פסקי דין על פנינה דמארי | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על גורי בניה והנדסה (1995) |

3820/03 עא     05/09/2005




עא 3820/03 פנינה דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל,גורי בניה והנדסה (1995) בע"מ




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3820/03

בפני
:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
המערערת:
פנינה דמארי



נ ג ד

המשיבים:
1. מינהל מקרקעי ישראל
2. גורי בניה והנדסה (1995) בע"מ


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.3.03 בת.א. 1697/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' לבהר שרון

בשם המערערת:
עו"ד יורם חגבי-חגי


בשם המשיב 1:

עו"ד ישראל בלום

בשם המשיבה 2:
עו"ד
פסק-דין
השופט י' עדיאל
:
1. בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת רות לבהר שרון), אשר דחה את תובענת המערערת למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם הפיתוח שנחתם בין המשיבים, בכל הנוגע לפינויה של המערערת מדירתה, ובדבר זכאותה לחכור את הדירה בה היא מתגוררת מהמשיב 1, הוא מינהל מקרקעי ישראל
(להלן - המינהל).

רקע עובדתי
2. המערערת מתגוררת החל משנת 1971 בדירת מגורים ברחוב האצ"ל 21/2 בנס ציונה (להלן - הדירה), בשכירות בלתי מוגנת. הדירה נמצאת במתחם אשר בבעלות המדינה ומנוהלת על-ידי המינהל.
ביום 1.5.96 נחתם חוזה פיתוח בין המינהל ובין המשיבה 2, היא חברת גורי בנייה והנדסה (1995) בע"מ (להלן - המשיבה), לבניית 26 יחידות דיור במתחם (להלן - חוזה הפיתוח). על-פי חוזה הפיתוח, המינהל מסר למשיבה הרשאה לבצע את פינוי הדיירים המתגוררים במתחם, והמשיבה התחייבה לדאוג על חשבונה לביצוע הפינוי. בחוזה הפיתוח נקבע, כי במידה שהמשיבה תהא מעוניינת לפנות לערכאות לצורך פינוי הדיירים, עליה לקבל לצורך כך ייפוי כוח מהיועץ המשפטי לממשלה, ובלבד שתציע "למפונה דיור חליפי או סכום שווה ערך לדיור חליפי על-פי הקריטריונים הנהוגים במינהל אותה עת לגבי מפונים" (סעיף 7ד לחוזה הפיתוח).

בעקבות כך, כל דיירי השכונה פונו בהסכמה ובתמורה, למעט המערערת שסירבה להצעות לפינויה מהדירה תמורת פיצוי ומציאת דיור חלופי. משלא הסכימה המערערת להתפנות, וסירבה לקבל את הפיצוי הכספי שהוצע לה, פנו המשיבים לבית משפט השלום ברחובות בתביעת פינוי (ת.א. 5383/97). ביום 16.3.00 נתן בית משפט השלום פסק-דין לפינוי המערערת מהדירה (להלן - פסק הדין של בית משפט השלום). בפסק הדין של בית משפט השלום נקבע, בין היתר, כי הבעלות על השטח נשוא המחלוקת היא של מדינת ישראל, וכי המערערת הינה בת רשות בדירה המוחזקת על ידה מכוח חוזה שכירות שנערך אתה בשעתו על-ידי עמידר. עוד נקבע בפסק הדין, שהמשיבה הייתה רשאית להגיש את תביעת הפינוי מכוח חוזה הפיתוח, שכן עמדה בדרישות אותו הסכם, להציע למפונה דיור חליפי או סכום שווה ערך לדיור חליפי. בקשר לעניין האחרון קבע בית-משפט השלום, כי על-פי התרשמותו "מנפנפת הנתבעת [המערערת] בנשק הפיצוי כדי לאלץ את התובעים או מי מהם לפצותה בסכומים גבוהים להם אינה זכאית". הואיל ואי פינוייה של המערערת מסב נזקים כבדים ליזם (המשיבה) ולרוכשי הדירות בפרויקט, שכן היזם אינו יכול להשלים את פעולות הפיתוח כל עוד המבנה קיים במקום, נקבע בפסק הדין, "שאין מנוס מפינויה של הנתבעת תוך שמירת זכותה להגיש תביעה לפיצוי כספי באם לא תגיע להסדר עם התובעים או מי מהם".

