקוים עתה, מאחר שעם פרישתו של מר גדות ממפעל הפיס
, אמורים תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם האמור לחול עליו.
על פני הדברים, נראה, כי קיים חשש שתניות מסוימות באשר לתנאי הפרישה, שנקבעו בהסכמים הנוגעים למר גדות, סותרות את תקנת הציבור ולפיכך פסולות, לאור הוראותיו של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
זאת ועוד, מן הראוי לבחון, האם מתן תנאי הפרישה שנקבעו כאמור עולה בקנה אחד עם טובת מפעל הפיס
, בפרט לאור העובדה, שתנאי ההעסקה והפרישה שצוינו לעיל עולים על תנאיהם של בכירים בחברות ממשלתיות הדומות בגודלן למפעל הפיס
...
במאמר מוסגר יצוין, כי ראוי גם לבחון אם בחוזיהם של בכירים נוספים במפעל הפיס
נכללו תניות מפליגות מסוג זה, אשר ראוי לדון בהן עתה".

תגובתו של בא-כוח החברה, עו"ד שפילמן למכתב היועץ הייתה זו: "אודה לך אם תואיל להפנות אותי אל הוראת דין או סמכות אחרת, שעליהן מבוססת דרישתך מיו"ר הדירקטוריון של תאגיד מהסוג של "מפעל הפיס
" לנקוט צעד או פעולה, כפי שבאו לידי ביטוי במכתבך הנ"ל". זאת, כיוון שמפעל הפיס
"אינו משרד ממשלתי, לא חברה ממשלתית, ולא תאגיד שהוקם על-פי חוק, אלא חברה רשומה על-פי פקודת החברות...". על כן, "בתאגיד מסוג כזה, מנין שואב היועץ המשפטי לממשלה את המעמד או הסמכות להתערב בניהולו הפנימי?". הוסיף עו"ד שפילמן וציין, כי תנאי העסקתו ופרישתו של גדות "אושרו בכל הדרגים הדרושים... כדין ובהליך חוקי". אשר לטענה כי תנאי העסקתו ופרישתו של גדות נוגדים לכאורה את תקנת הציבור גרס עו"ד שפילמן כי המבחן של תקנת הציבור הינו "מעורפל, בלתי מוגדר כל-צורכו, ובלתי-יעיל בנסיבות הקיימות". לסיכום כתב: "אינני רואה עילה משפטית לדרישתך מהיו"ר החדש, להעלות את הנושא לבחינה מחדש בדירקטוריון".
ביום 28.10.1996 פנה סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, מר פלץ, ששימש באותה עת כדירקטור בחברה, אל כץ-עוז במכתב שכותרתו "תנאי שכר ופרישה של מר גדעון גדות
" וביקש "לקיים בהקדם דיון עקרוני ומפורט בדירקטוריון בנושא". כץ-עוז לא קיים את הדיון כמבוקש, אך עם זאת ציין בתשובתו לפלץ כי לא ימנע עצמו "... מבחינה נוספת של העניין ואודיעך דבר בהקדם".

ועדת זכרוני, המועצה הציבורית וההחלטה על הגשת התובענה
27. נוכח פניות אלה ופרסומים בתקשורת בדבר תנאי הפרישה המופלגים של המערערים הורה כץ-עוז על מינוי ועדת בדיקה. בכתב מינוי שהוצא ביום 28.9.1997 ליו"ר הוועדה עו"ד אמנון זכרוני ולחבריה רו"ח יאיר רבינוביץ, מר הלל דודאי ומר שמואל רוביצ'ק (להלן: ועדת זכרוני) נאמר כך:
" הריני ממנה אתכם כצוות לבדיקת הסדרי הפרישה של שלושת העובדים לשעבר במפעל הפיס
:
א. מר גדעון גדות
יו"ר מפעל הפיס
לשעבר
ב. המנכ"ל לשעבר מר גורן
ג. מזכירת החברה לשעבר הגב' רחל גואטה

אודה לכם אם תעבירו אלי את דעתכם באשר להיבט המשפטי-חוקי, הכלכלי-עסקי, הציבורי-עסקי, והציבורי-אתי, תוך תשומת לב לאמינות ההתחייבויות של מפעל הפיס
בעבר ובעתיד".

מסקנותיה של ועדת זכרוני הוגשו ליו"ר מפעל הפיס
ביום 3.2.1998 ובין היתר נקבע בהן: "מפעל הפיס
מאוגד כחברה פרטית אולם במהותו הינו, ללא ספק, ארגון ציבורי מובהק... ככזה, מפעל הפיס
כפוף לכל עקרונות המשפט הציבורי וחלים עליו גם העקרונות הרלוונטיים מתחום המשפט הפרטי". אשר לשכרם של המערערים הגיעה הוועדה למסקנה כי "השכר עצמו חרג בהרבה מן המקובל בחברות ממשלתיות מן הסיווג הגבוה ביותר. לכך לא יכולה להיות כל הצדקה". בהתייחס לתשלומי הפנסיה למערערים מצאה הוועדה כי "שיעור הפנסיה החודשית באחוזים חרג גם הוא מן הסביר... הקביעה כי היו"ר יהיה זכאי לצבירה של 6% לשנה, המנכ"ל ל-4% לשנה והסמנכ"ל ל-3% לשנה חורגת מכל דבר מקובל וסביר". בעניינה של גואטה מצאה הוועדה כי משולמת לה פנסיה "אף שלא הגיעה במועד פרישתה לגיל המינימום הנדרש בכל מקום בו משולמת פנסיה תקציבית שהינו 40 שנה". המלצותיה של ועדת זכרוני בהתייחס למערערים היו אלה:
"1. הבסיס לחישוב הפנסיה של יו"ר הדירקטוריון ומנכ"ל מפעל הפיס
יהיה השכר של מנכ"ל בחברה ממשלתית המסווגת ברמה 11 ללא כל תוספות שהן עליו.
2.הגימלה החודשית תהיה בשיעור של 2% מהשכר הבסיסי הנ"ל על כל שנת כהונה ובלבד שלא תחרוג מתקרה של 70%, בתוספת של פיצויי פרישה בשיעור של חודש לכל שנת עבודה כמקובל לגבי מנכ"לים בחברות ממשלתיות ברמות הסיווג הגבוהות. לחילופין, ניתן לקבוע כי הנ"ל (היו"ר והמנכ"ל) יהיה זכאים לפנסיה בשיעור של 4% לשנה ובלבד שלא תעלה על תקרה בשיעור של 70% מהשכר, זאת ללא תוספת של פיצויי פרישה.
3.קיימת בעייתיות בתשלום גימלה עבור התקופה שבה יו"ר הדירקטוריון כלל לא קיבל משכורת מן המפעל. בתקופה זו הוא כיהן, כזכור, כחבר כנסת וקיבל משכורת מן הכנסת. גם היום הוא מקבל פנסיה מן הכנסת עבור התקופה הזו. לדעתנו הנכון הוא להחיל על תקופת הפנסיה את מה שחל בתקופת הכהונה - ומכיוון שבתקופת הכהונה לא היה היו"ר זכאי למשכורת, הוא לא צריך להיות זכאי גם לפנסיה בגינה.
4.לתבוע מהיו"ר והמנכ"ל לשעבר השבה של הסכומים העודפים ששולמו להם ולשקול קיזוזם של סכומים אלה מן הקצבאות המשולמות להם, אם לא יוחזרו ולהשית את התשלומים השוטפים בהתאם למוצע על ידינו, הכל כמובן בערכים ריאליים.
5.לבטל את זכותה של הסמנכ"לית לתשלום פנסיה ולהמירה בהשלמת פיצויים עד לסכום כולל אשר יגיע ל-150% כמקובל לגבי עובדים בכירים הפורשים מחברות ממשלתיות ברמת הסיווג הגבוהות (כמובן בניכוי הפיצוי שקיבלה)".

בד בבד עם מינויה של ועדת זכרוני, החליטה האסיפה הכללית של מפעל הפיס
בישיבתה מיום 24.9.1997, על הוספת פרק בתקנון ההתאגדות של החברה (להלן: התקנון) בדבר כינונה של "מועצה ציבורית מייעצת" (להלן: המועצה הציבורית). בתקנה 30א' לתקנון המתוקן נקבע כי המועצה הציבורית מוסמכת לייעץ לדירקטוריון וליו"ר החברה, בין היתר, בתחומים של אתיקה ציבורית ובנושאים בעלי עניין ואופי ציבורי. נשיא בית המשפט העליון השופט (בדימוס) מאיר שמגר (להלן: הנשיא שמגר) נבחר כיו"ר המועצה הציבורית.
בישיבתה מיום 16.2.1998 ולאחר דיון במסקנות ועדת זכרוני הייתה זו החלטתה של המועצה הציבורית:
" ההסדרים הכספיים שהיו כרוכים בפרישת שלושת נושאי התפקידים לשעבר של מפעל הפיס
, שהוזכרו לעיל, אינם מקובלים על המועצה כי הם חורגים באופן קיצוני ובלתי סביר מן המקובל לפי אמת המידה אשר היתה צריכה לשמש את מפעל הפיס
כדגם ראוי, היינו הדגם של מה שאושר בחברות ממשלתיות ונוהג בהן: במקרה דנן אושרו סכומים חריגים, הוענקו גימלאות עבור תקופה שאינה מזכה בגימלה והוענקה גימלה למי שאינו זכאי לכך לפי גילו. יש בכך, בין היתר, פגיעה בתקנת הציבור וחוסר תום לב.
לדעת המועצה יש להביא הדברים לתיקונם ולהחיל על שלושת נושאי המשרה לשעבר בהקדם האפשרי הסדרי פרישה ההולמים גוף ציבורי, המופקד על כספי הציבור והנשען על אמון הציבור, וזאת בתוקף מיום פרישתם.
כשלב ראשון ומיידי קוראת המועצה לדירקטוריון של מפעל הפיס
לפעול בדחיפות על פי מסקנותיו והמלצותיו של צוות הבדיקה, לשם תיקון העיוותים שנוצרו על ידי ההסדרים הכספיים בקשר לפרישת שלושת נושאי התפקידים הנ"ל.
המועצה קוראת לדירקטוריון להחליט לאלתר על ביטול ההסדרים החריגים, בתוקף מיום פרישת נושאי התפקידים הנ"ל ולהורות על פתיחת הליכים משפטיים, לשם השתתת זכויות הפרישה של שלושת נושאי המשרה לשעבר על הסדרים הזהים לאלו הנוהגים בחברות ממשלתיות ללא חריגות וללא תוספות, ולתבוע החזרת תשלומי היתר וביטול הזכויות החורגות.
אין בשום פנים ואופן להשאיר בעינו מצב בו מוענקות במפעל הפיס
בצורה כלשהי זכויות פרישה חריגות, מעבר למקובל בחברות ממשלתיות".

ביום 18.2.1998 קיים הדירקטוריון דיון בדו"ח ועדת זכרוני ובהחלטת הוועדה הציבורית. הנשיא שמגר ועו"ד זכרוני הציגו בהרחבה את המלצות הוועדות בראשן עמדו ואופן יישומן. מפאת חשיבותם לענייננו, נביא להלן, דברים מסקירתו הנרחבת של הנשיא שמגר בפני
חברי הדירקטוריון:
" .. [ש]ההחלטה אז (ההטבות למערערים)... היא מוטעית. [ש]היא יוצרת דפוסים ונורמות שאין להם אח ורע במישור הציבורי, כאשר מדובר, לא על תאגיד פרטי, אשר יש לו רווחים או אין לו רווחים, אלא כאשר מדובר על גוף ציבורי, אשר משתמש בכספי הציבור... התוצאה שנוצרה... כפי שהיא היום לפנינו, מצביעה על כך שהחליטו על הענקת טובות הנאה, במישורים שונים... שאין להן אח ורע... החליטו על השוואה, על הקבלה לדרגה 11 בחברות הממשלתיות... התוצאה כמעט פי שניים ממה שמקובל בחברות ממשלתיות. זה דבר שצריך להסביר אותו... האדם שקונה את הפיס
, קונה תוך אמון בפעולתו של הגוף, אשר בו הוא משקיע את כספו... אמון הציבור זו תשתית חשובה מאד לפעולת מפעל הפיס
היא גם הבסיס לנכונותן של רשויות הממשל, להעניק את אותו היתר [לפעולת החברה]...
יש כאן שאלה, לא רק מה גובה הפנסיה של בן-אדם, יש גם שאלה עבור איזו תקופה אדם מקבל פנסיה... כאן... אדם מקבל זכויות פנסיה עבור שנים, שבהן הוא לא קיבל שכר, אלא היה חבר כנסת, שקיבל שכר בכנסת, זאת אומרת הוא היה בכלל בגוף אחר, ולא רכש כאן מאומה. הנקודה השניה, מעבר לסכום הפנסיה היא תקופת הפנסיה.
... הדבר השלישי, יש כאן סיטואציה לגבי הגברת השלישית הנוגעת לעניין, שהיא מקבלת פנסיה בגיל שבו אין פנסיה בכלל...
אם אני מסכם סיכום ביניים, אני אומר – היו כאן נתונים עובדתיים, אשר לא ניתן להגן עליהם. על זה יש להצטער, אבל כפי שאמרתי, את זה צריך לתקן... על ידי ביטול ההחלטה הקודמת על גובה הגמלה כפי שאושרה".8

לאחר שנשמעה התייחסותם הנרחבת של חברי הדירקטוריון להצגת הדברים של הנשיא שמגר ועו"ד זכרוני אישר הדירקטוריון פה אחד הצעת החלטה שהציג היו"ר כץ-עוז, ולפיה:
" המלצות המועצה הציבורית המייעצת, בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, ודו"ח ועדת זכרוני הונחו על שולחן הדירקטוריון. הדירקטוריון מחליט לאמץ את המלצות המועצה הציבורית ומטיל על המנכ"ל לנקוט בצעדים הדרושים ליישומן ובמידת הצורך להביא את הנושא להכרעת בית המשפט".

כחודש ימים לאחר מכן, נאמן להחלטתו, הגיש מפעל הפיס
לבית הדין האזורי בקשה לסעדים זמניים לבטלות הסדרי הפרישה של המערערים הנוגדים את תקנת הציבור ולהשבת הכספים שהתקבלו על ידם ביתר. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בבקשה לסעדים זמניים עם התביעה העיקרית. בפסק דינו הורה בית הדין האזורי על הפחתת שיעור הפנסיה של המערערים והשבת כספים שקיבלו כמתואר לעיל, וכנגד פסיקתו זו מכוונים הערעורים שלפנינו.

