פסקי דין על עידו דם ארי | פסקי דין על אומר ג'קסון

21809-06/16 תאמ     26/05/2018




תאמ 21809-06/16 עידו דם ארי נ' אומר ג'קסון








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"מ 21809-06-16 דם ארי נ' ג'קסון ואח'




תיק חיצוני: 5082320116




בפני

כב' הרשם הבכיר אורי הדר


התובע

עידו דם ארי
ת.ז.
,
043102458

ע"י ב"כ עוה"ד אוהד יעקב אלגריסי


נגד


הנתבעים

1. אומר ג'קסון
ת.ז.
,
317681328
2. ענניה לוקהרט ת.ז.

,
317681476

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד רחמים עזריה




פסק דין


לפניי תביעתו של התובע לפיצוי בסך של 38,227 ₪ בגין הפרתו הנטענת של הסכם שכירות מיום 15.03.2015 שנחתם בינו לבין הנתבעים בקשר עם דירה ברח' הברוש 24, אילת.

דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

ראשית, התנצלותי בפני
הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1.
התובע הינו הבעלים של 25% מהזכויות בדירה המצויה ברח' הברוש 24, אילת (להלן: "הדירה"). הבעלים האחרים של הדירה הודיעו כי התובע מורשה ומוסמך לפעול בשמם בכל דבר ועניין הנוגעים לתביעה וזאת כאמור בתצהירים שהוגשו לבית המשפט.
2.
ביום 15.03.2015 נחתם בין התובע לבין הנתבעים הסכם שכירות ביחס לדירה (להלן: "ההסכם"). תקופת השכירות על פי ההסכם הינה מיום 23.03.2015 ועד ליום 09.04.2016. המספור המודפס של הסעיפים בהסכם אינו תקין וליד אותו מספור מודפס מופיע בהסכם, בעותק שהוגש לבית המשפט, מספור בכתב יד. המספור בכתב יד נעשה ע"י ב"כ התובע לצורך ההליך הנוכחי כפי שהעיד התובע (עמ' 7, שורות 11-15) ואכן בעותק ההסכם כפי שצורף לכתב התביעה שהוגש בהליך שהתנהל כתובענה לפינוי מושכר בבית המשפט השלום באילת אין מספור בכתב יד. לצורך הדיון נתייחס לסעיפים שנכתבו בכתב יד.
3.
הנתבעים הם מי ששכרו את הדירה מהתובע.
4.
התובע טען כי ביום 30.06.2015 שוחח עם הנתבעת 2 והודיע לה כי עליה ועל הנתבע 1 לפנות את הדירה בתוך 90 יום, קרי עד ליום 30.09.2015 וזאת בהתאם לאמור בס' 14 להסכם. עוד טען התובע כי באותו יום שלח לנתבעת 2 הודעת וואטסאפ ובה הודעה על הפינוי כאמור. בנוסף להודעות בדרכים אלו טען התובע כי ביום 05.07.2015 הגיע לדירה ומסר לנתבעים מכתב ובו הודעה על הפינוי ומעמד זה תועד בסרטון שהוגש לתיק בית המשפט.
5.
בפועל פונתה הדירה ביום 15.11.2015 ונחתם פרוטוקול מסירה בעניין זה. מדובר אפוא, לשיטת התובע, ב - 46 ימי איחור בפינוי הדירה ביחס למועד שבו היה על הנתבעים לפנות את הדירה בהתאם להודעת הפינוי שנמסרה להם כאמור. לפינוי בפועל קדמה הגשת תביעה לפינוי הדירה לבית המשפט השלום באילת במסגרתה הוגש גם כתב הגנה אך הפינוי בפועל נעשה לפני שניתן

פסק דין
בתביעת הפינוי,

פסק דין
שניתן ביום 30.11.2015 על יסוד האמור בכתב ההגנה ומבלי שהתקיים דיון בתובענה.
6.
התובע עתר לפיצוי מוסכם של 400 ₪ לכל יום איחור (בהתאם לס' 16 להסכם) וכן לפיצוי מוסכם של 20,000 ₪ (בהתאם לס' 23 להסכם). ע"פ תחשיב שערך התובע וצורף לכתב התביעה עומד חובם של הנתבעים בגין שני רכיבים אלו על סך כולל של 38,227 ₪.
7.
הנתבעים הגישו התנגדות לתובענה, שהוגשה כתובענה על סכום קצוב, וטענו כי אינם שולטים בשפה העברית וכי חתמו על ההסכם "מבלי לעיין בו בפרוטרוט באמצעות מתורגמן, שיבהיר להם את כל האמור בהסכם". הנתבעים טענו כי לא הבינו שיש לתובע, המשכיר, זכות לדרוש את פינוי הדירה בתוך 90 יום ללא כל סיבה וטענו כי הבינו זאת רק בחודש ספטמבר "כשפנה אליהם, ורק לאחר שבא כוחם (הח.מ.) הסביר להם שזה מה שכתוב בהסכם, הנתבעים הבינו כי התובע מבקש ביטחון של שלושה חודשי שכירות". הנתבעים טענו כי רק בחודש ספטמבר ביקש מהם התובע לעזוב את הדירה בתוך 90 יום. הנתבעים אישרו כי בחודש יוני פנה אליהם התובע בתלונה על רעש "והשיחה הסתיימה בכך שהנתבעים יטפלו בעניין" ולשיטתם העניין אכן טופל. הנתבעים הכחישו כי בחודש יולי 2015 נמסר להם מכתב ובו הודעת פינוי וטענו כי התראה בכתב ודרישה לפינוי ניתנה רק בחודש אוקטובר 2015 והם פעלו מייד לחפש דירה חלופית. הנתבעים טענו כי אם היו מבינים כי באותה שיחה על הרעש התובע דורש מהם למעשה לפנות את הדירה הם היו מחפשים דירה חלופית באופן מיידי. עוד טענו הנתבעים כי "ההקלטה שצירף התובע היא לא שלמה, היא התחלת השיחה בלבד, ולא נמסר לנתבעים כל מכתב שהוא" וטענו כי אם היה נמסר להם מכתב בוודאי התובע היה דורש שיחתמו עליו. מאחר והנתבעים פינו את הדירה ביום 15.11.2015, כפי שאין חולק, ובהתחשב במועד בו נמסרה להם לשיטתם הודעת הפינוי טענו הנתבעים כי לא הפרו את ההסכם ועל כן אינם חייבים בכל פיצוי שהוא.
8.
ביום 20.11.2016 התקיים דיון ביחס לבקשת הרשות להתגונן. הנתבע 1 נחקר על תצהירו. ב"כ התובע ויתר על חקירתה של הנתבעת 2 ובתום החקירה הסכים למתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערובה. בהחלטה שניתנה בדיון קבעתי את גובה הערובה והנתבעים אכן הפקידו את הערובה שנקבעה. התיק נקבע לשמיעת הראיות.
9.
במועד שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו התובע והעדים מטעמו ולאחר מכן נחקרו הנתבעים. לבקשת ב"כ הנתבעים הוגשו סיכומים בכתב.
10.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה מתי נמסרה הודעת הפינוי ולשאלה האם פינוי הדירה בפועל בים 15.11.2015 מהווה הפרה של ההסכם, אם לאו ואם כן - מהו הפיצוי המגיע לתובע. נסיר מדרכנו תחילה עניינים שאינם רלוונטיים למחלוקת.
דיון והכרעה

