פסקי דין על יחיאל לקט | פסקי דין על יונה בצלאלי

10397/01 א     21/08/2005




א 10397/01 יחיאל לקט נ' יונה בצלאלי




1
בתי המשפט

ת.א. 10397/01
בית משפט השלום ירושלים
21/08/2005

כבוד השופט אריה רומנוב

בפני
:

יחיאל לקט

בעניין:
התובע והנתבע שכנגד

נגד
הנתבע והתובע שכנגד
יונה בצלאלי

ב"כ התובע והנתבע שכנגד: עו"ד ג. קינן

ב"כ הנתבע והתובע שכנגד: עו"ד י. פסטינגר
פסק-דין

1. בפני
תביעה ותביעה שכנגד. שתיהן תביעות דיבה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בהתאם לאופן בו נהגו ב"כ הצדדים, אכנה את התובע והנתבע שכנגד בשם: "התובע". הנתבע והתובע שכנגד יכונה בשם: "הנתבע".
העובדות:

2. התובע משמש כיום כיו"ר הקרן הקיימת לישראל. במהלך חייו הוא מילא תפקידים ציבוריים שונים. בין היתר, הוא שימש כיו"ר הסוכנות היהודית בפועל, כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, כיו"ר החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, וכיו"ר עליית הנוער בסוכנות היהודית. התובע חבר במפלגת העבודה.
3. הנתבע משמש זה למעלה מ-25 שנים כיו"ר ועד העובדים של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. החל משנת 1996 הוא מכהן גם כחבר הנהלה (עמית) של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא שימש כמג"ד במילואים. גם הוא חבר במפלגת העבודה. בשנות השמונים שימש כיו"ר מטה הבחירות של יצחק רבין ז"ל. הנתבע מגדיר עצמו כאדם דעתן ופעיל, שאינו שוקט על שמריו. לטענתו, במשך עשרות שנים הוא נוהג לשלוח מכתבים "לכל העולם", כלשון בא כוחו, בהם הוא מביע את עמדותיו, טענותיו וביקורתו בעניינים שונים (עמ' 4 ו-12 לסיכומי ב"כ הנתבע). הנתבע רואה את עצמו כ"מוכיח בשער" (עמ' 25 לסיכומי בא כוחו). בסיפא של מכתבו מיום 24.6.01 אמר על עצמו הנתבע: "אני רואה חובה לעצמי להוקיע כל התנהגות שאינה הולמת מנהיגי ציבור. אני אינני אדם חלקלק, ערמומי ומניפולטיבי. אני נוהג לומר לאדם ישירות מה שאני חושב ללא משוא פנים". בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע: "יש לי תפקיד אחד בחיים וזה להביע את דעתי בכתב... אני כותב מה שאני חושב..." (עמ' 47 לפרוטוקול).

4. הנתבע אינו נמנה על חסידיו של התובע. להיפך. הוא מתנגד נמרץ ומבקר חריף של אישיותו, של הדרך בה זכה בתפקידיו השונים ושל האופן בו הוא ממלא את תפקידו. הוא מבטא כלפיו יחס שלילי. בהתבטאויותיו כלפיו, הוא לא בוחל במילים. על אחד המכתבים שכתב לתובע חתם הנתבע במילים: "בוש והכלם נבל" (ת/2). במכתב אחר כתב הנתבע, כי לא ינוח ולא ישקוט עד שהתובע - אותו כינה במכתב בשם: "העוסק המורשה" - וקודמו בתפקיד של התובע, יסולקו מהקרן הקיימת לישראל. לדברי הנתבע, הוא שם לעצמו כמטרה לגרום לכך שהתובע ייזרק "לפח הזבל של ההיסטוריה" (ת/2+עמ' 47 לפרוטוקול). במשך מספר שנים כתב הנתבע מכתבים רבים מאד בגנותו של התובע. רוב המכתבים נשלחו לחברי ההנהלה הציונית ולחברי מוסדות מפלגת העבודה. אף כי המכתבים היו פוגעים, בחר התובע שלא להתייחס אליהם כלל. לדבריו, הוא מטבעו אדם פשרן שאוהב פשרות, והוא קיווה כי מרבית האנשים אליהם שוגרו המכתבים הכירו אותו ואת הנתבע במידה מספקת, כך שלא יתייחסו ברצינות לדברי הנתבע.

5. ביום 10.6.01 כתב הנתבע את המכתב העומד ביסוד התביעה שהגיש נגדו התובע בתיק זה. לטענת הנתבע, הרקע לשליחת המכתב מקורו בעובדה, שנודע לו כי התובע החל "למשוך בחוטים" על מנת לדאוג לכך שבתום כהונתו הראשונה כיו"ר הקרן הקיימת לישראל, הוא ימשיך לשבת על כיסאו קדנציה נוספת, וזאת בעזרת "דילים" ו"מניפולציות" פוליטיות, תחת קיום בחירות דמוקרטיות, כפי, שלטענת הנתבע, ראוי היה שתערכנה. לטענת הנתבע, חלק חשוב מרצונו של הנתבע לכהן בכהונה נוספת, נובע מרצונו לזכות בכל אותן טובות הנאה אישיות וחומריות שהתפקיד מעניק.

6. למי יועד המכתב? מכתבו של הנתבע נכתב בימים בהם באו לישראל מאות אנשים מרחבי תבל לעצרת השנתית של הסוכנות, וכן לכנס מיוחד של חבר הנאמנים, אשר התקיימו במשך שבוע ימים במלון היאט בירושלים. לדברי התובע, הנתבע גייס מספר עובדים הנתונים למרותו, וביחד איתם חילק את המכתב, בפתח אולמות הדיונים, למוזמנים שהשתתפו בישיבות השונות. בנוסף לכך, הונחו מאות עותקים של המכתב, ללא אישור, על השולחנות בהם מחלקים חומר רשמי שאושר לחלוקה על ידי הנהלת חבר הנאמנים (סעיף 37 לתצהירו של התובע). בנוסף ל"הפצה הידנית", הרי שכפי שניתן לראות מרשימת המכותבים המופיעה בשולי המכתב, נשלחו עותקים של המכתב בדואר לחברי ועד הפועל הציוני, לחבר הנאמנים, לחברי הנהלת הסוכנות היהודית, למנכ"לים ולחברי דירקטוריון הקרן הקיימת. להערכת ב"כ התובע, בסך הכל נחשפו למכתבו של הנתבע כאלפיים איש (סעיף 45 לסיכומיו).
7. וכך כתב הנתבע, בין היתר, במכתבו:

