פסקי דין על עו"ד גיא גיסין | פסקי דין על שלום בר חן | פסקי דין על מרדכי כהן | פסקי דין על הכונס הרשמי |

976/18 עא     07/05/2018




עא 976/18 עו"ד גיא גיסין נ' שלום בר חן, מרדכי כהן, הכונס הרשמי




החלטה בתיק ע"א 976/18
בבית המשפט העליון


ע"א 976/18 - א'


לפני:

כבוד השופטת ע' ברון

המבקש:
עו"ד גיא גיסין

– הנאמן לנכסי מרדכי כהן



נ


ג


ד



המשיבים:
1. שלום בר חן


2. מרדכי כהן


3. הכונס הרשמי


4. אם.אל.סי השקעות בע"מ (בפירוק)

5. סי.אמ.אף.איי ניהול פיננסי והשקעות בע"מ (בפירוק)


בקשה למתן סעד זמני בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.1.2018 (פש"ר 28820-03-16, כבוד השופטת
ש' דברת
)


בשם המבקש:
עו"ד גיא גיסין

; עו"ד צבי ולך
; עו"ד בני אשכנזי
בשם המשיב 1:

עו"ד אהוד ערב
; עו"ד דן כהן
; עו"ד רון אדליסט
בשם המשיב 3:

עו"ד מיכל דלומי


החלטה


1.
בקשה למתן סעד זמני בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.1.2018 (כבוד השופטת
ש' דברת
, פש"ר 28820-03-16) (להלן:
הבקשה
ו-
ההחלטה
, בהתאמה). בגדרי ההחלטה נדחתה בקשתו של
הנאמן לנכסי החייב, עו"ד גיא גיסין

(להלן:
הנאמן
) לביטול הענקה פסולה של בית מגורי החייב בהתאם לסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן:
פקודת פשיטת הרגל
)
. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הנאמן ומכאן הערעור והבקשה שבצידו.

הרקע העובדתי הצריך לעניין


2.
מרדכי כהן
, המשיב 2 בהליך זה והחייב בהליך פשיטת הרגל (להלן:
החייב
), היה הבעלים והמנהל של אם.אל.סי השקעות בע"מ וסי.אם.אף.איי ניהול פיננסי והשקעות בע"מ – המשיבות 4 ו-5 בהליך זה (להלן:
החברות
). החברות עסקו במתן ייעוץ השקעות וניהול תיקי לקוחות פרטיים. בימים 14.1.2016 ו-2.2.2016 מונה הנאמן כמפרק זמני של החברות, לאחר שנטען כי אלה הפרו את התחייבויותיהן כלפי המשקיעים והביאו לכך שהם הפסידו את מרבית השקעותיהם (פר"ק 8407-01-16 ופר"ק 43003-01-13). בהמשך להליכים אלה, ביום 14.3.2016 הגיש הנאמן (שכאמור שימש כמפרק הזמני של החברות) בקשה לכינוס נכסי החייב; וביום 10.4.2016 ניתן צו כינוס כמבוקש והנאמן מונה כמנהל המיוחד לנכסיו (פר"ק 28820-03-16, כבוד השופט
פ' אקסלרד
). ביום 28.11.2016 הוכרז החייב כפושט רגל, ובמסגרת החלטה זו נקבע כי עו"ד גיסין ימונה לנאמן על נכסיו. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי הדיון בתיק פשיטת הרגל אוחד עם תיקי פירוק החברות.


