פסקי דין על מרואן נאצר | פסקי דין על שאדי נאצר | פסקי דין על אבי אלון ואח' |

6206/05 בשפ     21/08/2005




בשפ 6206/05 מרואן נאצר,שאדי נאצר,אבי אלון ואח' נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 6206/05
בש"פ 6239/05

בפני
:
כבוד השופטת מ' נאור
העוררים בבש"פ 6206/05:
1. מרואן נאצר
2. שאדי נאצר
3. אבי אלון

4. ראיד סולטאן

העורר בבש"פ 6239/05:
חנניה אזולאי
נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.6.05 בתיק ב"ש 91525/05 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' אהד

תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז תשס"ה (31.7.05)

בשם העוררים עו"ד אביגדור פלדמן
, עו"ד מירי הרט

בבש"פ 6206/05:

בשם העורר בבש"פ 6239/05: עו"ד ירון ברזילי

בשם המשיבה: עו"ד מעיין בן ארי
, עו"ד אורית גולדמן,
עו"ד רם נאור
, עו"ד אביב שרון
החלטה


שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים נגדם.

לשם הנוחות יקראו העוררים בשמותיהם, או כסיווגם בכתב האישום:
בבש"פ 6206/05 -
נאשם 1 (מרואן נאצר
) הוא העורר 1.
נאשם 3 (שאדי נאצר
) הוא העורר 2.
נאשם 4 (אבי אלון) הוא העורר 3.
נאשם 5 (ראיד סולטאן) הוא העורר 4.
בבש"פ 6239/05 -

נאשם 2 (חנניה אזולאי) הוא העורר.

כתב האישום

1. נגד חמשת הנאשמים (ונגד חמישה נאשמים נוספים ושלוש חברות) הוגש כתב אישום ארוך ומורכב. לכתב האישום שני חלקים עיקריים:

א. החלק הראשון, ברובו, מתייחס לעבירות כלכליות: אישום 1 עוסק בחברות בארגון פשיעה; אישומים 2- 4 עוסקים בעבירות מע"מ ומס הכנסה; אישומים 5- 6 עוסקים בעבירות של הלבנת הון.

ב. החלק השני מתייחס לעבירות נגד חייבים. אישומים 16-7 עוסקים בעבירות שונות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977 ובהן עבירות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות, כפי שעוד יפורט.

2. לפי הנטען בכתב האישום, פעלו הנאשמים במסגרת ארגון פשיעה (להלן: הארגון) באופן מאורגן, היררכי ושיטתי במשך כארבע שנים. נאשם 1 עמד בראש הארגון. נאשמים 2, 3 ו-4 היו "מנהלים, מארגנים ומכווני הפעילות בארגון". נאשם 5 היה חבר בארגון. הארגון פעל, בין השאר, להנפקת חשבוניות מס כוזבות, מתן הלוואות בשוק האפור ופריטת שיקים בנכיון עמלה לגופים ואנשים שונים. חלק מחשבוניות המס הכוזבות שימשו להתחמקות מתשלום מס מצד הנאשמים עצמם וחלק להתחמקות מתשלום מס מצד אחרים. סך חשבוניות המס הכוזבות, כך נטען, מגיע לכדי 84 מליון ש"ח לפחות; מתוכו, סך המס שלא דווח מגיע לכדי 12 מליון שקלים לפחות. את הכספים שהרוויח הארגון מההלוואות ומפריטת השיקים הפקידו הנאשמים בחשבונות בנק פרטיים שלהם (למעט של נאשם 2), כדי להסוות את מקורם - ובכך הם הלבינו הון.

כאמור, כתב האישום כולל גם אישומים שעניינם אלימות. לפי הנטען בכתב האישום, נהגו הנאשמים להפעיל סנקציות אלימות נגד בעלי חוב שלא עמדו בהתחייבויותיהם לנאשמים, וזאת "כחלק מפעילות הארגון ולשם קידום מטרותיו". במסגרת זו מיוחסים לנאשמים מעשי איומים, אלימות פיזית, וירי לעבר בית החייבים במספר הזדמנויות. כך למשל, באירוע אחד (אישום מס' 7) הורה נאשם 1 לאחרים לירות לעבר בית דודו של אדם אשר היה חייב לו כספים; הירי היה בנוכחותו של נאשם 5. באירוע שני (אישום מס' 8) איים נאשם 1 על אדם אשר מסר לנאשמים 1 ו-3 שיקים תמורת מזומנים, והשיקים לא כובדו; נאשמים 1 ו-3 ירו לעבר ביתו, ונאשם 3 אף ירה לעבר החייב עצמו עת נסע ברכבו וניסה להכניס את החייב בכוח לרכב, תוך שהוא מאיים עליו כי יהרגו. באירוע שלישי (אישום מס' 9), היכו הנאשמים 1, 4 ו-5 אדם שחייב להם כספים על ידי שימוש במקלות, כאשר נאשם 1 אף איים על החייב, ואמר לו "כדאי לך להתאבד או למות". לאחר ימים ספורים שם החייב קץ לנפשו. באירוע רביעי (אישום מס' 11) היכו נאשמים 1 ו-3 אדם שהיה חייב להם כספים ונאשם 5 סחט אותו באיומים. האירוע החמישי (אישום מס' 12) כלל ירי לעבר ביתו של חייב וסחיטתו על ידי הנאשם 1. באירוע שישי (אישום מס' 14) הכה נאשם 3 חייב, ויחד עם נאשמים 1, 2 ו-4 איים על חייו. באירוע שביעי (אישום מס' 15) היכו נאשמים 1, 3 ו-5 חייב ובאירוע שמיני (אישום מס' 16) נאשמים 3 ו-5 סחטו וחטפו חייב.

3. העוררים הואשמו בשורה של עבירות על חוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה), עבירות על חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: חוק המע"מ), עבירות לפי פקודת מס הכנסה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה) ועבירות על חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפי הפירוט כדלקמן:

נאשם 1 הואשם בעבירות ניהול ארגון פשיעה, סחיטה בכוח, חיטה באיומים, נשיאת נשק והובלתו, ירי באיזור מגורים, היזק בזדון, חלה בכוונה מחמירה, שידול להתאבדות, תקיפה בנסיבות מחמירות, 486 עבירות לפי חוק מע"מ, 18 עבירות לפי פקודת מס הכנסה, 3 עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. נאשם 2 הואשם בעבירות ניהול ארגון פשיעה, סחיטה באיומים, 486 עבירות לפי חוק מע"מ, 18 עבירות לפי פקודת מס הכנסה ועבירה לפי חוק איסור הלבנת הון. נאשם 3 הואשם בעבירות ניהול ארגון פשיעה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נשיאת נשק והובלתו, ירי באיזור מגורים, תקיפה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם סחיטה 486 עבירות לפי חוק מע"מ, 18 עבירות לפי פקודת מס הכנסה ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. נאשם 4 הואשם בעבירות ניהול ארגון פשיעה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, שידול להתאבדות, תקיפה בנסיבות מחמירות, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. נאשם 5 הואשם בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נשיאת נשק והובלתו, ירי באיזור מגורים, היזק בזדון, חבלה בכוונה מחמירה, שידול להתאבדות, תקיפה בנסיבות מחמירות וחטיפה לשם סחיטה.

