פסקי דין על ד"ר משה (מוריס) דיקמן | פסקי דין על עירית חיפה | פסקי דין על עו"ד רשף חן | פסקי דין על עו"ד רוברט חן |

474/01 א     28/08/2005




א 474/01 ד"ר משה (מוריס) דיקמן נ' עירית חיפה,עו"ד רשף חן,עו"ד רוברט חן




78
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
א 000474/01
בפני

השופט יצחק כהן

תאריך:
28/08/2005
בעניין תביעת:
ד"ר משה (מוריס) דיקמן
ע"י ב"כ עו"ד מ' שוב ואח'
התובע

נגד
1. עירית חיפה

ע"י ב"כ עו"ד א' אפרת ואח'
2. עו"ד רשף חן

3. עו"ד רוברט חן

הנתבעים 2 ו- 3 ע"י ב"כ עו"ד ע' מור ואח'
הנתבעים

ובעניין הודעה לצד שלישי:
עירית חיפה
ע"י ב"כ עו"ד א' אפרת ואח'
הנתבעת מס' 1

נגד
1. עו"ד רשף חן

2. עו"ד רוברט חן

שניהם ע"י ב"כ עו"ד ע' מור
צדדים שלישיים
פסק דין
1. בכתב התביעה (המתוקן), שהוגש מטעם התובע, עותר התובע לכך שהנתבעים יחויבו לשלם לו סך 1,800,000 (מיליון ושמונה מאות אלף) ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 4.4.01 (יום הגשת כתב התביעה המקורי). עוד עותר התובע לכך, שהנתבעים יחויבו לשפותו בגין כל סכום מס הכנסה או מס שבח מקרקעין שיחויב לשלם בעקבות סכום הפיצויים שהנתבעים יחויבו לשלם לו.
2. התובע היה בעלים של מקרקעין בחיפה, הרשומים בספרי המקרקעין כחלקה 75 בגוש 11195 (להלן – "המקרקעין"), והמצויים ברח' הסחלב (לשעבר חלק מרח' בורלא), בקרבת בית החולים "פלימן" בחיפה. בתאריך 16.3.79 נרשם התובע כבעלים של המקרקעין, אותם ירש על פי צוואת דודתו המנוחה, הגב' רוז (שושנה) ניימן ז"ל, שהתגוררה בארה"ב.

בעת שהמקרקעין נרשמו על שמו, התובע התגורר בארה"ב, ובשנת 1986 החליט לעלות עם משפחתו לישראל, וקבע מקום מושבו הקבוע בירושלים הבירה.
3. בתביעתו טוען התובע, כי הנתבעים מכרו המקרקעין שלא כדין, לשם גביית חוב שהיה רשום על שמו בספרי הנתבעת מס' 1, ובמכירת המקרקעין גרמו לו נזק, וסכומו הוא הסכום הנטען בכתב התביעה.
4. תחילת הפרשה בהליכי תכנון שננקטו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה באזור בו מצויים המקרקעין, ועבודות סלילת דרכים באותו אזור. בעקבות הליכים אלה, ועבודות הסלילה, שלחה הנתבעת מס' 1 בתאריך 23.2.94 הודעה לאדם בשם "מוריס דיקמן" מכפר תבור, ודרשה ממנו כי ישלם לה היטל דרכים בסך 23,913.20 ₪.

