פסקי דין על ריל - טיים רדיוגרפי | פסקי דין על real-time radiography inc | פסקי דין על אליהו אמיר חסידים

34513-06/10 א     24/04/2018




א 34513-06/10 ריל - טיים רדיוגרפי בע"מ, real-time radiography inc נ' אליהו אמיר חסידים








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 34513-06-10 ריל - טיים רדיוגרפי בע"מ
ואח' נ' חסידים



בפני

כבוד השופטת
מרים קסלסי


התובעות

1.ריל - טיים רדיוגרפי בע"מ

2.
real-time radiography inc


ע"י ב"כ עוה"ד ג. פודים ואח'

נגד

הנתבע
אליהו אמיר חסידים

ע"י ב"כ עוה"ד ש. שורק






פסק דין



מבוא
בפני
י תביעה של חברות הנמצאות בפירוק, כנגד מי שהיה סמנכ"ל כספים ועובד שלה,
לחיובו בסכום של 1,737,788 ₪. עילות התביעה הן חוזיות, נזיקיות ועשיית עושר שלא במשפט.

החלטת בית המשפט מיום 5.2.17, לפיה אין סמכות עניינית לבית משפט שלום, כי אם לבית הדין לעבודה, בוטלה בהסכמת הצדדים במסגרת דיון בערעור שהגישה התובעת. התביעה הושבה למתן

פסק דין
לגופן של הטענות, לאחר שנשמעו ראיות הצדדים (ע"א 43479-03-17).


התובעת – חברת היי טק עסקה בפיתוח מוצר רפואי.
מיום הקמתה
ב-1998 לא יצרה הכנסות אלא התקיימה מהשקעות (גיוסי הון), עד שחדלה והגיעה לפירוק ב-2012. הנתבע הועסק כסמנכ"ל כספים בין השנים 2001 עד 2006.
עד 2002 ניהל את החברה המייסד והמנכ"ל מר זאב הראל, אחריו מונה
מר שאול דיוקמן. לאחר שהנתבע פרש, מונתה במקומו הגב' רחל מעיין- אשתו של שאול דיוקמן, אשר שמשה כסמנכ"ל כספים ומזכירת החברה. הגב' מעיין עסקה במלאכת איסוף המסמכים והחשבונות לאחר פרישת הנתבע.

ניתוח המסמכים הביא אותה למסקנה כי הנתבע הוציא כספים ונכסים במרמה מהחברה, אותם הוא נדרש להשיב,
בנוסף להוצאות ונזקים עקיפים.

הגניבה והמרמה הנטענים
בוצעו לטענת רחל מעיין בדרך של קבלת משכורת ותנאי שכר נלווים בסכום גבוה ממה שאושר, בקבלת דמי ביטוח רכב חברה שניזוק, בהעברת רכב חברה שני שנרכש בליסינג לחזקתו של הנתבע בתום תקופה מקוצרת של תשלומים שנשאה בהם החברה, באי החזרת הרכב והמתקנים שהותקנו עליו בעת שהתפטר, בקבלת פיצויי פיטורין שלא כדין, בפדיון ימי חופשה מעבר למה שנותר בפועל, באי החזרת הלוואה על סך 25,000 ש"ח, בלקיחת הלוואה על סך 200,000 ₪ מחב' הליסינג שנפרעה על ידי התובעת, באי הפחתת שכר שהתחייבו לה כל העובדים בשלב שבו החברה נכנסה לקשיים, בחישוב שווי רכב שגוי בתלוש השכר שהביא לדרישת תשלום הפרשים מצד מס הכנסה וביטוח לאומי המתחייבים משווי הטבת המס, בחיוב החברה בהוצאות פוליסת ביטוח הדירה הפרטית של הנתבע, בשימוש בכרטיס אשראי של החברה בחו"ל לצרכיו האישיים של הנתבע, הכל כמפורט בכתב התביעה ובטבלה המסכמת בסעיף 68 בכתב התביעה.

הנתבע כפר מכל וכל בהאשמות המיוחסות לו וטען כי כל סכום שקיבל הגיע לו כדין, בהתאם להסכמי השכר החתומים ע"י מנכ"ל החברה,
או להסכמות שהתקבלו במהלך העבודה. מהלכיו, טען היו גלויים ומתועדים במסמכים שאף גורמי חוץ כמו משרדי רואי חשבון קיבלו אותם, הלוואות שנטל נפרעו ויש אישור על כך בכתב, הסכום 200,000 ₪ שקיבל מחב' הליסינג בתמורה לשעבוד רכבו אינה הלוואה שלו, אלא הלוואה של החברה שביקשה בדרך זו לממן את הטבת רכב חברה ושווי מס ההכנסה בעטיה, שהנתבע זכאי להם על פי הסכמי השכר.
בענין הסכומים שקיבל בעת פרישתו הרי שהם מגיעים לו כדין, התפטרותו זיכתה אותו בפיצויי פיטורין, החברה מימנה את חלקה בפוליסת תכולת דירתו בגובה התכולה השייכת לה (מחשב אישי ומחשב כף יד וכיו"ב).
הנתבע תבע בבית הדין לעבודה את החברה בסך של 2,310,556 ₪ (נספח 19 לתצהיר הנתבע) בגין תשלומי הפרשי שכר, אי ביצוע הפרשות לזכויות סוציאליות, לקופות גמל, פיצויי פיטורין, אי מתן אפשרות למימוש אופציות וכו'. התביעה הוגשה ב-7.10.10, שנתיים לאחר מכן מונה לחברה מפרק זמני (נספח 1) ובשלב כלשהו לפני שמיעת הראיות לפני, נענתה באופן חלקי תביעת הנתבע והוא קיבל סכום כסף כלשהו. היות שהנתבע לא פירט מה הסכום שקיבל, טענת הקיזוז שהעלה בכתב הגנתו בסעיף 103 נדחית.

