פסקי דין על שמואל כץ | פסקי דין על פיצה וזוביו | פסקי דין על עדי קריספין | פסקי דין על מיטל רובסקי קריספין ואח' |

59070-01/17 תאמ     31/05/2018




תאמ 59070-01/17 שמואל כץ נ' פיצה וזוביו בע"מ, עדי קריספין, מיטל רובסקי קריספין ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 59070-01-17 כץ נ' פיצה וזוביו בע"מ
ואח'



לפני
כבוד השופט אריאל צימרמן


התובע:

שמואל כץ

ע"י ב"כ עו"ד יעקב קאהן


נגד


הנתבעים
:

1.פיצה וזוביו בע"מ

2.עדי קריספין

3.מיטל רובסקי קריספין

4.רמי כהן

5.טל בנין

נתבעים 2, 4 ו-5 באמצעות ב"כ עו"ד אריה כהנא


פסק דין

תביעה בקשר עם הפרתו הנטענת של הסכם שכירות, 70,200 ₪ סכומה.

1.
התובע ("כץ") הוא בעלי חנות ברח' דיזנגוף בתל-אביב ("החנות"). החנות וזו הצמודה לה, השייכת לעו"ד רון ליננברג, חוברו להן והושכרו יחד בשנת 2014 בשני הסכמי שכירות נפרדים לנתבעת 1 ("החברה"). זו הפעילה במקום פיצריה בשם "פפה", בניהולו של מר ג'וזפה "פפה" ג'ורדנו ("ג'ורדנו"), שהיה אף בעל מניות בחברה. בחודש יולי 2016 העביר ג'ורדנו את מניותיו לנתבעת 3, אשתו של הנתבע 2 ("קריספין"), איש עסקים, שהבהיר כי זוגתו שימשה רק כ"פרונט", כהגדרתו, עקב בעיות משפטיות שהיו לו אותה תקופה (עמ' 30, ש' 24 לפרוטוקול). הנתבעים 4 ("כהן") ו-5 ("בנין"), בעלי היכרות עם קריספין מתחומים אחרים, נכנסו אותה עת ולפרק זמן קצר ביותר כבעלי מניות בחברה, אך העבירו מניותיהם וויתרו על זכויותיהם בתוך פרק זמן של שבועות. אין חולק שמצבו הכלכלי של העסק שניהלה החברה נכון ליולי 2016 לא היה שפיר ("לקחנו אותו לא עובד", הסביר כהן (עמ' 20, ש' 32-27)), וכוונת השותפים הייתה לקומם את העסק, מהלך שלא צלח (שם).

2.
ביום 27.7.2016, לאחר השינויים באחזקה בחברה, נכרת הסכם בין כץ, בעלי החנות, לבין החברה, להמשך השכרת החנות לחברה ("ההסכם"). הסכם מקביל, ניתן להבין, התקיים בין ליננברג והחברה בקשר עם החנות הצמודה, ששימשה אף היא את הפיצריה. בהתאם להסכם, שכרה החברה את החנות לפרק זמן של שנה, מיום 15.7.2016 (קרי, מעט לפני כריתת ההסכם) ועד 14.7.2017, כנגד תשלום חודשי של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, שאמור היה להשתלם בצ'קים אחת לשלושה חודשים. הנתבעים 5-2, כבעלי הזכויות בחברה לעת כריתת ההסכם, ערבו אישית להתחייבויותיה. בפועל, אין חולק, הרי שדמי שכירות שולמו עד ליום 15.92016, במה שניתן להבין כי הוא בבחינת כספים שנותרו בחברה מימי ההסכם בגלגולו הקודם. צ'קים נוספים לא מסרה החברה, ולא שילמה עוד דבר לכץ. בשלב זה כבר העבירו כהן ובנין את כל זכויותיהם בחברה למשפחת קריספין. עדי קריספין
טען כי ניסה לאתר שוכר חלופי – בלא שהשיב את החזקה בנכס לכץ – אך המהלך לא צלח, והצדדים חלוקים באשמת מי היה הדבר. כץ, לטענתו לאחר פניות מרובות לקריספין, הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי הנכס, בסוף חודש אוקטובר 2016, וזכה ב

פסק דין
כבקשתו בהיעדר הגנה ביום 5.12.2016. מחלוקת צרת היקף קיימת בשאלה מתי הועברה החזקה לכץ בפועל, אם בסוף נובמבר 2016 כטענת קריספין, או בסוף דצמבר 2016 כטענת כץ. הנכס נותר בשממונו ולא הושכר, חרף מה שכץ מתאר כמאמציו, ונוכח מה שהנתבעים מגדירים כהסתמכותו על כך שבידו הסכם שכירות עד חודש יולי 2017.