4. להשלמת התמונה יצויין, כי כתב האישום מתבסס על עדויותיהם של שני עדי מדינה - עבד עבדל-חי (להלן: עבד) ותומר טישלר (להלן: טישלר). עבד הוא חבר בארגון (ולכן גם שותף לביצוע עבירות) אשר שימש כסוכן משטרתי מוסווה החל מסוף שנת 2004 ועד סמוך להגשת כתב האישום נגד הנאשמים. הוא סיפק לארגון חשבוניות פיקטיביות, אך לא הועמד לדין, שכן הודעותיו במשטרה היוו כאמור חלק ממארג הראיות נגד הנאשמים. עבד היה שותף בעצמו למספר מקרי אלימות שפורטו בכתב האישום. הוא הצטרף לצד המשטרה לאחר שנאשם 1 איים עליו. טישלר היה שותף של אדם אחר (שאיננו נאשם – אבי מורן), שהיה חייב כספים לנאשם 4. נאשמים 1-4 איימו על טישלר ועל אותו אדם; נאשמים 3 ו-7 התקיפו את טישלר בסניף אורנג' בכפר סבא. התקיפה צולמה במצלמות אבטחה שהוצבו במקום, כפי שמפורט באישום 14. עוד נתבסס כתב האישום על האזנות סתר שבוצעו בחברת "נאצר את אלון" שבבעלותם של נאשמים 1 ו-4 (נאשמת 11), תדפיסי חשבונות בנקים, תלונות של מתלוננים וראיות נוספות אליהן אתייחס להלן.

ההליכים המשפטיים הקודמים

5. ביום 19.6.2005 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) לעצור את הנאשמים בפני
נו עד תום ההליכים. נאשמים 10-6 שוחררו, בהסכמת המדינה, לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה עליהן ניתן להשתית את המעצר. באשר לעילת המעצר, נקבע כי מעשיהם של הנאשמים במסגרת ארגון פשיעה באופן שכולל מעשי אלימות, לצד עברם הפלילי של חלק מהנאשמים, מקים את עילת המסוכנות. נקבע, כי בנסיבות אלה אין מקום לשחרר את הנאשמים לחלופת מעצר, והיא אף לא נבחנה כלל.

בסוגיית הראיות לכאורה קבע בית המשפט:

"לאחר שמיעת טענות הצדדים וכן לאחר עיון בתיק החקירה, מצאתי כי יש באלה כדי לבסס תשתית ראייתית נגד [העוררים בפני
– מ"נ] באשר למיוחס להם בכתב האישום... טענותיו של ב"כ [הנאשמים 1, 3-5] לענין העדר קיומו של הארגון, דינן להדחות. כך גם כל טענותיו של ב"כ [הנאשם 2] לענין אי היותו מנהל בארגון הפשע. [נאשם 1] משמש כראש ארגון הפשע. לידו מנהלים [נאשמים 2 ו- 3]. כך עולה מעדות עד המדינה עבד אל חי, המתאר את שיטת הפצת חשבוניות המס.... לסיכום, מצאתי שלא להאריך. קיימות ראיות לכאורה רבות היקף בהודעות עדי המדינה, המתלוננים, בעלי החברות, שיש בהן כדי להרשיע את [הנאשמים] בעבירות המיוחסות להן על פי הלכת זאדה... היותו של מנהל בארגון פשע נלמדת מתוך המעמד שהוא תופס עצמו בארגון, מעמד שנרכש לאור מעורבותו בכל תחומי הארגון, היקף עסקיו, היקף עיסוקיו, הפעלת הארגון, ההוראות הניתנות ממנו אל מנהלים אחרים ו"חיילי" הארגון, ולאור תפיסת האחרים אותו בארגון, בין אם אלה הינם "חייליו", בין אם אלה מתלוננים/חייבים... מתוך כלל הראיות בתיק, מצאתי קיומן של ראיות לכאורה, כי [נאשם 1] הוא מנהל בכיר בארגון הפשע, [נאשמים 2, 3 ו-4] מנהלים נוספים וכולם פועלים בתוך הארגון".

בסוגיית עילת המעצר קבע בית המשפט:

"לפנינו עילת מעצר סטטוטורית בשל העבירות בנשק, עבירות התקיפה וחומרת העבירות. היותם של הנאשמים חלק מארגון הפשיעה, מי כמנהל, מי כחייל, תקופת פעילות הארגון המשתרעת על פני מספר שנים, שיטת גביית חוב בדרך אלימה ועברם הפלילי של הנאשמים (חלק מהם), מלמד על מסוכנותם... נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על מעצרם של הנאשמים 1, 2, 3, 4 ו- 5 עד תום ההליכים".

על החלטה זו הוגשו העררים שבפני
.

6. להשלמת התמונה יצויין, כי ביום 23.6.2005 דחה בית המשפט המחוזי (בהרכב השופטים אופיר-תום, סוקולוב ושנלר) מספר טענות מקדמיות שהועלו על-ידי הנאשמים, החוסות כולן תחת הטענה הכוללת, לפיה, אין עובדותיו של כתב האישום מגלות אשמה כלפי הנאשמים, בכל הנוגע לחוק ארגוני הפשיעה. לטענת עו"ד פלדמן לא התקיים המאפיין הנדרש ל"שדרוג" כתב האישום מעבירות של מבצעים בצוותא גרידא לעבירת ניהול ארגון פשיעה, כגון גבייה אלימה של חובות כדבר שבשגרה ולאורך זמן או עיסוק יומיומי ושיטתי במעשי פשע. בית המשפט המחוזי קבע:

"המסקנה מן האמור היא, כי לא זה המקום ולא זה הזמן, לקביעת מעמדם של הנאשמים 1 ו-2 בארגון הפשיעה נשוא כתב האישום שבפני
נו, לצורך החלת סעיף 2 לחוק ארגוני פשיעה, עליהם. מעמדם בארגון, או העדר בסיס למעמד כאמור, יוכלו להתברר רק לאחר שמיעת הראיות בתיק, ועמידה על הפונקציות שמילאו בפועל, ולא מתוך עובדותיו של כתב האישום, המזכיר את אלה בקצה המזלג בלבד... אין לקבל טענותיהם הטרומיות של באי כח הנאשמים, בדבר הפסול שנפל לשיטתם בכתב האישום, בשל העדר בסיס בעובדותיו להקמת העבירות המיוחסות בו לנאשמים, בכל הנוגע להשתייכותם לארגון פשיעה ולפעילותם העבריינית במסגרתו... התמונה, ככלל, היא לדעתנו תמונה מורכבת של העשייה שהתפרשה כאמור בתחומי העבריינות השונים, כאשר האלימות מהווה מרכיב מרכזי בה. כל אלה, בשילובם יחדיו, די בהם כדי להעמיד לכאורה, תמונת פעילות של ארגון פשיעה, בעל היררכיה, שיטת עבודה, חלוקת תפקידים והפעלת סנקציות; הכל, בהתאם להגדרת "ארגון פשיעה" בחוק ... איננו רואים, לפיכך, להיעתר לבקשת ב"כ ההגנה 'לעקור' מכתב האישום את הסעיפים הדנים בעבירות הקשורות לארגון הפשיעה, ולהעביר התיק, בעקבות כך, לדיון בפני
דן יחיד, או לבית משפט השלום, כמוצע. הבקשה נדחית".