הנתבע טען להתיישנות כעילה לסילוק התביעה על הסף. המותב הקודם (כב' השופטת א. שניידר) דחה הטענה והותיר אותה לבחינה נוספת לאחר שמיעת הראיות. בינתיים פרש המותב לגמלאות וההוכחות נשמעו בפני
המותב הנוכחי. יצוין כי התובעת טוענת להעדר התיישנות מדעת, באשר העובדות המבססות את עילת התביעה נעלמו מעיניה, וכי רק לאחר עזיבתו של הנתבע בתחילת 2006 ניתן להתחיל את מירוץ ההתיישנות.
אומר כבר עתה בקצרה כי על מרבית הסכומים הנתבעים לא חלה התיישנות גם ללא בחינת טענת "ההתיישנות שלא מדעת", המאפשרת הארכת מועד ההתיישנות,
כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.



הראיות

מטעם התובעת העידו: שאול דיוקמן מנכ"ל התובעת מ-2002 ועד 2012 כשנכנסה להליכי פירוק, ורחל מעיין בת זוגתו מנהלת חשבונות במקצועה, אשר החליפה את הנתבע בתפקידו בחברה ב-2006. באמצעות שני נציגים אלו הוצגו מסמכים רבים. עוד זומן להעיד על טיב עסקאות הליסינג הנוגעות לרכב הטבה, נציג חב' ליסינג בשם בלו ליס בע"מ– מר אהרון עמר.

מטעם הנתבע העידו: הנתבע עצמו, מנכ"ל החברה הקודם-זאב הראל, מנהל מערכות המידע לשעבר בחברה – אברהם המפל, וסוכן ליסינג רכב בשם איתן לוי, ששימש כמתווך בין התובעת לחברות הליסינג, לרבות חב' בלו ליס.

שני הצדדים טענו ל"נזק ראייתי". ב"כ התובעת טען כי היות שהנתבע לקח עמו את המחשב האישי ולא דאג לתיעוד מסודר וגיבוי של המסמכים נמנע מהתובעת להשיג ראיות כנגד הנתבע,
ואילו ב"כ הנתבע טענה כי ארגזי מסמכים היו בידי התובעת, אולם זו לא גילתה את מסמכיה, על אף בקשות ופניות לבית המשפט ולכן יש למחוק את כתב התביעה.
כידוע נזק ראייתי היא טענה שאם היא מוכחת יש בכוחה להעביר את נטל הראיה מצד אחד למשנהו. כשכפות המאזניים מעוינים יש לכך חשיבות והיא עשויה להכריע את גורל התביעה. במקרה הנוכחי, אף כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, לא מצאתי שהנתבע ניזוק עקב כך, ברשותו היו מסמכים רבים שתמכו לשיטתו בטענותיו ולא נטען כי נמנע ממנו להוכיח טענה כלשהי בשל מסמך חסר שלא ניתן להציגו. אותו הדבר לגבי התובעת,
כל מסמכי החברה היו ברשותה ומה שהיה חסר השיגה (כמו מסמכים מחב' בלו-ליס) ואף העיתוי בהגשת התביעה – ארבע שנים וחצי לאחר פרישת הנתבע, נקבע על ידה.
הטענה כי במחשב שנטל עמו הנתבע היה מידע שלא גובה והוסתר ממנה, לא הוכחה ע"י התובעת, הוכחשה על ידי הנתבע, הופרכה על ידי מר המפל שהעיד כי בוצע גיבוי באופן שגרתי, כולל ממחשבו של הנתבע, וכך גם העיד המנכ"ל הקודם (ס' 11 בתצהירו).
גם הטענה כי הנתבע במכוון החליף תוכנת הנה"ח באופן שהביא לאובדן רב של מסמכים נטענה בעלמא.
מר המפל הצהיר כי בשנת 2004 שודרגה מערכת הנהלת החשבונות כך שהיתה גישה ישירה ומלאה למנהלי חשבונות חיצוניים לכל המידע, ולכן, אם היו אי סדרים, שהנתבע ושני עדיו מכחישים זאת, או אם היה חסר מסמך כל שהוא הנחוץ להוכחת רכיבי התביעה, ניתן היה לפנות למשרד רו"ח החיצוני, או לזמן בעלי תפקידים קודמים נוספים להעיד.
בנוסף, יש לציין כי תכתובת רבה התבצעה בדואר אלקטרוני, שניתנת בד"כ לשחזור, ולא נטען אחרת.
טענת ב"כ הנתבע לפיה יש למחוק כתב התביעה כי לא גולו המסמכים מקומה בהליכים מקדמיים ולא לאחר שמיעת הראיות והסיכומים, וגם אם תלויה ועומדת בקשה כזו שלא נדונה על ידי המותב הקודם, מוחזק הנתבע כמי שוויתר עליה, שאם לא כן היה עומד על מתן החלטה טרם שמיעת הראיות.
סיכומה של סוגית הנזק הראייתי בנסיבות המקרה שלפניי הוא שכל צד נושא בנטל שמוטל עליו מלכתחילה. קרי; על התובעת הטוענת טענות מרמה וגניבה ומבקשת לשנות המצב המשפטי הקיים ולחייב את הנתבע בסכומי כסף נכבדים, נטל הראיה.

הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" נקבע עוד במשנה וכוחו יפה גם היום. זכותו של נתבע, כי המצב המשפטי כלפיו ישונה, רק אם בית המשפט ישתכנע – לפחות ברמה הראייתית הנדרשת במשפט האזרחי (51%) – כי הוא טועה והתובע צודק.
הוכחת מרמה במשפט האזרחי אינה דבר של מה בכך, יש להידרש לראיות משמעותיות.
ראו בענין זה

ע"א 6465/93
,
כהן נ' לנגרמן (20.7.1995),
ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (1986), וכן בספרו של קדמי,
על הראיות
עמ' 1554-1559
.