פרק שני

תמצית עמדות הצדדים בערעור
28. טענותיהם של המערערים כוונו נגד ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי, כשהן נסמכות על שני אדנים אלה: באדן האחד טענות המשותפות לכל המערערים ועיקרן במהותו של מפעל הפיס
, תחולתן של נורמות מתחום המשפט הציבורי על החברה וכפועל יוצא מכך גבולות החלתה של תקנת הציבור עליהם. האדן האחר פרטני, ובו טיעון של כל אחד מהמערערים בנוגע לגריעת תנאי הפרישה שלו וחיובו בהשבה, כפי שנקבע בפסק הדין שבערעור.

29. נפתח בטיעון המשותף. בהיבט זה התמצה עיקר טיעונם של המערערים באלה: שגה בית הדין קמא בכך שהחיל באופן רטרואקטיבי נורמות מתחום המשפט הציבורי על הסכמי הפרישה שנכרתו בינם לבין מפעל הפיס
, שהוא גוף שהתאגד כגוף פרטי ופועל בתחומי המשפט הפרטי; ככל שיש להחיל על החברה נורמות מתחום המשפט הציבורי יש לעשות כך באופן מתון ומצומצם; בהתאם, אין להתערב באופן רטרואקטיבי בהסכמי הפרישה של המערערים שאושרו כדין על ידי הגופים המוסמכים בחברה ואושרו בזמן אמת על ידי היועצים המשפטיים של מפעל הפיס
; התערבות בתנאי הפרישה פוגעת באינטרס ההסתמכות של המערערים, ששינו את מצבם לרעה, בין היתר בהסתמך על חוות הדעת שקבעו כי הסדרי פרישתם חוקיים ותקפים; שגה בית הדין בעשותו שימוש בתקנת הציבור כ"נורמת-על", שכן את תקנת הציבור יש לבחון לפי אמות המדה שנהגו במהלך שנות השמונים, עת גובשו תנאי העסקתם של המערערים ולא לפי אמות המידה בסוף שנות התשעים, עת הוגשה ונדונה התביעה נגדם.
כך, לדוגמה, טען גדות בערעורו, כי בית הדין האזורי הפעיל "באופן תקדימי" את תקנת הציבור לשם התערבות רטרואקטיבית בשנת 2003 "כעבור לפחות 11 שנים תמימות, לשנות ולבטל תנאי פרישה שונים שהוסכמו מתחילת שנות ה-80, לפני שנות דור, אשר עוגנו בהסכם שנחתם ואושר כדין, לפני שנים רבות בשנת 1992, ושאינו בניגוד לאף דבר חקיקה החל על המשיב ו/או המערער". בכך נתן בית הדין עדיפות לעקרונות עמומים, המגולמים במונח השסתום "תקנת הציבור", על פני זכויות יסוד חוקתיות ברורות של המערערים.

30. מנגד טען מפעל הפיס
, כי החברה הינה גוף דו-מהותי מובהק, וכל הבחנה אותה מנסים לערוך המערערים בין פעולתו כמארגן הגרלות לבין ייעודו הציבורי הינה מלאכותית; עוד טענה החברה כי יש לדחות את טענות המערערים כנגד התחולה הרטרואקטיבית. זאת, באשר חיובם בהשבה סביר ומידתי בשים לב להתנגשות בין תנאי הפרישה שזכו להם ובין תקנת הציבור. במיוחד נכונים הדברים, לאור העובדה שחלק ניכר מתנאי ההעסקה של המערערים אושר אף הוא באופן רטרואקטיבי; גם אם ניתן להתייחס אל אינטרס ההסתמכות של המערערים כאינטרס לגיטימי, לא יעמוד הדבר לזכותם ממועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי ואילך.
היועץ המשפטי לממשלה הוסיף על כך וטען, כי מפעל הפיס
הינו גוף הפועל לתועלת הציבור ללא כוונת רווח, לפי היתר מיוחד שקיבל. משכך, בדין הוחלו עליו נורמות מתחום המשפט הציבורי; אשר לטענת התחולה הרטרואקטיבית, הנורמות של סבירות, הגינות, תום לב, נאמנות ותקנת הציבור הן נורמות משפטיות החלות מאז ומעולם; הנורמות הללו יושמו באופן קונקרטי על עניינם של המערערים בפסק דינו של בית הדין האזורי, תוך איזון ראוי בין האינטרס החוזי של המערערים לכיבוד הסכמי הפרישה שלהם לבין האינטרס הציבורי והמתחייב הימנו (להלן גם: טיעוני המדינה).

נפנה, איפוא, לבחינת טיבו של מפעל הפיס
, למהותו ולתחולתן של נורמות מן המשפט הציבורי על מפעל הפיס
בכלל, וביחסיו עם המערערים בפרט.
הרקע להקמתו של מפעל הפיס
, תזכיר, תקנות והֵיתר פעולה
31. מקורו של הרעיון להקמת מפעל הגרלות, שלימים הפך למפעל הפיס
, בחיפוש אחר מקורות מימון צרכי בריאות, סעד, חינוך ותרבות, בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. בשנת 1951 החליטה הממשלה "על הוצאת שטרי הגרלה על ידי הרשויות המקומיות". ועדה בינמשרדית שהוקמה לשם יישום ההחלטה הגישה המלצותיה, ובהן אלה: מפעל הפיס
יהיה חברה מוגבלת בערבות ללא הון מניות ששמה לא יכלול את התוספת "בערבון מוגבל". זאת, בגדר הסמכות המסורה לשר המשפטים בסעיף 32 לפקודת החברות, תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות); "הנהלת החברה תהיה בידי חבר נאמנים של 7 אנשים, מהם 3 באי-כוח העיריות הגדולות (ירושלים, תל-אביב וחיפה) 1 בא-כוח חבר המועצות, 1 בא-כוח המועצות האזוריות. שני החברים הנוספים – ב"כ משרד האוצר ומשרד הפנים"; תחת הכותרת "השימוש בכספים" נכתב: "היתרה שתישאר ממכירת שטרי ההגרלות אחרי ניכוי ההוצאות וסכומי הפרסים תהווה קרן המוקדשת להרחבת בנייני האשפוז ולהקמת בנייני אשפוז באמצעות הרשויות המקומיות ובהשתתפותן הכספית".
בהתאם להמלצות אלה שקיבלו אישור הממשלה, הוקם מפעל הפיס
, אשר ממפעל צנוע "... שנוסד לצורך גיוס כספים להקמת בית חולים בתל-אביב" הפך "... למוסד פיננסי אדיר, שיקים במרוצת השנים אלפי מוסדות שונים לרווחת הקהילה בכל רחבי הארץ."9

32.בין המטרות שלשמן נוסד מפעל הפיס
נמנו בתזכיר ההתאגדות של החברה (להלן: התזכיר) מטרות אלה: 10
"(טו) להשתמש בהכנסותיה של החברה, יהיה מקורן אשר יהיה, או בכל חלק מהן שיועד לכך על ידי החברה, לאחת או יותר מהמטרות הבאות:
(1) לשם מתן מענקים לרשויות מקומיות למטרות הבאות:
(א) בשטח הבריאות – הקמת מבני בריאות...;
(ב) בשטח החינוך – הקמת מבני חינוך...;
(ג) בשטח הרווחה – הקמת מבני רווחה...;"

בסעיף 5 לתזכיר נקבע כי "ההכנסה והרכוש של החברה, יהיה אשר יהיה מקורם, לא ישמשו אלא לשם קידום מטרותיה של החברה כפי שפורטו בתזכיר התאגדות זה, כולן או מקצתן, וכל חלק מהם לא ישולם ולא יועבר לחברי החברה, או לכל אדם שהיה אי פעם חבר בחברה, או לכל אדם התובע מכוחם, בין במישרין ובין בעקיפין, בתורת דיבידנדים, הטבות או בצורה אחרת כל שהיא"; לפי הוראתו של סעיף 8 לתזכיר "פעולותיה הכספיות והמשקיות של החברה וחשבונותיה, יעמדו לביקורתו של מבקר המדינה...". הוראה זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 9(5) לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], תשי"ח-1958 (להלן: חוק מבקר המדינה) המורה כי גופים שהממשלה משתתפת בהנהלתם יהיו כפופים לביקורתו של מבקר המדינה.
ה"כַּשְרוּת לחברוּת" נקבעה בתקנות ההתאגדות של החברה,11 ולפיהן "לא יתקבל אדם כחבר בחברה, אלא אם הוא אחד מאלה: ראש עיריית ירושלים, תל-אביב-יפו, חיפה, או חבר אחר של מועצת אחת העיריות הללו; ראש עירייה או ראש מועצה מקומית או ראש רשות מקומית אחרת שאושרה על ידי שר הפנים לצורך תקנות אלה".
חברי הדירקטוריון של החברה הם:12 חבר מטעם מועצת עיריית ירושלים, חבר מטעם מועצת עיריית תל-אביב, חבר מטעם מועצת עיריית חיפה, ארבעה חברים המתמנים על ידי מרכז השלטון המקומי, חבר אחד המתמנה על ידי ארגון המועצות האזוריות, נציג משרד האוצר, נציג משרד הפנים, נציג המתמנה בהסכמת ראש הממשלה ושר האוצר, נציג נוסף המתמנה בהסכמת ראש הממשלה ושר הפנים, ויושב ראש, המתמנה על ידי ראש הממשלה (עד לשנת 1990 מונה יושב הראש על ידי שר האוצר).
התשתית החוקית לפעולתו של מפעל הפיס
בארגון הגרלות מעוגנת בהיתר מאת שר האוצר, כקבוע בסעיף 231(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המציב חריג לכלל לפיו ארגון הימורים מהווה עבירה פלילית, כל עוד מדובר ב"הימורים או הימור מסוים, שעורך מפעל הפיס
בהיתר מראש מאת שר האוצר או מי שהשר הסמיכו לכך" (להלן: ההיתר).

מפעל הפיס
גוף דו מהותי
33. על רקע הקמתו של מפעל הפיס
, אופן התאגדותו ומהות פעולתו קבע בית הדין את סיווגו כגוף דו מהותי הפועל "... בחצר האחורית של השלטון המקומי".13 כנגד מסקנה זו כיוונו המערערים טיעוניהם. לשיטתם, מפעל הפיס
הוא חברה פרטית-מסחרית הפועלת בתחום המשפט הפרטי, וככזו פטורה מכללי המשפט הציבורי והמינהלי, ובמיוחד כן בהחלטותיה בנוגע לתנאי שכרם ופרישתם והתקשרותה החוזית עמם. תנא דמסייע לשיטתם ביקשו המערערים למצוא בכך שמפעל הפיס
ראה עצמו כגוף פרטי כפי שהוצג ברבים על ידי מוסדותיו והיועצים המשפטיים של החברה. במסגרת התאגדותו ופעילותו כגוף פרטי אישרו הגורמים המוסמכים לכך בחברה את שכרם של המערערים ותנאי פרישתם, בהתאם לנהלים המחייבים בפקודת החברות. בנסיבות אלה, טענו המערערים, אין להגביל את חופש החוזים שלהם באמצעות תקנת הציבור, שהיא מאמות המידה שבתחומי המשפט המינהלי-הציבורי. לחלופין, טענו המערערים, כי אם יימצא שהנורמות מתחום המשפט הציבורי מחלחלות לתחומי המשפט הפרטי וסוחפות עמן אף את הסכמי העבודה והפרישה שלהם, מן הדין ליישם אותן נורמות באופן חלקי ומרוסן, בהתאמה למהותו של מפעל הפיס
כגוף פרטי.
בהתייחס למעמדו של מפעל הפיס
כגוף פרטי טען גדות בכתב ההגנה כי "אין חולק כי כספי מפעל הפיס
מיועדים למטרות ציבוריות. אולם, מפעל הפיס
איננו גוף מתוקצב ומקורותיו אינם כספי ציבור שנגבו מהציבור בעל כורחו, כתשלומי חובה... העובדה שרווחי מפעל הפיס
המיועדים למטרות ציבוריות ולא להעשרתם של בעלי מניותיו אינה גורעת מכך שבכל היבט אחר פעילותו כפעילות החברה המסחרית הרגילה". עמדה דומה הציג גורן, שטען כי "מפעל הפיס
הינו חברה פרטית שהתאגדה ופועלת בתחומי המשפט הפרטי"; וגואטה, שטענה כי "מפעל הפיס
, שהתאגד כגוף פרטי, נמנה על הקבוצה הרחוקה ביותר מן הגרעין הקלאסי שעליו הוחל המשפט הציבורי". טענות ממין אלה חזרו המערערים והעלו, כאמור, אף לפנינו.
טענות המערערים נדחו על ידי בית הדין האזורי וטעמיו לכך מקובלים גם עלינו, כמבואר להלן.

34. הגוף הדו-מהותי הוא יציר הפסיקה. 14על התנהלותו העסקית-כלכלית חלים כללי המשפט הפרטי. אולם, מחמת היותו בעל מאפיינים מובהקים של גוף ציבורי חלות עליו ועל פעולתו גם נורמות מן המשפט הציבורי. כך, ולשם הדוגמא, נקבעו בעניין מיקרו דף מעמדה של חברת החשמל וחובותיה כגוף ציבורי, לאור השירות הציבורי החיוני אותו היא מעניקה; 15 בפרשת קסטנבאום הוחלו חובות מתחום המשפט הציבורי על חברה קדישא שהוכרה כגוף דו-מהותי, נוכח התפקידים אותם היא מבצעת והסמכות הסטטוטורית שהוענקה לה. זאת, חרף כינונה כתאגיד פרטי; 16בדומה, נפסק בעניין בית רבקה כי הסוכנות היהודית היא גוף דו-מהותי בשים לב למהות הציבורית של תחומי עיסוקה; 17בפרשת שטרית עמדתי על מאפייניה של קופת חולים כגוף ציבורי, בין היתר, בהיותה "גוף מבוקר" כמשמעותו בחוק מבקר המדינה ומהות השירות אותו היא מעניקה; 18כך הכיר בית דין זה באוניברסיטאות ובקרן מבטחים כגופים דו מהותיים, בפעילותם בתחום הציבורי.19

