פסקי דין על נאמני זבולון בע'מ | פסקי דין על שלום ברדה | פסקי דין על אביגזר חייקו | פסקי דין על אביגדור מנחם בגין | פסקי דין על יהודה אביגזר |

22481-04/16 א     29/05/2018




א 22481-04/16 נאמני זבולון בע'מ, שלום ברדה נ' אביגזר חייקו, אביגדור מנחם בגין, יהודה אביגזר








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 22481-04-16 נאמני זבולון בע'מ
ואח' נ' חייקו ואח'



לפני
כבוד השופטת כרמלה האפט


התובעים:

1.נאמני זבולון בע'מ

2.שלום ברדה


נגד


הנתבעים
:

1.אביגזר חייקו

2.אביגדור מנחם בגין

3.יהודה אביגזר


פסק דין


שתי חלקות מקרקעין צמודות בחוף הים בבת ים ובהן מבנה ומזנון. הנתבע 1 מתגורר במבנה עם משפחתו, הנתבע 2 מפעיל את המזנון ואילו הנתבע 3 אינו עושה בהם כל שימוש. התובעים כופרים בזכותם של הנתבעים להחזיק במקרקעין ועמדתם זו, בדין יסודה. על הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין.


רקע


1.
התובעת 1, חברת נאמני זבולון בע"מ, חתמה ביום 20/9/1960 על הסכם מול רשות הפיתוח לרכישת מקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 7231, בחוף הים "סי-פאלאס" בבת ים ונרשמה לטובתה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ביום 18/4/1982 (הסכם המכר ונסח רישום המקרקעין צורפו כנספחים 1-2 לתצהיר מר ברנר ת/1)
(להלן: "התובעת", "הסכם המכר", "חלקה 5", ו- "הערת האזהרה", בהתאמה).

2.
התובע 2, מר שלום ברדה
, טוען לזכות חזקה ושימוש במזנון – לרבות בקומת הגג שמעל המזנון ובכלל זה בחדר שבקומה זו – המצוי במקרקעין הידועים כחלקה 4 בגוש 7231, בחוף סי-פאלאס, מתוקף אישור שניתן לו מטעם עיריית בת ים (להלן: "התובע", "המזנון" ו- "חלקה 4", בהתאמה).

3.
בגבולה הצפוני של חלקה 5 עם חלקה 4,
מצוי מבנה, המכונה על ידי התובעים: "מחסן" ועל ידי הנתבעים: "ביתו של הנתבע 1" (להלן: "המחסן" או "המבנה").

4.
המבנה והמזנון מצויים תחת קורת גג אחת.

5.
חלקה 5 והמקרקעין בחלקה 4 עליהם מצוי המזנון, ואף חלקו של המבנה, יקראו יחדיו להלן: "המקרקעין" או "החלקות".

המקרקעין מוגדרים גם בתשריט אשר צורף כנספח 9 לתצהיר מר ברנר ת/1 ותשריט זה יהווה חלק מהגדרתם ב

פסק דין
זה.

6.
הנתבע 1, מר חייקו אביגזר, עיוור ונכה במאה אחוזים, מתגורר מזה 15 שנים ביחד עם ארבעת ילדיו במבנה (סעיף 16.1 לכתב ההגנה; פרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017, עמ' 33) (להלן: "הנתבע 1");

7.
הנתבע 2, מר אביגדור מנחם בגין
, מפעיל את המזנון בחלקה 4 החל משנת 2006 (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2 נ/1) (להלן: "הנתבע 2").

8.
הנתבע 3, מר יהודה אביגזר
, החזיק בעבר במזנון בהתאם להסכמי שכירות שכרת עם התובע, אך כפי שעולה כעת מהכתובים ומהליכים משפטיים קודמים, איננו מחזיק עוד, לא במזנון ולא בחלקים אחרים במקרקעין (סעיף 35 לכתב ההגנה) (להלן: "הנתבע 3").

9.
שלושת הנתבעים הינם אחים.

10.
בין הצדדים לתובענה זו התגלעו בעבר מחלוקות משפטיות שהוכרעו, כדלקמן:

א.
תביעה לסילוק יד ולפיצוי כספי, שהגיש התובע כנגד הנתבע 3 לבית משפט השלום בראשון לציון נדחתה ונקבע בה כי על הנתבע 3 לשלם את דמי השכירות שהיו קבועים בהסכם השכירות שנכרת בין השניים בסכום של 2000$ (ת"א (שלום ראשל"צ) 4736-07 ברדה נ' אביגזר [פורסם בנבו] (19/7/2010) (נספח 5 לכתב התביעה) להלן: "פסק הדין של בית משפט השלום בראשון לציון").

ב.
תביעה לקבלת צו לפינוי המזנון שהגיש התובע כנגד הנתבע 2 וכנגד הנתבע 3 לבית משפט זה התקבלה לאחר שלא הוגשה בקשת רשות להגן מטעם הנתבע 2 ואילו הנתבע 3 טען כי אין הוא מחזיק בו. עם זאת, בהתאם לכתב התביעה הנזכר, ניתן צו הפינוי כנגד מזנון המצוי בגוש 7231 חלקה 5 (תא"ק (שלום ת"א) 27533-12-14 ברדה נ' אביגזר [לא פורסם] (8/3/2015
(
(נספח 7 לכתב התביעה);

ביום 18/10/2015 נדחתה בקשת הנתבע 2 לביטול פסק הדין (נספח 8 לכתב התביעה);

וביום 29/3/2016 הבהיר בית משפט זה את פסק דינו מיום 8/3/2015 ולפיו צו הפינוי ניתן לגבי המזנון שבחלקה 5, על כל חלקיו, לרבות חדר או מחסן המצוי על גג המזנון (פסק הדין מיום 8/3/2015 והחלטת ההבהרה לגביו מיום 29/3/2016 יקראו יחדיו להלן: "פסק הדין מיום 8/3/2015").

