פסקי דין על ג.ר. שיווק תקשורת | פסקי דין על גבריאל כהן | פסקי דין על משה-שי כהן ואח' | פסקי דין על נכסי גולדין אלון בע"מ

34200-10/17 עא     02/05/2018




עא 34200-10/17 ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ, גבריאל כהן, משה-שי כהן ואח' נ' נכסי גולדין אלון בע"מ








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 34200-10-17 ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ
ואח'
נ' נכסי גולדין אלון בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
תמר שרון נתנאל


מערערים

1.ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ

2.גבריאל כהן

3.משה-שי כהן

ע"י ב"כ עוה"ד אביעד ויסולי

רח' דישראלי 36, חיפה


נגד


משיבה

נכסי גולדין אלון בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מורן בן יצחק ואח'

דרך העצמאות 84, חיפה




פסק דין


1.

מונח לפניי ערעור על

פסק דין
שניתן בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יהושע רטנר), ביום 11.07.2017, בתא"מ 55392-01-16 (להלן: "פסק הדין קמא").

הערעור הוגש ע"י חברת ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ
(להלן: "המערערת"), מנהל החברה ובעל המניות היחיד במערערת, מר גבריאל כהן
(להלן: "המערער") ומר משה שי כהן (להלן: "משה שי"), נגד
נכסי גולדין אלון בע"מ
(להלן: "המשיבה").

2.
הסכסוך בין הצדדים נגע לשטחי שכירות, שבבעלות המשיבה, אשר הושכרו על ידה למערערת בנכס מסחרי, ברחוב הקורנס 9 בחיפה (להלן: "הנכס").

המערערת והמשיבה חתמו על שני הסכמי שכירות בכתב, על פיהם שכרה המערערת מהמשיבה שני שטחים בנכס, לצורך הקמת מוקד טלמרקטינג, תמורת דמי שכירות חודשיים, כוללים, בסך של 8,700 ₪ (בצירוף מע"מ) כמפורט להלן:

א.
ההסכם הראשון נחתם ביום 20/3/13 ובמסגרתו הושכר למערערת משרד בשטח של כ- 130 מ"ר, הכוללים מושכר בשטח של 104 מ"ר ושטח ציבורי של 26 מ"ר (להלן: "המשרד הראשון"), למשך 12 חודשים, מיום 14.04.2013 עד ליום 13.04.2014. ניתנה אופציית שכירות לתקופה של שנה נוספת (להלן: "ההסכם הראשון").

דמי השכירות הועמדו, בתקופת השכירות, על סך של 40 ₪ לכל מ"ר ובתקופת האופציה - על סך של 42 ₪ לכל מ"ר. כן נקבע כי דמי השכירות ישולמו (בתוספת בהצמדה למדד) עד לא יאוחר מ- 1 לכל חודש קלנדרי.
ב.
ההסכם השני נחתם ביום 14/1/14 ובמסגרתו הושכר למערערת משרד בשטח של
כ- 100 מ"ר, כולל שטחי ציבור (להלן: "המשרד השני"). זאת - למשך 12 חודשים, החל מיום 14.01.2014 ועד ליום 13.01.2015. ניתנה אופציית שכירות לתקופה של שנה נוספת (להלן: "ההסכם השני").
דמי השכירות הועמדו, בתקופת השכירות, על סך של 35 ₪ לכל מ"ר ובתקופת האופציה - בתוספת שיעור של 2%. כן נקבע כי דמי השכירות ישולמו (בתוספת הצמדה למדד) עד לא יאוחר מ- 1 לכל חודש קלנדרי.
3.
המערער חתם כערב על שני ההסכמים, ואילו משה שי, חתם כערב רק על ההסכם הראשון.
4.
על אף עבוֹר תקופות האופציה, על פי ההסכם הראשון, המשיכה המערערת לשהות במשרדים ופינתה אותם רק ביום 14/11/2015 (התקופה שמיום 14/1/14 ועד ליום 14/11/15 תיקרא, להלן: "התקופה הנוספת").

לטענת המשיבה, המערערת עזבה את המשרדים באופן פתאומי וללא כל התראה, דבר שלא אפשר לה להיערך ומנע ממנה להראות את המשרדים לשוכרים פוטנציאלים אחרים, בטרם העזיבה ולהשכיר את המשרדים לאחרים, החל מיום העזיבה. בנוסף טענה המשיבה, כי המערערת הותירה חובות בגין דמי שכירות, צריכת חשמל, צריכת מים והוצאות בגין הרכוש המשותף, בסך כולל של 58,229 ₪ וכי יש לחייב גם את המערער ואת משה שי, כערבים לחובותיה. המשיבה טענה גם לנזקים שגרמו המערערים למשרדים, אך חלק זה של תביעתה נדחה על ידי בימ"ש קמא.