זכות התביעה
11.
התובע הינו הבעלים של 25% מהזכויות בדירה כפי העולה מנסח רישום מקרקעין שהוגש. בדיון הראשון טען ב"כ התובע כי התובע פועל בהרשאת כל הבעלים וכי יגיש על כך מסמך. על מנת למנוע כפל התדיינויות קבעתי בהחלטה כי על התובע להגיש תצהיר של השותפים במקרקעין ולפיו הוא זכאי לנהל את ההליך הנוכחי ולתבוע את מלוא הסכום.
12.
התובע אכן הגיש תצהיריו של שותפיו, ה"ה טל פישר ובדוסי בן חיים. בתצהירים אלו ציינו השותפים כי התובע "מורשה ומוסמך לפעול בשמי בכל דבר ועניין הנוגעים לתביעה". התייחסות לעניין הזכות לנהל את ההליך קיימת אפוא באופן מפורש. המצהירים לא התייחסו לחלקה השני של ההחלטה ולפיה עליהם להתייחס גם לזכותו של התובע לתבוע את מלוא הסכום כאמור בכתב התביעה. בין אם היעדר ההתייחסות היא מקרית ובין אם לאו, בין אם נעשתה בתום לב ובין אם לאו הרי שמשניתנה לשותפיו של התובע אפשרות מעשית להיות צד להליך והם בחרו שלא לעשות כן המסקנה היא אפוא כי התובע, ורק הוא, רשאי להגיש את התביעה והפיצוי שנפסק ממצה את כל התביעות האפשריות כנגד שני הנתבעים בקשר עם ההסכם ובקשר עם אחזקתם בדירה עד ליום הפינוי בפועל.
תביעת הפינוי שהוגשה
13.
מותג ת/1 הינו כתבי בי דין שהוגשו בקשר עם תובענה לפינוי הדירה שהוגשה לבית המשפט השלום באילת וכתב ההגנה שהוגש בהליך זה (להלן: "תביעת הפינוי"). כתב התביעה הוגש ביום 28.10.2015. ביום 30.11.2015, ועל יסוד כתב ההגנה ומבלי שהתקיים דיון, ניתן