פחות משנתיים קודם לכן, ביום 24.3.2014, חתם החייב על הסכם עם שלום בר חן
, המשיב 1, שהיה אחד מלקוחותיו (להלן:
המשיב
)
.
כפי שתואר בפסק הדין, החייב ניהל עבור המשיב השקעות שונות החל משנת 2011, תחילה בבנק לאומי ולאחר מכן באמצעות חברת מגדל שוקי הון בע"מ. על מנת להבטיח את השקעותיו אצל החייב, נחתם במרץ 2014 הסכם בין המשיב לבין החייב ואשתו שכותרתו "
הסכם הלוואה ואופציה לרכישת בית
" (להלן:
הסכם 2014
). בגדרי ההסכם נקבע כי המשיב ילווה לחייב ולאשתו סכום של 200,000 ש"ח, שאותו עליהם להשיב עד ליום 31.12.2014 (קרי, בתוך כתשעה חודשים) בצירוף ריבית של 2% לחודש. עוד התחייב החייב, כי במועד שנקבע לפירעון ההלוואה (31.12.2014) חשבון ההשקעות שניהל עבור המשיב יעמוד על סך של 1,200,000 ש"ח. כבטוחה לקיום ההתחייבויות ניתנה למשיב אופציה לרכוש את בית המגורים של החייב ואשתו ביישוב להבים (להלן:
הנכס
או
בית החייב
); תוך שנקבע כי אופציה זו תיכנס לתוקף במידה שאחת משתי ההתחייבויות לא תקוים. בהמשך לכך, נקבע כי ככל שאופציית רכישת הנכס אכן תמומש, המשיב ישלם לחייב ולאשתו סכום של 1,900,000 ש"ח. ביום 8.4.2014 נרשם משכון לטובת המשיב על הנכס, מכוח הסכם 2014. עוד יצוין, כי ביום 20.9.2014 פתח המשיב חשבון השקעות נוסף תחת ניהולו של החייב והפקיד בו 300,000 ש"ח נוספים.

3.
בספטמבר 2015 ננקטו הליכי חקירה נגד החייב והוא נעצר על ידי הרשות לניירות ערך. במסגרת החקירה הועלו חשדות שלפיהן החייב הבטיח ללקוחותיו תשואות גבוהות בחשבונות ההשקעה שניהל עבורם, כאשר בפועל כספי ההשקעה נעלמו. במסגרת החקירה זומן המשיב להיחקר ברשות לניירות ערך, ואגב כך התברר לו כי מרבית הכספים שהשקיע באמצעות החייב ירדו לטמיון. בנסיבות אלה ביקש המשיב לממש את האופציה שהוקנתה לו בהסכם 2014 ולרכוש את בית החייב. בהמשך לכך, ביום 15.11.2015 נחתם הסכם נוסף בין המשיב לבין החייב ואשתו שנשא את הכותרת "
נספח להסכם הלוואה ואופציה לרכישת בית
" (להלן:
הסכם 2015
). בהסכם זה ובשונה מהאמור בהסכם 2014, הוערך שוויו של הבית ב-2,200,000 ש"ח, בשל "שיפורים והשקעות שבוצעו בבית ע"י המוכרים (החייב ואשתו-ע'ב'), מאז הסכם האופציה (הסכם 2014-ע'ב')" (לשון הסכם 2015). כמו כן הוסכם כי מאחר שסכום ההלוואה עומד כעת על 1.5 מיליון ש"ח, ומכיוון שחוב זה טרם נפרע, תמומש האופציה לרכישת הנכס. בהקשר זה נקבע כי שוויו של הנכס (2.2 מיליון ש"ח) יקוזז עם החוב של החייב (1.5 מיליון ש"ח); כי יתרת התמורה תועבר לפירעון חוב המשכנתא; וכי אם יוותר חוב משכנתא שלא נפרע, החייב ואשתו ישלמו אותו למשיב בתוך 12 חודשים (בתשלומים). במקביל להסכם 2015, חתמו הצדדים על הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן:
הסכם השכירות
) שלפיו הנכס יושכר לחייב ולאשתו למשך שנה, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 6,500 ש"ח.


בהתאם להסכם 2015, פרע המשיב את המשכנתא שחלה על הנכס שגובהה עמד באותה העת על סך של 1,340,563 ש"ח, ולאחר מכן ביקש לרשום את הנכס על שמו. ביום 18.4.2016, מספר שבועות לאחר שנפתח הליך הכינוס נגד החייב, הגיש הנאמן בקשה דחופה במעמד צד אחד שבמסגרתה ביקש כי יוצא צו זמני שימנע מהמשיב לרשום את הנכס על שמו, לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס, או להעביר כספים תמורת הנכס לחייב. צו זמני כמבוקש ניתן ביום 19.4.2016, וביום 14.6.2016 נקבע כי הוא יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת. בהמשך, ביום 23.2.2017 הגיש הנאמן בקשה לביטול הענקות פסולות בעניין בית החייב לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. ביום 28.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו זו של הנאמן, והחלטה זו היא שעומדת בלב הערעור שהוגש והבקשה שצורפה לו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

4.
במסגרת ההחלטה נקבע כי חרף העובדה שהסכם 2014 נחתם במהלך השנתיים שקדמו למעשה פשיטת הרגל, אין להורות על ביטול מכירת בית החייב. זאת מאחר שבמקרה זה מתקיים החריג המנוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה שלפיו ההענקה לא תבוטל אם ניתנה "
לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך
". בית המשפט המחוזי דחה את טענות הנאמן וקבע כי לא הוצגו ראיות לכך שהמשיב היה מודע למצבו הכלכלי הקשה של החייב בשעה שנחתם הסכם 2014; וכן כי לא הוכח שההסכם אינו כולל תמורה בת ערך עבור בית החייב.


בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן אם המשיב היה רשאי לממש את האופציה שבהסכם 2014 – קרי, אם איזה מהתנאים שנקבעו בהסכם אכן לא התקיים באופן שקמה למשיב הזכות למימוש האופציה. בנוגע לתנאי הראשון שעניינו החזר ההלוואה על סך 200,000 ש"ח, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי תנאי זה לא הופר, שכן ההלוואה הושבה במועדה. עם זאת, הצדדים היו חלוקים באשר להתקיימות התנאי השני שבמסגרתו התחייב החייב כי ביום 31.12.2014 חשבון ההשקעות יעמוד על סך של 1.2 מיליון ש"ח. לאחר בחינת הראיות שהציגו הצדדים, קבע בית המשפט כי במועד הרלוונטי לא עמד בחשבון ההשקעות הסכום הנדרש; תוך שדחה את הראיות שהגיש הנאמן שלדבריו הצביעו על ההיפך. בהינתן האמור, קבע בית המשפט כי לאחר שהסתבר למשיב כי החייב לא עמד בהתחייבותו, הוא היה רשאי לממש את האופציה לרכישת הנכס. בהמשך לכך נקבע כי מאחר שהסכם 2014 עומד בתוקפו, אין לראות בהסכם 2015 הענקה פסולה – שכן המדובר בהסכם הכולל הוראות ליישום הזכות למימוש הנכס, אופציה שנקבעה עוד בהסכם 2014. טרם סיום ציין בית המשפט כי אמנם ההחלטה שנתן עשויה לפגוע ביתר נושי החייב וזאת מאחר שקופת פשיטת הרגל ריקה, אולם אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק את ביטול מכירת הנכס למשיב, שאף הוא נושה של החייב, מקום שלא מדובר בהענקה פסולה לפי הוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. לנוכח התוצאה שאליה הגיע, ביטל בית המשפט את צו המניעה שהוצא על ידו, ופסק לזכות המשיב הוצאות בסך 10,000 ש"ח מקופת פשיטת הרגל.

5.
מיד לאחר שניתנה ההחלטה, הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועה עד למועד הגשת הערעור, תוך שנתבקש צו ארעי עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע; וביום 31.1.2018 הורה בית המשפט על מתן צו ארעי כמבוקש.

ביום 4.2.2018 הוגש ערעור על ההחלטה וצורפה לו כאמור בקשה למתן סעד זמני בערעור. בו ביום, הוריתי על מתן צו ארעי כמבוקש האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס נושא הערעור וכן על עריכת שינוי ברישום הנכס; ונתבקשה תשובת המשיבים לבקשה.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור

6.
במישור מאזן הנוחות, טוען הנאמן כי הסעד הזמני נדרש על מנת לשמור על המצב הקיים ולמנוע הכבדה יתרה על הליכי הכינוס והתפיסה של בית החייב. לטענת הנאמן ללא מתן הצו המבוקש יפעלו המשיב והחייב להשלמת עסקת המכר ורישום הנכס על שם המשיב, וקיים חשש ממשי כי המשיב ימכור את הנכס לצדדים שלישיים. במצב דברים כזה, הנאמן טוען כי ייגרם נזק בלתי הפיך לקופת פשיטת הרגל ובכלל זאת לנושיו הרבים של החייב, באופן שלא יאפשר השבת המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל. מנגד, טוען הנאמן כי עיכוב השלמת העסקה עד להכרעה בערעור לא יסב כל נזק למשיב. עוד טוען הנאמן כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים לנוכח מספר רב של טעויות מהותיות שנפלו לשיטתו בהחלטה. בהקשר זה טוען הנאמן כי מאחר שבית המשפט המחוזי לא שמע עדויות קודם שהחליט לדחות את בקשת הנאמן לבטל את ההענקות, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור, וביכולתה של ערכאת הערעור להסיק מסקנות שונות מאלה שהסיק בית המשפט המחוזי. בתוך כך מציין הנאמן כי שגה בית המשפט כשלא מצא לנכון לקבל את עמדת הכונס – גורם אובייקטיבי, מקצועי ובעל מעמד סטטוטורי בהליכי פשיטת רגל – קודם שנתן החלטתו. בנוסף, הנאמן שב וחוזר על כך שהסכם 2014 והסכם 2015 מהווים הענקות פסולות מאחר שנחתמו בחוסר תום לב, ומבלי שנקבעה בהם תמורה בת ערך; וכי ממילא לא התקיימו התנאים למימוש האופציה לרכישת בית החייב שנקבעה בהסכם 2014. זאת ועוד, הנאמן אף מלין על כך שקופת פשיטת הרגל חויבה בהוצאות בהיקף של 10,000 ש"ח. לשיטתו, מאחר שהתקיים רק דיון אחד בבקשה ובהינתן שקופת פשיטת הרגל ריקה, לא היה מקום לפסוק הוצאות בסכום כה משמעותי.


הכונס מצטרף לעמדת הנאמן, תוך שהוא מציין כי דומה שסיכויי הערעור נוטים לטובתו. זאת, מאחר שלעמדת הכונס נדרש בירור עובדתי נוסף על מנת להכריע אם אכן עסקינן בהענקות פסולות, אם לאו. עוד נטען כי מכיוון שהנכס נושא המחלוקת הוא נכס מקרקעין, שקיים חשש משמעותי שאם לא תעוכב ההעברה שלו הוא יימכר לצדדים שלישיים; מאחר שעסקינן בנכס היחיד שעומד לזכות החייב; ולנוכח העובדה שלחייב נושים רבים – נכון יהיה להורות על מתן הסעד הזמני המבוקש.

7.
לטענת המשיב הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן סעד זמני בערעור, ומשכך יש לדחותה. המשיב טוען כי סיכויי הערעור קלושים, שכן ההחלטה של בית המשפט המחוזי מנומקת ונשענת על קביעות עובדתיות ברורות, והלכה היא שערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות אלא במקרים קיצוניים. עוד טוען המשיב כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שעה שמזה תקופה ארוכה, מעת שהוצאו צווי המניעה בשנת 2016, הוא מנוע מלעשות שימוש בנכס שרכש כדין ובכלל זאת לפנות את החייב מהבית ולמכור אותו. לדברי המשיב, במשך השנתיים שחלפו הוא נדרש לשלם מדי חודש 12,000 ש"ח עבור הלוואת משכנתא שנטל כדי לרכוש את הנכס; בעוד במקביל החייב לא העביר לו דמי שכירות כפי שסוכם (למעט בגין שלושת חודשי השכירות הראשונים). משכך, טוען המשיב כי מתן סעד זמני לתקופת הערעור רק יגדיל את הנזקים שנגרמו לו עד כה; שגם לגביהם ספק אם יוכל לקבל פיצוי כלשהו שכן קופת פשיטת הרגל עומדת ריקה. במובן זה טוען המשיב כי אם תיענה הבקשה, באופן אסבורדי החייב הוא שימשיך ליהנות מהעוולות שגרם לנושיו, מאחר שהוא ממשיך להתגורר בבית בלא לשלם דמי שכירות – ורק דחיית הבקשה תאפשר את פינויו מהנכס. מנגד טוען המשיב כי ככל שיתקבל הערעור יהא בידו להשיב לקופת פשיטת הרגל את הסכום שייפסק. לחלופין מציע המשיב כי יפקיד בנאמנות את הסכום שלדבריו עשוי להיפסק לטובת קופת פשיטת הרגל ככל שיתקבל הערעור – שעומד לשיטתו לכל היותר על 300,000 ש"ח. כאן המקום לציין כי בתגובה טוען נאמן כי המשיב לא צירף ראיות כלשהן לנזקים שהעיכוב במימוש הנכס מסב לו לכאורה; וגם לא לכך שהוא יוכל להשיב לקופת פשיטת הרגל את סכום הכסף הנדרש ככל שהערעור יתקבל.


