פסקי דין על העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה | פסקי דין על ורדה שמיר | פסקי דין על איתנית מוצרי בניה | פסקי דין על פדרמן מיכאל | פסקי דין על קינן משה | פסקי דין על פלד אורי | פסקי דין על מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה | פסקי דין על עיריית נהריה |

8218/03 א     25/08/2005




א 8218/03 העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה, ורדה שמיר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ, פדרמן מיכאל, קינן משה, פלד אורי, מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, עיריית נהריה




1
בתי המשפט

א 008218/03
בית משפט השלום חיפה
25/08/2005
תאריך:
כב' השופט ש. לבנוני

בפני
:
1. העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה

2.ורדה שמיר

בעניין:
התובעות
אדם פיש

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד-
1. איתנית מוצרי בניה בע"מ

2. פדרמן מיכאל

3. קינן משה

4. פלד אורי

5. מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה

6. עיריית נהריה

7. מועצה אזורית מעלה יוסף
8. מועצה אזורית מטה אשר

הנתבעים
1. דפנה טלגם

2 - 4. פירון

5. פרקליטות מחוז חיפה
6. כפרי
7. נחליאלי
8. מימוני
ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

1. הונחה בפני
י תובענה ייצוגית. בתחילה היא הוגשה על ידי התובעת 1 (להלן, גם "העמותה"), מרכז השופט חיים כהן להגנה משפטית על זכויות אדם ומר רון פרומר. שני האחרונים נמחקו מכתב התביעה ובמקומם התווספה התובעת 2 (להלן, גם "שמיר").

התובענה הוגשה כנגד הנתבעת 1, "איתנית" מוצרי בנייה בע"מ (אשר שמה הקודם היה "תעשיות אסבסט צמנט - ישאסבסט") (להלן - "איתנית"), וכנגד מנהליה, הם הנתבעים 2- 4 (להלן, גם "מנהלי איתנית"). עוד נתבעו הנתבעת 5, מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה
(להלן, גם "המדינה"), הנתבעת 6, היא עיריית נהריה
(להלן, גם "עיריית נהריה
"), הנתבעת 7, המועצה האזורית מעלה יוסף (להלן - "מועצת יוסף") והנתבעת 8, המועצה האזורית מטה אשר (להלן - "מועצת אשר").

2. מ"סקר אסבסט בגליל המערבי", שנערך על ידי המשרד לאיכות הסביבה בעקבות הליך משפטי שיזמה העמותה נגד עיריית נהריה
בנושא פרוייקט "מדינת הילדים" שם, עולה, לכאורה, כי קיים מפגע אסבסט חמור בגליל המערבי. על פי הנטען המפגע נוצר כתוצאה מפעילותה של איתנית, אשר ייצרה מוצרי אסבסט במשך שנים. כך, כנטען, נוצר מפגע סביבתי חמור שעלול לגרום למחלות רבות וקשות.

התובענה הייצוגית שבפני
י הוגשה מכוח החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב - 1992 (להלן -"החוק הנ"ל"). מטרת התובענה היא להביא קץ למפגע הנטען המתמשך, גם על דרך ניקוי השטחים המזוהמים ברחבי הגליל המערבי, ובהתאם לחומרת הזיהום הנטען. כך, ככל שעסקינן באיתנית ובמנהלי איתנית. ככל שעסקינן בנתבעות 5-8, הן המדינה והרשויות המקומיות, עותרות התובעות להורות להן לעשות שימוש נמרץ בסמכויות שהוענקו להן על פי כל דין, לשם הסרתו של המפגע האמור.

התובענה מפורטת ביותר ומשופעת בנספחים.

3. כל הנתבעים התגוננו בפני
התביעה בכתבי הגנה מפורטים ומשופעי-נספחים, אף הם. בגדרם של כתבי ההגנה נקבצו ובאו טענות-סף לרוב, אם באשר לסילוק התובענה על הסף ולמצער באשר לביטול סיווגה כתובענה ייצוגית. משכל אלו עמדו לנגד עיניי, ולאחר דיון עם ב"כ הצדדים, החלטתי להידרש, תחילה, לטענות הסף המועלות על ידי כל הנתבעים, ככל שאינן מצריכות טיעון עובדתי. הבהרתי כי ככל שבגדר החלטתי הצפויה לא תסולק התביעה על הסף, יש להידרש לסוגיית הגדרת הקבוצה בהתאם לסעיף 12 לחוק הנ"ל.

מכוחה של החלטתי זו הונחו בפני
י טיעונים מפורטים ומאירי-עיניים מטעם פרקליטי הצדדים. בגדרה של החלטתי זו אדרש לטענות הסף האמורות, ככל שהן דרושות לפנים בשלבו זה של הדיון. לא למותר, כרקע לדיון וניתוח, לעמוד על מאפייניה של התובענה הייצוגית, דרך כלל. על רקע ניתוח זה אמשיך ואעמוד על מאפייניה הייחודיים של תובענה ייצוגית המוגשת מכוחו של החוק הנ"ל (להלן היא תכונה גם "התובענה הסביבתית").

התובענה הייצוגית
4. התובענה הייצוגית היא תופעה חדישה בעולמנו המשפטי. אכן, וכמוגדר על ידי ד"ר אירית חביב-סגל בספרה דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, התובענה הייצוגית מעמידה "אתגר לאתוס האדברסרי". בתור שכזו היא "מורכבת ביותר, (ו)מתריסה כנגד עצם האידיאולוגיה המסורתית של המערכת השיפוטית". בגדרה של מסורת זו "מיקדה המערכת השיפוטית את תפקידה בפתרון סכסוכים, היא הסתמכה על ההנחה שהן הסכסוך עצמו והן הבירור השיפוטי נושאים צביון אישי"(כרך א', עמ' 562).

מנגד, "התובענה הייצוגית מגלמת את רעיון ההפרטה של האכיפה והפיקוח על הגופים הכלכליים הגדולים... גלומה בה תפיסה חדשה וחדשנית של הדרך ליישוב סכסוכים". ככזו "היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק הדין בתובענה כזו מהווה מעשה בית-דין לגבי הנמנים על הקבוצה" (השופטת שטרסברג-כהן ב-רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, בעמ' 288; להלן - "עניין רייכרט").

5. בתי המשפט מצביעים על יתרונותיה של התובענה הייצוגית אך מזהירים בפני
סכנותיה. הנשיא ברק, ב-רע"א טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, הטעים כי "אין להרתיע תובעים תמימים בשימוש בתובענה הייצוגית. יש לראות בה מכשיר משפטי-חברתי המגן על הפרט והכלל. יש להפעילו בגמישות וביעילות. יש להיזהר מהוספת דרישות מקדמיות לאישורן של תובענות כייצוגיות, העלולות לסרבל הליך במקום לייעלו... יש למנוע הפיכת הדיון המקדמי ב'כשירות' התובע הייצוגי לדיון העיקרי". ואולם "עם זאת, יש להבטיח כי התובענה הייצוגית לא תיהפך למכשיר של סחטנות במסווה החוק. יש למנוע סחטנות בדמות התובענה הייצוגית... יש להכיר בסכנה הטמונה בשימוש בלתי ראוי במכשיר של התובענה הייצוגית" (עמ' 791).

השופטת ביניש, ב-רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 220, אף היא עמדה על יתרונותיה, בצד סכנותיה, של התובענה הייצוגית. מחד גיסא, התובענה הייצוגית באה לקדם את עניינו של "האדם הקטן", במאבקיו האפשריים מול גופים כלכליים רבי-עוצמה וכוח. ככזאת, "התובענה הייצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של התדיינות. היא מהווה אתגר לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול ציביון אישי, כאשר במקומו של העיקרון המבטיח לכל בעל דין את יומו בבית המשפט, בא עיקרון הייצוג, שנועד להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק פעיל בהליך בפני
בית המשפט, ייוצג באופן הולם" (עמ' 236). מנגד, "קיימת סכנה שהיא תוגש ממניעים פסולים - כגון סחיטה, קנוניה, מניעת תחרות, השתלטות עויינת - ואף אם אין בה ממש, היא עלולה לדחוק נתבעים להתפשר שלא מטעמים ענייניים ובלבד שיוכלו להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה. תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים עלולות להזיק לא רק לנתבעים אלא למשק בכללותו" (עמ' 237).

