פסקי דין על אלי לביא | פסקי דין על ברוך אנגלנדר

56447-06/14 א     09/05/2018




א 56447-06/14 אלי לביא נ' ברוך אנגלנדר








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 56447-06-14 לביא נ' אנגלנדר


תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט


בפני

כבוד השופט אבי סתיו


התובע:

אלי לביא


נגד


הנתבע:

ברוך אנגלנדר






בשם התובע:
עו"ד מידן גריסרו
בשם הנתבע:
עו"ד משה זלצר


פסק דין

תביעה על סך 150,000 ש"ח בגין התמורה עבור רכב שלטענת התובע נמכר על ידו לנתבע.
רקע
1.
חברת מוניטין יונדאי רעננה 2006 בע"מ ("החברה") מפעילה בעיר רעננה מוסך, העוסק בעיקר בתיקון רכבי יונדאי פרטיים ("המוסך"). התובע, הנתבע ואדם נוסף בשם אדם שיינר הם בעלי מניות בחברה, בחלקים שווים, ועד 2013 כיהנו בה שלושתם כדירקטורים. במשך שנים רבות כיהן התובע כמנכ"ל החברה, והנתבע ומר שיינר עבדו במוסך בתפקידים שונים. רעיית התובע עבדה גם היא בחברה בתפקיד מנהלתי, וגם בנו עבד בה בתקופה מסוימת.
2.
בנוסף להחזקה בחברה, מחזיקים התובע, הנתבע, מר שיינר וגב' עדנה הבר, בחלקים שווים, במניות חברה בשם מרכז שירות מוניטין יונדאי רעננה בע"מ (להלן – "מרכז שירות"; שתי החברות יכונו להלן יחד - "החברות"). התובע כיהן גם כמנכ"ל של חברה זו.
3.
בשנת 2013 פרץ סכסוך חריף בין בעלי המניות בחברה, קרי התובע, הנתבע ומר שיינר. מכתב התביעה שהוגש על ידי התובע לבית המשפט המחוזי והוגש בהליך זה כראיה עולה, כי הסכסוך החל במאי 2013 בישיבת בעלי מניות של החברה, כאשר מר שיינר הפנה כלפי התובע האשמות שונות. הסכסוך הלך והסלים, וביום 21.8.2013 התקיימה ישיבת דירקטוריון של החברה במסגרתה הוחלט להדיח את התובע מתפקידו כמנכ"ל החברה, ולמנות תחתיו את בנו של הנתבע, מר יהונתן אנגלנדר ("יהונתן"). ביום 16.9.2013 התקיימה אסיפת בעלי מניות של החברה, במסגרתה הוחלט על החלפת רואה החשבון ומנהל החשבונות של החברה.
4.
ביום 29.9.2013 התקיימה אסיפת בעלי מניות וישיבת דירקטוריון של חברת מרכז שירות. בישיבה זו הוחלט על הדחת התובע מתפקידו כמנכ"ל חברה זו וכן על החלפת רואה החשבון ומנהל החשבונות של מרכז שירות, וזאת בדומה למה שהוחלט לגבי החברה.
5.
נוכח כל האמור, הגיש התובע ביום 24.11.2013 תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז נגד הנתבע, מר שיינר וגב' הבר, במסגרתה עתר לסעדים שונים, לרבות סעד להסרת הקיפוח (ת"א 43547-11-13). החברות הגישו נגד התובע תביעה שכנגד, וההליך טרם הסתיים.
6.
עניינו של ההליך הנוכחי הוא טענת התובע, כי מכר לנתבע רכב בשנת 2008, וכי הנתבע לא שילם את מרבית התמורה המוסכמת, וזאת נוכח פרוץ הסכסוך בין הצדדים. הנתבע טוען, כי הרכב המדובר כלל לא היה שייך לתובע אלא לחברה, וממילא הוא לא נמכר לו. נפנה תחילה לפרט את עיקרי גרסאות הצדדים.
עיקר גרסת התובע
7.
בתחילת שנת 2003 או בסמוך לכך מכר התובע רכב פרטי שלו תמורת כ-150,000 ש"ח, והזרים את הכספים שקיבל לחברה, תוך שלמיטב ידיעתו נרשמה לו בגין כך יתרת זכות בכרטיס החובה וזכות (חו"ז) שלו. סמוך לאחר מכן, רכש התובע רכב יונדאי טאראקן, שמספרו 90-232-45 ("הרכב הקודם"), תמורת סך של כ-150,000 ש"ח (לא כולל מע"מ). התמורה שולמה על ידי החברה מהכספים שהוכנסו על ידו, תוך שלמיטב ידיעתו חויב
כרטיס החו"ז שלו בהתאם. הרכב נרשם על שם התובע.
8.
בחודש ספטמבר 2005 או בסמוך לכך מכר התובע את הרכב הקודם תמורת סך של 160,000 ש"ח והכניס את הכספים לחברה, תוך שלמיטב ידיעתו זוכה כרטיס החו"ז שלו בהתאם. בשלהי שנת 2005 או בסמוך לכך, רכש התובע מחברת "כלמוביל" רכב טאראקן חדש, שמספרו 85-300-14 ("הרכב"), תמורת סך של 194,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התמורה שולמה על ידי החברה ב-12 המחאות של 18,840 ש"ח כל אחת. הכספים ששימשו לרכישת הרכב הם הסכום של 160,000 ש"ח שהוזרם על ידי התובע לחברה מכספי מכירת הרכב הקודם, וכן הלוואה בסך 50,000 ש"ח שהעמידה החברה לתובע וליתר בעלי המניות על מנת לרכוש רכבים חדשים. גם רכב זה נרשם על שם התובע.