המערערת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1886/00). במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (להלן - פסק הדין בפשרה). על-פי פסק הדין בפשרה, נקבע כי המערערת תחשב מכאן ואילך כשוכרת של הדירה והשטח שלידה בשכירות חופשית, כאשר המשכירה היא המשיבה. דמי השכירות החודשיים שתשלם המערערת יהיו בסכום ששולם על ידה במועד פסק הדין לעמידר והם יתעדכנו מיד חודש בהתאם לעלית מדד המחירים לצרכן. עוד נקבע בפסק הדין בפשרה, שהמערערת תדאג להזזתו של פחון, המצוי בקרבת הדירה, תוך 30 יום על חשבונה ועל אחריותה, ולהצבתו במקום אחר שנקבע. על-פי פסק הדין בפשרה, "היה והמערערת תפר התחייבות כלשהי, זכאית המשיבה 3 [המשיבה בתיק זה] לבטל את ההסכם הזה ובמקרה כזה יעמוד פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום ביום 16.3.2000 על כנו".

המערערת לא קיימה את חלקה בהסכם הפשרה, שכן היא לא שילמה את דמי השכירות ולא הזיזה את הפחון. לפיכך, פנתה המשיבה ביום 3.7.01 ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין לפינוי המערערת (תיק הוצל"פ 21-03556-01-1). המערערת ביקשה לדחות את הבקשה בטענת "פרעתי", אך טענתה נדחתה על-ידי ראש ההוצאה לפועל. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, והערעור נדחה. על ההחלטה האחרונה היא הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה אף היא (החלטתו של השופט ס' ג'ובראן ברע"א 5739/04 מיום 8.6.2005).

במקביל להליכי ההוצאה לפועל, ובטרם ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל הנזכרת לעיל, הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א 1697/02), היא התביעה שנדונה בפסק הדין נשוא הערעור שבפני
נו. בתביעתה טענה המערערת, כי אין זה ראוי שהמינהל יתקשר עם יזם בטרם פינה את כל הדיירים מהקרקע. לטענתה, המשיבה הפרה את חיוביה בחוזה הפיתוח עם המינהל, בכך שלא פינתה את המערערת ואף לא שילמה לה פיצויים. על כן, על המינהל לבטל את אותו חלק בחוזה אשר לא קוים על-ידי המשיבה, ולהחזיר לעצמו את הזכות שנתן למשיבה לפנות את המערערת מדירתה. הימנעות המינהל מלפעול בדרך זו, נטען בתביעה, מפקירה את המערערת ומביאה לכך שזו תיאלץ יחד עם משפחתה להתגורר ברחוב, בעוד שהמשיבה שהתחייבה לפנותה פינוי ראוי ואף הפקידה לשם כך עירבון, תזכה במקרקעין שלא כדין. על כן, התבקש בית המשפט בתביעה להצהיר כי אותו חלק שבחוזה בין המינהל לבין המשיבה המתייחס לפינוי המערערת, בטל, וכי המערערת זכאית, בהיותה דיירת במקרקעין, לחכור את הנכס מהמינהל.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט קמא דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע, כי אין בסיס לטענת המערערת כי מתקיימים בינה ובין המינהל יחסים חוזיים ישירים (בכל הנוגע לחוזה הפיתוח). הסכם הפשרה שנחתם במסגרת הדיון בערעור, נקבע בפסק הדין, נערך ונחתם על-ידי כל הצדדים לתובענה, הוא קבע והסדיר את כל המחלוקות שבין הצדדים, הן את סוגיית הפינוי של המערערת על כל השלכותיה, והן את סוגיית השכירות בנכס. הסכם זה קיבל תוקף של

פסק דין
.