מנגד, על הטוען טענת "הודאה והדחה" לשכנע את ביהמ"ש בצדקתו.
על דוקטרינת ה"הודאה והדחה" ראו רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (23.02.2012) ובספרו של קדמי, על הראיות, עמ' 1530.
כאלו הן טענות הנתבע הנוגעות להחזר הלוואה שנטל מהחברה, לתשלום המקדמות בגין שני הרכבים שהוקצו לו כרכבי חברה (רכב הניסן ולאחריו רכב האיסוזו טרופר) ולתשלום פדיון שני הרכבים הללו בתום תקופת הליסינג לצורך העברתם לחזקתו, למעשה מדובר בטענות "פרעתי".

דיון והכרעה
הסכמי שכר שנערכו עם הנתבע
בטרם אדון בטענות הצדדים בנוגע לרכיבי השכר והטבות אחרות, יש לבחון את הסכמי השכר שנערכו עם הנתבע. התובעת טוענת כי רק הסכם שכר אחד נחתם עמו והוא ההסכם מיום 1.7.01 שנחתם שנה לאחר תחילת עבודתו של הנתבע (נספח 5 לתצהיר הנתבע), בעוד שהנתבע מציג הסכם שכר שנחתם ביום 31.5.04 על ידי המנכ"ל שאול דיוקמן (נספח 6, שייקרא להלן: "הסכם השכר השני").
שאול דיוקמן כופר בתקפותו של הסכם זה וטוען כי חתימתו צורפה במרמה לעמוד האחרון שהוחלף.

כתמיכה לטענת המרמה מצהירה רחל מעיין כי מקובל ו"בהתאם למנהג החברה הצדדים חותמים על כל דף ודף ובצד כל שינוי"(ס' 8 לתצהירה), שעה שבהסכם השני החתימות מופיעות רק בדף באחרון. אותו "מנהג" לא הוכח ואף נסתר באופן ברור באמצעות מסמכים אחרים של התובעת שגם בהם הופיעו החתימות רק בסוף המסמך.
המנכ"ל הקודם העיד כי נהגו לחתום רק בדף האחרון, ואף בחינת הסכם השכר הראשון, שעליו אין מחלוקת שהוא בתוקף, החתימות מופיעות בעמוד האחרון. ראו גם נספחים שצורפו לכתב התביעה (נספחים 1א'-1ה').

הטענה כי לא סביר שבמצבה של החברה ייחתם במועד הנטען הסכם שכר שמיטיב עם הנתבע, או שמדובר ברכבים יקרים מדי, נדחית, שעה שהוכח כי גם המנכ"ל חתם על הסכם שכר חדש באותו מועד ואף לו הוקצה ג'יפ יוקרתי בשווי של 220,000 ₪ עם כניסתו לתפקיד. התובעת מימנה את פעולותיה באמצעות סבבי השקעות של מאות אלפי דולרים. לא היו הרבה נושאי משרה בכירה אצל התובעת. כשהחברה היתה בקשיי נזילות בוצע קיזוז רוחבי של 10% בשכר כל העובדים ומאוחר יותר הופחתו 50% ממשכורתו של הנתבע כשהסכום כונה הלוואה בריבית לחברה.
הטענה כי התנהלות הנתבע בנוגע לתנאי שכרו והטבות רכבי הליסינג, הן אלו שהביאו את החברה לפירוקה, או לפגיעה במוניטין שלה, מוגזמת וחסרת ביסוס ראייתי, ואין זאת כי נבעו מאמוציות של המנכ"ל ואשתו שאינן נוגעות לתובעת עצמה. הנתבע מצהיר ומצרף דואר אלקטרוני שנשלח לאחר פרישתו ובו מדווח ברוקר /איש קשר של שני משקיעים על חוסר שביעות רצונם משאול דיוקמן ועל רצון להחליפו בנתבע, מהלך שלא יצא אל הפועל. (נספח 16 לתצהיר הנתבע). כדי לאזן התמונה אציין כי מלאכת גיוס הון לחברת סטארט-אפ אינה פשוטה כלל ועיקר וכשנטען כנגד דיוקמן ש"נגמר לו הדלק", כוונו הדברים לכך, וזו כנראה הסיבה שעל אף התפטרותו של הנתבע הוא גויס כיועץ חיצוני למשך מספר חודשים על מנת להשלים את סבב ההשקעות שכונה
"
c
".
על הוצאות החברה וחובותיה והתלות המוחלטת בכניסת סכומי השקעות, ניתן ללמוד מדיווח של שאול דיוקמן בדוא"ל מיום 7.3.06. (כניסה צפויה של 180,000 דולר ומנגד כיסוי יתרות חובה בבנק, משכורות וחובות ליועצים בשווי של 160,000 דולר) וכן מהאמור בכתב התביעה עצמו, לפיה התובעת הפסיקה פעילותה למספר חודשים בשנת 2003, ולאחר מכן פיטרה עשרות עובדים.

נוכח הראיות שהונחו בפני
י, והעובדה שבזמן אמת הוצגו הסכמי השכר בפני
גורמים רלוונטיים בחברה ומחוצה לה (כמו בעת בדיקת נאותות לצורך השקעה ובעריכת דוחות כספיים של משרדי רואי חשבון גדולים כמו ארנסט &יאנג ו-
kmpg
), אני דוחה את טענת התובעת למעשה זיוף ומרמה, וקובעת כי לא הוכח
שהסכמי השכר על נספחיהם אינם תקפים, נהפוך הוא, הראיות שהוצגו בפני
מלמדות על תקפותם של הסכמי השכר ונספחיהם.
לא הוצג בפני
ולו מסמך אחד המלמד על התנערות התובעת מההסכמים.
יש להזכיר בהקשר זה את הכלל הראייתי הקבוע בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני, לפיו טענה בעל פה נגד מסמך בכתב, יש להוכיח באמצעות מסמך אחר או הודאת בעל הדין שכנגד, ודבר מבין השניים לא הוצג. לפיכך, התרשמותי היא שהאשמת הנתבע בזיוף הסכם שכר מיום 31.5.04
חסרת ביסוס.