"...אם נכונה השמועה הנ"ל יש בה המשך ישיר לדרכך בחדירה לתפקידים ציבוריים בדרכים מניפולטיביים ובניצול אירועים. כשאברהם עופר ז"ל התאבד הוכנסת על ידי גולדה מאיר לתפקיד ללא בחירות. כשיגאל אלון ז"ל מת נכנסת לתנועה הציונית בעזרת חברים ללא בחירות. כשניסים זוילי נבחר למזכ"ל נכנסת לתפקיד ראש המחלקה להתיישבות בעזרת אנ"ש ללא בחירות. כששמחה דיניץ חברך וידידך אולץ לפנות את מקומו נכנסת למלא את תפקידו ללא בחירות, אולם הפעם חבר הנאמנים התנגד למינויך כיוון שגישתו היתה עניינית. קבלת את ראשות עליית הנוער ללא בחירות. בעת תפקודך חוסלה המחלקה כפי שקרה גם במחלקה להתיישבות. חמש מאות עובדי עליית הנוער נזרקו לרחוב וחמש מאות משפחות נשארו ללא משכורת.
לשיא מעלליך הגעת במינוייך לראש הנהלת הקק"ל. הצלחת לארגן בעזרת חבריך במפלגת העבודה "ועדה מסדרת" מפוברקת שבה היו חברים שעתידם הוא עברם כמו מולה כהן ואהרון ידלין. הם לא הסתירו את כוונתם בטרם ישבו בועדה שבכניסתם לועדה יבחרו בך. אני פונה אליך ומבקשך להפסיק את מעלליך ולהניח למערכת לבנות את עצמה על ידי כוחות חדשים ומתאימים."
8. ביום 19.6.01, ניסח התובע מכתב תשובה. במכתבו התייחס התובע בצורה מפורטת לעיקר הטענות העובדתיות שהעלה הנתבע במכתבו, וסתר אותן אחת לאחת. בשולי המכתב הביא התובע את הסיבות, שלדעתו, שימשו מניע ליחסו השלילי של הנתבע כלפיו במשך תקופה ארוכה, ולכך שהנתבע ביקש לפגוע בו באמצעות המכתב הנ"ל. עותק ממכתב התשובה של התובע נשלח לכל נמנעי מכתבו של הנתבע. בנוסף, הקריא התובע את המכתב בישיבת ההנהלה הציונית שהתכנסה ביום 19.6.01. הדברים שנכתבו בשולי מכתבו של התובע, הם העומדים ביסוד התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגד התובע. וכך נכתב בשולי המכתב:

"אתה הרי הגשת את מועמדותך במוסדות המפלגה למספר תפקידים - כולל יו"ר קק"ל - וכשלת מלהיבחר להם.

יתרה מזו, אתה דרשת ממני, בעת שכיהנתי כיו"ר ההנהלה הציונית, למנותך כחבר ההנהלה הציונית. אני סירבתי לכך, כי ראיתי במינוי כזה דבר לא תקין הנוגד את הנורמות מהבחינה הציבורית המקובלת במוסדות הלאומיים.

כתוצאה מכך, לאחר שנהגת להלל ולשבח אותי, הפסקת לתמוך בי והתחלת במסע הכפשה נגדי שנמשך כבר מספר שנים וזאת במטרה לפגוע בכבודי ובשמי הטוב ולגרום לי נזק, ואכן נגרם לי נזק עצום על ידך בהתחשב בשמי ובמעמדי הציבורי".
9. הנתבע קיבל את מכתבו של התובע והזדרז להשיב לו, גם כן בצורה מפורטת. במכתבו מיום 24.6.01 כתב הנתבע, בין היתר, דברים אלה:

"במשך כל השנים היית עסקן אפור, ניצלת כל קונייקטורה, מניפולציה וקשרים חברתיים כדי לזכות בתפקידים ציבוריים. השתמשת בפורומים שאין להם גיבוי ציבורי, ובהליכים מעוותים כדי להגיע למעמד ציבורי ולתפקידים נושאי שכר."

כמו כן כתב הנתבע:

"השתמשת פעם נוספת בתרמית ובאחיזת עיניים בעזרת הקליקה של אותם חברים ותיקים ומזדקנים כדי לקבל את המינוי ליו"ר הקק"ל".
10. כשבוע לאחר שנשלח מכתב התגובה של הנתבע, הגיש התובע את התביעה מושא תיק זה. כאמור, בגדרה של תביעה זו, הגיש הנתבע תביעה שכנגד.
הערות מקדימות:

11. ב"כ הצדדים מבקשים להציע הסברים למתח הקיים בין בעלי הדין;

לטענת ב"כ התובע, ביסוד יחסו של הנתבע כלפי התובע קיימת קנאה. התובע והנתבע הינם בני אותו גיל, ואולם, בעוד שהתובע התקדם והצליח להגיע לתפקידים הבכירים ביותר במוסדות הלאומיים, כשל הנתבע בכל ניסיונותיו להיבחר לתפקידים ציבוריים, ופעם אחר פעם הוא נמצא כמי שאינו ראוי לתפקידים בהם חפץ. לטענת ב"כ התובע, במשך השנים צבר הנתבע כעס ותסכול כנגד כל אלה שלא מצאו אותו מתאים לתפקידים הציבוריים השונים, ואת כל הזעם והשנאה שצבר הוא מפנה בשנים האחרונות נגד התובע (סעיף 7 לסיכומי ב"כ התובע). לטענת התובע, עד לשנת 1995 נמנה הנתבע על תומכיו. הוא תמך במועמדותו למקום "ריאלי" ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, ולפחות בתחילה, הוא תמך בתובע בהתמודדותו מול ח"כ אברהם בורג לתפקיד יו"ר הסוכנות. לטענת התובע - ועניין זה יידון במסגרת בירור התביעה שכנגד - בשנת 1995 פנה אליו הנתבע מספר פעמים ודרש ממנו להתמנות כחבר ההנהלה הציונית העולמית. לדברי התובע, הוא סירב לדרישה זו, בהיותו סבור שקיים ניגוד אינטרסים בין תפקידו של הנתבע כיו"ר ועד העובדים לחברותו בהנהלה. לטענת התובע, בעקבות סירובו זה, פתח נגדו הנתבע במלחמה אישית נמרצת, אשר החריפה והתעצמה לאחר שבשנת 1997 הפסיד הנתבע בהתמודדות מול התובע לתפקיד יו"ר הקרן הקיימת לישראל.

מנגד מציע ב"כ הנתבע הסבר אחר. ההסבר העדתי. לטענתו, הנתבע הינו "איש שטח", מנהיג עממי, נציגם של העובדים, אשר נבחר על ידם, פעם אחר פעם, בשל סגולותיו והאופן המוצלח בו הוא ממלא את תפקידו, וזאת בהליך תקין, דמוקרטי וראוי, בעוד שהתובע הינו יקירו של הממסד השלטוני במפלגת העבודה, אשר קידם את "יקיריו" גם אם לא היו ראויים לכך, ודחה במשך שנים רבות את קידומם של בני עדות המזרח, דוגמת הנתבע (עמ' 4-3 לסיכומי ב"כ הנתבע). מדברי ב"כ הנתבע משתמע, כי הביקורת של הנתבע כלפי התובע היא עניינית ולא אישית. לטענת הנתבע, הביקורת שהשמיע נגד התובע נועדה לתקן קילקולים ולשפר את המצב הקיים. במסגרת זו, הוא ראה לעצמו חובה, ועדיין רואה, למחות על האופן הבלתי דמוקרטי, לטענתו, בו זכה התובע בתפקידיו השונים, ועל האופן הלקוי מאד, לטענתו, בו ממלא התובע את תפקידו כיו"ר הקרן הקיימת לישראל.

12. אני סבור, כי במסגרת הדיון בתיק זה אין צורך להיכנס לניתוח המניעים והתחושות העומדים ברקע התנהגותם של בעלי הדין. יריבויות ואיבות קיימות, כידוע, גם בין כאלה הנמנים על אותו מעמד ועדה. השאלה האחת והיחידה שעל בית המשפט לשאול היא, האם בעלי הדין ביצעו האחד כלפי השני עוולה נזיקית לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. קיומו של מניע, כזה או אחר, אינו מהווה אחד מיסודות העוולה האמורה.