9.
לטענת התובע, הוסכם בין בעלי המניות כי על אף שהרכב נרכש באופן פרטי על ידי התובע, יבוצע התשלום באמצעות החברה על מנת שזו תוכל להזדכות על ההוצאות והמע"מ. הדבר אף סייע לתזרים המזומנים של החברה, שכן התובע הכניס סכום במזומן של 160,000 ש"ח, ואילו החברה שילמה את תמורת הרכב ב-12 תשלומים. יוער, כי עד שנת 2011 נרשם הרכב בספרי החברה כחלק מרכושה, והחל מהדו"ח של שנת 2012 הוא אינו רשום כרכוש החברה. לטענת התובע, מדובר בהחלטה בעלת אופי רישומי בלבד, שהתקבלה על ידי בעלי המניות על מנת להקל על החברה מבחינה תזרימית.
10.
כשנתיים לאחר רכישת הרכב על ידי התובע, בשנת 2008, פנה הנתבע אל התובע וביקש לרכוש ממנו את הרכב. על אף שמחיר המחירון של הרכב עמד על 180,000 ש"ח, הסכימו הצדדים כי הוא יימכר לנתבע תמורת סכום של 160,000 ש"ח. נוכח הקשרים החבריים בין הצדדים וקשיים תזרימיים של הנתבע, הסכימו הצדדים כי הסכום ישולם בהמשך כשירווח לנתבע מבחינה כלכלית. לא נחתם הסכם בכתב ולא בוצעה העברת בעלות ברכב על מנת שלא "לאבד יד".
11.
בחודש נובמבר 2010 או בסמוך לכך, רכש הנתבע רכב יונדאי אקסנט ישן ("רכב האקסנט") תמורת סכום של 5,000 ש"ח, ושיפץ את המנוע שלו. התובע התלונן בפני
הנתבע על כך שהוא רוכש רכב כאשר הוא חייב לו סך של 160,000 ש"ח, והנתבע התנצל על כך. הוסכם, כי הרכב יועבר לתובע כנגד הפחתה של 10,000 ש"ח מהחוב. גם במקרה זה, לא בוצעה העברת בעלות ברכב.
12.
בתחילת יולי 2013 פנה הנתבע לתובע ואמר לו כי ברצונו להשלים את העסקה. הנתבע ביקש, כי הרכב יירשם על שמו, והבטיח כי לאחר מכן תשולם היתרה בסך 150,000 ש"ח ורכב האקסנט יירשם על שם התובע. לטענת התובע, במועד זה כבר החלו ניצני הסכסוך בין הצדדים לנבוט, ומדובר היה במזימה של הנתבע להעביר את הרכב על שמו ולא לשלם את החוב. נוכח המתיחות בין הצדדים, הודיע הנתבע כי הוא מבקש שהבעלות על שני הרכבים תועבר במקביל. לאור זאת – כך לטענת התובע – פעל הנתבע באופן חד צדדי להעברת הבעלות ברכב על שמו, וביום 2.10.2013 חתם בסניף הדואר על טופס העברת הבעלות, כאשר הוא חותם גם בשם התובע, כביכול כמיופה כוח, הגם שלא ניתן כל ייפוי כוח כזה.
לטענת התובע, הוא כלל לא היה מודע לכך שהרכב הועבר על שמו של הנתבע, ולפיכך הוא שילם מכספו הפרטי הלוואות שנטלה החברה על מנת לשחרר את השעבוד שהיה רשום על הרכב.
עיקר גרסת הנתבע
13.
גרסתו של הנתבע שונה לחלוטין. לטענתו, כל הרכבים, לרבות הרכב נושא התביעה, היו שייכים לחברה. אין ממש בטענת התובע כי הייתה הסכמה שהרכבים יהיו שייכים לבעלי המניות, אלא להיפך – ההבנה הייתה שמדובר ברכבים השייכים לחברה, ולשותפים יש זכות שימוש בהם. טענתו של התובע, כי הזרים כספים לחברה בשנת 2003, שמהם נקנה הרכב הקודם, היא טענה בעלמא. הרכב הקודם נרכש על ידי החברה, היה שייך לחברה, וממילא כשנמכר – הוכנסה התמורה לחברה. כך גם לגבי הרכב נושא התביעה – הוא נרכש על ידי החברה, ולפיכך שייך לה.
14.
הנתבע מכחיש מכל וכל את טענת התובע כי היה ביניהם הסכם לפיו הוא רוכש ממנו את הרכב נושא התביעה, וטוען כי לא היו דברים מעולם. לטענת הנתבע, הוא השתמש בזמנו ברכב יונדאי סונטה, שהיה בבעלות החברה, וכשהגיע הזמן להחליפו הוא מכר אותו והעביר את התמורה לחברה. או אז, הציע לו התובע שיעביר לשימושו את הרכב נושא התביעה, ואילו התובע רכש עבור עצמו, על חשבון החברה, ג'יפ טויוטה לנדקרוזר. בשנת 2010 מכר התובע רכב זה, וקנה רכב מרצדס, תמורת סך של 200,000 ש"ח בתוספת מע"מ, כאשר ההפרש בסך 70,000 ש"ח שולם מכספי החברה. התובע מכר את המרצדס ביולי 2013, זמן קצר לפני שפוטר, ורכש רכב ב.מ.וו. כשעזב התובע הוא מכר את רכב ה-ב.מ.וו, אשר היה שייך לחברה, ושלשל את כספי התמורה לכיסו.