3.
בחודש ינואר 2017 הגיש כץ תביעתו, לתשלום מלוא דמי השכירות שלא שולמו ואשר צפוי היה כי לא ישולמו, בגין עשרה חודשים עד למועד פקיעת ההסכם: מיום 15.9.2016 ועד יום 14.7.2017. אף שהתביעה הוגשה טרם הגיע מועד התשלום של חצי השנה האחרונה באמור, הסכימו הצדדים דיונית כי תיסוב על מלוא התקופה, וכך נחסך הצורך המיותר בתיקון כתב התביעה או הגשתו של אחר. סכום התביעה הועמד אפוא על 70,200 ₪ (6,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ לעשרה חודשים), והנתבעים הם החברה וכל הערבים להתחייבויותיה. כץ הדגיש כי תביעתו אינה נסבה על נזקים אחרים שנגרמו לחנות לטענתו, וההליך הנוכחי אינו עוסק באלה.

4.
הנתבעים ביקשו וקיבלו את הזכות להתגונן בפני
התביעה. תמצית טענתם היא זו: אכן, לא שולמו כספים לכץ מחודש ספטמבר 2016 ואילך, הפיצריה חדלה לפעול, והחנות פונתה. אולם האשם בקריסת העסק הוא של כץ: נכון למועד כריתת ההסכם היו עבודות בנייה בנכס הסמוך לפיצריה, במסגרת פרויקט תמ"א 38, אולם לאחר כריתת ההסכם הפכו העבודות לרחבות היקף והבריחו את כל הלקוחות, עניין שלדעת הנתבעים יש לראותו כבאחריות כץ. כן הוסיפו, אם נרכז טענותיהם, שכץ סיכל את אפשרות העברת הפיצריה לשוכרים אחרים, אחד בשם עאטף וכן לרשת "ארומה", וכי לא פעל להקטין נזקיו גם לאחר פינוי הנכס.

5.
לא נסקור כאן את כל מהלכי הדיון, ודי אם נאמר שהתנהלות הנתבעים לא הייתה מן הסדורות. ייצוג בא והלך, החברה (שמסתבר כי היא חדלת פרעון) לא השתתפה בהליך לאחר קבלת הרשות להתגונן, וגב' מיטל קריספין אף היא איבדה ממעורבותה בהליך: לדיון ההוכחות לא התייצבה (עקב חוסר בשמרטף, הסביר בן זוגה), והסיכומים לא הוגשו בשמה. נוכח עמידת הצדדים על ניהול ההליך עד תום (כפי זכותם כמובן) נשמעו הוכחות, שבהן נשמעו בעלי הדין כץ מזה וקריספין, כהן ובנין מזה, ואף ג'ורדנו – מנהל הפיצריה – העיד מטעם כץ, וגרס כי קריסת הפיצריה הייתה תולדה של מגוון נסיבות הקשורות בעיקרן בניהול כושל ונסיבות חיצוניות שאין להן כל קשר לאותו פרויקט תמ"א 38 בבניין הסמוך. ולאחר סיכומי הצדדים (שהתובע הגישם כאשר אינם במתכונת המרווחת של כתבי הטענות, כפי שאמור היה לעשות), ניתן להגיע למלאכת ההכרעה.

6.
דין התביעה להתקבל בעיקרה. כיוון שמדובר בתביעה שהתנהלה בסדר דין מהיר, ובנסיבות, אנמק בתמציתיות, כמצוות מחוקק המשנה.

7.
מחלוקת ראשונה שעל הפרק היא הטעם לכך שהנתבעת לא עמדה בהסכם השכירות. בעניין זה ביקשה להתלות בעיקר באותן עבודות בבניין הסמוך, כעילה תקפה לאי-תשלום דמי השכירות. יש לדחות טענתה זו. אין חולק שהיו עבודות כלשהן, אף שהדברים לא פורטו כלל ועיקר, כפי חובתם של הנתבעים אם ביקשו להתלות בכך כעילה לביטול ההסכם. אולם בשני עניינים אין בידם להצליח: כי העבודות הן שהביאו לכך שהעסק לא הצליח "להתרומם" כהגדרתם, וכי סוגיית העבודות כלל יכולה להיות עילה לביטול ההסכם בידם.