ג.
בהמשך לפסק הדין מיום 8/3/2015, התנהלו בין הצדדים הליכים במסגרת ההוצאה לפועל, שבסופם ניתנה, ביום 3/4/2016, החלטה המאשרת את פינוי המזנון שבחלקה 5 (נספח 9 לכתב התביעה).

11.
או אז, התברר לתובע כי המזנון מצוי דווקא בחלקה 4 וכי שגה בכתב התביעה מושא פסק הדין מיום 8/3/2015 בהגדרתו. משכך הופסקו הליכי הפינוי שנפתחו בעקבות

פסק דין
זה, לאחר שצו הפינוי שניתן בו התייחס לחלקה 5, והוגשה התובענה שלפניי.


טענות הצדדים

12.
טוענת התובעת כי מכוח הסכם המכר והערת האזהרה שנרשמה לטובתה, היא הבעלים החוקיים של חלקה 5, המהווה, ביחד עם חלקה 4, מול חוף הים של בת ים, מתחם משותף הידוע כחוף סי-פאלאס, וכי רק בשל טעמים פרוצדוראליים ומנהליים, החלקה טרם נרשמה על שמה (סעיף 3 לכתב התשובה).

לתימוכין צרפה העתק אימות וחתימת שטרי מכר; אישור על פי חוק מקרקעי ישראל; שטר מכר בין מוכר לבינה; אישור עסקה מול מנהל מקרקעי ישראל; הצהרה לצורך קביעת אגרות העברה, שומת מקרקעין ותיאור הנכס; והעתק מכתב מיום 20/3/1980 ממנהל מקרקעי ישראל בדבר הודעה על ביצוע פעולות הסדר על המקרקעין וזכות לרישום הבעלות (להלן: "מכתב מנהל מקרקעי ישראל מיום 20/3/1980")(נספחים 3-8 לתצהיר מר ברנר ת/1).

13.
לטענתה, הנתבעים ו/או מי מטעמם פלשו למחסן המצוי בחלקה 5, בגבול שבינה לבין חלקה 4, ללא זכות שבדין, מבלי שקיבלו לכך את הסכמתה או רשותה ומבלי לשלם דמי שימוש ראויים.
בתוך כך גם צרפה מכתב התראה אותו שלחה לנתבע 1 ביום 31/1/2016, בו הוא נדרש לפנות את המחסן (נספח 11 לתצהיר מר ברנר ת/1) (להלן: "מכתב ההתראה").


14.
במקביל טוען התובע כי הוא, ביחד עם התובעת, בעל זכויות החזקה והשימוש במזנון (ובכלל כך בקומת הגג שמעליו ובחדר המצוי בה). לתימוכין צרף אישורי החזקת מבנה מטעם עיריית בת ים (נספחים 2 ו- 2 א' לכתב התביעה).

15.
עוד הוא טוען כי הנתבע 3 החזיק במזנון בחלקה 4 ובקומת הגג שמעליו, ללא רשות ובניגוד לפסק הדין שניתן ביום 8/3/2015, לא שילם את מלוא דמי השכירות, ואף העביר את החזקה בחדר שבקומת הגג לנתבע 2, מבלי לקבל לכך את הסכמתו.

לטענתו, ואם לא די באמור, הרי שלאחר מתן פסק הדין הנזכר, הגדילו הנתבעים 2 ו-3 לעשות והעבירו את החזקה בחדר זה לנתבע 1, תוך ניסיון לעקוף את פסק הדין, ושלא כדין (סעיף 14 לתצהירו ת/3).

16.
אשר על כן, מבקשים התובעים מבית המשפט, לצוות על סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין ובכלל כך מן המבנה/המחסן, ומן המזנון על כל חלקיו (קומת הגג והחדר שבה), וליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים לשוב ולהיכנס למקרקעין אלו.

17.
מנגד טוענים הנתבעים 1 ו-2 להתיישנות, מאחר והתובעת השתהתה מעל 57 שנים ברישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין, בעוד הנתבע 1 מתגורר בחלקה 5 מזה 15 שנים; להיעדר יריבות, שכן הבעלות בחלקות איננה שייכת לתובעים אלא לצד שלישי; וביחס לדרישה לפינוי מחלקה 5 גם למעשה בית דין שדי בו כדי לדחות את התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), לאחר שבעוד שפסק הדין מיום 8/3/2015 התייחס למזנון בחלקה 5, ניסה
התובע לפנות את הנתבע 2 מחלקה 4 ולא מחלקה 5 ולא חדל מניסיונותיו אלה,
אלא רק לאחר שב"כ הנתבע 2 שיגר מכתב נוקב לב"כ התובע.

18.
עוד הם טוענים כי כתב התביעה לוקה בחסר, לאחר שאיננו כולל את תיאור המקרקעין די צורכם; כי התובעת נעדרת כשרות משפטית, אינה פעילה ואף מפרת חוק; וכי בעצם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר יש משום שימוש לרעה, מצד התובעים בהליכי משפט, לאחר שמדובר בניסיון למחטף.