פסק דין
המחייב את הנתבעים לפנות את הדירה. יודגש כי הפינוי בפועל נעשה עוד קודם שניתן פסק הדין.
בנסיבות אלו עצם הגשת התביעה ופסק הדין כשלעצמו אינם דרושים לשם הכרעה במחלוקת שלפנינו.
החתימה על ההסכם והבנת הנתבעים את האמור בהסכם
14.
עיקר טענתם של הנתבעים נוגעת למועד מסירת הודעת הפינוי. לשיטתם כאמור בכתב ההגנה הודעה בכתב נמסרה להם רק באוקטובר 2015 "והם פעלו מיידית למציאת דירה אחרת". המכתב הראשון ששלח התובע לנתבעים הינו מיום 15.10.2015. למכתב זה השיב ב"כ הנתבעים ביום 18.10.2015. במכתב זה מציין ב"כ הנתבעים, ודבריו משקפים כמובן את דברי הנתבעים עצמם, כי "נכון שעל פי ההסכם רשאי מרשך להביא לידי סיום ההסכם בהתראה שלשלושה חודשים, אך התראה כזו לא ניתנה".
15.
ועוד, מאחר ובפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי לא נפסק לטובת התובע שכר טרחת עו"ד הגיש התובע בקשה לתיקון פסק הדין. הבקשה עצמה אינה רלוונטית לענייננו אך התגובה שהגישו הנתבעים, באמצעות בא כוחם, לאותה בקשה היא כן רלוונטית. בתגובה זו מציין ב"כ הנתבעים כי "כפי שכבר נאמר בכתב ההגנה הודיע הח"מ לב"כ התובע כי הנתבעים יפנו את הדירה בהתאם להתחייבותם בהסכם דהיינו בתוך שלושה חודשים". עולה אפוא בבירור כי עצם זכותו של התובע, כמו גם של הנתבעים בהתאם לס' 14 להסכם, להודיע על סיום ההתקשרות בהתראה מראש של 90 יום אינה מוכחשת והמחלוקת היחידה הינה ביחס למועד מסירת הודעת הפינוי.
ניתן להניח כי אם באמת סברו הנתבעים כי ההסכם אינו משקף את המוסכם הם היו מתכחשים גם לאותה זכות להביא את ההסכם לסיומו בהתראה מראש ולא מתמקדים רק בטענה אודות מועד מסירת הודעת הפינוי.
16.
למען הזהירות עם זאת, ובשל החשיבות הרבה שייחסו הצדדים לעניין זה בחקירות הנגדיות נתייחס עתה לחתימה על ההסכם ולהבנת הנתבעים את האמור בו. הנתבעים טענו בבקשת הרשות להתגונן כי אינם שולטים בשפה העברית וכי "חתמו על ההסכם מבלי לעיין בו בפרוטרוט באמצעות מתורגמן, שיבהיר להם את כל האמור בהסכם".
17.
לא נחדש דבר בכך כי נאמר את המובן מאליו: אדם שחותם על מסמך חזקה שהבין על מה חתם, בדיוק כפי שטען ב"כ התובע בסיכומיו. ואם לא הבין בוודאי שעליו לברר, מייד לאחר החתימה, על מה חתם ואם יש לו טענות בעניין זה והוא סבור כי ההסכם עליו חתם אינו משקף את המוסכם עליו לבקש את תיקון ההסכם או ביטולו. הנתבעים לא עשו כן וטענתם כי לא הבינו את האמור בהסכם לא הוכחה והיא נשמעת לא סבירה בנסיבות העניין ואיני נותן בה כל אמון. אין צורך שנדון בהבנה של הנתבעים את כל סעיפי ההסכם ונתייחס בשלב זה לס' 14 להסכם אשר קובע את זכותם של הצדדים שניהם להביא את ההסכם לסיומו קודם למועד הקבוע בו וזאת בהתראה מראש של 90 יום.
18.
בבקשת הרשות להתגונן טענו הנתבעים כי לא הבינו שהתובע רשאי לדרוש פינוי מוקדם ללא כל סיבה והבינו זאת רק בחודש ספטמבר כאשר התובע פנה אליהם "ורק לאחר שבא כוחם הסביר להם שזה מה שכתוב בהסכם, הנתבעים הבינו כי התובע מבקש ביטחון של שלושה חודשי שכירות". אין לי שום ספק כי ב"כ הנתבעים הסביר לנתבעים את לשונו של ההסכם בפשטות ובדיוק כפי שנכתב. בנסיבות אלו טענתם של הנתבעים כי הבינו כי מדובר בדרישה של התובע לביטחון של שלושה חודשי שכירות היא לא יותר מאשר פרשנות יצירתית במיוחד במקרה הטוב. אין לטענה זו שום בסיס.
19.
יתירה מזו, טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה שנטענה בס' 4 לכתב ההגנה (ס' 4 השני שכן בכתב ההגנה מופיעים שני סעיפים הממוספרים "4") בתביעת הפינוי שם טענו הנתבעים כי "נכון אמנם שרשום בהסכם על הזכות לסיום ההתקשרות בהודעה מראש של 90 יום, אך לא כך נטען על ידי התובע עובר לחתימה על החוזה אלא נדרשו להפקיד תשלום מראש של שלושה חודשי שכירות". טענה זו אינה תואמת את הטענה שנטענה בהליך הנוכחי שבו נטען כאמור כי הבנה זו התגבשה אצל הנתבעים רק לאחר ספטמבר 2015 ולאחר שנועצו בבא כוחם. מדובר אפוא בגרסה חדשה שממילא לא הוכחה ואיני נותן בה כל אמון.
20.
ודוקו, בנסיבות בהן בעמ' 11 להסכם מצוין אופן תשלום דמי השכירות ואין שום אזכור לתשלום של שלושה חודשי שכירות מראש אין שום אפשרות לקבל את טענת הנתבעים בגרסתה הראשונה. הנתבעים גם לא הוכיחו כי שילמו מראש שלושה חודשי שכירות והרי אם הבינו שכך סוכם בוודאי שהיו עושים כן.
21.
ועוד, במכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 18.10.2015 מצוין כאמור כי "נכון שעל פי ההסכם רשאי מרשך להביא לידי סיום ההסכם בהתראה של שלושה חודשים...". אין כל אזכור לטענה כי הייתה הסכמה אחרת וכי אותו פרק זמן של שלושה חודשים מתייחס לדרישתו הנטענת של התובע לביטחון של שלושה חודשי שכירות ואין גם טענה כי הנתבעים לא הבינו ולא ידעו על התנאי הקבוע בס' 14 להסכם כאשר חתמו עליו. אין ספק כי המכתב נכתב ע"י ב"כ הנתבעים לאחר שהוא קרא את ההסכם והוא התייחס אפוא לתוכנו וללשונו. ועדיין, אם באמת ובתמים סברו הנתבעים כי הוטעו או כי ההסכם אינו משקף את המוסכם מן הסתם שעניין מהותי כזה היה מצוין במכתב. והוא לא צוין.
ועוד, באותו מכתב מציין ב"כ הנתבעים כי "רק לקראת סוף חודש ספטמבר הודיע מרשך כי הוא מבקש ממרשי לפנות את הדירה, ומרשיי הודיעו לו שיפנו הדירה בתוך הזמן המוקצב על פי ההסכם, קרי שלושה חודשים". אמרה זו מתייחסת אפוא לדברים שקרו לשיטתם של הנתבעים עצמם בחודש ספטמבר 2015, קודם שהוגשה התובענה לפינוי, וקודם שנועצו בבא כוחם. ניסוחו של סעיף זה מעיד בבירור כי הנתבעים ידעו בבירור על קיומו של ס' 14 להסכם והבינו את משמעותו בדיוק. אין צורך בפרשנויות נפתלות לעניין זה: "הזמן המוקצב על פי ההסכם" הוא בדיוק כפי שקבוע בס' 14 להסכם.
22.
בחקירתו העיד התובע כי "במעמד ההסכם דיברנו בעברית והערות נוספות נכתבו בעברית על ההסכם...דיברנו בעברית ומה שהייתי צריך להסביר אמרתי בעברית" ובהמשך העיד כי "עברנו על ההסכם בעברית ומה שהנתבע 1 אמר לי שהוא לא מבין אז גם דיברנו באנגלית". התובע נשאל לגבי הסבר באנגלית ביחס לס' 14 להסכם והוא העיד כי "איני זוכר, אבל אם הסברתי באנגלית ההסבר היה טוב ובאותה שפה כמו העברית". התובע העיד בחקירתו כי "הנתבעים הגיעו למעמד החתימה עם מתווך מטעמם וגם הוא הסביר להם באנגלית ובעברית על החוזה" והעיד כי המתווכת פעלה מטעמם של הנתבעים ולא מטעמו והיא שפנתה אליו לאחר שפרסם את הדירה להשכרה באתר יד 2. עדותו של התובע מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה והיא גם נתמכת בעדותם של הנתבעים כפי שיפורט עתה.
23.
יתירה מזו, לא מצאתי כי הייתה מוטלת על התובע חובה להסביר לנתבעים או לתרגם להם את ההסכם מילה אחר מילה. הנתבעים הם אנשים בוגרים וגם אם נניח כי שליטתם בשפה העברית אינה כפי שליטתו של התובע דבר לא מנע מהם להתייעץ עם אדם מטעמם קודם לחתימה, כפי שאגב עשו. חתימה על הסכם אינה גזירת גורל. החתימה היא תוצאה של מו"מ והגעה להסכמות.