5.
בית משפט קמא דחה את התביעה נגד משה שי וקיבל, חלקית, את התביעה נגד המערערים 1 ו- 2 (להלן: "המערערים"). בית משפט קמא חייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך כולל של 21,961 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (21.1.16) וכן חייבם בשיפוי (משוערך) בגין אגרת בית המשפט, הוצאות משפט בסך 800 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,500 בצירוף מע"מ כדין.

בערעור תוקפים המערערים חיובים כספיים שונים שהושתו עליהם, את חיובו של המערער באופן אישי, וכן את שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד שפסקה הערכאה הדיונית.

6.
להלן הסכומים בהם חויבו המערערים בפסק הדין קמא:
דמי שכירות בסך 20,358 ₪ (הסכום כולל מע"מ)

עבור חודשיים שכירות.
חוב בגין צריכת חשמל בסך 200 ₪
חוב בגין צריכת מים בסך 1,403 ₪.
הוצאות משפט בסך 800 ₪.
שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ.
7.
אדון, להלן, אחד לאחד, בכל הנושאים שהועלו בערעור, תוך שאתייחס, לגבי כל נושא ונושא, לקביעותיו של בימ"ש קמא ולטענות הצדדים ואפרט את מסקנתי ונימוקיה.

דמי השכירות

8.
המערערים טענו, כי הם מסרו למשיבה הודעה מוקדמת על כוונתם לפנות את המשרדים, בעוד שהמשיבה טענה, כי המערערים נטשו את המשרדים באופן פתאומי, ללא כל הודעה מראש, ללא התראה, ומבלי שהמשיבה קיבלה כל הזדמנות להיערך לעזיבתם.
9.
בית משפט קמא דחה, עובדתית, את טענת המערערים, לפיה המערערת נתנה למשיבה הודעה מראש בדבר כוונתה לעזוב את המשרדים ביום 14.11.15. כן קבע בימ"ש קמא, כי הצדדים האריכו את ההסכמים ביניהם, בהתנהגות וב"הסכמה מכללא", כך שגם על התקופה הנוספת, חלים תנאי ההסכמים.
בית משפט קמא נתן אמון
בעדותו של מנהל המשיבה, בעניין זה, וסמך קביעתו גם על נימוקים נוספים.

10.
בקביעות עובדתיות אלה, אותן ביסס בית משפט קמא, בין היתר, על ממצאי מהימנות, אין בדעתי להתערב.

כידוע, בממצאי עובדה ומהימנות אין ערכאה הערעור נוהגת להתערב, אלא במקרים חריגים, שכן הערכאה הדיונית היא זו השומעת את העדים ומתרשמת מהם
. [ראו: רע"א 11325/05
מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי
(27.2.2006)
;
ע"א 2976/12
בראל נ' קאופמן
(23.11.2014); ע"א 5234/13
קרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ
(11.1.2015); ע"א 5779/90
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד
(24.07.1991)]. אמנם, ערכאת הערעור מוסמכת להתערב גם בממצאים, כאמור (
ראו
תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984
), אולם היא תעשה זאת רק
במקרים חריגים, כגון
: במקרים בהם
כללי הצדק הטבעי בערכאה הדיונית נפגעו; בהליך הקודם היה פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך; הסקת המסקנות בערכאה הדיונית הייתה בלתי מבוססת ושגויה; שגיאה מהותית בהליך; נפלה טעות בולטת או הנמקה שאינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. [ראו: ע"א 56/82
מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל
(16.10.1986); ע"א 296/82
ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק
(27.05.1986); ע"א 734/76
פלוני נ' אלמונים
(14.06.1978)
ע"א 79/56
המפקח על נכסי נפקדים, מחוז חיפה נ' מנחם צויברג
(18.07.1957); ע"א 560/84
דייזי נחמן נ' קופת חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל
(02.06.1986); רע"א 634/85
עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ
(06.12.1985)].

קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות ולא מצאתי עילה להתערב בהם (למעט לעניין חשבון המים ותיקון טעות חישובית לעניין חשבון החשמל, כפי שיפורט להלן).