19.
כך או אחרת, טענתם הינה כי הינם ברי רשות בחלקים המוחזקים על ידם בחלקות 4 ו- 5 וכי עשו גם להשבחתן.

20.
הנתבע 1 מוסיף על האמור כי המבנה איננו מחסן, אלא מבנה הבנוי בחלקה 5 שחלקו הקטן משתרע על פני חלקה 4 וכי אין המדובר במתחם אחד משותף, אלא בקיוסק ובית מגורים שלו ושל משפחתו. עוד הוא טוען כי לאחר שהשקיע במבנה מכספו, ולאחר שבתוך כך נסמך על הרשות שניתנה לו לעשות בו שימוש, קנה לעצמו זכויות מוגנות בו.

לתימוכין הגיש מסמך מטעם רכז "הפלוגה הימית הפועל" מיום 1/5/2003 המעניק לו את זכות השימוש במחסן [כך במסמך, כ.ה] ללא תמורה, כהוקרה על פועלו והישגיו באגודה, וכן אישור על תשלום ארנונה (להלן: "אישורו של מר פראגר") (נספח 4 לתצהירו נ/2).

21.
הנתבע 2 מוסיף על האמור כי הינו דייר מוגן ובר רשות במזנון ובחלקה 4 וזאת מכוח השקעותיו במזנון, משך החזקתו בו ושתיקת הבעלים. בתוך כך הוא גם טוען כי מעולם לא שכר נכס כלשהו מאת התובעים. לדבריו, אחיו, הנתבע 1 מתגורר במבנה מאז שנת 1996 – מבנה הבנוי בחלקה 5 ובחלק קטן מחלקה 4 – ואילו הוא עצמו הקים גג למבנה בחלק שגלש לחלקה 4 ובו הוא מפעיל את המזנון מאז שנת 2006.

על האמור הוא מוסיף כי על המזנון פרנסתו, שלו ושל ילדיו.

22.
למען הזהירות, טוענים נתבעים אלו גם כי בכל מקרה לא ניתן לפנותם מהמקרקעין אלא כנגד פיצוי מתאים.

23.
הנתבע 3 לא ביקש רשות להתגונן וממילא לא הגיש כתב הגנה, או תצהיר עדות ראשית מטעמו. כפי שכבר נזכר גם אין הוא טוען לזכות כלשהי במקרקעין.

בהקשר זה טוענים הנתבעים 1-2 כי שמו של הנתבע 3 (אשר גם לגביו נטען כי הינו מחזיק במזנון) שורבב בטעות לכתב התביעה לאחר שמזה שנים שאין הוא מחזיק במזנון.


ראיות הצדדים

24.
מטעם התובעת העידו, מר אבנר ברנר ומר דניאל פראגר (לעיל ולהלן: "מר ברנר" ו- "מר פראגר").

25.
מטעם התובע העיד הוא עצמו.

26.
מטעם הנתבעים העידו, הנתבעים 1 ו-2.

27.
אתייחס לעדויותיהם, כמו גם לראיות אשר הוגשו מטעמם במסגרת הדיון שלהלן וככל שיידרש.


דיון

28.
אתייחס תחילה לטענותיהם המקדמיות של הנתבעים, שהגם שנזנחו בסיכומיהם, דומני כי טוב שיקבלו מענה.


התיישנות

29.
דרישת התובעים לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין באה מכוח טענתם לבעלות ו/או זכות חזקה בהם ובשל הסגת גבול.

30.
סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."

31.
סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע:

"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

32.
מכאן שאין התיישנות במקרקעין מוסדרים, אלא בהתאם לכללי ההתיישנות שהיו חלים בטרם כניסת חוק המקרקעין לתוקפו (בשנת 1970).

33.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1)
בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2)
במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה."

34.
בנסיבות מסוימות יכול, אם כן, מחזיק במקרקעין ליהנות מטענת ההתיישנות, המייתרת את הצורך להוכיח את זכויותיו בהם, וזאת אם הוגשה כנגדו תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות).

35.
עם זאת, בנוסף לחלוף הזמן, על המחזיק להוכיח גם כי החזיק במקרקעין חזקה נוגדת.

יפים לעניין זה דבריו של יהושע ויסמן בספרו, דיני קניין – החזקה ושימוש (2005) 36, לפיהם:

"כאשר נסיבות ההחזקה מעידות שההחזקה הייתה מטעמו של התובע, כגון שהמחזיק החזיק כשוכר או כשואל, לא תניב ההחזקה את פירות ההתיישנות. החזקה כזו, שאינה כופרת בזכותו של התובע, שאינה "נוגדת" לזכותו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה כנגד המחזיק, וממילא אין לדבר אז על התיישנות התביעה.
...
מחזיק אשר ביטא בהתנהגותו
את העמדה שההחזקה אינה על דעת הבעלים ובהסכמתו ייחשב אפוא כמחזיק בהחזקה נוגדת."

36.
רק לאחר הוכחת שני תנאים מצטברים אלה, יכולה לקום למחזיק הגנה מפני התביעה לסילוק ידו מהמקרקעין, מכוח דיני ההתיישנות.

37.
אין אלו פני הדברים בענייננו.