13. ומכאן להערה נוספת. במסגרת הדיון בתיק זה אין בית המשפט נדרש "לשפוט" את מכלול אישיותם של בעלי הדין, ואת פועלם ופעילותם במשך שנות חייהם. בית המשפט דן אך ורק במה שנכתב במכתבים שבעלי הדין שלחו האחד בעניינו של השני. השאלה היחידה שעל בית המשפט להידרש לה הינה, כאמור, מוגדרת ומצומצמת. מטעם זה, אין כל רלוונטיות לכתבות השונות שנכתבו בעיתונות, אותם צירף הנתבע לתצהירו, בהן נמתחה ביקורת על תיפקודו של התובע כיו"ר הקרן הקיימת לישראל, על תנאי שכרו ועל טוהר מידותיו. כל הנושאים הללו, יהיו חשובים ככל שיהיו, מצויים מחוץ לגדרי המחלוקת של הדיון בתיק זה. בהיות בעלי הדין נושאים בתפקידים ציבוריים, הרי שהשיפוט של מכלול פועלם ופעילותם מסור לציבור אותו הם אמורים לשרת, ולפורומים המתאימים.

14. ועוד הערה: ב"כ הנתבע מפנה את תשומת הלב לכך, שלמרות העובדה שבמשך שנים שלח הנתבע "אין ספור" מכתבים בגנותו של התובע, נמנע התובע מלהגיב בכל דרך שהיא למכתבים אלה, והוא התעלם מהם לחלוטין (עמ' 11 לסיכומים). לטענת ב"כ הנתבע, המכתב הנוכחי אינו שונה במאומה מהמכתבים הקודמים, והסיבה לכך שהתובע בחר להגיש את התביעה הנוכחית נובעת מכך, ש"דורשי טובתו" השונים דירבנו אותו והסיתו אותו לנקוט בצעד זה (עמ' 2 ו-11 לסיכומים).

15. כבר הבאתי לעיל את ההסבר שנתן התובע להחלטתו להתעלם ממכתביו הקודמים של הנתבע. לדבריו, המכתב מושא תביעה זו שונה מהמכתבים הקודמים שנשלחו על ידי הנתבע, בעיקר בכך שהאנשים אליהם הפיץ הנתבע את המכתב הנוכחי, והעיתוי והמעמד בו הופץ המכתב, שונים מאלו של המכתבים הקודמים. וכך כותב בא כוחו בסעיף 4 לסיכומיו:

"כל הנמנעים לפרסום עמדו בקשר מקצועי, ציבורי, חברתי עם התובע, כולם הכירו את פועלו, מרביתם בודאי העריכו את פועלו ולאור תפקידו הרם של התובע, ובעיקר אמורים הדברים בכינוס שכזה, עיני רבים מהם היו נשואות אל התובע. במקום שיהא זה יום חג עבור התובע, הוא נאלץ לעמוד מול מתקפה מילולית חסרת רסן, שקרית ומשפילה".
16. אני סבור, כי "שתיקתו" של התובע ביחס למכתבים הקודמים, אינה מהווה ראיה לדבר. היא גם אינה רלוונטית לדיון העומד בפני
נו. התובע הסביר מדוע, בניגוד לעבר, החליט הפעם לעשות מעשה. ההסבר שנתן מתקבל על הדעת. אני סבור, כי אין לראות בשתיקתו של התובע ביטוי לכך שהוא קיבל את הפגיעות שהנתבע פגע בו כחלק מן "המשחק הפוליטי" המתקיים מחוץ "למגרש המשפטי". אין בשתיקתו כדי לבטא מחילה על זכויותיו המשפטיות, ואין בה כדי להעניק לנתבע חסינות מפני הגשת תביעה משפטית.
תביעתו של התובע:

17. תביעתו של התובע נגד הנתבע מתייחסת לשני עניינים הכלולים במכתבו של הנתבע:

העניין הראשון והעיקרי הוא, טענות שהעלה הנתבע ביחס לדרך בה קיבל התובע תפקידים ומשרות שונות במהלך חייו. במסגרת זו העלה הנתבע טענות בדבר האופן בו הפך התובע להיות חבר כנסת, האופן בו הפך להיות יו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית, האופן בו הפך התובע להיות ראש החטיבה להתיישבות, האופן בו הפך להיות יו"ר בפועל של הסוכנות היהודית, האופן בו הפך לעמוד בראש עליית הנוער, והאופן בו נהיה התובע יו"ר של הקרן הקיימת.

הענין השני אליו מתייחסת תביעתו של התובע, עניינו בטענות שהעלה הנתבע במכתבו באשר לאופן בו מילא התובע את תפקידו כראש עליית הנוער וכראש המחלקה להתיישבות.
18. ניתוח הטענות שהעלו ב"כ הצדדים מעלה, כי אין ביניהם מחלוקת של ממש לגבי עיקר העובדות הנוגעות לנושאים אותם העלה הנתבע במכתבו. במכתב התגובה המפורט אותו כתב התובע בשעתו, ובתצהיר המקיף אותו הגיש במסגרת הליך זה, טען התובע, כי העובדות להן טען הנתבע במכתבו אינן אמת. התובע פירט והסביר מהן העובדות האמיתיות לגבי הדרך בה קיבל את התפקידים והמשרות הנזכרים במכתבו של הנתבע. כמו כן, התייחס לטענות שהעלה הנתבע באשר לאופן תיפקודו. הנתבע אינו חולק על עיקר העובדות להן טוען התובע. לגבי מקצת מהנושאים, הוא מודה שטעה. בהמשך הדברים, אפרט.

19. מהי, אם כן, המחלוקת הקיימת בין הצדדים? ניתוח טענות ב"כ הצדדים מעלה, כי המחלוקת העיקרית הקיימת ביניהם נוגעת לפרשנות אותה יש לתת למכתבו של הנתבע. ב"כ הנתבע טוען, כי עיקר הטרוניה העומדת ביסוד מכתבו של הנתבע מופנית נגד השיטה הפסולה, לטענתו, שהיתה קיימת באותה תקופה במפלגת העבודה - שיטת "ועדות המינויים" וה"ועדות המסדרות" - אשר בהתאם לה נבחר התובע לתפקידים השונים אותם מילא, וזאת תחת שייערכו בחירות דמוקרטיות כדת וכדין, כפי שראוי, לטענתו, שייעשה. מנגד, רואה התובע את מכתבו של הנתבע ככזה המעלה כלפיו טענות אישיות, ולא ככזה המוחה נגד "השיטה". ככל שמדובר ב"שיטה" טוען התובע, כי הוא היה מבין אלה שנפגעו ממנה, והוא היה מבין אלה שחלקו עליה וקראו לשינויה.