יוער, כי החייב והחברות לא הגישו תשובה לבקשה; ומעיון בהחלטה, דומה כי עמדתם בנוגע לבקשת הנאמן לביטול ההענקות לא הוגשה גם לבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.

לאחר בחינת הבקשה והתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כך שהצו הארעי יוותר על כנו ויהא לצו זמני עד להכרעה בערעור
.

המבקש סעד זמני לתקופת הערעור נדרש להוכיח התקיימות שני תנאים מצטברים
: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם הוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות" או "כלים שלובים", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. כמו כן, על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים
(ע"א 6389/17
ביטס אוף גולד בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, פסקה 11 (25.2.2018);

ע"א 8389/17
דניאל אלכס א.ש אחזקות בע"מ נ' לקסל אסטבלישמנט
, פסקה 16 (14.12.2017); ע"א 4972/17
עמרה נ' אביתר
, פסקה 6 (16.7.2017)).

9.

סיכויי הערעור
. אמנם מקצת מטענות הנאמן נוגעות לקביעות עובדתיות שהלכה היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהן. אולם, חלק אחר של הטענות נסוב על מסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי ממסכת הראיות שנפרשה לפניו; וביחס לאלה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. בנוסף, יש ליתן את הדעת אף לכך שלעמדת הכונס, גורם אובייקטיבי ומקצועי המפקח על הליכי חדלות פירעון מטעם המדינה, סיכויי הערעור נוטים לטובת הנאמן (ולעניין מעמדו של הכונס בהליכים אלה, ראו: ע"א 3709/17
כיאל נ' ג'מאל יאסין בע"מ
, פסקה 8 (6.6.2017)). משכך, ומבלי לטעת מסמרות, אין לומר בשלב זה כי סיכויי הערעור מבוטלים.

כך או אחרת, בענייננו שיקול
מאזן הנוחות
הוא שמטה
את הכף אל עבר קבלת הבקשה.
במוקד הבקשה למתן סעד זמני ניצב נכס מקרקעין ועל פניו קיים חשש כי המקרקעין יועברו לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיקשה ואף יאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו. דברים אלה יפים ביתר שאת במקרה דנן, כאשר עסקינן בנכס היחיד שיכול להיזקף לטובת קופת פשיטת הרגל שבשלב זה אין בה מאום; ומקום שבו המשיב בעצמו מעיד על רצונו למכור את הנכס לצדדים שלישיים על מנת "למזער נזקיו". בנוסף, אף בהנחה כי בשלב זה חשיבותו של הנכס טמונה בעיקר בערכו לקופת פשיטת הרגל, מאחר שעסקינן בשווי כלכלי בלתי מבוטל אין זה מובן מאליו כי המשיב בתור "אדם מן היישוב" יוכל לעמוד בהשבת תמורתו במקרה שהערעור יתקבל. משכך סבורתני כי יש להיעתר לבקשה, על מנת למנוע מצב בלתי הפיך שעלול לגרום לכך שנושים אחרים של החייב יעמדו בפני
שוקת שבורה. ויצוין, כי לא שוכנעתי בדבר הנזקים שלגרסת המשיב נגרמים לו בשל העיכוב במימוש הנכס, ומכל מקום דומה כי הם פחותים מאלה שעלולים להיגרם ליתר הנושים של החייב (ראו והשוו: ע"א 268/14
עו"ד שחר הררי – נאמן על נכסי הים נ' מדמון
, פסקה 17 (25.3.2014); ע"א 10120/07
עו"ד אורי נ' כץ
, פסקה ו(2) (3.2.2008)). טרם סיום יוער כי גם בהצעתו החלופית של המשיב, להפקדת סכום של 300,000 ש"ח בנאמנות, אין כדי לשקף את האיזונים המתבקשים והיא נדחית.

10.
סופו של דבר, הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור מתקבלת, ומשמע שהצו הארעי שניתן ביום 4.2.2018, האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס וכן על עריכת שינוי ברישום הנכס, יעמוד על כנו עד להכרעה בערעור.


בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ב באייר התשע"ח (7.5.2018).




ש ו פ ט ת

________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


18009760_g06.doc

גה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







עא בית המשפט העליון 976/18 עו"ד גיא גיסין נ' שלום בר חן, מרדכי כהן, הכונס הרשמי (פורסם ב-ֽ 07/05/2018)