38.
בענייננו, לא ניתן לטעון טענת התיישנות, שכן המדובר במקרקעין מוסדרים, עליהם חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. לא רק זאת אלא שהנתבע 1 טוען לזכויות בנות 15 שנים והנתבע 2 טוען לזכויות החל שנת 2006. אין הם באים אפוא בשערי ספירת מניין שנותיהם במקרקעין.

39.
למעלה מן המידה אקדים ואוסיף כי אין לנתבעים גם טענה של חזקה נוגדת, אף אם זהו מצב הדברים אותו הם מבקשים להוכיח, וכפי שעוד אבהיר להלן.

40.
תוצאת האמור אני דוחה את הטענה לפיה יש לדחות את התובענה בשל התיישנות.


שיהוי בהגשת התובענה

41.
הנתבעים מבססים את טענתם לשיהוי על שני אדנים: האחד שענייננו באי רישום זכויות הבעלות של התובעת במשך למעלה מ- 57 שנים (סעיף 10 לתצהיר הנתבע 1 נ/2); והשני שעניינו תקופת מגוריו של הנתבע 1 במבנה, בעוד שאיש לא פונה אליו בדרישה לפינוי.

42.
אלא שבעניינו של הנתבע 1, תוצאת האמור זכו, הוא ובני משפחתו, להתגורר במבנה שבחלקה 5 מעל 15 שנים, ללא תשלום תמורה.
מה לו, אם כן, כי ילין?

43.
לא זו אף זו, התובעת רשמה הערת אזהרה על זכויותיה בחלקה 5, בלשכת רישום המקרקעין, בשנת 1982. מכאן, שאף לשיטת הנתבע 1, שעה שהתיישב במבנה, ואף השביח אותו (כטענתו), יכול וצריך היה לדעת כי יש הטוענים לזכויות בעלות בחלקה, ומכאן גם לקבל את רשותם לכל מעשיו בה.

הנתבע 1 לא עשה כן וחלף זאת נאחז באישורו של מר פראגר, מבלי שאף יבדוק, מה מקור סמכותו של האחרון לחלק לו מתנה מעין זו.

44.
בענייננו של הנתבע 2, אף אין לדבר על שיהוי בהגשת התובענה. התובע השכיר לנתבע 3 את המזנון, על פי הסכמי שכירות משנת 2004, כשבאחרון בהם, משנת 2006 ניתנה לו האופציה להארכתו עד שנת 2014. בין הצדדים גם התנהלו, בשנים האחרונות, הליכים משפטיים בעניינו של המזנון ובכלל כך התביעות לפינוי שכבר הוזכרו. טעות סופר אפוא הייתה כאן, אך לא שיהוי.

45.
אני דוחה אפוא את הטענה לפיה יש לדחות את התובענה בשל שיהוי.


מעשה בית דין

46.
כמתואר, נדונה התביעה לפינוי המזנון מחלקה 5 ובעניינה ניתן גם פסק הדין מיום 8/3/2015.

47.
טענת התובעים כי בשל טעות סופר התבקש פינוי המזנון מחלקה 5 ולא מחלקה 4, מקובלת עלי וחזקה כי לא היו טורחים, תוך ידיעה ברורה מראש, בהליך שווא.

48.
מכל מקום אין לקבל את הטענה כי פסק הדין הנזכר יוצר מעשה בית דין, בעניינה של חלקה 5, שכן התובענה שקדמה לו, התייחסה למזנון בחלקה 5 והוגשה כנגד הנתבעים 2 ו- 3, בעוד שעיננו הרואות שהלכה למעשה, חלקה 5 מגלמת מחלוקת שבין התובעת לנתבע 1 וכלל אינה נוגעת למזנון. המזנון מצוי בחלקה 4 – על כך אין עוררין – ואשר על כן הטענות בגינו טרם נדונו.

49.
מכאן, שלא נוצר מעשה בית דין בנוגע לחלקה 5 והדרך לתביעת פינוי חלקה 5 והמזנון המצוי בחלקה 4 סלולה בפני
התובעים.

50.
למעלה מן המידה אוסיף כי הנתבעים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מחד לטעון כי אין לתובענה מושא פסק הדין מיום 8/3/2015 נפקות בשל זיהוי שגוי של המקרקעין ומאידך, לקיומו של מעשה בית דין.


כשרותה המשפטית של התובעת

51.
הנתבעים צרפו לכתב הגנתם תדפיס רשם החברות המעיד כי התובעת הינה חברת מפרת חוק שלא הגישה דוחות מס החל משנת 1999.

52.
טענתם של הנתבעים כי החברה אינה פעילה אינה עולה מתדפיס זה אלא ההפך הוא הנכון. בהתאם לתדפיס סטטוס החברה הינו: "פעילה".

53.
אין כל מניעה לאפשר לתובעת, שהינה חברה פעילה, לתבוע את זכויותיה בבית משפט זה ואין במעמדה כ"חברה מפרה חוק" כל דבר ועניין עם זכותה לעשות כן.

54.
הנתבע 2 צרף לתצהיר עדות ראשית מטעמו מסמכים המעידים כי התובעת היא חברה מחוקה (נספח 4 ל- נ/1).
אלא שבהתאם למכתב מרשם החברות מיום 20/12/1999 התובעת נמחקה "לא למעלה מ 20 שנה", ואף צוין בו כי בקשה להחזיקה לפנקס תישקל היה ובין היתר, ישולם חובה לשנים 1983-1999. מכאן, שבעת רישום הערת האזהרה, בשנת 1982, הייתה התובעת חברה פעילה ומכאן גם כי בהיותה חברה פעילה כעת, שולמו גם חובותיה לשנים הנזכרות.