לנוכח כל אלו, ובשים לב לאיזון המתבקש בין היתרונות והחסרונות הגלומים בתובענה הייצוגית, הרי "אף אם שואפים אנו לקדם את מוסד התובענות הייצוגיות בשל היתרונות הגלומים בהן, כרוך העידוד שאנו מבקשים להעניק לתובענה הייצוגית בהבטחת העקרונות המרסנים את כוחה. בגדר עקרונות אלה ייכללו דרכי הפיקוח השיפוטי על הגשתה, סדרי הדין לניהולה, דרכי הוכחת הסעדים המבוקשים בה והאופן שבו יפקח בית המשפט על היקף הסעדים ועל סיום ההתדיינות" (עמ' 269).

6. הפועל היוצא מכל אלו ממקד את המבט לעניין חשיבותם של הליכים מקדמיים בגדרם מתבקש בית המשפט לשקול אם לאשר את עצם הגשתה של התובענה הייצוגית, אם לאו. בכך, איפוא, נבדלת התובענה הייצוגית מן התובענה הרגילה. "התובע הייצוגי הפוטנציאלי נדרש לעמוד במבחן מחמיר מזה הנדרש מתובע בתביעה רגילה המבקש להגן על תביעתו מפני סילוק על הסף. בעוד שבתביעה רגילה די לתובע לעמוד במבחן במישור הטיעוני על מנת שלא יהיה ניתן לסלק את תביעתו על הסף, הרי שבתביעה ייצוגית על התובע לעמוד במבחן ראייתי כדי לקבל אישור לבקשתו להגשת תובענה ייצוגית. בתביעה רגילה די בכך שהעובדות המפורטות בכתב התביעה מקימות עילת תביעה שתוכח במהלך המשפט עצמו, ואילו בהליך בקשת אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא יש להוכיחן באופן לכאורי" (עניין רייכרט, עמ' 291).

ממילא, טרם שנדונה התובענה הייצוגית לעיצומה, חייב בית המשפט להידרש לשורה של הליכים מקדמיים. הליכים מקדמיים אלו אף מקדימים את הליך קדם המשפט. וכך, השופט הנדל ב-בר"ע (ב"ש) 928/99 החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת חובב) בע"מ ואח' נ' עמותת מדעי הדרום ואח', תק-מח 2000(2), 9153 (להלן- "עניין רמת חובב"), ראה להורות, ובעניינו של החוק הנ"ל, כי יש להידרש לטענות המקדמיות המתחייבות למקרא החוק הנ"ל, לא בשלב קדם המשפט, אלא יש לדון בהן תחילה (סעיף 9). משמע, בפני
נו מעין שלב "קדם-קדם משפט".

זאת ועוד: גם ככל שנחסמת דרכו של העותר להתגדר בתובענה ייצוגית, אין בכך כדי לחסום דרכו מפנייה להליכים משפטיים רגילים. אכן, כב' הנשיא לינדנשטראוס הורה כי "גם אם נסלק את הבקשה כאן, לא ימנע הדבר הגשת בקשה חדשה על ידי צרכן כלשהו. אין החלטה זו מהווה מעשה בית דין כלפי ציבור הצרכנים. הצרכנים המעוניינים בכך, יוכלו להגיש תביעות אישיות... וזאת באין מפריע. דלתות בית המשפט אינן ננעלות בפני
הצרכן, גם אם בקשת העמותה תסולק, עקב הוראות החוק" (בש"א (חיפה) 2976/02 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' עמותת קו חם לצרכן, תק-מח 2002(1), 3823, עמ' 3; להלן - "עניין פרטנר"). ועוד נהיר, כמתחייב מכך, כי דרכה של התובענה הייצוגית, דיונית, ארוכה מזו של התובענה הרגילה. וכך, לדוגמא, השלב הראשון בתובענה האזרחית הוא שלב קדם המשפט. בתובענה הייצוגית נדרש בית המשפט לשורה של הליכים מקדמיים, בגדר אותו "קדם-קדם משפט".

אכן, כפי שהורה הנשיא ברק בעניין רייכרט הנ"ל, "אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית מטיל נטלים כבדים על גורמים רבים. אל לנו להקל ראש בשלב זה ולגרוע שלא לצורך מן הנטל הרובץ על כתפי מי שמבקש לזכות במעמד של תובע ייצוגי" (עמ' 327). ועם זאת, שומה על בית המשפט להיזהר שהדיון המקדמי האמור לא יהא בו כדי "להרתיע תובעים תמימים משימוש בתובענה הייצוגית" (עמ' 325).

7. הנה כי כן, שומה עליי, בגדר הדיון בתובענה הייצוגית שבפני
י, לשוות כל אלה לנגד עיניי. ואולם התובענה שבפני
י איננה תובענה ייצוגית רגילה. היא תובענה סביבתית מכוחו של החוק הנ"ל. ככזאת יש לה מאפיינים ייחודיים. אפרוס, איפוא, חלק מהוראותיו הצריכות לעניין של החוק הנ"ל.

החוק הנ"ל
8. סעיף 1 לחוק הנ"ל דן בהגדרת "מפגע סביבתי". הוא חובק, בין השאר לענייננו, "זיהום על ידי חומרים מסוכנים". אלו קבועים בחלק א' לתוספת הראשונה של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שירותי הובלה ושירותי גרורים), התשל"ט - 1978.


סעיף 2(א) מורה אותנו כי -
"לבקשת מי שנפגע או עלול להיפגע ממפגע סביבתי או לבקשת גוף או עמותה כאמור בסעיף 6 רשאי בית משפט לתת צו המורה למי שגורם או עומד לגרום מפגע סביבתי (להלן -גורם המפגע), לעשות אחד או יותר מאלה:
1. להימנע מהמעשה הגורם או העומד לגרום למפגע הסביבתי, או להפסיק לעשותו;
2. לתקן את המעוות או להחזיר את המצב לקדמותו עובר להיווצרות המפגע הסביבתי (להלן - תיקון המעוות);
3. לעשות ככל הדרוש כדי למנוע הישנותו של המפגע הסביבתי;"

9. עד כה דנו בזכאותו של "מי שנפגע" לעתור להוצאת צו. סעיף 10 לחוק הנ"ל משמיענו את דבר התובענה הייצוגית. הוא מורה אותנו כי "מי שנפגע או עומד להיפגע ממפגע סביבתי רשאי לתבוע הוצאת צו כאמור בסעיף 2 בשם קבוצת אנשים שנפגעו או עומדים להיפגע מאותו מפגע...".

ככל שבפני
בית המשפט עומדת תובענה ייצוגית כאמור, ממשיך סעיף 12 ומורה כי אז "יגדיר בית המשפט תחילה את הקבוצה, ויודיע לחברי הקבוצה על הגשת התובענה בהמצאה אישית, או במידה שהמצאה אישית אינה מעשית, במודעה פומבית כפי שייראה לבית המשפט".

סעיף 11(א) לחוק הנ"ל, שכותרתו "סייג לתובענה ייצוגית", מורה אותנו כי -
"בית משפט רשאי להורות שתובענה שהוגשה לפי סעיף 10 לא תנוהל כתובענה ייצוגית אם שוכנע שנתקיים אחד מאלה:
1. התובענה הוגשה שלא בתום לב;
2. גודלה של הקבוצה אינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית;
3. קיים יסוד סביר להניח כי התובע אינו מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל חברי הקבוצה".

10. סעיף 5 לחוק הנ"ל מציב דרישה מקדמית טרם הגשת תובענה מכוחו, אם תובענה למתן צו, אם תובענה ייצוגית. הוא מורה אותנו כי -
"לא יגיש אדם תובענה לפי סעיף 2, אלא לאחר שעברו 60 ימים מהיום שהוא הודיע לרשות ולגורם המפגע על כוונתו להגיש תובענה, והתקיימו שניים מאלה:
1. גורם המפגע לא נקט צעדים ממשיים להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי העניין;
2. הרשות לא נקטה צעדים ממשיים על פי סמכויותיה להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי העניין".

"הרשות", כמוגדר בסעיף ההגדרות, היא "השר לאיכות הסביבה או מי שהוא הסמיך לעניין חוק זה, כולו או מקצתו".

