פסקי דין על אליהו אשכנזי | פסקי דין על אלי נחום | פסקי דין על קרן נחום |

55977-09/16 תאמ     29/05/2018




תאמ 55977-09/16 אליהו אשכנזי נ' אלי נחום, קרן נחום








בית משפט השלום בראשון לציון



תא"מ 55977-09-16 אשכנזי נ' נחום ואח'




לפני
כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר


תובע

אליהו אשכנזי
ע"י ב"כ עו"ד רבה


נגד


נתבעים

1.אלי נחום

2.קרן נחום
ע"י ב"כ עו"ד כהן




פסק דין


1.
לפניי תביעת התובע לתשלום דמי תיווך.

בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, טען התובע, כי הנתבעים, שהם בני זוג, רכשו מגרש אשר הוא תיווך בעסקת מכירתו, ולפיכך זכאי הוא לדמי התיווך עפ"י הסכם התיווך, בשיעור של 2% בתוספת מע"מ משיעור העסקה, ובתוספת הריבית המוסכמת.

כיום כבר אין חולק, כי התיאור העובדתי שפורט בכתב התביעה, לפיו הראה התובע לנתבעים ארבעה נכסים, אשר שניים מהם מפורטים בהסכם התיווך, ושניים נוספים – ובהם המגרש שנרכש על ידי הנתבעים בסופו של יום – אינם מפורטים בו – הוא תיאור שאינו נכון. אין חולק, כי בטופס ההזמנה לביצוע פעולות תיווך במקרקעין אשר צורף כנספח ב' לתצהיר התובע (לעיל ולהלן: "הסכם התיווך") מפורטים שני נכסים בלבד, אחד מהם (מגרש בגוש חלקה 5435/153) הוא הנכס שנרכש ע"י הנתבעים.

במסגרת בקשת הרשות להגן, שהפכה לכתב הגנה, טענו הנתבעים, כי התובע מעולם לא הציג להם את המגרש אותו רכשו, מגרש אותו הכירו עוד קודם לכן. הנתבעים הטעימו, כי הנתבעת כלל אינה חתומה על הסכם התיווך, ועוד נטען כי הנתבע חתם על הסכם התיווך אך ורק ביחס לנכס האחר המפורט בו, ואילו המגרש אותו רכשו הנתבעים לבסוף לא היה חלק מהסכם התיווך ופרטיו הוספו ע"י התובע לאחר החתימה, ושלא על דעת הנתבעים או מי מהם.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי לתובע לא היה כל חלק בניהול המשא ומתן מול המוכרת, וכי מי שניהל את המשא ומתן בשמם היה אביה של הנתבעת.

עוד הוסיפו הנתבעים וסיפרו, כי התובע התייצב במעמד חתימת ההסכם במשרד עוה"ד, ונטל מתוך אותו חלק של התמורה אותו אמורים היו הנתבעים להפקיד בידי המוכרת במעמד החתימה, סך של 40,000 ₪, אותו נטל לעצמו ללא אישורו של איש מן הצדדים. הנתבעים טענו, כי בעקבות מעשה זה של התובע, אשר טען כי סכום זה הוא חלקה של המוכרת בדמי התיווך, איימה המוכרת לבטל את העסקה, והיא נאותה לחזור בה רק לאחר שהגיעו עימה הנתבעים להסכמות בעניין.

2.
הנה כי כן, שלוש טענות מרכזיות העלו הנתבעים נגד זכותו של התובע לקבלת דמי תיווך:

ראשית, נטען כי הנכס הנמכר כלל לא היה חלק מהסכם התיווך אלא הוסף לו בדיעבד ע"י התובע שלא על דעת הנתבעים או מי מהם;
שנית, נטען, כי התובע לא היה הגורם היעיל בעסקה;
שלישית, נטען, כי התנהלותו של התובע במעמד חתימת הסכם המכר, שומטת את זכותו לקבלת דמי תיווך.

בנוסף, כאמור, נטען כי בכל מקרה אין הנתבעת חייבת בתשלום דמי התיווך, משום שלא חתמה על הסכם התיווך.

דיון והכרעה

3.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואילו מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים שניהם וכן תצהיר המוכרת, גב' אורית בר סימנטוב (שהיא למעשה בתה של המוכרת, שניהלה את המגעים למכירת הנכס בשמה). במעמד דיון ההוכחות, נעתרתי לבקשת הנתבעים להעיד את אביה של הנתבעת, מר דוד וקנין, אשר לא הוגש תצהיר מטעמו.

אציין מייד בזהירות, כי התקשיתי מאוד ליתן אמון בעדויותיהם של מי מבעלי הדין. זאת, להבדיל מעדי הנתבעים – הגב' בר סימנטוב ומר וקנין – אשר עדויותיהם היו בסה"כ ענייניות, מהימנות ועקביות. עדויותיהם של בעלי הדין עצמם (הן התובע והן הנתבעים) היו מגמתיות מאוד ורוויות סתירות, ולפיכך לא מצאתי לבסס ממצאים כלשהם על הדברים שהעיד כל אחד מהם לטובת עצמו.