11.
לעניין החלת תנאי ההסכמים על התקופה הנוספת, אפנה להלכה הפסוקה לפיה, כאשר שוכר ממשיך להחזיק במושכר לאחר תום התקופה "הפורמלית" עליה הסכימו הצדדים (ואין בין הצדדים חוזה שכירות חדש בכתב) נוצרת חזקה ששני הצדדים הסכימו שהשוכר ימשיך להחזיק במושכר, באותם תנאים בהם הוא החזיק בטרם נגמרה התקופה "הפורמלית", אלא אם קיימת ראיה לכך שהצדדים שינו תנאים אלו. בנוסף נקבע, כי כל צד רשאי להביא לסיומה של תקופת השכירות, במתן הודעה של זמן סביר מראש.

ראו בעניין זה:

ע"א 410/64
הררי נ' חברת יהלום בע"מ

(
24.05.1965
)
שם נאמר
:
"
... העובדה כי אחר תום תקופת השכירות לא נדרש המערער לפנות מיד את המושכר מחייבת, לכאורה, את המסקנה שאותו חוזה, על כל התנאים הכלולים בו... הוארך...
"

(שם בעמוד 125)
. כן ראו:
ע"א 1628/13
חברת חלקה 184 גוש 6217 בע"מ נ' אלינה ליליאן לוי
(19.8.2014): "

המשך ההחזקה והשימוש בנכס על ידי המשכיר, על אף שתקופת השכירות המקורית הסתיימה והחוזה לא חודש פורמאלית, מלמדים על הסכמה מכללא של הצדדים להמשיך את היחס המשפטי ביניהם בהתאם לחוזה המקורי [ראו למשל: עניין
לוקוב
בעמ' 403-402] [...]. הקשר המשפטי יימשך כל עוד שני הצדדים מביעים בהתנהגותם את רצונם להמשיכו, ובכל עת רשאי כל אחד מהצדדים לסיים את החוזה - בכפוף לחובתו למסור לצד השני הודעה על כך ולהעניק לו זמן סביר עד לסיום החוזה
"

(שם, פסקה 39)
.


12.
אדון כעת בשאלה אם היה על המערערת להודיע למשיבה, מראש, על כך שבכוונתה להפסיק את השכירות ולעזוב את המושכר ביום 14.11.2015 ואם כן - כמה זמן מראש.

טיעוני המערערים

13.
המערערים טענו, כי בכל מקרה לא היה על המערערת לתת למשיבה הודעה מוקדמת על עזיבת המערערת את המושכר. נטען, כי במועד בו עזבה המערערת את הנכס, לא היה קיים חוזה בכתב בין הצדדים ולכן, גם אם לא ניתנה הודעה מוקדמת, אין בסיס לחיוב בשכ"ד. המערערים מוסיפים וטוענים, כי גם אם תנאי ההסכמים המשיכו לחול מכוח "הסכמה מכללא", על התקופה הנוספת (כפי שקבע פסק הדין קמא), הרי שאין בהם כל סעיף לפיו על המערערת להודיע, חודשיים מראש, על עזיבת הנכס. לטענתם, בהסכם הראשון נכתב שיש לתת התראה בת 7 ימים בלבד (סעיף 8.4 להסכם הראשון) ואילו בהסכם השני לא נכתב כל מועד למתן התראה.

כן נטען, כי בהסכמים נכתב במפורש, כי חוק השכירות והשאילה לא חל עליהם ולכן לא ניתן להחיל, על ענייננו, את סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה (בנוסחו הישן, לפי תיקון מס' 1 תשע"ז-1917).

ב"כ המערערים טען עוד, כי קיים הבדל מהותי בין מצב בו
המשכיר אומר שהוא רוצה התראה של חודשיים מראש והשוכר נשאר בחודשיים אלה בנכס ומשלם דמי שכירות, לבין מצב בו המשכיר מקבל את החזקה בנכס ולאחר מכן דורש את השכירות.

בנוסף טען ב"כ המערערים, כי מדובר בחוזים בלתי חוקיים הנוגדים את הוראות התב"ע, האוסרת על שימוש בנכס למשרדים. לכן - כך נטען, מאחר שממילא, המשיבה לא הייתה יכולה להשכיר את השטחים לשם שימוש כמשרדים, אין היא יכולה לגבות דמי שכירות עבור תקופה זו.