8.
כאשר שוכר מבקש להוכיח שאירוע דרמטי ובלתי צפוי הביא לכך שלא יכול היה לקיים את ההסכם, מצופה כי ינסה לבסס זאת, וכי יהיה בידיו להציג ראיות כלשהן מ"זמן אמת", ושניים אלה לא עלו בידי הנתבעים. מן הרגע הראשון, הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם. צ'קים לא נמסרו (השניים הראשונים שנפרעו היו פרי ההתקשרות הקודמת, אין חולק), ביטוח לא בוצע אף הוא, ואין כל סימן שהנתבעים (וליתר דיוק – קריספין, שכן כהן ובנין נטשו את השותפות במהירות וויתרו על זכויותיהם בחברה ובעסק) ניהלו במקום עסק. אין כל ביטוי לכך שמי מהם טען כלפי כץ באותה תקופה שעבודות הבנייה הסמוכות הן שהכשילו את עסקם. הסבריו של קריספין, על כי אינו נוטה להתבטא בכתובים, היו בלתי משכנעים, ובפרט שידע להתבטא בכתובים בעניינים אחרים. גם בשיחות בעל-פה עם בא כוחו של כץ בקשר עם אי-העמידה בתשלומים, כל שהעלה קריספין היה קיומם של "קשיים כלכליים", ולא הזכיר ולו במילה אי-פעם את ענייני התמ"א, כך הודה (עמ' 33, ש' 22-15). ניכר היה כי עניין העבודות – גם אם העיב על מי מן הנתבעים – הובא כעילה לביטולו של ההסכם רק בדיעבד. נתון זה מתחזק בכך שקריספין לא ראה להגיב אפילו לתביעת הפינוי, אלא ניסה להמשיך ולהחזיק בנכס בלא לשלם עבורו, אין אלא להניח שמתוך ניסיון לזכות בדמי פינוי מידי שוכר חדש, מהלך שלא צלח. יוער כי טענות דומות של בנין וכהן, שמעורבותם בניהול המקום הייתה כנראה אפסית וזמן זיקתם לחברה היה קצר, הן בעיקרן מפי השמועה, זולת טענה שלא בא זכרה בתצהירים על אודות קיר כלשהו שקרס. ומן העבר האחר, יש לקבל כאמינים כל צרכם את עיקר הסבריו של ג'ורדנו באשר לטעמים המגוונים לאי-הצלחת ה"התרוממות" של העסק, ובעיקר את היעדר הקשר בין הסיבות של אי ההצלחה לבין אותן עבודות תמ"א דווקא. מובן שאיני נכנס אגב כך למחלוקות שבין ג'ורדנו (שנותר פעיל בעסק גם לאחר מכירת מניותיו בחברה) לבין מי מן הנתבעים, מחלוקות שניתן היה להבין שיתבררו אולי במקום אחר. אולם יש לקבוע: לא העבודות גרמו לקריסת ההסכם, ואין הנתבעים יכולים לנסות אפילו להתלות בסוגיית העבודות כעילה לאי-ביצוע התשלומים בידה.

9.
רק למעלה מן הצורך יוער אפוא שגם אם היה נמצא שלעבודות השפעה כלשהי על אי-הצלחת החברה, לא היה הדבר מסייע לנתבעים כהגנה מפני התביעה: אם חפצו בהגנה, היה עליהם לבסס אחת משתיים: כי המדובר במצג שווא של כץ מעת כריתת ההסכם, או שמדובר בסיכון שהתממשותו לאחר כריתת ההסכם מוטלת על כתפי המשכיר, במובן זה שהשוכרת יכולה לנטוש את הנכס תוך היתלות בעניין העבודות. ברם הנתבעים לא התיימרו לבסס מי משתי אלה, וממילא קשה היה לעשות כן. העבודות היו ידועות לעת כריתת ההסכם, ולדברי בנין אמורות היו להמשך כשנה (עמ' 27, ש' 27-26). אין ראיה ממשית לכך שהן הוחרפו לאחר הכריתה, כך שקשה לדבר בשינוי מצב קיים. חרף טענת קריספין כי הנושא העסיק אותו כבר לעת כריתת ההסכם, הרי שאף שאישר כי הוא בקיא בענייני שיפוצי תמ"א, לא נמצאה כל התייחסות לנושא העבודות במסגרת ההסכם. אין כל בדל ראיה בעלת ממשות לתקשורת של מי מן הנתבעים עם כץ או בא-כוחו ב"זמן אמת" שתלמד על כך שמי מהם סבר שהאחריות היא על כץ, לא לעת כריתת ההסכם, לא לאחריו.

10.
מן המקובץ עד הנה עולה: החברה הפרה את ההסכם. קרי, כעקרון וכפוף לטענות להקטנת הנזק, עליה לשאת בכל התשלומים מיום 15.9.2016 עד לתום תקופת ההסכם, שכן זו חובתה בהתאם להסכם, ואותה הפרה, ללא כל הגנה בדין. יתר הנתבעים חבים בחובה, כערבים.