החזר הלוואה ע"ס 25,000 ש"ח

מסמך נוסף שעליו חתום מנכ"ל התובעת, אשר התובעת מבקשת לטעון כנגד האמור בו, הוא אישור בכתב מיום 21.5.06 למשרד רו"ח סומך חייקין על החזר הלוואות ע"י הנתבע ועובד נוסף
(נספח 64 לתצהיר הנתבע), ולכן אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לרכיב זה (סעיף 40 בכתב התביעה ובטבלה).

על אף כל האמור עד כה, בהיות הנתבע סמנכ"ל כספים ומורשה חתימה, ואשר על פי הוראותיו הועברו סכומי כסף נכבדים אליו אישית,
איני פטורה מהצורך לבחון האם כל הכספים שהועברו לנתבע הועברו אליו כדין, בהתאם למה שהיה מקובל, בהתאם להסכמי השכר, בהתאם לחוק פיצויי פיטורין ובהתאם להתחייבויות שהנתבע הודה בהם.


סוגיית הרכב הצמוד

הפרשי מס
נדבך מרכזי בסכום התביעה ובחקירת העדים תפס נושא הרכב הצמוד לנושא משרה בכירה אצל התובעת, לרבות הנתבע.
מי נשא בתשלומי הרכב החודשיים, מי שילם המקדמה, מה קורה עם הרכב כאשר עסקת הליסינג מסתיימת, מי נושא בתשלומי המס בגין הטבת הרכב וכדומה.
הוכח בפני
כי על פי הסכם העבודה שנחתם עם הנתבע ביום 1.7.01 (נספח א'1 לתצהיר רחל מעיין), היה הנתבע זכאי
לרכב צמוד, כאשר החברה מתחייבת לגלם בתלוש השכר את שווי ההטבה למס (ס' 3.1.2). יוצא אם כך, שהנתבע היה זכאי לרכב צמוד מבלי שתיפגע משכורתו בשל תשלום מס נוסף בעקבות הטבה זו. לא צוין לאיזה סוג או מה שוויו של אותו רכב חברה, ההחלטה היא של החברה, והיא נושאת בהוצאות הכספיות הנובעות מכך.

הנתבע הודה כי בדיווח למס הכנסה על שווי הטבת רכב דווח על רכב מקבוצה 2 במקום מקבוצה 5 עליה נמנה הג'יפ מסוג ניסן טראנו שהוקצה לו. הנתבע העיד "אני לא הייתי מרוויח מכך מאומה", הוא פעל על פי עצת רואה חשבון והתייחס לשווי מופחת של הרכב ללא המקדמה, על אף שידע כי לא כך מחשב מס הכנסה את שווי ההטבה. תשובתו היתה: "המגמה של רואה החשבון תמיד היתה לעשות מה שנקרא דחיית מס...אם צריך, נשלם השלמה" (פרו' מיום 24.11.16 עמ' 120).
הדיווח השגוי הפחית את חיובי המס של התובעת. בשלב מסוים משהתגלה הדבר בביקורת שנערכה לספרי החברה, חויבה החברה לשלם הפרשי מס הכנסה וביטוח לאומי.
בהפרשים אלו לא ניתן לחייב את הנתבע משום שהם מהווים תשלום אמת, ולכן אני דוחה את סכום התביעה הנקוב בסעיף 53 לכתב התביעה.

עסקת הליסינג המימוני
התובעת העמידה לרשות מספר בודד של נושאי משרה בכירים רכבים חדשים ויקרים: לסמנכ"ל הפיתוח פרופ' שיבר רכב מסוג אאודי 4 , למנכ"ל החברה דאז-זאב הראל רכב מסוג יונדאי גאלופר, ומאוחר יותר למנכ"ל שהחליפו שאול דיוקמן – ג'יפ מסוג איסוזו טרופר
x treem

ששוויו עמד על כ-220,000 ש"ח. העברת הביקורת על הנתבע שקיבל אף הוא רכב יקר לשימושו אינה במקומה. זו הטבה שהתובעת באמצעות המנכ"ל הקודם אישרה ויש לראותה כחלק מתנאי העסקתו של הנתבע.
רכישת רכב נחשבת לציוד קבוע של החברה ואילו שכירת רכב נחשבת להוצאה מוכרת, ולכן חברות רבות העדיפו עסקאות ליסינג מימוני או תפעולי, על פני מימון עצמי ומלא של רכישת הרכב.
הנתבע הצהיר כי באותה תקופה היה מקובל שהעובד היה ערב לעסקת הליסינג שביצעה החברה ואם היה משלם את המקדמה ואת התשלום המהווה את אופציית רכישת הרכב בסוף התקופה, היה הרכב עובר לבעלות העובד (ס' 66 בתצהיר הנתבע). בד"כ תשלום המקדמה הועמד על כ-10% ותשלום מימוש האופציה על 1%. מר עמר מחב' בלו ליס העיד באופן דומה (פרו' מיום 17.11.16 עמ' 21).
עסקאות של ליסינג מימוני נפרשו בדרך כלל ל-36 חודשים ועד 60 תשלומים (ראו עדות עמר, וכן הצעת ליסינג לאאודי, נספח לתצהירו של סוכן הליסינג איתן לוי).
לסוג זה של עסקת ליסינג קראו אז "שיטת קופל". המנכ"ל והמייסד זאב הראל אישר בעדותו כי העובד משלם את המקדמה ובתום התקופה הרכב עבר לרשותו. (פרו' מיום 24.11.16 עמ'59-60). הנחתו של שאול דיוקמן בתצהירו כי הסדר כזה אינו סביר משום שהוא גורם להוצאה מיותרת לחברה, אינה רלוונטית, משום שהחברה יכולה לסכם עם העובד תנאי העסקה הכוללים לא רק שכר אלא גם הטבות שכר עקיפות, ובכל מקרה, אני מעדיפה את עדותו של מר זאב הראל על מה שנעשה בפועל, על פני השערות לגבי מה שסביר או לא.