טיעוני המשיבה

14.
המשיבה טענה, כי היה על המערערת להודיע לה מראש על עזיבתה את המושכר, שכן כך יכולה הייתה ל
כלכל צעדיה ולפעול להשכרת המושכר. בעניין זה הפנתה המשיבה לדברי המערער עצמו לפיהם לו המשיבה הייתה רוצה לפנות את המערערת היה עליה להודיע לה חודשיים מראש.

בהתייחס לטענה בדבר "אי חוקיות" השימוש המסחרי בנכס, בניגוד לתב"ע, טענה המשיבה, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, אשר נדחתה כבר בבית משפט קמא, שעה שכבוד השופט רטנר דחה בקשה של המערערים לצרף ראיה בעניין זה.
דיון ומסקנות

15.
לטעמי, יש לדחות את כל טענות המערערים בנוגע לחיוב בדמי השכירות.

צדק בית משפט קמא בקביעתו כי היה על המערערת לתת למשיבה התראה, זמן סביר מראש. אמנם, נכונה טענת ב"כ המערערים לפיה לא ניתן להחיל על ענייננו את המועדים האמורים בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה התשל"א-1971,
שכן בסעיף 16.6. להסכם השני קבעו הצדדים, כי חוק השכירות והשאילה לא יחול על השכירות. אולם, אין להסיק מכך, כי צד רשאי לסיים את השכירות ללא כל התראה.

בהינתן ההוראה הנ"ל, שבהסכם השני, השאלה מהו אותו "זמן סביר", היא שאלה מעורבת של עובדה ושל שיקול דעת המסור לבית המשפט, על פי הנסיבות שהובאו בפני
ו.


במצב דברים כגון זה אשר בפני
נו, בו הצדדים המשיכו את השכירות בהתנהגות, ללא קביעת מועד לסיומה, הפסקת השכירות (על ידי כל צד שהוא), באופן פתאומי וללא מתן התראה סבירה לצד שכנגד, נוגדת את המקובל ואת חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

16.
בית משפט קמא קבע כי, בנסיבות המקרה דנן, הזמן הסביר להתראה מראש, הוא חודשיים ימים ולא מצאתי כל מקום להתערב בקביעה זו; בית משפט קמא סמך, בקביעתו זו, גם על עדותו של המערער עצמו, אשר אמר בדבריו בפני
בית משפט קמא
כי, להבנתו, לאחר שהמועדים על פי ההסכמים הפורמליים תמו, היה כל צד רשאי להודיע לצד השני על פינוי המשרדים, חודשיים מראש (עמ' 16 לפרו', שו' 3-1).

אוסיף ואומר, כי, כבר נפסק, כי הודעה של חודשיים מראש, בפינוי נכס מסחרי, היא סבירה. ראו ע"א 9656/05
נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (
27.07.2008
),
שם נקבע כי: "
פרק זמן של חודשיים הינו פרק זמן סביר ממתן הודעת הפינוי ועד לדרישת הפינוי. יוזכר כי לא היה בידי המשיבה הסכם שכירות בכתב המעיד כי השכירות הינה למשך התקופה לה טענה
"

(שם, פסקה 55).

17.
רק למען סבר את האוזן אציין עוד, כי הפניית ב"כ המערערים לסעיף 8.4 להסכם הראשון, בו נקבע פרק זמן של 7 ימים איננה במקומה, שכן הסעיף איננו רלבנטי לענייננו. הסעיף עוסק בהתראה של המשכיר לשוכר, המפר את הסכם השכירות בכך שאינו משלם במועד תשלום כלשהו. לא בכך עסקינן ואין להקיש מהוראות הדנות בהפרת הסכם, לנושא דנן.

גם טענת ב"כ המערערים לפיה יש להבדיל לעניין פרק הזמן הסביר בין שוכר למשכיר איננה יכולה להתקבל. לכל צד שאינו מקבל הודעה מוקדמת נגרמים נזקים. בשל אי מתן הודעה מוקדמת על ידי המשכיר, עלול השוכר למצוא עצמו מפונה (לכאורה) מנכס, ללא שהייתה בידו שהות למצוא נכס חלופי. מנגד - בשל אי מתן התראה מוקדמת על ידי השוכר, עלול המשכיר שלא למצוא שוכר אחר שייכנס בנעלי השוכר היוצא מיד עם סיום השכירות וכך יפסיד דמי שכירות. בעובדה שהמשכיר קיבל דמי שכירות עבור התקופה בה לא ניתנה לו הודעה מוקדמת אין כדי לכפר על הנזק שייגרם לו מכך שהמושכר יעמוד ריק עד שימצא שוכר חדש.