להלן אדון בטענות שהעלו הנתבעים, כפי שציינתי אותן לעיל, כסדרן.


האם נכלל הנכס הנמכר במסגרת הסכם התיווך?

4.
כאמור, טענתם הראשונה של הנתבעים היא, כי המגרש הנמכר כלל לא היה חלק מהסכם התיווך, אלא שהתובע הוסיפו להסכם בדיעבד, ושלא על דעת הנתבעים.

לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו מטעם הצדדים ולראיות שלא הובאו מטעמם, מצאתי כי יש להעדיף את גרסת התובע, לפיה במעמד החתימה על הסכם התיווך נכללו בו פרטי המגרש הנמכר, כמסתברת יותר מגרסת הנתבעים כי פרטי הנכס הוספו להסכם התיווך בדיעבד.

5.
ראשית יש לציין, כי הנתבעים – אשר כאמור ביקשו לטעון כי התובע זייף את הסכם התיווך והוסיף עליו את פרטי הנכס שלא פורט בו עובר לחתימת הנתבע עליו – כלל לא הציגו את הסכם התיווך המקורי עצמו, מקום בו אין חולק כי המקור נמסר לידיהם.
לאור הטענה כי פרטי המגרש הוספו להסכם לאחר חתימתו, אין לשלול את האפשרות שניתן היה באמצעות בחינת המסמך המקורי לבצע בדיקות שיאששו או יפריכו טענה זו.

בעדותו לפניי, לא זו בלבד שלא ניתן הסבר מניח את הדעת לאי הצגת מסמך המקור, אלא שהנתבע התייחס בביטול להסכם התיווך ולשאלה מה היה תוכן, וטען כי "לא התייחס" אליו כלל (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 32, עמ' 8 ש' 1-2). בהמשך אף אישר כי "לגבי חתימה לא זוכר זמנים מה בא לפני, שבאנו אליו למשרד לקבל כסף חזרה שהעסקה לא תיפול. הוא אמר לי אם אני יראה לך שחתמתי".

עמדתי היא, כי לכל הפחות מדובר בעדות עמומה ודו משמעית אשר אין בה כדי לשלול פוזיטיבית את הטענה כי פרטי הנכס היו רשומים בהסכם התיווך עליו חתם הנתבע.

6.
יתירה מכך, גם בגרסאות הנתבעים ביחס לשאלת הרקע לסירובם לכאורה לכלול את הנכס במסגרת הסכם התיווך התגלעו סתירות מהותיות. במה דברים אמורים?

אין חולק, כי הנתבעים נפגשו עם התובע ביום ו', 8.4.2016, אז חתם הנתבע על הסכם התיווך, והתובע הציג לנתבעים נכס או נכסים. הנתבעים טענו, כי לאחר שהראה להם התובע את הקוטג' (אשר פרטיו מפורטים בשורה הראשונה של הנכסים בהסכם התיווך) ביקש לסור איתם אל המגרש המדובר ולהציג להם אותו, אך הם סירבו, תוך שהנתבע מבהיר לתובע כי הוא מכיר את הנכס היטב ואינו זקוק לתובע שיראה לו אותו.

כך, בסעיף 5 לתצהירו שתמך בבקשת הרשות להגן, טען הנתבע "כבר בשלב זה ומבלי שהמשיב (הוא התובע – הערת הח"מ) הציג את הנכס, אמר המבקש 1 (הוא הנתבע) למשיב, אני יודע אל תראה לי אני מכיר אותה ובמו"מ אתה (בעלת הנכס) זה מכבר" (ההדגשה במקור). בהמשך, בסעיף 6 לאותו תצהיר, נטען, כי אביה של הנתבעת "הוא זה שעוד זמן רב קודם הציע את הנכס למבקשים".

בעדותו לפניי, לא חזר הנתבע על דברים אלו, ולמעשה סתר אותם. כך, במהלך עדותו אישר הנתבע כי לא ניהל כל מו"מ עם המוכרת קודם לאותו מועד (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 14-15) ואף חזר בו מהטענה כי חמיו הציג לו את המגרש עוד קודם לכן (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 34-35).

ועוד, בעדותו לפניי חזר הנתבע וטען כי כלל לא היה מעוניין בקניית מגרש ולכן דחה את הצעתו של התובע לראות את המגרש (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 10-11, ובהמשך ש' 19-20 וש' 24-26). לדברים אלו, עליהם חזר הנתבע בעדותו מספר פעמים, אין כל זכר בתצהירי הנתבעים – לא בתצהירים שתמכו בבקשת הרשות להגן ולא בתצהירי העדות הראשית. ההיפך הוא הנכון, כמצוטט לעיל, בתצהיר הבר"ל טען הנתבע כי באותו שלב כבר ניהל מו"מ עם המוכרת זה מכבר. בעדותו לפניי לא הצליח הנתבע ליתן מענה לתהייה זו (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 27-28).

