פסקי דין על הרב איתן בגדדי | פסקי דין על שידורי קשת | פסקי דין על אבי ניר | פסקי דין על נדב בורנשטיין |

38465-08/16 א     09/05/2018




א 38465-08/16 הרב איתן בגדדי נ' שידורי קשת בע"מ, אבי ניר, נדב בורנשטיין








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 38465-08-16 בגדדי נ' שידורי קשת בע"מ
ואח'



לפני
כבוד השופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל


ה
תובעים
:

הרב איתן בגדדי


נגד


ה
נתבעים
:

1.שידורי קשת בע"מ

2.אבי ניר

3.נדב בורנשטיין


פסק דין


לפניי תביעה מכוח
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
(להלן: "החוק "), במסגרתה עותר התובע, הרב איתן בגדדי
, (להלן:" התובע" ) לפיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪ מאת הנתבעים בגין טענתו, כי הוציאו דיבתו רעה באמצעות פרסומים שונים במסגרת תוכנית הטלוויזיה "חי בלילה" ששודרה בערוץ 2 (להלן: "התוכנית" ו/או "חי בלילה"). כן עותר התובע לצו עשה בו דורש מהנתבעים, כי יפרסמו הודעת תיקון או הכחשה של דברי לשון הרע הנטענים.
עניינה של תביעה זו
בשני פרסומים בקשר לתובע אשר פורסמו בתוכנית "חי בלילה" ביום 10.2.16 (להלן: "הפרסום הראשון"), וביום 16.6.16 ( להלן: "הפרסום השני").

התובע מעביר דרשות ושיעורים בכל רחבי הארץ וחלק מדרשותיו מועלות לאתרים: "פייסבוק" ו"יוטיוב" לצורך, כהגדרת התובע, "זיכוי הרבים". נתבעת 1 הינה זכיינית שידור של ערוץ 2, ומפעילת אתר האינטרנט "
mako
", נתבע 2 – מר אבי ניר
הינו מנכ"ל נתבעת 1, נתבע 3 מר נדב בורנשטיין
הוא כתב ומנחה טלוויזיה, המגיש את התכנית "חי בלילה" של קשת המשודרת בערוץ 2. ( להלן: "נתבעת 1", "נתבע 2" ו "נתבע 3, בהתאמה).

עדויות התובע כללו תצהיר עדות ראשית מטעם התובע, תצהיר מאת עו"ד יעקב אנטוורג אשר מייצג את התובע בעניינים אזרחיים שונים, ותצהיר של שילה זרדה, שאחראי לצילום דרשות התובע, לצורך העלאתן לרשת האינטרנט. עדויות הנתבעים כללו תצהיר של נדב בורנשטיין
(נתבע 3), תצהיר של שני אבו- עורכת ראשית של התוכנית "חי בלילה", תצהיר של לין בנעטייה- עורכת המשנה של התוכנית "חי בלילה", ותצהיר של אביב ארנון- תחקירן
התוכנית "חי בלילה" שתיעד את דרשת התובע בקשר לפרסום הראשון.

תמצית טענות התביעה
לטענת התובע,
החל
מחודש ינואר 2016 החל נתבע 3 מסע הכפשות כנגדו במסגרת התוכנית "חי בלילה". לטענתו, בימים 30.1.16 ו 4.2.16
נתבע 3 הציג בתוכניתו באופן מגמתי ומסולף חלקים מתוך דרשות שנשא התובע , וזאת במטרה להציג את התובע כבעל דעות "חשוכות".

התובע טוען,
כי
ביום 10.2.16 ועוד קודם לשידור התוכנית "חי בלילה" הגיש נתבע 3 תלונה שקרית במשטרה, לפיה התובע קרא, כביכול, לסקול הומוסקסואליים למוות. לטענתו,
באותו יום התראיין נתבע 3 למספר רב של כלי תקשורת שסיקרו את הגשת התלונה ותוכנה, והכתבות זכו להד תקשורתי רחב. עוד טוען התובע, כי נתבע 3 פרסם את דבר הגשת התלונה והסיבות לכך בעמוד ה"פייסבוק" האישי שלו, שם נרשם בין היתר :" ...זה לא הספיק לאיש הזה שמכנה את עצמו רב. באוזני מאמיניו. רבים מהם גברים צעירים, קרא להרוג אותי... האיש הזה שמכנה את עצמו רב ומסית לרצח. לרצח שלי ושל כל ההומואים והלסביות בישראל. והוא מתגאה בזה...". (העתק מהכתבות צורפו לכתב התביעה).


טענות התובע לגבי הפרסום הראשון

טוען התובע, שביום 10.2.16 בתכנית "חי בלילה" פתח נתבע 3 את תכניתו ואמר: "אני רוצה לפתוח היום את התוכנית במשהו שעשיתי הבוקר ולא עשיתי אף פעם. הבוקר הגשתי תלונה בתחנת המשטרה. תלונה כנגד איש המכנה את עצמו רב. יצא לכם לראות אותו בתוכנית שלנו. איש שאמר את הדברים האלה בדרשה השבועית שלו, וגם שיתף ברשת: "גבר שהולך עם גבר. הומואים. זה המוות שלהם בסקילה".


התובע טוען, כי נתבע 3 פרסם בתוכנית סרטון של התובע אשר אומר את הדברים הבאים: " .... קבל עם ועדה. גבר שהולך עם גבר. הומואים. זה המוות שלהם בסקילה. אין סוף. אין סוף לבן אדם שהוא מה שנקרא הומו. אלה הנסקלים. מי מאלו שנסקל. סוקלים אותו מוות בסקילה, שזה המוות החמור בתורה. זורקים אותו ממקום גבוה. לא מת הבן אדם, לוקחים אבן גדולה, מגלגלים עליו שתרסק אותו. לא מת הבן אדם עדיין, כל העם רוגמים אותו באבנים את הבן אדם הזה".

לטענת התובע, נתבע 3 הוסיף בהמשך : "זאת פעם שלישית או רביעית שאני שומע את זה וכל פעם זה בלתי נתפס. דברי הסתה. פשוט כך. הדברים האלה במקרים מסוימים גם יכולים להביא לפגיעה בחיי אדם, ברצח. ולא צריך ללכת רחוק. בקיץ האחרון נרצחה שירה בנקי ז"ל על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים. וזה בדיוק מסוג הדברים שחייבים להגיב עליהם. לכן הגשתי הבוקר תלונה במשטרה. אני מוטרד לא רק לחיי באופן אישי. זה משהו הרבה יותר גדול מזה. יכול להיות שבבית יושב בחור צעיר, יושבת בחורה. הם רואים אדם שנראה במו רב שאומר שהומואים המוות שלהם בסקילה שצריך להרוג. הוא אמר את זה שוב ושוב. ואני חושב שהמשטרה חייבת להתערב. בעולם אוטופי אפשר היה לעצור את זה. במציאות שלנו בכדי שבפעם הבאה הרב הזה, או כל רב, כאלה שמתיימרים לפרשן תורה, יחשב טוב טוב לפני שהם מתבטאים בצורה כזו, כל כך מסוכנת''.