רכב ניסן טראנו
הנתבע החל לעבוד ב-15.12.2000, כשהוא ממשיך לנסוע ברכב שרשום על שם אביו, ג'יפ מסוג ניסן טראנו (שנת ייצור 1998). ביום 1.7.2001 נחתם עמו הסכם העסקה ובו התחייבה החברה לספק לו רכב צמוד על חשבונה. לא היה זה חריג אצל התובעת שהסכמים נחתמו מאוחר להתנהגות הצדדים על פיהם. אין גם מחלוקת כי מיומו הראשון בחברה היה זכאי הנתבע לרכב חברה. (לגבי הסכמים שהוחלו רטרואקטיבית ראו הסכם השכר של המנכ"ל דיוקמן, נספח 36 לתצהיר הנתבע, והאמור בפסק הדין בענינו של סמנכ"ל וסגן נשיא – מריו קוספט נספח
62).
על פי תצהירו של הנתבע הוצע לו להצטרף להסדר שהיה מקובל בחברה בנוגע לרכב צמוד ב"שיטת קופל" והוא הסכים. עוד הוסכם כי במקום שהחברה תרכוש רכב חדש ותעמידו לרשות הנתבע, החברה תרכוש את הניסן שבו נהג.
חב' בלו ליס העמידה הלוואה לתובעת בגובה סכום הרכישה (שעמד על כ- 100,000 ₪), כשהתובעת אמורה היתה לפרוע את ההלוואה ב-34 תשלומים בנוסף למקדמה ששולמה בסך של 34,955 ₪ (לוח סילוקין – נספח 5, חשבונית בגין התשלום מיום 31.12.01 – נספח 7).
זאב הראל המנכ"ל באותה עת אישר בעדותו את מהות העסקה:
"במקרה של אמיר, זה קצת שונה, כי הוא הגיע עם רכב שיש לו ואנחנו במקום להתחיל את כל התהליך של לרכוש רכב חדש עשינו איזה שהוא הסדר שאנחנו מתחילת עבודתו משלמים על הליסינג הזה...החברה התחילה לשלם את הרכב, אבל היא התחילה לשלם הרבה פחות מערכו, משוויו.
ש. לא שהיא התחילה לשלם פחות משוויו. פשוט השווי שלו היה נמוך יחסית כי זה רכב משומש.
ת. זה נכון..."
(פרו' עמ' 60).
התובעת טוענת כי היא שילמה את המקדמה ולא הנתבע, ולכן אין לנתבע זכות לפדות אותו בסיום התקופה. הנתבע טען כי אינו זוכר ששילם מקדמה (פרו' עמ' 62 ש' 11), "לדעתי, מה שאנחנו עשינו, זה שעשינו הפחתה בשווי הרכב" (פרו' מיום 24.11.16 עמ' 85).
לו היה הנתבע משלם מקדמה, היא היתה צריכה להיות בגובה של כ-10,000 ₪, לפי 10% משווי הרכב. ארבעה חודשים מאוחר לעסקה הרכב הוכרז כאובדן מוחלט והסכום ששולם בגינו עמד על כ-103,000 ש"ח. ידוע שערך רכב אינו עולה עם חלוף הזמן אלא יורד, ולכן אני מקבלת את תשובת הנתבע כסבירה וקובעת כי יש לראות את הנתבע כמי ששילם מקדמה על רכב הניסן, בכך שהרכב נרכש ממנו במחיר הנמוך משוויו. תמיכה לערך הרכב ערב עסקת הליסינג ניתן למצוא גם בהצעה לעסקת ליסינג שצורפה לתצהירו של איתן לוי בה הרכב מוערך "בעלות משוערת של כ-120,000 ₪ כולל מע"מ".

זאת ועוד, ההסדר הנ"ל משנת 2001 היה על דעת מנכ"ל החברה הקודם, ומכאן שהוא מחייב את התובעת ואין היא יכולה לחזור בה מהסכמתה, בוודאי לא בחלוף תקופת ההתיישנות.
לטענת מרמה או התיישנות שלא מדעת, אין מקום בנוגע לסכום זה.




פדיון הרכב
עתה נותר לבדוק האם הנתבע מילא את חלקו ברכישה חוזרת של הניסן בסוף התקופה.
תקופת הליסינג של הרכב התקצרה עד מאוד, משום שבאפריל 2002 טבע הרכב ונגרם לו אבדן מלא. ברי כי במועד זה לא היה זכאי הנתבע לפדות את הרכב בתשלום של 1% מערכו, אלא רק בחלוף עוד 30 חודשים לערך, עד אז צפוי הרכב לאבד אלפי שקלים, ואולי אף עשרות אלפי שקלים מערכו.

ב-30.5.02 פורעת התובעת את יתרת ההלוואה שנטלה עבור רכישת רכב הניסן, לחב' בלו ליס בסך של 57,000 ₪ (חשבוניות מס של בלו-ליס נספחים 14-15), ואילו תגמולי הביטוח בגין אובדן הרכב בסך של 102,981 ₪ הגיעו לידיו של הנתבע. (שיק מיום 24.2.03 לפקודת משה חסידים אביו של הנתבע, נספח 16 לתצהיר רחל מעין).

הנתבע טען בכתב ההגנה ואח"כ בתצהירו: "בתיאום מלא עם מנכ"ל החברה זאב הראל
פרעתי את היתרה כמקובל בחברה בהתאם לתנאי הסכם הליסינג ובהתאם לתנאי חוזה ההעסקה וקיבלתי מחברת הביטוח את תשלומי הביטוח עבור הרכב. תשלום זה אינו אלא שווי הרכב באותה עת, לו הייתי זכאי בכל מקרה מכוח הסכמיי עם החברה".
בתצהירו של זאב הראל נכתב: "בתיאום עם החברה אמיר פדה את יתרת תשלומי הליסינג...". הנה כי כן, הנתבע מודה בחובתו לשלם את יתרת ההלוואה, ועתה יש לבחון אם הוכיח שעשה כן. (טענת "פרעתי" או "הודאה והדחה").