עוד יש להוסיף, כי הנתבעים לא הכחישו, כי לאחר הדברים הללו (דהיינו לאחר שראו את הקוטג' ולאחר שהתובע ביקש להראות להם את המגרש והם, לטענתם, סרבו), סרו הצדדים לביתו של התובע, וזאת על מנת שהתובע יציג להם את הבית שבנה והם יוכלו להיווכח כי בניית בית על מגרש ריק היא פרוייקט פשוט ומשתלם (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 15-20).

לדעתי, דברים אלו (אשר לא למותר להעיר כי לא נזכרו בתצהירי הנתבעים, מהם עולה לכאורה כי המפגש באותו יום ו' הסתיים לאחר שראו את הקוטג' וסרבו לראות את המגרש), מחזקים את גרסת התובע. שהרי, הנתבע בעצמו ובאופן מפורש העיד כי בדברים אלו ניסה התובע לשכנע את הנתבעים לרכוש את המגרש, על אף נטייתם הראשונית להימנע מעסקה כזו (שם).
לטעמי דברים אלו מתיישבים יותר עם גרסת התובע לפיה במעמד זה הציג להם התובע את המגרש לאחר שחתמו על הסכם התיווך, ופעל לשכנעם לרכוש אותו, על מנת להנות מדמי התיווך.

7.
הנתבעים הציגו מספר תהיות וסתירות בגרסת התובע, מהן ביקשו להסיק כי יש להעדיף את גרסתם כי הנכס לא הופיע לכתחילה בהסכם התיווך.

ראשית, נטען כי הגרסה בכתב התביעה (במסגרתו כזכור נטען כי הנכס כלל לא מפורט בהסכם התיווך) התבררה כלא נכונה והתובע סתר אותה בתצהיר מטעמו מבלי שנתן כל הסבר לסתירה.

הגם שיש ממש בטענה זו, לא מצאתי כי היא שוללת את גרסת התובע, וסביר הרבה יותר כי מדובר היה בטעות של עורך הדין בניסוח כתב התביעה, אשר תוקנה בהעמדת הדברים על דיוקם במסגרת תצהיר התובע. שהרי, אין חולק, כי בנוסח הסכם התיווך אשר צורף כבר לכתב התביעה מופיעים פרטי הנכס הנמכר, כך שברור שמדובר בטעות, וטעות זו עולה כבר מכתב התביעה עצמו. אדרבה. יש להניח, כי לו היה התובע מזייף את הסכם התיווך ע"י הוספת הנכס שלא הופיע בו לכתחילה, לא היה "שוכח" פרט זה וכותב בטעות בכתב התביעה כי הנכס לא נזכר בהסכם התיווך.

שנית, נטען, כי הנתבעים כלל לא נחקרו על הגרסה שמסרו במסגרת תצהיריהם, לפיה, לאחר מעשה, במפגש במשרד התיווך, טענו באזני התובע כי הנכס אינו מפורט בהסכם התיווך, והוא אמר שיוסיף אותו. לא מצאתי ממש בטענה זו. הנתבע עצמו התייחס בבירור לתוכן השיחה שהתנהלה במשרד התיווך ביחס להיכללותו של הנכס בהסכם התיווך, ומסר דברים שונים מאלו שנמסרו בתצהירו, ומהם עולה, כפי שצוטט לעיל, כי התובע הוכיח את הנתבע על כך שהוא אכן חתום על הסכם תיווך הכולל את הנכס ("הוא אמר לי אם אני יראה לך שחתמתי" (צ"ל חתמת) – עמ' 8 לפרוטוקול ש' 4). דברים אלו, כמצוטט לעיל, מתיישבים יותר עם המסקנה כי הנתבע – כפי שהודה בעדותו - לא שת ליבו לפרטי הנכסים שפורטו בהסכם התיווך עליו חתם, והתובע העמידו על העובדה כי הוא חתום גם על נכס זה.

שלישית, נטען, כי יש בעובדה שהנתבע לא חתם לצד כל שורה בה מפורטים פרטי הנכס כדי לשמוט את הקרקע תחת החיוב בעמלת תיווך בגין הנכס הנמכר. לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, נראה כי עמודת החתימה בצד כל נכס באה לאפשר תיקון ההסכם לאחר חתימתו, אז יש להוסיף את חתימת הלקוח לצד כל נכס שמתווסף לאחר החתימה. אין משמעות הדבר, כי גם לצד הנכסים שנרשמו לכתחילה בהסכם התיווך יש לחתום בצד כל אחד מהם. באופן דומה, אין חולק כי גם לצד הנכס הראשון המפורט בהסכם התיווך (הקוטג'), אשר אין חולק כי פרטיו היו רשומים בהסכם מלכתחילה, אין מתנוססת חתימת הנתבע. מכל מקום, אין בכך כדי ללמד שהמגרש הוסף להסכם התיווך לאחר חתימתו.