24.
הנתבעת 2 אשר בבקשת הרשות להתגונן טענה כי חתמה על ההסכם מבלי לעיין בו בפרוטרוט באמצעות מתורגמן העידה בחקירתה כי מעולם לא הזמינה מתורגמן. לא ראיתי אפוא מה פשר אותה טענה אודות אי עיון באמצעות מתורגמן כאשר כלל לא הוזמן מתורגמן. הנתבעת 2 אישרה בחקירתה כי "ההסכם נערך אצל התיווך" ודומני כי כוונת הדברים הייתה כי ההסכם נחתם במשרד התיווך. הנתבעת 2 אמנם העידה בחקירתה כי בשום שלב לא הבינה את ההסכם אך כאשר נשאלה אם קראה את ההסכם השיבה כי "התובע הקריא לנו אותו באנגלית". ודוקו, אם חרף הקראתו של ההסכם בשפתה של הנתבעת 2 היא עדיין לא מבינה אותו היה עליה לעצור ולחתום רק לאחר שהוראות ההסכם ברורות לה. אלא מאי? הנתבעת 2 העידה כי "לא קראתי את ההסכם" וגם כאשר הנשאלה ביחס להסכם השכירות בדירה אליה עברו הנתבעים לאחר שפינו את הדירה נושא התובענה השיבה כי "גם שם לא לקחתי מתורגמן. אני לא קראתי את ההסכם וחתמתי איפה שאמרו לי לחתום". לא נתערב כמובן בדרך שבה בוחרת הנתבעת 2 לנהל את ענייניה אך בנסיבות בהם לא נמנעה ממנה האפשרות לקרוא את ההסכם קודם שחתמה עליו הרי שברור שאי הבנתה, אם אכן יש אי הבנה, את הוראות ההסכם אינה פועלת לחובתו של התובע אלא לחובתה של הנתבעת 2. ומדוע אמרנו "אם"? שכן בחקירתה, ואףשלא נשאלה על כך באופן ספציפי, העידה הנתבעת 2 כי "הנתבע 1 אמר לי על ה- 90 יום שכתוב בהסכם. אני לא זוכרת אם זה היה לפני החתימה או אחרי".הנתבעת 2 העידה כי לא דיברה על העניין עם התובע וענה כי מי שדיבר על זה היה הנתבע 1. העובדה כי הנתבעת 2 אינה זוכרת את המועד כטענתה פירושה כי האפשרות לפיה עניין זה הוסבר לה קודם לחתימה קיימת בדיוק באותה הסתברות כפי ההסתברות שעניין זה הוסבר לה לאחר החתימה. ו"אחרי החתימה" פירושו זמן סביר לאחר החתימה ונדמה כי בכל מקרה מדובר במועד שהוא קודם למסירת הודעת הפינוי. עולה אפוא בבירור כי ההסכם הוסבר די צרכו לנתבעים והם הבינו אותו היטב, כך נראה.
25.
עוד טענה הנתבעת 2 בעדותה כי "לא חשוב מה כתוב בהסכם". טענה זו כמובן שדינה להידחות ודומני כי אין צורך בהסברים מפורטים לעניין זה. ההסכם, על הוראותיו השונות, מחייב את הצדדים ובוודאי שמה שכתוב בהסכם הוא בעל חשיבות.
26.
בעדותו התייחס הנתבע 1 לאופן שבו ראתה הנתבעת 2 את ההסכם קודם לחתימה. הנתבע 1 העיד כי הנתבעת 2 אמרה לו שהיא לא רוצה לגור אצל התובע כי "היא אמרה שהוא בא עם חוזה מסובך מדי וארוך מדי". אין סיבה לפקפק בדברים אותנטיים אלו ודווקא משום כך הייתה מוטלת על הנתבעת 2 חובה מוגברת לקרוא את ההסכם ולהתעמק בו לפני שחתמה עליו.
27.
בחקירתו אישר הנתבע 1 כי "קיבלנו את הדירה מהתווך" והוסיף פרט מעניין ולפיו לאחר שהתובע הגיע למשרד התיווך ואמר שיש לו נוסח משלו של ההסכם "אמרנו שניפגש בדירה שלנו, הגעתי לשם עם הנתבעת 2, התובע המתווכת והחבר שלנו. החבר ראה איתנו את הבית. הוא מדבר עברית אנגלית שוטף...התחלנו לקרוא את ההסכם, ביחד עם המתווכת ועם החבר אוניאל".
28.
וכאילו לא די בכך כדי להבהיר כי הנתבעים קראו את ההסכם ולא נמנעה מהם אפשרות לקרוא את ההסכם ציין הנתבע 1 בחקירתו כי "וכאשר הגענו לסעיף של 90 יום ראיתי שכתוב שם 90 יום ואז הנתבעת 2 שאלה מה זה אומר, החבר שלי אוניאל אמר לי לא לחתום, כי אפשר לפנות אותנו בהתראה של 90 יום". די בדברים ברורים אלו, ביחד עם עדותה של הנתבעת 2 כי הנתבע 1 אמר לה על הסעיף, ומתברר כי מדובר בשלב של לפני החתימה, כדי לקבוע כי הנתבעים שניהם היו מודעים לתוכנו של ס' 14 להסכם קודם שחתמו על ההסכם ובכל זאת החליטו לחתום.
29.
הנתבע 1 טען בחקירתו כי "אחרי שאוניאל אמר לי מה כתבו דיברנו עם התובע ואז הוא אמר "אין שום בעיה, אין לכם בעיה איתי, אני רק מחפש אנשים לתקופה ארוכה"...אמרתי לנתבעת 2 שהכל יהיה בסדר". אין צורך להתווכח עם תחושותיו הסובייקטיביות של הנתבע 1 אולם הטענה כי התובע הבטיח דברים שונים מהאמור בהסכם לא הוכחה והיא בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא מצאתי לה סיוע בחומר הראיות ואני בוחר שלא לקבלה. מדובר כמובן גם בטענה בעל פה כנגד הסכם בכתב וגם מטעם זה לא ניתן לקבלה. אם רצה הנתבע 1 לעגן את דבריו המרגיעים של התובע ביחס לאותו סעיף היה עליו לוודא כי ההסכם משונה. הנתבעים לא עשו כן.
30.
סיכומו של דבר, טענת הנתבעים אודות אי ידיעה או למצער הבנה אחרת של ס' 14 להסכם זולת הנוסח הפשוט והברור שמצוין בו ושל ההסכם בכלל, על לשונו הברורה זולת האמור בס' 22 להסכם כפי שיפורט בהמשך, נדחית.
האם יש צורך בסיבה לשם מתן הודעת פינוי?
31.
הצדדים הקדישו זמן רב לדיון בעניין הסיבות שהובילו למתן הודעת הפינוי, ללא כל קשר למועד בו נמסרה. אין צורך להכריע בעניין זה ולא היה כל צורך בדיון בעניין זה.
32.
ס' 14 להסכם מאפשר לשני הצדדים להודיע על סיום ההתקשרות בהתראה מראש של 90 יום לצד השני. הסעיף אינו דורש קיומה של סיבה כלשהיא. גם אם הנתבעים לא הרעישו כפי שטענו וגם אם נכונה טענת הנתבע 1 כי "לדיירים שם לא הייתה שום בעיה איתי. התובע אמר לי שזה לא עניין של רעש ויש לו עוד דייר" הם נכונים הרי שאין לכך כל רלוונטיות למחלוקת בענייננו שהיא, לאחר שהובהר עניין החתימה על ההסכם, מועד מסירת הודעת הפינוי שאליו נתייחס עתה.
הודעת הפינוי על אופניה השונים
33.
הודעת הפינוי בהתאם לס' 14 להסכם נמסרה לשיטתו של התובע במספר אופנים. הנתבעים טענו כאמור כי הודעה בכתב נמסרה להם רק באוקטובר 2015 וכי קדמה לכך הודעה בעל פה של התובע בחודש ספטמבר 2015. ס' 14 להסכם נוקב במונח "התראה מראש" אך אינו קובע את אופן מסירת ההתראה האמורה. נבחן אפוא אם התובע הוכיח את מסירת הודעת הפינוי ביום 30.06.2015 כפי שהוא טוען.
34.
שיחת הטלפון
. בתצהירו טען התובע כי ביום 30.06.2015 בשעה 13:35 שוחח עם הנתבעת 2 והודיע לה כי על הנתבעים לפנות את הדירה בתוך 90 יום, קרי עד ליום 30.09.2015. בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי אינה זוכרת את השיחה. פלט השיחות שצירף התובע לתצהירו אכן מעיד על קיומה של שיחה כאמור אך אין צריך לומר כי הוא אינו מוכיח את תוכן השיחה ובעניין זה לא מצאתי להעדיף את עדותו של התובע על פני עדותה של הנתבעת 2 ועדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע בחומר הראיות.
35.
המסרון
. בתצהירו טען התובע כי ביום 30.062015 בשעה 13:48 שלח לנתבעת 2 מסרון שלשונו "היום ה 30.6.15 אתם מקבלים התראה לפינוי הדירה במידי. לפי החוזה יש לכם עד 90 יום לפנות. הדירה ת]פונה לא יאוחר מה 30.9.15. הודעה בטלפון נמסרה, ומכתב רשום ימסר בימים הקרובים" (להלן: "המסרון"). הנתבעת 2 נשאלה בחקירתה אם ראתה את המסרון והיא השיבה בשלילה וטענה כי "אני מסבה תשומת לבך לכך ששני הסימנים הם לא בכחול". מוצג ת/2 הינו המסרונים הצבעוניים. אכן שני הסימנים (