7. קבעתי תחילה דיון בעל-פה בעררים, וציינתי, תוך שאני מקבלת את אחת מטענות העוררים, כי החלטתה של הערכאה הראשונה בענין מעצרם של הנאשמים איננה מפרטת די הצורך, לגבי כל אחד מהמעורבים בנפרד, קיום לכאורה של יסודות העבירות המיוחסות לו. אי לכך, הוריתי בהסכמה על הגשת סיכומים בכתב. לאחר הגשת הסיכומים, ולבקשת עו"ד פלדמן ובהסכמת הצדדים, הוריתי על דיון נוסף במעמד הצדדים.

תמצית טענות הצדדים ותחימת גדר המחלוקת

8. באשר לעבירות הכלכליות (חשבוניות מס פיקטיביות, הלבנת הון, אי תשלום מס), לא חולקים נאשמים 1, 3- 5 על קיומן של ראיות לכאורה, לרבות ראיות "סיוע", הנלמדות הן מהודעותיהם של עדי המדינה אשר מסייעות זו לזו והן מעדויות האנשים שקיבלו ועשו שימוש בחשבוניות הפיקטיביות. אולם, לטענתם, אין די בכך כדי להצדיק את מעצרם עד תום ההליכים.

9. באשר לעבירות האלימות חולקים נאשמים 1, 5-3 על קיומן של ראיות לכאורה. טענתם המשפטית היא כי בשלב זה, של מעצר עד תום ההליכים, נדרשת התביעה להוכיח תוספת ראייתית מסוג "סיוע" להודעותיו של עד המדינה, באופן שיסבך או יפליל את הנאשמים. בענייננו, כך הטענה, סיוע כזה אינו קיים, ודרישת הראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים לא מתקיימת. עוד נטען נגד מהימנותו של עד המדינה עבד, הוא עד המפתח במרבית אישומי האלימות, כך שאין בהודעותיו כדי להצביע על הפעלת אלימות כשיטה ונוהג. לחילופין נטען, כי אף אם ישנן ראיות לכאורה, יש לבחון את עילת המעצר לגבי כל אחד מהם בנפרד.

10. נאשם 2 חולק אף הוא על קיומן של ראיות לכאורה בעבירות אלימות ולהיותו מנהל בארגון פשיעה. בהקשר זה, חולק הוא על הקריטריונים שקבע בית המשפט המחוזי בהגדירו "מנהל בארגון פשיעה" ועל יישומם לגבי הנאשם. לטענתו, היה הנאשם 2 רק "חייל" בארגון עת ביצע את עבירות הכלכליות המיוחסות לו (באשר אליהן לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה). לחילופין נטען, כי אף אם ישנן ראיות לכאורה, מסוכנותו חמורה פחות מעניינם של הנאשמים האחרים בפרשה ששוחררו בתנאים מגבילים (נאשמים 10-6), כמו גם מעניינם של העוררים בפני
, שהואשמו בעבירות אלימות חמורות משלו. עברו הפלילי, כך נטען, הינו "מינורי ביותר". הוא מדגיש, כי האישומים הנוכחיים העיקריים שלו הינם בעבירות כלכליות. לכן, מבקש הוא כי אורה בעניינו על בחינת חלופת מעצר.

11. המדינה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת, בפירוט, כי הוכיחה קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל נאשם בנפרד, לרבות תוספות ראייתיות מסוג "סיוע" להודעותיהם של עדי המדינה.

12. לאחר בחינת המסמכים שהונחו בפני
והטיעונים הגעתי למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה – במידה הנדרשת בשלב זה – בעבירות האלימות לגבי כל חמשת העוררים. לצורך קביעה זו יש לעיין בתחילה בנפרד בסוגיית הסיוע, אליה אין התייחסות בהחלטת הערכאה הראשונה. סוגית הסיוע מתעוררת כיוון שבענייננו ישנם, כאמור, שני עדי מדינה.

סוגיית הסיוע לעדות עד מדינה בשלב המעצר עד תום ההליכים

13. הראיות המרכזיות, אם כי לא היחידות, הן עדויותיהם של טישלר ועבד. פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובעת, בסעיף 54א(א), כי הרשעת נאשם על סמך עדות יחידה של עד מדינה טעונה סיוע:

54א. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי

(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה.

יישום סעיף 54א לפקודת הראיות לעובדות המקרה שבפני
נו מעורר שאלה, האם נדרשת תוספת ראייתית בעת בחינת הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים, ואם כן, מהי התוספת הראייתית הנדרשת? שאלה זו לא נדונה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

14. הצגתי לנציגי המדינה שאלה זו וביקשתי לדעת מה עמדת התביעה: בסיכום בכתב ובישיבה השניה שהתקיימה על פה, ביקשו נציגי המדינה, על דעת פרקליט המדינה, לאמץ דברים שנקבעו על-ידי השופטת ביניש, לפיהם על המדינה להציג סיוע לכאורי וברמה הנדרשת בשלב זה של ההליכים:

"חלקי עם אלה הסבורים כי נדרש סיוע לעדותו של עד מדינה, גם בשלב המעצר. אולם, סיוע זה הוא לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים" (בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מ"י, פ"ד נא (1) 415, 421ז).

ברוח דומה, קבעה השופטת חיות:

"כשלעצמי אני סבורה כי גם בשלב הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים יכול וצריך בית-המשפט לבחון ברמה הלכאורית את שאלת קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע מקום שבו נדרשת תוספת זו לצורך הרשעתו של הנאשם" (בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מ"י, פ"ד נח (3) 775, 779; כן ראו עמדת השופטת שטרסברג-כהן ב-בש"פ 7194/97 כהן נ' מ"י, פ"ד נא (5) 403, 409ו).

15. קיימת בפסיקת בית משפט זה גם דעה אחרת, ולפיה שאלת קיומה של התוספת הראייתית צריכה להתעורר רק בשלב הכרעת הדין. לפי גישה זו, הסיוע הנדרש יכול להימצא בפרשת ההגנה, וכן לצמוח מבחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפט, ולכן אין לבחון את קיומם כבר בשלב הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים. כך, למשל, השופט קדמי:

"דעתי עם אלה הסוברים, שהשלב שבו יש לבחון אם קיימת ראיית סיוע הוא שלב הכרעת הדין, וכי בשלבים המוקדמים של מעצר עד תום ההליכים וסיום פרשת התביעה - שאלה זו אינה מתעוררת כלל. 'סיוע', כאמור, יכול שיימצא בפרשת ההגנה ואפשר שיצמח מבחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפט, ודי - לשיטתי - בשניים אלה, כדי לתמוך בגישה האמורה" (בש"פ 4811/97 משה נ' מ"י, פ"ד נא (3) 817, 823).