20. אני סבור, כי הפרשנות של התובע לגבי תוכנו של המכתב, היא הפרשנות הראויה. כך עולה מתוכנו של המכתב, וכך עולה מקהל היעד של המכתב. וכי מה לחברי הועד הפועל הציוני ול"שיטה" שפעלה בעבר במפלגת העבודה? ובאשר לתוכנו של המכתב, הרי שעיון בשני מכתביו של הנתבע מעלה, כי הטענות אותן העלה הן כלפי התובע באופן אישי, ולא כלפי ה"שיטה". כל הדוגמאות אותן הביא הנתבע באשר לאופן בו זכה התובע לתפקידים השונים אותם מילא, לא באו אלא כדי להוכיח את הטענה המרכזית שהעלה הנתבע במכתבו והיא, שדרכו של התובע והמסלול אותו עשה במהלך חייו היה על ידי "חדירה לתפקידים ציבוריים בדרכים מניפולטיבים ובניצול אירועים." במכתבו השני הבהיר הנתבע את השקפתו בעניין זה בכך שאמר:

"במשך כל השנים היית עסקן אפור. ניצלת כל קונייקטורה, מניפולציה וקשרים חברתיים כדי לזכות בתפקידים ציבוריים. השתמשת בפורומים שאין להם גיבוי ציבורי, ובהליכים מעוותים, כדי להגיע למעמד ציבורי ולתפקידים נושאי שכר."
21. להלן נבחן בקצרה את שאלת אמיתות הטענות העובדתיות אותן העלה הנתבע במכתבו.

22. הדוגמא הראשונה אותה הביא הנתבע במכתבו היא: "כשאברהם עופר ז"ל התאבד הוכנסת ע"י גולדה מאיר לתפקיד ללא בחירות";

מאמירה זו משתמע, שהנתבע טוען כלפי התובע, כי הוא "עקף" את "השיטה" אשר נהגה באותה עת, ובחודש דצמבר 1976 הפך להיות חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה כיוון שהיה יקירה של גולדה מאיר ז"ל. והנה מסתברות שתי העובדות הבאות, עליהן הנתבע אינו חולק: ראשית, שבין הגב' מאיר ז"ל ובין התובע היו קיימות מחלוקות אידאולוגיות ופוליטיות (התובע החזיק בעמדות "יוניות" מאלו של גב' מאיר ז"ל), ומטעם זה התנגדה גב' מאיר ז"ל לכך שהתובע יוצב במקום ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת. ושנית, כי על פי סדר רשימת המועמדים לכנסת אשר נקבעה לפי "השיטה" שהיתה קיימת באותה עת במפלגת העבודה, היה התובע "הבא בתור", ועל כן, בעקבות התאבדותו של ח"כ עופר ז"ל, הוא נקרא לשוב לישראל מחו"ל, שם שימש כראש משלחת העלייה של הסוכנות בצפון אמריקה, כדי לתפוס את מקומו של המנוח כחבר כנסת.


23. הדוגמא השנייה אותה הביא הנתבע היא: "כשיגאל אלון ז"ל מת נכנסת לתנועה הציונות בעזרת חברים ללא בחירות".

מאמירה זו משתמע, כי התובע נכנס לתנועת העבודה הציונית העולמית רק לאחר ובעקבות פטירתו של יגאל אלון ז"ל, וכי הוא "עקף" את הכללים שקבעו כיצד ימונה יושב הראש של התנועה, "ובעזרת חברים" קיבל את התפקיד. והנה מסתבר, כי התובע נבחר לשמש בתפקיד מזכ"ל התנועה - שהינו התפקיד השני בחשיבותו בתנועה - עוד לפני פטירתו של יגאל אלון ז"ל. הבחירה נעשתה על ידי הועידה השישית של התנועה, המונה כ-300 נציגים מהארץ והעולם. לאחר פטירתו של יגאל אלון ז"ל, נבחר התובע לתפקיד היושב ראש על ידי הועידה השביעית של התנועה. הועידה השמינית של התנועה בחרה בתובע לתקופת כהונה נוספת כיו"ר התנועה.

24. במהלך עדותו בבית המשפט אישר הנתבע את העובדה, שהתובע הפך להיות יושב הראש של התנועה בעקבות בחירות שנעשו. עם זאת הוא טען, שהתובע היה מועמד יחיד לתפקיד, וזאת לאחר שגרם, בדרך לא דרך, לכך שלא יהיו מתמודדים נגדו. דא עקא, שהנתבע לא הביא ראיות של ממש לטענתו, כי התובע דאג להסיר מדרכו, בצורה לא לגיטימית, מתמודדים פוטנציאליים. ואולם, מה שחשוב לענייננו הוא, שהטענה אותה טען הנתבע במכתבו ולפיה, התובע נכנס לתנועה הציונית "בעזרת חברים ללא בחירות", אינה משקפת את הדברים כהלכה. הן לתפקיד המזכ"ל והן לתפקיד יושב הראש נבחר התובע על ידי ועידת תנועת העבודה הציונית שמנתה מאות אנשים. ובקשר לטענת הנתבע בדבר היותו של התובע מועמד יחיד, לא למותר להביא את הערת ב"כ התובע, כי הנתבע נבחר מספר פעמים לתפקיד יו"ר ועד העובדים כמועמד יחיד, מבלי שהיו נגדו מתמודדים אחרים. בעדותו טען הנתבע, כי בעובדה זו אין כדי לשלול את הלגיטימיות של בחירתו (פרט' עמ' 48). נראה, כי על פי קו מחשבה זו, אין הנתבע יכול לשלול את ההכרה בתובע כ"נבחר", רק משום שהיה מועמד יחיד.
25. הדוגמא השלישית אותה הביא הנתבע במכתבו היא: "כשניסים זוילי נבחר למזכ"ל נכנסת לתפקיד ראש המחלקה להתיישבות בעזרת אנ"ש ללא בחירות".

והנה מסתבר, כי התובע נבחר לתפקיד ראש החטיבה להתיישבות, בבחירות אישיות וחשאיות, בהן השתתפו 206 חברים, אשר 191 מתוכם תמכו במועמדותו. אכן, לאחר ששני מועמדים נוספים פרשו מהמרוץ ערב הבחירות, נותר התובע מועמד יחיד. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את העובדה, שהתובע נבחר לתפקיד ראש חטיבת ההתיישבות במסגרת בחירות שנערכו בהתאם לכללים שנהגו באותה עת. יוצא, אפוא, כי הטענה שהעלה הנתבע במכתבו ולפיה, התובע קיבל את התפקיד באמצעות "אנשי שלומנו", אינה משקפת את העובדות כהוויתן.
26. הדוגמא הרביעית אותה הביא הנתבע במכתבו היא: "כששמחה דיניץ חברך וידידך אולץ לפנות את מקומו נכנסת למלא את תפקידו ללא בחירות אולם הפעם חבר הנאמנים התנגד למינויך כיון שגישתם היתה עניינית".

והנה מסתבר, כי התובע נבחר למלא את מקומו של מר שמחה דיניץ ז"ל, כיו"ר בפועל של ההנהלה הציונית העולמית, על ידי מוסדות ההנהלה הציונית העולמית, וזאת בהתאם לכללים שנהגו בעניין זה. אכן, התפקיד אותו מילא התובע היה תפקיד ביניים, ובסופו של דבר נבחר ח"כ אברהם בורג. ואולם, ככל שבביטוי "גישתם היתה עניינית" התכוון הנתבע לכך שהתובע לא נבחר לתפקיד בשל דופי אישי שנמצא בו, הרי שטענה זו לא הוכחה, והיא אף נסתרה על ידי התובע, אשר הסביר באריכות רבה את הסיבות "הממסדיות" אשר הביאו לכך שח"כ בורג הועדף על פניו. לא למותר לציין, ולכך עוד אתייחס בהמשך, כי בתחילה תמך הנתבע במועמדותו של התובע, ורק מאוחר יותר העביר את תמיכתו לח"כ אברהם בורג.
27. הדוגמא החמישית אותה הביא הנתבע במכתבו היא: "קבלת את ראשות עליית הנוער ללא בחירות".