התובע מצביע על מספרי טעויות שנפלו בהודעה, שלדעתי אינן רלבנטיות בשלב זה, אך אין ספק, כי התובע מעולם לא התגורר בכפר תבור, ועל כן לא קיבל ההודעה שמוענה אליו לפי הכתובת "כפר תבור". ממילא מובן, שהתובע אף לא שילם את היטל הדרכים שנדרש לשלם.
5. משלא שולם היטל הדרכים, פנתה הנתבעת מס' 1 אל הנתבעים 2 ו- 3 וביקשה כי יגבו עבורה את ההיטל מהתובע. הנתבעים 2 ו- 3 הם אב ובנו, המשמשים כעורכי דין בחיפה, ועוסקים במקצועם במסגרת משרד פרטי המתנהל תחת שמו של הנתבע מס' 2. עם זאת, מהראיות שהונחו לפני עולה, כי מי שטיפל בפועל בעניינים הנוגעים לתביעה שלפני, היה הנתבע מס' 3.
6. מהראיות שהונחו לפני עולה, כי הנתבעים 2 ו- 3 לא הצליחו לאתר את התובע, ובשלב מסוים הגישו לבית משפט השלום בחיפה כתב תביעה נגדו, על דרך סדר הדין המקוצר (תיק אז' 5280/94). בתחילה הוגשה התביעה נגד אדם בשם מוריס דיקמן מדרך צרפת 53א' בחיפה, אך משהתברר כי אדם זה אינו בעל המקרקעין, ביקשו הנתבעים לתקן את כתב התביעה באופן שירשם בו, כי הנתבע הוא ד"ר מוריס דיקמן, וכתובתו: 509 meehan ave. far rockaway new york 11691. תצוין העובדה, כי הכתובת הנזכרת נלקחה מצוואת המנוחה רוז ניימן ז"ל, דודתו של התובע אשר הורישה לו המקרקעין, שם צויינה כתובת זו ככתובת מגוריו של התובע.
7. כב' הרשם של בית משפט השלום התיר את התיקון המבוקש, ובעקבות זאת הוגשה לבית המשפט בקשה להתיר לנתבעת להמציא את כתב התביעה וההזמנה לדין אל מחוץ לתחום השיפוט. בקשה אחרונה זו נתמכה בתצהירו של הנתבע מס' 3, ובתצהיר זה ציין הנתבע מס' 3 כי "התברר כי בעל החלקה הוא ד"ר מוריס דיקמן", וצויין בתצהיר, כי הוא מתגורר בכתובת הנזכרת לעיל (נספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של התובע – מוצג ת/5).

בתאריך 26.6.94 התיר בית המשפט להמציא כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט, והורה הוראות שונות ביחס לתרגום כתבי בי-הדין ולהגשת בקשת רשות להתגונן.
8. בתאריך 12.12.94 הגישו הנתבע מס' 3 בקשה לבית המשפט, וטענו כי "הנתבע [הוא התובע שלפני – י"כ] קיבל את כתבי בי-הדין בתאריך 11.7.94 כמפורט באישור המסירה הרצ"ב", ומכיוון שלא הגיש בקשת רשות להתגונן בתוך התקופה שקצב בית המשפט בהחלטתו להתיר משלוח המסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט (90 ימים), ביקשו הנתבעים כי יינתן נגדו

פסק דין
על פי כתב התביעה.

בתאריך 13.12.94 נעתר בית המשפט לבקשה, וחייב את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 סך 26,915 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.3.94, וכן חייב בית המשפט את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט בסך 380 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

כאמור, התובע עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1986, והתגורר בירושלים, ועל כן מסתבר הדבר, שלא יכול היה לחתום בשנת 1994 על אישור המסירה בניו – יורק שבארה"ב. זאת ועוד, מתברר, כי עקבותיו של אישור המסירה, הנזכר בבקשת הנתבע מס' 3 ליתן

פסק דין
על פי כתב התביעה, אבדו, וניסיונות ב"כ התובע למצאו עלו בתוהו.
9. לאחר מתן פסק הדין הגיש הנתבע מס' 3 בקשה לביצוע פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה, וביקש למנותו ככונס נכסים למקרקעין, ולהתיר לו להמציא את כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי אינו מוסמך ליתן צו להמציא המסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט. על כן פנה הנתבע מס' 3 לנשיא בית משפט השלום, וביקש הוראותיו, ובין היתר ביקש כי יוטל עליו לשלוח הודעה מתאימה לתובע, על דבר מינויו ככונס הנכסים, לפי כתובתו בארה"ב, ועוד ביקש, שבית המשפט יורה, שאם לא יסולק החוב בתוך 30 ימים, יימכרו המקרקעין לכל המרבה במחיר, לאחר קבלת הערכת שוויים, תעשה בידי שמאי מקרקעין.