35. סממנים שנתנה הפסיקה בגוף הדו מהותי הולמים את מבנה התאגדותו ומהות פעולתו של מפעל הפיס
ועיקרם באלה:
חיוניות השירות: במסגרת זו יש לבחון עד כמה מספק הגוף שירות חיוני לציבור.20 מפעל הפיס
הוקם כחברה לתועלת הציבור, לשם בניית מוסדות ציבור בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה. במימוש יעדים אלה מספק מפעל הפיס
שירות חיוני למדינה ותושביה. זוהי תכלית קיומה של החברה, ומפעל ההגרלות הוא אמצעי בלבד להשגת היעדים שנקבעו במסמכי התאגדות החברה. לשם הגשמת מטרות אלה העניקה המדינה למפעל הפיס
היתר לקיום ההגרלות.
מטרת הקמת הגוף וטיב השירות שהוא מספק: כעולה ממסמכי ההתאגדות, מפעל הפיס
אינו פועל למטרות רווח וכל מהותו וייעודו קידום מטרות חברתיות-קהילתיות. חברי מפעל הפיס
אינם זכאים לדיבידנדים או לקבלת כל טובת הנאה אחרת. לא בכדי קיבל מפעל הפיס
פטור מהוספת צמד המילים "בערבון מוגבל" לשם החברה.
מידת מעורבותה של המדינה בניהול הגוף: מפעל הפיס
הוקם על ידי רשויות השלטון המרכזי והשלטון המקומי ומנוהל על ידם. חברי הדירקטוריון של החברה הם ראשי רשויות מקומיות ונציגים מטעם משרדי האוצר והפנים. יו"ר הדירקטוריון מתמנה על ידי ראש הממשלה. כל שינוי בתקנות החברה טעון אישור שר המשפטים או מי מטעמו.21 בה במידה נדרש היתר שר האוצר לקיום ההגרלות.
מידת הפיקוח הציבורי על הגוף:22 פעולותיו הכספיות והמשקיות וחשבונותיו של מפעל הפיס
כפופים לביקורת מבקר המדינה. בפתח דין וחשבון בעניינו של מפעל הפיס
, משנת 1994, שהיה ממחוללי התביעה מושא הערעורים שלפנינו, נכתב כי "מפעל הפיס
עומד לביקורת מבקר המדינה" לפי חוק מבקר המדינה "... בהיותו גוף שהממשלה משתתפת בהנהלתו".23 החל משנת 1997 נוספה המועצה הציבורית כגוף מבקר נוסף המפקח על פעילותו של מפעל הפיס
. כגוף מבקר אמורה המועצה הציבורית לחוות דעתה גם בנושאים הנוגעים לאתיקה ציבורית והם בעלי עניין ואופי ציבורי.
צמצום מרחב הבחירה: בהקשר זה יש לבחון את מספר הגופים המספקים את השירות.24 למפעל הפיס
ניתן היתר ייחודי לעריכת ההגרלות, כמוהו קיבלו במשֹורה שלשה גופים ציבוריים אחרים בלבד: המועצה להסדר הימורים בספורט, מגן דוד אדום והאגודה למען החייל. במסגרת קשת אפשרויות מצומצמת זו, עליה נמנה מפעל הפיס
, ומתוקף ההיתר המוענק לחברה מעת לעת על ידי שר האוצר, יכול הציבור לקחת חלק במשחקי הימורים והגרלות מבלי להסתכן בהעמדה לדין פלילי.

36.לא למותר לציין, כי מפעל הפיס
עצמו הכיר בהיותו גוף דו-מהותו, חרף התאגדותו כתאגיד פרטי. כך עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין וטשטיין,25 בו ציינה השופטת שטרנברג-אליעז: "המשיבים הודיעו כי הם חוזרים בהם מן הטענה כי משיב 1 [מפעל הפיס
- נ.א.] אינו תאגיד בעל דואליות נורמטיבית. בכך חסכו המשיבים זמן שיפוטי יקר. מוסכם איפוא כי הילכות המשפט המינהלי חלות על משיב 1 ומחייבות את המשיבים 2 ו-3 [מנכ"ל ויו"ר מפעל הפיס
בהתאמה - נ.א.] מכח תפקידם כנושאי משרה".

37. הנה כי כן, הצביון ה"פרטי" של מפעל הפיס
ופעילותו הפיננסית כחברה פרטית, אין בהם כדי לפגוע או לשנות כמלוא הנימה מעיקר מהותו ותכליתו הציבורית, המיועדת כל כולה לטובת הציבור ולרווחתו.26 מפעל הפיס
לא הוקם כמפעל הימורים פרטי או כקזינו להפקת רווחי הימורים ולא לשם כך מקבל הוא היתר מאת שר האוצר לקיום הגרלות על פי דין. שלא כחברה פרטית, תכלית קיומו ופעילותו של מפעל הפיס
הינה בהעמדת הרווחים שהפיק ממפעל ההגרלות לרשות הציבור ועבורו. זו תשתית כינונו. זה הטעם להתרת פעילותו בקרב הציבור בישראל. כמוהו כרשות הציבורית, משלו ועבורו אין לו למפעל הפיס
ולא כלום. הרווחים הנצברים אצל מפעל הפיס
הם כספי ציבור. מן הציבור התקבלו ולתועלות הציבור נועדו. רווחים אלה הם בידי מפעל הפיס
פקדון שנתן בידו הציבור. מכאן חובת האמון המוגברת המוטלת על מפעל הפיס
שלא לפזר לרוח את הרווחים שצבר מכספי ההגרלה ולנהוג בכספי הציבור במידת הזהירות הנדרשת ובאמות המידה המתחייבות מתכלית קיומו ופעילותו.

מכל הטעמים הללו נדחות טענות המערערים ושיטתם, לפיה מפעל הפיס
הוא גוף פרטי ובאספקלריה זו יש לבחון פעילותו בכל הנוגע לתנאי הפרישה שהוענקו להם. פסיקתו של בית הדין האזורי בנדון זה מקובלת עלינו ואנו חוזרים וקובעים, כי מפעל הפיס
הוא גוף דו-מהותי וככזה חלות עליו נורמות מן המשפט הציבורי והמנהלי.

תחולת נורמות מן המשפט הציבורי על הגוף הדו-מהותי
38. לאור מסקנת הדברים עד כה, ייבחנו להלן טענות המערערים המוסבות כנגד קביעתו של בית הדין האזורי לפיה: "חבילת תנאי הפרישה שהוענקה לנתבעים [המערערים – נ.א.] חרגה מגבולות תקנת הציבור וזאת בהתחשב באופיו ובמטרותיו של מפעל הפיס
; הגם שפורמלית ההחלטות התקבלו אז כדין".27
את דיוננו בפרק זה נפתח בתחולתן של הנורמות מתחום המשפט הציבורי על פעולתו של הגוף הדו-מהותי, נעבור למהותה של תקנת הציבור ונפנה להחלתה של תקנת הציבור על מפעל הפיס
בפעילותו כגוף דו-מהותי, וביישומה על תנאי הפרישה שנקבעו למערערים.

39. מתוקף הדואליות הנורמטיבית ומעצם הווייתו, פועל הגוף הדו-מהותי ב"אזור דמדומים, בו המשפט הפרטי והמשפט הציבורי משמשים בערבוביה, לעתים זה בצד זה ולעתים זה בתוך זה". אלה גם אלה יחולו על הגוף פרטי, גם אם אינו נמנה על המינהל הציבורי.28 עמד על כך פרופ' אהרן ברק, בין היתר, באלה הדברים:29
" ... הבחנה זו בין משפט ובית-משפט ציבורי לבין משפט ובית-משפט פרטי לא היתה מעולם חדה וחריפה... גופים פרטיים מילאו תפקידים ציבוריים, ונתפסו כגופים "קוואזי-ציבוריים" או "יצורי כלאיים". הוכרו "גופים דו-מהותיים" אשר חלים עליהם "הן כללי המשפט הפרטי והן נורמות המשפט הציבורי". חובות האמון, ההגינות והסבירות - המאפיינות שלטון ביחסיו עם הפרטי בתחומי המשפט הציבורי - חלחלו למשפט הפרטי, תחילה ליחסים של המשפט הפרטי שבין השלטון לבין הפרט, ובעקבותיהם ליחסים של משפט פרטי, בין גופים פרטיים לבין עצמם".

כמבואר לעיל, החילו בית המשפט העליון ובית דין זה בפסיקתם את הדואליות הנורמטיבית על גופים ממין זה של מפעל הפיס
, אשר רגליהם נטועות בתחומי המשפט הפרטי בעוד אשר פעולתם במחוזות המשפט הציבורי, במתן שירות לציבור. עמדה על כך לאחרונה סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בפסק הדין בעניין מבטחים, 30כשהיא מתייחסת לעקרון תום הלב, ויפים דבריה לענייננו:
" גוף המשרת את הציבור חייב בהקפדת יתר. הוא חייב לפעול על פי נורמות מסוימות הלקוחות מהמשפט הציבורי. אין בכך כדי לומר שהמשפט הציבורי חל עליו. זהו גוף פרטי שמוחלות עליו נורמות מסוימות מהמשפט הציבורי מכוח עקרון תום הלב. בדרך זו נשמרת המסגרת של המשפט הפרטי תוך שמוגברת המחויבות של גוף מעין זה לציבור לקוחותיו. הדבר תואם את עצם מהותו כגוף פרטי המשרת את הציבור".

בדומה פסק בית דין זה בעניין ד"ר גוטרמן31 ובעניין ד"ר קיסר,32 כי בהיבטים מסוימים של יחסי האוניברסיטה עם המועסקים על ידה חלות עליה חובות מתחום המשפט הציבורי והמינהלי, כגון קיום זכות הטיעון וגילוי פרוטוקולים.

תקנת הציבור
40. ליבת הדיון בתביעת מפעל הפיס
נגד המערערים, בפסיקתו של בית הדין האזורי ובטיעוני הצדדים לפנינו, סבה על עצם חריגתם של תנאי הפרישה שנקבעו למערערים מתקנת הציבור, מידתה ותוצאותיה.
משכך, נקדים ונידרש למהותו של אותו "מונח שסתום" – תקנת הציבור, שהורתו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".
ככלל, חלים ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית והנורמות מתחומי המשפט הציבורי גם על תחומי המשפט הפרטי, כשהם "נשאבים" לתחומי המשפט הפרטי באמצעות מונחי השסתום, עליהם נמנים תקנת הציבור, תום לב וסבירות. העקרונות המוזרמים באמצעות תקנת הציבור מן המשפט הציבורי אל המשפט הפרטי עשויים להתנגש האחד במשנהו ולהגיע לכלל עימות עם אינטרסים שקנו אחיזה במשפט הפרטי מימים ימימה. על כן, נדרשת עשיית האיזון הראוי ביניהם. עמד על כך הנשיא ברק בפסק הדין בפרשת סער:33
" ערכיה של שיטת משפט, תפיסותיה היסודיות והמטרות והאינטרסים שלה מצויים בהתנגשות מתמדת... כאשר התנגשות זו מתרחשת בגדריו של המשפט הפרטי - ובענייננו, בקביעת היקפה של 'תקנת הציבור' - היא נפתרת על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים. איזון זה נקבע על פי המשקל היחסי של הערכים והאינטרסים המתחרים בגדריו של המשפט הפרטי".

בפרשת בית יולס,34 ננקטה שיטה מרחיבה מזו שביקשה לראות בתקנת הציבור "סוס פרא" שאינו ניתן לריסון, תוך שנפסק מפי השופט ברק:
" המחוקק הוא שהעניק לבית המשפט, בדרך סמכות הפירוש שהטיל עליו, לפרש את המושגים הכלליים של "תום לב ודרך מקובלת", "תקנת הציבור" וכיוצא באלה מושגי שסתום למיניהם. במתן פירושים לביטויים אלה העניק המחוקק בידי המשפט סמכות "לקבוע מסמרות ערכיות" באשר להתנהגות ראויה... אמת הדבר, על אותו "סוס פרא" כלשונו של השופט burrough... אשר תקנת הציבור שמו, על השופט לעלות "רק אם וכאשר המחוקק יושיבנו עליו". אך המחוקק הושיב את השופט על אותו "סוס פרא" ממש באותו רגע, שבו הוא מונה על ידי נשיא המדינה לכהונה שיפוטית, והצהיר, כי הוא יתחייב "לשפוט את העם משפט צדק". עם מינויו הושב השופט על אותו "סוס פרא", ואין לו מנוס אלא לרכוב עליו....
זאת יש לזכור: תקנת הציבור או public policy או מדיניות משפטית, אינה עניין לבר משפטי (אם כי השיקול אינו משפטי "טכני"). זהו חלק מהמשפט עצמו. אין התנגשות בין דין לבין מדיניות. המדיניות היא חלק מהדין... מכאן, ש"סוס הפרא" של המדיניות המשפטית אינו אלא אחד מכלי המשפט עצמם. אין הוא גורם חיצוני וזר. הוא יסוד פנימי וקרוב... אין להגזים בפעולתו, אך אין גם למעט בה".

בדחותו את הרתיעה מפני התערבות בחוזים הסותרים את תקנת הציבור הטעים הנשיא ברק בדנג"ץ רקנט:35
" לרתיעה זו אין צידוק. החוק מטיל על השופט את החובה לאזן בין הערכים המתנגשים. חובה זו הוא צריך לבצע בגדרי המשפט הציבורי. חובה זו עליו להגשים גם בגדרי המשפט הפרטי. הוא עושה כן יום יום שעה שהוא מעצב מושגים כמו תום-לב, סבירות וזהירות. אין כל שוני בין אלה לבין עיצוב המושג של תקנת הציבור. אלה כאלה אינם סוסי פרא... גם אין לומר שתקנת הציבור היא שחוזים יקוימו. יש לומר, כי אחד הערכים החשובים שיש להתחשב בהם בגיבוש תקנת הציבור הוא הערך בדבר חופש החוזים והערך בדבר קיום חוזים הנגזר ממנו... חופש החוזים וקיום החוזה אינם ערכים מוחלטים. הם ערכים יחסיים. יש לאזן בינם לבין ערכים אחרים של שיטת המשפט. תקנת הציבור היא אמת-המידה הקובעת את יחסיות הערכים ואת גבולות החוזים... אסור לגרום לכך שביטולם של חוזים בשל תקנת הציבור ייהפך לעניין יומיומי. אך אסור גם להפוך את תקנת הציבור לאות מתה".

אכן, יש המצדדים בצמצום תחולתה של תקנת הציבור. עליהם נמנית המלומדת פרופ' גבריאלה שלו. לשיטתה:36
"הגישה הראויה כלפי תקנת הציבור היא, לדעתי, גישה התומכת ברצון הצדדים כפי ביטויו בחוזה. ההתערבות השיפוטית בחוזה צריכה להישמר למקרים נדירים ואל לה להפוך לעניין שבשגרה. לפיכך, במקרים שבהם אפשר למצוא דרך שונה לתיקון עוול שנוצר או להשגת איזון פנימי נאות יותר ביחסי הצדדים לחוזה, מומלץ לפעול בדרך חלופית ולא לפנות מיד ובקלות אל תקנת הציבור ולפטור צד מהתחייבויותיו החוזיות".

אולם, אפילו המשנה לנשיא אלון, שנמנה אף הוא על האסכולה המצמצמת את תחולתה של תקנת הציבור,37 נדרש בפרשת קסטנבאום להרחבת יישומה של תקנת הציבור בדבריו אלה: 38
" משמדובר בגוף דו-מהותי כגון בעניין שלפנינו [חברה קדישא – נ.א.] שבו יש להיזקק הן לנורמות מתחום המשפט הפרטי והן לאלה שמתחום המשפט הציבורי, מקום יש לומר כי המושג "תקנת הציבור" יתפרש בצורה נרחבת יותר, גם כאשר אנו נזקקים לו לעניין החוזה שבתחום המשפט הפרטי שנכרת על ידי גוף זה".