פסק דין
זה הינו סופי וחלוט, ואין בעובדה שפסק הדין ניתן בעקבות הסכמת הצדדים כדי לשלול קיומו של מעשה בית דין. ההתדיינויות הקודמות בין הצדדים עיקרן באותן פלוגתאות, על רכיביהן המשפטיים והעובדתיים, המתעוררות בתובענה זו. על כן, קיים מעשה בית דין אשר משתיק את המערערת מלהעלות את אותן פלוגתאות בהתדיינות הנוכחית והיא אינה יכולה כיום לסתור את הממצאים שנקבעו באותם הליכים. לאור כל זאת, התביעה נדחתה.

טענות הצדדים בערעור
4. המערערת טוענת כי על המינהל חלות חובות שבדין מכוח היותו רשות מינהלית, וביניהן חובת תום הלב, חובת הגינות וחובת שמירה על זכויותיו של האזרח. האצלת סמכות הפינוי לגוף פרטי במסגרת חוזה הפיתוח מהווה הפרה של חובות אלו שכן היא נעשתה בחוסר סמכות, ולצורך התחמקות מחובות המינהל כרשות ציבורית לפינוי המערערת. לחלופין טוענת המערערת, כי גם אם ייקבע שההאצלה בת תוקף, חובות המינהל כלפי המערערת קיימים גם לאחר האצלת הסמכות. התחלת הבניה בפרויקט לפני פינוי כל התושבים מהמתחם על-ידי המינהל, נטען, יוצרת לחץ לא ראוי על הדיירים, באשר הדבר מרע את תנאי מגוריהם עד שהם הופכים לבלתי נסבלים. על כן, חוזה הפיתוח המתיר למשיבה להתחיל בבנייה לפני פינוי הדיירים מהווה החלטה שרירותית, לא סבירה, נוגדת את תקנת הציבור ומפרה את חובות המינהל כלפי המערערת. אשר למשיבה, טוענת המערערת, זו הפרה את חובותיה כלפיה על-פי חוזה הפיתוח. היא ביצעה את החלק הרווחי של החוזה - הבינוי - אך זנחה את חובתה לפנות את המערערת "פינוי ראוי" על-פי הקריטריונים המקובלים במינהל, בחרה להשאירה בשטח בתנאים קשים, ואמללה את חייה, הכל כדי להביאה לנקודת שבירה בה תסכים לעזוב את ביתה. משעברו 6 שנים מאז החתימה על חוזה הפיתוח ומשהמשיבה לא קיימה במהלך כל אותה תקופה את חיובה לפנות את המערערת, נטען, על המשיבה להשיב למינהל את המקרקעין עליהם נמצאת דירת המערערת, ועל בית המשפט להצהיר על בטלות אותו חלק שבחוזה הפיתוח הקשור לפינויה מהדירה, ועל זכותה לחכור את הדירה מהמינהל.

לטענת המערערת, לא קם במקרה זה נגדה גם השתק פלוגתא, שכן לא ניתן לבסס השתק פלוגתא על

פסק דין
בפשרה. מה גם שבהליך הקודם לא נטענו טענות בנוגע לחובותיו הציבוריות של המינהל ולא הועלתה הטענה בדבר מעמדה של המערערת כצד שלישי שלו זכויות על-פי חוזה הפיתוח. היא מוסיפה, שהמשיבה סיכלה את הסכם הפשרה על-ידי פנייתה להליכי הוצאה לפועל ובכך עשתה כל שיכולה הייתה לעשות כדי לגרום לכך שהסכם הפשרה לא יצא אל הפועל, מה שהביא לשינוי הרכיבים העובדתיים והמשפטיים שביסוד פסק הדין בפשרה, דבר אשר שולל אף הוא קיומו של השתק פלוגתא.