v
)
של מסירת המסרון אינם צבועים כחול. אלא מאי? שני הסימנים המעידים על קריאת ההודעה דווקא מסומנים בכחול. אם נניח כי הסימנים הכחולים מעידים על הגעת המסרון ליעדו המסקנה היא פשוטה: המסרון נקרא ע"י הנתבעת 2 ואם הוא נקרא הרי שהוא בוודאי גם נמסר קודם לכן. צילום המסך אינו מציין אמנם את שעת קריאת ההודעה אך אין זה סביר כי הנתבעת 2 לא קראה את ההודעה ולאחר שהתרשמתי מעדותה אני בוחר שלא ליתן בגרסתה זו אמון כלשהוא.
מכל מקום, עיון בשאר המסרונים המופיעים במוצג ת/2 מעיד על חלופת מסרונים באופן שוטף מבלי שהסימונים צבועים בכחול ובצדק הפנה ב"כ התובע בחקירתו למסרונים מיום 26.09.2015 המעידים על תכתובת שוטפת. ועוד, בשיחה שבין התובע לבין הנתבע 1 מיום 05.07.2015 אשר תועדה בסרטון והוגש לגביה תמליל נשאל הנתבע 1 האם הנתבעת 2 מסרה לו את ההודעה והוא השיב (בתרגום חופשי - א.ה.) "כן, אבל מה הבעיה". סביר אפוא לומר כי הנתבעת 2 קיבלה וקראה את המסרון ועדכנה את הנתבע 1 על כך והיא אכן העידה בחקירתה כי "הנתבע 1 הסביר לי את ההודעה הוא הבין אותה". גם אם נניח כי הנתבעת 2 אינה יודעת לקרוא בעברית כלל הרי שבנסיבות בהן הנתבע 1 הסביר לה את המסרון די בכך כדי להגיע למסקנה כי הודעת הפינוי נמסרה לנתבעת ביום 30.06.2015 וסביר כי היא עדכנה את הנתבע 1 על כך באותו יום או במועד סמוך. הנתבע 1 לא נשאל דבר ביחס למסרון אך דומני כי די בעדותה של הנתבעת 2 בעניין זה כפי שפורט לעיל ודי בדברים שאמר הנתבע 1 בשיחתו עם התובע מיום 05.07.2015 כדי להגיע למסקנה כי המסרון הגיע לידיעתו של הנתבע 1 בסמוך למסירתו לנתבעת 2 וקריאתו על ידה.
המסקנה מהאמור לעיל היא כי ניתן לראות במסרון כהודעת פינוי בהתאם לס' 14 להסכם וכי הודעת הפינוי נמסרה כדין ביום 30.06.2015.
36.
הפגישה מיום 05.07.2015 והסרטון שצולם
. התובע טען כי במועד זה הגיע לדירה ומסר לנתבעים מכתב נושא תאריך 30.06.2015 המהווה הודעה בהתאם לס' 14 להסכם. יודגש, בהקשר לכך כי בהסכם לא צוינו מספרי הסעיפים באופן תקין, כי במכתב לא צוין מספר הסעיף אלא צוין "לפי הסעיף בחוזה בעמוד 7 פיסקה אחרונה". דבר זה מעיד אכן כי מספור הסעיפים לא היה קיים בזמן אמת אך בכל מקרה ברור כי הסעיף אליו מכוון המכתב הוא ס' 14 להסכם כפי שהוא ממוספר כיום לצורך ההליך הנוכחי. מכתב זה מהווה גם הוא בפני
עצמו הודעת פינוי.
במכתב מצוין במפורש כי כל יום של איחור בפינוי הדירה מעבר ליום 30.09.2015 "יתומחר לפי 400 שח ליום". התובע הגיש דיסק ועליו סרטון בן שתי דקות וחמש שניות. כמו כן הוגש תמליל של הדברים שנשמעים בסרטון. ב"כ הנתבעים ציין בדיוןן כי צפה בסרטון וגם אני צפיתי בו במהלך הדיון וציינתי את שראיתי בעמ' 9 לפרוטוקול. נדמה כי אכן כפי שטענו הנתבעים הסרטון אינו משקף את מהלך המפגש כולו אך טענתו של התובע ולפיה הסרטון נקטע "כי אולי נגמר המקום" מקובלת עליי ובכל מקרה היא לא נסתרה וולא הובאה כל ראיה אחרת ביחס להסכמה על ביטולה של הודעת הפינוי.
ודוקו, אם סברו הנתבעים כי הושגה הסכמה על ביטול הודעת הפינוי הדבר המתבקש היה לשלוח הודעה קצרה בעניין זה וזאת בהקשר של המסרון שנשלח ביום 30.06.2015 ולו על מנת למנוע ספקות. הדבר לא נעשה.
התובע 1 נשאל בחקירתו האם בסיום השיחה הגיע להסכמה עם הנתבעים כי הם לא צריכים לפנות בתוך 90 יום והוא השיב בשלילה ועדותו מהימנה עליי לחלוטין. יש להדגיש גם כי בבקשת הרשות להתגונן לא הועלתה כל טענה ביחס להסכמה אחרת באותה פגישה והנתבעים הכחישו בכלל כי קיבלו הודעת פינוי באותו יום וטענו כי המועד הראשון בו נמסרה להם הודעת פינוי בעל פה היה בחודש ספטמבר 2015.
לגופו של עניין, תוכן השיחה הוא די ברור ואין כל בסיס לטענת הנתבעים כי השיחה עסקה כולה בעניין הרעש הנטען. עניין הרעש ושהותם של אורחים נוספים בדירה אכן עלה בשיחה אולם תחילתה דווקא בהודעה מפורשת על סיום ההסכם לפני המועד הקבוע בו. התובע, אם כי בלשון מעט ישירה שראוי היה לעדנה, פונה לנתבע 1 ואומר לו (והכל כמובן בתרגום חופשי - א.ה.) "אני רוצה אתכם בחוץ". הנתבע 1 משיב לו "אוקיי, מה הבעיה". התובע 1 לא משיב לו באופן ישיר לשאלה מה הבעיה אך אומר לו "זה המכתב הרשמי לאחר שיחת הטלפון. יש לכם 90 יום מאז שבוע שעבר (מועד משלוח המסרון - א.ה.) כדי למצוא מקום חדש. ככל שתקדימו יהיה טוב לכם ולי אבל התאריך האחרון בשבילכם לצאת הוא 30 לספטמבר, אוקיי?" והנתבע 1 משיב לו "30 בספטמבר?" והתובע עונה לו "כן, זה היום האחרון" ואז משיב לו הנתבע 1 "אוקיי, אני לא יודע מה קורה רק חזרתי מ...". התובע משיב לו, שוב באופן שראוי היה לעדנו אך התשובה אינה נוגעת כבר למועד הפינוי על פי הודעת הפינוי.
בחקירתה הוצג לנתבעת 2 הסרטון. לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובע ביחס לניסוח השאלה אך תשובתה של הנתבעת 2 לפיה "זה רק מישהו שמדבר" בוודאי שאינה מתייחסת לתוכן הסרטון ולדברים הברורים שעולים ממנו. הנתבע 1 לא נשאל בחקירתו לגבי הסרטון אך בהתחשב בהיעדר הכחשה ביחס לתמלול ולכך שבסרטון אכן נראים הנתבעים אין בכך כדי לפעול לחובתו של התובע. בסרטון לא נראה באופן מפורש המכתב מיום 30.06.2015 אך מסירתו היא הגרסה המסתברת יותר ובכל מקרה הנתבעים לא הציגו מכתב אחר שנמסר להם.
37.
המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי עלה בידי התובע להוכיח כי ביום 30.06.2015 נמסרה לנתבעים הודעת פינוי כדין וכי ביום 05.07.2015 נעשה וידוא פנים מול פנים ביחס להודעת הפינוי שנמסרה קודם לכן והפעם גם נמסר מכתב נושא תאריך 30.06.2015.
38.
בנסיבות אלו היה על הנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 30.09.2015. הדירה פונתה בפועל ביום 15.11.2015 כפי שעולה מפרוטוקול מסירת החזקה לידי התובע החתום ע"י התובע והנתבע 1. הנתבעים הפרו אפוא את התחייבותם על פי ההסכם לפנות את הדירה במועד המוקדם לפי הודעת הפינוי שנמסרה בהתאם לס' 14 להסכם.
39.
השיחה עם הנתבעת 2 מיום 17.09.2015 והשיחה עם הנתבע 1 מיום 18.09.2015
. התובע התייחס לעניין זה בסעיפים 20-21 לתצהירו. כפי שציינתי קודם לכן הרי שגם אם אניח כי השיחות התקיימו הרי שהתובע לא הוכיח את תוכן השיחות ועדותו בעניין זה נותרה עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה כל סיוע בחומר הראיות. הנתבעים גם לא נשאלו על כך בחקירתם. מכל מקום, לנוכח מה שנקבע ביחס למסרון ולמכתב שנמסר ביום 05.07.2015 הרי שממילא שיחות אלו אינן מעלות ואינן מורידות.
הסעדים להם זכאי התובע