וכך גם השופט חשין:

"אכן, נתגלעו חילוקי דעות בין שופטים בבית המשפט העליון בשאלה אם סיוע (וכמו 'דבר לחיזוק' ודבר-מה נוסף') הנדרש כתנאי על-פי-חוק להרשעתו של נאשם, כוחו עימו אף לשלב של מעצר עד תום ההליכים; או שמא זה לעצמו וזה לעצמו, ואין בדרישת סיוע להרשעה בסופם-של-הליכים כדי לאצול על שלב ההליכים של מעצר עד תום ההליכים. מקצת מן השופטים סוברים כך, מקצת מן השופטים סוברים אחרת, והכרע לשאלה לא נמצא... מטעמים שלא אפרט עתה נוטה אני לדיעה המחמירה, לאמור, כי גם אם נדרש סיוע לסיומם של הליכים, אין נדרש סיוע בשלב זה של ההליכים. אולם אין צורך כי אתפקד לעת הזו במחנה זה או במחנה אחר, הואיל ובנסיבות העניין דומני שיש בידי התביעה תשתית ראויה אף לסיוע" (בש"פ 2311/94 מוסרתי נ' מ"י (לא פורסם)).
השופט חשין חזר על עמדה זו גם ב-בש"פ 2565/01 מ"י נ' קובי (לא פורסם):

"אוסיף בדרך אגב, כי לדעתי אין מקום לדרוש הוכחתו של סיוע בשלב זה של ההליכים, הגם שנאשם בעבירה בגופו של קטין אשר אינו מעיד בבית-משפט לא יורשע אלא בצירוף סיוע".

16. אין צורך להאריך מעבר לאמור, לאור הסכמתה של המדינה, שיש לאמץ את דברי השופטת ביניש בפרשת אנג'ל, שהובאו לעיל, של צורך בסיוע "לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים". דהיינו, הסיוע לצורך שלב המעצר אינו חייב להגיע לרמה של סיוע הנדרש לצורך הרשעה, שכן הבדיקה היא לכאורית בלבד (ראו והשוו: דברי השופטת שטרסברג-כהן ב- בש"פ 7194/97 כהן נ' מ"י, פ"ד נא (5) 403; דברי השופט ג'ובראן ב-בש"פ 141/05 בוגנים נ' מ"י (טרם פורסם)).

17. מן הכלל אל הפרט: כזכור, בראיות בענייננו ישנן עדויות של שני עדי מדינה. דעתי היא כי עדות טישלר מהווה סיוע לעדות עבד, שכן עדותו של עד מדינה אחד יכולה להוות סיוע לעדותו של עד מדינה אחר. ולהיפך, עדות עבד מהווה סיוע לעדות טישלר באשר לתקיפתו של טישלר - שנקלטה במצלמות הביטחון - במרכז השירות של אורנג' (אישום מס' 14). כפי שציינה השופטת שטרסברג-כהן ב-בש"פ 7194/97 כהן נ' מ"י, פ"ד נא (5) 403, בע' 409:

"עד מדינה יכול לשמש מסייע לעד מדינה אחר כמו כל שותף לעבירה לשותפו (ע"פ 765/84 יוסף נ' מ"י, פ"ד לט (2) 673) בשני המקרים על בית-המשפט לנהוג בזהירות מרבית ולעמוד על המשמר תוך מודעות לכך שמדובר בעדי מדינה על כל הפגמים העלולים ליפול בעדויותיהם מחמת מעמדם. אין עדותו של האחד חייבת להתייחס למקטע אחר של המסכת העובדתית ויכול כל אחד לסייע לחברו גם אם דבריו נאמרים לגבי אותו מקטע או לגבי אותם מקטעים עצמם ובלבד שהעדות המסייעת נובעת ממקור עצמאי. בכדי שראיה תשמש 'סיוע' עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות: האחת, עליה לבוא ממקור עצמאי ונפרד, ביחס לעדות הטעונה סיוע. השניה, עליה לסבך, או לפחות להיות נוטה לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נושא האישום, ושלישית, עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים (ע"פ 146/81, 188 אל סנע נ' מ"י, פ"ד לו (2) 500). אולם, ראיית הסיוע אינה חייבת להיות ראיה אחת ויחידה העונה על שלוש דרישות אלו, אלא יכולה היא להיות מורכבת ממקבץ של ראיות העונות יחד על דרישות אלו (י' קדמי, על הראיות (כרך א, תשנ"א), בעמ' 132 – 142). ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נושא האישום, ודי לה אם מתייחסת לפרט מהותי אחד. באופן דומה, אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת, ודי לה אם היא תתייחס לאחת – או לאחדות – מהן, ובלבד שתהא זו, בנסיבות העניין, עובדה מהותית. וכך סוכמה ההלכה בע"פ 258/83 מ"י נ' אהרוני וערעור שכנגד, פ"ד מ (1) 617, בעמ' 629: 'כידוע, אין צורך בסיוע לכל פרט ופרט בעדות (ע"פ 35/57...), שכן ראיית הסיוע אינה נדרשת 'לכל אורך החזית' (ע"פ 67/61...)'".
18. ודוק: הסיוע ההדדי של עדויות עדי המדינה זו לזו הוא באשר לדרך הפעולה והשיטה בה פעלו העוררים בעבירות האלימות, והיא גבייה אלימה של חובות החייבים לארגון:

"ניתן אף ללמוד מן הסיוע לאישום השני גם על האישום הראשון, באשר מדובר בעבירות מאותו סוג, שלהן מכנה משותף המלכד אותן למסכת אחת. העיסוק בנשק, איסופו לצורך ביצוע מעשי עבריינות, יש בו כדי להראות, כי ייתכן שקיים סיוע גם לאישום הראשון" (בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מ"י, פ"ד מה (3) 50, 56).

וכבר נקבע, כי די בעדות מסייעת ביחס לאחד מתוך מעשי העבירה, כאשר הנאשם ביצע מספר עבירות מאותו סוג:

"יש להבחין היטב בין שני כללים שונים: כפי שהזכרנו לעיל, חייבת העדות המסייעת להתיחס לכל אחד מהנאשמים בנפרד, אך לעומת זאת אין העדות המסייעת חייבת לכסות כל אחת מכמה עבירות דומות המיוחסות לאותו נאשם. אם מוסר העד, שעדותו טעונה סיוע, שהוא ביצע מספר עבירות מאותו סוג ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש באופן גורף לקיום הקשר הפלילי עם אותו עד, אזי מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד או לאחדים מתוך אותם מעשי עבירה, כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם" (ע"פ 242/85 חזן נ' מ"י, פ"ד מא (1) 512, 519, מפי השופט בך).