5. המינהל טוען להעדר עילה בתביעת המערערת כלפיו. לטענתו, לא ברור מהתביעה מהו הבסיס המשפטי לסעדים הנתבעים על-ידי המערערת. בכל מקרה, נטען, שוכרת בלתי מוגנת בנכס של המינהל אינה יכולה לבקש הצהרה על זכותה לחכור את הדירה מהמינהל. לטענת המינהל, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, הכריע סופית במחלוקת ביחס לפינויה של המערערת ומעמדה כשוכרת של המשיבה, הוא יצר מעשה בית דין, ואין מקום לדון בנושאים אלה שנית. המינהל מוסיף, כי הוא לא הפר כל חובה המוטלת עליו כלפי המערערת. פינוי תושבי השכונה בוצע בצורה שוויונית, באשר כל הדיירים קבלו פיצוי, למעט המערערת אשר סירבה לקבלת הפיצוי. ההתקשרות בחוזה הפיתוח היא התקשרות מקובלת שנעשתה לצורך פיתוח המתחם לטובת הציבור כולו. בחוזה הפיתוח לא נפל כל פגם גם בקשר לפינוי, שכן פינוי המחזיקים הותנה במתן דיור חלופי או בפיצוי שווה ערך, אשר הוצע למערערת כפי שהוצע לדיירים האחרים, באופן סביר והוגן, בהתאם לקריטריונים הנוהגים במינהל. לטענת המינהל, אין יסוד לטענה כי חוזה הפיתוח מאציל סמכות למשיבה שלא כדין. לגישתו אין מדובר, למעשה, בהאצלת סמכויות, אלא בביצוע סמכות על-ידי אחר, כאשר שיקול הדעת השלטוני והמינהלי היה ועודנו מסור למינהל, שהרי המינהל היה צד לתביעת הפינוי ולשם הגשת התביעה על המשיבה היה לקבל אישור מהיועץ המשפטי לממשלה וייפוי כוח לשם ייצוג בהליך המשפטי. בכל מקרה, טוען המינהל, המערערת, שאינה צד לחוזה הפיתוח, אינה יכולה לעתור לביטולו.

המשיבה מצטרפת לטענות המינהל.

דיון
6. לאחר שבחנתי את טענותיה של המערערת, הגעתי לכלל מסקנה שאין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
7. בפסק הדין בפשרה הוסכם, כאמור, שאם המערערת תפר את הוראותיו של

פסק דין
זה, יישאר על כנו פסק הדין של בית-משפט השלום. המערערת הפרה את פסק הדין בפשרה. על כן, נותר על כנו פסק הדין של בית-משפט השלום אשר הורה על-פינויה של המערערת מן הדירה. טענתה של המערערת בהליכי ההוצאה לפועל ובהליכי הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כי לא הפרה את פסק הדין בפשרה, ועל כן אין מקום לפנותה מן הדירה, נדחתה, והוחלט שעליה לפנות את הדירה. לפיכך, השאלה אם פסק הדין בפשרה הופר על-ידי המערערת, אינה עניין לכאן, שכן שאלה זו נדונה והוכרעה בהחלטה חלוטה. נקודת המוצא לדיון בהליך זה הנה, אפוא, שפסק הדין בפשרה הופר על-ידי המערערת, דבר שהותיר את פסק הדין של בית משפט השלום על כנו, והקים למשיבים עילת פינוי נגד המערערת.

על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי, שקיים בין הצדדים השתק פלוגתא המונע מהמערערת לטעון את הטענות שהעלתה בתובענה זו. זאת, משום שההתדיינויות הקודמות שבין הצדדים, עיקרן באותן פלוגתאות והסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים וקיבל תוקף של

פסק דין
, קבע והסדיר את כל המחלוקות שביניהם.

8. המערערת טוענת נגד הקביעה האמורה, כי מאחר שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן בפשרה, לא קם מכוחו של

פסק דין
זה מעשה בית דין שיסודו בפלוגתא פסוקה.

9. אין לקבל טענה זו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נגד המערערת קם השתק פלוגתא, משום שהיא מבקשת בתביעתה לקבוע ממצאים אשר עומדים בניגוד לקביעות מפורשות שנקבעו בפסק הדין של בית-משפט השלום. כך, טענתה המרכזית של המערערת, לפיה המשיבה הפרה את חובתה על-פי חוזה הפיתוח לפנותה "פינוי ראוי" לפי הקריטריונים הנוהגים במינהל, נוגדת קביעה מפורשת של בית משפט השלום, לפיה "אין ספק כי היזם יצא ידי חובתו כלפי הנתבעת על-פי התחייבותו בהסכם הפיתוח", וכי המערערת היא אשר "מנפנפת בנשק הפיצוי כדי לאלץ את התובעים ... לפצותה בסכומים גבוהים להם אינה זכאית...".