55.
כך או אחרת, ממילא אין בתובענה שבפני
י משום דיון בתקופה בה החברה הייתה בסטטוס שאיננו פעיל.

56.
אני דוחה אפוא גם את הטענה כי יש לדחות את התובענה בשל אי כשרות משפטית של התובעת.


זיהוי המקרקעין כנדרש

57.
תקנה 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר – לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה – מכל צד שהוא – לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות; היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה. "

58.
כפי המתואר צירפו התובעים לכתב התביעה את נסח רישום המקרקעין ואף הוסיפו עליו תשריט עדכני של המקרקעין ותמונות לזיהוי המבנים במקרקעין (נספחים 9-10 לתצהיר מר ברנר ת/1).

59.


משכך עמדו בדרישות החוק לעניין זיהוי המקרקעין ודין הטענה בעניין זה להידחות.


הגשת התובענה בסדר דין מקוצר

60.
ספק אם נדרשת התייחסות לטענת הנתבעים לפיה עצם הגשת התובענה שלפניי בסדר דין מקוצר, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. לא רק שבהינתן הסעד המבוקש עמדה לתובעים הזכות להגיש את תביעתם בדרך זו, אלא שהנתבעים לא הוסיפו ופירטו במה חטאו התובעים משעשו כן.

אין מקום לקבל אפוא טענה בהקשר זה. לא כל שכן כאשר ניתנה להם רשות להגן וכאשר ההליך נוהל לבסוף בסדר דין רגיל.

61.
משהגעתי כדי כך, הגענו לדיון לגופה של התובענה.


הזכות לתבוע סילוק יד מהמקרקעין ונטל ההוכחה

62.
סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

63.
הדרך להוכחת בעלות במקרקעין הינה על ידי הצגת נסח רישום המוכיח את הבעלות (ע"א 509/64 חברת חלקה 38/5 + 38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי, פ"ד יט(2), 169, 177 (1965)).

64.
דברים אלו גם עולים מהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין אשר כבר הוזכרה לעיל.

65.
עם הוכחת הבעלות ולכל הפחות הוכחת זכות החזקה, עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע ועליו להוכיח כי על אף זכותו זו של התובע, יש לו את הזכות החוקית להחזיק את המקרקעין.

66.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת מרים בן פורת בע"א 127/77 מלכה נ' יוסף, פ"ד לא(3) 455, 464 (1977), לפיהם:

"הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום."

67.
התובעת מבססת את טענתה בדבר זכות הבעלות בחלקה 5 על הסכם המכר מול רשות הפיתוח והערת האזהרה שנרשמה לטובתה בנסח רישום המקרקעין. משכך אין נפקא מינה לעובדה כי רישום הבעלות בחלקה על שמה, טרם הושלם. לא כל שכן כאשר די בכך שתצביע על זכות החזקה בחלקה.

68.
בהתאם לסעיף 1(א) להסכם המכר נקבע בין הצדדים:

"תמורת כל התחייבויותיו של הרוכש לפי הסכם זה מתחייב המוכר למכור לרוכש את הנכס והרוכש מתחייב לקנות את הנכס מאת המוכר."

ובסעיף 4 שכותרתו "חזקה":

"המוכר העמיד/מעמיד את הנכס לרשותו ולהחזקתו המלאה של הרוכש מיום 11.3.56 והרוכש מצהיר כי קבל ומחזיק בנכס מאותו היום. ידוע לרוכש שיש מחזיקים בנכס בזכות/שלא בזכות והוא קונה את הנכס כמות שהוא ואין על המוכר כל חובה לפנות את הנכס עבור הרוכש ו/או לשאת בהוצאות הקשורות בפינוי הנכס."

ובסעיף 13 "מונחים" נקבע:

"הרוכש בהסכם זה פירושו נאמני זבולון בע"מ"

69.
יצוין, כי הסכם המכר ענייננו בחלקה 15 בגוש 7043 אולם לאחר השלמת פעולת הסדר המקרקעין הפך הרישום לחלקה 5 בגוש 7231 (וראו לעניין זה מכתב מנהל מקרקעי ישראל מיום 20/3/1980, נספח 8 לתצהיר מר ברנר ת/1; שטר המכר, נספח 5 לתצהיר ת/1).

70.
הסכם המכר, המעיד באופן ברור על רצונה של רשות הפיתוח למכור את חלקה 5 לתובעת; על החזקתה המלאה של התובעת במקרקעין, עוד משנת 1956 והכרת רשות הפיתוח בכך; ועל "אי רצונה" של רשות הפיתוח להתעמת עם מי שמחזיק בחלקה, בין בזכות ובין כפולש, ובאופן משתמע על העברת האחריות בעניין זה לתובעת, כמו גם הערת האזהרה, מעידים כי לכל הפחות, התגבשה לתובעת זכות החזקה בחלקה 5, בוודאי כלפי מי שמחזיק בה ואינו בר רשות. זאת, מבלי להידרש למעמדה של רשות הפיתוח בה.