טענת המערערים לאי חוקיות ההשכרה
18.
המערערים חזרו וטענו (במסגרת דיון ההוכחות בבית משפט קמא, ובמסגרת הליך זה) כי נודע להם שהמשיבה עושה שימוש אסור בנכס, עת שהיא משכירה את השטחים הנ"ל למשרדים, בעוד שהתב"ע החלה במקום אוסרת על כך.
המערערים הגישו בקשה לצרף, כראיה בערעור, מסמכים שונים, מתיק הבניין של הנכס בו נמצאים המשרדים, לרבות תכנית המתאר, היתר בנייה, היתר לשימוש חורג ועוד, הכול - במטרה להוכיח כי השימוש בשטחים הנ"ל, למשרדים, אינו חוקי.

אני דוחה בקשה זו של המערערים ודוחה אף את הטענה לאי חוקיות.

19.
הטענה הנ"ל הועלתה גם בבית משפט קמא ונדחתה, ובצדק נדחתה; במהלך שמיעת הראיות בבית משפט קמא נשאל מנהל המשיבה, בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המערערים, האם
השטחים מיועדים להשכרה למשרדים והוא השיב בחיוב (עמ' 4 שו' 22-19 לישיבת יום 2/7/17).

ב"כ המשיבה התנגד לשאלה, בין היתר בטענה שהיא אינננה קשורה לשאלות המשפטיות שעולות בתיק. ב"כ המערערים טען בפני
בית משפט קמא, כי תשובת העד אינה אמת וכי השימוש כמשרדים חורג מן המותר ולכן מדובר בהסכמים בלתי חוקיים.

20.
בית משפט קמא קיבל את עמדת ב"כ המשיבה וקבע, בהחלטה שניתנה על ידו בפרוטוקול הדיון (עמ' 5), כי "
השאלה כמו קו החקירה שב"כ הנתבעים מבקש להציג לעד איננו רלוונטי ... לא הועלתה מצד הנתבעים בשום שלב טענות לענין היתר הבניה או ייעוד הבנין
". בית משפט קמא הוסיף וציין, כי "
מדובר בהליך סדר דין מהיר. התובעים נקטו בהליך של גילוי מוקדם של מסמכים כפי שמחייב הדין. בעל דין איננו רשאי להציג מסמכים שלא גולו על ידו ולא צורפו לכתבי הטענות. גם מסיבה זו אינני מתיר לנתבעים להציג לעד שאלות בנושא הנ"ל ו/או להציג מסמכים בנושא הנ"ל
" ופסל את השאלה.

לאחר שב"כ המערערים חזר וטען בעניין זה ונוכח תשובתו של ב"כ המשיבה, שב בית משפט קמא ונתן החלטה נוספת, באותו עניין, בה ציין נימוק נוסף והוא - כי בכתב ההגנה לא הכחישו המערערים את טענת המשיבה בכתב התביעה, לפיה "
הנכס מושא התביעה מיועד להשכרה לחנויות ו/או משרדים
" ובשום שלב לא ביקשו המערערים לתקן את כתב הגנתם ולכן הם מנועים מלטעון אחרת.

21.
אומר בקצרה, כי סומכת אני ידי על כל נימוקיו, הנכונים, של בית משפט קמא (בשתי החלטותיו) ומנימוקים אלה נדחית בקשתו של ב"כ המערערים לצרף ראיות לערעור וכן נדחות טענותיו בענין אי חוקיות.

22.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור בנוגע לדמי השכירות.

חוב החשמל

23.
המחלוקת בעניין חוב עבור חשמל, הנוגעת רק למשרד השני. בעניין זה, היה על בית המשפט להעריך את צריכת החשמל של המערערת, שכן המונה שהיה מותקן במקום, שימש לא רק את המשרד השני, אלא גם צרכנים נוספים. בית משפט קמא העריך את עלות החשמל שנצרך במשרד השני, על בסיס חשבון החשמל בגין המשרד הראשון (שהיה כ-950 ₪ לחודש) ולאור הדמיון בין הפעילויות בשני המשרדים, העמיד את עלות החשמל במשרד השני על סך של 800 ₪ בחודש. קביעה זו עומדת על מכונה, באשר המשיבה לא הגישה ערעור.

