פסקי דין על אריה בוריסי | פסקי דין על אברהם יחזקאל קרטין | פסקי דין על שמואל קרטין | פסקי דין על הדסה ויזל |

7592-12/16 א     15/04/2018




א 7592-12/16 אריה בוריסי נ' אברהם יחזקאל קרטין, שמואל קרטין, הדסה ויזל








בית המשפט המחוזי בבאר שבע




ת"א 7592-12-16 בוריסי נ' קרטין ואח'





בפני

כבוד השופט
יעקב פרסקי


התובע:

אריה בוריסי
ע"י עו"ד אלי כהן


נגד


הנתבעים:

1.אברהם יחזקאל קרטין
ע"י עו"ד ברוך כצמן
ועו"ד נדב יריב
2.שמואל קרטין
ע"י עו"ד מאיר כהן
3.הדסה ויזל
ע"י עו"ד אריק מגידיש






פסק דין


בקשה לסילוק התביעה שהגיש התובע על הסף

1.
התובענה שהגיש התובע הוגשה לפי תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 במסגרתה ביקש להורות על מינוי בא כוחו ככונס נכסים להשלמת עסקת מקרקעין והעברת הזכויות בנכס המצוי ברחוב העופרת באזור התעשייה באשדוד, גוש 2453 חלקה 102 (להלן: "הנכס"). מנגד נטענו טענות סף בהן טענת התיישנות התובענה וכן שהתובענה הוגשה בדרך דיונית שאינה ראויה. כפי שיפורט להלן מסקנתי הינה שיש לקבל את טענת ההתיישנות ולדחות התביעה על הסף.

2.
ביום 4.7.86 נחתם הסכם למכירת הנכס שהיה אז בבעלות הנתבעים ואמם המנוחה לתובע. לימים, הנתבעים קיבלו את הבעלות בחלקה של אימם המנוחה מכוח ירושה ובלשכת רישום המקרקעין בפנקס הזכויות, רשומים הנתבעים בחלקים שווים כבעלי הנכס. ההסכם נעשה באמצעות אביו של התובע ולאור כך שהתובע היה אז קטין בן 16. אין מחלוקת כי לא התבקש בעקבות העסקה, אישורו של בית המשפט לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962. אין מחלוקת כי העסקה לא דווחה לרשויות המס. התמורה הנקובה בהסכם עמדה על 30,000 $ בתוספת מע"מ. בהתאם להסכם, סכום של 10,000 $ שולם יחד עם חתימת ההסכם. באשר לתשלום המע"מ, טוען התובע שהעביר סכום כספי עבור המע"מ ולא קיבל חשבונית. מע"מ לא שולם לרשויות.

3.
לטענת התובע, הגורם הדומיננטי מטעם הנתבעים שפעל בעסקה היה הנתבע 1, עו"ד במקצועו אשר לשיטת התובע ייצג בעסקה את שני הצדדים למרות שהיה בניגוד עניינים בהיותו צד אישי לעסקה. התובע טוען כי שילם את יתרת התמורה לפי ההסכם וצירף דפי חשבון בנק להוכחת טענתו. טוען התובע כי הנתבעים עברו עבירה פלילית על חוק המע"מ, (סע' 18) בכך שלא מסרו חשבונית עסקה והתובע טוען כי זו לא העבירה היחידה שעברו הנתבעים, שלא פעלו לדווח על העסקה כדין לרשויות מיסוי מקרקעין. טוען התובע כי סמך על הנתבע 1 כעו"ד של שני הצדדים, לא דאג לרישום הערת הזהרה, לא סילק משכנתא שרבצה על הנכס ולא פעל כפי שנדרש ממי שמייצג צד בעסקת מקרקעין.

4.
לטענת התובע, בהפיכתו לבגיר, לא היה צריך לאשרר שוב את העסקה שנחתמה עבורו על ידי אביו בהיותו קטין. התובע טוען למהלך שבו ניסו הנתבעים לפלוש לנכס דבר שאילץ אתו להגיש תביעה לצו מניעה בבית משפט השלום באשדוד (ת"א 2955/95), בגינה נרשמה הערה על צו מניעה שניתן, (כאשר יש כבר כאן להקדים כי ניתן צו זמני הנוגע לשימוש במקרקעין אולם התיק בהמשך הדרך נמחק אולם בשל כך שהתיק בוער לא הצליחו הצדדים לאתר מסמכים רלבנטיים נוספים בקשר לתיק). התובע בהמשך, מתאר מהלכים של פשרה לסיום המחלוקת בינו לנתבעים. התובע טוען כי לאחר שמיצה את כל האפשרויות שלא לפנות לבית המשפט, נאלץ הוא להגיש תובענה למינוי כונס נכסים לאכיפת ההסכם שבין הצדדים.