בהחלטתו מיום 20.11.95 הורה נשיא בית משפט השלום הוראותיו ביחס למשלוח מסמכים לתובע, אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה (נספח י"ג לתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/5).
10. בבקשה נוספת שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, בתאריך 11.2.96 (נספח י"ד לתצהיר עדותו הראשית של התובע – מוצג ת/5), הודיע הנתבע מס' 3 כי שלח לתובע המסמכים עפ"י ההוראות שקיבל, והוסיף, כי החומר שנשלח "התקבל על ידי החייב [התובע שלפני – י"כ] ביום 5.12.95 כפי שרואים מאישור המסירה הרצ"ב". בבקשתו טען הנתבע מס' 3, כי "הואיל והחייב לא הגיב עד היום", מתבקש בית המשפט למנות את הנתבע מס' 3 ככונס נכסים "ולהורות לכונס הנכסים להזמין שמאות ולמכור את החלקה למרבה במחיר".

בתאריך 28.2.96 מינה ראש ההוצאה לפועל את הנתבע מס' 3 ככונס נכסים למקרקעין, וקבע בהחלטתו הוראות שונות ביחס למכירת החלקה (וראה נספח ט"ו לתצהיר עדותו הראשית של התובע – מוצג ת/5).

אציין, כי מקובלת עלי טענת התובע, כי מעולם לא קיבל הודעה על מינוי הנתבע מס' 3 ככונס נכסים למקרקעין, וכן לא קיבל כל הודעה על כוונת כונס הנכסים למכור את המקרקעין על מנת לסלק את החוב שהיה רשום לחובת התובע אצל הנתבעת מס' 1.
11. במסגרת הליכי כינוס הנכסים פנה הנתבע מס' 3 לשמאי המקרקעין מר יהודה שנקר וביקש כי ישום את שווי המקרקעין. בחוות דעת מתאריך 10.5.96 קבע השמאי שנקר, כי שווי המקרקעין מגיע כדי הסך 370,000 (שלוש מאות ושבעים אלף) דולר (נספח מס' 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 – מוצג נ/9). לאחר קבלת חוות הדעת פרסם הנתבע מס' 3 מודעה בעתון, המזמינה מציעים המעוניינים לרכוש את המקרקעין, וההצעה הגבוהה מבין השתיים שהתקבלו הייתה הצעה לרכוש את המקרקעין תמורת הסך 332,000 דולר.