בית משפט קמא קבע, כי חוב החשמל מתייחס ל-11.5 חודשי שכירות ולכן קבע, כי הסך הכולל של עלות החשמל במשרד השני עבור התקופה הנוספת הוא 9,200 ₪. מאחר שלא היה חולק שהמערערת שילמה למשיבה על חשבון חוב החשמל, סך של 9,000 ₪, נקבע כי יתרת החוב היא בסך של 200 ₪.

24.
בכך טעה בית משפט קמא, שכן, כפי שטען ב"כ המערערים, המניין הנכון של חודשי השכירות בהם שהתה המערערת במשרדם בשנת 2015, הוא 10 חודשים בלבד ולכן החוב עולה כדי 8,000 ₪ בלבד. מאחר שהמערערים שילמו למשיבה סך של 9,000 ₪, על המשיבה להחזיר למערערים סך של 1,000 ₪, ששילמו ביתר, על פי קביעותיו של בימ"ש קמא.

לכך הסכים, בדיון, גם ב"כ המשיבה.

25.
לפיכך, אני מקבלת את הערעור בנוגע לחוב החשמל ומחייבת את המשיבה להחזיר למערערים סך של 1,000 ₪.

חשבון המים

26.
המשיבה הגישה לבית משפט קמא חשבון מים ע"ס 1,403 ₪. בימ"ש קמא קבע, כי לאור כך שבמשרד היו מטבחון ושירותים ועבדו בהם עשרות עובדים, מדובר בחשבון סביר ומקובל וקיבל חלק זה של התביעה, במלואו.

27.
בהפנותו לחשבון המים טוען ב"כ המערערת כי החוב הנוגע לצריכת המשרד השני הוא עבור 4 מ"ק בלבד, שעלותם, לפי חישובו, היא רק 12 ₪ ואילו הצריכה הנוספת שבחשבון (נספח ו' לכתב התביעה), שייכת למשרדים או לשטחים אחרים ולכן טען כי יש לבטל חיוב זה.
ב"כ המשיבה טען, שכל חשבון המים מתייחס למשרדים וכי המערער נהג לשלם את חשבונות המים בסוף כל שנה. נטען, כי את החשבון שבמחלוקת הוא לא שילם מאחר שהחשבון התקבל לאחר שהמערערת עזבה את המשרדים. לדבריו, החשבון מראה במפורש, כי מדובר בשטחים ששכרה המערערת ולכן אין להתערב בקביעת בית משפט קמא בעניין זה.

28.
לטעמי, יש לקבל את הערעור בעניין זה, שכן ממצאיו של בימ"ש קמא אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני
ו ועם החובה המוטלת על התובע להוכיח את תביעתו.


עיון בפרוטוקול בית משפט קמא מעלה, כי מנהל המשיבה טען שחשבון המים היה קצת מעל ל-1,000 ₪ לכל השנה
(עמ' 8 שו' 21-20). עיון בחשבון המים מעלה, כי הוא מתייחס, לכאורה, לחודש אחד בלבד, שכן נכתב בו שהכמויות נרשמו על פי קריאה, מיום 27/4/15 ועד ליום 28/4/15. מכאן שמדובר, לכאורה, בחשבון המתייחס לחודש אחד בלבד.

בנוסף, נרשמו בחשבון קריאות שני מדי מים. אחד מהם, הנקרא "מד משויך", הראה צריכת מים של 4 מ"ק. השני, הנקרא "מד מים ראשי", הראה צריכת מים של 57 מ"ק. לא הובהר למה בדיוק שייך כל מד ומחדל זה רובץ לפתחה של המשיבה.

29.
אמנם, סביר שמשרד משתמש בחודש ביותר מאשר ארבע מ"ק בלבד, אולם חובת ההוכחה, מה הייתה צריכת המים, מוטלת על המשיבה (התובעת בערכאה הדיונית) והיא לא עמדה בחובתה זו (מעבר להוכחת צריכה של 4 מ"ק). יכולה הייתה המשיבה להביא, למשל, חשבון קודם ולהבהיר את הדברים. משלא עשתה כן, יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולחייב בגין צריכה של 4 מ"ק בלבד, היינו - ב- 52 ₪ (כולל מע"מ) בלבד.

30.
מכאן, שיש להפחית מהסכום בו חויבו המערערים בגין חשבון המים, סך של 1,351 ₪.

חיובו האישי של המערער (המערער 2) בסכומים בהם חויבה המערערת

31.
בית משפט קמא קיבל את טענתו של משה שי, לפיה הוא אינו ערב לחובות המערערת, מאחר שהוא ערב רק להסכם הראשון בעוד שטענות המשיבה התייחסו רק לחובות שנוצרו לאחר תום תקופת ההסכם הראשון לרבות תקופת האופציה שבו.