אלא שמסתבר, שעם כינוס הקונגרס הציוני העולמי נבחר התובע כחבר ההנהלה הציונית, ויועד לו התפקיד של ראש עליית הנוער, אליו נבחר על ידי חבר הנאמנים.
28. הדוגמא האחרונה אותה הביא הנתבע לגבי האופן בו זכה התובע בתפקידים השונים שמילא היא: "לשיא מעלליך הגעת במינוייך לראש הנהלת קק"ל. הצלחת לארגן בעזרת חבריך במפלגת העבודה "ועדה מסדרת" מפוברקת שבה היו חברים שעתידם הוא עברם כמו מולה כהן ואהרן ידלין. הם לא הסתירו את כוונתם בטרם ישבו בועדה שבכניסתם לועדה יבחרו בך".

כפי שציינתי לעיל, הנתבע הציג את מועמדתו לתפקיד יו"ר קק"ל, ואולם בסופו של דבר התובע זכה בתפקיד. בשעתו, ניהל הנתבע מאבק לשינוי "השיטה" לפיה יש לקבוע מי יכהן בתפקיד יו"ר קק"ל. במסגרת זו, הוא אף נקט הליך בבית המשפט המחוזי, ממנו חזר במסגרת הסכמה שהושגה. בפרשה היו מעורבים ראשי מפלגת העבודה ובהם ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד ברק, ופרופ' דוד ליבאי. אינני סבור כי יש להידרש לכל השתלשלות העניינים בפרשה זו. מה שחשוב הוא, שהנתבע עצמו לא פירט במכתבו את כל השתלשלות העניינים כפי שהיתה. כל מה שכתב היה, שהתובע הצליח לארגן בעזרת חבריו "ועדה מסדרת מפורקת". תיאור זה של הדברים הינו תיאור חלקי, והוא לא נותן תמונה מלאה, שלמה ואמיתית של מה שהתרחש.

29. הנה כי כן, לצורך הוכחת הטענה המרכזית אותה העלה הנתבע במכתבו ולפיה, התובע הגיע לעמדות ולתפקידים בהם כיהן במהלך השנים על ידי "חדירה לתפקידים ציבוריים בדרכים מניפולטיבים ובניצול אירועים", הביא הנתבע שש דוגמאות. דא עקא, שחלק ניכר מהעובדות להן טען הנתבע במכתבו, לא היה נכון. התובע הגיש כראיה מטעמו מכתב אותו שלח הנתבע ביום 27.11.02, היינו למעלה משנה לאחר שהוגשה נגדו התביעה מושא תיק זה, אל יו"ר תנועת העבודה הציונית כיום, מר אריק חדד. במכתבו ביקש הנתבע לקבל תשובה דחופה ביותר, כהגדרתו, למספר שאלות עובדתיות בקשר לנושאים שהיו כלולים במכתבו מושא התביעה (ת/6). כך למשל שאל הנתבע, מתי נפטר יגאל אלון ז"ל? כיצד נבחר התובע במקומו? כיצד נבחר התובע במקומו של ניסים זוילי? כיצד נבחר התובע לתפקיד ראש עלית הנוער? וכיצד נבחר התובע לשמש מחליפו של שמחה דיניץ ז"ל? מכתב זה מעיד על כך, שלפני שהנתבע ששלח את המכתב מושא התביעה, הוא לא טרח לבצע את הבדיקות העובדתית הראויות. רק לאחר שהוגשה נגדו התביעה, מצא הנתבע לנכון לעשות זאת.

30. כבר ציינתי את טענת ב"כ הנתבע, כי עיקר הטרוניה העומדת ביסוד מכתבו של הנתבע מופנית נגד "השיטה" הפסולה, לטענת הנתבע, שהיתה קיימת באותה תקופה במפלגת העבודה - שיטת "ועדות המינויים" וה"ועדות המסדרות". הסברתי מדוע אין, לדעתי, לקבל פרשנות זו של המכתב. לטעמים שהבאתי לעיל יש להוסיף טעם נוסף והוא, שרוב התפקידים אליהם התייחס הנתבע במכתבו הנ"ל הם תפקידים במוסדות הלאומיים ולא במפלגת העבודה. ואולם, אפילו הייתי מקבל את הטענה, ש"השיטה" על פיה נקבעו אנשים למלא את כל התפקידים הנזכרים במכתבו של הנתבע היא שיטה לא דמוקרטית ופסולה, עדיין לא היה בכך כדי להועיל לנתבע.

31. אני סבור, כי אדם סביר הקורא את מכתבו של הנתבע, לרבות "קהל היעד" אליו נשלח המכתב, יכול להבין מדברי הנתבע, כי הפסול הטמון בתובע מתבטא בכך, שהוא אינו הולך בדרך המלך, כפי שהולכים כולם, אלא בוחר לעצמו דרכים עוקפות ועקלקלות, על חשבונם של אחרים. מי שקורא את מכתבו של הנתבע יכול, לכאורה, להבין, כי "השיטה" שנהגה באותה עת התבססה על קיומן של בחירות דמוקרטיות, בעוד שהתובע עשה לעצמו מנהג לעקוף אותה "בדרכים מניפולטיבים ובניצול אירועים", כלשונו, וזכה בתפקידים השונים, הואיל והיה יקירה של גולדה מאיר ז"ל, כיוון שזכה ל"עזרת חברים", הואיל והיה מ"אנשי שלומנו", וכיוון שהצליח בעזרת חבריו לארגן "ועדה מסדרת" "מפוברקת". אילו הנתבע היה מביא לידיעת הקוראים כי התובע פעל במסגרת "השיטה" שהיתה קיימת באותה עת - בין אם טובה היא ובין אם לאו - היו הדברים נראים אחרת. ואולם, כיוון שהנתבע לא הביא עובדה זו במכתבו, יש בקריאת מכתבו כדי להציג את התובע כאדם חלקלק, ערמומי ומניפולטיבי, שפעל "מחוץ לשיטה".

אכן, בחיים הפוליטיים - ולא רק בחיים הפוליטיים - אדם המבקש להתמנות לתפקיד כזה או אחר, עושה, לא אחת, למען קידום האינטרסים שלו. זה טבעו של האדם. זה טבעו של העולם. לא בהכרח הדבר פסול. סביר להניח, שגם התובע ביקש לעשות לעצמו נפשות. ואולם, הנתבע לא הוכיח, ולמען האמת גם לא ניסה להוכיח, כי התובע פעל באופן לא לגיטימי, ובדרך מניפולטיבית, מעבר לרגיל ולנהוג.

32. עד כה, התייחסתי לטענות שהעלה הנתבע במכתבו בקשר לדרך בה קיבל התובע תפקידים ומשרות שונות במהלך חייו. אעבור עתה להתייחס לטענות שהעלה הנתבע לגבי האופן בו מילא התובע את תפקידו כראש עלית הנוער וכראש המחלקה להתיישבות.