15.
אשר להעברת הרכב לבעלות הנתבע באוקטובר 2013, בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע ביצע "זיוף עצמי" של העברת הבעלות ברכב, כדי שיוכל לטפול את האשמה על הנתבע. בהמשך שינה הנתבע את גרסתו, ואישר כי ההעברה בוצעה על ידו, לטענתו ברשות התובע ועל פי ייפוי כוח שניתן על ידו.
16.
אשר לרכב האקסנט, לטענת הנתבע מדובר ברכב הנמצא בבעלותו והוא התיר לתובע להשתמש בו. התובע העביר את הרכב לבתו, וסירב להחזירו כשנדרש לעשות זאת. יצוין, כי הנתבע הגיש נגד בתו של התובע תביעה קטנה בה עתר לחייבה לפצותו עבור הרכב (ת"ק 55649-02-14), והדיון בתביעה זו עוכב עד להכרעה בתיק הנוכחי.
התביעה והדיון בה
17.
במסגרת התביעה הנוכחית, עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את יתרת חובו עבור הרכב בסך 150,000 ש"ח ולהורות לו להעביר על שמו את הבעלות ברכב האקסנט.
18.
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידו ועל ידי מר עופר הוברמן, ששימש כמנהל החשבונות של החברות. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידו ועל ידי בנו, יהונתן. לאחר שהתקיימו החקירות הצעתי לצדדים כי ייעשה מאמץ לשחזר את כרטיסי החו"ז של הצדדים, ותינתן לצדדים אפשרות לבקש להגיש ראיות נוספות על יסודם. הצדדים הסכימו להצעה. בסופו של יום, אותרו על ידי הצדדים מסמכים שונים (שבהתאם להחלטתי מיום 24.2.2017 התקבלו כראיות נוספות, בהעדר התנגדות), אולם לא שוחזרו כרטיסי החו"ז של השנים הרלוונטיות, כאשר כל אחד מהצדדים מאשים בכך את משנהו. משכך, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. עתה יש להכריע בתביעה.
דיון והכרעה
19.
בין הצדדים ישנה מחלוקת יסודית – האם הרכב היה שייך לתובע, והנתבע רכש אותו ממנו; או שהרכב היה שייך לחברה, והצדדים בסך הכול הסכימו כי הוא יעבור לשימושו של הנתבע. לטענת התובע, נערך בינו לבין הנתבע הסכם לפיו ירכוש ממנו הנתבע את הרכב. ההסכם הנטען הוא הסכם בעל פה, וממילא על התובע הנטל להוכיחו. לא הובאה ראיה ישירה לקיומו של הסכם כזה. כמו כן, על אף שלטענת התובע הוא פנה לנתבע פעמים רבות בקשר לתשלום על הרכב, לא הובאה לכך ראיה כלשהי, מעבר לעדותו של התובע.
20.
עיקר ההתדיינות בין הצדדים התייחסה לשאלה למי שייך הרכב – האם לתובע או לחברה. בהקשר זה יצוין, כי מבחינה עקרונית מסקנה לפיה הרכב שייך לתובע אינה מובילה, באופן אוטומטי, לקבלת התביעה – שהרי התביעה הוגשה נגד הנתבע ולא נגד החברה, ועדיין יהא על התובע להוכיח כי הנתבע התחייב לשלם באופן אישי עבור הרכב, במובחן ממצב בו הרכב נלקח על ידי החברה והועמד לשימושו של הנתבע. עם זאת, אם ייקבע כי הרכב שייך לתובע יהיה בכך כדי לקדם במידה רבה את עמדתו, שכן גרסתו של הנתבע היא שהרכב היה שייך מלכתחילה לחברה, והוא לא הציג גרסה חלופית לפיה גם אם ייקבע שהרכב שייך לתובע, מי שחבה בתשלום היא החברה. ככל שייקבע שהתובע לא הוכיח שהרכב היה בבעלותו – אזי ברור כי דין התביעה להידחות.
נפתח אפוא את דיוננו בשאלה האם הוכח שהרכב היה בבעלות התובע.
21.
אין מחלוקת שהרכב היה רשום על שם התובע. כידוע, רישום הבעלות ברכב הוא בעל אופי דקלרטיבי בלבד. כלומר, הרישום אינו יוצר את הזכות הקניינית, אלא רק מהווה ראיה לקיומה (רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997); ה"פ (מחוזי חי') 308/02 אלחג' נ' בן הרואה, פסקה 13 (9.6.2003), וההפניות שם). בענייננו, אין לייחס משקל ראייתי לכך שהרכב היה רשום על שם התובע. ראשית, מהראיות שהובאו במשפט, לרבות מטעמו של התובע, עולה כי בזמנו הייתה זו פרקטיקה מקובלת שרכבים של חברה יירשמו על שם בעלי מניות בה. מר הברמן, שהעיד מטעמו של התובע, אישר זאת (עמ' 6 לפרוטוקול; וראו גם ת/1, עמ' 17). שנית, אף לגישת התובע עצמו החל משנת 2008 הרכב לא היה בבעלותו, אף שנותר רשום על שמו. כלומר, גם לגישתו של התובע הרישום במקרה הנוכחי לא שיקף את המצב הקנייני.