71.
תהא אפוא הסיבה לאי השלמת רישום הזכויות אשר תהא – בין בשל טעמים "פרוצדוראליים ו/או מינהליים" (כלשון סעיף 3 לכתב התשובה של התובעת), ובין כעדותו של מר ברנר, עקב: "סוגיה של לקבל את האישור של מחלקת המסים של העירייה... או במילים אחרות חסרון כיס" (פרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017, עמ' 10) – אין בו כדי לפגוע בזכותה של התובעת להחזיק בחלקה 5 ולדרוש את פינויו של מי שאינו בר רשות בהם.

72.
התובעת זכאית אם כן להגיש את התובענה שבפני
י ולדרוש את סילוק ידו של הנתבע 1 מחלקה 5.

73.
בשולי הכרעה זו יש להתייחס עוד ללשון הסכם המכר המעלה כי בחלקה שנרכשה על ידי התובעת מאת רשות הפיתוח, קיים מבנה. טענת התובעת כי המזנון והמבנה מצויים תחת קורת גג אחת, לא נסתרה והנתבעים אף מאשרים האמור (נ/1 סעיפים 12-13; נ/2 סעיף 4). מכאן שלכל הפחות לא נסתרה גם טענת התובעת לפיה רכשה את זכויות הבעלות במבנה, הגם שהוא משתרע על חלק מחלקה 4.

משכך עומדת לה גם הזכות לתבוע את פינוי הנתבעים מחלק המבנה הגולש לחלקה 4, אותו חלק הכולל חלק מביתו של הנתבע 1 וכן את המזנון על קומת הגג והחדר שבה.

74.
משהגעתי כדי מסקנה זו, וכאשר התובעת איננה כופרת בזכותו של התובע להחזיק במזנון, קמה גם לאחרון הזכות לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים ממנו.

75.
אמת, שאלת טיב זכויותיו של התובע בחלקה 4, לא הובהרה כל צרכה ויתכן כי לו היה נתבע בפני
י לסילוק ידו ממנה על ידי הבעלים הרשומים, היה צריך לטרוח יותר בהגנתו.

76.
בהקשר זה ניתן להזכיר כי התובע נשען, עת הוא טוען לזכות החזקה והשימוש במזנון (ובחלקה 4),
על שני אישורים שקיבל מעיריית בת ים, האחד מיום 30/4/2017 והשני מיום 4/8/2009. עיון באישור הראשון מעלה כי הינו הבעלים של מחסן וקרקע תפוסה; עיון באישור השני מעלה כי הינו הבעלים של עסק וקרקע תפוסה בגוש 7231 חלקה 015004.

אלא שמן האישור הראשון, לא נהיר כי עניינו במזנון, או במבנה המצוי בחלקה 4, ואף מן האישור השני, אין וודאות בעניין זה, לאחר שהוא מתייחס כמתואר לחלקה שמספרה 015004.

על כך מתווספת העובדה כי אף אם ניתן לקבוע כי האישורים הנזכרים מתייחסים לחלקה 4, הרי שלפי נסח רישום המקרקעין, הבעלים הרשומים של חלקה 4 הינן החברות "זמקום השקעות ונכסים בע"מ" ו-"דר פז חברה לבנין והשקעות בע"מ".

ספק, אם כן, מה תוקפם של האישורים אשר הוצאו על ידי עיריית בת ים.

77.
עם זאת אין לספקות אלו נפקות במסגרת הדיון בתובענה שלפניי, העוסקת, בהקשר זה, במערכת היחסים שבין התובע לנתבעים, שכן הנתבעים מחזיקים בחלקה 4, ולענייננו במזנון, בקומת הגג ובחדר שבה, על בסיס הסכמי השכירות שנערכו בין התובע לנתבע 3 (נספחים 4, 4 א' ו-4 ב' ל- ת/3).

מערכת יחסים זו נדונה גם במסגרת הדיון בת"א (ראשון לציון) 4736-07, בעניינו ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בראשון לציון, והגם שבו נדחתה תביעתו של התובע כנגד הנתבע 3 לסילוק ידו ממקרקעין אלו, הרי שבתוך כך נקבע בה כי לנתבע 3, עומדת הזכות להחזיק בהם, כתוצאה מההסכם עליו חתם עם התובע. קביעה זו מהווה לענייננו מעשה בית דין, במובן זה שלא יכולה עוד להיות מחלוקת כי הנתבע 3 שכר מן התובע את המזנון, על כלל חלקיו, בחלקה 4.

78.
בהינתן אפוא שלושת אלה: הן העובדה כי התובעת רכשה את המבנה בשלמותו, הגם שהוא גולש לחלקה 4; העובדה כי התובעת איננה חולקת על זכותו של התובע להחזיק במזנון על כלל חלקיו; והעובדה כי בכל מקרה זכויותיהם של מי מן הנתבעים בחלקה זו, נשענות אך ורק על הסכמי השכירות שנכרתו בין הנתבע 3 לתובע, אני סבורה כי גם לתובע, הזכות לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין.

79.
תוצאת האמור וכאשר הגעתי כדי המסקנה כי הן לתובעת והן לנתבע יש את הזכות להחזיק במקרקעין – התובעת בחלקה 5 אך גם בחלק המבנה הגולש לחלקה 4 והנתבע במזנון שבחלקה 4, על קומת הגג והחדר שבה – עובר נטל ההוכחה לנתבעים להוכיח כי הם מחזיקים במקרקעין, בזכות.


רשות להחזיק במקרקעין

80.
אחזור על המפורסמות.

81.
רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 24 (תשנ"ה - תשנ"ו), (להלן: "זלצמן"), כך:

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על-ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה, ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע."