הפיצוי המוסכם בגין כל יום של איחור
40.
ס' 16 להסכם קובע פיצוי מוסכם של 400 ₪ לכל יום של איחור בפינוי הדירה מעבר לתום תקופת השכירות. לענייננו תום תקופת השכירות אינו המועד הקבוע בס' 4 להסכם אלא המועד שהוא בחלוף 90 יום מיום מסירת הודעת הפינוי, קרי יום ה- 30.09.2015.
41.
הנתבעים טענו בסיכומיהם כי הפיצוי המוסכם בסך של 400 ₪ ליום מתייחס לאיחור מעבר למועד שנקבע מלכתחילה בהסכם. טענה זו נדחית. הפרשנות הסבירה של ההסכם היא כזו כי במידה וההסכם מגיע לסיומו באופן הקבוע בו, וסיום מוקדם כפי הקבוע בהסכם הינו אפשרות שהצדדים הסכימו לה באופן מפורש, תיחשב התקופה המגיעה לסיומה ע"פ הודעת הפינוי כמועד סיום תקופת השכירות שאיחור ביחס אליה מזכה בפיצוי מוסכם של 400 ₪ לכל יום איחור. אפשרות אחרת מעקרת מתוכן את פרשנותו הסבירה של ההסכם ואת הזכות להביא את ההסכם לידי סיום מוקדם.
42.
לא היה מקום לטעמי להגדיר את התובע "כאדם ערמומי וסוחר ממולח" כאור בסיכומי הנתבעים שהרי דווקא אותה טעות מהותית במספור סעיפי ההסכם כפי שיפורט בהמשך מוכיחה בדיוק את ההיפך.
43.
התחשיב שערך התובע בכתב התביעה הוא נכון ויש לקבלו.
44.
לא מצאתי שום הצדקה להורות על הפחתת הפיצוי המוסכם. ראשית, הנתבעים לא טענו בבקשת הרשות להתגונן לעניין זה. שנית, הנתבעים חתמו על ההסכם לאחר שניתנה להם הזדמנות לעיין בו ולא נמנעה מהם אפשרות להעיר את הערותיהם לגביו וחזקה עליהם כי הבינו את נוסחו. לא הוכח גם כי מדובר בפיצוי מוסכם שהינו קיצוני באופן חריג המצדיק את התערבותנו בעיקרון הבסיסי של חופש החוזים המגולם בס' 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים") ולפיו הסכם נכרת בדרך של הצעה וקיבול. לא הוכחו בענייננו הטעיה, עושק או כפייה או נסיבות אחרות המעידות על פגיעה ברצון החופשי של הצדדים.
45.
בנסיבות אלו חובה עלינו לכבד את רצונם של הצדדים ואת הסכמתם, לרבות ההסכמה כי הפיצוי המוסכם במקרה של איחור בפינוי המושכר יהיה סך של 400 ₪ ליום. אם סברו הנתבעים כי פיצוי כאמור הינו מוגזם היה עליהם לנהל מו"מ בעניין זה ובמידה ולאחר מו"מ לא היו מגיעים הצדדים להסכמה היה עליהם להימנע מחתימה על ההסכם. אין כל הצדקה כי הפחתת הסכום האמור תיעשה במסגרת