11. נגעתי בחלק מהוראות החוק הנ"ל. די ברקע זה כדי להבין את פסק דינו של השופט הנדל בעניין רמת חובב בו הוא ראה לחדש ולהצביע על מאפייניה הייחודיים של התובענה הסביבתית, להבדילה מן התובענה הייצוגית. אדרש לכך בסמוך, שעה שאדון בכל טענת סף הצריכה לפנים. ואולם ראוי, כנקודת מוצא לגישתי, להדוף מראש שתי השקפות קיצוניות המועלות על ידי בעלי הדין שבפני
י.

הנתבעים סבורים כי דין התובענה הסביבתית, כדין התובענה הייצוגית לכל דבר ולכל עניין. שומה, איפוא, על בית המשפט להידרש לתנאים המקדמיים באותה רמת חומרה, היקף ועוצמה. בדעתי לדחות תפיסה זו. החוק הנ"ל, כפי שהתפרש על ידי השופט הנדל בעניין רמת חובב, וכפי שיפורט להלן, מצביע על ייחודה של התובענה הסביבתית, להבדילה מן התובענה הייצוגית דרך כלל.

מנגד, התובעות קוראות שלא כהלכה את דברי השופט הנדל בעניין רמת חובב וכסבורות הן שהתובענה הסביבתית התפרקה מכל מחלצותיה של התובענה הייצוגית. הן שוגות בכך. אכן לתובענה הסביבתית ישנם מאפיינים המייחדים אותה מתובענות ייצוגיות אחרות. ועם זאת, התובענה הסביבתית, אף היא תובענה ייצוגית, על כל יתרונותיה וסכנותיה שנימנו מעלה.

משמע: התובענה הסביבתית, כמוה כתובענה הייצוגית, מציבה בפני
העותר רף ומשוכה, בדמות דרישות מקדמיות שונות. ואולם התובענה הסביבתית, שלא כתובענה הייצוגית, מקלה עם העותר משום מאפייניה הייחודיים. על העותר, איפוא, לעבור משוכה, אך הנמוכה מן המשוכה הרגילה שבתובענה הייצוגית הרגילה. אכן, ובכך אמקד מעייניי להלן, שומה עליי לקבוע, לאורם של שיקולים אלה, את מידת גובהה הנמוך של המשוכה.

אישור התובענה הסביבתית
12. המאפיין המובהק של התובענה הייצוגית הוא הצורך באישורו של בית המשפט לעניין ייצוגיותה. בעניין רמת חובב מצביע השופט הנדל על כך שבתובענה סביבתית אין צורך באישור כאמור. הוא לומד זאת מתוך השוואת הצעת החוק, בגדרה נדרש אישור כאמור (סעיף 10), לחוק הנ"ל, ממנו נפקדה הדרישה האמורה, ותוך השוואת החוק הנ"ל למעשי חקיקה אחרים המסדירים אישור זה. הפועל היוצא משמיענו כי אין כל הליך של אישור תובענה סביבתית, כהליך מוקדם.

13. לא זו אף זו: סעיף 11 שדן ב"סייג לתובענה ייצוגית", מפלס את הדרך לנתבע החפץ בכך לעתור לבטל את ייצוגיותה של התובענה הסביבתית. נזכור שהסעיף מונה שלוש עילות בלבד שבהן רשאי להתגדר נתבע המבקש לשכנע בית משפט בקיומן. משמע, לכאורה, לא זו בלבד שהתובע לא צריך לבקש "אישור", הנתבע אמור לעתור להתקיימותו של "סייג".

14. השופט הנדל מצביע על הרציונאל המאבחן את התובענה הסביבתית מהתובענה הייצוגית הרגילה. התובענה הסביבתית איננה לסעד כספי. משום כך "הוצאת המרכיב של הפיצוי הכספי מהמסגרת של התובענה הייצוגית לפי חוק זה, מנטרלת במידה זו או אחרת, חלק מהשיקולים כנגד שימוש בכלי זה בחוקים אחרים בהם הסעד הכספי הינו הסעד הדומיננטי בתובענה או השיקול המרכזי העומד מאחורי הסעד המבוקש" (סעיף 4). לנוכח כל אלו, כך ההשקפה, פג במידה מסויימת הסיכון העומד בפני
שימוש לא ראוי בתובענה ייצוגית רגילה. לנוכח שיקול זה מבאר דניאל פיש, בספרו דיני איכות סביבה בישראל, כי בתובענה סביבתית, שלא כבתובענה ייצוגית, "פטור בית המשפט מהצורך להעריך את סיכויי התביעה" (עמ' 131).

15. הלכת רמת חובב היא הלכה של בית המשפט המחוזי. ככזאת היא בעלת אופי "מנחה". לא מצאתי טעם טוב שלא לילך בנתיבה, ככל שעסקינן בדרישה הפורמלית לאישור התובענה הייצוגית.

העדרו של תצהיר
16. התובענה הסביבתית שבפני
י אינה נתמכת בכל תצהיר. נטען כי העדרו של תצהיר פוגם בהליך. טענה זו של הנתבעים מקובלת עליי, הגם שלא בהכרח מן הטעמים המועלים על ידם.

17. נתחיל בעניינה של העמותה. סעיף 6(א) לחוק הנ"ל מורה כי "הגופים המנויים בתוספת, זכאים להגיש תובענה לפי חוק זה". אין חולקין כי העמותה אינה נמנית בין הגופים שבתוספת זו הכוללים, בין השאר, את רשות הגנים הלאומיים, החברה להגנת הטבע, הקרן הקיימת לישראל וגופים כיוצא באלה.

לעניינה של העמותה שבפני
י יש להידרש לסעיף 6(ג) המורה כי זכאית להגיש תובענה "עמותה רשומה, שמטרתה העיקרית היא הגנה על איכות הסביבה... אם אחד מחבריה לפחות היה זכאי לכך".

על כורחך אתה אומר שעל מנת שהעמותה שבפני
י תהא כשירה להגשת תובענה כלשהי, רגילה או סביבתית, שומה עליה להראות שהיא "רשומה". עליה להוכיח כי לא זו בלבד שבגדר מטרותיה היא שוקדת על הגנה על איכות הסביבה אלא שזו "מטרתה העיקרית" דווקא. ובכל אלו לא די. גם שעה שהעמותה הוכיחה כל אלו חייבת היא אף להראות כי "אחד מחבריה לפחות היה זכאי לכך". ככל שלא יימצא, בקרב אחד מחבריה של העמותה, ולו אחד שזכאי להגיש תובענה מכוח החוק הנ"ל, תיחסם דרכה של העמותה להיכנס בשערי בית המשפט, מכוחו של החוק הנ"ל.

18. הנתונים האמורים הם נתונים עובדתיים מובהקים הטעונים אימות בתצהיר. ב"כ התובעות טוען כי העמותה שבפני
י היא עמותה "ידועה". אין בדעתי להידרש לכך, מקום שהחוק הנ"ל מציב נתיב ראייתי ברור שרק הוא מפלס דרכה של העמותה להיכנס בשערי בית המשפט. העמותה יכולה להיות "ידועה" או "לא ידועה". לשיטתו של המחוקק הדבר אינו מעלה ואינו מוריד (הגם שייתכן שסוגיה זו תבוא במניין שיקולים אחרים לעניין המשך התובענה הייצוגית). ברי שהעמותה אמורה הייתה, על דרך הגשת תצהיר, להוכיח הן את דבר "רישומה", והן את עניין "מטרתה העיקרית". אכן, הגופים המנויים בתוספת פטורים מכך. העמותה אינה פטורה מכך.

19. בכך לא סגי. התובענה הקלאסית מכוחו של החוק הנ"ל היא תובענתו של היחיד. משום כך, ככל שהעמותה מבקשת להיכנס לשערי בית המשפט, אמורה היא להוכיח שאחד מחבריה לפחות היה זכאי לכך. לכאורה, מדובר בשמיר. שמיר אמורה הייתה, איפוא, להמציא תצהיר, אם על מנת להוכיח כי היא זכאית לסעד מכוחו של החוק הנ"ל, לעניין תביעתה-שלה, אם על מנת להוכיח את דבר היותה חברה בעמותה. כל זאת אף על מנת לפלס דרכה של העמותה להיכנס לשערי בית המשפט.