כללם של דברים לענייננו: נוכח מהותה של תקנת הציבור כמגלמת ערכי יסוד של השיטה, מגבילה תקנת הציבור את רצונם החופשי של הצדדים בהתקשרותם החוזית.39 בהתאם, ייקבע היקף תחולתה של תקנת הציבור על חוזה שכרת הגוף הדו מהותי תוך איזון האינטרסים, בסבירות, במידתיות ובשים לב לאינטרס הציבורי שביסוד מטרתו ופעילותו של הגוף הדו מהותי.40

יישומה של תקנת הציבור על החוזים שנכרתו עם המערערים
41.חזרו המערערים וטענו לפנינו, כי מן הדין לכבד את החוזים שחתמו עם מפעל הפיס
במהלך השנים, ולהשיג מפניהם את יישומה של תקנת הציבור על תנאי הפרישה שנקבעו באותם חוזים. מנגד טענו מפעל הפיס
והמדינה, כי האינטרס הציבורי המובהק שביסוד פעילותו של מפעל הפיס
כגוף דו מהותי מחייב החלתה של תקנת הציבור ביתר שאת על אותה התקשרות החוזית עם המערערים.
כך קבע בית הדין האזורי בדחותו את טיעוני המערערים בנדון זה:41
" ... מוטלת עלינו המשימה לבחון את תנאי הפרישה של הנתבעים, ולקבוע האם הם מנוגדים לתקנת הציבור. זאת עלינו לקבוע על פי מבחני סבירות, מאחר ש"סבירות" היא הנוסחה שעל פיה נקבע האיזון בין האינטרסים החברתיים השונים היוצרים את תקנת הציבור. כאמור, מבחני הסבירות חלים על מפעל הפיס
גם מעצם היותו גוף דו-מהותי. הדרך שקבע המחוקק להתערב בתנאי שכר ופרישה בגופים ציבוריים, היא בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. אין חולק כי חוק זה אינו חל על מפעל הפיס
. איננו סבורים כי יש בכך הסדר שלילי, כך שאין דרך להתערב בחוזי עבודה ופרישה שכרת מפעל הפיס
. בית הדין רשאי להתערב בתוכנם של חוזים, באמצעות כללים משפטיים מתוך הדין המנהלי, ובמיוחד מידתיות וסבירות הפעולה, בשים לב למהותו של הגוף ולתכליתו הציבורית. אחד מכללי המשפט המנהלי הוא החובה של הגוף הציבורי לנהוג בסבירות, בהגינות וכנאמן של האינטרס הציבורי. קביעת תנאי שכר מופלגים, החורגים מכל קנה מידה מקובל במשק הישראלי, חורגת מן החובה לנהוג כנאמן של כספי הציבור, וזאת במיוחד בגוף כמו מפעל הפיס
הממומן מכספי הציבור ואמון הציבור חיוני לפעולותיו ולהגשמת מטרותיו".

נוכח מהותו של מפעל הפיס
כגוף דו-מהותי שתכלית פעילותו לטובת הציבור מקובלת עלינו פסיקתו של בית הדין המחילה נורמות מתחום המשפט הציבורי על תנאי הפרישה של המערערים. זאת, באופן שיורחבו גבולות פרשנותה של תקנת הציבור על ההתקשרות החוזית בין החברה למערערים, במסגרת הוראתו של סעיף 30 לחוק החוזים.
אמת המידה לתחולתה של תקנת הציבור
42. על רקע האמור עד כה, ייבחנו טענות המערערים כנגד ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי, האם ועד כמה חרגו תנאי פרישתם מאלה הקבועים לעובדים בכירים בחברות ממשלתיות. אמת מידה זו היא הסבירה והמידתית אף בעינינו. לפיה נקבעו שכרו ותנאי פרישתו של אורן, יו"ר החברה שקדם לגדות; היא שעמדה ביסוד החלטתו של הדירקטוריון כאשר קבע ששכרו של גורן כמנכ"ל מפעל הפיס
יהיה בהקבלה לשכר מנכ"ל חברה ממשלתית לפי דרגה 8 בדירוג החברות הממשלתיות; לפי אמת המידה של שכר בכירים בחברות הממשלתיות נקבע שכרו של גדות כיו"ר החברה, בהצמדה לשכר המנכ"ל גורן.

תנאי השכר והפרישה של המערערים
43. לפי העולה מכלל החומר שהובא לפנינו, שביטוי לו נמצא בפסיקתו של בית הדין האזורי, היה השכר הנוהג בחברות ממשלתיות נקודת המוצא לקביעת תנאי שכרם של גורן וגדות. אולם, ממועד מינויו של גדות למשרת יושב ראש החברה ועד לפרישתם של המערערים הייתה נקודת המוצא לנקודת זינוק, ממנה ואילך נחצה בהתמדה קו התפר בין השכר הנוהג בחברות ממשלתיות לבין שכרם ותנאי פרישתם של המערערים. עמדנו לעיל בהרחבה על החלטותיהם של ועדת השכר והדירקטוריון אשר הרעיפו על המערערים הטבות שכר ותנאים נלווים, אותם קיבלו המערערים "באהבה", כדברי גדות בעדותו.
מן העדויות שנשמעו בבית הדין האזורי ומחומר הראיות הרב הוברר, כי המערערים לא הסתפקו בקבלה פסיבית ואוהבת של אותן הטבות. נמצא, כי היוזמה לשינויי השכר, חדשות לבקרים, יצאה מבית מדרשם של המערערים, כשוועדת השכר הייתה ל"ידם הארוכה" לצורך זה. כדברי בית הדין האזורי, בהסתמך על עדותו של גורן: "היוזמה לתיקוני השכר ותנאי הפרישה שוועדת השכר דנה בהם [ממועד מינויה – נ.א] ואילך... הייתה בידיהם [של גדות וגורן – נ.א.], כמקשה אחת".

שיטת "הליקוט והטשטוש"
44. קביעת תנאי שכרם של גורן וגדות נעשתה על דרך "הליקוט והטשטוש" עליה עמד בית הדין בהרחבה, תוך שהגדיר אותה כ"קביעת תנאי שכר ופרישה שלא בדרך המקובלת של הצמדה למגזר אחד, אלא איסוף של תנאים והטבות ממגוון מקורות".42 וכך תיאר בית הדין את שיטת הפעולה שנהגה הלכה למעשה בקביעת שכרם של שלושת המערערים:
"תנאי השכר של הבכירים במפעל הפיס
נקבעו תוך 'הצנעת לכת' והסתרת תנאי השכר והפרישה של הבכירים. תרמה לכך הקמת ועדת שכר כפורום עצמאי וסוברני, שרק מביא החלטותיו לאישור הדירקטוריון ללא דיון או הצגת הנתונים. היוזמות להחלטות ועדת השכר נעשו על ידי גדות וגורן עצמם", ובעניינה של גואטה לפי בקשתה "להבטיח את זכויות הפנסיה שלה".43

גדות וגורן, אשר סייעו בידי ועדת השכר בליקוט ההטבות, חזרו והצדיקו לפנינו את ההגדלה המתמדת בשכרם ובתנאי העסקתם בכך שחברי הדירקטוריון וחברי ועדת השכר "שאבו את הדוגמאות מתוך מה שהם היו מורגלים להם בחיי היום יום שלהם. לגבי נבחרי ציבור, לגבי העסקה של בכירים מתוך המערכות שלהם, בתוך העיריות...". וכפי שהסביר גדות בעניין זה בעדותו: "... הם מעולם לא החליטו שצריך להיות דוגמא אחת הם רצו להיטיב איתנו כדי להיטיב הם הביאו את זה ממגוון השטחים או הייתי אומר שהמסגרת שבתוכו [צ"ל: בתוכה] הם חיו ומשם אנחנו שאבנו את אותם דוגמאות. זה הכל".44 לשיטתם של המערערים לא רק שאין למצוא פגם בבניית השכר והתנאים על דרך הליקוט, אלא שכזה הוא מנהגו של השירות הציבורי. על טענתם זו חזרו המערערים אף לפנינו, לאחר שנדחתה על ידי בית הדין האזורי בדבריו אלה:45
" ניתן היה לומר כי אין כל רע בליקוט הטוב מכל העולמות ותת העולמות הקיים בשירות הציבורי, במובנו הרחב. אין אנו מקבלים גישה זו, מאחר שזו גורמת לטשטוש והסוואה של נתוני שכר ופרישה, ומונעת דיון רציונלי בנושאים אלה. לכך חשיבות יתירה בשים לב למעמדו של מפעל הפיס
המגייס כספים מן הציבור ופועל למען אותו ציבור, משום שמדובר בהוצאה של מפעל הפיס
, הבאה על חשבון כספים שיכלו לשמש למטרות מוצהרות שלו, למען הציבור".

מסקנתו זו של בית הדין האזורי מקובלת על דעתנו במלואה ודוחה היא מפניה כל הצדקה שמבקשים המערערים ליתן לתופעת ה"ליקוט" הפסולה, כפי שמצאה ביטויה בהתנהלותם של חברי הדירקטוריון וועדת השכר, בהנהגתם הפעילה של יו"ר החברה גדות והמנכ"ל וגורן.

מעורבותם של המערערים בשיפור שכרם בדרך "הליקוט והטשטוש" נשמעת במובהק בעדויותיהם בבית הדין האזורי. די אם ניתן דעתנו לעדותו של גדות בחקירתו הנגדית, במענה לשאלה מי יזם את החלטות ועדת השכר בעניין ההטבות השונות. בתחילה טען גדות כי היוזמה באה אך ורק מצד חברי ועדת השכר "מטוב ועד רע".46 אולם בהמשך סייג את דבריו: "... אכן לפרקים אני העליתי נושא שביקשתי שיבררו אותו, לפרקים המנכ"ל ולפרקים הוועדה לבד קבעה את ענייניה".47 בהזדמנות אחרת תיאר גדות את הדינמיקה שנהגה בינו לבין גורן בהקשר זה, והדברים מדברים בעד עצמם:
"היו עניינים שהוא [גורן] היה מעלה, ואמרתי לו, עזוב אותך, אפשר להסתדר גם בלי זה, עזוב אותך. מבחינתך, אני אמרתי לו אל תבקש את זה. מבחינתי מוגזם, לא הזמן. היו דברים שהועלו ונדחו. עכשיו, מטבע הדברים, הוא היה בא ומיידע אותי. ובצדק, כי עובדים ביחד וצריכים לדעת מהדברים... הוא מאד מקצועי בעניין הזה. ואז הייתי אומר לו לך אל יו"ר הוועדה שהוא זה שמכנס את הוועדה, דבר איתו, תסביר לו והייתי אומר, אם הוא ישתכנע, שהוא רוצה לשכנע ולצרף את הוועדה, הוא יכנס אותה".48

וכך סיכם בית הדין את מערכת היחסים בין המערערים לדירקטוריון עליה נבנו הטבות השכר:
"תנאי השכר והפרישה של הנתבעים לא נקבעו מתוך הכרה בתרומתם למפעל הפיס
, אלא היו פרי מערכת היחסים המיוחדת בין הבכירים העומדים בראש הארגון ובין הדירקטורים. נקודות התורפה במערכת יחסים בעייתית זו נוצלו לקידומם האישי של הנתבעים ותוצאת תהליך "הליקוט" היתה תנאי הפרישה שנקבעו לנתבעים, המבוססים, בין השאר על תנאי שכר נדיבים".

טענת המערערים, עליה חזרו אף בפני
נו, לפיה הכירו חברי הדירקטוריון היטב את תנאי השכר של המערערים ובחרו להוסיף עליהם בידיעה גמורה ולא מחמת "טשטוש" נדחתה על ידי בית הדין האזורי, אשר קבע כי "אינה מתיישבת עם העובדות שנגולו לפנינו". מקובלים עלינו במלואם ממצאיו והנמקתו של בית הדין בנדון זה:49
" נכון הוא כי לא מדובר בדירקטוריון שלא ידע או לא הבין מה הוא מאשר, שהרי חברי הדירקטוריון הם אנשים שעמדו בעמדות בכירות במגזר הציבורי. יחד עם זאת, כאשר חבילת ההטבות מובאת בפני
הדירקטוריון בחלקים, לעולם אינה מובאת כדיון עקרוני ואין חשיפה של כלל ההטבות, המצב שנוצר הוא שלמרות שאין הסתרה פוזיטיבית מהדירקטוריון, מאחר שמודבר בהענקת הטבות "לשיעורין": בכל פעם תוספת אשר אם היא נבחנת בפני
עצמה אינה משמעותית לשכר, לא היתה מודעות לעלות הכוללת של השכר ותנאי הפרישה. הדבר חמור במיוחד כשתוצאתו הסופית של המהלך היא חריגה מרחיקת לכת מהחוזים המקוריים, בהם נקבעו תנאי שכר של חברה ממשלתית ותנאי פרישה של מנכ"ל משרד ממשלתי ותו לא".

בערעורו טען גדות לפגם במסקנתו של בית הדין האזורי, מן הטעם שמפעל הפיס
לא העיד את הדירקטורים שהיו מעורבים באישור ההסכם. דינה של טענה זו להדחות. ממצאיו של בית הדין ומסקנותיו הושתתו על פרוטוקולים מדיוני הדירקטוריון שהובאו לפניו וכפי שקבע "ניתן להסתפק בקריאת הפרוטוקולים, על מנת לעמוד על שהתרחש בישיבות הדירקטוריון וועדותיו".50 נחה דעתנו כי האמור בפרוטוקולים שיקף את האירועים כפי שהתרחשו ב"זמן אמת", במיוחד כן כאשר היה בגדר ראיה מצטברת לשלל הראיות שהיו לפני בית הדין. ככל שהמערערים כפרו באמור בפרוטוקולים עמדה להם האפשרות להזמין את הדירקטורים לעדות מטעמם. משלא עשו כן, הרי הם בבחינת מי שסברו וקיבלו ואין להם להלין אלא על עצמם.

45. הוסיף גדות בטיעוניו לפנינו ומחה עוד כנגד תופעת "הליקוט והטשטוש" שייחס לו בית הדין האזורי. בתוך כך, גרס גדות בערעורו כי גם אם תנאי העסקתו גובשו בהדרגה, במהלך שנות כהונתו כיו"ר הדירקטוריון, עוגנו התנאים כולם במסגרת הסכם 1992. זאת, לאחר שנפרשה בפני
הדירקטוריון התמונה בכללותה ובהתייחס אליה התקיימו הדיונים בתנאי הפרישה שבהסכם.
דין טענה זו להדחות נוכח מסכת הראיות שנפרשה בפני
בית הדין האזורי ולפנינו, עליה עמדנו בהרחבה לעיל. כעולה מממצאיו של בית הדין האזורי ומניתוחו המעמיק את מהלך העניינים, הצטברו הטבות השכר של המערערים זו על גבי זו טיפין-טיפין וקיבלו אישור ועדת השכר לשיעורין. דרך פעולה זו הלכה ונמשכה גם בעת הבאתם של הסכמי הפרישה לאישור הדירקטוריון. נאמן לשיטתו, אישרר הדירקטוריון, לקראת פרישתו של כל אחד מהמערערים, אסופה של החלטות שקיבלו אורגנים של החברה במהלך השנים. זאת, מבלי להידרש לדיון מעמיק ולבירור מקיף בטיבן של הטבות השכר, כשלעצמן או בהצטברותן, ומבלי שראה ליתן דעתו לנגיסתם של תשלומי הפרישה ברווחי מפעל הפיס
ובסיכול ייעודם של אותם רווחים - רווחת הציבור.