11.
כאן אנו מגיעים לטענת ההגנה החלקית הנוספת המחייבת ליבון (וכל יתר טענות הנתבעים – אינן מחייבות ליבון). והיא: הקטנת הנזק. זו נחלקת לשניים: טענות למאמצים של קריספין להציג לפני כץ שוכרים חלופיים שאותם דחה; והיעדר מאמצים מצדו של כץ למצוא שוכרים אחרים. בראשונה הדין עם כץ, בשנייה, באופן חלקי – עם הנתבעים.

12.
לעניין טענות הנתבעים על כך שבמהלך החודשים שלאחר הפסקת הפעילות של הפיצריה דחה כץ אפשרות להתקשר עם שני גורמים, אדם בשם "עאטף", וחברת ארומה, הרי שהמידע שסיפקו הנתבעים היה דל במיוחד. אין כל פרטים באשר למועדים המדויקים, התנאים שבהם נכונים היו שוכרים פוטנציאליים אלה לשכור, או הטעמים המדויקים לכך שהסכם עמם לא התגבש. איש לא הובא לעדות. כל זאת, כאשר נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק על החברה-המפרה וכנגזר מכך על הערבים להתחייבויותיה. טענות אלה יש לדחות.

13.
אולם קושי שנתקל בו כץ הוא חוסר המעש הממשי לאחר שקיבל את הנכס, ומאמציו הסבירים (או שמא היעדרם) להקטנת נזקו, נתון שיש בו להפחית מן הפיצויים שהוא יכול לעתור להם, כמצוות סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

14.
כדי להתייחס כיאות למאמציו של כץ לאחר קבלת החזקה, יש ראשית לקבוע ממצא בשאלה ממתי יש לראותו כמי שקיבל את החזקה. זאת שכן קריספין טוען למסירת החזקה ביום 29.11.2016, וכץ טוען כי הנכס ננטש ומצביע על כך שהחליף מנעולים ביום 22.12.2016. לטענת קריספין אין כל עיגון, ומסירה סדורה של הנכס ודאי לא נעשתה בידו, ואף אינה מתיישבת עם הצורך של כץ לעסוק בתביעת פינוי. נסתמך אפוא על מועד מתן פסק הדין לפינוי (יום 5.12.2016), שניתן באין התגוננות. גם אם נקבל את טענת כץ שלקח לו זמן מה לגלות שהנכס ננטש, הרי שלאחר שהוא אוחז בידו

פסק דין
לפינוי וכאשר אין כבר כל שוכר בנמצא, ייקבע משיקולים של סבירות פרק זמן של 10 ימים למועד שבו ניתן לראות את כץ כמי שכבר ידע שהחזקה בידו. קרי, יום 15.12.2016. ומשמעות האמור: בפרק הזמן של שלושה חודשים בין אחרון התשלומים (עד יום 15.9.2016) ועד לכך שהחזקה שבה והייתה בידי כץ, ודאי שאין לצפות ממנו שיפעל להקטנת נזקו בנסיבות המקרה כאן.

15.
אך הקושי נסב לגבי מידת פעילותו של כץ לאחר שהחזקה הייתה בידו (זאת במנותק משאלת אותם שוכרים חלופיים שהזכיר קריספין). מן הנתונים שהציג כץ עצמו בתצהירו, וכעולה מחקירתו, ניתן להגדיר את מאמציו כבלתי נמרצים. יש להתחשב אמנם בכך שדרוש זמן מה להכשרת החנות לאחר קבלת החזקה בה בדרך שאינה סדורה כפי שארע כאן. יש לתת משקל לטענת כץ על כך שליננברג, בעל החנות הצמודה שחוברה לה לחנותו של כץ, הביע את רצונו ביום 1.1.2017 להתחיל ולפעול להפרדתן של שתי החנויות, והשכרתן בנפרד (נספח י"ג לתצהיר). עם זאת, אין הדבר שולל את חובתו של כץ לפעול – ומובן שרק באמצעים סבירים – על מנת להשכיר את הנכס, ולו זמנית, ולא להתבסס על כך שאת דמי השכירות יוכל להמשיך ולגבות עד תום תקופת ההסכם מן החברה ומן הערבים להתחייבויותיה. אם התהליך הביורוקרטי להפרדת החנויות הוא ממושך (כך תיאורו של כץ), הרי שבתקופת הביניים מצופה כי יפעל באופן סביר להשכיר. גם ליננברג בפני
יתו לכץ לא שלל את אפשרות ההשכרה של החנות הכפולה בינתיים, כאמור מפורשות במכתבו האמור. וכל שהציג כץ: מודעה שתלה בתיאום עם ליננברג בסוף ינואר 2017 על דלת החנות, וטענה כללית במיוחד על אודות מתווך אלמוני שאמור היה לסייע. מעבר למאמץ דל זה, הרי שכל פעילות סבירה להשכרת הנכס, ולו במחיר נמוך או לפרק זמן קצר, לא הודגמה, חרף הסבריו בתצהירו. התנהלות זו מותירה תחושה שאכן יש יסוד לטענת הנתבעים, כי במידה רבה הסתמך כץ על כך שהוא אוחז בידו הסכם עד לחודש יולי 2017, וכי הוא יוכל להפרע מהם גם אם הנכס לא יושכר. אמנם, מובן שזכותו שלא להשכיר. מובן שזכותו להתמקד במהלכים הביורוקרטיים הכרוכים בהפרדת חנותו שלו מזו של ליננברג שכנו. אולם במקרה זה לא יוכל לצפות שיוכל להמשיך ולהפרע מן החברה והערבים עד לתום סיומו הפורמלי של ההסכם, שחדל מלהתקיים לפני זמן רב.