33. ככל שמדובר בתיפקודו של התובע כיושב ראש עליית הנוער טען הנתבע במכתבו, כי בעת שהתובע שימש בתפקיד זה חוסלה המחלקה, ו"חמש מאות עובדי עלית הנוער נזרקו לרחוב וחמש מאות משפחות נשארו ללא משכורת".

מה שמשתמע מאמירה זו הוא, שהנתבע מטיל על התובע אחריות לחיסול המחלקה, ולכך שחמש מאות עובדים "נזרקו לרחוב" ומשפחותיהם נשארו ללא משכורת. והנה מסתבר, כי המחלקה לעליית הנוער לא "חוסלה", אלא עברה, כגוף אחד, מאחריותה של הסוכנות לאחריותו של משרד החינוך והתרבות. הדבר נבע מהחלטת הנהלת הסוכנות לבצע קיצוצים בתקציב הסוכנות. ועוד מסתבר, כי התובע התנגד בצורה נמרצת לכוונה לסגור את המחלקה בסוכנות, וכי ההחלטה על העברת המחלקה לאחריות משרד החינוך והתרבות התקבלה על ידי יו"ר הסוכנות, ח"כ אברהם בורג, ללא ידיעתו של התובע ומאחורי גבו. לדברי התובע, הוא שמע על ההחלטה ביומן הבוקר ברדיו, בעת שנסע לישיבת חבר הנאמנים של הסוכנות. לטענתו, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע, בכתבה ששודרה השתתפנו שני מרואיינים. יו"ר ההנהלה שהסביר מדוע מוותרת הסוכנות על עליית הנוער, והנתבע, אשר הסביר מדוע הוא תומך במהלך.
34. ואולם לא בזה העיקר. העיקר הוא בכך, שככל שמדובר בטענתו המשתמעת של הנתבע, כי התובע אחראי ל"זריקתם לרחוב" של 500 עובדים ולפגיעה חמורה במאות רבות של משפחות, הרי שלטענת התובע, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע, רוב עובדי המחלקה נקלטו במשרד החינוך והתרבות, חלקם הנוסף נקלט בתפקידים אחרים בסוכנות, ורק מיעוטם פרש תוך קבלת תנאים נאותים ביותר. בתמיכה לטענה זו הגיש התובע כראיה מטעמו מכתב עליו חתום הנתבע עצמו, ואשר הופנה אל ציבור העובדים בעליית הנוער. וכך נכתב, בין היתר, במכתב:

"המשא ומתן עם משרד החינוך הסתיים. ההסכם שנחתם מבטיח את מירב הזכויות של העובדים. ועד העובדים קיים את הבטחתו ולא איפשר פגיעה בעובדים... העובדים ימשיכו לקבל את שכרם ויהנו מתנאי העסקתם ככל עובדי הסוכנות כולל הגנתם המקצועית ע"י ועד העובדים שלנו. תנאי הפנסיה, המוענקים והשי לחגים ישארו כפי שהם בסוכנות. הממשלה תשפה את הסוכנות ותעביר את הסכומים הנדרשים לגזברות הסוכנות" (ת/8).

יש לזכור, כי הנתבע הינו יושב ראש ועד העובדים. מטעם זה, ניתן היה לצפות לקבל ממנו נתונים מדוייקים לגבי מספר העובדים ש"נזרקו לרחוב", כלשונו, ובאיזה תנאים "נזרקו". המכתב אותו כתב הנתבע בשעתו מעלה, כי מה שמשתמע ממכתבו מושא התביעה אינו נכון, שכן הפגיעה בעובדים כתוצאה ממעבר המחלקה לאחריות משרד החינוך לא היתה גדולה, אם בכלל.
35. טענה נוספת אותה העלה הנתבע במכתבו לגבי אופן תיפקודו של התובע היא, ש"בעת תפקודך חוסלה... גם המחלקה להתיישבות".

והנה מסתבר, כי התובע מעולם לא עמד בראש המחלקה להתיישבות. הוא נבחר ליו"ר החטיבה להתיישבות שהינו, לטענתו, תפקיד שונה בתכלית. ואולם העיקר הוא בכך, שבתקופה הרלוונטית לענייננו, עמד בראש המחלקה להתיישבות מר דרובלס ולא התובע. וככל שמדובר בטענה כי המחלקה "חוסלה", הרי שהמחלקה לא "חוסלה" אלא אוחדה עם המחלקה לשיקום שכונות למחלקה אחת - המחלקה לפיתוח אזורי.
36. טוען ב"כ הנתבע, כי בדברים שכתב הנתבע אין משום לשון הרע. אין בידי לקבל טענה זו. בהצגתו של התובע כאדם ערמומי וחלקלק אשר הגיע לאן שהגיע בדרכי עקלתון, במניפולציות ותוך ניצול אסונות שפקדו אחרים, יש כדי להשפיל אותו, לעשותו לבוז וללעג בעיני הבריות, לבזותו, ולפגוע במשרתו הציבורית ובמעמדו. הוא הדין ביחס לטענה, כי בשל תיפקודו הלקוי של התובע "חוסלו" מחלקות, ומאות עובדים "נזרקו לרחובות" ללא זכויות.

37. עוד טוען ב"כ הנתבע, כי "תרבות השיח" בפוליטיקה הישראלית מאופיינת בבוטות רבה, עד שבני החברה, ואנשי הציבור במיוחד, פיתחו "עור עבה" כלפי ביטויים בוטים וחריפים המוטחים באנשי ציבור ובפוליטיקאים, והם אינם מתייחסים אליהם ברצינות. בתמיכה לטענתו, הביא ב"כ הנתבע שלל דוגמאות. אני סבור, כי אין בטענה ובדוגמאות שהביא ב"כ הנתבע כדי לסייע לנתבע. ראשית, משום שרוב הביטויים אותם הביא ב"כ הנתבע בסיכומיו, מהווים "הבעת דעה", בעוד שההתבטאויות של הנתבע במכתבו הן בגדר קביעת עובדות. שנית, משום שרוב הדוגמאות שהביא ב"כ הנתבע הן התבטאויות בעל פה שנאמרו, בדרך כלל, בלהט הויכוח, ולא "משנה סדורה" שהועלתה על הכתב והופצה למאות אנשים. שלישית, משום שהעובדה שבמשך שנים רבות הבליג התובע על עשרות רבות של מכתבי גינוי שהנתבע שלח ביחס אליו, הינה ראיה כבדת משקל לכך שהפעם הגיעו מים עד נפש. ורביעית, משום שהעובדה שהרבה אנשים מעדיפים "לעבור לסדר היום" על ביטויים שהושמעו כלפיהם, אינה שוללת מאדם שנפגע שלא כדין, את זכותו לבקש את עזרת החוק כדי להגן על שמו הטוב.
38. הנתבע טוען, כי עומדת לו הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הוא, אמנם, מסכים לכך שלא כל העובדות שנכתבו במכתב הן אמת (סעיף 27 לסיכומיו). עם זאת הוא טוען, כי "אי הדיוקים" ו"אי ההתאמות", כלשונו, הם בגדר פרטי לוואי, ועל כן חלה עליהם הסיפא של סעיף 14 הנ"ל. אין בידי לקבל את ההבחנה שעושה הנתבע בין עיקר לטפל. כפי שפירטתי לעיל, מכתבו של הנתבע חוטא לאמת בפרטים רבים. התמונה העולה ממנו לגבי אישיותו של התובע, הדרך בה הלך, והאופן בו מילא את תפקידיו - אפילו נאמץ את פרשנותו של הנתבע לגבי תוכן המכתב - רחוקה מאד מלתאר את העובדות כהוויתן. לפיכך, אין התובע יכול לחסות תחת ההגנה האמורה.
39. הוא הדין ביחס לטענת הנתבע, כי עומדת לו הגנת תום הלב, לפי סעיפים 15 ו-16 לחוק. אין בידי לקבל גם טענה זו. הטעם לכך הוא, שעיקר עניינה של הגנת תום הלב הוא בהבעת דעה, בעוד שעיקר מכתבו של הנתבע הוא בהצגת עובדות. כפי שב"כ התובע מציין בסעיף 148 לסיכומיו, בפתח המכתב השני ששלח הנתבע הוא אמר: "על כל טענה שהעליתי במכתבי מיום 10.6.01 יש לי ראיות מבוססות ואם יהיה צורך בכך יוזמנו אנשים להעיד ולאמת אותם". יוצא, אפוא, שהנתבע עצמו ראה במכתב שכתב תיאור של המציאות האובייקטיבית הניתנת לאימות על ידי אחרים, ולא הבעת דעה.