עם קבלת ההצעות פנה הנתבע מס' 3 לראש ההוצאה לפועל, וביקש אותו לאשר לו למכור המקרקעין תמורת הסך 332,000 דולר, אך ראש ההוצאה לפועל הורה, כי קודם לכן "יש להציע את הנכס לחייב דרך פרסום מודעה בעיתונות". הנתבע מס' 3 סבר כי אין טעם בהחלטה זו, שהרי לפי המידע שהיה ברשותו התובע שהה בארה"ב, עם זאת עשה כמצוות ראש ההוצאה לפועל, ובתאריך 19.1.97 פורסמה מודעה בעיתון הארץ (נספח 17 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 – מוצג נ/9), ובה נרשם במפורש כי אם החוב לא יסולק המקרקעין יוצאו למכירה. המודעה נקבה מפורשות בשמו של התובע ובמספרי הזיהוי של המקרקעין.
12. דא עקא, שבינתיים, עד שהתנהלו ההליכים לאישור המכר, הודיע הקונה כי הוא חוזר בו מהצעתו, וכי לאור "שינויים מהותיים בשוק הנדל"ן" יהיה מוכן להציע עבור המקרקעים 170,000 דולר בלבד. בעקבות הודעה זו פנה הנתבע מס' 3 אל השמאי שנקר בשנית, והודיע לו כי אינו מצליח למכור את המקרקעין בסכום השומה הראשונה (370,000 דולר) ובתאריך 2.2.97 ערך השמאי שנקר שומה חדשה (נספח 19 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 – מוצג נ/9), ולפיה העריך שווי המקרקעין בסכום של 320,000 דולר. בחוות דעתו השניה כתב השמאי שנקר, כי "ביום 10.5.96 הערכתי את החלקה הנדונה בסך 370,000 $", אך הוסיף כי "כיום, כאמור, המחירים בירידה ולא ניתן למכור את החלקה במחיר זה" (עמ' 7 לחוות הדעת, נספח 19 לתצהיר עדותו הראשית של התנבע מס' 3 – מוצג נ/9).
13. לאחר קבלת חוות דעתו המתוקנת של השמאי שנקר, ניהל הנתבע מס' 3 מו"מ ביחס למכירת המקרקעין, ובסופו של המו"מ נכרת חוזה עם חברת נווה נופים בע"מ, ולפי חוזה זה מכר הנתבע מס' 3 את המקרקעין בתאריך 24.3.97 לחברה תמורת הסך 332,000 דולר, בצירוף מע"מ בשיעור 17%, ובנוסף לכך שילמה החברה את שכר טרחת כונס הנכסים (בשיעור 8% משווי הנכס ושכר טרחת עו"ד בעריכת חוזה המכר בשיעור 1.5% משווי הנכס. לטענת הנתבע מס' 3, בסופו של דבר, עלות הנכס לחברת נווה נופים עמד על הסך 425,342 דולר. העתק מהסכם המכר צורף כנספח י"ח לתצהיר עדותו הראשית של התובע – מוצג ת/5).

הסכם המכר הובא לאישור ראש ההוצאה לפועל, וראש ההוצאה לפועל אישר את המכר. המקרקעין נמכרו אפוא על פי החוזה, והנתבע מס' 3 ניכה מהתמורה שהתקבלה את החוב שהיה רשום לחובת התובע בספרי עירית חיפה
, ואת היתרה (לאחר ניכוי מסים והוצאות שונות) העביר בתאריך 23.9.97 לאפוטרופוס הכללי. הסכום שהועבר לאפוטרופוס הכללי עמד על סך 646,275 ₪. בשלב מאוחר יותר, ובעקבות השגה שהוגשה למנהל מסוי המקרקעין, התקבל אצל הנתבע מס' 3 סכום כסף נוסף, ולאחר ניכוי שכר טרחתו העביר הנתבע מס' 3 לאפוטרופוס הכללי בתאריך 14.1.99 סכום נוסף של 71,610 ₪.
14. התובע טוען, כי בהליכים שהתנהלו בנוגע למכר המקרקעין, נפלו פגמים רבים ומהותיים, ועקב כך המקרקעין נמכרו שלא כדין תוך שלתובע נגרם נזק כבד. התובע טוען, כי הנתבע מס' 3 לא טרח די כדי לאתרו, לא המציא המסמכים על פי הוראות אמנת האג משנת 1965, לא עשה די על מנת להשיג תמורה הולמת עבור המקרקעין ונטל לעצמו שכר טרחה בסכומים שלא אושרו על ידי ראש ההוצאה לפועל.

לעומת זאת, הנתבעים טוענים, כי כל ההליכים שהתנהלו בקשר עם גביית החוב שהיה רשום בספרי עירית חיפה
, התנהלו כדת וכדין ועל פי הוראות שהנתבע מס' 3 קיבל מבית המשפט, ועל כן אין לתובע להלין אלא על עצמו, על כך שלא טרח לעדכן את כתובתו ברישומיה של עירית חיפה
, על מנת שניתן יהיה לאתרו.

להלן אדון בטענותיהם השונות של הצדדים, אך קודם מבקש אני להתייחס לעניינה של עירית חיפה
.
15. אין חולקים כי בעקבות היטל סלילת הדרכים שהוטל על התובע בעטיה של בעלותו במקרקעין, הנתבעת מס' 1 הייתה נושה של התובע, וזכאית הייתה לפעול לביית החוב המגיע לה.