32.
המערער, שהוא הבעלים היחיד של המערערת ומנהלה, ערב לשני ההסכמים ולגביו קבע בית משפט קמא כי חלה עליו אחריות אישית לשלם את חובות המערערת (הנתבעת). זאת - משלושה טעמים, כדלקמן:

האחד
- המערער ניהל את ענייניה של המערערת, קיבל את ההחלטות בשמה וקיבל על עצמו בפועל את כל ההתחייבויות הכספיות המוטלות עליה, מכך שנשארה במשרדים. השני - המשיבה פעלה על סמך מצגים של המערער וסמכה על ערבותו. השלישי - הסכמתם מכללא, של שני הצדדים, לכך שהמערערת תישאר במשרדים גם לאחר תום תקופת ההסכמים, כוללת גם הסכמה מכללא לכך שתנאי החוזים הרלבנטיים ממשיכים לחול וכך גם נהגו הצדדים בפועל. לכן - כך נקבע, המערער ערב לכל התחייבויות המערערת, גם בתקופה הנוספת.

33.
ב"כ המערערים טוען, כי לא ניתן לחייב את המערער באופן אישי, על אף היותו מנהלה של המערערת, שכן הוא לא חתם אישית על ההסכמים. נטען, כי לא ניתן להרים מסך, שכן לא הוכחו כל תרמית או מצג שווא מצדו, לא נטענה טענה, כי הוא התרשל ולא התמלאו התנאים הנדרשים להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של מנהל חברה בהתחייבויות החברה.


כן נטען, כי משתמה תקופה ההסכמים, תמה גם תקופת הערבות.

34.
המשיבה טוענת, כי צדק בית משפט קמא כאשר חייב את המערער באופן אישי בחובות המערערת, שכן כאשר ההסכמים הוארכו בהתנהגות, סמכה המשיבה על התנהלותו של המערער ועל המצג שהציג בפני
ה, שהוא ממשיך להיות ערב אישית לכלל התחייבויותיה של המערערת.

35.
סבורה אני שקביעותיו של בית משפט קמא, בעניין זה נכונות הן ויש לאשרן;

אין חולק, כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. כך קובע, במפורש, סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"): "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד".
אין גם חולק, כי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, מאפשר "להרים את מסך ההתאגדות של חברה ולייחס חוב שלה לבעל מניות בה, אך הוא רשאי לעשות כן רק במקרים החריגים המנויים בסעיף. הפסיקה החילה את חריג "הרמת המסך", בצמצום רב, תוך שנקבע כי לא בקלות ירים בית המשפט את ה"מסך" נגד בעל המניות בחברה, וכי יש לעשות שימוש באפשרות זו, במשורה, ובמקרים חריגים בלבד. ראו: ע"א 2273/02
חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ
(31.12.2003)

שם הזכיר בית משפט את ההלכה ופסק כי:

"
הכלל הרווח במשפטנו הוא כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני-האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. 'אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד... - עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד' (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 384). כך הוא לגבי עבירות פליליות שאורגן מבצע בתאגיד (ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל [3]). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו [4]; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן [5]) וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן (ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו [6]; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [7]). השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה [...] מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו..."(
שם בפיסקה 9
).
ראו בעניין זה גם: ע"א 3807/12
מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון
(
22.01.2015
)
שם נפסק כי: "
תובע אשר התקשר תחילה בחוזה עם חברה בע"מ ואשר טוען כי בשלב מסוים התחייב כלפיו בעל מניותיה של אותה חברה, במפורש או במשתמע, לקיים באופן אישי את התחייבויות החברה על פי החוזה, טוען למעשה כי נוצר בשלב מסוים קשר חוזי ישיר בינו לבין בעל המניות של החברה. נטל ההוכחה לקיומו של קשר חוזי ישיר שכזה מוטל, מטבע הדברים, על התובע. למותר לציין כי ברקע עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, שהינו עיקרון יסוד בדיני החברות, ולכן על מנת להוכיח שבשלב מסוים נוצר קשר חוזי ישיר בין התובע לבין בעל המניות של החברה - בנוסף לקשר החוזי בינו לבין החברה או במקומו - לא די רק להצביע על כך שמדובר בבעל מניותיה של אותה חברה, ואף לא על כך שמדובר בבעל מניות שמשמש גם כמנהל החברה או כזה המעורב באופן פעיל ויומיומי בניהול עסקי החברה, אלא יש להציג ראיות המעידות על התחייבות אישית של בעל המניות כלפי התובע
"