8.
לאור האמור, מצאתי, כאמור, לדחות את טענת הנתבעים כי פרטי הנכס הנמכר הוספו ע"י התובע בדיעבד, וזאת הן מחמת שלא הציגו את הסכם התיווך המקורי, הן מחמת שעדות הנתבע ביחס לפרטים שנכללו בו לא היתה חד משמעית, והן מחמת שעדויות הנתבעים שניהם היו בלתי עקביות והתגלו בהן סתירות רבות, לרבות ביחס לרקע לסירובם לכלול את הנכס בהסכם התיווך.

לפיכך אני קובעת כי במאזן ההסתברויות יש להעדיף את הגרסה כי הנכס הנמכר היה חלק מהסכם התיווך.

האם היה התובע הגורם היעיל בעסקה?

9.
מן העדויות שהובאו בפני
י עלה באופן ברור, כי התובע היה גם היה הגורם היעיל בעסקה. ניתן ללמוד על העובדה שהתובע היה הגורם היעיל בעסקה בראש ובראשונה מעדות הנתבע עצמו, כמו גם מעדויות גב' בר סימנטוב ומר וקנין. אפרט את הדברים בקצרה להלן.

10.
כפי שציינתי לעיל, הנתבע טען לפניי (אמנם לראשונה בעדותו) כי כלל לא היה מעוניין ברכישת מגרש, וכי התובע – יחד עם חמיו – הוא ששכנעו לרכוש את המגרש. הנתבע חזר על דברים אלו מספר פעמים, תוך הדגשה כי כלל לא היה בדעתו לרכוש מגרש, וכי התובע שכנעו לעשות כן ולרכוש את המגרש הנדון, תוך שימוש באמצעי שכנוע רבים ושונים. כך, כאמור, לאחר שהוצג המגרש (או לאחר שדובר על הצגתו), לקח התובע את הנתבעים לביתו על מנת שייווכחו איזה בית עלה בידו לבנות בעלות של 1.7 מיליון ₪; כך, העיד הנתבע כי התובע התקשר אליו פעמים רבות על מנת לשכנעו לרכוש את המגרש, וכאשר לא השיב לשיחותיו, היה התובע מתקשר אליו ממכשיר הטלפון של חמיו, ואז לוקח את השיחה ומנסה לשכנע אותו. ועוד. בעניין זה אין לי אלא להביא מדבריו של הנתבע בעדותו לפניי, כלשונם (ההדגשה הוספה):

"ש. אם אגיד לך שאחרי שהתובע הראה לך את המגרש הלכתם אליו הביתה לראות איך בונים בית במגרש כזה
ת. הייתי אצלו
ש. בשביל מה באת אליו הביתה?
ת. אני אדם של חברי, הוא חבר של חמי, הוא הכניס אותי לביתו שזה קלות מגרש. לא היה בתכנון שלי מגרש. רצה להוכיח לי אתה מסיים את הבית ב1.7 ניסו לשכנע אותי על המגרש הזה הוא וחמי אמרתי לחמי תוריד אותו ממני. היה עושה הטעיה חמי מתקשר ונותן לי אותו. לא רציתי את המגרש הזה. כי לא עניתי לו, והוא שכנע אותי לקנות את המגרש".

כפי שכבר הזכרתי לעיל, גרסת הנתבעים לגבי טיב ההכרות המוקדמת שהיתה להם עם המגרש ועם המוכרת אף נסתרה באופן חזיתי ע"י הנתבעים עצמם.

כך, בעוד שבתצהיר הבר"ל נטען, כאמור, כי אבי הנתבעת הראה לנתבעים את המגרש זמן רב קודם לכן (סעיף 6 לתצהיר הבר"ל של הנתבע) בעדותו לפניי, הודה הנתבע כי זה לא היה קודם לכן (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 35); בעוד שבתצהיר הבר"ל נטען כי הנתבעים ניהלו מו"מ עם המוכרת זמן רב קודם למפגש עם התובע והחתימה על הסכם התיווך (סעיף 5 לתצהיר הבר"ל של הנתבע), בעדותו בפני
י הודה הנתבע בפה מלא כי לא נוהל כל מו"מ קודם לכן (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 15).

מעדויות הנתבעים עלה בבירור כי המפגשים עם המוכרת עד למועד החתימה היו אך ורק באמצעות התובע ובמשרדו (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 8-9 שם הודה הנתבע כי הסגירה העקרונית עם המוכרת ותשלום 15,000 ₪ כ"דמי רצינות" היו במשרד התובע;
ובהמשך, בשורות 12-13 הודה הנתבע כי פגש את המוכרת לראשונה במשרד התובע).

לשאלת בית המשפט הכיצד הוא מסביר את העובדה שנפגש עם המוכרת במשרדו של המתווך, ועוד לאחר שלטענתו הטיח בתובע במפגיע כי אינו מעוניין בשירותי התיווך שלו בעסקה – לא נתן הנתבע מענה משכנע (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 18-20), וכך אף לא לתהיה מדוע כספי התמורה שהיו אמורים להיות מועברים למוכרת נמסרו ע"י הנתבע לידי התובע (שם, שורות 21-23).