16.
כל האמור מוביל לכך שעל בית המשפט לקצוב בהתאם לשיקול דעתו את פרק הזמן הסביר להשכרת החנות ולהקטנת נזקו, שבמהלכו זכאי עדיין כץ לדרוש כספים מן הנתבעים כשלא עלה בידו עדיין להשכיר את החנות. במקרה דנן, לאחר בחינת כל טענותיהם של הצדדים והפסיקה הנוהגת, אעמיד את התקופה האמורה על שלושה חודשים, לאחר קבלת החזקה. קרי, כץ לא יוכל לדרוש מן הנתבעים תשלום בקשר עם התקופה שלאחר יום 15.3.2017, בלא קשר לשאלה אם הנכס נותר ריק גם לאחר המועד האמור, וזאת נוכח עקרון הקטנת הנזק.

17.
תוצאת האמור היא זו: על החברה והערבים לה, הם הנתבעים כולם, לשלם לתובע את הסכום של 6,000 ₪ בתוספת למע"מ הקבועה בהסכם, החל מן המועד שבו חדלה החברה לשלם (15.9.2016), עבור במועד חזרת החזקה לכץ כפי שנקבע (15.12.2016) וכלה במועד שעד אליו נקבע כי אין להחיל את עקרון הקטנת הנזק, מועד שאחריו אין עוד כץ יכול להמשיך לנסות ולהפרע מן הנתבעים מכוח החוזה גם אם לא הצליח (או לא ניסה) להשכיר את הנכס (15.3.2017).

18.
יוער כי שאלה אחת נוגעת לחיובה של החברה הנתבעת 1, חדלת הפירעון כפי הנראה, שלאחר קבלת הרשות להתגונן חדלה כליל להשתתף בהליך (ומשלב מסוים – כך גם הנתבעת 3). כאשר עומד נתבע לבדו ואינו מתגונן, קצרה הדרך למתן

פסק דין
על מלוא סכום התביעה, כפוף כמובן להוראות החוק. אולם כאשר התובע כורך את החייב והערבים בתביעה אחת, וערב מתגונן ומבקש לטעון כי החבות של החברה וכנגזר מכך שלו נמוכה יותר משנטען, הרי שראוי שהחיוב שיקבע בית המשפט בנסיבות כמו במקרה שלפנינו יהיה קוהרנטי ויחיד. כאן: החיוב לשאת בדמי השכירות לפרק זמן של ששה חודשים. ואגב, אפילו היה נקבע כי הנתבעת 1 הבלתי-סולבנטית תחוב במלוא סכום התביעה, בהיעדר התגוננות מעשית מצדה, לא היה הדבר מקרין כאן על חיובם של הערבים להתחייבויותיה.

19.
סיכום האמור: הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכום של 42,120 ₪ (6,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ למשך ששה חודשים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן יישאו באגרה כפי ששילם ובשכר טרחת העד מטעמו כפי שנפסק, ובשכר טרחת עורכי דינו בנסיבות בסכום של 5,850 ₪. מובן שאין בכל האמור לחוות דעה בכל הקשור ליחסים הפנימיים שבין הנתבעים לבין עצמם מבחינת התשלום או חובת שיפוי כלשהי, עניינים שלא לובנו.

ניתן היום,
י"ז סיוון תשע"ח, 31 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 59070-01/17 שמואל כץ נ' פיצה וזוביו בע"מ, עדי קריספין, מיטל רובסקי קריספין ואח' (פורסם ב-ֽ 31/05/2018)