82.
רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצדם (ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693,
697-698 (1985); ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(2) 403 (1982)).

83.
עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד התשל"ז(2) 461 (1997)).

84.
עוד נקבע כי הגם שייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו, הרי שיעלה הצורך להוכיח כי יהא זה צודק להורות כן.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' בייניש ברע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170 (1999) לפיהם:

"כאשר מתעוררת בפני
בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית המשפט לבחון, על פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

יפים לעניין זה גם דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, ""רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין"", עיוני משפט לה 265, 270-271 (2012) לפיהם:

"ראשית, לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק - זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב"רשות מכוח השתק" בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".

85.
ומן הכלל אל הפרט.

86.
בענייננו, מבקש הנתבע 1 לבסס את זכות השימוש שניתנה לו, כטענתו, בחלקה 5 ובמבנה, על מסמך אחד בלבד והוא אישור מר פראגר.

בחקירתו חזר הנתבע 1 ואישר טענה זו:

"עו"ד זיו: שאלה קצרה רק, יכול להיות שאתה יושבת בנכס בלי רשות מטעם הבעלים?
עד, מר חי אביגזר: אין דבר כזה, אני קיבלתי רשות מבן אדם, ברגע שקיבלתי את המסמך אז נכנסתי למקום. לפני זה לא נכנסתי"
(פרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017 עמ' 34)

87.
להלן, אם כן, לשון האישור:

"הפלוגה הימית של הפועל בת ים נמצאת בקומפלקס של הסי פאלאס זה 54 שנים.
....

קלמי ניב כאיש הפועל בת-ים ואלוף ישראל בשיט לשעבר וכמו גם אביגזר חיים קבלו מהאגודה מקום המוגדר כמחסן הצפוני לשימוש הפרטי של הנ"ל, ללא כל תמורה מצדו וכפרס על פועלו והשגיו באגודה"

88.
מר פראגר הדגיש עם זאת בתצהירו (ת/2):

"1.
שימשתי כרכז של הפועל במתחם נשוא התובענה בבת יום. נתתי לנתבעים רשות ורשמתי להם מכתב כאילו כביכול הם יכולים לשהות במחסן.
2.
יובהר כי, אינני בר סמכא ליתן לנתבעים הרשות לשהות במחסנים השייכים לתובעים.
3.
משכך, כל הנאמר במכתב – אינו בר תוקף."

במסגרת עדותו בפני
י הוסיף על האמור:

"עד, מר פרגר: אני רשמתי את זה לשייט שהיה אצלי באגודה, שייט שהיה אלוף ישראל ובנבחרת ישראל, על מנת לעשות לו איזושהי טובה.
עו"ד פינצ'בסקי: יפה
עד, מר פרגר: הוא ניהל שמה מסעדה. ואז הוספתי עוד שניים לפי בקשתו. אותו אחד הראשון,
....
עו"ד פינצ'בסקי: אתה בדקת אם היתה לך סמכות או שלא הייתה לך סמכות?
עד, מר פרגר: לא היתה לי סמכות.
עו"ד פינצ'בסקי: מי אמר לך את זה?
עד, מר פרגר: עשיתי את זה בתום לב.
עו"ד פינצ'בסקי: מי אמר לך שלא היתה לך סמכות?
עד, מר פרגר: אני אמרתי את זה לעצמי.
עו"ד פינצ'בסקי: כן. אבל באותו זמן שנתת, כן חשבת שיש לך סמכות כי היית מנהל האגודה, נכון?
עד, מר פרגר: נכון".
(עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017)

ובהמשך:

"עד, מר פרגר: אנחנו קיבלנו רשות מזבולון להשתמש במחסן מסוים.
עו"ד ויגלר: תודה.
עד, מר פרגר: והרשות הזו ניתנה לנו לכל הזמן"
(עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017)

89.
האישור עליו מבקש אפוא הנתבע 1 לבסס את זכותו, ניתן ללא סמכות, אף אם מר פארגר, סבר, במועד נתינתו כי הוא מוסמך לתיתו. לא כל שכן, כאשר לא הוכח בפני
י כי לפלוגה הימית הפועל בת ים, יש זכויות כלשהן במקרקעין, או כי קיבלה את רשות התובעת לחלק רישיונות כמתואר.

90.
הנתבע 1 אשר אף לעדותו, לא הרהר בתוקפו של אישור זה ובזכות לתתו, איננו יכול אפוא להיבנות היימנו, אף אם כטענתו:

"עו"ד זיו: אני רק רוצה לחזור אתך לשאלה קצרה, באיזה נסיבות מר פרגר נתן לך את האישור הזה לגור במקום?
עד, מר חי אביגזר: הוא נתן לי ולקלמי יניב על סמך זה שהוא זכה באליפות ישראל והוא אמר את זה גם כן פה, ועל זה המחווה שנתנו גם לפניה, נתנו לו מזנון שמה, וגם למר קלמי
ולי שזכה באליפות ואני הייתי צמוד אליו, גם לי זה ניתן, לי ולו ניתן המקום הזה. וזה המחווה שהיה אז, הפועל לא היו נותנים כספים או כמו שהיום נותנים על כל זכייה.
...
הוא הציג את עצמו כבעלים. אז הוא שיקר אותי, אני לא יודע מה. הוא הציג את עצמו כבעלים, הוא הציג את עצמו כאחראי על כל האזור שם מטעם הפועל, לא מטעם זבולון [התובעת, כ.ה.] בכלל, ועל סמך זה הוא נתן לי את המכתב ואת המקום הזה."
(פרוטוקול הדיון מיום 24/12/2017, עמ' 34).