20. עיון בפסק דינו של השופט הנדל בסוגיה האמורה מעלה, לכאורה, פנים לכאן ולכאן. במקום אחד מעלה על נס השופט הנדל את פועלם של העותרים בפני
ו שהגישו תובענה שנומקה "בצורה מפורטת, בהגשת תצהיר ובצירוף נספחים רבים מדוע תובענתם הינה ייצוגית" (עמ' 4). מנגד, במקום אחר הוא מציין כי "ראוי כי המגיש תובענה ייצוגית על פי החוק, ינמק את צעדיו, בדבר הגשת תובענתו כתובענה ייצוגית" (עמ' 7). משמע, לכאורה, מדובר בדבר רצוי, אך לא בדרישה מחייבת.

לטעמי-שלי עסקינן בדרישה מחייבת. ואולם אסייג ואבהיר: דרישת הגשת התצהיר לא נועדה לבסס את טיעון התובע על שום מה ראוי לדון בתביעה, כתובענה ייצוגית. מדרישה זו פטור התובע, אף לנוכח חובת הנתבע להרים את הנטל ולשכנע בקיום "סייג לתובענה הייצוגית", וממילא מדוע לא ראוי לדון בתובענה, כבתובענה ייצוגית. לכן דרישת הגשת התצהיר נועדה לכונן את העילה להגשת התובענה הייצוגית. אכן, התובע פטור מלהצהיר על תום לבו, על גודלה הנאות של הקבוצה ועל ייצוגו ההולם את עניינם של חברי הקבוצה. יכול שהוא יידרש לכך מקום שיבקש להדוף טענה לביטול ייצוגיותה של התובענה. ואולם הוא אינו פטור מלהצהיר על כל האלמנטים הצורניים-מסגרתיים, שמבלעדיהם לא יכול בית המשפט לידע ולהיוודע, שבפני
ו תובענה ייצוגית, כל עיקר.

21. ההקפדה על הגשת התצהיר היא אף פועל יוצא מאוזן המשקף את אופיה הייחודי של התובענה הסביבתית. היא פוטרת, מחד גיסא, מן הצורך בהגשת בקשת אישור. אך היא אינה פוטרת, מאידך גיסא, מן הצורך בעמידה בתנאים מקדמיים קלים יותר המפלסים את הדרך לכינונה. משום כך, לטעמי, התובענה הסביבתית שבפני
י אמורה הייתה להיתמך בתצהירים שיציגו, ולו מסגרתית, את הנתונים העובדתיים הנדרשים מכוחו של החוק הנ"ל. כבר ציינתי את הדרישות העומדות בפני
העמותה ככזו. לטעמי על המצהיר להצהיר, ולהביא ראשית ראיה, על כך שהוא "נפגע או עלול להיפגע ממפגע סביבתי". שומה עליו להצהיר על הודעות ששיגר, למצער 60 יום לפני הגשת התובענה, ל"גורם המפגע" ול"רשות". שומה עליו להצהיר כי חרף הודעות אלו לא ננקטו, לטעמו, צעדים ממשיים, אם מצד "גורם המפגע" ואם מצד "הרשות".

מאלפת העובדה שבכל הפרשות שהונחו בפני
י לעניין יישומו של החוק הנ"ל הוגשו בפועל תצהירים והמצהירים נחקרו עליהם. כך, כאמור, בעניין רמת חובב. כך, ב-ת.א. (ת"א) 11933/01 הירוקים- עמותה לשמירה על איכות הסביבה ואח' נ' רשות נחל הירקון ואח', בפני
השופטת מארק-הורנצ'ק (להלן - "עניין הירוקים"), בו נדון תצהירו של מר קארו, חבר הנהלת העמותה. כך, ב-ת.א. (ת"א) 43927/03 עמותת "אוויר לנשימה" - התנועה למען איכות אוויר נ' עיריית תל אביב ואח', בפני
השופטת שבח (להלן - "עניין אוויר לנשימה"), בו נדון תצהירו של מר עודד כהן, חבר הוועד המנהל של העמותה.

22. בעקבות הגשת התצהיר האמור יכול שיידרש המצהיר להיחקר עליו. וכך, למשל, יכול שתתעורר השאלה האם המצהיר הוא בבחינת "נפגע" או מי ש"עלול להיפגע". יכול שתתעורר השאלה האם הצעדים שננקטו על ידי "גורם המפגע" ו"הרשות" הם "צעדים ממשיים", אם לאו. ככל שאלו יהיו פני הדברים שומה על בית המשפט להיזהר ולהישמר בתחימת גבולות החקירה בשלב מקדמי זה. אכן, חלק ניכר מן הסוגיות האמורות מקומן בעת הליבון וההכרעה בתובענה לעיצומה. לטעמי, מקום שחקירתו של המצהיר, בגבולות המצומצמים האמורים, תעלה, לכאורה, קיומה של מחלוקת אמיתית, יסתפק בית המשפט בכך ולא יעתיק את זירת הדיון היאה לעת ליבון התובענה לעיצומה, למסגרת מקדמית זו. אך מקום שחקירתו של המצהיר, בגבולות המצומצמים האמורים, תשכנע את בית המשפט, בהעלם ראשון, כי לא קיימת מחלוקת אמיתית לכאורית המצדיקה הגשת התובענה הסביבתית, תיחסם הדרך בעודה באיבה. בכך יושג האיזון הראוי בין היותה של התובענה שבפני
י תובענה ייצוגית, לבין הצורך בשמירה על מאפייניה הייחודיים של התובענה הסביבתית, אף הצורך לא לרפות ידם של התובעים. ואידך, זיל גמור, ויעשה בית המשפט שידון בשלב מקדמי זה, כחוכמתו.

23. בנדוננו, הדברים מתבקשים, אף מתחייבים. כאשר קיימת בפני
י התובענה הייצוגית, לבדה ובהעדר תצהיר, מי לידי יתקע כי העמותה היא עמותה "רשומה", כי "עיקר מטרתה" הגנה על איכות הסביבה, כי שמיר "חברה" בה, כי היא בבחינת "נפגע" או "עלול להיפגע"? לא יעלה על הדעת, איפוא, להימנע מליבון מקדמי זה על מנת שאשתכנע, לכאורה, כי צורנית קיימת בפני
י תובענה ייצוגית. משנצלח את המשוכה האמורה, ראוי להידרש ליתר השלבים המקדמיים, מכוחו של החוק הנ"ל.

24. העדרם של תצהירים בפרשה שבפני
י הוא בבחינת פגם שעל בית המשפט לאפשר את תיקונו, בעיקר לנוכח החשיבות הקריטית שלו, אף לנוכח העובדה כי רק לאחר סיומו של שלב זה ניתן יהיה להידרש לשלבים המקדמיים הנוספים, כפי שיפורט להלן. משום כך בדעתי להתיר, בגדר הוראתי האופרטיבית שתסכם החלטה זו, הגשת תצהירים מטעם העמותה ומטעם שמיר.
שלבים מקדמיים נוספים
25. סעיף 12 מורה את בית המשפט להגדיר את הקבוצה, מבחינת גודלה. לטעמי, לנוכח זאת, ברי כי השלב האמור חייב להקדים שלב אפשרי נוסף, ביוזמת הנתבעים, לעניין הזמנת בית המשפט לקבוע כי קיים "סייג לתובענה הייצוגית". ראינו כי בגדר אחת מעילות "הסייג" האמורות מצוי זה אודות כך ש"גודלה של הקבוצה אינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית". פשיטא, רק לאחר שבית המשפט יסיים מלאכתו ויגדיר את הקבוצה, ואת גודלה, ניתן יהיה לשקול, אז ולכאורה רק אז, האם לנוכח הקביעה האמורה אכן "גודלה של הקבוצה אינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית". לא מן הנמנע כי לנוכח הנתונים שיעמדו אז בפני
בית המשפט, ניתן יהיה להידרש אף לסוגיית תום הלב והולמות הייצוג של חברי הקבוצה על ידי התובע הנטען. משמע, בעקבות הדיון הראשוני לאחר הגשת התצהירים לכינונה של התובענה הייצוגית, ולאחר הדיון בו יכריע בית המשפט לעניין הגדרת הקבוצה, נפתח הפתח לנתבע לשכנע את בית המשפט כי קיים "סייג לתובענה הייצוגית".