11.
מעדותו של אבי הנתבעת – אשר כאמור מצאתיה באופן כללי כמהימנה – עלה כי העסקה נרקמה במשרדו של התובע (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1), ושם אף שמע על קיומו של המגרש (שם, ש' 2). לשאלת ביהמ"ש, אישר מר וקנין כי לא שוחח עם המוכרת קודם לפגישתו איתה במשרדו של התובע (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 11-12). הנה כי כן, גם אביו של הנתבע, אשר הנתבעים טענו בפני
י כי הוא זה שתיווך בעסקה, יזם את הקשר בין הצדדים וניהל את המו"מ ביניהם – הודה בפה מלא כי שמע על המגרש רק מהתובע במשרדו, כי קיבל את פרטי המוכרת מהתובע וכי שוחח עם המוכרת לראשונה רק בפגישתו עימה במשרד התובע.

במצב דברים זה, אף אם היתה לאבי הנתבעת תרומה לקידום העסקה, ודאי שאין בה כדי לשמוט את הקרקע תחת תרומתו של התובע, אשר היה בבירור הגורם היעיל בעסקה.

12.
גם מעדות המוכרת, הגב' בר סימנטוב, אשר היתה מהימנה עליי, עלה כי התובע היה הגורם היעיל בעסקה, כי במשך שנים רדף אחריה וניסה לשכנע אותה למכור את המגרש, תוך שהיא הודפת את ניסיונותיו לשכנעה למכור את המגרש באמצעותו ומבהירה לו כי היא מעוניינת להסתדר לבד ללא תיווך. המוכרת העידה, כי התובע שידל אותה לאפשר לו לתווך במכירת המגרש, תוך שהדגיש כי לא תישא בדמי תיווך והקונים בלבד הם שישלמו לו.

מכל מקום, המוכרת אישרה שהתובע הוא שפנה אליה ושכנעה להגיע למשרדו על מנת להיפגש עם הנתבעים. כך, המוכרת העידה, כי בשעה שהייתה במו"מ מול קונה פוטנציאלית אחרת אשר הייתה בבירורים מול הבנק בנוגע למשכנתא, "אז מר אשכנזי (התובע – הח"מ) פנה אלי, אמרתי לו אני במשא ומתן לא צריכה אותך. אמר רק תבואי ותקשיבי לא דורש ממך כלום, אמר יש מישהו שרוצה את המגרש" (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 21-22; ובהמשך, בשורות 25-26, שם העידה כי התובע אמר לה כי "לא רוצה (ממך) כלום יש אדם שחם על המגרש. זה היה חמו של הנתבע").

הנה כי כן, אף המוכרת מאשרת, כי התובע הוא שהתקשר אליה ושכנעה להגיע למשרדו על מנת להיפגש עם הנתבעים ולשמוע את הצעתם.

לפיכך, וגם אם כאמור, בפגישה במשרדו של התובע היה גם מר וקנין מעורב במו"מ ובניסיונות לשכנע את המוכרת להתקשר עם הנתבעים בעסקה למכירת המגרש, אין בכך כדי לשלול את תרומתו המהותית של התובע לקידום העסקה ואת היותו הגורם היעיל עפ"י המבחנים שנקבעו בפסיקה.

13.
לסיכום האמור עד כה, על יסוד עדות הנתבע ועדויות העדים מטעם הנתבעים מצאתי לקבוע כי התובע היה הגורם היעיל בעסקה.

משמעות אירועי מעמד החתימה

14.
כאמור, הנתבעים טענו, כי במעמד שנקבע לחתימה על הסכם המכר במשרד עוה"ד, ביצע התובע מחטף אשר גרם להם נזק וכמעט הוביל לפיצוץ העסקה, ושמשום כך יש לקבוע כי התובע אינו זכאי לקבלת דמי תיווך מהם.

מן העדויות שהוצגו בפני
י עולה, כי אכן, במעמד חתימת הסכם המכר, נטל לידיו התובע – מתוך חלק התמורה שהיה על הנתבעים להעביר לידי המוכרת במעמד חתימת ההסכם בסך 300,000 ₪ במזומן - סכום של 40,000 ₪.

מן העדויות שהובאו בפני
י עולה בבירור, כי מעשה זה של התובע נעשה שלא על דעת מי מן הצדדים – לא הנתבעים ולא המוכרת.

לא זו אף זו – מעדויות המוכרת ומר וקנין אשר היו מהימנות עליי – עולה כי לאחר שנטל לידיו את הכספים עזב התובע בחופזה את המקום ולאחר מכן נאלצו המוכרת ומר וקנין לרדוף אחריו למשרדו, ורק לאחר תחנונים החזיר התובע סך של 10,000 ₪ מהסכום הנ"ל.

15.
התובע טען כי הסכום שנטל לידיו הוא חלקה של המוכרת בדמי התיווך.