על פי הנטען, מיד לאחר מכן, הביא נתבע 3 את תגובת התובע, באמצעות בא-כוחו, אשר טען כי הרב דיבר על התופעה של משכב זכר, אך ורק לגבי פרשנות ההלכה. הוא לא כיוון את דבריו לגורם מסוים. לא אמר שם של אדם מסוים, אלא דיבר על התופעה באופן כללי.

טענות התובע לגבי הפרסום השני

לטענת התובע,
בכתבה נוספת ששודרה בתוכנית "חי בלילה" ביום 16.6.16, השווה נתבע 3 את התובע לרוצחה של שירה בנקי ז"ל, ישי שליסל, בכך שניסה להטמיע בצופים את הטענה שהתובע, כמו שליסל, תומך בהמתה אקטיבית של הומוסקסואלים וקורא לרציחתם בפועל. לטענת התובע, נתבע 3 לא הסתפק ברמיזות, ואמר: "... עכשיו שליסל שעומד בפני
מאסר עולם של עד 85 שנה, זה מה שהפרקליטות מבקשת, זה כנראה לא יהיה רלוונטי. אבל הדברים האלה עדיין נאמרים. הנה קטע שהעלה איתן בגדדי, רב מטעם עצמו, ימים ספורים אחרי מצעד הגאווה".

לטענתו, בשלב זה הציג נתבע 3 את הדברים שנשא התובע בדרשה ביום 5.6.16 בבית-כנסת ה"קראוון" שהועלתה לאתר "יוטיוב" ביום 6.6.16, שם נאמר: "מאות אלפי אנשים ב"מצעד התועבה". גועל נפש. גבר עם גבר. זה הדבר הכי נבזי וגועלי שיכול להיות בעולם. אישה עם אישה ונשים המסוללות אחת בשניה. ומה כל אלו חושבים לעצמם הוא חופשי. אני חופשי. כל אלה בגיהנום אשר השטן יראה לכל אחד בדיוק מה זה
להיות אדם חופשי. לטענת התובע, נתבע 3 הוסיף ואמר: "זה האיש שבזמנו אמר שהומואים צריך לסקול. זה דין תורה, שכבר לפני חודשים הגשתי נגדו תלונה במשטרה בגין הסתה לרצח. הרבה זמן חלף. השנאה עדיין נמשכת. הרב עדיין ממשיך ואומר את הדברים האלה. שוטרים, איפה אתם".

לטענת התובע, הנתבעים לא פנו אליו ולא ביקשו תגובתו לדברים החמורים שפרסמו עליו, לפני פרסום הכתבה השנייה מיום 16.6.16, וזאת למרות שעורכת התוכנית "חי בלילה" שוחחה לפני פרסום הכתבה הראשונה מיום 10.2.16 עם בא-כוחו הקודם של התובע (עו"ד אנטוורג) בעניין הכתבה לצורך פרסום תגובתו של התובע בתכנית.

התובע טוען כי הפרסומים בכתבות מיום 10.2.16 ומיום - 16.6.16 בגנותו חמורים במיוחד, מה עוד שבחוסר תום לב, הושמטו מהכתבות שהתבססו על הדרשות שהתובע העלה ל"יוטיוב" החלקים בדרשות שבהם הדגיש את הסתייגותו, כי דיני הסקילה שעליהם עמד בדרשותיו, כלל אינם חלים כיום, מכיוון שאין כיום סנהדרין המוסמכת לדון דיני נפשות, ועל-כן אסור לאיש לעשות דין לעצמו ולרצוח הומוסקסואלים. לטענתו, הנתבעים הציגו את הדברים בחוסר תום לב תוך עריכה מגמתית של קטעים מהדרשות שהעלה ליוטיוב כמי שקורא לרצוח הומוסקסואלים בכלל ואת נתבע 3 בפרט. על פי הנטען, הנתבעים
שידרו רק את החלקים בדרשות שבהם טען התובע, כי כעקרון, על-פי דין תורה, הנלמד מהגמרא, העובר על איסור של משכב זכר - דינו סקילה. כך, שהצופים בבית הבינו מצפייה בתוכניות כי התובע קורא לרצוח הומוסקסואלים, ולא כך הדבר.

התובע טוען, שמעולם לא הזכיר בדרשות את שם נתבע 3, שהנתבעים עיוותו את העובדות, הציגו מצגים שלא היו, השמיטו עובדות שהיה בהן כדי להפריך את הסיפור שיצרו, והעובדות שונות בתכלית מאלה שהוצגו בכתבה. לטענתו, שליחת תחקירן התוכנית לדרשה בבית הכנסת "הקרוואן" ברמלה נועדה לטמון לו פח,
ולנסות לסחוט ממנו אמירות בגנות נתבע 3.

טוען התובע, שהדברים שפרסמו הנתבעים בכתבה, הם שקריים וזדוניים, ויש בהם הוצאת לשון הרע חמורה על התובע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע. לטענתו, הנתבעים פרסמו את דברי הדיבה בזדון ובמטרה לפגוע בו, לא נקטו אמצעים סבירים לבדוק את נכונות המידע שבידיהם, ובחוסר תום לב, השמיטו קטעים בדרשות ששודרו בערוץ "יוטיוב" המבהירים את עמדתו של התובע
ביחס לסוגיה שנדונה בכתבות, ואשר נוטלים את העוקץ מהפרסומים.

לטענת התובע, הדברים השקריים שנתבע 3 פרסם בתוכנית "חי בלילה" ובכתבות שפורסמו והן בעמוד ה"פייסבוק" האישי שלו, לרבות התלונה שהגיש במשטרת ישראל הסבו לו נזקים כבדים מאוד והפרסומים גרמו לציבור הרחב להאמין למעשים המיוחסים לו.

תמצית טענות ההגנה
לטענת הנתבעים, עובר לפרסומים העומדים במרכז התביעה, פורסמו בתוכנית
"חי בלילה" במספר הזדמנויות, אמירות שנויות במחלוקת של התובע שנאמרו במסגרת דרשות
שהעביר התובע ופורסו בעמוד היוטיוב" שלו וברשתות החברתיות. על פי הנטען, ביום 30.1.16 שודר בתוכנית קטע מדרשה אותה נשא התובע שבה הוא התבטא באופן בוטה ופוגעני נגד נשים בנושא רגיש של דיכאון לאחר לידה.

לטענתם, שליחת תחקירן התוכנית הייתה לצורך עריכת כתבת מגזין רחבה על תופעת הרבנים המחזירים בתשובה ברשתות החברתיות, ובכתבה הובאו סרטונים מדרשות של רבנים שונים. לטענת הנתבעים, באף אחת מהדרשות לא נמצאו ביטויים חריגים, זולת דרשותיו של התובע.