5.
ביום 20.3.17 הגיש הנתבע 1 בקשה לסילוק על הסף בטענות שונות, בראשן טענת ההתיישנות ובנוסף טענות כמו שהתובענה הוגשה בהליך לא נכון ושיש בה קפיצת דרך. נטען שלא ניתן להתייחס למינוי כונס נכסים לפי תקנה 388 ללא הצהרה על תקפות ההסכם ונטען כי התובע לא זכאי לקבל הצהרה שכזו, בין היתר בשל טענת התיישנות. טוען הנתבע 1 כי ההסכם הינו מיום 4.7.86. כיוון שהתובענה שבמהותה הינה הצהרה על תקפותו של ההסכם, הוגשה ביום 5.12.16. לפיכך, מדובר ב – 30 שנה וחמישה חודשים לאחר עריכת ההסכם. לאור כך שההתיישנות במקרקעין שעברו הסדר מקרקעין הינה לתקופה של 25 שנה, (סע' 5(2) לחוק ההתיישנות), התביעה התיישנה. כאן המקום לציין כי הנתבע 1 טען טענות סף נוספות, כמו העדר תוקף לעסקה ללא אישור לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ונטענו טענות סף נוספות כמו זו של הנתבע 2 בבקשה נפרדת, להעדר עילת תביעה, אולם לאור כך שמצאתי שיש לסלק התביעה על הסף בשל ההתיישנות, לא מצאתי לפרט את הטענות הנוספות בהן חוסר תוקף העסקה בהעדר אישור בית משפט לפי חוק הכשרות המשפטית.

6.
מלבד טענת ההתיישנות וטענות הסף הנוספות, הנתבע 1 טען טענות גם לגוף הדברים ופרס גרסה להשתלשלות הדברים. טוען הנתבע 1 כי אכן בשנת 1986, עת נחתם ההסכם למכירת הנכס, היה מדובר בניסיון למוכרו לתובע אולם הניסיון נכשל. זאת, בין היתר בשל כך שלא שולמה יתרת התמורה לפי ההסכם ובכך שאביו של התובע (ובשל כך שהתובע היה קטין), לא פנה לבית המשפט לאישור ההסכם לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות. הנתבע 1 טוען שלא ייצג את הרוכש הוא התובע בעסקה תוך שהפנה לסע' 7 להסכם ולפיו עו"ד של הקונה הוא שצריך לטפל ברישום ונקבע בכותרת ההסכם כי הנתבעים מיוצגים ע"י הנתבע 1.

7.
הנתבע 1 טען לנסיבות חתימת הנתבעת 3 אשר טענה במסגרת טענותיה כי חתימתה זויפה. לטענת הנתבע 1, ההסכם בוטל עוד בשנת 1986 והיה ניסיון להשיב את הסכום ששולם לאביו של התובע. לטענת הנתבע 1, היה ברור לתובע כי המקרקעין אינם בבעלותו והדבר עולה מהתכתבות לעירייה שצורפה. נטען כי בשנת 1995 היה ניסיון מטעם הנתבעים לבצע עבודות פיתוח והקמת גדר בנכס אולם אז היו חילופי דברים שהגיעו לכדי תביעה שהגיש התובע בדבר השימוש והחזקה, תביעה שהגם שבשלב ראשון התקבל בה צו מניעה לטובת התובע, התביעה נמחקה הגם שטרם נמחקה הערת האזהרה. לשיטת הנתבע 1 החזקה בנכס ניטלה מהנתבעים שלא כדין. מכל מקום, טענת הנתבע 1 הינה שאין עליהם כל חובה להוכיח את טענות ההגנה שלהם, וזאת לאור טענת ההתיישנות שאותה יש למנות מהמועד שנועד לקיום ההתחייבות שבהסכם, מועד שהינו 31.12.86 כאמור בסע' 7 להסכם.

8.
הנתבע 2 הגיש אף הוא בקשה לסילוק על הסף בטענה ולפיה לא חתם על ההסכם שבין הצדדים והצטרף לטענות הנוגעות לטענת ההתיישנות וטענות הסף הנוספות. טוען הנתבע 2 כי אם התביעה לא התיישנה, בוודאי חל שיהוי אדיר שגרם לנזק ראייתי שלא ניתן לתקנו ובמעשי התובע ישנו אשם עצמי תורם לקושי הראייתי. לטענת הנתבע 2, התובע מבקש להרחיב את חזית המחלוקת שלא כדין בתשובותיו לטענות הסף ושאין לאפשר זאת.