26. ברי, כך עולה מפרשת רמת חובב ומהגיונם של דברים, כי הנטל להוכחתו של הסייג רובץ על הנתבע. ממילא, על הנתבעים יהא לפתוח בהגשת תצהירים ולתובעות תישמר הזכות הדיונית להשיב לטיעונים אלו. יכול שהתובעות תבקשנה להקדים תרופה למכה ולבסס הגנותיהן הצפויות לעניין סעיף 11 לחוק הנ"ל. עניין הוא לשיקול דעתן, אם לעשות כן אם לאו. מכל מקום ברי כי הן תהיינה רשאיות לעשות כן, בגדר נסיונן להדוף את דרישת הנתבעים לבטל את ייצוגיותה של התביעה.

27. סעיף 11(ב) לחוק הנ"ל קובע כי "בית המשפט רשאי להתנות ניהול תובענה כתובענה ייצוגית בתנאים הנראים לו ראויים כדי להבטיח הליך הוגן ויעיל, לצורך הכרעה בשאלות המשותפות לכל המעוניינים".

השופט הנדל, בעניין רמת חובב, מבאר כי סעיף קטן זה "אינו קובע קיומו של תנאי אשר יכול להביא לידי סייג דוגמת תנאי אשר נחוץ בכדי להביא לאישור התובענה בחוקים אחרים, אלא קובע כי על אף העדר צורך באישור, והעדר בסיס לקביעת סייג, בית המשפט אשר בפני
ו מתנהל הדיון בתובענה הייצוגית לפי החוק, רשאי לנווט אותו בצורה מועילה ועניינית. המפתח הוא פיקוח על ההליך, אך לא אישורו או סיוגו. זהו כלי ניהול בידי בית המשפט, אך לא כלי סינון לקביעת סייג" (עמ' 6).

ממילא, "כלי ניהול" זה חולש על ההליך שבפני
י לכל אורכו ורוחבו הגם שסביר להניח שעל מנת לקדם את דרישת הוגנותו ויעילותו של ההליך, אף הוא יהיה דרוש לפנים בעיקר בגדר השלבים המקדמיים בתובענה זו.

כשרותה של העמותה להגיש תובענה סביבתית
28. נטען כי מעיקרא לא רשאית העמותה להגיש תובענה סביבתית. כך, אף משום לשונו של סעיף 10 המורה אותנו כי זכאי להגיש תובענה סביבתית "מי שנפגע או עומד להיפגע ממפגע סביבתי". פשיטא, עמותה, ככזאת, שאינה בשר ודם, אינה יכולה להיות בבחינת "נפגע" או "עומד להיפגע".

29. הטענה האמורה נדחית על ידי. עצם העובדה שהמחוקק התיר לגופים ועמותות להגיש תובענה מכוח החוק הנ"ל, כאמור בסעיף 6 בו, מזימה את הטענה מיניה וביה. ואם אכן רשאית עמותה להגיש תובענה רגילה מכוח החוק הנ"ל, חרף העובדה שהיא איננה בבחינת "נפגע", לא נמצא לי כל טעם טוב על שום מה לא תהא כשירה להגשת תובענה סביבתית. כך, ככל שתעמוד במבחני הסף האחרים, מכוח סעיף 6(ג) הנ"ל, כפי שהראיתי מעלה. תוצאה זו נדרשת מלשונו של החוק הנ"ל. כך, קל וחומר, תוצאה זו מתחייבת אף מתכליתו ההגיונית. לא מן הנמנע כי דווקא עמותות, או גופים שנימנו בתוספת לחוק הנ"ל, הם הגופים המובהקים, באורח קלאסי, ליזום ולנהל תובענה סביבתית. לא פלא כי בכל הפרשות שהובאו בפני
י, דהיינו בעניין רמת חובב, עניין הירוקים ועניין אוויר לנשימה, העותרות היו עמותות.

"זיהום על ידי חומרים מסוכנים"
30. נטען כי התובענה שבפני
י אינה מבססת עילת תביעה. כך, משום שבהתאם להוראות תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), התשמ"ד - 1984,
האסבסט מזיק לבריאות, רק ככל שהוא משתחרר לאוויר, ואף אז רק בגודל ובשיעורים המנויים בתקנות אלו. לשיטת הנתבעים לא הובאה ראיה לכאורית לעניין זה.

31. ב"כ התובעות משיב כי טענה זו "כמוה כאמירה כי ציאניד לעצמו אינו חומר מסוכן אלא כאשר בולעים אותו! התביעה מבוססת על כך שבכל מקום שבו מצוי אסבסט קיים חשש ממשי כי ייווצרו סיבי אסבסט וירחפו באוויר" (סעיף 2).

בהעלם ראשון איני סבור כי טענה זו של ב"כ התובעות, חרף שנינותה, מוצאת מסילות ללבי. משעה שמתקין התקנות ראה להגדיר מתי ובאלו נסיבות האסבסט מזיק לבריאות, אין בדעתי לדחות בקש את טיעוני הנתבעים בסוגיה האמורה. אכן שומה יהיה על התובעות לא רק להוכיח כי קיים סיכון שהאסבסט הנטען ישתחרר לאוויר, אלא אף שיהא הדבר בגודל ובשיעורים המנויים בתקנות. רק על מנת לסבר את האוזן, וככל שב"כ התובעות מושכני למחוזות הווירטואליים של דוגמת הציאניד, הרי אילו, למשל, היינו יודעים כי הציאניד הוא חומר מסוכן רק כאשר בולעים אותו בכמויות מסויימות (והדגשתי כי עסקינן בדוגמה וירטואלית...), הרי התובע הווירטואלי יהא אמור להצביע הן על חשש בליעתו של הציאניד, והן על חשש בליעתו בכמויות מסויימות דווקא.

32. ועם זאת ברי לי שהתובעות הביאו נתונים לכאוריים המצביעים על כך שיש לברר את הסוגיה האמורה, בעת הדיון בתובענה לעיצומה. כך, ככל שדיון מקדמי שיתקיים, לא ישכנעני, על פני הדברים, כי התובענה חסרת-שחר. כאמור, זירת הדיון של התובענה לא תועתק לדיון מקדמי יגע לעייפה. אך ראוי היה לחדד את גבולות המחלוקת, כפי שהם נראים להשקפתי הלכאורית.
לעניינה של ההודעה המוקדמת - כללי
33. סעיף 5, כאמור, מורה באורח מנדטורי כי לא תוגש תובענה לפי החוק הנ"ל, אם לא ניתנה הודעה ל"גורם המפגע" ול"רשות", ולא ננקטו "צעדים ממשיים" בעקבות הודעה זו. השופט הנדל, בעניין רמת חובב, מצביע על חשיבותה המהותית של ההודעה האמורה, כתנאי מוקדם להגשת תובענה מכוח החוק הנ"ל. אין חולק כי בנדוננו שיגרה העמותה הודעות כאמור לכל הנתבעים, זולת מנהלי איתנית. בעניין זה נשמעו שורה של טענות הצריכות לפנים להלן.

העדר הודעה מוקדמת של שמיר
34. שמיר לא שלחה הודעות כאמור. כך, מן הסתם, לנוכח העובדה שצורפה כתובעת נוספת בישיבת קדם המשפט הראשונה. ממילא, היא אינה יכולה להצביע על כך שמילאה תנאי מקדמי חיוני, לכינונה של התובענה.

לטעמי, אין בנתון זה כדי להכשיל את תובענתה של שמיר, לנוכח העובדה שנשלחו הודעות לנמענים על ידי העמותה. אכן, משעה שהודעות כאמור נשלחו, הושג הרציונאל שבסעיף 5 לחוק הנ"ל, שהרי הנמענים הועמדו על הסיכון העומד בפני
הם, ככל שלא ימלאו אחרי הדרישה לנקוט בצעדים ממשיים להסרת המפגע הסביבתי. ניתן ללמוד אנלוגיה מפסק דינו של השופט דר ב-ק.פ. (חי') 5790/94 עמותת אדם טבע ודין ואח' נ' חיפה כימיקלים בע"מ ואח'. אף בפרשה ההיא נטענה הטענה כי לא כל הקובלים שם מסרו הודעה על כוונתם להגיש קובלנה פלילית. השופט דר קבע כי "די בכך שנמסרה הודעה על כוונה להגיש קובלנה פלילית, והשר בחר שלא לנקוט עמדה , כדי להכשיר צירופם של קובלים נוספים לקובלנה" (סעיף 14).