ביום 10.2.16 שודר בתוכנית הפרסום הראשון שכלל את דברי התובע מהדרשה בה נכח
התחקירן, וביניהם האמירות: "קבל עם ועדה, גבר שהולך עם גבר , הומואים, זה המוות שלהם בסקילה. אין סוף אין סוף לבן אדם שהוא מה שנקרא הומו. אלה הנסקלים. מי מאתנו שנסקל , סוקלים אותו מוות בסקילה, שזה המוות החמור בתורה .
זורקים אותו ממקום גבוה , לא מת הבן אדם, לוקחים אבן גדולה, מגלגלים עליו שתרסק אותו , לא מת
הבן אדם עדין, כל העם באים רוגמים אותו באבנים את הבן אדם הזה". לטענת הנתבעים מדובר בדברים חמורים ביותר אשר כוללים דבר שנאה והסתה נגד ציבור ההומוסקסואלים בישראל.

לטענת הנתבעים במסגרת דרשת התובע נאמרו
אמירות מפורשות שהתייחסו אל נתבע 3 ונטייתו המינית. כך למשל, התובע התבטא בתחילת דרשתו: " אדם יכול לשבת באולפן של התוכנית :"חי בלילה" עם אדם הומו שמצהיר קבל עם ועדה שהוא כופר בשם ותורתו..". לטענתם, נתבע 3 הביע את דעתו האישית בתוכנית
על התבטאויות התובע, ונתבע 3 לא אמר שהתובע קורא לאנשים לסקול, הלכה למעשה, הומוסקסואליים, אלא שדברים מעין אלה עלולים לפגוע בחיי אדם.

לטענת הנתבעים, עובר לשידורו של הפרסום הראשון בתוכנית, פנתה עורכת המשנה של התוכנית לתובע לבקש את תגובתו. ב"כ התובע (עו"ד אנטרווג) הגיב לדברים בשם התובע וטען, כי הדברים נאמרו בהקשר של פרשנות ההלכה, ולא מעבר לכך. בנסיבות אלו, הנתבעים הציגו בפני
הצופים תמונה מאוזנת ומלאה של המציאות, ולא כפי שטוען התובע.

לטענת הנתבעים, ההקלטה שצירף התובע כנספח 6 לכתב התביעה , אליה אף צורף תמליל, אינה הדרשה המקורית שבה נכח התחקירן, אלא מדובר בדרשה שנערכה מחדש ע"י התובע
לאחר שנודע לו על נוכחות התחקירן בדרשה. הנתבעים טוענים כי הדרשה המקורית מעולם לא הועלתה לרשת האינטרנט ע"י התובע כפי שצולמה במקור. לטענתם,
בדרשה המתוקנת, שערך התובע,
התובע מכריז שהוא יודע כי הוא מוקלט ומצולם, דבר האומר דרשני.

על פי הנטען, מהשוואה בין הקלטת הדרשה שצורפה כנספח 1 לכתב ההגנה לבין הדרשה שצורפה כנספח 6 לכתב התביעה ניתן לראות כי המשפט: " מה הכוונה חייב סקילה? זה בזמן שבית דין נמצאת וקיימת. כרגע אין לנו בית דין אנחנו לא דנים דיני נפשות...",לא נאמר בדרשה. לטענת הנתבעים, מהאמור לעיל עולה, כי טענותיו של התובע לפיהן התוכנית השמיטה, באופן מגמתי את ההסתייגות שלו, ובכך סילפה דבריו הנן חסרות כל שחר.


באשר לפרסום השני בעניין מצעד הגאווה טוענים הנתבעים, כי מדובר בדרשה שהתובע העלו בעצמו לאתר "יוטיוב" שם הוא התבטא:" מאות אלפי אנשים ב 'מצעד התועבה'. גועל נפש. גבר עם גבר. זה הדבר הכי נבזי וגועלי שיכול להיות בעולם. אישה עם אישה? נשים המסוללות אחת בשנייה. ומה כל אלו חושבים לעצמם? הוא חופשי. אני חופשי. כל אחד בגיהנום אשר השטן יראה לכל אחד בדיוק מזה להיות חופשי".

לטענת הנתבעים, נתבע 3 לא השווה בין התובע לבין מר ישי שליסל , רוצחה של שירה בנקי ז"ל, אלא כל שאמר לעניין זה הוא:" שליסל שעומד בפני
מאסר עולם של עד 85 שנה, זה מה שהפרקליטות מבקשת, זה כנראה לא יהיה רלוונטי אבל הדברים האלה עדיין נאמרים". בנסיבות אלו, הרי הדברים שאמר נתבע 3 בתוכנית הם דבריו של התובע עצמו, ולכן לא יכולים להיחשב כלשון הרע עליו.

לטענת הנתבעים, דעותיו החשוכות של התובע ראויות לחשיפת אור השמש וידיעת הציבור וזאת בתקווה למיגורן. לטענתם, עומדות להם ההגנות שבחוק, ועומדת להם הגנת אמת בפרסום כמשמעה בסעיף 14 לחוק, שכן הפרסום היה אמת, וכי יש עניין ציבורי בפרסום.
לטענתם, בנוסף, עומדת להם הגנת סעיף 15 לחוק- הגנה מכוח תום הלב, שכן הם עשו את הפרסום בתום לב כחובה עיתונאית ואחראית כלפי הציבור. לטענתם, גם הגשת התלונה במשטרה כנגד התובע חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק.

לחילופין טוענים הנתבעים, כי עומדות להם ההקלות המנויות בסעיף 19 (2) ו(3) לחוק בקשר לפסיקת הפיצויים.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
בפסיקה העניפה אשר נדרשה לניתוח עוולת לשון הרע, הודגש לא אחת כי זכותו של אדם לשמו הטוב, הינה זכות שהוכרה בשיטת המשפט הישראלית עוד מתחילת דרכה. באחד מפסקי הדין הראשונים שניתנו על ידי בית המשפט העליון נקבע, כי "כל עוד קיים חוק המכיר בזכותו של אדם ששמו הטוב לא יוכתם, הרי הציבור כולו מעוניין בכך שזכות זו תכובד ולא תפגע" (ראו
ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פד"י ה
' 593, 597). זכות זו אף נטועה עמוק במקורות העבריים והעיקרון שדומה כי השתרש באופן הכי נרחב הינו זה שצוין במגילת קוהלת - "טוב שם משמן טוב" ( קוהלת ז' א' (א)).

בעניין "אילנה דיין" נקבע: "
חוק איסור לשון הרע
משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק
"
(
ע"א751/10
פלוני נ' אילנה דיין-אורבך
).

לו

פרסום מהווה לשון הרע, אם וכאשר הוא מקיים את אחד מהתנאים הקבועים
בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע
הקובע:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

סעיף 2
לחוק מגדיר פרסום וקובע, כי:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
במסגרת סעיף 3 הודגש כי "אין נפקא מינה, אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

י
ניתוח של עוולת לשון הרע ובפרט טענה לפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. בשלב השני, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי
ס' 1

לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני
ס' 2
לחוק. בשלב השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי

סעיפים 13

עד 15
לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. בשלב הרביעי והאחרון, וככל שהפרסום ממלא אחר תנאי שלושת השלבים הקודמים, יש לבחון את שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ראו

ע"א 89/04
יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי
(4.8.2008)).