9.
הנתבעת 3 טענה כי נדהמה לדעת כי כביכול חתמה על ההסכם ולשיטתה חתימתה זויפה. לשיטת הנתבעת 3 למשפחה היו נכסי מקרקעין רבים שנוהלו על ידי אחיה ולא הייתה מודעת לדברים הקשורים בנכס. מכל מקום עומדת הנתבעת 3 על טענת ההתיישנות, לכך שמדובר בפועל בתביעה לאכיפת חוזה שנחתם כטענת התובע לפני שלושים שנה, ובכך מצטרפת לבקשת הנתבע 1. לשיטת הנתבעת 3 אין לה ידיעה על השתלשלות הדברים והיא אף טוענת שלא עמדה מעולם בכול משא ומתן עם התובע ולפיכך טענה שיש לדחות התביעה וכאמור, בראש טענותיה טענת ההתיישנות.

10.
התובע השיב לתגובות הנתבעים. לתובע טענות כנגד גרסאותיהם תוך הפניות והדגשות לקשיים כטענתו בגרסה העובדתית שעולה מטענותיהם. כך למשל טוען התובע כי הנתבע 1 שהינו עורך דין שטיפל בעסקה לא רשם הערת אזהרה לטובת התובע, והדבר מחזק את עמדתו ולפיה שיטת הנתבעים תביא לכך ש"חוטא יצא נשכר". אלא שמצאתי שלא להרחיב יתר על המידה בטענות אלו של התובע שכן השאלה הרלבנטית מתייחסת לטענת ההתיישנות והאם זו עולה מכתב התביעה כפי שהגיש התובע וזאת כטענתם של הנתבעים. לשיטת התובע, נוהל במשך שנים רבות מו"מ שהנושא היחיד בו היה כיצד לרשום את הנכס בתשלום מסים מינימלי. התובע טוען שלא יכול להיות מצב שבו בית המשפט ייתן ידו להתנהלות הנתבעים אשר כל שמבקשים הינו להוציא ממנו כספים נוספים על אלו שכבר שילם.
לסיכום טוען התובע שאין ענייננו במקרה קיצוני שבו סיכויי התובע כל כך נמוכים שעל בית המשפט לסלק את התביעה שהוגשה בפני
ו על הסף.



11.
כאן יש להעיר כי מלכתחילה, התיק טופל בידי מותב אחר שקבע דיון בפני
ו. מאוחר יותר ובטרם הדיון, התיק נותב לטיפולי. כעולה מהחלטת 12.9.17, סברתי שניתן להכריע בתיק ללא דיון ועל בסיס הטענות שעלו בתגובות הצדדים, תוך שקבעתי כי הצדדים יהיו רשאים להשלים טענות בכתב במקום דיון ושהצדדים יוכלו להודיע האם אכן יש צורך בדיון. לאור בקשת התובע, ראו החלטת 22.10.17, אפשרתי השלמת טיעון ונקבע דיון. יחד עם זאת, כפי שפורט בהחלטה מיום 6.12.17 בבקשה 23, לאור התנגדות הנתבעים, לא התאפשרה הרחבת חזית לטענות שלא הועלו בכתבי הטענות המקוריים, כך למשל, לא אפשרתי תוספת ראיות כמו הקלטות שביצע התובע ולא אפשרתי בקשה להליכים מקדמיים בהם ביקש התובע סעדים לקבלת ראיות, כמו דפי חשבון בנק של הנתבעים. במיוחד הודגש כי השלמת הטיעון לדיון שנקבע לבקשת התובע, הינה השלמת טענות משפטיות.

12.
במועד הדיון טען התובע טענות כדוגמת הטענה ולפיה בעסקת המקרקעין הייתה "נאמנות קונסטרוקטיבית" של הנתבעים כלפיו, אלא שלנוכח עמדות הנתבעים שעמדו על טענתם שאין הצדקה להרחבת חזית המחלוקת, לא אפשרתי את הטענה האמורה. במועד הדיון טען ב"כ התובע טענה חדשה ולפיה רק בשנת 1995 נולדה עילת התביעה שכן רק אז הבין התובע כי לא מתכוונים לקיים את ההסכם שנחתם עימו, אלא שהנתבעים עמדו אף כאן על התנגדותם להרחבת חזית ושעד לדיון שנקבע, בכול כתבי הטענות, לא נטענה טענה זו וקיבלתי טענתם כך שהשלמת הטיעון התייחסה כהשלמה של טיעונים משפטיים לטענות הקיימות בלבד.