ואולם, כאמור, מצאתי ליתן אמון מלא בעדות המוכרת, אשר העידה בפני
י כי לא זו בלבד שלא היה כל סיכום מוקדם בינה לבין התובע כי ישולמו לו דמי תיווך ממנה, אלא שהתובע – במהלך ניסיונותיו הרבים במהלך השנים לשכנעה למכור את המגרש באמצעותו – שב והדגיש בפני
ה כי לא יהיה עליה לשלם לו דבר אלא שאת שכרו יקבל מן הקונים בלבד. המוכרת מצידה, שבה והדגישה בפני
התובע כי אינה מעוניינת בשירותיו ולא תשלם לו דבר.

התובע לא הוכיח כלל כי היה זכאי לדמי תיווך כלשהם מהמוכרת, וגרסאותיו בעניין זה היו תמוהות, בלתי עקביות ובלתי מהימנות לחלוטין.

כך, בכתב התביעה לא התייחס לעניין זה כלל, ובתצהיר שהוגש מטעמו מסר גרסה סתמית ותמימה לכאורה לפיה המוכרת שילמה "עמלת תיווך כמוסכם בסך 30,000 ₪" ואף צירף חשבונית להוכחת טענה זו (ראו סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית של התובע ונספח ג' לו, שהינו העתק בלתי קריא של החשבונית, אשר לא ניתן להבין ממנו באיזה תאריך הופקה).

במעמד ישיבת קדם המשפט שהתקיימה לפניי ביום 10.9.2017 אישר התובע לשאלות ביהמ"ש כי הסכום שנתנה לו המוכרת (לטענתו) באותו מעמד היה 40,000 ₪ ולא 30,000 ₪ כפי שנטען בתצהירו, ובעדותו לפניי טען כי אכן נטל 40,000 ₪ והחזיר 10,000 ₪ לאחר מכן, וזאת מתוך רצון לשמור על יחסים טובים. לא היה בפי התובע כל הסבר לסתירה בין האמור בתצהירו לדברים עליהם העיד לפניי.

אין צריך לומר, כי התובע לא הציג הסכם תיווך חתום עם המוכרת, ואף לא טען כי זו חתמה אי פעם על הסכם כלשהו או התחייבות לשלם לו דמי תיווך.

ולבסוף, גם בנוגע לגובה עמלת התיווך עליה הוסכם עם המוכרת מסר התובע גרסאות סותרות. כך, תחילה, כאמור, בתצהירו, טען התובע כי הסך של 30,000 ₪ הוא עמלת התיווך עליה הוסכם עם המוכרת; בעדותו לפניי נטען, כי סוכם בינו לבין המוכרת כי כל סכום שיתקבל תמורת המגרש מעל לסך של 2,000,000 ₪ ישולשל לכיסו כעמלת תיווך (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 18-19). ואולם, הגם שהמגרש נמכר תמורת הסך של 2,050,000 ₪, סתם התובע ולא פירש מדוע נטל לכיסו רק 40,000 ₪ ולא את מלוא הסכום שהגיע לו, לפי גרסתו המאוחרת, בסך 50,000 ₪.

16.
לאור הדברים הללו, מצאתי באופן ברור ומובהק להעדיף את גרסת המוכרת, ולפיה לא סוכם בינה לבין התובע כי ישולמו לו דמי תיווך מצידה אלא להיפך, ומצאתי לקבוע, כי הוכח, במאזן ההסתברויות ואף למעלה מכך, כי התובע נטל לכיסו מתוך תמורת המכירה סך של 40,000 ₪ להם לא היה זכאי מן המוכרת, מתוכם החזיר לאחר מכן סך של 10,000 ₪.

17.
על אף האמור, לא מצאתי כי בדברים אלו יש כדי לשמוט את הקרקע תחת זכותו של התובע לקבלת דמי תיווך מן הנתבעים.

ודוק. אין מחלוקת כי הכספים שנטל לידיו התובע הם מכספי המוכרת (דהיינו מכספי התמורה שאותה היה על הנתבעים להעביר למוכרת). הגם שהנתבעים טענו כי הגיעו לסיכום כלשהו עם המוכרת בעניין, לא הובהרו פרטיו של אותו סיכום, לא הובהר איזה חלק מאותם 30,000 ₪ שלא הוחזרו ע"י התובע שולם מכיסם של הנתבעים למוכרת ואיזה חלק סוכם בין הצדדים כי יוסדר לאחר סיום ההליך המשפטי, ולא כל שכן שלא הובאה כל ראייה להשלמת תשלומים נוספים ששולמו למוכרת לאור עניין זה.

יתירה מכך, הנתבעים לא העלו במסגרת בקשת הרשות להגן טענת קיזוז או כל טענה אחרת שיהיה בה כדי להצדיק הפחתת סכום זה מדמי התיווך שהם חייבים בתשלומם או שלילת זכותו של התובע לדמי תיווך מן הנתבעים מכל וכל.