הפרת האיזון באמת המידה הסבירה לתנאי השכר והפרישה
46. לא זו אף זו. גם אילו קיבלנו את טענותיו של גדות לפיהן קיים הדירקטוריון דיון כהלכתו בהסכמי הפרישה עובר לאישורם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתו של בית הדין האזורי, אשר נסמכה על תשתית ראייתית מוצקה, לפיה הסכמי הפרישה של המערערים, לרבות הסכם 1992, לוקים בחוסר סבירות עד כדי חריגה מתקנת הציבור, באופן המצדיק עשיית שינוי בהם. בית הדין פירט את המסכת כולה, אף אנו עמדנו על הדברים לעיל. נוכח טענותיהם המפליגות של המערערים כנגד ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין בנדון זה, יפורטו להלן עיקרי הדברים המצביעים על הפער שנוצר בין תנאי השכר שנקבעו להם בתחילת העסקתם במפעל הפיס
לבין תנאי הפרישה שהוענקו להם בסיום שירותם.

47. במהלך כהונתו כיו"ר החברה נהנה גדות מהצטברות החלטות בהן שופרו לבלי הכר תנאי שכרו ופרישתו ביחס לאלה של מנכ"ל חברה ממשלתית, ובחריגה גמורה מן התנאים שנקבעו בכניסתו לתפקיד. השכר שנקבע בתחילה לפי דרגה 8 בדירוג החברות הממשלתיות הועלה לשיעורין ונקבע בפרישתו לפי דרגה 11 באותו דירוג; רכיבי השכר במשכורת הקובעת לגמלה כללו תוספות אלה, שנוספו על שכרו בתקופת העסקתו בחברה: תוספת "משכורת 13"; תוספת מכסת 80 שעות נוספות גלובליות; תוספת "שכר עידוד"; תוספת 5% לשכרו מעבר לשכר המנכ"ל;
שינויים נעשו אף בשיעור הגמלה: כך, גמלה קבועה בשיעור 20% בכניסתו לתפקיד הומרה בגמלת מינימום של 30%, ושהועמדה בעת פרישתו על חישוב של 6% בשנה לתקופה הכוללת את שמונה השנים בהן כיהן גם כחבר כנסת, בנוסף לשבע השנים בהן כיהן כיו"ר החברה בלבד .

48. נקודת המוצא בתנאי השכר והפרישה של גורן נקבעה אף היא בראשיתה במקביל לתנאיו של מנכ"ל חברה ממשלתית. אולם, בהמשך העסקתו סטה ממסלול התנאים ההתחלתי, תוך צבירת הטבות בשכרו ובתנאי פרישתו:
כך, דרגה 8 שהייתה דרגת מנכ"ל בדירוג החברות הממשלתיות ושנקבעה לו בתחילת עבודתו, הייתה לדרגה 11 בפרישתו; בדומה לגדות כללו רכיבי השכר במשכורתו הקובעת לגמלה תוספות שכר אלה: תוספת "משכורת 13"; תוספת מכסת שעות נוספות גלובלית בהיקף 80 שעות; גילום הוצאות רכב; תוספת "שכר עידוד"; ו"תוספת מיוחדת" לגמלה החודשית.
המשכורת הקובעת על רכיביה הוכרה לגורן בתחולה רטרואקטיבית מיום 1.4.1976, שנתיים לפני מינויו לתפקיד מנכ"ל החברה; בנוסף לגמלה החודשית שולמו לו פיצויי פרישה.

49. תנאי העסקתה של גואטה הותאמו אף הם למעמד המיוחד שקנתה לה כמזכירת החברה, תפקיד שהקביל בתנאיו לזה של סמנכ"ל (תואר שהוענק לה רשמית בהמשך). ההטבות בשכרה נגזרו מאלה שהוענקו לגדות ולגורן. כך, הועמד שכרה על 75% ממשכורת המנכ"ל; ובין רכיביו המוכרים לצורך המשכורת הקובעת לתשלום גמלה הוכרה תוספת "משכורת 13"; תוספת תשלום גלובלי של 80 שעות נוספות בחודש; ו"תוספת מיוחדת" בשיעור של משכורת חודשית אחת לשנה.
בהתאמה מיוחדת לנתוניה, הסיר הדירקטוריון את "מכשול" גיל הפרישה המינימלי וסלל את דרכה לתשלום הגמלה למרות פרישתה לפני שמלאו לה 40שנה; תנאי הפרישה שלה כללו, בין היתר, גמלה חודשית בשיעור של 3% עבור כל שנת עבודה. על כך נוסף תשלום פיצויי פרישה בסכום השווה למכפלת המשכורת הקובעת במספר שנות העבודה.

חוות דעת המומחים
50. בהתייחס לתנאי שכר ופרישה אלה ושידרוגם התכוף במהלך שנות עבודתם של המערערים הובאו לפני בית הדין חוות דעת מומחים, שעיקריהן יובאו להלן.

מטעם היועץ המשפטי לממשלה הוגש תצהיר עדות ראשית חתום בידי מר יוסי קוצי'ק, שהיה באותה עת הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: תצהיר קוצ'יק).
בהתייחס לגדות הובררו מתצהירו של קוצ'יק דברים אלה: נכון לחודש אפריל 1996 היה שכרו של גדות במפעל הפיס
גבוה ב-112.6% משכר מנכ"ל חברה ממשלתית עסקית ברמה 10 (רמה 11, אליה הוקבלו גדות ואורן טרם פרישתם, לא הייתה קיימת עוד בעת מתן התצהיר); תשלום שעות נוספות למנכ"ל אינו מקובל בחברות ממשלתיות ומהווה בעניינו של גדות שווה ערך לתוספת שכר בגין משרה נוספת בהיקף של 60%; אין זה מקובל לשלם לבכירים בחברות ממשלתיות תוספות שכר של "משכורת 13" או "משכורת 14"; בכירים בחברות ממשלתיות אינם נהנים מתוספות שונות המשולמות לעובדים, כגון "תוספת עידוד" ששולמה לגורן ולגדות; בין החריגות שבתנאי הפרישה להם זכה גדות היו אלה: שיעור הגמלה של 6% לשנת עבודה כנגד גמלה בשיעור 4% ששולמה לבכירים במעמדו בחברות ממשלתיות; תשלום פנסיה תקציבית לגדות, שאינה משולמת לבכירים בחברות ממשלתיות, אף לא בחברות פרטיות; הגדלת התקופה המזכה בגמלה בשמונה השנים בהן כיהן גדות כחבר כנסת.
אשר לגורן נאמר כך בתצהיר קוצ'יק: שכרו של גורן היה למעלה מכפול משכר מנכ"ל חברה ממשלתית ברמה 10 וכזה היה שיעור הפנסיה הנגזרת משכרו.
בעניינה של גואטה קבע קוצ'יק, כי במועד פרישתה היה שכרה גבוה בלמעלה מ-50% משכר מנכ"ל חברה ממשלתית ברמה 10; בנוגע לתנאי פרישתה ציין קוצ'יק בתצהירו כי במגזר הציבורי לא ניתן לצאת לפנסיה בגיל 38, אלא בהתקיים סיבות רפואיות מוצדקות.

מפעל הפיס
הגיש את חוות הדעת של פרופ' אברהם פרידמן, שכיהן בעבר כנציב שירות המדינה והממונה על השכר במשרד האוצר. בין היתר ציין פרופ' פרידמן בחוות דעתו:
"מערך התִגְמוּל של היו"ר - גדות, המנכ"ל - גורן והסמנכ"ל-מזכיר - גואטה הינו גיבוב של רכיבי שכר, תנאים נלווים והסדרי פרישה מהסכמים ונהלים שונים כולם מן הסקטור הציבורי ומההסכם הקיבוצי במפעל הפיס
. ניכר שהדירקטוריון בחר ללקט את התנאים הטובים ביותר - שיכול היה לשים ידו עליהם כדי לצרפם לחוזי עבודה חריגים ביותר... החריגות הן בתנאי ההעסקה והן בהסדרי הפנסיה של בכירי מפעל הפיס
זועקות לשמיים, ויש לבטלן בכדי לשמור על מנהל תקין במערכת הציבורית".

מטעם גדות הוצגה חוות דעתו של מר יוסי אשכנזי, לשעבר סגן הממונה על השכר במשרד האוצר. אשכנזי לא כיחד, כי עת בוחנים את תנאי ההעסקה של גדות "התוצאה הכוללת הינה סל של תנאי העסקה הגבוה מתנאי ההעסקה של מרבית הבכירים בארגונים ציבוריים". אלא שלדעת אשכנזי ניתן להצדיק תנאים אלה "על רקע מידת שגשוגו של מפעל הפיס
בתקופה בה עמד גדות בראשו". בנוסף הצביע אשכנזי על כך שלגבי כל הטבה והטבה שניתנה בנפרד לגדות, ניתנה הטבה דומה לבכיר במגזר הציבורי ואף למעלה מכך.

מטעם גורן הוגשה חוות דעתו של מר שלום גרניט, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר. בדומה לאשכנזי סבר גרניט שלכל אחת מההטבות מהן נהנה גורן ניתן למצוא מקבילות במגזר הציבורי. אולם בחקירתו הנגדית, במענה לשאלה כיצד היה מתייחס למכלול ההטבות בתנאי ההעסקה והפרישה של גורן, השיב גרניט, כי אילו הגיע הסכם כזה לאישורו כממונה על השכר "לא הייתי מאשר בשום פנים ואופן לחברה שנמצאת תחת סעיף 29 [לחוק יסודות התקציב]".51

חוות דעת של פרופ' צבי אקשטיין ומנחם פרלמן הוגשו אף הן מטעמו של גורן. בחוות דעת זו נמצא מקור השוואה לתנאי שכרו ופרישתו של גורן מחוץ למגזר הציבורי. לשיטתם של המומחים הללו "בהינתן המאפיינים של פעילות מפעל הפיס
, שיעורי הגידול המרשימים של רווחי המפעל בשנות ניהולו של גורן והעובדה שמדובר במנהל שכיר מקצועי, אנו סבורים שראוי לבחון את שכרו של מר גורן על פי אמות המידה המקובלות לשכר מנהלים שכירים במגזר העסקי לגבי חברות בעלות מחזור עסקים דומה".

מטעם גואטה הוגשה חוות דעתו של מר דוד פרלשטיין, לשעבר ממלא-מקום נציב שירות המדינה. במסגרת חוות דעתו הצביע פרלשטיין על מקרים בהם ניתן לצאת לפנסיה מוקדמת בשירות הציבורי; בנוסף, עמד על כך שניתן למצוא בשירות הציבורי מקבילות לתנאים השונים שנקבעו בחוזה ההעסקה והפרישה של גואטה.

51. חוות דעת המומחים שהוגשו לבית הדין האזורי מטעם המערערים מפורטות ורחבות בהיקפן. אולם, הנחת המוצא שבבסיסן גורסת כי את תנאי השכר והפרישה של המערערים יש להשוות לבכירים במגזר הפרטי ולא לבכירים בחברות ממשלתיות. הנחה זו הולמת את עמדתם העקבית של המערערים. כך, לדוגמה, במסגרת חקירתו בבית הדין טען גדות, כי אם בכלל יש מקום להשוואת תנאי שכרו למנכ"ל כלשהו, הרי שאין מדובר במנכ"ל חברה ממשלתית, אלא דווקא לתנאי שכרו של מנכ"ל בנק הפועלים באותה עת, מר עמירם סיון.52
ככל שחוות דעת המומחים מטעם המערערים התייחסו להשוואת תנאי העסקתם ופרישתם לאלה הנוהגים בשירות הציבורי, בחנו המומחים כל הטבה בנפרד ומצאו מקבילה לה שניתנה במגזר הציבורי. אלא, שכאמור, עיקר החריגה בשכר המערערים נבע מ"ליקוט וקיבוץ" ההטבות כולן, ולא מהטבה זו או אחרת כשהיא עומדת לעצמה.
זאת ועוד. בית הדין האזורי קיבל את עמדת מפעל הפיס
והמדינה, וקבע כי בסיס ההשוואה של תנאי השכר והפרישה של המערערים הוא בתנאי השכר והפרישה של בכירים כמותם בחברות הממשלתיות. בהתבסס על מקור השוואה זה, ובהתייחס לתנאים להם זכו המערערים בפרישתם קבע בית הדין כי "מדובר בפער ניכר ומשמעותי (כמעט הכפלת השכר), חורג מן המקובל במשק במגזרים דומים ועל כן קביעת שכר כה גבוה, מהווה החלטה בלתי סבירה... השילוב בין שכר גבוה במיוחד ותנאי פרישה גבוהים וחריגים הוא שיוצר לדעתנו חבילת תנאים בלתי סבירה".53 מסקנה זו מקובלת על דעתנו נוכח כלל החומר שהובא לפנינו.

52. טען גדות בערעורו והצטרפו אליו המערערים האחרים, כי בית הדין "התעלם לחלוטין מחוות דעת כל המומחים שהוגשו לתיק ומעדותם בביה"ד והפך את עצמו למומחה לעובדות ופרטים רבים שאינם בגדר 'ידיעת דיינים'". ולא היא.
בפסק הדין שבערעור ניתנה הדעת לחוות הדעת השונות, ובין היתר נאמר בו כך בהתייחס אליהן:54
"לאחר ששמענו את כל המומחים, אנו סבורים כי לא היתה בחוות הדעת המלומדות, כדי להאיר את הסוגיות המשפטיות העומדות להכרעה בפני
נו. מטבע הדברים, כל מומחה ניסה כמיטב יכולתו לתמוך בעמדת בעל הדין שביקש ממנו את חוות הדעת. בסופו של יום, לאחר שמיעת כל המומחים, הערך המוסף של חוות הדעת היה בעיגון של טיעוני כל אחד מבעלי הדין, בדוגמאות קונקרטיות. הא ותו לא".