19. סיכומם של דברים: כיוון שעבירות האלימות המיוחסות לעוררים בפני
הן "מסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות", הרי שדי בכך בסיוע ההדדי של עדויות עדי המדינה זו לזו (ביחס לחלק מהאישומים ולחלק ממעשי העבירה) כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה גם בקשר לחוליות האחיות המרכיבות את המסכת הכוללת:

"כידוע, במקום שמדובר במסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות, שכל אחת מהן מהווה, כשלעצמה, פרשייה 'עצמאית' - אך עם זאת קשורה לפרשיות האחרות - די ב'סיוע' לפרשייה אחת, כדי לבסס הרשעה גם בקשר לחוליות האחיות המרכיבות את המסכת הכוללת... במקרה דנן, משקפות שלוש הפרשיות של הברחות הסמים מקולומביה לבלגיה - כמפורט בשלושת אישומי הסמים שבהם הורשע המערער - מסכת אחת של מעלליה של קבוצה בראשותו ובניהולו של המערער, ודי ב'סיוע' שנמצא לגירסתו של שמש בקשר לפרשיית 300 הק"ג, כדי לבסס את הרשעת המערער בפרשיות ההברחה האחרות" (ע"פ 2801/95 קורקין נ' מ"י, פ"ד נב (1) 791, בע' 812-813, מפי השופט בך).

וכן:

"הלכה היא, שכאשר עד המדינה, שעדותו טעונה סיוע, מספר על ביצוע מספר עבירות ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש לאלה באופן גורף, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד מאותם מעשי עבירה כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם (ע"פ 242/85 חזן נ' מ"י, פ"ד מ"א (1) 512, בעמ' 519 מול אות השוליים ב). יש לזכור, שכל מטרת הסיוע היא לחזק, בראיה עצמאית, את אמונו של בית המשפט בעדותו של עד המדינה. מטרה זו מושגת גם כאשר נמצא סיוע לאחד הנדבכים שבגירסתו של עד המדינה, שכן סיוע כזה יש בו כדי ללמד על אמיתות הגירסה כולה, שהיא מיקשה אחת (ע"פ 647/84 ,632/83 הרוש נ' מ"י, פ"ד ל"ט (1) 253)." (בש"פ 70/90 צדוק נ' מ"י, פ"ד מד (1) 250, 252, מפי השופט מלץ).

שתיקתו של חשוד כמוה כהתכחשות גורפת. בענייננו שתקו הנאשמים בכל הקשור לעבירות האלימות, כפי שעוד יפורט להלן.

20. שתיקת הנאשמים בחקירה מהווה, למיצער, חיזוק לראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים (ראו והשוו: דברי השופט מלץ, ב-בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מ"י, פ"ד מה (3) 50, 54ו; ומנגד, דברי השופט צ' טל, ב-בש"פ 5424/95 עמיר נ' מ"י (לא פורסם)).

בהקשר זה טוענת המדינה, באשר לאישום מס' 14 (שעניינו תקיפתו של עד המדינה טישלר) ולאישומים מס' 11, 15 ו-16 (שעניינם תקיפות של עד המדינה עבד) כי מקום בו עד המדינה הינו מתלונן בעבירת אלימות שבוצעה כלפיו ואינו שותף לה, הרי שהרציונאל העומד בבסיס דרישת הסיוע נחלש. איני רואה צורך להכריע בטענה זו במסגרת הדיון שבפני
(ראו והשוו: ע"פ 475/87 מנדלפרוטס נ' מ"י, פ"ד מג (1) 818, 823-822; בש"פ 2626/91 מ"י נ' אלמליח, פ"ד מה (3) 613, 616; ע"פ 385/87 תלאוי נ' מ"י, פ"ד מב (1) 140).
ראיות לכאורה

21. נוח יהיה לבחון את הטענות בעניין קיומן של ראיות לכאורה, לרבות ראיות סיוע, תחילה בעניינו של מרואן נאצר
(נאשם 1), המואשם באישומים רבים.

נאשם 1

22. עד המדינה טישלר (בהודעה מיום 10.1.2005) סיפר כי משהסתבך בחובות, נאמר לו בישיבה שהתקיימה בין היתר בנוכחות נאשם 2 ונאשם 4, כי עליו לאתר קונים פוטנציאליים שירכשו חשבוניות פיקטיביות ובדרך זו יחזיר חובותיו לנאשם 1. טישלר מסביר כי הסכים לעסקה זו מחוסר ברירה ומתוך חשש מהאיומים עליו:

"למעשה, לא הייתה לי ברירה, כי מצד אחד לא היה לי כסף לשלם להם ומצד שני רציתי כבר לגמור עם האנשים האלה בגלל כל האיומים עלי".

הודעה זו מלמדת על קיומו של קשר כללי בין הפקת החשבוניות הפיקטיביות והלבנת ההון לעבירות האיומים. אך אין בכך כדי להראות קשר ספציפי של איום או אלימות מצד נאשם 1. באשר לשאלה זו - היא השאלה העיקרית שבפני
נו - יש לבחון את ראיות התביעה באשר לעבירות האלימות המיוחסות לנאשם 1.

עבירות האלימות המיוחסות לנאשם 1 מפורטות באישומים מס' 15-7. להלן אתייחס לכל אישום בנפרד.

22. אישום מס' 7 עניינו ירי לעבר ביתו של המתלונן מארבי. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעתו של עבד מיום 25.10.2004. לפי ההודעה, נאשם 1 שלח את עד המדינה עבד ואת נאשם 5, יחד עם אחרים, לעשות "מארב" חמוש למתלונן בביתו, כאשר נאשם 1 ממתין להם בכניסה לכפר. עבד העיד, כי במסגרת המארב ירה הוא על הבית ועל רכבו של המתלונן, שלגביו הוגשה עוד קודם לכן תלונת סרק למשטרה, בטענה כי נגנב מהנאשמים. סיוע להודעה זו נמצא בהודעות המתלונן מיום 21.9.2001 (המסבכת את נאשם 1 ביחס לחוב על הרכב שלו) ומיום 10.11.2001 (עת סיפר כי שמע יריות על רכבו). חיזוק לכך נמצא בעובדה כי האקדח ששימש בירי זה זהה לאקדח ששימש בירי באישום השמיני.

ראיות אלה מסבכות אף את נאשם 5 בעבירת אלימות.

23. אירוע דומה מתואר באישום מס' 8, שעניינו ירי לעבר ביתו של המתלונן אקארט. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעתו של עבד מיום 29.9.2003. לפי ההודעה, נשלחו הפעם נאשמים 3 ו-5 לירות לעבר ביתו של המתלונן. עבד לא השתתף הפעם בירי, ומי שירה בפועל היה נאשם 3. סיוע להודעה זו נמצא בהודעת המתלונן מיום 9.7.2002 בה הוא מספר על חובו לנאשם 1, על כך שנאשם 1 איים עליו כי "אם לא ישלם הוא יוציא לו את הראש" ועל הירי לעבר ביתו. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדויותיהן של שתי נשותיו של המתלונן.