על פני הדברים, חבותם של הקונים וחבותו של המוכר לתשלום דמי תיווך למתווך הן שתי חבויות נפרדות ועצמאיות, שהגם שיכול וחלק מהבסיס העובדתי להתגבשותן (היותו של המתווך הגורם היעיל בעסקה) משותף, אין הן תלויות זו בזו או מושפעות זו מזו. לכל אחד מן הצדדים בעסקה יכול ותהיה התקשרות חוזית עצמאית עם המתווך לתשלום דמי תיווך מן הצד שלו.

בענייננו, הוכח, כי התובע זכאי לתשלום דמי תיווך מן הקונים ולא מצאתי כיצד חבות זו נשללת כתוצאה מן המעשים המיוחסים לו כלפי המוכרת.

18.
בסיכומים טענו הנתבעים כי פעולתו של התובע כמעט סיכלה את החתימה על הסכם המכר, ולפיכך, גם אם ייקבע כי היה הגורם היעיל בעסקה, הרי שתרומתו לגיבוש העסקה נשללת מפעולותיו המאוחרות יותר שגרמו למעשה לסיכולה. ואולם, מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית מובהקת שכן לא בא זכרה של טענה זו בבקשת הרשות להגן, הרי שכאמור בסופו של יום לא סוכלה העסקה.

עולה מן המקובץ, כי על אף שמצאתי לקבל את גרסת הנתבעים בנוגע לאירועים אלו, אין בה כדי לפטור אותם מחובתם לשלם לתובע את דמי התיווך המגיעים לו עפ"י ההסכם, ואשר התקיימו התנאים הקבועים בחוק להתגבשותה.

חבות הנתבעת

19.
כאמור, אין חולק כי הנתבע בלבד חתום על הסכם התיווך והנתבעת לא חתמה עליו, וזאת הגם שאף היא נכחה במעמד חתימת ההסכם ובמעמד הסיור שערך התובע עם הנתבעים ואף התלוותה לאחר מכן לביקור בביתו. לאור זאת, טענו הנתבעים, כי אין בסיס לחיובה של הנתבעת בדמי התיווך.

20.
סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו – 1996, קובע כי "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה".

הגם שאין בנדון הלכה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון, פירשו בתי המשפט, ככלל, את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9(א) לחוק כדרישה מהותית, גם אם לעיתים, מצאו בתי המשפט כי ניתן להשלים אותה באופן חלקי בנסיבות עניין זה או אחר, ובהתחשב, בין היתר, בתום ליבם של הצדדים (ראו, למשל, רע"א 1833/15 תעשיות מזון תנובה נ' מאנה (25.3.2015); ע"א (מחוזי ת"א) 1183/08 מטרופוליס ייזום השקעות ונכסים (המאה ה – 13) בע"מ נ' הצלחת יחזקאל בע"מ (19.8.2009); ע"א (מחוזי חיפה) 3455/06 דה כהן בע"מ נ' עמרם (28.8.2007); ע"א (מחוזי ת"א) 2819/00 בן אור נ' רוזן (30.6.2002) ועוד).

21.
בסיכומיו לפניי, טען ב"כ התובע, כי משהוכח כי הנתבעת נכחה במעמד החתימה ולא התנגדה לה, הרי שיש לראותה כחתומה על ההסכם, משחתם הנתבע על ההסכם בשם שני בני הזוג.

הגם שאין לשלול מניה וביה את האפשרות כי אדם יחתום בשם אחר, כשלוחו, על הזמנת שירותי תיווך ויהיה בחתימה זו כדי לחייב את השולח (השוו ע"א (מחוזי ת"א) 2216/09 זינגר יאיר נ' סטולר (28.4.2011), מצאתי לדחות טענה זו של התובע בהיותה הרחבת חזית.

בכתב התביעה לא טען התובע דבר וחצי דבר לעניין העדרה של חתימת הנתבעת והבסיס לחיובה חרף העדר החתימה; ואף בתצהיר עדותו הראשית, אשר הוגש לאחר שהיתה ידועה לו היטב גרסת הנתבעים כי בהעדר חתימה דין התביעה נגד הנתבעת להידחות על הסף – לא הניח את התשתית העובדתית הנדרשת למסקנה אותה הוא מבקש להסיק כיום.

22.
במצב דברים זה מצאתי שלא להידרש לטענתו החדשה של התובע לפיה יש לראות את הנתבע כמי שחתם גם בשם הנתבעת בשליחותה על הסכם התיווך ולפיכך מצאתי כי דין התביעה נגד הנתבעת להידחות.
סכום התביעה

23.
התובע עתר לחייב את הנתבעים בשיעור עמלת התיווך המוסכמת בסך 2% משווי העסקה, בתוספת ריבית בשיעור של 4% לחודש, מיום העסקה ועד לתשלום בפועל, וזאת כקבוע בהסכם התיווך (ראו בשורה המודפסת האחרונה להסכם התיווך לפני תיאור הנכסים). את רכיב המע"מ משום מה לא כלל התובע בתביעתו ולא שילם בגינו אגרה.