על האבחנה בין החלופות השונות המנויות
בסעיף 1
לחוק עמד בית המשפט העליון בעניין "אפל" וקבע כי

החלופה הראשונה
סעיף 1
לחוק
המדברת על השפלת אדם בעיני הבריות הינה בבחינת 'חלופת סל רחבת היקף', בעוד שלוש החלופות הנוספות הן ספציפיות. כן, נקבע ב

פסק דין
זה, כי הוכחת פרסום אשר יש בו לשון הרע
לא מחייב פגיעה או גרימת נזק ודי שהנפגע יוכיח כי הפרסום "עלול" היה לפגוע
.
(ראו ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו (2) 607).

כב' השופט עמית קבע בעניין "אילנה דיין" כי: "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים". עוד נקבע כי
ניתן לומר שיש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות

בסעיפים 14
–
15
לחוק ולהיפך

. (ראו עניין "אילנה דיין", פסקה 7 לדברי כב' השופט עמית).

נ

ככלל, המבחן לפרשנות פרסום הוא מבחן אובייקטיבי - מהו המובן הטבעי של פרסום בעיני האדם הסביר. התבטאות מהווה לשון הרע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומה עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; היא מתפרשת על-פי המובן הטבעי והרגיל של הלשון כאמור (פרשנות מילולית) ועל-פי הקשר הדברים בו היא נאמרה. (
ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג
(2), 333, 338;
ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא
(2) 281, 293).

מן הכלל אל הפרט
המחלוקת נשוא תביעה זו מתמקדת בשני פרסומים בתוכנית "חי בלילה" בהגשת נתבע 3. כאמור, הפרסום הראשון
מתייחס לדברים ששודרו בתוכנית "חי בלילה" ביום 10.2.16, ואילו הפרסום השני מתייחס
לדברים ששודרו בתוכנית "חי בלילה" ביום 16.6.2016.
אומר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות הצדדים לפניי ובסיכומים, לא מצאתי כי הפרסומים נשוא התביעה באים בגדר לשון הרע כמשמעו בחוק. ובמה דברים אמורים?
הפרסום הראשון מיום 10.2.16
מעיון בכתבי הטענות, התצהירים ועדויות הצדדים, אין מחלוקת על כך כי התובע אמר את הדברים הבאים בדרשה שנשא ביום 7.2.16 בבית הכנסת "הקרוואן" ברמלה: "אדם יכול לשבת באולפן עם אדם הומו, שמצהיר קהל עם ועדה
שהוא כופר ב-ה' ובתורתו. מצהיר על זה קהל עם ועדה". (נספח 6 לתצהיר התובע, תמלול הדרשה, בעמ' 6, שורות 15-16). "גבר שהולך עם גבר. הומואים. זה המוות שלהם בסקילה. אין סוף. אין סוף לבן אדם שהוא מה שנקרא הומו". (נספח 6 לתצהיר התובע, תמלול הדרשה, בעמ' 22 שורות 10-11)." אלה הנסקלים. מי מאלו שנסקל סוקלים אותו מוות בסקילה, שזה המוות החמור בתורה. זורקים אותו ממקום גבוה. לא מת הבן אדם עדין, כל העם רוגמים אותו באבנים את הבן אדם הזה".(נספח 6 לתצהיר התובע, תמלול הדרשה, בעמ' 21 שורות 16-18).
לטענת התובע הנתבעים השמיטו מהפרסום בתוכנית את הסתייגותו בקשר לדברים אלו:" מה הכוונה שחייב סקילה? זה רק בזמן שבית דין נמצאת וקיימת. כרגע אין לנו בית דין. אנחנו לא דנים דיני נפשות". (להלן:" ההסתייגות") (ראו סעיף 22 בתצהיר התובע).


התובע טוען בעניין זה, כי הנתבעים השמיטו את ההסתייגות לגבי תחולת דין סקילה כיום לגבי העוברים על איסור משכב זר. הנתבעים טוענים מנגד, כי ההסתייגות מופיעה אך ורק בדרשה הערוכה שלא הייתה בדרשה המקורית שצילם תחקירן התוכנית "חי בלילה".

איני מקבלת את טענת התובע, כי הנתבעים השמיטו בצורה מגמתית את ההסתייגות הנטענת, וזאת מהטעמים הבאים: אין מחלוקת על כך כי התובע הגיב בעניין הפרסום הראשון בתוכנית, בזמן אמת באמצעות ב"כ עו"ד אנטווג, שדבריו שודרו בתכנית, והבהיר את עמדתו, כי הדברים הנם פרשנות
ההלכה ותו לא. בנסיבות אלו, הרי הסתייגותו של התובע נאמרה ופורסמה בשידור התוכנית בכל הקשור למשכב זר, ומשכך נוצר בשידור עצמו האיזון הראוי בין הפרסום לבין תגובתו של התובע.

יש להידרש בעניין זה אף לטענת הנתבעים, לפיה, אין זכר להסתייגות האמורה בדרשה המקורית, וההסתייגות התווספה לדרשה במסגרת פעולת עריכה שבוצעה
על ידי התובע.


מר זרדה
הצהיר בס' 4 לתצהירו, כי: "לאחר כל דרשה, הרב בגדדי נוהג לעבור על הקטע המצולם שלה כדי
לערוך אותו לקראת העלאתו לאתרי האינטרנט, באופן שיקל על הצגה שוטפת ושיטתית של הדרשה לקבל הצופים. בהתאם לכך , מושמטים קטעים מסוימים שאינם רלוונטיים לדרשה, ומאידך מוספים קטעים אחרים כדי להדגיש נקודות מסוימות בדרשה..". בחקירתו העיד זרדה : "קודם כל אני מצלם את הרב, מעביר לו את החומר, ואח"כ הוא עושה את העריכה. יוצא לפעמים שבסוף הדרשה אנחנו מוסיפים".(פרוטוקול הדיון מיום 23.1.18 עמ' 7, שורות 11-12). כאשר נשאל מר זרדה
האם ההסתייגות של הרב נאמרה בסוף השיעור והוספה לגרסה הערוכה טען:" אני זוכר שצילמתי לאחר השיעור".

לא זו אף זו, משמיעת הדרשה, לרבות עיון בתמליל הדרשה המוכתרת: "על פתחה של גיהנום/מסית ומדיח לעבירה, מה דינו ועונשו?" אליה התייחס הפרסום הראשון,
אמר
התובע:" ... וגם כרגע במהלך
שהשיעור הזה מצולם, יושב פה אדם שתול משלהם..." (נספח 6 בתצהיר התובע , עמ' 2 , שורה 8).

מעבר לכך, כאשר נשאל התובע בחקירתו על ההסתייגות הנטענת, כך טען:
"ש. אנחנו עוברים לפרסום הראשון שהיה בתוכנית 10.2 על הדרשה שנתת ב 7.2 שבה נכח השדרן. כפי ששמענו משילה זאדה, הוא צילם ואתה ערכת והוא העביר את החומרים אליך, ואתה הכנסת את ההסתייגות של הסנהדרין?
ת. זה נכון כדי שהדברים יהיו ברורים. זה נמצא במקום אחר. עשיתי בכוונה כדי שהדברים יהיו ברורים...
". (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.1.18, עמ' 15 שורות, 21-25).