10. אכן, קיים ספק באשר לכוחו של

פסק דין
שניתן בפשרה להקים השתק פלוגתא (ראו: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 520), וקיימות בעניין זה גישות שונות (ראו: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 330 (להלן - זלצמן)). הקושי העיקרי בהחלתו של כלל השתק הפלוגתא על

פסק דין
בפשרה, מקורו בכך, שהשתק פלוגתא מחייב, ככלל, קיומה של התדיינות אדוורסרית בין בעלי הדין שסופה בהכרעה שיפוטית בפלוגתא (זלצמן, שם). דרישה זו אינה מתקיימת ב

פסק דין
שניתן בפשרה.

11. אולם, במקרה שלפנינו פסק הדין של בית משפט השלום לא ניתן בפשרה, והוא מושתת, כפי שקבע בית המשפט קמא, על הכרעה שיפוטית בכל המחלוקות שנפלו בין הצדדים בקשר למעמדה של המערערת בדירה וזכותם של המשיבים להביא לפינויה. בשלב הערעור, הצדדים אמנם הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
. אולם, לאחר שאותו הסכם הופר על-ידי המערערת, נותר על כנו, על-פי פסק הדין בפשרה, פסק הדין של בית משפט השלום, מה שהותיר על כנן גם את כל ההכרעות בפלוגתאות כפי שנקבעו באותו

פסק דין
.

מעבר לכך, במקרה זה לא מתקיים גם הרציונאל המעמיד בספק קיומו של השתק פלוגתא ב

פסק דין
בהסכמה. זאת, משום שבענייננו לא ניתן לומר, שבפלוגתאות שנפלו בין הצדדים לא נפלה הכרעה שיפוטית בהליך אדוורסרי.

12. טענתה הנוספת של המערערת בעניין זה, היא שהפלוגתאות שהוכרעו בהתדיינות הקודמת לא כללו את כל המחלוקות המתעוררות בתביעה הנוכחית, מאחר שבאותה התדיינות לא הועלו הטענות בעניין חובותיו הציבוריות של המינהל ולא הועלתה הטענה כי חוזה הפיתוח נועד להקנות למערערת זכויות.

13. אין לקבל גם טענה זו. אשר לחובותיו הציבוריות של המינהל כלפי המערערת, חובות ציבוריות אלו באו לידי ביטוי בחוזה הפיתוח, משנקבע כי פנייה לבית המשפט לשם פינויו של הדייר תהא מותנית בכך שהמשיבה תציע למפונה דיור חלופי או סכום שווה ערך לדיור חליפי על-פי הקריטריונים הנהוגים במינהל אותה עת לגבי מפונים. בעניין זה נקבע בפסק הדין של בית משפט השלום, כאמור, שהמשיבה יצאה ידי חובתה כלפי המערערת על-פי התחייבותה בחוזה הפיתוח משהציעה לה דיור חלופי או פיצויים על-פי הקריטריונים המקובלים במינהל. קביעה זו שומטת את הבסיס תחת הטענה שהמשיבים, ובמיוחד המינהל, הפרו את חובותיהם הציבוריות כלפי המערערת. לטענה כי מלכתחילה לא היה מקום לאפשר למשיבה להתחיל בבניה קודם לפינוי הדיירים אתייחס בהמשך. אשר לטענה שחוזה הפיתוח הקנה למערערת זכויות, משנקבע שהמשיבה יצאה ידי חובותיה על-פי הסכם זה, אין לפלוגתא זו, אף שלא נטענה בהתדיינות הקודמת, כל נפקות.

14. נגד המערערת קם גם השתק חוזי המונע ממנה לחזור בה מהסכמתה לפינוי הדירה (ראו: ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר פ"ד מז(2) 441, 451; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 549). זאת, משום שהניסיון לבטל בשלב זה את חוזה הפיתוח בכל הנוגע למערערת, תוך החזרת הנכס בו המערערת מחזיקה למינהל וחיובו של המינהל לחתום עמה על הסכם חכירה, משמעותו היחידה היא התנערות מהסכם הפשרה וניסיון להימנע מפינוי הדירה, עליו הוסכם בהליך הקודם. אינני רואה עילה להתיר למערערת להתנער מהסכמתה האמורה ולנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור תוך פתיחה מחדש של נושא פינוייה מהדירה.