13.
הערה נוספת הינה הדרך הדיונית בה הוגשה התובענה, בקשה לפי תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ולפיה ביקש התובע לאכוף את ההסכם בדרך של מינוי כונס נכסים לנכס. כאשר עסקינן בנכס שאפילו לשיטת התובע, יש מחלוקת הקשורה לעסקת רכישתו, שהרי כשיטתו מתנהל מו"מ שנים רבות לצורך השלמת העסקה, מן הדין היה שהתובע יגיש תביעה הנוגעת לאכיפת ההסכם ולא נקיטה בדרך חלופית השמורה למקרים חריגים בלבד, מקרים בהם אין מחלוקת על תקפות ההסכם, כך שמצאתי ממש בטענות הנתבעים בדבר הדרך הדיונית שננקטה.

14.
לגוף טענת הסף שטענו הנתבעים, מצאתי שיש ממש בה ושהתביעה התיישנה. כידוע, בהתאם לסע' 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, ההתיישנות במקרקעין שעברו הסדר הינה 25 שנה. כטענת הנתבעים, נקבע מועד לביצוע החיובים לפי ההסכם שבין הצדדים, בסע' 7 להסכם שזו לשונו:

"המוכר מתחייב לחתום על כל המסמכים הדרושים לשם ביצוע העברת הנכס על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין לא יאוחר מה – 31.12.86 וזאת בכפוף לתשלום המלא והסופי של מחיר הנכס כנקוב בסעיפים 4-5 לחוזה זה, ובהתחשב בעובדה שהקונה הינו קטין יטפל עורך דינו של הקונה בביצוע הרישום"


15.
ניתן ללמוד מסע' 7 להסכם בראש ובראשונה כי המועד לביצוע ההתחייבות הרלבנטית לפי ההסכם נקבע, לא היה תלוי בכול טענה אחרת ולא בכול ענין אחר למעט ביצוע מלוא התשלום. סע' 4 להסכם התייחס לתשלומים לפי מועדים שונים בחודשיים יולי אוגוסט וספטמבר 1986, כאשר לשיטת התובע התשלומים שולמו במועדם. סע' 7 להסכם האמור התייחס לכך שמי שיטפל בהעברת הנכס על שם הקונה יהיה עו"ד מטעם הקונה (התובע), כלומר צודק הנתבע 1 שהדבר לפי ההסכם לא הוטל עליו. בכפוף לתשלום התמורה, נקבע זמן סופי לביצוע התחייבויות המוכרים בעסקה שהינו 31.12.86.

16.
חשבון פשוט מעלה כי לאור העובדה ולפיה מדובר במקרקעין שעברו הסדר, (כעולה מנסח הרישום שצורף ולפיו מדובר בנסח מפנקס הזכויות בלשכת רישום המקרקעין), המועד האחרון לדרישת אכיפת ההתחייבות החוזית האמורה בטרם תחולת ההתיישנות על דרישה שכזו הינו 30.12.2011. מכיוון שהתביעה הוגשה ביום 5.12.16, כלומר כחמש שנים לאחר המועד האחרון האפשרי לדרוש את אכיפת ההתחייבות האמורה בהינתן התיישנות של 25 שנה, התביעה התיישנה.

17.
לתובע טענות ולפיהן קבלת טענת ההתיישנות תביא לחוסר צדק, וכטענתו, "חוטא יצא נשכר", ושתחסם זכות הגישה שלו לקבלת סעד למרות ראיות טובות להוכחת התביעה לגופה, רק בשל קבלת טענת ההתיישנות. אלא שטענת ההתיישנות הינה זכות לגיטימית של הנתבעים ולא מצאתי כי ניתן למנוע מהם להעלות טענה זו. שוכנעתי כי הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם ולפיו מכתב התביעה ונספחיה ניתן ללמוד על התיישנות התביעה ושלאור כך יש לדחותה על הסף.

לפיכך מתקבלת טענת הסף שהגישו הנתבעים ולפיה התביעה התיישנה. לפיכך התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך 24,000 ₪, (שליש מסכום זה לכל אחד מהנתבעים).

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתן היום,
ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.











א בית משפט מחוזי 7592-12/16 אריה בוריסי נ' אברהם יחזקאל קרטין, שמואל קרטין, הדסה ויזל (פורסם ב-ֽ 15/04/2018)