מדברים אלו עולה התמונה הבאה: התובע ערך את הדרשה שצולמה ביום 7.2.16 נשוא הפרסום הראשון טרם העלאתה לאתר "יוטיוב". מר זרדה הודה בדבר עריכת הדרשה טרם העלאתה לאתר "יויטוב", והתובע עצמו אשר את הדברים וטען כי נהג להעביר קטעים ממקום למקום. מעבר לכך, אין זה סביר שהתובע ידע שהתחקירן נוכח בדרשה בזמן אמת, וזאת לאור העובדה
שנוכחות התחקירן אוזכרה
בפתח הדרשה שהועלתה לאתר "יוטיוב", בעוד התחקירן פנה לתובע בשאלות רק בסוף הדרשה. בנסיבות אלו הרי שהדרשה נשוא הפרסום הראשון עברה עריכה, ודומה כי ההסתייגות הנטענת לא הופיעה בדרשה המקורית שצולמה על ידי תחקירן התוכנית, אלא הוספה בשלב מאוחר יותר,
וכך אני קובעת.

כפי שכבר ציינתי, בנסיבות בהן ההסתייגות פורסמה על ידי ב"כ התובע בשידור עצמו, ממילא אין כל משמעות אם ההסתייגות הושמטה בפרסום הנתבעים, אם לאו, כאשר צופי התוכנית נחשפו אליה בסופו של יום, ובכך נוצר האיזון הראוי בין פרסום הדברים בתוכנית לתגובתו של התובע .

יש אף להידרש לעובדה, כי ההסתייגות מטעם התובע (שצורפה לתצהיר התובע בדרשה הערוכה בקשר לפרסום הראשון)
מופיעה פעם אחד בלבד בכל הדרשה. יש לציין בעניין זה
כי המשפט:" מה הכוונה חייב סקילה, זה בזמן שבית דין נמצאת וקיימת, כרגע אין לנו בית דין, אנחנו לא דנים דיני נפשות...(עמ' 21, שורות 19-20 בתמלול הדרשה), דהיינו, ההסתייגות, מובאת כהסתייגות בודדה וכללית, שאינה מיוחסת ספציפית לנידונים למיתות בית דין המאוזכרים בדרשה, כך למשל: "העוברים על משכב זכר", "מחלל שבת", "שואל אוב וידעוני", "בן סורר ומורה", "מקלל אביו ואימו". בנסיבות אלו, איני מקבלת טענת התביעה כי נעשתה השמטה מכוונת של ההסתייגות, וזאת כאשר עסקינן בדרשה שאף לשיטת התובע אורכה כ 87 דקות, ומכאן עולה ספק רב אם ההסתייגות הנטענת הנה ברורה דיה למאזין הסביר אשר נחשף לדרשה. (ראו נספח 6 לתצהיר התובע).


אני מקבלת את טענת הנתבעים כי לאור אורכה של הדרשה, מטבע הדברים ישנו קושי טכני להביא בשידור את כל הדרשה, ומקובל כי מביאים רק את עיקרי הדברים. בנסיבות בה ההסתייגות הובאה רק פעם אחת במשך 87 דקות, בצורה כללית, שאינה מכוונת ספציפית למי מהנידונים למיתות בית דין (האנשים שהוגדרו על ידי
התובע- "מסית ומדיח" כמפורט לעיל), הרי שממילא לא ניתן לראות בהסתייגות הנטענת כחולשת על כל אחד ואחד מאמירותיו של התובע כפי שנאמרו.
בנסיבות אלו, יש גם לדחות טענת התובע, שהתבטאויותיו בדרשה הוצמדו יחדיו ברצף שלא נאמר במקור, וזאת
במטרה לסלף את דבריו. כאמור, היות וההסתייגות לא נאמרה ביחס לכל אחד ואחד "מהמסיתים והמדיחים" לעבירה, הרי שאין ברצף הדברים שהוצג בתוכנית כדי לעוות ו/או לסלף את דבריו של התובע, וניכר כי דברים אלו נטענו בעלמא וללא ביסוס.

בשולי הדברים אציין, כי לא התעלמתי מטענת התובע, שההבדלים בזמני ההקלטות בין דרשת התובע ( 87 דקות) ובין הדרשה שהוקלטה ע"י תחקירן התוכנית ( 45 דקות) יכולים להוות הסבר לעובדה שההסתייגות לא הוקלטה על ידי התחקירן. אני סבורה שפער זמנים זה דווקא מחזק את טענת הנתבעים בדבר העריכות שבוצעו בדרשה המקורית, וכי ההסתייגות לא הופיעה בדרשה המקורית. כך או כך, על פי קביעותיי לעיל, מאחר שההסתייגות האמורה מופיעה בכל הדרשה כפעם אחת בלבד, והיות שניתנה לגביה התייחסות ב"כ התובע ששודרה בתוכנית, לא מצאתי בהשתלשלות האירועים ואופן הצגת הדברים על ידי הנתבעים כמעידים על כך שדברי התובע הוצאו מהקשרם או שאינם משקפים את הנאמר בדרשה. במילים אחרות, איני סבורה כי אופן הצגת הדברים בתוכנית שנאמרו על ידי התובע ביחס לפרסום הראשון באים בגדר לשון הרע כמשמעו בחוק.


הפרסום השני מיום 16.6.16
כאמור, ביום 16.6.16 שודר בתוכנית הפרסום השני, בו מוצגת חלק מדרשת התובע מיום 5.6.16 המוכתרת:" סוד שבועות והכנה ליום הגדול והנורא", שהועלתה לאתר "יוטיוב" ביום 6.6.16. שם נאמר על ידי התובע: "מאות אלפי אנשים ב"מצעד התועבה". גועל נפש. גבר עם גבר. זה הדבר הכי נבזי וגועלי שיכול להיות בעולם. אישה עם אישה ונשים המסוללות אחת בשניה. ומה כל אלו חושבים לעצמם? הוא חופשי. אני חופשי. כל אלה בגיהנום אשר השטן יראה לכל אחד בדיוק מה זה
להיות חופשי".(סעיף 35 בכתב ההגנה המתוקן, סעיף 10 בתצהיר התובע). נתבע 3 הוסיף ואמר" זה האיש שבזמנו אמר שהומואים צריך לסקול. זה דין תורה, שכבר לפני חודשים הגשתי נגדו תלונה במשטרה בגין הסתה לרצח. הרבה זמן חלף. השנאה עדיין נמשכת. הרב עדיין ממשיך ואומר את הדברים האלה. שוטרים, איפה אתם". ובהמשך: "שליסל שעומד בפני
מאסר עולם של עד 85 שנה, זה מה שהפרקליטות מבקשת, זה כנראה לא יהיה רלוונטי. אבל הדברים האלה עדיין נאמרים". (סעיף 10 בתצהיר התובע, סעיף 21 בתצהיר הנתבעים)

התובע
טוען, כי הנתבעים לא בקשו את תגובתו בקשר לפרסום השני, בשונה מהפרסום הראשון, שם התקבלה תגובתו של התובע שאף פורסמה. עוד טוען התובע, כי
מהפרסום עולה, כי נתבע 3 ערך השוואה בינו לבין רוצחה של שירה בנקי ז"ל,
מר ישי שליסל.