העדר הודעה מוקדמת למנהלי איתנית
35. שונים הם פני הדברים, ככל שעסקינן במנהלי איתנית. הם לא קיבלו כל הודעה מוקדמת. התובעות מתייחסות לכך בביטול. לשיטתן מנהלי איתנית מוחזקים כמי שקיבלו את ההודעה שקיבלה איתנית עצמה. התובעות שוגות בכך, גם לו הייתי מקבל תפיסתן כי מנהלי איתנית מוחזקים כמי שקיבלו את ההודעה האמורה, ואף לו הייתי מגדיל ומשתכנע כי הם לא רק מוחזקים ככאלו, אלא אף כי בפועל קיבלו את ההודעה האמורה.

36. סעיף 16 לחוק הנ"ל, הדן ב"אחריות נושאי משרה בתאגיד", מרחיב את אחריותו של התאגיד גם ל"מנהל פעיל בתאגיד, שותף-למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון". ואולם, כל אחד מאלו יהיה פטור מאחריות אם הוכיח ש"המעשה נעשה שלא בידיעתו" וכן ש"הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה ".

משמע, תחילה שומה על התובעות להוכיח שמנהלי איתנית הם לא בבחינת "מנהל" סתם אלא "מנהל פעיל" דווקא. המחוקק אף מקל על התובעות ומאפשר להן לתבוע גם מי שאינו "מנהל" כל עיקר, ככל שהוא "עובד בכיר האחראי לנושא הנדון". כל אלו אינן בבחינת "חזקות" אלא נתונים עובדתיים הטעונים הוכחה.

שנית, משום חשיבותו וחיוניותו של סעיף 5 כשלב מקדמי להגשת התובענה, אמור התובע לעשות מאזן שיקוליו, לא בעת שהוא מגיש את התובענה אלא בעת שהוא מחליט לשגר את ההודעה המקדימה את הגשת התובענה. ממילא, אם סברו התובעות כי על מנהלי איתנית חלים הוראות סעיף 16 לחוק הנ"ל, שומה היה עליהן ליתן הודעה מפורשת למנהלי איתנית, שתעמיד אותם בסיכון האישי להיתבע, מכוח סעיף מרחיב-אחריות זה. ושמא היו מנהלי איתנית נוקטים צעדים אחרים, לו היו עומדים על סיכון אישי זה? ושמא היו משיבים ומשכנעים את התובעות שהם אינם בבחינת "מנהל פעיל"? ושמא היו משיבים ומשכנעים את התובעות כי עומדות להם ההגנות באשר נקטו בכל הצעדים הסבירים בנסיבות המקרה?

37. הנה כי כן, דווקא משום האבחנה שיצר המחוקק בין חבותו של תאגיד, לחבותם של נושאי משרה בו, חייבות היו התובעות, בבחינת צדה השני של המטבע, ככל שסבורות היו שמנהלי איתנית חבים מכוח החוק הנ"ל, לשגר להם את ההודעה הסטטוטורית שבסעיף 5 לחוק הנ"ל.

38. תהיתי האם אף מחדל זה של התובעות ניתן לתיקון, אם לאו. בסופה של דרך סבורני כי המחדל ניתן לתיקון. אכן בגדרו של כתב תביעה מתוקן שיתחייב בהמשך, תישען עילת התביעה כנגד איתנית על הודעה ממועד פלוני, ונגד מנהלי איתנית על הודעה ממועד אלמוני. אכן, בגדר הוראתי האופרטיבית המסכמת, אתיר לתובעות, ככל שיהא רצונן בכך, לשגר הודעות כאמור למנהלי איתנית, על מנת להגיש כתב תביעה מתוקן, בחלוף 60 ימים לאחר ההודעות האמורות, ככל שתשובות מנהלי איתנית לא יניעו אותן שלא לעשות כן.
לתוכנה של ההודעה המוקדמת
39. נטען כי בגדר ההודעה המוקדמת אמורות היו התובעות לציין, באורח מפורש, מה הסעד הנתבע, ככל שההודעה המוקדמת לא תקויים. בכך נסמכים הטוענים על החלטה קצרה ולקונית של כב' סגן הנשיא אברהם יעקב, בעניין רמת חובב. שיטתי שונה. שוכנעתי כי ההודעה המוקדמת שבפני
י הייתה מפורטת דיה, מבחינת תוכנה, על מנת לפלס לתובעות דרכן להגשת התובענה, בחלוף המועד האמור וכאשר לשיטתן לא ננקטו צעדים ממשיים.

שיהוי בהגשת התובענה
40. סעיף 5 מורה את נמען ההודעה לנקוט בצעדים ממשיים בתוך 60 יום. התובענה שבפני
י הוגשה בחלוף כשנה ורבע. לנוכח זאת נטען כי בנסיבות אלו פג תוקפה של ההודעה המוקדמת ומכל מקום התובענה נגועה בשיהוי.

41. מקובלנו כי שיהוי נמדד על פי נסיבותיו העובדתיות המשתנות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות מסויימות חלוף ימים ספורים יכול לעלות לכדי שיהוי. בנסיבות אחרות חלוף שנים ארוכות יכול שלא יעלה כדי שיהוי. ברי, איפוא, כי יהא עליי להידרש לטענת השיהוי במסגרת הדיון לעיצומה של התביעה. אכן, לא ניתן לקבוע מסמרות בנדון. מחד גיסא, לא יעלה על הדעת כי ההודעה המוקדמת שניתנה תפלס את הדרך להגשת התובענה, אי-שם בנבכי העתיד כאשר יעלה רצון מלפני התובעות. מאידך גיסא, ברי לי כי תקופת 60 הימים היא תקופה מינימלית האוסרת הגשת תביעה מכוח החוק הנ"ל, טרם שחלפו. אם כך ואם אחרת, ברי שאדרש לטענה זו, אך לא במסגרת טענת-סף.

התיישנות התובענה
42. התובענה שבפני
י הוגשה מכוח החוק הנ"ל. החוק הנ"ל פורסם ביום 7/4/92. נקבע בו מפורשות כי "תחילתו של חוק זה 6 חודשים מיום פרסומו" (סעיף 20). נטען כי המעשים או המחדלים נשוא התובענה התרחשו זה מכבר, עשרות שנים לפני פרסום החוק הנ"ל. החוק הנ"ל אינו נוקט ב"לשון עבר". הוא דן, כזכור, במי ש"נפגע", לשון הווה, או "עלול להיפגע", לשון עתיד. ממילא, התובענה שבפני
י נגועה בהתיישנות.

43. בדעתי לדחות טענה זו, ולו כטענת-סף. ככל שעסקינן בטענת התובעות עסקינן בעוולה מתמשכת. ככל שאלו הם פני הדברים, יחל מועד ההתיישנות ביום שבו חדלה העוולה. ככל שהיא אכן מתמשכת, באופן שהיא מצמיחה עילת תביעה מידי יום, ברי שהתובענה לא התיישנה. ככל שעסקינן ברכיב העובדתי, דהיינו האם נגרמה עוולה כל עיקר, וככל שנגרמה האם חדלה בזמן מן הזמנים, עסקינן בסוגיה עובדתית הצריכה לפנים בגדר הדיון לעיצומו.

44. החוק הנ"ל, איפוא, לא שינה מערך זכויות וחובות מהותיות. החידוש שבו הוא בקיומו של סעד ייחודי, אם בגדר תובענה רגילה ואם בגדר תובענה סביבתית, בהתאם למותווה בו. אכן, רק משעה שהחוק הנ"ל נכנס לתוקפו, נפתח השער לתובעות להגיש התובענה בגדרו. לנתבע לא מוקנית חסינות מפני סעד שמעניק המחוקק לנפגע הנטען, מעת לעת. אכן, האפשרות למימושו של הסעד הנוסף היא בעלת אופי פרוספקטיבי ולא רטרואקטיבי. ואולם אין בכך כדי להעלות ולהוריד, ככל שעסקינן בבחינתה המהותית של הזכות הנטענת. ככל שהתובעות תשכלנה להוכיח זכות נטענת זו, יעמדו לזכותן הסעדים שמעניק הדין אותה עת, ובנדוננו הסעדים שמעניק החוק הנ"ל.