לצורך גביית החוב שכרה הנתבעת את שירותיהם של הנתבעים 2 ו- 3, ובכך למעשה תם חלקה בפרשה שלפני. בעניין זה חל לדעתי סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע לאמור:

"15. לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:
(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;
(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;
(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;
(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;
(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין."

הנתבעים 2 ו- 3 היו נותני שירות חיצוניים למנגנון הנתבעת מס'1, ונשכרו על ידה לצורך גביית החוב שהיה רשום ע"ש התובע בספרי הנתבעת מס' 1. בנסיבות שכאלה זכאית הנתבעת מס' 1 לחסות בצל הוראת הפטור הכללית הקבועה ברישא לסעיף 15, אלא אם יוכח כי נתקיים אחד החריגים המנויים בסעיף האמור. במקרה שלפני, אין בסיס ראייתי לכך שהתקיים אחד החריגים, ולפיכך הנני מחליט לפטור את הנתבעת מס' 1 מכל אחריות לנזקים שנגרמו לתובע עקב הפעולות שננקטו לשם גביית החוב שהיה רשום על שמו.

16. עניינם של הנתבעים 2 ו- 3, וליתר דיוק – עניינו של הנתבע מס' 3, מורכב יותר, אך לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים והראיות שהונחו לפני, הנני סבור כי אין להטיל עליו אחריות לנזק הנטען על ידי התובע.

כאמור, התובע טוען כי כבר בתחילת ההליכים, פעל הנתבע מס' 3 שלא כדין, בכך שלא קיים הוראות אמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, הנוגעות להמצאת מסמכים, אך אין אני מקבל טענה זו.

הנתבע מס' 3 פרט ניסיונותיו לאתר את התובע בארץ, לרבות ניסיון לאתרו בכפר תבור בעקבות רישום כלשהו שנעשה בספרי מס רכוש, ניסיונות שנכשלו, ובסופו של דבר פנה לכתובת התובע שהופיעה בצוואת דודתו המנוחה. הנני סבור, כי בניסיונותיו לאתר את כתובתו של התובע פעל הנתבע מס' 3 כעורך דין סביר, והשקיע מאמץ סביר, ואין לבוא אליו בטרוניה בעניין זה. ככל שהדברים אמורים בניסיון להמציא לתובע מסמכים לכתובת בניו יורק, שלא על פי הוראות אמנת האג, כי אז גם בעניין זה אין אני סבור כי נפל פגם בהתנהגותו של הנתבע מס' 3. הנתבע מס' 3 פנה בבקשה לבית המשפט ופעל על פי הוראות בית המשפט, הוראות שנועדו להבטיח את מסירת כתבי בי- הדין לתובע בחו"ל. אמנם, כיום, בחוכמה שלאחר מעשה, רואים אנו כי ההוראות שניתנו לא היה בהן די כדי להבטיח את מסירת כתבי בי – הדין לידיו של התובע ולא לידי מישהו אחר, ואולם, את המצב המשפטי יש לבחון על רקע העובדות שהיו ידועות בעת התרחשות הדברים ולא כחוכמה שלאחר מעשה.

אישור המסירה לפיו נמסרו כתבי בי- הדין בחו"ל נעלם ואיננו עוד, וגם בכך מוצא התובע פגם בהתנהגותו של הנתבע מס' 3, אך גם כאן סבור אני שאין לקבל טענותיו של התובע. הטעם לכך הוא, שפסק הדין שניתן נגד התובע, ניתן לאחר שלבית המשפט הוצג אישור המסירה שהתקבל (וראה הבקשה ליתן

פסק דין
- נספח 6(א) לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 – מוצג נ/9). במילים אחרות, כב' הרשם שבחן את הבקשה למתן

פסק דין
ואת אישור המסירה שצורף לה, מצא כי לכאורה אישור המסירה נחתם על ידי התובע. גם אם אין היום אפשרות לבחון את אישור המסירה, הרי העובדה, כי רשם בית המשפט הכשיר אישור זה, שהרי בהסתמך עליו נעתר לבקשת הנתבע מס' 3 ונתן

פסק דין
נגד התובע, מקימה חזקה כי האישור על פניו נראה היה תקין.