ראיות אלה מסבכות אף את נאשם 3 בעבירות אלימות.

24. אישום מס' 9 עניינו תקיפת גדי בן שטרית ז"ל (להלן : גדי) ושידולו להתאבדות. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעותיו של עבד מיום 16.9.2003 ו- 19.10.2004 אשר במסגרתן מסופר, כי גדי היה חייב כסף לנאשם 1 וכי נאשמים 1 ו - 5 היכו את גדי בביתו של דוד שאבי בכפר סבא. בהודעה מיום 16.9.2003 נמסר כי נאשם 1 ונאשם 5 באו לאיים על גדי בביתו. נאשם 1 צעק לגדי שאם לא יבוא להסדיר את חובו כדאי שיתאבד ואם לא - הוא יהרוג אותו. למחרת בבוקר התקשר נאשם 1 ואמר לעבד: "תכין את עצמך הבן אדם שהיינו אצלו אתמול התאבד". סיוע לאישום זה מצוי בהודעתה של נופר קידר, חברתו של גדי (להלן: נופר) מיום 14.04.2005, שהעידה על הקשיים הכלכליים של גדי שלווה כסף מנאשם 4, ולאחר שנאשם 4 החל לעבוד עם נאשם 1, הפך החוב להיות חובו של נאשם 1. היא העידה כי ראתה את גדי מיד לאחר מעשה האלימות בו, וגדי סיפר לה כי נאשם 1 ואחרים היכו בו מכות נמרצות. הוא היה מאוד מפוחד לאחר האירוע, ולמחרת נמצא תלוי. בחוות דעת פתולוגית, של ד"ר בירטולון לוי מיום 30.7.2002, מתועדות החבלות המופיעות בגופתו של גדי בדומה לתיאורו של עד המדינה.

ראיות אלה מסבכות אף את נאשם 5 בעבירות אלימות. ודוק: לא שוכנעתי כי יש בשיחת הטלפון של נאשם 4 לנופר לאחר התקיפה כדי להוות ראיה לכאורה לאישומו באישום זה, שכן אין בכך כדי להצביע על כך שהיתה לו ידיעה מוקדמת בדבר כוונה להכות את גדי.

25. אישום מס' 10 עניינו סחיטה באיומים של המתלונן עמית פלג בידי נאשם 1. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעתו של המתלונן מיום 19.02.2004, בהן העיד:

"לא היתה לי ברירה. פחדתי מהאיומים והרגשתי שאין ברירה".

דברים אלה מקבלים סיוע בהודעותיהם של עדים אחרים: שמואל מוסיה מיום 05.08.2004; אוהד אחיאל מיום 14.12.2004 ואליהו שפיר יום 27.12.2004, ששמע את המתלונן יוצא מחדר בו שהה נאשם 1 ואומר "אם אני בן ערובה אז אני מתקשר למשטרה". יצויין, כי בא כוחו של נאשם 1 מסכים כי מדובר באווירה כללית של איומים מילוליים, ולמעשה, הסכים עו"ד פלדמן לקיומה של ראיית סיוע לעבירת האיומים בסעיף אישום זה (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 30.5.2005). בכל אלה יש כדי למלא את הפוטנציאל הראייתי הנדרש בשלב זה של ההליכים, ואין מקום להכריע בשלב זה בסתירות הנטענות בין העדויות השונות:

"אכן, קיימות אי התאמות בין העדויות השונות ואף סתירות בין הודעות שונות של אותו העד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. כל אלו יתבררו במשפט עצמו אך לשלב הראיות לכאורה המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה (כן ראו: בש"פ 2270/97 שלומי נ' מ"י (לא פורסם)) [דבריי ב- בש"פ 9400/04 זועבי נ' מ"י (לא פורסם)].

26. אישום מס' 11 עניינו בתקיפתו של עבד במשרדי נאשמת 11. לאישום זה ראיות לכאורה בשתי הודעותיו של עד המדינה עבד מיום 3.2.2005, אשר עניינן אירוע בו הותקף על ידי הנאשמים 1, 3 ו - 5, וכן על הודעתו מיום 27.03.2005 אשר עניינה באירוע בו הותקף על ידי הנאשמים 1 ו - 3.

27. אישום מס' 12 עניינו ירי לעבר המתלונן סמארה. לאישום זה ראיות בדו"ח תשאול של עד המדינה עבד מיום 26.8.2004 וכן בהודעתו מיום 27.3.2005 אשר בהם סיפר, כי בשל חוב אשר היה למתלונן כלפי הנאשם 1, נתבקש על ידי האחרון לקחת אדם בשם איאהב לכוון ביתו של המתלונן ובהגיעם למקום ירה איאהב אל עבר ביתו של המתלונן. לכך יש סיוע בהודעת המתלונן מיום 7.4.2005, בו אמר כי "נלחץ" ע"י נאשם 1. בא כוחו של נאשם 1 טוען כי אין מדובר ב"לחץ" שמשמעו איום, אלא לחץ שמשמעו עידוד המתלונן לסיים בזמן עבודת בניה שהתחייב לעשות עבורו. דין טענה זו להיבחן במשפט עצמו, ולא בשלב זה.

28. אישום מס' 13 עניינו ירי לעבר בית המתלונן סאלח נאצר. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעתו של עד המדינה עבד מיום 16.9.2003, לפיה נאשם 1 שלח אדם בשם קוסאי ואת נאשם 8 לקחת את המתלונן לשדה ולירות לו כדורים בין הרגליים. לאחר מכן, התקשרו לנאשם 1 ואז שיחררו את המתלונן. סיוע לעדות זו מצוי בעדות המתלונן, אשר העיד כך:

"[נאשם 1] עשה לי משהו לא טוב. רצה לעשות לי כיפה אדומה על משהו שטותי... הוא ירה לי בין הרגליים. שלח שניים".

לטענת בא כוחו של נאשם 1, עיון בעדות זו מלמד על סתירה לעדות עד המדינה: לפי עד המדינה, נאשם 1 לא נכח באירוע הירי, בעוד שלפי עדות המתלונן נאשם 1 הוא שירה. המדינה חולקת על כך וטוענת כי אין כל סתירה בין הדברים. כאמור, בשלב זה – הוא שלב בחינת הראיות לכאורה – אין צורך להכריע בשאלת קיומה או היעדרה של סתירה. כפי שקבעתי ב-בש"פ 3417/04 אינוייטוב נ' מ"י (לא פורסם):

"אין מקום בשלב זה להשוואה מדוקדקת בין גרסאות שנמסרו בהודעה של המתלוננת למה שנרשם מפי אחרים בשמה. בין כך ובין כך הגירסה היא כמעט אותה גירסה".