מנגד, ניתן בפסק הדין ביטוי הולם לנתונים שהובאו בחוות דעת המומחים ובית הדין לא התעלם מהם. אולם, בסופו של יום, הוכרע הדין על סמך מסקנתו המשפטית של בית הדין ולא על בסיס "ידיעה שיפוטית" שמייחסים לו המערערים. כמבואר לעיל, הנחה עצמו בית הדין בתנאי השכר והפרישה של בכירים בחברות ממשלתיות, כאמת מידה סבירה ומידתית לקביעת גבולותיה של תקנת הציבור. בכך לא טעה בית הדין האזורי. כפי שציינו לעיל, מסקנה זו מתבקשת מהכרה במפעל הפיס
כגוף דו מהותי על פי תכליתו ופעילותו, ומן המסגרת שנקבעה להתקשרות החוזית בין החברה למערערים.

תחולתה של תקנת הציבור על תנאי הפרישה של המערערים
53. קודם שנבוא ליישומה של תקנת הציבור על עניינם של המערערים, נפנה לטענתם בערעור, לפיה ככל שתוחל עליהם תקנת הציבור יש לצמצמה למסגרת הנורמות ששררו בשנות ה-80 עת נקשרו עמם ההסכמים, ואין לשפוט אותם לפי נורמות משנות ה-90 עת נדונה התביעה נגדם, כפי שעשה בית הדין האזורי. בטיעונם נסמכים המערערים על דבריה של המלומדת פרופ' גבריאלה שלו, לפיהם:55 "הנושא של תקנת הציבור הוא מעצם טבעו נושא דינאמי, והתפיסות החברתיות והמשפטיות המעוגנות בו משתנות עם חלוף העתים ומבטאות תמיד את אמונותיה ודעותיה של אותה תקופה".
על מהותה האוניברסלית של תקנת הציבור עמד הנשיא ברק בדנג"ץ רקנט:56
" ... "תקנת הציבור" משקפת תפיסות יסוד חברתיות, ואלה משתנות עם השינויים העוברים על החברה ועל שיטת המשפט...עקרונות היסוד אינם נחלתו של המשפט הציבורי בלבד; הם חלק מהשיטה כולה, והם מכוונים את ההתנהגות האנושית בכל היבטיה... באמצעותה של "תקנת הציבור" מבטיחה שיטת המשפט זרימה בלתי פוסקת של ערכי היסוד לתוך המשפט הפרטי. בכך מובטחת הרמוניה כללית בשיטת המשפט. בעזרתה של "תקנת הציבור" מבטיחה שיטת המשפט התנהגות ראויה ביחסים הבין-אישיים... התנהגות ראויה זו משתנה עם שינוי הזמנים."

אולם, מונחי השסתום ותקנת הציבור בכללם "קולטים ערכים חברתיים, זכויות אדם חוקתיות ואינטרס הציבור, כפי מצבם בעת מתן הפירוש, ולא בעת החקיקה".57 כך בהיבט הכולל של תחולתם. כך גם בפרשנות החוזה. ההיבט של אינטרס הציבור בענייננו, כפי שהוא מגולם בתקנת הציבור, יפורש על פי טיבו בעת בחינת כשרותה של ההתקשרות החוזית ולאו דווקא בעת כריתת החוזה. זאת, בשים לב לתחולתה האובייקטיבית של תקנת הציבור, ולא לאינטרס הסובייקטיבי של הצדדים להסכם.
למעלה מזאת. אף לשיטתם של המערערים אין טיעוניהם עומדים במבחן המציאות. שכן, בהיבט האובייקטיבי לא חל כל שינוי, ובוודאי שלא חל שינוי מהותי, בעקרונות היסוד ובאמות המידה המחייבות, למן העת בה נקשרו עמם חוזי ההעסקה בשנות ה-80 עד לפרישתם. עקרונות אלה עמדו בעינם בשנות ה-90, שעה שנדונה התביעה בבית הדין האזורי ולא נס ליחם גם כיום בשנות ה-2000 ובהכרעתנו בערעור זה.
בקליפת אגוז נאמר, כי מתוקף עקרונות אלה מוטלת על בכירי מפעל הפיס
והנהלתו חובה ברורה שלא לעשות ברווחי מפעל הפיס
כבשלהם, אף לא לתת בכיסיהם של בכירי החברה כספי ציבור שנועדו למטרות ציבוריות, אשר לשם הגשמתן הוקמה החברה ופועלת.
זאת ועוד. הלכה למעשה, אמת המידה המנחה שעמדה בבסיס ההתקשרות החוזית בין מפעל הפיס
למערערים הייתה השוואת שכרם לשכר בכירים בחברות ממשלתיות. אמת מידה זו לא השתנתה, וכשם שחייבה את בכירי מפעל הפיס
בשנות ה-80 מחייבת היא אותם גם כיום. כמפורט היטב בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכמבואר לעיל, הוכח כי בהתקשרות החברה עם המערערים חלה סטייה מתמדת מאמת מידה אובייקטיבית זו. הסטייה האמורה הגיעה לכדי פריצת גבולות הסבירות והמידתיות, ותוצאתה גריעה משמעותית מרווחי מפעל הפיס
ומייעודם הציבורי. בנסיבות אלה, בדין קבע בית הדין האזורי כי תנאי הפרישה שנקבעו למערערים חרגו מתקנת הציבור כדי כך שנדרשה עשיית שינוי בהם והתאמתם לאמות מידה סבירות והולמות.
מסקנת הדברים בפרק זה
54. עמדנו לעיל בהרחבה על השתלשלות העניינים, לפיה מנקודת מוצא לגיטימית של שכר המקביל לבכירי החברות הממשלתיות תפחו התנאים שהוענקו למערערים ועברו על מידתם בעת שהגיעו לסוף המרוץ בפרישתם ממשרותיהם במפעל הפיס
.
גם אלמלא היו תנאי הפרישה של המערערים תולדה של תהליך "הליקוט והטשטוש", כי אם מאושרים מלכתחילה כמקשה אחת, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתנו בדבר הסתירה שבין תנאי הפרישה לבין המתחייב מתקנת הציבור. לא כל שכן נכונים הדברים נוכח התגלגלותם של תנאי הפרישה, אותם טָחוּ עיני הדירקטוריון מִרְאוֹת כהווייתם, בהעדר דיון מעמיק במכלול ההטבות הללו טרם אישורן.
אשר על כן, ובנסיבות המקרה כפי שהוכחו ונקבעו, אין לראות בתקנת הציבור "סוס פרא" כטענת המערערים. ההיפך הוא הנכון. נוכח ההטבות שהורעפו על המערערים במהלך עבודתם במפעל הפיס
ולאחר סיומה, החלתה של תקנת הציבור על הסכמי הפרישה שלהם, היא בבחינת נתינת הרֶסֶן בגב הנמר.
החלתה של תקנת הציבור על הסכמי הפרישה של המערערים מתיישבת עם המלצותיהן של ועדת זכרוני ושל הוועדה הציבורית לדירקטוריון החברה, ועם דבריו של הנשיא שמגר בפני
חברי הדירקטוריון, לפיהם תנאי הפרישה של המערערים נוגדים את תקנת הציבור.58 מסקנה זו עמדה בבסיס ממצאיה של מבקרת המדינה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופטת (בדימוס) מרים בן-פורת, לאחר שבחנה את תנאי ההעסקה והפרישה שהונהגו במפעל הפיס
. זו הייתה מסקנתו הנכונה של בית הדין האזורי בפסיקתו מושא הערעור.

פרק שלישי: החיוב בהשבה

55. משהגענו למסקנה כי הסכמי הפרישה של המערערים נוגדים את תקנת הציבור וחורגים הימנה, נפנה מכאן ואילך להשלכותיה של מסקנתנו, ולאדן השני בטיעוני המערערים כנגד חיובם בהשבת תשלומי היתר שזכו להם בעת פרישתם ולאחריה.

56. על תוצאות הבטלות של חוזה הנוגד את תקנת הציבור נקבע כך בסעיף 31 לחוק החוזים, שכותרתו "תחולת הוראות":
" הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו".

בהתייחס לחובת ההשבה שמקורה בסעיף 31 לחוק החוזים קבע, בין היתר, הנשיא ברק בפרשת זגורי:59 "... ביסוד חובת ההשבה עומד השיקול של מניעת התעשרות שלא כדין. עם זאת, בית המשפט רשאי "אם ראה שמן הצדק לעשות כן" להורות על פטור מהשבה, כולה או מקצתה. נמצא, כי הכלל הוא השבה ואילו הפטור מהשבה הוא החריג... במסגרת חריגה זו ילקחו בחשבון, בין השאר, השיקולים הבאים: דרגת החומרה של אי החוקיות, מידת "האשמה" של הצדדים לחוזה, ומידת הביצוע של החוזה הפסול...".

הכלל והחריג לו יושמו נכונה בפסק דינו של בית הדין האזורי, שנתן ביטוי רחב לשיקוליו ובהם אלה: "מאחר שמפעל הפיס
הינו חברה לתועלת הציבור, אינטרס הציבור הוא שכספים אשר הציבור השקיע במפעל הפיס
, בדרך של רכישת כרטיסי הגרלה, יושקעו במטרות ציבוריות ולא בהוצאות אחרות של מפעל הפיס
". הגשמת האינטרס הציבורי מחייבת שהמערערים "יחזירו למפעל הפיס
כל סכום העולה על תנאי שכר של מנכ"ל חברה ממשלתית ברמה העסקית הגבוהה ביותר ותנאי פרישה של מנכ"ל חברה ממשלתית".60

טענת חוסר תום לב נדחית מפני האינטרס הציבורי
57. חזרו המערערים וטענו לפנינו, כי יש ליתן משקל ניכר לחוסר תום הלב בו לקתה תביעת מפעל הפיס
כלפיהם בכלל, ובשיקולים לחיובם בהשבה בפרט.
טענה זו באה בגדר שיקוליו של בית הדין האזורי, אשר נתן דעתו בהרחבה הנדרשת לטענותיהם של המערערים ולחומר הראיות שהובא לפניו בנוגע להתנהגותו של מפעל הפיס
ותוצאותיה. בתוך כך התייחס בית הדין "[ל]טיעון הכפול של מפעל הפיס
ביחס לתקפות תנאי הפרישה של הנתבעים...[ו] לתנאי השכר והפרישה של מי שהחליפו את הנתבעים במפעל הפיס
". בית הדין עמד על התנהלותו הפגומה של מפעל הפיס
עובר להגשת התביעה ובמהלכה, אשר ביטוי לה נמצא, בין היתר, באלה: האורגנים של מפעל הפיס
הם שאישרו את ההטבות להן זכו המערערים; הדירקטורים וחברי הוועדות השונות שהיו שותפים ל"חגיגת" ההטבות עצמו עיניהם מִרְאוֹת, ולמצער שיתפו פעולה ברצון; אף לאחר פרישתם של המערערים נהג מפעל הפיס
בנדיבות מופרזת עם בכיריו והעניק להם הטבות חריגות. מסקנתו של בית הדין הייתה "כי בקביעת תנאי השכר לבכיריו, מפעל הפיס
נהג בנדיבות על חשבון כספים שיכלו להיות מועברים למטרות האמיתיות של הארגון. כך נהגו בתקופת גדות וכך המשיכו לנהוג גם בתקופת כץ עוז".61
אולם בכל אלה לא היה די כדי לדחות את התביעה. עיקרי הנמקתו של בית הדין לתוצאה המתבקשת מבחינת מכלול פניה של התובענה הם אלה:
"אלמלא מעמדו של מפעל הפיס
כגוף דו מהותי, הוא לא היה זוכה לסעד מבית הדין בגלל תום לב, או ליתר דיוק – העדר תום לב בהגשת התביעה. למרות כל זאת, אין בכך להשמיט את בסיס התביעה, שכן לאחר שהגענו למסקנה כי נקבעו רמות שכר ופרישה לא ראויות במפעל הפיס
, דחיית התביעה משמעה אישור ולגיטימציה לתנאים אלה...".

הגם שבית הדין קבע, כי אכן "יש להצטער על כך" שהשימוש שעשה מפעל הפיס
בכספי הציבור לא הלם את מטרותיו החברתיות, לא מצא בכך די כדי לפטור את המערערים מחובת ההשבה. טעמו העיקרי של בית הדין נעוץ בכך שמדובר בכספי ציבור, ובכך יש לגבור בענייננו על תום לבו של התובע.62
פסיקתו של בית הדין מקובלת עלינו. בחינת מאזני הצדק מחייבת הסגת חוסר תום הלב בהתנהלותה של החברה מפני האינטרס הציבורי שבבסיס קיומו של מפעל הפיס
, ומתכליתו להפנות את רווחי החברה לייעדם בתחומי רווחת הציבור וטובתו. משקלם של אלה גובר על האינטרסים הכלכליים של בכיריו, ככל שהם חורגים מאמות המידה הנוהגות בחברות ממשלתיות בדומה למפעל הפיס
. בנסיבות אלה בדין הכריעה מהותו של מפעל הפיס
את הכף בתביעת ההשבה.

58. חזרו המערערים וביקשו אף מעִמנו להפעיל שיקולים מן הצדק, שבהתקיימם רשאי בית הדין לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או מקצתה. לא ניתן להיעתר למבוקשם של המערערים.
חובת ההשבה הנובעת מהוראתו של סעיף 31 לחוק החוזים היא הכלל, בעוד אשר החריג לכלל, הוא הפטור מהשבה, יינתן במקרים מיוחדים המצדיקים זאת.63 וכדברי המלומדת פרופ' שלו בספרה:64 "... נכון וראוי להכליל בגדר שיקולי הצדק שבסעיף 31 גם שיקולים חינוכיים-הרתעתיים. הצורך בחינוך הציבור, 'שיתרחק מתכסיסים החייבים להעלות חשד בעיני כל אדם ישר' אף הוא בגדר שיקולי הצדק שבסעיף 31".
בענייננו, אין מתקיימת הצדקה לפטור מהשבה. כנגד הפטור עומדים שיקוליו של בית הדין וטעמינו אנו, כמבואר לעיל, לחיוב המערערים בהשבה. בתוך כך לא למותר לציין גם את ההיבט החינוכי-הרתעתי מפני סיכול מטרותיו הציבוריות של מפעל הפיס
, וממתן אישור נחזה, על דרך הפטור מהשבה, לחריגות המפליגות בשכר בכיריו ובתנאי הפרישה שלהם.

59. בטיעוניהם כנגד חיובם בהשבה סמכו המערערים בין היתר על פסיקתו של בית דין זה בעניין אורפז.65 באותה פרשה הורינו על הפחתת שיעורי הגמלה ששילמה עיריית בת-ים לשלושה מעובדיה הבכירים, מבלי לחייבם בהשבת סכומים ששולמו להם ביתר במועד פרישתם. דא עקא, שבעניין אורפז עמדה תביעתה של העירייה, לפי הנחיית הממונה על השכר במשרד האוצר, על הפחתת הגמלאות בלבד, ולא נתבעה השבת סכומים אחרים בנוסף על כך.
שונה המצב בעניינו, בו כוונה תביעת ההשבה של מפעל הפיס
לתשלומי היתר שקיבלו המערערים בפרישתם ולאחריה. זאת, בלא שנתבעה מהם השבת תשלומי יתר מן השכר ששולם להם במהלך עבודתם.