על כן, הנני דוחה טענותיו של התובע בדבר פגמים שלטענתו נפלו בפעולותיו של הנתבע מס' 3 בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה.
17. התובע מצביע על כך, שבעקבות בקשה שהוגשה מטעמו לבית משפט השלום, החליט בית המשפט בתאריך 24.10.2000 לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו, ולהתיר לו להגיש בקשת רשות להתגונן מפני תביעת הנתבעת מס' 1. בעקבות ההחלטה האמורה, הגישה הנתבעת מס' 1 באמצעות הנתבע מס' 3 בקשה לבטל ההחלטה, שניתנה במעמד צד אחד, ולאחר חקירה קצרה של התובע, חזר בו הנתבע מס' 3 מבקשתו לבטל ההחלטה המבטלת את פסק הדין. לדעת ב"כ התובע, השתלשלות דברים זו מצביעה על כך, שהנתבעים מודים בנכונות טענתו, כי לא קיבל את מסמכי בי-הדין שהנתבע מס' 3 התיימר לשלוח אליו.

נראה, כי היום אין חולק על כך שהתובע לא קיבל את מסמכי בי- הדין, ומשהתייצב בבית המשפט וטען טענתו בעניין זה, לא הייתה כל סיבה שלא לקבלה. ואולם, אין הדברים האלה משנים קביעותי שלעיל, מהטעם, שעובדות שהתבררו לאחר שפסק הדין ניתן והמכר כבר בוצע, ובעקבות הבקשה שהגיש התובע לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, הן בגדר חוכמה שלאחר מעשה, ואינן מלמדות על כך שנפל פגם במעשיו של הנתבע מס' 3 בעת שפעל להמצאת כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט.
17. התובע הוסיף וטען, כי הנתבע מס' 3, בתפקידו ככונס נכסים, לא עשה די כדי להשיג מחיר גבוה יותר עבור המקרקעין, ומכר אותם בפחות משווי השוק שלהם, ואציין, כי הנני רואה טענתו זו של התובע כטענה המרכזית במשפט זה.

את טענתו מבסס התובע על כמה נדבכים, ולהלן אסקור את הדברים:

(א) התובע מצביע על כך, שבתאריך 21.11.96, נמכרו מקרקעין הידועים כחלקה 45 בגוש 11195, המצויים בקרבת המקרקעין שהיו בבעלותו, תמורת הסך 675,000 דולר וראה נספח "א לתצהיר עדותו הראשית של התוע, מוצג ת/5), ואף מחיר זה נראה היה בעיניו של מנהל מיסוי המקרקעין כמחיר נמוך, והוא החליט על כן לשום את העסקה לפי מיטב שפיטתו.

(ב) התובע מציג חוות דעת של שמאי מקרקעין, הוא השמאי מר נחום פרמינגר, לפיה שווי המקרקעין שנמכרו על ידי הנתבע מס' 3, ליום המכירה, עמד על הסך 630,000 דולר.

(ג) מתברר, כי חברת "נווה אופקים" אשר רכשה את המקרקעין מאת הנתבע מס' 3 בתאריך 24.3.97 תמורת 332,000 דולר, מכרה אותם בתאריך 5.2.98 (וראה מוצג ת/3) תמורה הסך 551,500 דולר בצירוף מע"מ.
18. ראשית אציין, כי מעדותו של הנתבע מס' 3 התרשמתי, כי פעל להשיג את המחיר הגבוה ביותר שניתן היה להשיג עבור המקרקעין, ולא מצאתי בסיס לטענת ב"כ התובע, כאילו ביקש הנתבע מס' 3 להתפטר מהמקרקעין במהירות ובמחיר נמוך. מהעובדות שסקרתי לעיל עולה, כי הנתבע מס' 3 לא פעל בחלל ריק, אלא פעל על פי הוראות שקיבל מראש ההוצאה לפועל, ופנה לשמאי על מנת שיעריך את המקרקעין. בסופו של דבר מצא הנתבע מס' 3 קונה למקרקעין ששילמה תמורה שעלתה במקצת על הערכת השמאי, ובנוסף לתמורה זו קיבלה הקונה על עצמה לשלם תשלומים נוספים. הנתבע מס' 3 פרט בעדותו הפעולות שביצע על מנת למקסם ככל האפשר את התמורה עבור החלקה, ואף מתווך המקרקעין אלי וינוגרד תמך בעדותו, ועדותו מקובלת עלי.