עיינתי שוב ושוב בדברים שנאמרו על ידי נתבע 3 בתוכנית, ולא מצאתי כי שאלה באים בגדר לשון הרע, ובמה דברים אמורים?
אין מחלוקת על כך כי הדברים שפורטו לעיל ופורסמו בתוכנית ביום 16.6.16 אכן נאמרו על ידי התובע. ההשוואה בין רוצחה של שירה בנקי ז"ל
לתובע לא נאמרה על ידי נתבע 3. איני מוצאת בסמיכות הדברים שנאמרו על ידי נתבע 3 כדי לרמז על השוואה אפשרית בין שני האישים, ודומה כי הדברים פורסמו בתוכנית כדי לחדד את חומרת הדברים שנאמרו על ידי התובע, וזאת
לשיטתו של נתבע 3 ועל דעתו בלבד. בנסיבות אלו, אני מוצאת כי הדברים נאמרו במסגרת הבעת דעה אישית של נתבע 3
ותו לא.

אשר לעניין היעדר פרסום
תגובת התובע לפני הפרסום השני.
בעניין זה יש לפרט את הרקע שקדם לפרסומים נשוא התביעה. עובר לפרסום הראשון נעשתה פניה לתובע מטעם מערכת התוכנית
כדי שיתן תגובתו לדרשותיו
ולאמירות שונות, בין היתר, בקשר לדיכאון לאחר לידה בקרב נשים. התובע הסכים לבוא לתוכנית, אך הציב דרישות שונות. כך למשל, ביקש שהריאיון לא יעבור עריכה, שיהיה צלם מטעמו, ואף שהדברים יכתבו ויחתמו על ידי עורך דין מטעמו. (סעיף 6 לתצהירה של גב' אבו, נספח 6 לתצהיר התובע). אין מחלוקת על כך כי מי ממערכת התוכנית לא פנה לתובע כדי לקבל תגובתו בקשר לפרסום השני. עם זאת, מאחר שהתובע אינו מכחיש כי אמר את הדברים, הרי שגם אם היה מקום לבקש תגובתו של התובע אף בקשר לפרסום השני, לא
מצאתי כי היעדר פרסום התגובה, בנסיבות דנן,
פגע בתובע באופן הבא בגדר הוצאתו דיבתו.

כאמור, בהקשר זה יש להתחשב בכך,
כי
התובע הציב דרישות שונות ובלתי מקובלות על מערכת התוכנית כתנאי למתן תגובה בקשר לדברים. מעבר לכך, לא נטען וממילא לא
הוכח על ידי התובע, כי בקש ליתן תגובתו בקשר לדברים שפורסמו בתוכנית ביום 16.6.16, ונדחה. בנסיבות אלו, הרי שהייתה בפני
התובע האפשרות לפנות בעצמו למערכת התוכנית וליתן תגובתו, ככל שחפץ בכך. יש אף להתייחס לעובדה כי נתבע 3 ציין
בצורה מפורשת בפרסום השני כי מקור הסקילה ב"דין תורה".

התלונה
במשטרה שהגיש נתבע 3
והפרסומים בעיתונות האלקטרונית
התובע טוען, כי גם התלונה שהגיש נתבע 3 במשטרה ביום 10.2.16 שפורסמה בעמוד "הפייסבוק" של נתבע 3, לרבות הפרסומים באתרים: "
mako
", "וואלה", אתר "ככר השבת", ואתר "חרדים 10" באים בגדר לשון הרע.

כב' בית המשפט העליון כבר התייחס לעניין הפרסום באתרי אינטרנט וקבע:"

האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הוירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות - מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני
התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על "זנבו" של העכבר מובילה את הכתוב לקצווי הארץ. הציבור איננו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים..
.
מעת לעת נשמעת ביקורת על תוכנן של התגוביות ועל דרך ניסוחן. אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה - הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-
instant


המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים
. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה".
(
רע"א 4447/07
רמי מור נ' ברק אי טי סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ
(2010).
(להלן:" ענין רמי מור")(ההדגשה אינה במקור).

לטענת התובע שמו של נתבע 3 מעולם לא אוזכר בדרשותיו, ואף שם התוכנית מעולם לא אוזכר. (סעיף 15 בתצהיר התובע). כאשר נשאל על כך התובע בחקירתו העיד:" כל כוונתי הייתה על אותו כתב שנראה כחרדי שבא ומוציא לעז כנגד הרבנים והציבור החרדי". (פרוטוקול הדיון מיום 23.1.18, עמ' 15, שורה 10).

נתבע 3 טען מנגד, כי פחד לחייו לאור אמירות התובע שכוונו ספציפית אליו. בחקירתו העיד:" יש אדם שגרם לי לפחוד בדברים שאמר באופן אישי, חשבתי שחייב ליידע בדבר הסכנה העצומה בדברים האלה... רוח הדברים היתה שמאז שנחשפתי לאמירות האלה אני חושש לחיי...". ( פרוטוקול הדיון מיום 6.2.18, עמ' 26, שורות 1-2, שורה 9).

יש להידרש תחילה למחלוקת הנטושה בין הצדדים- האם התובע כוון בדבריו בצורה ספציפית לנתבע 3, אם לאו.
בדרשה נשוא הפרסום הראשון אמר התובע:" ... עד כדי כך שאדם יכול לשבת באולפן עם אדם הומו שמצהיר קבל עם ועדה שהוא כופר בהשם ובתורתו, מצהיר את זה קבל עם ועדה שהוא כופר ועומד אדם עם זקן וכיפה ומגחך על רבנים...". (נספח 6 לתצהיר התובע, עמ' 6, שורות 14-17). מעיון בדברים שנאמרו ע"י התובע, נחה דעתי שהם אכן כוונו לנתבע 3, ואסביר. התובע טען בתצהירו ובחקירתו כי כוון דבריו לעיתונאי חרדי בשם מר ישראל כהן מאתר "ככר השבת". התובע המשיך וטען, כי הדברים נאמרו, כאשר מר ישראל כהן התארח אצל נדב בורנשטיין
בתוכנית "חי בלילה" באייטם שעסק בעניינו. (תצהיר התובע בעמ' 7 , הערת שוליים 2 ). התובע מכוון באמירתו לשני אישים, כאשר אף לשיטתו הדברים התייחסו לתוכנית בהנחיית נתבע 3. היות שאין מחלוקת כי התובע כיוון דבריו לתוכנית בהגשתו של נתבע 3, והיות שהמרואיין באותה התוכנית היה עיתונאי חרדי, עולה בליבי ספק רב האם אכן התכוון התובע להדגיש נטייתו המינית דווקא של הכתב החרדי שהתארח בתוכנית, כפי שטוען. לא זו אף זו, בחקירתו העיד התובע כי ידע אודות נטייתו המינית של נתבע 3. (פרוטוקול הדיון מיום 23.1.18, עמ' 15, שורות 14-15).
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אופן הצגת הדברים והתבטאויותיו של התובע כוונה דווקא לנתבע 3,ולא לאחר.