(שם, בפיסקה 54)
.
36.
בעניינינו, אין כלל צורך להרים את מסך ההתאגדות, שכן קיימות ראיות ברורות להתחייבותו האישית של המערער לערוב לתשלומים בהם חבה המערערת כלפי המשיבה. בנסיבות שבפני
נו, בהן הסכימה המשיבה, מלכתחילה, להשכיר למערערת את המושכר בתנאי שהמערער יערוב אישית להתחייבויות המערערת על פי ההסכמים, ברי כי היא לא הייתה מסכימה להישארותה של המערערת במושכר, לאחר תום תקופת ההסכמים, ללא שערבות זו חלה על התקופה הנוספת. בדין ובצדק קבע, אפוא, בית משפט קמא, כי משהצדדים האריכות בהתנהגותם, את תקופת השכירות, הוארכה מניה וביה, גם ערבותו של המערער לתשלום דמי השכירות.
בנסיבות אלה, המשיבה הייתה זכאית להסתמך על כך שכל תנאי ההסכמים, לרבות ערבותו האישית של המערער, נותרו ללא שינוי. אם היה המערער מעוניין שערבותו תחדל מלהתקיים, חרף המשך השכירות, היה עליו להודיע זאת בכתב למשיבה, על מנת שתהיה מודעת לכך ותוכל לשקול צעדיה. לא למותר להדגיש, בעניין זה, כי המערער אינו "ערב מן החוץ", אלא הוא בעל מניותיה היחיד של המערערת ומנהלה. בנסיבות אלה, טענת המערער, לפיה הוא אינו ערב לתשלום דמי השכירות בתקופה הנוספת, נגועה
בחוסר תום לב ואין לקבלה.
37.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ואני דוחה את טענות המערערים בעניין זה.
חיוב בשכר טרחת עו"ד והוצאות, שנפסקו בבית משפט קמא
38.
המערערים טענו כי יש להתערב בסוגיית שכר טרחת עו"ד וההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית.
לזכותו של משה שי נפסק סך של 650 ₪ עבור הוצאות, ונטען, כי היה על הערכאה הדיונית לפסוק לו גם שכ"ט עו"ד, שכן הוא היה מיוצג והתביעה נגדו נדחתה.
39.
לא מצאתי מקום להתערב בכך. כלל הוא, כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד שנקבעו בערכאה הדיונית.
הדבר יעשה רק לעיתים נדירות כאשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית, פגם או פסול בשיקול הדעת. "
הערכאה הדיונית היא זו שבפני
ה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות
" - ע"א 2287/00
שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר
תק-על 2005(4), 2296, 2311 (2005), ע"א 77/85
חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
פ"ד לט(2) 592 (1985).
בעניינינו, נימק בית משפט קמא את העובדה כי לא פסק למשה שי שכ"ט בנפרד, בכך שהוא היה מיוצג יחד עם המערערים, על ידי אותו עורך דין ולא קיבל ייצוג משפטי נפרד. לא מצאתי בנימוק זה פגם המצדיק התערבות ערכאה הערעור.

40.
סופו של דבר -

הערעור נדחה, למעט בשני הנושאים שפורטו בסעיפים 25 ו- 30 לעיל.
התוצאה היא, שמהסכום בו חויבו המערערים בבית משפט קמא, יש להפחית את הסכומים כדלקמן: סך של 1,000 ₪ בגין חשבון החשמל וכן סך של 1,351 ₪ בגין חשבון המים ובסך הכול - סך של 2,351 ₪.
אם כך - במקום הסכום שנפסק בבית משפט קמא (21,961) יבוא סכום של
19,610 ₪.
סכום זה יישא (כפי שקבע בית משפט קמא) הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 21.1.16.

41.
בשים לב לכך שעיקר הערעור נדחה ורק חלקו הקטן התקבל וכן בשים לב לדחיית הבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, אני מחייבת את המערערים 1 ו- 2 לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.
העירבון (המופחת), שהופקד לערעור יועבר אל המשיבה, באמצעות בא כוחה, לכיסוי ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בערעור זה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק
.

ניתן היום,
י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 34200-10/17 ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ, גבריאל כהן, משה-שי כהן ואח' נ' נכסי גולדין אלון בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/05/2018)