דין טענה זו להתברר במשפט עצמו, ואין בה כדי להפחית מקיומן של ראיות לכאורה באישום זה. הוא הדין לענין הטענות באשר למהימנותו של המתלונן באישום זה. יש לזכור כי מדובר בעבירה אחת מיני רבות.

29. אישום מס' 14 עניינו תקיפת טישלר ע"י נאשמים 1, 2, 3, 4. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעותיו של טישלר מיום 10.1.2005, 17.1.2005, 23.1.2005 ו- 6.3.2005, המייחסות לנאשמים מסכת איומים על טישלר, ששיאה בתקיפתו של טישלר בסניף אורנג' ביום 9.11.2004 בידי נאשם 3 ואדם נוסף, אשר נקלטה במצלמות האבטחה במקום. סיוע (לכאורי) לכך נמצא בהודעתו של עד המדינה עבד, אשר זיהה את נאשם 3 בקלטת כאחד מתוקפיו של טישלר. בעימות בין נאשם 3 לבין טישלר, במהלכו טישלר זיהה את נאשם 3 והטיח בו כי תקף אותו במרכז השירות אורנג', שמר נאשם 3 על זכות השתיקה.

באי כוח הנאשמים טוענים כי אירוע התקיפה באורנג' היה מקרי ומנותק מעניין האיומים על טישלר, שקדמו לאירוע התקיפה. אם כך הדבר, מדוע שתקו מרשיהם בחקירה? אכן, נאשם 1 שמר על זכות השתיקה, נאשם 2 אישר כי הוא מכיר את טישלר אך הכחיש מעורבות פלילית עימו ונאשמים 3 ו-4 שמרו על זכות השתיקה בכל הקשור לטישלר.

30. אישום מס' 15 עניינו ירי איומים ותקיפת עד המדינה עבד. לאישום זה ראיות לכאורה בשתי הודעות של עבד (מיום 1.3.2005 ומיום 7.3.2005). לפי ההודעה השניה, ביום 6.3.2005 הגיע עבד למשרד כרגיל. נאשם 1 קרא לו למשרד שלו. נאשם 1 החל להרביץ לעבד בצוואר בעוד נאשמים 5, 3, 10 ו-7 קופצים על עבד ומכים אותו. עבד שמע את נאשם 1 אומר שהוא כועס עליו שאינו מחזיר טלפונים וכיוון שהוא יודע שהמשטרה הכניסה אותו סמוי וש"הראש שלו יעוף". נאשם 1 הסביר עוד שבגלל שידע שעבד סמוי נתן לו להשתתף בעבירות נשק ואלימות מהיום הראשון. להודעה זו קיים סיוע, מצטבר, בשיחת טלפון בין נאשם 1 לעבד (מ.ט 71/05) ובהודעות שהושארו ע"י נאשם 1 במשיבון הפלאפון של עבד (מ.ט 72/05) וחיזוק, בתמונות המנציחות את החבלות בגופו של עבד ומסמכים רפואיים.

31. סיכום ביניים: ישנן ראיות לכאורה במידה מספקת לכל האישומים בעניינו של נאשם 1. אעבור עתה לבחינת הראיות לכאורה בעניינם של שאר הנאשמים.

נאשם 2

32. באשר לעבירות הכלכליות, שוכנעתי כי ישנן ראיות לכאורה לכך שנאשם 2 היה האחראי על הכנסות הארגון במישור ההוצאה, ההפצה והמכירה של חשבוניות המס הפיקטיביות. לכך יש ראיות לכאורה בעדויותיהם של שני עדי המדינה, המסייעות זו לזו, ובהודעות של אנשים שהשתמשו בחשבוניות הפיקטיביות (יצחק כהן בהודעותיו מיום 5.4.2005 ו-6.4.2005; ואהרון גואקיל בעדותו מיום 6.4.2005), ואף ראשית הודייה של נאשם 2 בפני
חוקרי המשטרה (בהודעתו מיום 6.4.2005 מציין נאשם 2 כי אכן רכש את חברת אדאם (נאשמת 12) בשנת 2003; ובעימות בין נאשם 2 לטישלר מודה נאשם 2 שטישלר הכיר לו לקוחות).

33. באשר לעבירת האלימות: ישנן ראיות לכך שהעבירות הכלכליות לוו בעבירות של איומים. כך למשל, דני משאלי, המנהל ובעל המניות של חברת י.ד. חקלאות, בהודעתו מיום 5.4.2005 מספר על מסכת איומים וסחיטה שהופעלו כלפיו על ידי נאשם 2:

"נסעתי למשרד של [נאשם 2] לדבר על ליבו שמצבי הכלכלי קשה ואני לא יכול לשלם עוד כספים. ואז הוא אמר לי אם לא אתה אז שיאזיד ישלם והוא הוסיף כי זה אמור להיגמר לא טוב כי הבוס לא אוהב את זה. לשאלתך מי זה הבוס תשובתי [נאשם 1]".

בהמשך תיאר משאלי כיצד נאשם 2 דרש ממנו לשלם 20,000 ש"ח קנס על העסקה עם עד המדינה עבד, וכן כי נאלץ להבטיח שיקנה המון חשבוניות.

עבירת האלימות העיקרית המיוחסת לנאשם 2 היא זו המפורטת באישום מס' 14, שעניינו, כאמור, פגישה בה נכח גם נאשם 2 ואשר כללה איום על טישלר כדי שיחזיר את חובו לארגון. בא כוח הנאשם 2 טען, כי הפגישה התקיימה לטענתו באמצע 2003, ולא בשלהי 2002 (כטענת המדינה). יהיה אשר יהיה מועד פגישה זו - ובא כוח נאשם 2 לא חולק על עצם קיומה - ברי כי נאשם 2 נכח בה. בעניין זה טען בא כוח נאשם 2 כי נוכחותו של נאשם 2 בחדר היתה "פאסיבית" בלבד ואין בה כדי לקשרו לעבירת הסחיטה באיומים של עד המדינה טישלר. מנגד טענה המדינה, כי יש לראות בנוכחותו של נאשם 2 משום "איום שבהתנהגות" בצוותא חדא עם הנאשמים הנוספים. בעניין זה מקבלת אני את עמדתה של המדינה:

"האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש ואינו חייב להיות איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה ישירה אחרת במאוים... יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות... חשיפתו של האיום - כאשר אינו מפורש אלא מרומז, משתמע בעקיפין, או מוסווה - מצריכה בדיקה זהירה של הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, ההיכרות ביניהם לפני האיום, אם היתה כזאת, וגורמים נוספים" (בש"פ 7683/99 חנניב נ' מ"י (לא פורסם)).
34. בענייננו, על רקע הסכסוך הכספי בין טישלר לבין הנאשמים, ברי כי צירופו של נאשם 2 לפגישה איננו תמים ואיננו מקרי. טישלר הוכה לבסוף בגין חוב זה בסניף אורנג', באירוע שהונצח כאמור בידי מצלמות האבטחה. בנסיבות אלה יש בהודעתו של טישלר אודות הפגישה בנוכחות נאשם 2 כדי להוות – בשלב זה של ההליכים המשפטיים – ראיה לכאורה לעבירה המיוחסת.