שיעור ריבית של 4% בחודש (שהם 48% בשנה, נומינלית, לפני חישוב של ריבית דריבית) הוא שיעור חריג וגבוה במיוחד, ורק לשם ההשוואה, הוא עולה פי כמה על השיעור המקסימלי של הריבית המותרת לגבייה לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993.

אין צריך לומר, כי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיעור ריבית עליו הוסכם בין הצדדים, התערבות שמהותה התערבות בחופש החוזים והכתבת תנאי התקשרות שונים מאלו שהוסכמו בין הצדדים לו. לא כל שכן שלא בנקל ייעשה כן מקום בו לא הועלתה כל טענה קונקרטית בעניין זה מטעם הנתבעים.

יחד עם זאת, הכירה ההלכה הפסוקה באפשרות לאמץ מדיניות שיפוטית השוללת ריבית דרקונית, תוך שימוש בכלים משפטיים מוכרים, לרבות הפחתת פיצוי מוסכם (מכח סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970; ובחינת הוראה חוזית הקובעת שיעור ריבית גבוה במיוחד ככזו הסותרת את תקנת הציבור, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

ההלכה הפסוקה אף הותירה פתח לקביעה כאמור, גם מקום בו לא העלו הצדדים במפורש את הטענות המשפטיות הקונקרטיות, ובלבד שהדבר ייעשה בזהירות ובמשורה, במקרים המתאימים, ולאחר שהונחה תשתית ראייתית המאפשרת מסקנה בדבר התקיימותן של העילות להתערבות (ראו והשוו ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.7.2015) (להלן: עניין ברק נ' דלתא)).

האפשרות לבחון ריבית גבוהה במיוחד בראי סעיף 30 לחוק החוזים הוזכרה במספר פסקי דין, לרבות של בית המשפט העליון (ראו עניין ברק נ' דלתא הנ"ל; רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1), 420; רע"א 6762/13 ללזרי נ' כהן (18.12.2013) (להלן: עניין ללזרי נ' כהן); תא (מחוזי תא) 1277/00 ישראל נ' יהודה (30.7.2002; כב' השופטת חיות)).

וכך קבע כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין בעניין ללזרי נ' כהן הנ"ל:

"יתר על כן, בית המשפט המחוזי ... סמך יתדותיו גם על מדיניות שיפוטית השוללת ריבית דרקונית. מדיניות שיפוטית זו יש לחזק ולעודד. מדינת ישראל אמנם מכירה בריבית, על פי צרכי המסחר, וישנם תחומים מפוקחים כגון אלה המכוסים בחוק הריבית, תשי"ז-1957
וחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993.
אך גם מקום שאין חוקים אלה חלים, יש להביט בעין לא חיובית, לשון המעטה, על ריבית גבוהה ביותר, דרקונית, ובידי המשפט כלים להתמודד עמה, כדי להציל "עשוק מיד עושקו" (כדברי השופט טל ב
רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי-חן, פ"ד מח
(4) 826, 835); וכפי שכתב הנשיא ד"ר וינוגרד ב
ה"פ (ת"א) 503/93
ענבל מידע לתיירות נ' או. אי. אם [פורסם בנבו] "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובודאי לא בשל תוכנן המוסרי"; וברוח זאת כתבה השופטת חיות (בכהונתה בבית המשפט המחוזי) בת"א(ת"א) 1277/00
ישראל נ' אלחנתי [פורסם בנבו] (2002), כי "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון חשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית בו הינו בה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית". דברים אלה צוטטו על-ידי בהסכמה
רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז פ"ד נט
(1) 420, 428-427".

ואכן, על יסוד פסקי דין אלו, ותוך שימוש בכלים משפטיים נוספים, לרבות פסילת תנאי כתנאי מקפח בחוזה אחיד, מצאו הערכאות הדיוניות לא אחת, שלא ליתן תוקף להוראות דומות בהסכמי תיווך סטנדרטיים, ולדחות את תביעת התובעים לפסיקת שיעור ריבית גבוה באופן חריג (ראו, בין היתר, ת"א (ת"א) 47771/04/14 אפשטיין נ' שוחט (18.11.2016) (כב' השופטת שרון גלר); תא"מ (רח') 8306/10/14 פרלצוויג נ' רידי (24.1.2016) (כב' השופטת רנה הירש); ת"א (ת"א) 56814/07/12 ששו רזוננס בע"מ נ' הרפז (1.7.2015) (כב' השופטת כוכבה לוי)).

24.
לאור האמור מצאתי לקבוע, כי שיעור הריבית הדרקונית שנקבעה בהסכם התיווך נוגד את תקנת הציבור, ולפיכך אני דוחה את תביעת התובע לפסיקתו.

סוף דבר

25.
אני מקבלת את תביעת התובע נגד הנתבע 1 מר נחום באופן חלקי, ומחייבת אותו לשלם לתובע סך של 41,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום העסקה ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

התביעה נגד הנתבעת נדחית ללא צו נוסף להוצאות.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 55977-09/16 אליהו אשכנזי נ' אלי נחום, קרן נחום (פורסם ב-ֽ 29/05/2018)