הנתבע טען כי שילם סך של 65,000 ₪ לבלו ליס בשיק בנקאי, אולם צירף שובר רכישת שיק בנקאי (נספח 49 לתצהירו). לא הוכח שהשיק נפרע. איתן לוי סוכן הליסינג העצמאי העיד כי הנתבע שילם באמצעות שיק מחברת הביטוח על סך 65,000 ₪ (פרו' מיום 24.11.16 עמ' 32).

לו היה הנתבע משלם באמצעות שיק בנקאי שלו,
חב' בלו ליס היתה מוציאה חשבונית מס ולא קבלה, ובוודאי שלא היה נרשם בקבלה מיום 21.4.02 "פקדון להבטחת תשלום ביטוח". (נספח 50 לתצהיר הנתבע)
לא סביר שחב' בלו ליס גבתה יותר ממה שמגיע לה ולכן צריך לקבוע מי שילם את יתרת ההלוואה לחב' הליסינג, התובעת או הנתבע.
חשבוניות מס ודפי חשבון המלמדים על פירעון השיקים שהתובעת מסרה לבלו ליס (40,000 + 17,000) משכנעת יותר מצילום שובר לרכישת שיק בנקאי וקבלה המאשרת קבלת פקדון, ולכן אני קובעת כי הנתבע לא שילם סך של 65,000 ₪ בגין רכב הניסן כהצהרתו וכהודאתו בחובו לעשות כן, לפיכך הוא חייב בתשלום יתרת תשלומי הליסינג שעמדו על סך 57,000 ש"ח.


האם על חיוב זה חלה התיישנות
? השיק של חברת הביטוח הודפס ביום 24.2.03, לא הוכח מתי נפרע על ידי הנתבע. הנתבע לא הציג ראיה לכך שהחברה ויתרה לו על התשלום, או שידעה כי התקבל פיצוי במלוא שווי הרכב לידי הנתבע. המנכ"ל הראל השיב בעדותו: "מי קיבל את סכום הביטוח, אינני יודע. אינני יודע. אנחנו לא התעסקנו עם הרכב הזה יותר".
משהוכח כי מנכ"ל החברה דאז לא ידע אודות סכום הביטוח, משלא הוכח המועד שבו אמורה היתה התובעת לגלות כי קמה לה עילת השבה מהנתבע, לא חלה התיישנות. גם אם תרצה לומר שבשקידה ראויה של משרד רואה החשבון החיצוני של החברה ניתן היה לגלות זאת, הרי שהזמן לכך היה במהלך הרבעון הראשון של שנת 2004, עת מכינים את הדו"ח השנתי של 2003. החל מתחילת 2004 ועד הגשת התביעה ביוני 2010 לא חלפו שבע שנים.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבע להשיב לחברה סך של 57,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.2.03 ועד התשלום בפועל.


רכב האיסוזו טרופר
התובעת הזמינה רכב חדש מסוג איסוזו טרופר עבור הנתבע. ערך הרכב 217,084 ₪ כולל מע"מ (נספח 17 במשבצת נתונים בצד ימין למעלה). 38,616 ₪ שולמו בשני תשלומים, עם הזמנת הרכב ביוני 2002 (מספרי שיקים וסכומים נקובים בצד שמאל בנספח 17), 72,600 ₪ בתוספת הוצאות הקשורות לאגרת רישוי שולמו ככל הנראה עם הגעת הרכב ב-20.10.02. ביום 1.1.04 או בסמוך, בחלוף 18 חודשים, סולקה כל ההלוואה על ידי החברה.

הנתבע טוען כי החל ממועד זה רכב האיסוזו שייך לו, וכך הצהיר: "משעה שנסתיימו תשלומי הליסינג בגין הרכב מימשתי את זכותי על פי סעיף 3.7 וכמקובל בחברה רכשתי את הרכב מחברת הליסינג. לא גנבתי דבר ולא הסתרתי דבר הכל היה ברור, גלוי וידוע ואף נרשם באופן מסודר בדוחותיה הכספיים של החברה". טוען ב"כ התובעת ובצדק כי ביום 1.1.04 טרם נחתם הסכם העסקה השני, ולכן ההפניה לסעיף 3.7 אינה במקומה, בהסכם העסקה הראשון דובר רק על הזכות לרכב חברה וגילום שווי ההטבה (סעיף 3.1.2), ואם מבקש הנתבע להתבסס על נוהג שהיה מקובל, הרי בוודאי שלא הוכיח כי עובד יכול היה לקבל לרשותו רכב שהחברה שילמה עליו במשך 18 חודשים, אלא בתום שלוש שנים לפחות, כפי שהעיד גם המנכ"ל הקודם (עמ' 60 ש' 20) וגם אז לא מדובר בתשלום של 1% משוויו. כשנשאל על רכב לאחר 18 חודשי תשלום ליסינג העריך שתשלום הפדיון שעובד היה צריך לשלם נע בין 60-65% ממחיר הרכב. (עמ' 61).

הניסיון של הנתבע לקשור תנאים חריגים אלו להוקרת החברה על עבודתו המצוינת (ס' 68 בתצהירו) לא יצלח, בהעדר תמיכה ראייתית לכך, מה עוד שגם בתקופת זאב הראל הוקירו תודה לפועלו של הנתבע ולא הוא או המנכ"ל עצמו קיבלו הטבה כזו.
אין זאת כי אם הנתבע הוקיר תודה לעצמו כשחתם על עסקת ליסינג לרכב כה יקר ולתקופה כה קצרה.
הנתבע לא הוכיח כי שילם את דמי המקדמה של רכב האיסוזו ולא את הסכום שהיה עליו להשלים בסיום התקופה, ולכן אני קובעת כי ביום 1.1.04 רכב האיסוזו היה שייך לתובעת ולא לנתבע. ממועד זה ואילך, מדובר ברכב חברה שיכול ויהיה מוקצה לעובד, כאשר החברה נושאת בגילום המס של ההטבה, ואינה נושאת בהוצאות נוספות מעבר לכך .