40. אכן, לעיתים ההבחנה בין "דעות" לבין "עובדות" אינה פשוטה. ואולם, דומני כי במקרה זה הגבול ברור למדי. הנתבע רשאי לסבור כי התובע הוא "עסקן אפור". התובע לא תבע את הנתבע בשל אמירה זו המופיעה במכתבו השני, שגם הוא הופץ לאנשים רבים, ואשר לדברי ב"כ התובע, גם הוא כלול בגדרי תביעתו. ואולם, הנתבע אינו יכול ליצור מצג עובדתי ממנו עולה, שבכל דרכו של התובע במשך עשרות שנים, הוא התקדם בכך ש"עקף את השיטה". הוא אינו יכול ליצור מצג עובדתי ממנו עולה, כי התובע אחראי לכך שהמחלקה לעליית הנוער "חוסלה" בגלל התובע, וכי כתוצאה ממחדליו של התובע "נזרקו" מאות עובדים לרחובות, ומאות משפחות הועמדו בפני
שוקת שבורה. אלה הן טענות עובדתיות, ולא הבעות דעה, ומבחנן הוא מבחן האמת.

41. הנתבע מסר בעדותו, כי לפני ששלח את המכתב מושא התביעה הוא לא מצא לנכון לקיים בדיקה של העובדות (עמ' 51 לפרוטוקול). מהמכתב אותו שלח ליו"ר תנועת העבודה העולמית הציונית עולה, כי הנתבע קיים בדיקה של העובדות רק לאחר שהוגשה נגדו התביעה בתיק זה (ת/6). בכך, יש כדי להשליך על שאלת תום ליבו של הנתבע בפרסום המכתב (סעיף 16(ב)(2) לחוק). אכן, זכותו של אדם להביע את דעתו. זכותו של אדם להשמיע ברמה את עמדותיו. מותר גם לומר דברים נוקבים וחריפים. ואולם, גם על מי שרואה עצמו "מוכיח בשער" - ואולי במיוחד על מי שרואה עצמו ככזה - מוטלת החובה לדייק בעובדות ולהציג אותן כהוויתן.

42. ב"כ הנתבע העלה את הטענה, שעל הנתבע היתה מוטלת חובה לפרסם את המכתב, מתוקף תפקידו כחבר עמית בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, אשר תפקידה לפקח על הקרן הקיימת לישראל. לטענתו, מטעם זה עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק. דא עקא, שמעדות הנתבע עצמו עולה, כי הוא כתב את המכתב מתוקף היותו חבר במפלגת העבודה, ולא מתוקף היותו חבר הנהלת ההסתדרות הציונית.

43. סיכומה של נקודה זו: הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע ביצע כלפי התובע עוולה לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכי לא עומדת לו הגנה מהגנות החוק.
הנזק:

44. הדברים שכתב הנתבע במכתבו חריפים. הם אינם מתייחסים לארוע ממוקד. הם מתייחסים לחיים שלמים. כפי שטען התובע בסעיף 16 לתצהירו: "בהבזק של עט הוא פעל בכדי למחוק את פעילותי הציבורית ארוכת השנים, והציג אותי כמניפולטור וככזה שאינו בוחל 'לנצל אירועים', אף בניצול של מות חברים לדרך הפוליטית והציבורית." הפרסום של המכתב היה רחב בהיקפו. אם בעבר נהג הנתבע לשלוח את מכתביו לבתיהם או למקומות עבודתם של נמעניו, הרי שהפעם הוא בחר בדרך פוגעת יותר. הוא הפיץ את מכתבו באולמות הכינוס, בין מאות האנשים שנקהלו ובאו למעמד חגיגי, בעיתוי ובהקשר מאד קשה ומביך מבחינתו של התובע. לטענת התובע, מכתבו של הנתבע עורר הדים, והוא נאלץ להסביר למספר רב של אנשים שפנו אליו, ובהם כאלה הנושאים בתפקידים בכירים, את פשרו של המכתב. כבר ציינתי, שהנתבע לא טרח לבדוק את העובדות טרם כתיבת המכתב. הוא גם לא מצא לנכון להתנצל על טעויות עובדתיות שנפלו במכתבו, שהוא עצמו מודה בקיומן.

45. עם זאת יש לזכור, כי אין מדובר בפרסום תקשורתי המגיע לעשרות ומאות אלפי אנשים. התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממוני. שכרו של התובע לא נפגע, ולא נגרם לו נזק רכושי מסוג אחר. הסיבה המיידית לכתיבת המכתב היתה, לסכל את כוונת התובע להתמנות לכהונה שנייה בתפקיד יו"ר הקרן הקיימת לישראל. ואולם, מטרה זו לא הושגה. הנתבע נבחר לכהונה נוספת, בה הוא מכהן עד היום. אני סבור, כי התובע לא הביא ראיה לכך שתדמיתו בעיני הציבור נפגעה פגיעה קשה וארוכת טווח. ראשית, משום שהדעת נותנת, כי הנתבע לא הוחזק על ידי קוראי המכתב כבעל סמכות מוסרית או אחרת, שיש לקבל את דבריה ללא עוררין. ושנית, משום שלתובע ניתנה הזדמנות "להכות על הברזל בעודו חם", והוא הקריא את מכתב התשובה שכתב מעל בימת הכנס. עם זאת, פגיעה תדמיתית כלשהי, קרוב לודאי שהיתה.