אם לא די בכך, מר ארנון העיד בחקירתו, כי כבר בפתחה של הדרשה מיום 7.2.16 התייחס התובע למגיש התוכנית, מר בורנשטיין,
תוך שהוא מציין בלעג נטייתו המינית, מבלי שמציין מפורשות את שמו. מר ארנון טען כי ניתן היה להבין בהקשר של הדברים כי מדובר ספציפית בנתבע 3( פרוטוקול הדיון מיום 6.2.18, עמ' 50, שורות 26-29). עדותו של מר ארנון, הייתה עקבית, סדורה, ולא נסתרה בחקירתו. לאור כל האמור לעיל, מקבלת אני טענת נתבע 3 כי היה בטוח שהדברים שאמר התובע כוונו דווקא אליו. נתבע 3 פעל בתום לב ומתוך אמונה שהדברים מכוונים אליו, בעת הגשת התלונה במשטרה

לאור קביעת בית המשפט העליון
בעניין "רמי מור",
הסף הנדרש כדי מושא הפרסום יחשב למשפיל ו/או מבזה הנו גבוה יותר בכל הנוגע לפרסומים במרחב האלקטרוני. דהיינו
,
דברים שעלולים להיחשב כהוצאת לשון הרע אם פורסמו בדרכים המסורתיות, לא ייחשבו ככאלו אם פורסמו במרחב הווירטואלי, וזאת מאחר והמשקל שנותן הציבור לדברים שכאלו נמוך
.

לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי הפרסומים השונים שהעלה נתבע 3 לעמוד ה"פייסבוק "האישי שלו, לרבות הפרסומים באתרי האינטרנט השונים היו לאור חשש אמיתי, סובייקטיבי, וכן לחייו, וזאת לאור אמירותיו של התובע בדרשות. עדותו של נתבע 3, הייתה, עקבית, סדורה ולא נסתרה בחקירתו, ואף מתיישבת עם עדותו של מר ארנון.

אני סבורה כי בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות הרקע לדברים שנאמרו ועוצמתם של הדברים שנאמרו על ידי התובע, מהם ניתן היה להתרשם, בין היתר, בחקירתו, לרבות בהקלטות שהושמעו במסגרת דיוני ההוכחות בפני
בית המשפט, הפרסומים לא היו בגדר התרסה אישית כנגד התובע, אלא נועדו כדי למנוע חלילה פגיעה בציבור ההומוסקסואליים ובפרט בנתבע 3, אשר חשש שמא הדברים עלולים להוביל לתוצאה מרה, בעיקר לאור המציאות האובייקטיבית ואירועי עבר .

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי אין לראות בהגשת התלונה במשטרה, כמו גם בפרסומים שפורסמו באתרים האלקטרוניים כבאים בגדר לשון הרע.

ואולם, גם אם מסקנתי הייתה, כי יש בפרסום משום לשון הרע, ולא כך קבעתי, עדיין יש לבחון אם לנתבעים
עומדות אותן הגנות נטענות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.



הגנת אמת בפרסום
הוראת
סעיף 14 בחוק איסור לשון הרע,
שעניינה הגנת אמת הפרסום, קובעת:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הגנת אמת הפרסום ("אמת דיברתי") עומדת למפרסם במקום שבו התוכן הכללי של הפרסום תואם את המציאות. לא נדרשת בחינה דקדקנית של כל פרטי הפרסום, אם כולם תואמים את המציאות הנכונה כפי שהוכחה, אלא די בכך שעיקריו של הפרסום נכונים (ראו למשל:
א'
שנהר, דיני לשון הרע
(תשנ"ז), עמ' 220 (להלן – שנהר)). אם יימצא כי תוכן הפרסום היה אמת, אזי נידרש לבחון אם גם היה עניין ציבורי בפרסום. מדובר אפוא, בשני תנאים מצטברים שהוכחתם דרושה כדי לזכות בהגנה של אמת הפרסום (ראו שנהר, עמ' 215, ראו גם
ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו
(5) 562 (1992)
).

מניתוח העובדות המובאות לעיל עולה, כי התובע אכן אמר את הדברים שפורסמו, הן לגבי הפרסום הראשון והן לגבי הפרסום השני. כפי שקבעתי לעיל, ההסתייגות הנטענת שעיקרה שהדברים הנם פרשנות הגמרא וההלכה ותו לא, לא הופיעה בדרשה המקורית, וממילא אין בהסתייגות זו אשר מופיעה בדרשה מיום 7.2.16 פעם אחת בלבד כמורידה ו/או מעלה מעוצמת הדברים שנאמרו.
מאחר שדרשותיו של הרב
בגדדי מועלות למרחב הווירטואלי וחשופות לכל המשתמשים ברשת האינטרנט, הריני סבורה, כי אף האינטרס הציבורי מתקיים בענייננו. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי עלה בידי הנתבעים לבסס את ההגנה שעניינה אמת בפרסום ("אמת דיברתי") ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדם, גם משום כך.

יוער כי לא התעלמתי מהנטען בסיכומי התשובה שהגיש התובע שם טוען כי הגנת "אמת דיברתי" אינה עומדת לנתבעים, שכן, על פי הנטען,
נתבע 3 טוען כי לא אמר שהתובע קורא לסקול הומוסקסואליים, ומנגד טוען כי התובע מסית לרצח הומוסקסואליים, אמירות שאינן מתיישבות אחת עם השנייה.
לא מצאתי סתירה מהותית בהקשר שהדברים נאמרו על ידי נתבע 3 , שכן שוכנעתי כי אכן האמין כי חייו בסכנה, ולכן אף הגיש תלונה במשטרה אשר מחזקת טענתו בעניין זה. מעבר לכך, דומה שהדברים נאמרו כהבעת דעה בעמוד ה"פייסבוק " האישי של נתבע 3, ולכך אתייחס בהמשך.


הגנת תום הלב
כאמור, בכתב ההגנה
הנתבעים
טוענים
להגנה מכוח
הסעיפים 15(2)
,
15(4)
ו-
15(8)
, לחוק, וזו לשונו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2)
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית

או חברתית לעשות אותו פרסום;
(4)

הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי,


בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של

הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(8)
הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

התנאי המקדמי לתחולתם של איזה מסעיפיו הקטנים של
סעיף 15
לחוק, הוא שהפרסום נעשה בתום לב.
סעיף 16
לחוק, שכותרתו "שלילת הגנת תום לב", קובע חזקות לעניין היעדרו או קיומו של תום לב, וכך לשונו:

"(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

האם עומדת לנתבעים ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק?