שוכנעתי, כי להשוואה שערך ב"כ התובע עם חלקה 45 אין מקום, מחמת שנתוניה של חלקה 45 היו שונים באופן מהותי מהנתונים של המקרקעין שהיו בבעלותו של התובע, ואין אפוא פלא כי קיים הפרש גדול בין השווי של שתי החלקות. על ההבדלים בין שתי החלקות עמד השמאי יהודה שנקר (עמ' 53 לפרוטוקול), ומתברר, כי צורת החלקה שהייתה בבעלות התובע הקשתה במידה רבה על התכנון שלהם ועל בניית הבניין עליהם. החלקה של התובע הייתה חלקה שחזיתה הייתה צרה ביותר (דבר שבעטיו התבקשה לאחר מכן הקלה במרווחים הצדדים), ולעומת חלקה 45 שחזיתה הייתה רחבה והיא צפתה אל הנוף, החלקה שהייתה בבעלות התובע צפתה אל בית החולים "פלימן" הסמוך. כמו כן, חלקה 45 נמכרה לאחר שהמוכרים קיבלו הקלות שונות מהועדה המקומית לתכנון ולבניה, כך שזכויות הבניה עליה בשעה שנמכרה היו רחבות יותר מאלה שהיו בחלקה 75.
19. ככל שהדברים אמורים בחוות דעתו של מר פרמינגר, הרי שלעומת השמאי שנקר, שערך את חוות דעתו בדבר שווי המקרקעין בעת התרחשות האירועים, מר פרמינגר ערך את חוות דעתו בדיעבד (בחודש פברואר 2001), כארבע שנים לאחר מכר המקרקעין. מר פרמינגר התייחס בעדותו לחלקה 45, הנזכרת לעיל, וכן התייחס למכר המקרקעין בחודש פברואר 1998, אך הנני סבור כי אירועים אלה אינם יכולים לבסס את שומת השווי הערך מר פרמינגר.

ככל שהדברים אמורים בחלקה 45, כי אז, וכאמור לעיל, נתוניה שונים באופן מהותי מנתוני החלקה שהייתה בבעלות התובע. ככל שהדברים אמורים במכר המקרקעין, שבוצע בחודש פברואר 1998, כי אז מתברר, שבין המועד בו חברת נווה נופים רכשה את המקרקעין מאת הנתבע מס' 3 למועד בו מכרה אותם כ- 11 חודשים לאחר מכן, חל שינוי במקרקעין, ובעקבות פעולות שפעלה חברת נווה נופים בועדה המקומית לתכנון ולבניה, אישרה הועדה המקומית הקלות שונות במקרקעין, ושוויים עלה. במלים אחרות, המקרקעין שחברת נווה נופים מכרה בחודש פברואר 1998 היו שונים מאלה שהיא קנתה 11 חודשים לפני כן, ומכאן ההפרש בין המחיר אותו שילמה חברת נווה נופים בעת שרכשה את המקרקעין למחיר אותו קיבלה בעת שמכרה אותם.
על כן, ולאור האמור לעיל, הנני דוחה טענת התובע, כי הנתבע מס' 3 מכר את המקרקעין בסכום הנופל באופן ניכר משוויים האמיתי בעת המכירה.
20. טענה נוספת בפי ב"כ התובע והיא, כי הנתבעים מכרו את המקרקעין כדי לכסות חוב בסכום זעום יחסית לשווי המקרקעין. לטענת ב"כ התובע, מכר בנסיבות שכאלה לוקה במידה רבה של חוסר מידתיות, ולדעתו, היה על הנתבעים לגלות סבלנות קודם שביצעו המכר, במיוחד לאור העובדה שהחוב נשא ריבית.