בדומה, ביקש גדות למצוא לו תנא דמסייע בפסיקתו של בית הדין האזורי בתל אביב בעניין רויך (השופט הראשי עמירם רבינוביץ
ונציגי ציבור מר ברק ומר זילברשטיין).66 מתוך שראה עצמו כמנכ"ל בנק לצורך השוואת תנאי השכר והפרישה,67 נתלה גדות בעניינו של רויך, שעובר לפרישתו שימש כמנכ"ל משותף בבנק לאומי. אף באותה פרשה נמצאו חריגות בתנאי העסקתו של רויך ופרישתו, ובית הדין האזורי הקטין את גמלתו, אולם פטר אותו מהשבת סכומים אחרים ששולמו לו.
אף כאן אין הנדון דומה לראיה, ולוּ מטעמים אלה: במועד פרישתו של רויך, בשנת 1983, היה בנק לאומי תאגיד שמניותיו נסחרו בבורסה לניירות ערך, בשונה ממעמדו של מפעל הפיס
; שלא כמו המערערים עבד רויך בבנק לאומי למעלה מארבעים שנה; בכתב התביעה כנגד רויך לא נדרש כלל סעד ההשבה, כפי שנתבע בענייננו.
טענת ההסתמכות והרטרואקטיביות
60. טענת הסתמכות שהעלו המערערים כנגד חיובם בהשבה, כרוכה בטענתם כנגד ההחזר הרטרואקטיבי שנכפה עליהם.
טענות אלה אינן יכולות לסייע בידי המערערים. זאת, כיוון שבמהלך עבודתם, בעודם משמשים בתפקידיהם הבכירים בחברה, ידעו המערערים כי צל כבד של אי תקינות מרחף על הסדרי ההעסקה והפרישה שלהם. כך, בשנת 1992, בעוד גורן משמש בתפקידו כמנכ"ל מפעל הפיס
, שנתיים לפני צאתו לגמלאות, וארבע שנים טרם פרישתם של יושב ראש החברה גדות והסמנכ"ל גואטה, הומצאה למפעל הפיס
טיוטת סיכום ממצאי ביקורת מבקר המדינה, אשר מצאו ביטויים כעבור שנתיים בדו"ח מבקרת המדינה, השופטת (בדימוס) מרים בן-פורת.
המערערים, שעמדו באותה עת בראש החברה ופעלו כבכירי מנהליה, ידעו גם ידעו על החריגות החמורות המיוחסות להסדרי השכר והפרישה שלהם, ודו"ח מבקר המדינה אמור היה, למצער, לשמש להם ולמפעל הפיס
נורת אזהרה מפני עיגון הסדרי הפרישה בהסכמים ומפני ביצועם בפועל. מפני כל אלה עצמו המערערים עיניהם מלראות ואטמו אזניהם מלשמוע. משדחו את ההתרעות כנגד חריגות השכר, אין למערערים להלין כי אם על עצמם.
בנסיבות אלה, בהן זכו המערערים לתנאי פרישה חריגים, בידיעה ובעצימת עיניים, דין טענת ההסתמכות להדחות. חובת ההשבה נמנית למן היום בו ידעו כי עלולים הם להיתבע בגין תשלומי היתר, ומשכך אף אין היא בגדר חיוב רטרואקטיבי המוחל עליהם.

61. בחינת פסיקתו המעמיקה ורחבת היריעה של בית הדין האזורי מעלה, כי השבת הסכומים לה נדרשו המערערים נעשתה במידתיות ובסבירות, ובשים לב לאינטרס ההסתמכות ולמידת החריגה של תנאי הפרישה. בין היתר, קבע בית הדין כך: "בסכסוך הקונקרטי שלפנינו, עלינו למצוא את נקודת האיזון בין הוודאות החוזית והעקרון כי חוזים יש לקיים, לבין האינטרס של הציבור ושל התובע, מפעל הפיס
". בתוך כך נדרש בית הדין "לאבחנה בין כל אחד מן הנתבעים, כך שלא בהכרח תוצאה שהיא נכונה לאחד מהם היא זו הנכונה והצודקת לגבי האחר, בשים לב לנתוניו האישיים של כל אחד". זאת, למרות טענתו של מפעל הפיס
כי יש לנהוג באופן שווה בשלושת המערערים מתוך שתנאי השכר והפרישה שלהם היו כרוכים זה בזה.68
מסקנותיו של בית הדין מקובלות על דעתנו, לאחר שחזרנו ובחנו את טענותיהם הפרטניות של המערערים. על עיקרי הדברים נעמוד להלן.

הטיעון הפרטני

62. טען גדות כי שגגה יצאה מלפני בית הדין האזורי בכך שייחס לו השפעה על ראשי הרשויות המקומיות שכיהנו כחברי הדירקטוריון, עד כדי גיוסם לאישור התנאים המיטיבים והחריגים מושא התובענה. עיקר טענותיו בנדון זה היה באלה: ראשי הרשויות לא היו נתונים לחסדיו; לא הוא זה שקבע כיצד תחולק "עוגת" התמיכות בפעולות הרווחה והחינוך של הרשויות המקומיות; שלא כדין נפסק, כי בשל השפעתו על הדירקטורים, ומחמת שביקשו לחלות פניו ולהימנע מעימות עימו, שיפרו את תנאי שכרו ופרישתו. זאת, למען יזכור להם חסד זה בבואו לקבוע איזו רשות מקומית תזכה לתמיכת מפעל הפיס
, מרווחי ההגרלות של החברה.
גם אילו קיבלנו את שיטתו של גדות לפיה כיו"ר הדירקטוריון לא הוא מופקד על הקצאת כספי התמיכה במפעלי החינוך והרווחה של מפעל הפיס
, וכי לא מיראה מפניו הוענקו לו ההטבות, אין בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין. שכן, קביעותיו של בית הדין בדבר השפעתו של גדות על הדירקטורים הן בגדר הסבר לתהליכים שעמדו בבסיס ההחלטות המיטיבות. פסיקתו של בית הדין, לרבות בנוגע לחיוב בהשבה, נסמכת על ממצאיו ומסקנותיו לפיהם הסדרי הפרישה כשלעצמם נוגדים את תקנת הציבור וחורגים הימנה.
למעלה מן הנדרש נוסיף, כי מכלל החומר שהובא בפני
נו התרשמנו אף אנו, בדומה לבית הדין האזורי, כי המבנה הייחודי של דירקטוריון מפעל הפיס
על רקע מטרות החברה טומן בחובו "הטיה מובנית של הדירקטורים לשתף פעולה עם היו"ר".69

63. הוסיף גדות וטען, כי תנאי השכר והפרישה שאושרו לו על ידי הדירקטוריון היוו תגמול על ביצוע תפקידו כיושב ראש החברה במהלך שנות עבודתו, בהן הצעיד את החברה להישגים חסרי תקדים. בדין נדחתה טענה זו על ידי בית הדין האזורי. זאת, בין היתר, נוכח ממצאיו ומסקנותיו אלה: לא הוכח קשר ישיר בין הישגי מפעל הפיס
וההטבות מהן נהנה גדות; "הגידול ברווחים ובמחזורי המכירות לא נבע בהכרח מעבודה שיווקית מצויינת, אלא מחסימה של המתחרים בדרך של שתדלנות ושכנוע של אנשי האוצר לחסום גורמים מתחרים במפעל הפיס
ושמירה על המונופול של עריכת הגרלות בישראל";70 "העלאות השכר והטבות המשיכו להינתן במהלך השנים ללא קשר למצבו של מפעל הפיס
". כך, לדוגמה, שכר העידוד למערערים בשנת 1985 ניתן בתקופה בה נרשמה דווקא ירידה בהכנסות החברה.71
בנדון זה נטעים, והדברים נכונים לשלושת המערערים כאחד: מכלל החומר שעמד בפני
נו דומה כי אין חולק על כישורי המערערים. כל אחד מהם בתחומו, איש איש ואשה, תרמו במעמדם כבכירי החברה להישגיו של מפעל הפיס
. אולם, בהישגים אלה אין די כדי להצדיק את ההטבות המפליגות להן זכו. לא בבנק המדובר גם לא בחברה פרטית שאינה אמונה על אינטרס הציבור. ביטוי לשגשוגו של מפעל הפיס
יימצא ברווחת הציבור, בהקמת מבני בריאות, חינוך ורווחה, ולא בחבילת תנאי השכר והפרישה מהם נהנו המערערים.

64. משנה תוקף מקבלים הדברים בעניינו של גדות. הגם שפורמלית לא שולם לו שכר עבור המשך תפקודו כיו"ר החברה, הרי שבפועל זכה לתשלום תמורה כספית ניכרת גם עבור תקופת עבודתו בכנסת. כך, בסמוך לאחר סיום כהונתו כחבר כנסת נוספו לשכרו הטבות שכר משמעותיות, לרבות שכר עידוד, משכורת 13 ומשכורת 14.72 הטבות שכר אלה הפכו להיות חלק אינטגרלי מן המשכורת הקובעת לצורך גמלה ושולמו לו עד לסיום עבודתו במפעל הפיס
. אם לא די בכך, זכה גדות עבור תקופת כהונתו כחבר כנסת בשתי פנסיות מצטברות: האחת קיבל כדין מהכנסת; האחרת הוסיף מפעל הפיס
ושילם לו, על דרך ההכרה עבור אותן שמונה שנות כהונה בכנסת כשנות עבודה בחברה.
תמוהה כשלעצמה ההצדקה שנתן גדות להטבות שקיבל ממפעל הפיס
במהלך כהונתו כחבר כנסת, לפיה במהלך כהונתו כחבר כנסת הקדיש 11 שעות מדי יום לעיסוק בענייני מפעל הפיס
וניהולו.73 זאת, לטענתו, כיוון שהעבודה בכנסת גוזלת לכל היותר שני ימי עבודה וחצי בשבוע, אף זאת שלא במסגרת הפגרות הארוכות.74 האמנם?
לא למותר לציין, כי התנאים שהעניק מפעל הפיס
לגדות בשמונה השנים בהן כיהן כחבר כנסת וכיו"ר החברה נוגדים לכאורה את הוראת סעיף 8 לחוק שכר חברי הכנסת, תש"ט-1948, בו נקבע כי "חבר הכנסת אינו רשאי לקבל משכורת מכל מקור אחר, באיזו צורה שהיא". תנאים אלה חורגים אף מהמותר בהוראתו המתקנת של סעיף 13א' לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 7), תש"ן-1989 לפיה "חבר כנסת רשאי לעסוק בכל עסק או עיסוק נוסף שאינם אסורים על פי סעיף קטן (א), ובלבד שהכנסתו השנתית של חבר הכנסת מעיסוק כאמור לא תעלה על מחצית הכנסתו כחבר הכנסת, בין בתמורה כספית ובין בתמורה חומרית אחרת".
אף בכך יש כדי להוות טעם להצהרה על בטלותן של ההטבות החריגות בהסכם הפרישה של גדות מכוח סעיף 30 לחוק החוזים, ומשקל נוסף לחיובו בהשבה לפי סעיף 31 לחוק זה.
עם זאת, ומתוך שנתן דעתו לטענת ההסתמכות, האריך בית הדין את התקופה המזכה בגמלאות "כך שתכלול את התקופה שמיום 20.12.1989", מועד ביטול הוראתו של סעיף 8 לחוק שכר חברי הכנסת "ועד סיום כהונתו כח"כ ותחילת הכהונה השניה בשכר כיו"ר דירקטוריון מפעל הפיס
ביום 1.7.19992, כתקופה המזכה בגמלה, בשיעור מופחת של 2% לשנה במקום 4%... מדובר בהעלאה של כ-6%-5% פנסיה" על פנסיה בשיעור של 4% לשנת עבודה בפועל כמנכ"ל מפעל הפיס
, תחת 6% לשנה שהוענקו לו בפרישתו.75

65.חיובו של גדות בהשבה נעשה נוכח חוסר הסבירות של תנאי הפרישה ה"חריגים בנדיבותם", שהבולטים בהם, בלשון בית הדין, היו אלה:76
" שכר פנסיוני כפול משכר היסוד שנקבע וכן הצמדה לשכר שלא היה השכר האחרון אליו היה מוצמד (שכר גורן ולא שכר סלבין); פנסיה תקציבית בשיעור של 6% לשנה וגם פיצויי פיטורים; תקופת הפנסיה כוללת גם תקופה בה היה ח"כ; פדיון הזכויות שנצברו, לרבות פדיון ימי מחלה, בנוסחה שאינה מקובלת בשירות הציבורי ופדיון חופשה מעבר למכסות המקובלות".

תנאי הפרישה החריגים כללו: שכר פנסיוני גבוה, פדיון זכויות נוספות והענקת פנסיה תקציבית ששיעורה למעשה היה "כ-10% פנסיה לשנה",77 והסתכמו בסך 1,345,433 ש"ח (נכון לשנת 1996) ששולם לגדות בגין כשבע שנות עבודה בפועל כיו"ר מפעל הפיס
.78
בית הדין נימק היטב את החלטתו בדבר חיובו של גדות להחזיר למפעל הפיס
את פיצויי הפיטורים ששולמו לו בנוסף לפנסיה התקציבית של כ-70% ממשכורתו הקובעת, שנמצאה אף היא להיות על הצד הגבוה ביותר. את שיעור הפנסיה העמיד בית הדין על 35% בלבד, לאחר ששיעור זה הוגדל בשים לב לחלק מתקופת שירותו בכנסת.
אשר לתחולתו של חוב ההשבה קבע בית הדין, כי "נקודת הזמן ממנה תחושב הפנסיה על פי השיעור הראוי, היא מועד פרישתו". זאת, נוכח מעמדו כיו"ר החברה; לאור הערותיו של מבקר המדינה שנגעו במיוחד ליו"ר הדירקטוריון ופורסמו בשנת 1994; פנייתו של היועץ המשפטי לממשלה למפעל הפיס
בשנת 1996 בעניין תנאי העסקתו החריגים של גדות; ואם לא די בכך, דרישתו להותיר בעינה הצמדת שכרו לזה של גורן למרות שבאותה עת הועמד שכר המנכ"ל על שיעור נמוך יותר. נוכח זאת הדגיש בית הדין "כי בשלב זה לא יכול היה היות ספק כי קיים פגם מבחינה ציבורית בתנאי השכר הקודמים" של גדות.79
בנסיבות אלה, בדין ייחס בית הדין האזורי "משקל נמוך מאד" לאינטרס ההסתמכות לו טען גדות וחזר וטען לו בערעורו. לא למותר לציין שבשִקלול ואיזון כולל התחשב בית הדין אף בכך שמפעל הפיס
לא תבע השבתו של התשלום החריג של פדיון חופשה ומחלה בסך 470,916 ש"ח ששולם לגדות בניגוד למקובל וסכום זה נותר בחזקתו של גדות.