22.
לצד העובדה שהרכב היה רשום על שם התובע, הרי שהוא היה רשום בספרי החברה כחלק מנכסיה, ועד שנת 2011 (ועד בכלל) היא ניכתה בגינו פחת (יוער, כי מספר הרכב שרשום בספרי החברה הוא של הרכב הקודם, אולם בשלב זה אין מחלוקת כי מדובר בטעות סופר, והכוונה הייתה לרכב נושא התביעה). החל מהדו"ח של שנת 2012 הרכב אינו רשום בספרי החברה, וכך גם הרכבים האחרים שהיו בשימוש בעלי המניות. הצדדים חלוקים על משמעותו של מהלך זה. לטענת התובע, מדובר במהלך רישומי בלבד, שנועד למנוע את חיוב המס של בעלי המניות בגין שווי השימוש ברכב, אשר למעשה שולם על ידי החברה. לטענת הנתבע, מדובר במכירה של ממש של הרכבים מהחברה לבעלי המניות, ובעלי המניות חויבו בספרי החברה בגין כך.
23.
לאחר ששקלתי בדבר אני סבור, כי בנסיבות העניין אין לראות ברישום הרכבים על שם החברה, ובשינוי הרישום בשנת 2012, משום ראיה בעלת משקל לכאן או לכאן. מן הראיות עולה, כי השיקול שהכתיב את הרישום של נכסים כאלו או אחרים כנכסי החברה היה השיקול המיסויי. כך, מר הברמן העיד כי כאשר רכש התובע אופניים מכספו, הוא רשם אותם כנכס של החברה על מנת שזו תוכל להזדכות עליהם (עמ' 8, שורות 12-10 לפרוטוקול). זאת ועוד, מדו"חות החברה שצורפו עולה כי נרשמה כרכוש החברה "עגלה נגררת", אשר לדברי הנתבע שייכת לו (עמ' 20-19 לפרוטוקול). מקובל עלי הסברו של מר הברמן, כי רישום הרכוש בספרי החברה נבע משיקולי מס (ולדבריו, מדובר בתכנון מס שהיה מותר לפי ההנחיות באותה תקופה). בהתחשב במשקלו הראייתי הנמוך של הרישום ובשיקולים שהנחו אותו, אין לייחס גם משקל משמעותי לכך שלפי הרישומים בספרי החברה הרכבים "נמכרו" לבעלי המניות בשנת 2012. אעיר, כי לא הובאה כל ראיה התומכת בטענת הנתבע, כי בעלי המניות חויבו בספרי החברה עבור "מכירת" הרכבים בשנת 2012.
24.
עניין רישומי נוסף שאין לייחס לו לטעמי משקל הוא העובדה שבספח של ההמחאה הראשונה ששולמה עבור הרכב (נספח ז' לתצהיר התובע) נרשם, כי היא מיועדת "עבור רכישת רכב טראקן אלי". גם לפי גרסת הנתבע, הרכב היה מיועד לשימושו של התובע, והעובדה שעסקת הרכישה נקראה על שמו אינה מלמדת כי מדובר ברכישה פרטית שלו. בהקשר זה אציין, כי הרכב נרשם בדו"ח הפחת של החברה כ"טראקן אלי", על אף שאין חולק כי דו"ח זה אמור להתייחס לנכסים של החברה. יצוין, כי באותו דו"ח נרשם גם "טוסון אדם", המתייחס לרכב שהועמד לשימושו של מר שיינר, על אף שאין חולק שרכב זה שייך לחברה.
25.
אין מחלוקת שעד שנת 2008 הרכב היה בפועל בשימושו של התובע ואז עבר לשימושו של הנתבע. אולם, גם עובדה זו אין בה כדי להוכיח דבר, שכן היא מתיישבת הן עם תרחיש לפיו הרכב היה שייך לתובע ונמכר לנתבע, והן עם תרחיש לפיו הרכב היה שייך לחברה והועבר משימושו של התובע לשימושו של הנתבע.
26.
הנה כי כן, מצבו הרישומי של הרכב והשימוש בו בפועל אינם יכולים לתרום להכרעה בשאלת הבעלות. כיצד, אם כן, ניתן לקבוע למי היה שייך הרכב? בהעדר ראיות ישירות על הסכמה כזו או אחרת בין הצדדים, מקובלת עלי עמדתו של מר הברמן כי הדבר אמור להיקבע לפי תזרים המזומנים (עמ' 6, שורות 14-13 לפרוטוקול). היינו, יש להתחקות אחר השאלה מי נשא בפועל בעלות הרכישה של הרכב -
follow the money
.
27.