פסק דין
.
46.
לא נעלמה מעיניי האפשרות לעשות שימוש בדוקטרינה של "צדק מתקן" שנזכרת בפסיקת בית המשפט העליון הנכבד (ראו לעניין זה ע"א 8143/14, יוסף חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ) אך סבורני שבנסיבות ענייננו אין מקום לעשות כן שכן הותרת הפיצוי המוסכם כאמור על כנו הינה צודקת ואין בה פגיעה יתירה בנתבעים.
הפיצוי המוסכם בשל ההפרה היסודית כנטען
47.
ס' 23 להסכם קובע פיצוי מוסכם בסך של 20,000 ₪ במקרה של הפרה יסודית של ההסכם או במידה וצד נמנע "מלמלא אחר המוטל עליו". הפרשנות הסבירה של הסעיף האמור הינה כי הוא מתייחס להפרות יסודיות בלבד ולא למינוח הכללי של הימנעות צד מקיום "המוטל עליו". טענתו של התובע בס' 20 לסיכומיו נדחית ולא ראיתי מכוח מה ניתן להגיע למסקנה זו שעה שהנתבעים כלל לא נשאלו ביחס לניסוח האמור, ניסוח שהוא כללי מדי. אם הייתה מתקבלת טענת התובע כי אי מילוי "המוטל עליו" מהווה הפרה יסודית המזכה בפיצוי מוסכם הרי שהכוונה הייתה לכל התחייבות שהיא הקבועה בהסכם ללא הבחנה ואז מה צורך היה לציין מספרי סעיפים כפי שצוין (אם כי באופן שגוי)? אין זאת אלא כי דרך זו שמציע לנו התובע היא דרך שלא נוכל לפסוע בה.
48.
ס' 22 להסכם מציין את הסעיפים לגביהם הסכימו הצדדים כי הם מהווים "תנאים עיקריים ויסודיים של חוזה זה". אם היה המספור שמופיע כיום בהסכם קיים בעת החתימה על ההסכם הייתה מושגת וודאות וניתן היה להתייחס עניינית לטענה כי ההסכם הופר בהפרה יסודית.
49.
על פי הגיונם של דברים אי פינוי במועד מהווה אמנם הפרה יסודית אולם בנסיבות בהן ההסכם מתייחס באופן מפורש לעניין זה שומה עלינו לבחון את הוראות ההסכם. בענייננו אין שום אפשרות ואין גם שום הצדקה לערוך עתה מקצה שיפורים להסכם שעה שהתובע, שהעיד כי עורך דינו (ואין בהכרח הכוונה לב"כ התובע בהליך הנוכחי) ניסח את ההסכם (ובמובן זה דינו של עורך דינו של התובע כדין התובע עצמו), לא טרח לעשות את הפשוט כל כך: למספר כראוי את הסעיפים על מנת שניתן יהא לצקת תוכן לאמור בס' 22 להסכם ועל מנת שניתן יהא לדעת לאלו סעיפים התכוונו הצדדים כי הם סעיפים עיקריים ויסודיים שהפרתם היא הפרה יסודית המזכה בפיצוי מוסכם בסך של 20,000 ₪.
50.
התובע אישר בחקירתו כי "המספור בכתב יד לא היה במועד החתימה, זה הוסף לאחר מכן והמספור לא רלוונטי" ואישר כי מספרי הסעיפים המופיעים בס' 22 להסכם "מסמנים סעיפים שהמספור שלהם בהסכם הוא שגוי".
51.
יש לציין כי בחקירתו השיב התובע לעניין זה בהגינות ולא ניסה למצוא הסברים מפותלים לתקלה זו שבניסוח ההסכם. התובע נשאל לעניין זה והשיב שאינו יכול להפנות לסעיפים אליהם מתייחס ס' 22 להסכם וציין כי "המספרים האלה לא רלבנטיים...לא יכול להסביר לך לאיזה סעיף התכוונתי בכל אחד מהסעיפים שצוינו בסעיף זה" ועוד ציין כי "לא יכול לחבר לך את הסעיפים שכתובים בסעיף לפני אחרון של עמוד 9 להסכם עם סעיפים של הפרה יסודית".
52.
המסקנה היא פשוטה ומתבקשת: אם התובע עצמו שניסוח ההסכם הוא פעולה שלו או של בא כוחו לא יכול להגדיר ולהבהיר אלו סעיפים נחשבים סעיפים שהפרתם היא הפרה יסודית בוודאי שלא ניתן לקבוע כי בעניין זה הושגה גמירות דעת בין הצדדים ואין שום הצדקה כי ניצוק אנו תוכן להסכם בעניין זה שהרי אם היינו עושים כן היה הדבר בבחינת כתיבת ההסכם עבור הצדדים ומכך יש להימנע.
53.
טענת התובע בס' 19 לסיכומיו נדחית. אין מחלוקת כי הסכם יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים אך האם במצב בו התובע עצמו לא יודע להסביר לאיזה סעיפים התכוון בס' 22 להסכם יש מקום לדון עתה באומד דעתם של הצדדים? התשובה לכך שלילית.
ויודגש גם כי הנתבעים כלל לא נשאלו על עניין זה ובוודאי שלא ניתן לשלול את האפשרות כי אותה אי בהירות ביחס לאיזה סעיף מהווה סעיף יסודי ועיקרי, אי בהירות שהתובע הודה בה, היא מנת חלקם של הנתבעים גם הם.
במצב כזה אין שום אפשרות לקבוע כי הנתבעים הבינו והסכימו כי איחור בפינוי מהווה הפרה יסודית. וממילא שלא ניתן לשלול פרשנות סבירה לפיה איחור של פרק זמן מסוים אינו מהווה הפרה יסודית. ומי יקבע מהו אותו פרק זמן? את זה היו צריכים הצדדים עצמם לקבוע. הם ולא בית המשפט.
54.
ס' 26 לחוק החוזים קובע כי "
פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים

".

לטעמי אין תחולה לסעיף זה בענייננו שכן אין מדובר במצב בו אין התייחסות בהסכם לקביעת סעיפים שהפרתם היא הפרה יסודית אלא מדובר במצב בו קיימת התייחסות שגויה שאין שום הצדקה כי נשלים אותה אנו באמצעות פסק הדין ובפרט בנסיבות בהן התובע עצמו ציין כי אינו יכול להסביר "לאיזה סעיף התכוונתי בכל אחד מהסעיפים שצוינו בסעיף זה".

55.
טענת התובע בס' 4 לסיכומיו נדחית. לא מדובר בקביעה כללית בהסכם והותרת מלאכת הפרשנות לבית המשפט. התובע ניסח הסכם עם סעיפים ספציפיים אך לא טרח להתאים את מספור הסעיפים בס' 22 להסכם לסעיפים שצוינו בפועל.
56.
המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי התובע אינו זכאי לפיצוי המוסכם הקבוע בס' 23 להסכם חרף אי פינוי הדירה במועד. ועוד, דומני כי בנסיבות המקרה שלפנינו די בפיצוי המוסכם הקבוע בס' 16 להסכם, 400 ₪ לכל יום של איחור, כדי להוות פיצוי הולם להפרת ההסכם ע"י הנתבעים גם לפי התחשיב שערך התובע בס' 24 לסיכומיו.

סיכומו של דבר
57.
לנוכח כל האמור לעיל אני נעתר לתובענה בחלקה בלבד.
58.
לפיכך אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע
את הסכומים הבאים:
א. סך של 18,367 ₪ בגין הפיצוי המוסכם כאמור בס' 16 להסכם וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.12.2015 ועד לתשלום המלא בפועל.
ב. סך של 958 ₪ בגין אגרות המשפט ששולמו.
ג. סך כולל של 3,500 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובע. הבאתי בחשבון לעניין זה כי התובענה התקבלה רק בחלקה.

59.
הפיקדון שהפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט יועבר, על פירותיו לידי ב"כ התובע.
60.
יתרת הסכום בו חייבתי את הנתבעים, לאחר הפחתת הסכום שכבר נגבה מהם במסגרת תיק ההוצל"פ ולאחר העברת הפיקדון הקיים בתיק זה לידי ב"כ התובע, תשולם עד ליום 01.07.2018. במידה והתשלום יבוצע במועדו יהא בכך סילוק מלא של החוב בתיק ההוצל"פ וב"כ התובע יגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ שבעה ימים לאחר ביצוע התשלום.
61.
עם זאת, במידה והתשלום לא יבוצע במועדו זכאי התובע להמשיך בהליכים בתיק ההוצל"פ לאחר עדכון הסכומים בהתאם ל

פסק דין
זה, קרי הסכום לו הוא זכאי, מחד, והפחתת הסכומים שנגבו וייגבו, ובמקרה כזה אגרות המשפט ושכר טרחת ב"כ התובע כפי שנפסקו בס' 58 לפסק הדין יתווספו לחוב בתיק ההוצל"פ.
ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ח, 26 מאי 2018, בהעדר הצדדים.










תאמ בית משפט שלום 21809-06/16 עידו דם ארי נ' אומר ג'קסון (פורסם ב-ֽ 26/05/2018)