כב' השופט פוגלמן קבע בעניין "אילנה דיין" מהי עיתונות אחראית וזאת לאחר שדן ארוכות בזכות לחופש הביטוי אל מול זכות לשם טוב. שתי זכויות יסוד אלה מתנגשות ביניהן וכלשונו (ההדגשות לא במקור):
"....התיבה "חובה מוסרית או חברתית" המופיעה
בסעיף 15(2)
לחוק היא "רקמה פתוחה" שעל בית המשפט ליצוק בה תוכן בהתאם לאיזון הראוי בין הזכויות, הערכים והשיקולים המתנגשים.............
לטעמי, מדובר בהרחבה ראויה ונדרשת, אך יש לאזנה באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה. הפתרון הראוי בעיניי הוא הגנה על פרסום בתום לב של כלי תקשורת שיש בו עניין ציבורי משמעותי, כאשר זה פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית"
ובהמשך נקבע:
"להשקפתי, פרשנות זו תשקף נכונה את האיזון הראוי בין הזכויות והערכים המתנגשים. מצד אחד, היא תיתן מענה לחשש מפני "פריצת סכר" על ידי פרסומים בלתי אחראים ורשלניים תוך פגיעה בלתי מידתית בזכות לשם טוב ולכבוד. רק מפרסם שיוכיח כי פעל בהתאם לסטנדרטים מחמירים של זהירות עיתונאית, ועשה כן בתום לב, יוכל לחסות תחת ההגנה
"
עוד קבע כב' השופט
פוגלמן כי עיתונות אחראית וזהירה תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בנקודת הזמן בה פורסמו הדברים

. במסגרת זו הוצעה רשימת מבחנים הנסמכים בין היתר על כללי האתיקה של העיתונאים (ראו שם בעמ' 95 ואילך), וביניהם:
פרסום תוך הסתמכות על מקורות מהימנים ורציניים.
פרסום תוך נקיטת אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום.
אמונת המפרסם באמיתות העובדות.

ולענייננו, אין מחלוקת כי הפרסומים נשוא התביעה נאמרו על ידי התובע.
התובע לא טען כי הוכנסו מילים בפיו ו/או שהדברים כלל לא נאמרו על ידו, כאשר כל טענותיו
מתמקדות בהשמטה מכוונת של ההסתייגות ויצירת סמיכות מלאכותית ורצף בין משפטים שלא נאמרו כך במקור. באשר לנקיטת אמצעים סבירים לאימות העובדות, אכן, סבורה אני כי מן הראוי היה לפנות לקבלת תגובתו של התובע אף לגבי הפרסום השני, אך לטעמי יש לראות באינטרס הציבורי שבפרסום, בנסיבות העניין, כגובר על טענת התובע בעניין זה. בהקשר זה יש אף להתחשב בתנאים המקדימים אותם הציב התובע למערכת התוכנית לצורך מתן התייחסותו לכלל הדברים שנאמרו על ידו, אשר פורטו לעיל, כך גם לאפשרותו לפנות למערכת התוכנית ולהביע ההסתייגות, דבר שלא נעשה. נתבע 3 האמין בלב שלם באמיתות העובדות עובר לפרסום, כך עולה מעדותו. מעבר לכך, אין זה סביר בעייני כי פלוני יגיש תלונת שווא במשטרה, באם אינו בטוח בתלונתו, בעיקר כאשר הוא מודע למעמדו כאיש תקשורת מפורסם, ולהד הציבורי אשר ילווה את הפרסום. לאור כל האמור לעיל, הריני מקבלת טענת ההגנה של הנתבעים בעניין זה.

הגנת הבעת דעה בתום לב
הבעת דעה, אף דעה פוגעת, מותרת ואף לעיתים נחוצה, במשטר דמוקרטי בו "שוק הדעות" הנו יסוד הכרחי. ההגנה על דעה אינה מותנית בכך שתוכן הפרסום הפוגע אמת או בכך שקיים עניין ציבורי בפרסום. עם זאת, ההגנה מותנית בכך שהפרסום יובן כדעה וכי ייעשה באחת הנסיבות הקבועות
בסעיפים 15(4) – (7) לחוק איסור לשון הרע
(ראו שנהר, בעמוד 307-8).

לעניין סיווג הפרסום כדעה נקבע כי פרסום ייתפש כהבעת דעה, אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום כפי שאדם מן היישוב היה מבין אותו וכי:

"בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית? הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה." (ראו
ע"א 3199/93 קראוס
‎

‎
נ' ידיעות אחרונות ואח'
, פ''ד מט
(2) 843)).

ומכאן לענייננו. אני סבורה כי הדברים שפורסמו בעמוד ה"פייסבוק" האישי של נתבע 3, מהווים הבעת דעה אישית שלו, וזאת בין היתר לאחר שהיה בטוח בכך שאמירות התובע כוונו בצורה ישירה כלפיו.
גם את שאר הפרסומים באתרי האינטרנט אשר מצטטים את אשר נאמר בעמוד ה"פייסבוק" ומסתמכים על פרסום זה, יש לראות כהבעת דעה אישית. בפתח הדברים בעמוד ה"פייסבוק "פותח נתבע 3 בדברים :"הבוקר הגשתי", דהיינו,
הדברים נאמרו בגוף ראשון ומכוונים להתייחסות הספציפית שלו לדברים שאמר התובע.
בנסיבות אלו, אני סבורה כי הקורא הסביר מבין את הרקע לדברים שנאמרו וההקשר שבהם נאמרו, וכי מדובר בהבעת דעה.

האם הנתבעים זכאים להגנת
הוראת
סעיף 15 (8)
לחוק?

סעיף 15(8)
לחוק מקנה הגנה מותנית למגיש התלונה על הנפגע, כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות או הממונה אמורים לקבל תלונות או מוסמכים לחקור. אין מחלוקת כי משטרת ישראל היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות מסוג אלה אשר עלו בתלונתו של נתבע 3,
והגשת התלונה תהא מוגנת כאשר היא נעשתה בתום-לב.
בעניין "ריימר" עמד כב' בית המשפט העליון על מהות סעיף 15 (8) לחוק וקבע:
"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני
המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם

של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני
הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב
בסעיף 15 (8)
האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני
המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.
(ראו
ע"א 788/79
אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר פ"ד לו
(2) 141 (להלן: "עניין ריימר").
כאמור, נתבע 3 העיד בחקירתו כי האמין בכל ליבו כי דבריו של התובע מכוונים
אליו, וכי חשש לחייו. לאור עדות התובע, הריני סבורה כי אין מדובר בתלונת שווא שנועדה להכפיש את התובע ובנסיבות אלו, הרציונל
העומד בבסיס הגנה זו, קרי מתן הגנה למתלונן המאמין בלב שלם בנכונות תביעתו, אכן מתממש. בנסיבות אלו, עומדת לנתבעים ההגנה המנויה אף בסעיף זה.
לאור קביעותי לעיל, הרי שעומדות לנתבעים ההגנות הנטענות המנויות בחוק.
בנסיבות אלו, הרי שהדיון בסוגיית הנזק מתייתר, כך גם מתייתר הדיון בסעיף 19 לחוק העוסק בהקלות להם זכאים הנתבעים בקשר לגובה הפיצוי, וזאת במידה ונמצא כי יש ממש בתביעה, ולא כך הדבר בענייננו.



סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה
נדחית
במלואה.

התובע
יישא בהוצאות הנתבעים ביחד ולחוד, בגין ניהול ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ₪, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.










ניתן היום,
כ"ד אייר תשע"ח, 09 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 38465-08/16 הרב איתן בגדדי נ' שידורי קשת בע"מ, אבי ניר, נדב בורנשטיין (פורסם ב-ֽ 09/05/2018)