46. אין ספק, כי בפרסום המכתב נגרם לתובע נזק. הנזק שנגרם הוא נזק לא ממוני. הוא מתבטא במבוכה הרבה שנגרמה לתובע, בבושה, בעוגמת הנפש ובהלבנת פנים שהמכתב הסב לו, וכן בפגיעה בתדמית האישית בה נפגע, בעיקר במהלך הכנס, ואולי אף פרק זמן לא ארוך לאחריו. לא אחת נאמר, כי "תרגום" הנזק הלא ממוני לממון, אינה משימה קלה. אני סבור, כי המקרה שבפני
נו פחות חמור, ובמידה משמעותית, מהאסמכתאות אליהן הפנה ב"כ התובע (ע"א 5452/04 (מחוזי ירושלים) מילר נ. כהן; ת.א. 1624/99 (מחוזי ירושלים) דן תיכון נ. צבא הגנה לישראל). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, שיש לפסוק לתובע את מקסימום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א'(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. אני מחליט, אפוא, לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסכום של 50,000 ₪.
התביעה שכנגד:

47. כזכור, בשולי מכתב התשובה שכתב, אותו הקריא התובע מעל בימת הכנס, סיפק התובע הסבר ומניע למכתבו של הנתבע. וכך הוא כתב:

"אתה דרשת ממני, בעת שכיהנתי כיו"ר ההנהלה הציונית, למנותך כחבר ההנהלה הציונית. אני סירבתי לכך, כי ראיתי במינוי כזה דבר לא תקין הנוגד את הנורמות מהבחינה הציבורית המקובלת במוסדות הלאומיים. כתוצאה מכך, לאחר שנהגת להלל ולשבח אותי, הפסקת לתמוך בי והתחלת במסע הכפשה נגדי שנמשך כבר מספר שנים וזאת במטרה לפגוע בכבודי ובשמי הטוב ולגרום לי נזק..."

הנתבע טוען, כי מדובר בטענה שיקרית. לפיכך, הוא הגיש נגד התובע תביעה שכנגד.
48. עניין לנו "במילה כנגד מילה". מילתו של התובע אל מול מילתו של הנתבע. אין עדים נוספים. אין הקלטה. אין מכתב. מכאן, שקשה לקבוע בצורה נחרצת מי דובר אמת. עם זאת, קיימות מספר נסיבות אשר מביאות למסקנה, כי במאזן ההסתברויות, יש להעדיף את גרסתו של התובע, על פני גרסת הנתבע:

ראשית, אין חולק על כך, שעד לתחילת שנת 1995 תמך הנתבע בתובע וראה בו מועמד ראוי לתפקידים בכירים, לרבות לתפקיד יו"ר הסוכנות. כמו כן אין חולק על כך, שבמועד זה שינה הנתבע את יחסו כלפי התובע, והפך להיות מתנגדו החריף. ההסבר אותו מציע התובע למהפך שהתחולל ביחסו של הנתבע כלפיו הוא, שהנתבע הינו אדם אשר אינו רגיל לכך שמסרבים לדרישותיו, ועל כן סירובו של התובע להיענות לדרישתו לעשותו חבר הנהלה, אשר משמעותה, בין היתר, קבלת משכורת של שר, הביאה לכך שהנתבע החליט לנקום בו. מנגד, הנתבע לא נתן הסבר משכנע ל"מהפך" החריף שחל ביחסו לתובע. אכן, לתובע לא היתה סמכות למנות את הנתבע לחבר הנהלה. הדבר חייב תיקון בחוקה. ואולם הדעת נותנת, כי בהיותו של התובע יו"ר הסוכנות, מצוי היה בידו הכוח להביא לשינוי החקיקתי הנדרש.

שנית, אין ספק כי עוצמת המאבק שמנהל הנתבע נגד התובע, סגנונו של המאבק ופרק הזמן הארוך בו הוא מתנהל, הינם יוצאי דופן. ב"כ הנתבע טוען, כי הנתבע רגיל לכתוב "לכל העולם" במגוון רחב של נושאים. ואולם, הוא לא הביא ולו דוגמא אחת להתנהגות דומה שהנתבע מפגין כלפי אחרים. עובדה זו, כשהיא באה על רקע העובדה שבעבר נמנה הנתבע על תומכיו של התובע, תומכת בטענת התובע, כי הנתבע מתנכל לו על רקע אישי.

שלישית, אין חולק על כך, שלאחר שח"כ אברהם בורג מונה לתפקיד יו"ר הסוכנות, מונה הנתבע לתפקיד חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, דבר שחייב את תיקון חוקת התנועה הציונית העולמית. לטענת התובע, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע, בעקבות ביקורת שהועלתה לגבי עניין זה, הוכנס תיקון לחוקה בו נקבע, כי יו"ר ועד העובדים ישמש כמשקיף ולא כחבר עמית. עם זאת נקבעה הוראת-מעבר ולפיה, התיקון לתיקון לא יחול על הנתבע, והוא ימשיך לשמש חבר עמית כל עוד הוא משמש יו"ר ועד העובדים. אכן, ח"כ בורג הודיענו, כי למיטב זכרונו, היוזמה למינוי הנתבע, בהיותו יו"ר ועד העובדים, יצאה ממנו, וכי הדבר נעשה ללא קשר עם הנתבע. אני סבור, כי בדברים אלה אין כדי לשנות את העובדה, שלנתבע היה, ועדיין יש, עניין רב לשמש כחבר הנהלה, וכי היה צורך לעשות תיקון בחוקה המתייחס לו באופן אישי, כדי להבטיח כי ימשיך להיות חבר הנהלה, בעוד שכל אלה אשר יבואו במקומו, יהיו רק משקיפים.

רביעית, התובע טוען, כי בצד דחייתו את דרישת הנתבע למנותו כחבר ההנהלה הציונית, הוא הציע לו את משרת מזכיר ההנהלה שהתפנתה אז, וזאת בתנאי שהנתבע יתפטר מראשות ועד העובדים. לטענתו, הנתבע דחה את ההצעה. במהלך חקירתו הנגדית אישר הנתבע שהתובע הציע לו הצעה כזו (פרט' עמ' 60). בכך יש כדי לתומך בטענת התובע, כי בינו לבין הנתבע היו חילופי דברים בנוגע לאפשרות מינויו של הנתבע למשרה בהנהלת הציונית.

וחמישית, במכתב התגובה שכתב הנתבע ביום 24.6.01, במענה למכתב התשובה שכתב התובע ביום 19.6.01, אין כל התייחסות לדברים שהופיעו בשולי מכתבו של התובע, ואשר הם נושא התביעה שכנגד אותה הגיש הנתבע נגד התובע. קיים, אפוא, שיהוי משמעותי בהעלאת הטענה מצד הנתבע, למרות שיש להניח כי ידע שהתובע הקריא את מכתבו במהלך הכנס, ועל כל הטענה שהתובע העלה בקשר למניעיו, הגיעה לאנשים רבים.

49. סיכומה של נקודה זו: החלטתי לדחות את התביעה שכנגד.
סוף דבר:

50. החלטתי לקבל את תביעתו של התובע. אני מחייב את הנתבע לשלם לו סכום של 50,000 ₪.

מנגד החלטתי לדחות את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע.

הואיל ולתובע ניתנה "בזמן אמת" ההזדמנות למסור את תשובתו למכתבו של הנתבע, אינני סבור כי יש טעם רב בחיובו של הנתבע לפרסם היום, למעלה מארבע שנים לאחר משלוח מכתבו, דברי תיקון והכחשה. הוא הדין לגבי בקשת התובע, לחייב את הנתבע לפרסם דברי תיקון והכחשה בשני עיתונים יומיים.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד, בקשר לתביעה ולתביעה שכנגד, בסכום של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.
ניתנה היום ט"ז באב, תשס"ה (21 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

אריה רומנוב
, שופט








א בית משפט שלום 10397/01 יחיאל לקט נ' יונה בצלאלי (פורסם ב-ֽ 21/08/2005)