תום לב, גודל הקבוצה והולמות הייצוג
45. כבר הצבעתי על כך כי הסוגיות האמורות תידונה, אם בכלל, בגדרו של הליך שינקטו הנתבעים מכוח סעיף 11 לחוק הנ"ל. שעתו של שלב זה טרם הגיעה. התובעות טרם הגישו תצהיר שיפלס להן את הדרך להראות, מסגרתית, כי בתובענה ייצוגית עסקינן. טרם מוצה הדיון בסוגיית הגדרת הקבוצה וגודלה. רק לאחר כל אלו ניתן יהיה להידרש להליך מכוח סעיף 11 לחוק הנ"ל. על מנת להוכיח קיומו של "סייג" שומה לגרום לכך שבית המשפט "שוכנע". ממילא השלב האמור יצריך תשתית ראייתית של תצהירים. משום כך, ובשלב זה, לא אדרש לסוגיות האמורות, בהיותן מוקדמות.

בגדר הטיעונים האמורים טענו מועצת יוסף ומועצת אשר, בין השאר, כי ככל שעסקינן בתושביהן העמותה, לכאורה, מתעברת על ריב לא-לה. העמותה, כך הטענה, היא עמותה נהריינית השוקדת על איכות הסביבה לתושבי נהריה. מה לה, איפוא, כי תתיימר להגן על תושבי מועצת יוסף ומועצת אשר? ב"כ התובעות, בגדר תגובתו, משיב את אשר משיב.

סוגיה זו, אכן, צריכה לפנים. היא תידון בשלבים הבאים ושמא בגדר הגדרת הקבוצה וגודלה.
תובענה סביבתית נגד המדינה והרשויות המקומיות
46. המדינה, עיריית נהריה
, מועצת יוסף ומועצת אשר (להלן, גם "הרשויות") טוענות כי, מעיקרא, לא ניתן להגיש נגדן תובענה מכוח החוק הנ"ל, ככל שלא נטענת כנגדן טענה מפורשת כי הן בבחינת "גורם המפגע". בנדוננו, ברי כי "גורם המפגע" הנטען היא איתנית. הרשויות נתבעות בגין טענת התובעות למחדלן לנקוט בצעדים ממשיים בגדר סמכויותיהן הסטטוטוריות, לשם הסרת המפגע. לשיטתן של הרשויות, איפוא, לא ניתן לצרף אותן לחוג הנתבעים בגדרו של החוק הנ"ל.

בחינת הפרשות שהונחו בפני
י, ליישומו של החוק הנ"ל, מעלה כי בכולן נתבעה המדינה, או רשויות מקומיות ואחרות. כך, בעניין רמת חובב, בעניין הירוקים ובעניין אוויר לנשימה. הגם שהמדינה והרשויות האחרות טענו טענות מקדמיות אלו או אחרות, לא הוצבה בפני
בתי המשפט הסוגיה האמורה, בכל חריפותה. היא מתייצבת, איפוא, לפתחי ודורשת הכרעה נורמטיבית חדה, משעה שנפרסה במלוא בהירותה. בחנתי בקפידה, כה וכה, טיעוני הרשויות ותגובת התובעות. בסופה של דרך סבורני כי הדין עם הרשויות. אכן, אף לטעמי ולשיטתי, לא ניתן בגדרו של החוק הנ"ל להגיש תובענה כנגד הרשויות, ככל שלא נטענת כנגדן הטענה כי הן גורמות, או עשויות לגרום, פיזית, למפגע סביבתי. מקום שהמדינה, או רשות מקומית, מנהלת, למשל, מפעל שגורם או עלול לגרום למפגע סביבתי, ברי שאז, אך רק אז, ניתן לצרפן לחוג בעלי הדין. אכן אז לובשות הרשויות אדרת של "גורם המפגע".

קביעתי זו נסמכת, הן למקרא לשונו של החוק הנ"ל, הן בעקבות עיון בהיסטוריה החקיקתית שלו, ובעיקר לנוכח תכליתו ההגיונית.

47. הצעת החוק משכילתנו כי "מטרת החוק המוצע היא להגביר את אכיפת דיני איכות הסביבה בארץ בשלושה סוגי זיהום...על ידי הוספת נדבך אזרחי למנגנון האכיפה הציבורי הקיים. החוק המוצע מעמיד לרשות אזרחים כלי אכיפה ומקל את השימוש בו, כדי שבנוסף לרשויות המדינה המופקדות על הנושא, אשר סובלות ממחסור במשאבים, יוכלו אזרחים ליזום הליכים משפטיים נגד מזהמים ובכך להגן על סביבתם מפני זיהום בלתי סביר ובלתי חוקי" (ה"ח 2106, התשנ"ב, 179).

משמע, אלמלא רשויות המדינה לא היו, כהודייתן, "סובלות ממחסור במשאבים", פשיטא, לא היה בא החוק לאוויר העולם, שהרי לא היה בו צורך. משעה שאכיפת דיני איכות הסביבה סובלת, והרשויות אינן עומדות בפרץ משום "מחסור במשאבים", נוצר הצורך להביא ל"הוספת" כלי נוסף, שהוא "נדבך אזרחי". ברי כי החוק הנ"ל נועד לגרום לכך שהתובעים יפעלו בנוסף לרשויות המדינה המופקדות על הנושא.

כל אלו מצביעים על כך שהרשויות אינן ניצבות מצדו השני של המתרס, אלא הן ניצבות, יחד עם התובעים מכוח החוק הנ"ל, מצדו האחד של המתרס, מול גורמי המפגע הנטענים, מצדו השני.

48. אף לשונו של החוק הנ"ל תומכת בהנחה זו. כזכור סעיף 5, הדן במתן הודעות, יודע לאבחן, בשתי פיסקאות משנה, אודות הודעות שתימסרנה, הן ל"גורם המפגע" והן ל"רשות". והרי אילו המחוקק התייחס ל"גורם המפגע" ול"רשות", כמצויות בכפיפה אחת כמי שמועדות להיתבע מכוחו של החוק הנ"ל, לא היה כל מקום לאבחנה ולהפרדה בין הדבקים.

49. סעיף 8(ב) לחוק הנ"ל מורה אותנו כי אם "הודיעו התובע או הרשות לבית המשפט כי לא בוצע תיקון המעוות כאמור בסעיף קטן (א), יקבע בית המשפט כיצד יתוקן המעוות, לאחר שנתן הזדמנות לתובע, לרשות, ולגורם המפגע להשמיע את דברם, ויחייב את גורם המפגע בהוצאות הכרוכות בביצוע התיקון".

ראשיתו של הסעיף משמיעה לנו כי שניים הם אלו שיכולים לקבול על כך שלא נעשה "תיקון המעוות". הן "התובע", הן "הרשות", מתייצבים - אם בנפרד אם כאחד - וקובלים כנגד "גורם המפגע" ותובעים את עלבון אי-הביצוע של "תיקון המעוות". הכיצד, איפוא, יכולה "הרשות", לבוא חשבון עם "שותפה" לחוג הנתבעים?

הסיפא לסעיף מצביע על נתון משמעותי רב-ערך, המעצים את המסקנה האמורה, דווקא לנוכח אופיו הייחודי של ההליך, הן כהליך של תובענה ייצוגית בכלל, ושל תובענה סביבתית בפרט. הסעיף האמור משמיענו כי בפני
בית המשפט לא ניצבים, כבהליך אדברסרי קלאסי, שני היריבים הניצים בלבד, דהיינו "התובע" ו"גורם המפגע". ניצב גורם שלישי נוסף, היא "הרשות", הגם שאיננה בעלת-דין, ועל בית המשפט, באורח מנדטורי כופה, לשמוע אף את דברה של "הרשות", מקום שעליו לבחון "כיצד יתוקן המעוות". כך, פשיטא, משום שמקום שעסקינן ב"תיקון המעוות", לא מן הנמנע כי אינטרס הציבור, לרבות משאבי הציבור וסדרי העדיפויות המתחייבים בהקצאתם, הם לא רק עניין "פרטי", בין "התובע" לבין "גורם המפגע". פעמים לרוב הם כרוכים בפעילות והקצאת משאבים, של הציבור, ככזה, ויש עניין לשמוע דברו. עתה נזכור כולנו כי החוק הנ"ל, שמא בדומה לקובלנה הפרטית הפלילית, מעניק לתובע מעמד נוסף, כזה שעומד לצד ולעזר הרשות. משום כך, גם אם עקב חוסר המשאבים נאלץ התובע לגלות יוזמה ולהקדים את פועלה של הרשות, נותרה עינה פקוחה למידת התערבות שתידרש, במהלכו של ההליך.