כיום אין חולק, כי מי ששילמה בפועל עבור הרכבים – הן הרכב הקודם והן הרכב נושא התביעה – היא החברה, ואף חשבונית הרכישה (נספח א' לתצהיר הנתבע) הוצאה על שמה. תחילה מסר התובע גרסה מעט שונה, לפיה רק סך של 50,000 ש"ח שולם דרך החברה על ידי הלוואה שנטל ממנה והוחזרה (עמ' 1 לפרוטוקול). רק בתצהיר העדות הראשית שלו הודה התובע, כי כל הסכומים שולמו באמצעות החברה, אך לטענתו מכספים שהזרים לחברה ותוך שחויב בגין הרכישה. כמו כן, בכתב התביעה טען התובע כי שילם עבור הרכב סך של 273,000 ש"ח, ואילו לאחר מכן הובהר שהסכום היה נמוך יותר (כ-226,000 ש"ח). אומר מיד, כי לטעמי אין מדובר בסתירה מהותית. בכל הנוגע לסכום, התובע הסביר כי תחילה טעה, ולאחר מכן, כשראה את המסמכים, העמיד את הדברים על דיוקם. בהקשר זה אציין, כי גם גרסת הנתבע בקשר לסכומים ששולמו עבור הרכב ידעה שינוי (ראו, עמ' 24 לפרוטוקול). יותר מהותי הוא שינוי הגרסה לגבי האופן שבו בוצע התשלום, אולם גם כאן סבורני כי אין סתירה מהותית בין גרסאות התובע, בהתחשב בשנים שעברו ובעובדה שמדובר בפרטים אשר ניתן לצפות כי הזיכרון לא יהיה מושלם לגביהם. הנקודה המהותית היא טענת התובע, כי בסופו של יום הוא זה שנשא בתשלום עבור הרכב, טענה בה לא חל שינוי.
28.
בשלב זה, מכל מקום, אין מחלוקת שהכספים עבור הרכב שולמו על ידי החברה. אלא שלטענת התובע, המקור לתשלומים הוא כספים שהועברו על ידו לחברה: 150,000 ש"ח הועברו על ידו בשנת 2003, ומהם נרכש הרכב הקודם; משנמכר הרכב, הועברו כספי התמורה – שלשיטת התובע שייכים לו – לחברה; התובע נטל מהחברה הלוואה של 50,000 ש"ח והחברה רכשה עבורו את הרכב נושא התביעה. כלומר, לשיטת התובע הכספים ששימשו לצורכי הרכישה היו שלו, גם אם הם עברו דרך החברה.
29.
להוכחת טענתו כי הוא הזרים לחברה סך של 150,000 ש"ח בשנת 2003 הגיש התובע דף חשבון בנק של החברה, המלמד כי ביום 12.1.2003 הועבר לחשבונה סך של 150,000 ש"ח (נספח ב' לתצהיר התובע). בדף לא ניתן לראות מי העביר את הכספים, אולם לטענת התובע מדובר בסכומים בסדר גודל שאינו מצוי בפעילות השגרתית בחברה, כך שאין ספק שאלו כספים שהועברו על ידו. אעיר, כי התובע הביא ראיה גם כי הסכום של 160,000 ש"ח שהתקבל כתוצאה ממכירת הרכב הקודם הועבר לחברה, אלא שבעניין זה אין מחלוקת. הנתבע טוען, כי אין ראיה שהסכום של 150,000 ש"ח שהועבר לחברה בשנת 2003 הוזרם על ידי התובע, ואף הציג דפי חשבון של החברה בהם ניתן לראות מספר הפקדות בסכומים גבוהים, כגון הפקדה על סך 250,000 ש"ח (נספח ד' לתצהיר יהונתן). עוד טוען הנתבע, כי מפירוט חשבון הבנק של החברה עולה שרק כמחצית מהסכום שהועבר לחברה שימש לרכישת הרכב, ואילו המחצית השנייה הועברה לחשבון שלא ניתן לדעת מהו, ואפשר כי היא הועברה לתובע או למי מטעמו. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים.
30.
לדעתי, עמד התובע בנטל להראות כי הסכום של 150,000 ש"ח שהועבר לחברה בשנת 2003 הועבר על ידו, וכי הדבר נעשה בזיקה לרכישת הרכב הקודם. ראשית, מדובר בסכום גבוה שאינו חלק מהפעילות הכספית השגרתית של החברה, גם אם לאורך השנים היו עוד כמה הפקדות בסדר גודל דומה; שנית, הכסף הועבר ביום 12.1.2003, ואילו המועד בו נרשם הרכב על שם התובע היה יום 13.1.2003 (נספח ה' לתצהיר התובע). בהתחשב בכך שמדובר בהפקדה בסכום לא שגרתי, קשה להניח כי סמיכות זמנים זו היא צירוף מקרים בלבד.
יוער, כי אין רבותא בטענה של הנתבע כי מחשבון הבנק עולה שלא כל הכסף שימש לצורך רכישת הרכב הקודם. לא הובא פירוט של התשלומים ששולמו עבור הרכב, אולם מטופס ההזמנה (נספח ג' לתצהיר התובע) נראה, כי הוא נרכש בתשלומים. היינו, בכל מקרה ברור שהכספים לא הועברו במלואם ישירות למוכר הרכב. עוד יש לציין, כי מטופס ההזמנה נראה שהרכב הקודם עלה יותר מ-150,000 ש"ח (הסכום המצוין שם הוא 154,139 ש"ח, לא כולל מע"מ). עם זאת, סמיכות הזמנים והדמיון בסכומים מלמדים, כי העברת הכספים נעשתה בזיקה לרכישת הרכב.
31.
אלא שבכך אין די. העובדה שהתובע העביר את הכספים, וגם העובדה שהדבר נעשה בזיקה לרכישת הרכב, אין די בה כדי להוכיח כי הוא זה שנשא בסופו של יום באופן אישי בתשלום. יש להניח, וכך אף טוען התובע, כי כנגד העברת הכספים נרשמה יתרת זכות בכרטיס החו"ז של התובע. השאלה הקריטית היא, אפוא, האם חויב כרטיס החו"ז של התובע כנגד רכישת הרכב. ככל שהיה חיוב כזה, אזי הדבר מהווה ראיה כי הרכב נרכש על ידי התובע באופן פרטי; וככל שלא היה חיוב כזה, הרי שהדבר תומך במסקנה כי הרכב נותר בבעלות החברה, ורק הועמד לשימושו של התובע. באותה מידה, ישנה חשיבות לשאלה האם אכן חויב התובע בשנת 2005 או 2006 בסכום של 50,000 ש"ח כהלוואה לצורך רכישת הרכב.