אודה כי שאלת המידתיות הטרידה אף אותי, אך הנני סבור כי ב"כ הנתבעים נתן לעניין זה תשובה ראויה. נזכור, כי הנתבע מס' 3 פעל ככונס נכסים, וביקש אישור מראש ההוצאה לפועל לפעולותיו. לכאורה, היה על ראש ההוצאה לפועל לשקול את שאלת המידתיות בעת שהנתבע מס' 3 ביקש אותו לאשר את המכר. ואולם, משאושר המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, היה הנתבע מס' 3 רשאי לבצעו, ולמעשה היה אף חייב לבצעו.

אוסיף, כי הנתבע מס' 3 נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, והשיב, כי ביקש למכור את המקרקעין משום שחשש שהמקרקעין יצברו חובות לא רק לזכות הנתבעת מס' 1 אלא אף לזכות מס רכוש, והוא חשש שאם ימתין עלולים החובות לגורמים אחרים לגרוע מאפשרותה של הנתבעת מס' 1 להיפרע מהמקרקעין. תשובה זו אינה מקובלת עלי, שהרי בכל עת יכול היה הנתבע מס' 3 לברר את סכומי החובות שצברו המקרקעין לגורמים השונים ולבחון האם קיים חשש שאפשרויות הגביה תפגענה. הנתבע מס' 3 לא הראה כי היה חשש של ממש שחובות למס רכוש או לגורמים אחרים יפגעו בזכויות הנתבעת מס' 1, ועל כן אין אני מקבל את תשובתו בעניין זה, שהייתה תשובה כללית.
21. בסיכומו של דבר, הנני סבור, כי אף התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 להידחות. הנתבע מס' 3, שפעל בעניינו של התובע, פעל על פי הוראות שקיבל מבית המשפט, עשה ניסיונות סבירים לאתר את התובע לפני מכירת המקרקעין, ובמכירת המקרקעין ניסה להשיג עבורם את המחיר הגבוה ביותר שניתן היה להשיג עבורם באותה עת. לא שוכנעתי, כי חוות דעתו של השמאי פרמינגר או השוואת מחיר המקרקעין למחיר שהושג במכר מקרקעין סמוכים (חלקה 45) סותרים טענת הנתבע מס' 3, כי עשה להשיג את המחיר הגבוה ביותר שניתן היה להשיג. במילים אחרות: במישור האחריות הנני סבור שאין לומר שהנתבעים פעלו ברשלנות, ובמישור הנזק, הנני סבור כי לא הוכח שלתובע נגרם נזק.

עם כל הכבוד לתובע, אשר עדותו עשתה עלי רושם טוב, נראה כי הוא זה שהביא על עצמו את מצב הדברים המתואר לעיל, בכך שלא טרח להודיע לנתבעת מס' 1 על כתובתו המעודכנת. על כן, אילו מצאתי מקום להטיל על הנתבעים אחריות לנזקים שנגרמו לתובע, כי אז הייתי מחייב אף את התובע בתרומת רשלנות.

בסיכומו של דבר, ועל יסוד כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.
22. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את התביעה.

(ב) בנסיכות העניין, הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג באב, תשס"ה (28 באוגוסט 2005), בהעדר הצדדים.
מזכירות בית המשפט תשלח העתקים לב"כ הצדדים.
מותר להפצה מהיום.

יצחק כהן
- שופט








א בית משפט מחוזי 474/01 ד"ר משה (מוריס) דיקמן נ' עירית חיפה,עו"ד רשף חן,עו"ד רוברט חן (פורסם ב-ֽ 28/08/2005)