ביום 12.1.04 התובעת והנתבע באופן אישי לווים 200,000 ₪ מחב' בלו ליס (הסכם הלוואה, נספח 19 לתצהיר רחל מעין). את סכום ההלוואה מקבל הנתבע ואילו התובעת פורעת את ההלוואה ב-22 תשלומים חודשיים, נוסף על תשלום ראשון של 61,000 ₪ ושני תשלומים חודשיים ראשונים מראש (טבלת תשלומים של בלו ליס-נספח 24 לתצהיר רחל).
על ההסכם מופיעה חתימת הנתבע פעמיים: פעם אחת בליווי חותמת החברה ופעם אחת באופן אישי. התובעת טוענת כי הנתבע לא היה רשאי לחייב את החברה בחתימתו
(סעיפים 32 ו-33 לתצהיר רחל מעיין, ראו גם נספח 2 לתצהיר הנתבע-אישור עו"ד בדבר זכויות חתימה המוגבלות ל-5,000 דולר בחתימתו היחידה).
הנתבע מאשר בתצהירו את סוגיית הגבלת החתימה ואומר: "בכל שאר העניינים (לבד מתשלומים לעובדים-מ.ק.) נדרשו חתימותיהם הנוספות של המנכ"ל או של המנכ"ל ודירקטור נוסף". כאמור, על הסכם ההלוואה לא מופיעה חתימה נוספת מלבד זו של הנתבע.

חב' בלו ליס הוציאה ביום 13.9.06 אישור לתובעת (נספח 18 לתצהיר רחל מעיין) לפיו עסקת ליסינג מימוני נערכה ביום 1.1.03 והסתיימה ביום 20.12.05, דהיינו שלוש שנים, שעה שהתמונה העסקית היא אחרת: בתקופה של שלוש שנים בוצעו שתי עסקאות ליסינג על אותו רכב בסך כולל של כ 420,000 ₪. (בעסקה הראשונה הרכב שווה כ-220,000 ₪ ובעסקה השניה 200,000 ₪).

אין מחלוקת כי סך של 200,000 ₪ הופקדו בחשבונו של הנתבע. משקבעתי כי במועד לקיחת ההלוואה הרכב שייך לחברה, וההלוואה נפרעה על ידה, מכאן נובע שגם סכום ההלוואה היה צריך להגיע לידיה ולא לידי הנתבע, אשר נכשל להוכיח כל זיקה קניינית לרכב. לפיכך אני מחייבת את הנתבע בהשבת סך 200,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת הסכום (22/2/04) ועד
התשלום בפועל.

פועל יוצא מהקביעה שמדובר ברכב השייך לתובעת ולא לנתבע, הוא חיובו של הנתבע להשיב את שוויו של הרכב, נכון למועד פרישתו (19.1.06). התובעת טענה בכתב תביעתה כי השווי לפי מס הכנסה עמד על 110,000 ₪ אולם לא צרפה כל אסמכתא לכך. בהתחשב בכך ששלוש שנים קודם לכן הג'יפ היה שווה 220,000 ₪, אני מוצאת לנכון לאמוד את שווי הרכב נכון למועד פרישת הנתבע, על סך 100,000 ₪. אני מחייבת את הנתבע לשלם סך של 100,000 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.1.06 ועד התשלום בפועל.

נסיבות הפרישה – האם ההתפטרות מזכה בפיצויי פיטורין
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963

קובע כי, "
התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים
"
.
הנתבע החל עבודתו אצל התובעת ב-15.12.00, על פי הסכם השכר הראשון היה זכאי למשכורת בסך 16,000 ₪,
18,000 ₪ החל מהשנה השניה, ו-25,000 ₪ החל מתאריך סיום סבב ההשקעות הבא (מאוחר להסכם שנחתם ביום 1.7.01). על אף האמור, משכורתו של הנתבע שולמה לפי 15,000 ₪,
ובמאי 2003 אף הופחת 10% משכרם של העובדים, לרבות הנתבע, בשל מצבה הכלכלי של החברה.

ביום 31.5.04 נחתם הסכם השכר השני לפיו זכאי הנתבע ל-25,000 ₪ ולאחר שיושקעו בחברה לפחות 5 מיליון דולר, יהיה זכאי ל-30,000 ₪ ברוטו בכל חודש. (נספח 6 לתצהיר הנתבע). בו ביום נחתם נספח לאותו הסכם (נספח 7) ובו מופחת שכרו של הנתבע במחצית, ל-15,000 ₪, מ-1.5.04 ועד 31.12.04, הסכום יועבר לחברה כהלוואה ובתמורה יוקצו לנתבע מניות.

ביום 18.10.04 החברה חתמה על נספח להסכם השכר השני ובו היא חוזרת על התחייבותה לשלם 25,000 ₪ החל מחודש אוקטובר 2002 (הוא המועד של סבב ההשקעות הקודם), אולם הנתבע מסכים לדחות את תשלום ההפרשים שמגיעים לו עד להשלמת סבב ההשקעות הבא. (נספח 5א' לתצהיר הנתבע). על הנספח חתום המנכ"ל שאול דיוקמן והוא לא ההין לחזור על טענת הזיוף.

ביום 2.11.05 נחתם תיקון לנספח הנ"ל (נספח 1ג' לכתב התביעה) ובו נרשם כי במידה והעסקת הנתבע תסתיים מכל סיבה שהיא לפני השלמת סבב ההשקעות הבא, כי אז ישולמו לנתבע כל הפרשי השכר המגיעים לו בתוספת ריבית. נספח זהה נחתם גם עם עובד נוסף בשם מריו קוספט אשר תבע את התובעת בביה"ד לעבודה. טענת הנתבעת לפיה נספח זה אינו מקנה זכות לתשלומי הפרשי השכר במזומן, אלא במניות בלבד, נדחתה. (ע"ב 2137/06 , נספח 62 לתצהיר הנתבע).