32.
בנקודה זו יש לציין, כי מסיבה שלא הובררה עד תומה בהליך הנוכחי, החל ממועד מסוים בשנת 2006 (לאחר רכישת הרכב נושא התביעה) לא התנהלו בחברה כרטיסי חו"ז אישיים, אלא כרטיס חו"ז מאוחד לכל בעלי המניות. המניעים להחלטה זו ומשמעויותיה הם חלק מהעניינים המתעוררים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ולא אדרש לכך. לענייננו, אין לכך השפעה, שכן בתקופה הרלוונטית היו לבעלי המניות כרטיסי חו"ז אישיים. אלא שלמרבה הצער, כרטיסי החו"ז לא הוגשו על ידי מי מהצדדים, ומטענות הצדדים עולה כי אף אחד מהם לא הצליח לאתר אותם, וכל אחד מהם מאשים את משנהו באחריות לכך. כפי שצוין לעיל, נוכח החשיבות הרבה העשויה להיות לרישום בכרטיס החו"ז הצעתי לצדדים אף לאחר דיון ההוכחות לעשות מאמץ על מנת לאתר אותם, אלא שהדבר לא נשא פרי תוך שגם בשלב זה כל אחד מהצדדים מטיל את האחריות לכך על רעהו.
33.
מר הברמן העיד, כי התוכנה בה השתמש בזמנו ועליה שמורים כרטיסי החו"ז היא תוכנה ישנה, ולפיכך הוא לא הצליח לפתוח אותה. לטענת מר הברמן, כל המסמכים והכרטסות הועברו על ידו לחברה לאורך השנים. התובע מצביע על כך שהנתבע שולט כעת בחברה (יחד עם מר שיינר), ולטענתו יש לזקוף לחובתו את העובדה שלא הובאו כרטיסי החו"ז. הנתבע טוען, כי עשה מאמצים עילאיים כדי לאתר את כרטיסי החו"ז או לפצח את התוכנה, והדבר לא עלה בידו. לטענתו, יש לזקוף זאת לחובת התובע, אשר ניהל את החברה ואחראי לכך שהחומרים לא נשמרו כהלכה. לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה, כי אין בידי לקבוע, על יסוד היריעה שנחשפה במסגרת הליך זה, כי האחריות לכך שכרטיסי החו"ז אינם זמינים רובצת על צד זה או אחר.
34.
השאלה בה יש להכריע היא, אפוא, האם בהינתן החלל הראייתי הנובע מהעדרם של כרטיסי החו"ז, עמד התובע בנטל להראות כי הוא אכן חויב בכרטיס החו"ז שלו ובפועל נשא בנטל התשלום עבור הרכב. לאחר ששקלתי בדבר, ולא בלי התלבטות, באתי לכלל מסקנה כי על אף שישנן אינדיקציות התומכות בטענת התובע, הרי שישנן גם אינדיקציות הפוכות, ובסופו של יום הוא לא עמד בנטל להוכיח שהוא שילם על הרכב. נתייחס תחילה לראיות שלטענת התובע תומכות בעמדתו ולאחר מכן לראיות המובאות על ידי הנתבע.
35.
הראיה המשמעותית ביותר לטובת התובע היא העובדה שכפי שנקבע לעיל הוא אכן העביר את הסכום של 150,000 ש"ח לחברה יום לפני העברת הרכב על שמו, והדעת נותנת שהדבר נעשה בזיקה לרכישת הרכב הקודם. אלא שבלא אינדיקציה לכך שכרטיס החו"ז של התובע חויב בגין העברה זו, עצם העובדה שהכספים הועברו אינה מחייבת כי בסופו של יום נשא התובע בנטל הכספי. אף אם נתעלם מטענת הנתבע, כי כמחצית מסכום זה הועברה בסמוך לאחר מכן לחשבון אחר (טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים), הרי שהתובע – כך יש להניח וכך הוא אף טוען - זוכה בכרטיס החו"ז שלו בגין הסכום של 150,000 ש"ח שהעביר. לא ניתן לשלול את האפשרות כי הסכום הועבר על ידי התובע כדי להקל על מימון רכישת הרכב עבור החברה, אשר בסופו של יום הוא זה שנהנה ממנו, תוך שהתובע אינו ניזוק מכך, שכן שמורה לו יתרת זכות בחברה, אותה הוא יכול לנצל. במילים אחרות, אין ספק שהתובע רכש רכב לשימושו באמצעות החברה, והשאלה היא אם עשה זאת על ידי שימוש בחברה כצינור להזרמת כספים בלבד, תוך שהרכב נרכש לבעלותו הפרטית; או שעשה זאת על ידי רכישת רכב עבור החברה, והעברת כספים על ידו לחברה באמצעות הלוואת בעלים. הפתרון לשאלה זו מצוי בכרטיס החו"ז של התובע, אשר למרבה הצער לא אותר.