50. עתה, ראוי שכל אלו ייבחנו לנוכח אופיו של ההליך הייצוגי. בגדרו, שלא כבתובענה הרגילה, נועד מקום דומיננטי לפיקוחו של בית המשפט. כך, שומה על בית המשפט להגדיר את הקבוצה וגודלה, ולשקוד על המצאת הודעות לחברי הקבוצה. כך שומה על בית המשפט, במובחן מהליך אזרחי רגיל, להקפיד ש"תובע לא יסתלק מתובענה ייצוגית, ולא יעשה הסדר או פשרה עם הנתבע, אלא באישור בית המשפט" (סעיף 13). כל אלו מצביעים על הייחודיות בהליך האמור. בזירתו לא מתגוששים, אך שני ניצים. עניינו של הציבור, ככזה, ושמא לא אחת מעבר לאינטרסים המובהקים של התובע ושל הנתבע, חייב להישמר.

בהצעת החוק בואר כי "החוק המוצע מצוי על התפר בין דיני הנזיקין לדיני העונשין. אף על פי שהוא עוסק בתביעות אזרחיות...". אף "מיקום" זה, דהיינו "קו התפר", מעצים את המסקנה כי הגורם המובהק הממוקם ב"תפר", היא "הרשות", ולא כבעלת-דין.

51. חותם את מסכת הנימוקים סעיף 3 לחוק הנ"ל. הוא מורה את בית המשפט כי מקום שיסכם מסקנותיו והכרעתו הרי הוא ישקול "את מידת הפגיעה שנגרמה או עלולה להיגרם לתובע או לעניין הציבורי, לעומת הפגיעה העלולה להיגרם לגורם המפגע או לעניין הציבורי עקב הוצאת הצו". הנה כי כן, על בית המשפט לא לשקול רק את "מידת הפגיעה", שאמורה להיגרם "לתובע", מצד אחד, ול"גורם המפגע", מצד שני. שומה עליו לשקול, מצד שלישי נוסף, את "העניין הציבורי". זה מיוצג, בין השאר, ע"י "הרשות", ושוב שלא כבעלת-דין.

52. החוק הנ"ל, כזכור, מגדיר כי "הרשות" היא "השר לאיכות הסביבה או מי שהוא הסמיך לעניין חוק זה, כולו או מקצתו". לכאורה, ניתן היה להסיק כי מסקנתי נכונה, רק ככל שעסקינן במדינה. את התביעה יש לסלק על הסף רק כנגדה, אך לא כנגד עיריית נהריה
, מועצת יוסף ומועצת אשר.

לטעמי, תוצאה אפשרית זו היא בלתי ראויה, שמא נפסדת מבחינה ציבורית, שהרי היא תפטור את הגורם המרכזי-הציבורי המופקד על איכות הסביבה, ותותיר בשדה המערכה את הרשויות המקומיות הכפופות לגורם מרכזי זה (ושמא תוך "תסמונת ה-ש.ג.", שיש להימנע ממנה ככל הניתן). אין לי אלא לשבח את כל בעלי הדין שבפני
י שבגדר טיעוניהם, ולו על דרך החליפין, לא טענו בכיוון זה.

53. מכלול השיקולים האמורים מוליכני למסקנה כי ככל שנטען שהרשויות מתרשלות במילוי תפקידן הסטטוטורי, אין בכך כדי להרחיב את ההגדרה עד כדי הצבעה עליהן כמי ש"עומד לגרום למפגע סביבתי", כמשמעותו בחוק הנ"ל. האם משמעות הדברים הנגזרת היא שהרשויות זכו לחסינות מקום שהן, על פי הטענה, מתרשלות במילוי תפקידן הסטטוטורי? חלילה. אכן, וכעולה מעניין פרטנר, "דלתות בית המשפט אינן ננעלות בפני
הצרכן, גם אם בקשת העמותה תסולק, עקב הוראות החוק". כך, אף בנדוננו. ברי שהתובעות רשאיות להתגדר בתובענה אזרחית רגילה, אף כנגד הרשויות. ברי שהתובעות רשאיות לבוא חשבון עם הרשויות, על דרך ההליך הקלאסי של תקיפה מינהלית, בפני
בית המשפט המינהלי, ובגדר סמכותו המובהקת שנועדה לכך. החוק הנ"ל, לטעמי, נועד למטרה מובהקת אחרת שפורטה לעיל. הוא אינו משמש אכסניה הולמת המצדיקה הגשת תובענה נגד הרשויות, מקום שקיימות אכסניות אחרות ההולמות עניין זה.

54. הנה כי כן, ככל שעסקינן בתובענה הסביבתית שבפני
י, יש לסלקה על הסף כנגד המדינה, עיריית נהריה
, מועצת יוסף ומועצת אשר.

אחרית דבר
55. ציינתי, בתחילת דבריי, כי שומה עליי לקבוע, לאורם של שיקולים שנימנו, את "מידת גובהה הנמוך של המשוכה", הניצבת בפני
התובע בתובענה סביבתית. בחנתי טענות הסף שבפני
י, סוגיה-סוגיה, וניסיתי לשרטט את קווי המתאר ולכבוש את הנתיב הדיוני הראוי. ראיתי לאמץ או לדחות, טענה זו או אחרת.

56. עתה, ומשהדברים ניצבים באורח ברור בפני
בעלי הדין, ראוי לטעמי שהתובעות תעשינה את מאזן שיקוליהן. יכול שהתובעות תחלטנה לוותר על המסלול הייצוגי, באופן שהתובענה שבפני
י תהא תובענה אזרחית רגילה, מן הסתם תוך תיקון כתב התביעה בהתאם. יכול שהתובעות תחלטנה לבחור בנתיב של תקיפה מינהלית, אם במקום ואם בנוסף להליך שבפני
י. ברי שיכול שהתובעות תחלטנה להמשיך במסלול הייצוגי שבפני
י.

ככל שהתובעות תחלטנה להמשיך במסלול התובענה הייצוגית, ברי כי דין התובענה יהא להידחות, ככל שעסקינן ברשויות. התובענה תהא שרירה וקיימת כנגד איתנית. היא תהא שרירה וקיימת אף כנגד מנהלי איתנית, ככל שהתובעות תחלטנה לשגר הודעות למנהלי איתנית, ואף תעמודנה על המשך ההליך הייצוגי כנגדם, כתוצאה מהתפתחות זו או אחרת שתנבע בעקבות מתן הודעות כאמור.

57. הדיון עד הנה מצדיק, לכאורה, פסיקת הוצאות לכאן ולכאן. לנוכח האמור מעלה אמנע מכך בשלב זה. אחזור ואשקול מסכת השיקולים, אף לעניין זה, בהמשך הדרך.

58. לפיכך, הנני מורה לתובעות למסור הודעה לתיק בית המשפט, בהעתק לב"כ הצדדים, על עמדתן לעניין המשך ההליכים. אמתין להודעה כאמור תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו כאשר פגרת ביהמ"ש לא תקטע את מרוץ המועדים האמור.

בחלוף המועד האמור, ובהעדר הודעה, אסיק כי בדעת התובעות להמשיך את ההליך של התובענה הסביבתית שבפני
י, הן כנגד איתנית והן כנגד מנהלי איתנית. או-אז, בגדר

פסק דין
חלקי אדחה את התובענה כנגד הנתבעות 5-8, ואקצוב מועדים לתובעות, הן לעניין הגשת תצהירים מטעמן, הן לעניין משלוח הודעות לנתבעים 2-4, והן לעניין הגשת כתב תביעה מתוקן שיתחייב כתוצאה מכך, בחלוף המועדים שבהודעות הנ"ל.

59. נדחה, איפוא, לתזכורת מעקב ליום 6/10/05.

60. המזכירות תמציא העתק מהחלטתי לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתנה היום כ' באב, תשס"ה (25 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

ש. לבנוני
, שופט
הקלדנית: ליזו + מירב








א בית משפט שלום 8218/03 העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה, ורדה שמיר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ, פדרמן מיכאל, קינן משה, פלד אורי, מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, עיריית נהריה (פורסם ב-ֽ 25/08/2005)