66. לטענתו של גורן שגה בית הדין האזורי בכך שהתייחס למערערים כמקשה אחת ולא בחן באופן פרטני את נסיבותיו של כל אחד מהם. ולא היא. בית הדין אבחן בין המערערים לבין עצמם בנתונים המייחדים אותם.
בהתייחסו לגורן עמד בית הדין על כך שמינויו כסמנכ"ל וכמנכ"ל החברה היה מינוי מקצועי, בשונה ממינויו הפוליטי של יושב ראש החברה שנעשה על ידי שר האוצר והוארך על ידי ראש הממשלה; ושלא בדרך מינויה של גואטה, שהיה נעוץ בהיכרותה האישית הקרובה עם גדות. הוסיף בית הדין וציין, כי גורן היה היחיד מבין המערערים שפרש לגמלאות בגיל 65 בתום תקופת העבודה, שנתיים טרם פרישתם של גדות וגואטה.
משכך, קבע בית הדין כי "הסתמכותו [של גורן] על תנאי הפרישה שהוסכמו עימו היא גבוהה יותר" ובהתאם יש "להתייחס אליו שונה בנושא ההשבה" ולחייבו בהשבה ממועד הגשת התביעה בלבד, ולא ממועד הפרישה, כפי שקבע בעניינם של גדות וגואטה.80 הנה אפוא, עניינו של גורן נבחן לגופו ובנסיבות המיוחדות לו.
דוחים אנו את טענתו של גורן בערעור, לפיה מרבית התביעה שהגיש נגדו מפעל הפיס
התיישנה, כיוון שהחוזים מושא הדיון בעניינו נחתמו למעלה משבע שנים טרם הגשת התביעה. טענה זו נזנחה על ידי גורן בבית הדין האזורי, ולא הועלתה על ידו אף במסגרת סיכומיו המקיפים בבית הדין קמא.
אין אנו רואים להתערב בסכומי ההשבה בהם חויב גורן נוכח החריגות המפליגות להן זכה, כהגדרתו של בית הדין: "שכר פנסיוני כפול משכר היסוד שנקבע; פנסיה תקציבית בשיעור של 4% לשנה וכן פיצויי פיטורים".81

67. בעניינה של גואטה: ממצאיו של בית הדין ומסקנותיו בנוגע לחוסר הסבירות והמידתיות בתנאים שהוענקו לגואטה מבוססים היטב ולפיהם זכתה לתשלומים אלה: "שכר פנסיוני כפול משכר היסוד שנקבע; פנסיה תקציבית וגם פיצויי פיטורים; פנסיה תקציבית בשיעור של 3% לשנה החל מגיל 38, לעובדת שהתפטרה (למרות בקשת מפעל הפיס
שתמשיך לעבוד), פדיון ימי מחלה לעובדת שהתפטרה ופדיון חופשה מעבר למכסות המקובלות".82
אין לקבל את טענתה של גואטה בערעורה, לפיה תוצאת פסק הדין בעניינה נובעת מן ה"אשמה" שייחס לה בית הדין בהשפעתה על דירקטורים והסתרת מלוא התמונה מהדירקטוריון בכל הנוגע לתנאי העסקתה ופרישתה. אין פסול בהידרשותו של בית הדין לניתוח התהליכים שעמדו ביסוד תנאי העסקתם המשופרים עד מאד של המערערים. עם זאת, וללא קשר למידת מעורבותה של גואטה, עומדת בעינה המסקנה המכרעת אליה הגיע בית הדין האזורי, ולפיה תנאי הפרישה של גואטה נוגדים את תקנת הציבור.
אף לא נמצא בסיס לטענת גואטה בערעור בדבר אפלייתה לרעה ביחס לבכירים אחרים במפעל הפיס
. זאת, בשים לב לכלל החומר שהיה לפנינו, לממצאיו של בית הדין, המבוססים היטב בחומר הראיות, ולמסקנותיו בהתייחס לטענת האפליה שנדחתה כדין.
נדחית אף טענתה של גואטה כנגד פסילת החלטת הדירקטוריון שזיכתה אותה בפנסיה למרות שסיימה עבודתה בחברה מיוזמתה היא וללא הגבלת הזכאות לגיל 40. החלטה זו עומדת בניגוד גמור לדרישה שבהוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, לפיה הזכאות לפנסיה מותנית בשלשה תנאים מצטברים אלה: העובד פוטר מעבודתו, לאחר עשר שנות עבודה וגילו המינימלי 40 שנה. כדין הנחה עצמו בית הדין באמת מידה אובייקטיבית זו, בפסילת ההחלטה והזכאות שהוקנתה מכוחה לגואטה, אשר סיימה עבודתה בחברה מרצונה בגיל 38 ועשרה חודשים.
בית הדין אף נתן דעתו לטענותיה של גואטה, עליהן אף חזרה בערעורה, לפיהן עלולה היא למצוא עצמה משוללת זכויות פנסיה. בית הדין התייחס בהרחבה לטענות אלה וקבע, כי בתפקידה כסמנכ"לית יכולה הייתה גואטה להיות מועסקת על פי ההסכם קיבוצי החל על עובדי מפעל הפיס
והכולל גם הסדרי גמלאות. משבחרה לעבוד בחוזה אישי "היה לכך מחיר – מצד אחד משכורת גבוהה יחסית, ומצד שני העדר בטחון תעסוקתי....". אולם תחת זאת ביססה את זכאותה לתנאי פנסיה מועדפים על החשש מפני אובדן מקום עבודתה ועמו הפנסיה. בכך, ביקשה גואטה ליהנות מן הטוב שבשני העולמות: התעלמות "... מחסרונות הפנסיה התקציבית וקבלת רק הטוב במסלול פנסיוני זה".83
בנסיבות אלה, אין למצוא פגם משפטי או אחר בפסיקתו של בית הדין האזורי, אשר העמיד לבחירתה של גואטה אחד משני מסלולי השבה של הסכומים ששולמו לה ביתר.

כללם של דברים
68. שקלנו וחזרנו ושקלנו את טיעוניהם רחבי היריעה והמפורטים של המערערים. רובם ככולם הועלו אף בפני
בית הדין האזורי ונדחו על ידו לאחר דיון מעמיק ויסודי. בית הדין בחן בקפידה את נסיבות המקרה, לרבות הליקויים בהתנהלותו של מפעל הפיס
בפרשה, ואיזן כנדרש בין טענותיהם של המערערים לבין הפסול שדבק בהסכמי הפרישה שלהם נוכח יחודו של מפעל הפיס
ומאפייניו כגוף דן-מהותי. בית הדין שקל את הפגיעה הנטענת באינטרסים של המערערים ובסופו של דבר הכריע משקלו של האינטרס הציבורי, שהוא מתכלית קיומו ופעילותו של מפעל הפיס
והמחייב הפניית רווחיו לטובת הציבור בלבד. זו היא אמת המידה הנכונה והראויה לתנאי השכר והפרישה של המערערים. משהתבררה חריגה ניכרת מאמת המידה הסבירה, שהיא תנאי השכר והפרישה של בכירים בחברות ממשלתיות, כדין נפסק כי תנאי הפרישה להם זכו המערערים נוגדים את תקנת הציבור. חיובם של המערערים בהשבה ושיעורי הגמלה כפי שעולה מפסק הדין של בית הדין האזורי נקבעו באורח מידתי וסביר וראויים הם בעינינו.
אשר על כן, לא מצאנו טעם משפטי להתערב בממצאיו המבוססים היטב של בית הדין, במסקנותיו ובתוצאה האופרטיבית אליה הגיע בעניינו של כל אחד מהמערערים.
סוף דבר: הערעורים נדחים. בתוך שלושים יום ישלם כל אחד מהמערערים למפעל הפיס
שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ב' אב תשס"ה (7.8.2005) וישלח לצדדים.

____________ _______________ ___________
הנשיא סטיב אדלר
השופט עמירם רבינוביץ
השופטת נילי ארד
____________________ ____________________
נציג עובדים, מר יצחק הרפז נציג עובדים, מר אורי ינאי

____________________ _____________________
נציג מעבידים, מר אבי ברק נציג מעבידים, מר דורון טמיר
1 הציטוטים בפרק זה מפסק הדין שבערעור, אלא אם צוין אחרת.
2 סעיף 46 לפסק הדין של בית הדין האזורי (להלן: פסק הדין).
3 סעיף 50 לפסק הדין.
4 סעיף 8 לפסק הדין.
5 סעיף 13 לפסק הדין.
6 סעיף 14 לפסק הדין.
7 בג"ץ 1852/96 ח"כ גדעון שגיא נ' שר האוצר; העותר משך עתירתו ביום 27.7.1996
8 מתוך פרוטוקול ישיבת דירקטוריון מפעל הפיס
מס' 720 מתאריך 18.2.1998.
9 מתוך אתר האינטרנט www.pais.co.il, נצפה לאחרונה בתאריך 7.8.2005.
10 סעיף 2 לתזכיר.
11 סעיף 5 לתקנות ההתאגדות.
12 סעיף 33(א) לתקנות ההתאגדות.
13 סעיף 22 לפסק הדין.
14 לסקירה בנושא זה ראו מאמרו של איל בנבנשתי "תחולת המשפט המינהלי על גופים פרטיים" משפט וממשל ב' (תשנ"ד) 11.
15 בג"ץ 731/86, בשג"ץ 91/87 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449.
16ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 517-518.
17 בג"ץ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי העל-יסודי לבנות "בית רבקה" נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מז(2) 661.
וראו: דב"ע ש"ן/4-9, דב"ע שן/5-9 אברהם פריד – הההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לישראל, פד"ע כא 80.
18 עע 1091/00 שטרית - קופת חולים מאוחדת, פד"ע לה 5, 24-27;
וראו: ע"ע 1068/00 זוסלין גולדאפר – קופת חולים כללית, ניתן ביום 18.4.2000.
19 עע 1185/04 אוניברסיטת בר-אילן – ד"ר צמח קיסר, ניתן ביום 24.3.2005;
עע 17/03 מריו ויינגרט – מבטחים, ניתן ביום 9.5.2005 (נגד פסק הדין הוגשה עתירה; בג"ץ 6688/05).
20 ראו: ע"פ 8573/96 מרקדו ואח'

נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 511.
21 סעיף 7 לתזכיר ההתאגדות.
22 וראו: עניין שטרית, לעיל הערה 18, עמ' 24.
23 מבקר המדינה, דוח על הביקורת במפעל הפיס
, ירושלים, תשנ"ד-1994.
24 עניין מרקדו, לעיל הערה 20, עמ' 512.
25 ה"פ 200519/98 עו"ד ליעד וטשטיין ואח'

נ' מפעל הפיס
ואח'

, ניתן ביום 13.4.1999.
26 והשוו: פסיקתה של השופטת ד' פלפל בעת"מ 1390/02 צבי גורן נ' מפעל הפיס
, ניתן ביום 20.11.2002.
27 סעיף 98 לפסק הדין.
28 השופט זמיר בע"א 3411/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ, פ"ד מט(3) 196, 205.
29 א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (י' זמיר עורך,
תשנ"ג) 163, 164
30 עניין ויינגרט, לעיל הערה 19 והאסמכתאות שם.
31 עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448.
32 עניין צמח קיסר, לעיל הערה 19.
33 ע"א 6601/96 aes system inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 861.
34 ע"א 207/79 רביב משה ושות' נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533, 555 ואילך.
35 דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, 364; וכן ראו פרשת קסטנבאום, לעיל
הערה 16, עמ' 531.
36 ג' שלו "סוס הפרא – לאן או מה ארע לתקנת הציבור?" קרית המשפט ב (תשס"ב) 21, 29, 34.
וראו: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ה) 365.
37 ראו: ע"א 148/77 רוט נ' ישופה בנייה, פ"ד לג(1) 617; ע"א 566/77 דיקר נ' מוך, פ"ד לב(2) 141.
38 פרשת קסטנבאום, לעיל הערה 16, עמ' 508.
39 כדברי הנשיא ברק בעניין סער, לעיל הערה 33.
40 וראו גם המשנה לנשיא אלון בפרשת קסטנבאום, לעיל הערה 16.
41 סעיף 57 לפסק הדין.
42 סעיף 43 לפסק הדין.
43 סעיף 48 לפסק הדין.
44 סעיף 45 לפסק הדין.
45 סעיף 46 לפסק הדין.
46 פרוטוקול הדיון מיום 18.5.2000, עמ' 106.
47 שם, עמ' 116.
48 פרוטוקול הדיון מיום 22.5.2000, עמ' 51.
49 סעיף 50 לפסק הדין.
50 סעיף 36 לפסק הדין.
51 פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2000, עמ' 38.
52 פרוטוקול הדיון מיום 22.5.2000, עמ' 94.
53 סעיף 66 לפסק הדין.
54 סעיף 95 לפסק הדין.
55 ראו לעיל הערה 36.
56 דנג"ץ רקנט, לעיל הערה 35, עמ' 362, 363.
57 א' ברק פרשנות במשפט (כרך שלישי: פרשנות חוקתית, ירושלים, 1994) 686.
58 ראו סעיף 27 לעיל.
59 בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 768, 783.
60 סעיף 73 לפסק הדין.
61 סעיף 75 לפסק הדין.
62 השוו: דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, פ"ד מו(1) 56.
63 ראו: שלו, לעיל הערה 36, עמ' 385-389.
64 שם, עמ' 388.
65 עע 1381/01 זאב אורפז - עיריית בת ים, ניתן ביום 26.12.2004.
66 תב"ע מח/48-2 ישראל רויך – בנק לאומי לישראל.
67 ראו סעיף 51 לעיל.
68 סעיף 71 לפסק הדין.
69 סעיף 20 לפסק הדין.
70 סעיף 62 לפסק הדין.
71 סעיף 64 לפסק הדין.
72 ראו סעיפים 15-16 לעיל.
73 פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 22.5.2000, עמ' 33.
74 פרוטוקול הדיון לפנינו מיום 17.5.2005, עמ' 14.
75 סעיף 90 לפסק הדין.
76 סעיף 66 לפסק הדין.
77 סעיף 81 לפסק הדין (הדגשה במקור).
78 סעיף 81 לפסק הדין.
79 סעיף 93 לפסק הדין.
80 סעיף 92 לפסק הדין.
81 סעיף 66 לפסק הדין
82 סעיף 66 לפסק הדין.
83 סעיף 94 לפסק הדין.
??

??

??

??

-51-
בבית הדין הארצי לעבודה עע 1046/04
עע 1048/04
עע 1086/04
-1-
בבית הדין הארצי לעבודה








עע בית הדין הארצי לעבודה 1046/04 רחל גואטה,גדעון גדות,אליצור גורן נ' מפעל הפיס,היועמ"ש (פורסם ב-ֽ 07/08/2005)