בהקשר זה יוער, כי אף לשיטת התובע הוא העמיד אשראי לחברה, כאשר העביר לה את מלוא הסכום במזומן והיא שילמה אותו בתשלומים. כלומר, התרחיש לפיו התובע העמיד לחברה הלוואת בעלים אינו בלתי מקבל על הדעת.
36.
התובע מפנה לכך שמר הברמן העיד, כי כנגד רכישת הרכב נרשם חיוב בכרטיס החו"ז האישי של התובע. אלא שעיון בעדותו של מר הברמן מעלה, כי עדותו התייחסה לכך שבאופן כללי כל פעם שנרכש משהו עבור בעל מניות באופן פרטי נרשם לו חיוב בכרטיס החו"ז, והוא לא זכר באופן פרטני מה נעשה בעניין הרכב של התובע (עמ' 6 לפרוטוקול). בכך אין די. אעיר, כי התובע עצמו העיד כי אינו יודע אם הפעולות נרשמו בחו"ז האישי שלו, הגם שהוא מאמין שהדברים נעשו כפי שצריך (עמ' 10 לפרוטוקול).
37.
ראיה נוספת שמביא התובע לתמיכה בגישתו היא העברת הרכב על שמו של הנתבע באוקטובר 2013, אשר לטענתו נעשתה על ידי הנתבע תוך זיוף חתימתו. בעניין זה חל שינוי מהותי בגרסת הנתבע. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע עשה "זיוף עצמי" של העברת הבעלות, על מנת להעליל עליו כי הוא חתם בשמו. אלא שבהמשך הודה הנתבע, כי הוא חתם על טופס העברת הבעלות הן בשם התובע והן בשם עצמו, לטענתו ברשות התובע, אשר אף חתם לו על ייפוי כוח. לטענת הנתבע, התובע הגיע איתו לסניף הדואר, אך העדיף להישאר בחוץ ולכן הוא חתם בשמו (ראו, עמ' 22-21 לפרוטוקול). התובע, למותר לומר, מכחיש זאת מכל וכל.
38.
גרסת הנתבע אינה סבירה. ראשית, הנתבע לא סיפק הסבר מניח את הדעת לסתירה בין גרסתו הראשונית, לפיה מדובר ב"זיוף עצמי", לבין הגרסה שמסר לאחר מכן; שנית, באוקטובר 2013 היה הסכסוך בין הצדדים בעיצומו, מעט לאחר שהתובע הודח מתפקידיו בחברות. הטענה לפיה התובע הצטרף לנתבע על מנת לבצע את העברת הרכב אינה נראית סבירה, וההסברים שהציע בא כוח הנתבע בעניין זה הם מאולצים ולא משכנעים. שלישית, העובדה שהתובע דאג לשחרר את השעבוד על הרכב, אליה נתייחס להלן, אינה מתיישבת עם הטענה שהוא שיתף פעולה עם העברת הרכב על שמו של הנתבע.
בנסיבות אלו, אני מקבל את טענת התובע, כי הוא לא שיתף פעולה עם העברת הרכב על שמו של הנתבע, והופתע לגלות זאת לאחר מכן.
39.
נראה, כי נוכח הסכסוך שפרץ בחברה, היה הנתבע מוטרד מכך שהרכב רשום על שמו של התובע, ופעל להעברת הרכב על שמו. למעשה, אף הנתבע הודה כי "בער לי כי הוא עף החוצה בגלל גניבה" (עמ' 23, שורה 10 לפרוטוקול). אין לדעת כיצד נעשתה העברת הבעלות, אולם ניתן לקבוע, ברף ההסתברותי הנדרש, כי היא לא נעשתה בשיתוף פעולה של התובע או אף בידיעתו. דחיית גרסת הנתבע פוגמת במידה מסוימת במהימנותו, אולם מעבר לכך היא אינה תומכת דווקא בגרסתו של התובע, שכן גם לפי גרסתו של הנתבע, לפיה הרכב היה שייך לחברה, היה לו מניע חזק להביא לכך שהרכב לא יהיה רשום יותר על שמו של התובע, לאור הסכסוך הגואה בין הצדדים.
40.
התובע טוען, כי העובדה שהנתבע העביר את הרכב על שמו ולא על שם החברה מלמדת כי מדובר ברכב שנמכר לו באופן פרטי, ולא ברכב של החברה. איני סבור שניתן להסיק מכך את המסקנה המתבקשת. אין חולק, כי לאורך כל השנים היו הרכבים רשומים על שם בעלי המניות (גם הרכב של מר שיינר, אשר אף התובע מודה שהיה שייך לחברה). ממילא, כאשר ביקש הנתבע "להציל", לשיטתו, את הרכב מהתובע, לא ייפלא שהוא בחר להעבירו על שמו, ולא על שמה של החברה.
41.
טענה נוספת שמעלה התובע היא כי לאחר פרוץ הסכסוך, כאשר הבין כי הוא לא יקבל תשלום מהנתבע, הוא היה מעוניין לקחת את הרכב, ועל כן פרע מכספו האישי את השעבוד שהיה רשום על הרכב לטובת החברה, בסך 40,000 ש"ח. לטענת התובע, העובדה ששילם את הכסף כדי לפרוע את השעבוד מלמדת כי סבר שהרכב שייך לו. גם בעניין זה יש שינוי בגרסת הנתבע. בקדם המשפט הראשון הודה הנתבע באופן מפורש, כי התובע שחרר את השעבוד מהרכב והשחרור לא היה מכספי החברה (עמ' 1, שורות 28-27 לפרוטוקול). אלא שבדיון ההוכחות טען הנתבע, כי השחרור נעשה מכספים של החברה (עמ' 23, שורות 32-31 לפרוטוקול). לא ניתן הסבר מניח את הדעת לסתירה זו. איש מהצדדים לא הביא ראיות בשאלה מאיפה נמשכו הכספים ששימשו לשחרור השעבוד, ומתי נעשה הדבר. בנסיבות אלו, אני נכון לקבל כי הכספים אכן הגיעו מחשבונו של התובע, כפי שהודה תחילה הנתבע.
42.
מכל מקום, בהינתן שאין חולק כי התובע פעל לשחרור השעבוד – בין אם מכספיו ובין אם מכספי החברה – ברור כי באותו שלב חתר התובע לקראת מצב בו הרכב יהיה בבעלותו. אלא שמדובר בנקודת זמן לאחר פרוץ הסכסוך, כך שהמשקל הראייתי של עובדה זו מוגבל. יתרה מזו, גם לגישת התובע הרכב לא היה שייך לו, אלא לנתבע. לטענת התובע, הנתבע לא שילם את התמורה והתעורר בלבו חשש כי יתחמק מלשלמה, ונוכח זאת פעל לתפיסת הרכב. היינו, התובע פעל על מנת לשים את ידו על הרכב, ולא נראה שהעסיק את עצמו בשאלה האם בנסיבות מעניק לו הדין זכות לנקוט סעד עצמי כזה. לא ניתן, אפוא, לשלול את האפשרות, כי בהינתן הסכסוך המתעצם פעל התובע כדי לשים את ידו על הרכב הרשום על שמו, וזאת בין אם הוא בבעלות החברה ובין אם הוא בבעלות הנתבע. למען הסר ספק אבהיר, כי איני קובע שהיה פסול כלשהו בפעולותיו של התובע בהקשר זה.
43.