15. לא מצאתי ממש בטענות המערערת גם לגופן. המערערת לא הייתה צד לחוזה הפיתוח. ספק רב בעיניי אם מחוזה זה משתמעת כוונה, כמשמעותה בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, להקנות לדיירים המתגוררים בשטח שאותם המינהל ביקש לפנות, ביניהם המערערת, זכויות מכוח חוזה הפיתוח (ראו: ע"א 253/86 ד"ר דן חושי נ' הטכניון, פ"ד לח(1) 640, 643). גם אם תאמר שזו הייתה כוונת הצדדים, הזכות שיכולה הייתה המערערת לקנות מכוחו של החוזה הייתה, כהוראת סעיף 34 הנ"ל, "לדרוש את קיום החיוב". כמי שאינה צד לחוזה, חוזה הפיתוח ודאי לא הקנה למערערת זכות לדרוש את ביטולו (ראה: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשס"ד, כרך ג) 200-201). גם אם הייתה למערערת עילה לדרוש את הביטול מכוח זכותה כשוכרת של הדירה, לא ברור כיצד היא יכולה לטעון לביטול חוזה הפיתוח גם לאחר שזכות זו באה לקיצה בעקבות פסק הדין המורה על-פינויה מהדירה. ברור עוד פחות, כיצד המערערת מלינה על כך שלא פונתה על-ידי המשיבה "פינוי הוגן" משך תקופה של 6 שנים, מה שמקים לה, לשיטתה, עילה לבקש את ביטול חוזה הפיתוח. שהרי המשיבים דרשו מהמערערת לפנות את הדירה והיא התנגדה לדרישה, כמו גם להצעות הכספיות שהוצעו לה, התנגדות שנדחתה בסופו של דבר על-ידי בית המשפט. המערערת סתמה ולא פירשה גם מה הבסיס לטענתה בדבר זכותה לחכור את הדירה מהמינהל. אין לקבל גם את הטענה, שהמינהל האציל את זכותו לפנות את המערערת למשיבה, ובכך חרג מסמכותו. זאת, משום שההחלטה על הפינוי עצמה, הייתה החלטתו של המינהל, והמשיבה הגישה את התביעה לפינוי על-פי הרשאה לפינוי שקיבלה מהמינהל וייפוי כוח שקיבלה מהיועץ המשפטי לממשלה, תוך מחויבות לעמוד בקריטריונים שנקבעו על-ידי המינהל לפיצוי דיירים או מתן דיור חלוף, כשהמינהל היה והנו צד לכל ההליכים בהם נדונה שאלת פינויה של המערערת מהדירה (השווה: בג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו(1), 410). לא הוכח גם שהמינהל הפר חובות מינהליות כלשהן המוטלות עליו, כרשות שלטונית, כלפי המערערת. לא ברור, כמו כן, מה הטעם שביסוד הטענה, כי המינהל היה מנוע מלהתקשר עם המשיבה ולאפשר לה להתחיל בבניה קודם שיפנה בעצמו את כל הדיירים מהמתחם. זאת, למעט הטעם שאילו כך נעשה, הדבר היה מאפשר למערערת, לעכב משך שנים את בניית הפרויקט כולו. גם בעניין זה עומדת לרועץ למערערת קביעתו של בית משפט השלום, לפיה הוצעו לה הצעות פשרה כספיות נדיבות, אותן היא דחתה, דרשה דרישות כספיות מפליגות, ולא הראתה כל נכונות להתפשר. כל זאת, כאשר מעמדה בדירה היה כבת רשות בלבד, וכאשר כל שאר תושבי השכונה פונו זה מכבר, בהסכמתם, לאחר קבלת פיצוי.

16. התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערערת תשא בשכר טרחת עורך-דין של כל אחד מהמשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק
:
אני מסכים.
ה נ ש י א

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל
.
ניתן היום, א' באלול תשס"ה (5.9.2005).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט

________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03038200_i15.docש.י.
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 3820/03 פנינה דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל,גורי בניה והנדסה (1995) בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/09/2005)