נאשם 3

35. עבירות האלימות המיוחסות לנאשם 3 מפורטות באישומים מס' 8,11,14,15,16. כמפורט לעיל, קיימות באישומים מס' 8,11,14,15 ראיות לכאורה נגד נאשם 3.

36. באשר לאישום מס' 16: עניינו איומים ותקיפה נוספת של עד המדינה עבד. לאישום זה ראיות לכאורה בהודעתו של עד המדינה עבד מיום 1.4.2005. להודעה זו קיים סיוע בזכרון דברים של החוקר יזהר עצמון שנרשם בהמשך אותו היום, ואשר לפיו סיפר עבד כי באותו היום הגיעו נאשמים 3 ו – 5 לביתו בטירה, הורו לו להיכנס לרכב והובילו אותו לשדות בסמוך לקיבוץ אייל. אז עצרו את הרכב, הורו לו להסיר את נעליו ולאחר מכם דרשו כי ישלם את חובו עוד באותו הערב.

נאשם 4

37. עבירות האלימות המיוחסות לנאשם 4 מפורטות באישומים מס' 9 ו-14. כמפורט לעיל, קיימות באישום מס' 14 ראיות לכאורה נגד נאשם 4. עם זאת, באישום מס' 9 לא שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה נגד נאשם 4.

נאשם 5

38. עבירות האלימות המיוחסות לנאשם 5 מפורטות באישומים מס' 7,9,11,15,16. כמפורט לעיל, קיימות באישומים אלה ראיות לכאורה נגד נאשם 5.

39. סוף דבר, לענין הראיות לכאורה: בכפוף להערתי לעיל בעניין אישום 9, יש בחומר הראיות תשתית פוטנציאלית חזקה לכאורה להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

עילת מעצר

נאשמים 1, 3 ו-5

40. כלפי הנאשמים שהואשמו בעבירות אלימות שבוצעו תוך שימוש בנשק (נאשמים 1, 3 ו-5) קמה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), הקובע חזקה זו בגין "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". חזקה זו לא נסתרה בראיות שהוצגו בפני
. ועוד: עבירות האיומים המיוחסות לנאשמים 1, 3, ו-5 מקימות חשש כי שחרורם יביא לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים (ראו סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים). כתב האישום מעלה כי הנאשמים לא נמנעו מלממש את איומיהם. צפיתי גם בקלטת תקיפתו של עד המדינה טישלר, לאור יום, בסניף של חברת אורנג' בידי נאשם 3. כפי שמציינת המדינה בסיכומיה, מחומר הראיות עולה כי הנאשמים הטילו חיתתם על אנשים. כך למשל, מאלק אקארט (המתלונן באישום מס' 8), שאומר שנאשם 1 רוצה להרוג אותו; נופר קידר, חברתו של גדי בן שטרית (באישום מס' 9) שטוענת שהאנשים האלה הרסו לה את החיים, פוחדת מהם, לא מוכנה לעימותים בשל החשש; ונאשם 6 עצמו שאומר "אין לכם מושג מי זה מרואן, יש לו מאתיים איש בחוץ שיעשו הכל בשבילו". די בכך כדי להקים עילת מעצר עד תום ההליכים לנאשמים 1, 3 ו-5.

41. יש לזכור כי לנאשם 5 עבר פלילי מכביד, הכולל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר, פריצה לרכב, חבלה ברכב, איומים. על כן, ובהתחשב בחומרת מעשי האלימות המיוחסים לו בכתב האישום וריבויים, אין בעובדה שכתב האישום מייחס לו "רק" חברות בארגון פשיעה - להבדיל מניהול ארגון פשיעה - כדי להטות את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר. אי לכך, אין אני נדרשת להגדרת ובחינת הפרשנות המשפטית למונח "מנהל" בחוק למאבק בארגוני פשיעה – גם לכך יבוא זמנו, במקרה המתאים וההולם את ההכרעה המשפטית.

כמו כן, אין אני נדרשת לטענה כי עצם ביצוע העבירות המיוחסות לחלק מהנאשמים במסגרת ארגון פשיעה דווקא הוא ראיה לעילת המסוכנות או עילת מעצר עצמאית נפרדת (ראו והשוו: בש"פ 4275/03 מ"י נ' קקון (לא פורסם); בש"פ 2617/04 פינטו נ' מ"י ו-בש"פ 90117/04 מ"י נ' פינטו (לא פורסם); בש"פ 2557/04 מ"י נ' בן ציון, פ"ד נח (4) 83; ב"ש (חיפה) 4323/04 מ"י נ' קרמר (לא פורסם) והערר על כך לבית משפט זה – בש"פ 7500/04 קרמר נ' מ"י (לא פורסם)).

נאשמים 2 ו-4

42. נאשמים אלה מעורבים בפחות אירועי אלימות ולמעשה קיימות נגדם, כאמור לעיל, ראיות לכאורה בעבירת אלימות רק באישום מס' 14. עם זאת, קיומן של ראיות לכאורה בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין מטה את הכף לחובתם של הנאשמים. כפי שקבעתי ב-בש"פ 763/02 בן שמעון נ' מ"י (לא פורסם):

"מי שלכאורה סחט אחרים באיומים, מועד הוא בעיני לאיים על מי שהתלונן נגדו, ועל עדים. קריאת העדויות מעלה חשש ממשי ביותר שאם יהלכו העוררים חופשי, הם ימשיכו להטיל חיתתם על המתלונן... כדי לסחוט שתיקה במשפט. איני סבורה שיש מקום לשחרר עוררים אלה לחלופת מעצר".

די באישום מס' 14, שהוא אישום חמור, כדי להקים עילת מעצר עד תום ההליכים גם לגבי נאשמים 2 ו-4. משהגעתי למסקנה זו, אין אני נדרשת לטענת המדינה כי קיימת עילת מעצר בעניינו של נאשם 2 מכוח עבירות הרכוש, שכן די בענייננו בקיומה של עילת מעצר מכוח עבירת האלימות. בנסיבות אלה, אין מקום לטענתם של הנאשמים 2 ו-4 בדבר אפליה לרעה ביחס לנאשמים האחרים בפרשה, שכן קמו בעניינם נסיבות חמורות יותר של אלימות מאלה של נאשמים 6-10, ששוחררו לחלופת מעצר בהסכמת המדינה.

סיכום

43. די במה שסקרתי כדי לאשש את מסקנת הערכאה הראשונה בעניין קיום ראיות לכאורה נגד חמשת הנאשמים. משנמצא שיש ראיות כאלה, יש מקום, לגבי כל חמשת העוררים, למעצר עד תום ההליכים.

44. אני דוחה איפוא את שני העררים.
ניתנה היום, ט"ז באב תשס"ה (21.8.2005).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05062060_c04.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









בשפ בית המשפט העליון 6206/05 מרואן נאצר,שאדי נאצר,אבי אלון ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 21/08/2005)