הנה כי כן, ישנן אינדיקציות משמעותיות לטובת גרסת התובע, ובראשן העובדה כי הזרים בשנת 2003 כספים לחברה בזיקה לרכישת הרכב הקודם וכי בשנת 2013 פעל כמי שסבור שהרכב בבעלותו. אינדיקציות אלו הן בעלות משקל, אולם אינן עולות כדי ראיה מכרעת. עתה יש להידרש לראיות התומכות בגרסת הנתבע.
ראשית, פועלת לטובת הנתבע העובדה שהחברה שילמה בפועל עבור הרכבים. במצב דברים זה, מי שמבקש לטעון כי המשלם הוא לא זה שנשא למעשה בעול התשלום, הנטל עליו.
שנית, יש ליתן משקל גם לכך שהחברה נהגה בנכס כבשלה, עניין שלא התמצה רק ברישומו בספריה, אלא גם בכך שהיא שעבדה אותו כנגד חובות שנטלה. בהקשר זה אציין, כי התובע אינו חולק על כך שהחברה שעבדה את הרכב, לרבות בגין חובות שאינם קשורים לרכישת הרכב. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי בעלי מניות בחברה פרטית קטנה יסכימו לכך שהחברה תשעבד רכוש שלהם לטובת חובותיה, אולם עדיין יש בכך שהחברה נהגה ברכב מנהג בעלים משום אינדיקציה מסוימת לכך שהיא ראתה אותו כרכושה.
שלישית, מכתבים שכתב מר הברמן לעיריית רעננה בשנת 2007, לצורך קבלת אישור חניה, בהם אישר במפורש כי הרכב בבעלות החברה, על אף שהם רשומים על שם התובע (נספח י' לתצהיר הנתבע). מר הברמן טוען בתצהירו כי מדובר בטעות סופר, וכי למעשה כוונתו הייתה שהרכב בשימוש החברה. הגם שהסברים אלו אינם בלתי סבירים, העובדה שבמכתב של החברה המופנה לרשות היא מצהירה שהרכב בבעלותה מהווה אינדיקציה מסוימת התומכת בטענת הנתבע.
רביעית, אין חולק כי הרכב של מר שיינר, שהיה רשום על שמו, היה שייך לחברה. עובדה זו מלמדת כי לפחות במקרה אחד היה מקובל על הצדדים שהחברה תרכוש רכב ותעמיד אותו לרשות בעל מניות. לטעמי, מדובר באינדיקציה משמעותית לטובת גרסת הנתבע, שכן היא מלמדת על תפיסה לפיה החברה מממנת לבעלי המניות רכבים פרטיים. לא הובא הסבר מדוע מצאו הצדדים, לשיטת התובע, להבחין בהקשר זה בין המקרה שלו ושל הנתבע, לבין המקרה של מר שיינר.
44.
בסיכומיו מעלה הנתבע טענה נוספת, והיא כי בהליך בבית המשפט המחוזי טען התובע כי הוא שילם כספים לנתבע בהזדמנויות שונות, לאחר שנת 2008, כחלק מהתחשבנות ביניהם. לטענת הנתבע, עובדה זו מפריכה את טענת התובע לחוב של הנתבע כלפיו, שכן אילו היה חוב כזה יש להניח שבאותה הזדמנות הוא היה מתחשבן איתו עליו. צודק בא כוח התובע בטענתו, כי אלו טענות שלא ניתן להעלותן לראשונה בסיכומים, שכן מדובר בעניין שמתחייב כי תינתן לתובע הזדמנות להסבירו. מכל מקום, הסברי בא כוח התובע בעניין זה בסיכומי התשובה מקובלים עלי.
45.
עוד אציין, כי הצדדים התייחסו בהרחבה למחלוקת ביניהם לעניין הבעלות ברכבים שנרכשו לאחר שהתובע העביר את הרכב נושא התביעה לנתבע. מחלוקת זו עומדת להכרעה בפני
בית המשפט המחוזי, ולא הובא טעם משכנע מדוע יש לה חשיבות לענייננו. לפיכך לא אדרש לנושא זה.
46.
הנה כי כן, בכל הנוגע לשאלה למי היה שייך הרכב ישנן ראיות ואינדיקציות התומכות בטענות שני הצדדים. אין לכחד, כי טענות התובע הן בעלות משקל. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי אין די בהן כדי לעמוד בנטל המוטל על התובע. התובע הוא זה שנושא בנטל ההוכחה, וממילא חללים ראייתיים, כגון זה הנובע מהעדרו של כרטיס החו"ז, פועלים לחובתו. בנסיבות העניין, על התובע רובץ נטל כבד להוכיח את טענתו, לא רק בשל כך שהוא התובע אלא גם בשל כך שהוא טוען לקיומו של הסכם בעל פה. זאת ועוד, התובע היה מנכ"ל החברה. ככזה, יש לו חלק משמעותי יותר באחריות לכך שלא נחתמו מסמכים בכתב (ובראש ובראשונה ההסכם הנטען למכירת הרכב לנתבע), ולא הייתה הקפדה על ביצוע רישומים מדויקים של זכויות בעלי המניות – ומכל מקום לא הייתה הקפדה על שמירת רישומים אלו.
בהתחשב באמור לעניין הנטל המונח על כתפי התובע בנסיבות העניין ובאינדיקציות הנוגדות התומכות בגרסת הנתבע, סבורני כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שיש להעדיף את גרסתו. מסקנה זו עומדת בעינה גם לאחר ששקלתי את האינדיקציות התומכות בגרסת התובע ואת העובדה שמהימנות הנתבע נפגמה במידה מסוימת נוכח דחיית גרסתו בכל הנוגע להעברת הרכב, כמצוין לעיל. אבהיר, עם זאת, כי אילו היה הנטל מונח על כתפי הנתבע, הוא לא היה עומד בו.
47.
לסיום אעיר, כי התובע, לשיטתו הוא, מכר רכב בלא שיקבל את הכספים באופן מיידי, ובלא לתעד בכתב את התחייבות הנתבע לשלם לו את תמורתו. כמו כן, לשיטת התובע ספרי החברה, לפחות אלו שנמצאים בידנו, אינם מספקים תמונה מלאה של זכויות הצדדים. מקום בו צדדים בוחרים שלא לתעד את העסקאות שהם מבצעים כדבעי, הם נוטלים בכך את הסיכון כי בבוא היום, ככל שיתפרץ סכסוך ביניהם, יתקשה בית המשפט להכריע במחלוקות העלולות להתעורר. עובדה זו מגדילה, למרבה הצער, את הסיכוי כי בית המשפט יטעה בהכרעתו (השוו, ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר (20.8.2017)). בנסיבות, כפי שפורט לעיל, העמימות בה פעלו הצדדים שוקלת לחובת התובע.
סוף דבר
48.
לאור כל האמור, סבורני כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה, וכך אני מורה. בנסיבות העניין, ולאור התנהלותו של הנתבע כאמור בפסקה 39 לעיל, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.





ניתן היום,
כ"ד אייר תשע"ח, 09 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 56447-06/14 אלי לביא נ' ברוך אנגלנדר (פורסם ב-ֽ 09/05/2018)