התמונה המתקבלת מתצהיר הנתבע ואף בכתב התביעה (ס' 43), היא של חברה שנקלעה החל משנת 2003 למצוקת מזומנים חמורה ונעה בין סגירה לפעילות מצומצמת בהתאם להזרמת כספים על ידי משקיעים.
כאשר עובד נאלץ להלוות לחברה מחצית משכרו, מעבר לקיצוץ רוחבי של 10% שבוצע בשכר כל העובדים, ואינו יודע אם כספו יוחזר לו, כאשר שכרו מולן (חודש יוני 2005, ס' 25 לתצהיר הנתבע שלא הוכחש), נדמה שאיש לא יחלוק על כך שמדובר בהרעת תנאים מוחשית, המזכה את העובד בעת התפטרותו בפיצויי פיטורין.
המנכ"ל הקודם סבר כי היה קיים נספח בעברית להסכמי השכר באנגלית, ובו הובהר כי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין חל, דהיינו העובד זכאי לסכומים שנצברו בקופת הגמל, לרבות הפרשה בגין פיצויי פיטורין, בין אם התפטר ובין אם פוטר. הסכם כזה לא הוצג, ב"כ התובעת חלק על קיומו (חקירת זאב הראל בנושא זה, פרו' מיום 24.11.16, עמ' 67), ואני נוטה להסכים עמו, מה עוד שעולה מהראיות כי היתה לחברה קופת פיצויים כללית לעובדים (ממנה גבה הנתבע סכומים בגין הפרשי שכר שחישב כי מגיעים לו), ולא קופה שנפתחה על שם כל עובד ועובד (פרו' עמ 71ׂ, ולכן אני מסופקת אם הצהרת המנכ"ל הקודם בסעיף 18 לפיה הסכמי העסקה הכוללים את סעיף 14 לחוק נחתמו עם כל עובדי החברה נכונה ומדויקת. בכל מקרה, שאלה זו אינה נחוצה הכרעה, משום שקבעתי לעיל כי הנתבע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין.

אשר על כן אני קובעת כי הנתבע היה זכאי לפיצויי פיטורין ודוחה את טענות התובעת בכל הנוגע לרכיב זה בתביעתה.
אציין עוד בענין זה, כי בכל מקרה לא יכולה היתה התובעת לתבוע מהנתבע השבת סך 168,334 ₪, משום שכאמור בכתב תביעתה
(ס' 41) רובו המוחלט של הסכום נלקח מפוליסות ביטוח מנהלים וביטוח החיים על שם הנתבע, וסכומים אלו מגיעים לו גם על פי הסכם השכר שנחתם עמו.

שונות





ביחס ליתר רכיבי התביעה, המפורטים בכתב התביעה ואשר לא נדונו לעיל, הרי שהתובעת לא חזרה עליהם בסיכומיה ולא חקרה את הנתבע לגביהם, ובכל מקרה סיפקו הנתבע ועדיו תשובות סבירות. כך למשל בנוגע לנוהג להשאיר בידי העובד את הציוד האלקטרוני שניתן לו כמו מחשב נייד או מחשב כף יד, אשר ממילא ערכם פוחת באופן משמעותי עם השנים (ס' 16 לתצהירו של המנכ"ל הקודם זאב הראל), כמו הסבר הנתבע לתשלום פרמיית ביטוח תכולת דירתו, באופן חלקי וממוקד לכיסוי הביטוחי של הציוד האלקטרוני של החברה (ביטוח כל הסיכונים בכל מקום בארץ ובחו"ל).


עוד אתייחס בקצרה ואדחה הטענה בדבר כספים ששולמו לנתבע לאחר התפטרותו שנכנסה לתוקף ב-19.1.06. הנתבע הוכיח כי המשיך לעבוד עבור התובעת ודאג להשלמת סבב ההשקעות. הנתבע סיכם את תנאי העסקתו החיצונית עם שאול דיוקמן, העלה הסיכום בע"פ על הכתב, והעובדה שלא ניתן אישור פורמאלי בכתב ומנגד התובעת לא התנגדה ואישרה פעילותו במשך כחמישה חודשים, אינה מקנה לה עילת השבה. לצורך כך התובעת היתה צריכה להוכיח כי הנתבע התנדב לסייע ללא שכר לתובעת או כי סיכמה איתו על סכומים אחרים מאלו שטען להם, וזאת לא הצליחה לעשות.


בטרם סיכום אעיר כי על אף ששאול דיוקמן ואשתו עשו רושם פחות טוב (וזאת בלשון המעטה), ביחס לנתבע ועדיו, ההכרעה בתיק זה התבססה רובה ככולה על מסמכים ונטלי ראיה ושכנוע ולא על מהימנות גרסאות של עד זה או אחר.
האמנתי לעדי הנתבע ואפילו לנתבע כי מעולם לא פקפקו במהימנותו והיו שבעי רצון מתפקודו, ואף על פי כן התוצאה המתקבלת היא שהוא מחויב להחזיר סכומים נכבדים לתובעת. עשיית הדין העצמית נבעה ככל הנראה מתחושת הניצול והקיפוח, שעה שעבד לשביעות רצון בעלי המניות והמשקיעים, ומנגד קיבל מחצית משכרו. משנכשל להוכיח את זכאותו בנוגע לשני הרכבים שהוקצו לו, חויב בהשבה.
עובדים אחרים שלא יכלו לשים יד על כספי התובעת בטרם פרשו, נאלצו לתבוע את התובעת ולהסתפק בסכומים מופחתים בעקבות פירוקה.



סוף דבר
61.
נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע בסכומים הבאים:
סך של 57,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.2.03 ועד התשלום בפועל.
(בגין
יתרת סכומי הליסיג ב
רכב הניסן)
סך של 200,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.1.06
ועד התשלום בפועל.
(בגין כספי הלוואה לרכישת רכב האיסוזו).
100,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.1.06 ועד התשלום בפועל.
(בגין שווי האיסוזו שנשאר בחזקתו נכון ליום פרישתו).

62.
אני מחייבת את הנתבע בהחזר אגרה חלקי בסך 25,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.


ניתן היום,
ט' אייר תשע"ח, 24 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 34513-06/10 ריל - טיים רדיוגרפי בע"מ, real-time radiography inc נ' אליהו אמיר חסידים (פורסם ב-ֽ 24/04/2018)