שכן בדיקה קצרה בלשכת רישום המקרקעין, הייתה מגלה לו למי נתונות זכויות הבעלות במקרקעין וממי עליו לקבל את הרשות להחזיק בהם.

91.
כתוצאת האמור גם אינו יכול להישמע בטענה העולה מדבריו הבאים:

"עד, מר חי אביגזר: ואני דייר מוגן שמה.
...
עו"ד זיו: מה הזכות?
עד, חי אביגזר: הזכות שאני שם כבר 15 שנה, אני מגדל את הילדים שלי שם והזכות שלי נתנה שם וניתן לי מכתב כתוב במפורש שאני אשתמש בדבר, במקום הזה, לדברים האישיים שלי"

(שם, עמ' 32)

שכן, הלכה למעשה, חזקה זו, שראשיתה ברשות שניתנה ללא סמכות ובהיעדר כל בדיקה שהיא מצד הנתבע 1, כמוה כפלישה, ולכל היותר, כרשות חינם הניתנת לביטול בכל עת.

92.
מן האמור יובן גם כי אין מקום לקבוע בנסיבות שלפניי כי כתוצאת מערכת הנסיבות המתוארת, יכול הנתבע 1 לטעון להסתמכות מכוחה קמה לו זכות בלתי הדירה במקרקעין.

93.
אני קובעת אפוא כי הנתבע 1 אינו בר רשות במקרקעין וכי גם אם נסמך על אישורו של מר פראגר, הרי שעשה כן מבלי שבדק מה היה מקור סמכותו של הראשון ליתן לו אישור זה, ושעל כן כי תוך עצימת עיניים, פלש למקרקעין.

מכל מקום ואף אם אלך לשיטתו, הרי שהרשות שניתנה לו, הייתה רשות חינם ומשכך בטלה, לכל המאוחר, עם הגשת התובענה שלפניי.

עם זאת אני מסכימה כי לפחות בעניינו ניתן גם לקבוע קיומה של רשות מכללא, שהתגבשה, לאחר כניסתו למקרקעין, נוכח שהותו הממושכת במקרקעין קודם שהתובעת באה אליו בכל טרוניה.

94.
פרשנות, אולי מקלה, מעין זו, לא יכולה לקום בעניינו של הנתבע 2, אשר הפוך בעדותו ככל שתהפוך ולא תמצא בה ולו ראשית ראייה למקור זכותו להחזיק במזנון, או בקומת הגג והחדר שבה.

למעשה ההיפך הוא הנכון. הנתבע 2 מאשר כי הוא פולש במקרקעין:

"עו"ד [נטר]: אתה טוען שאתה דייר מוגן.
עד, מר בגין: כן.
עו"ד [נטר]: מכוח מה אתה דייר מוגן?
עד, מר בגין: אני קיבלתי ייעוץ משפטי מעורכי הדין שלי שאני דייר מוגן עקב חזקה שם של המקום.
עו"ד [נטר]: עקב חזקה.
עד, מר בגין: כן.
עו"ד [נטר]: כשאתה טוען שאתה דייר מוגן מכח חזקה, את החזקה קבלת מאח שלך.
עד, מר בגין: זה אתה אומר. לא אני אומר. אני אומר שהמקום היה נטוש, נכנסתי, שיפצתי ועד היום אני נמצא שם."
(פרוטוקול הדיון
מיום 24/12/2017, עמ' 22)

95.
מובן כי אף אם אין הוא מדייק בדבריו וכי החל להחזיק במקרקעין לאחר שאחיו, הנתבע 3, העביר לו את הזכות שהוקנתה לו על פי הסכמי השכירות, הרי שלאחר שאלה פקעו זה מכבר, פקעה עמם גם זכותו לעשות כן, גם לו היה מדובר בזכות שניתנת להעברה.

96.
תוצאת האמור אני קובעת כי הנתבע 2 איננו אלא פולש במקרקעין וכי להבדיל מן הנתבע 1, בעניינו, אף לא ניתן לקבוע כי אי מתי ניתנה לו רשות להחזיק בהם, שכן לא הוכח כי הנתבע 3 רשאי היה להעביר לו את זכויותיו כשוכר.

97.
מובן כי נסיבותיהם האישיות של הנתבעים – הנתבע 1 שהינו עיור ונכה ב- 100%, מוכר לשירותי הרווחה ומתגורר עם ארבעת ילדיו, הסמוכים על שולחנו; והנתבע 2 שהמזנון הוא מקור פרנסתו – אינן
יכולות לשנות מתוצאה זו, שכן אין בהן כדי ליצור זכויות "יש מאין".


פינוי כנגד פיצוי

98.
אף לו הייתי קובעת כי למי מן הנתבעים ניתנה אי פעם רשות להחזיק במקרקעין – ואין אלו פני הדברים, לפחות בעניינו של הנתבע 2 – אין בכך כדי להקנות להם, במסגרת התובענה שבפני
י, זכות לפיצוי כנגד הפינוי, שכן על אף שעם סיום הרישיון וביטול הזכות להשתמש במקרקעין, רשאי בר הרשות לתבוע פיצוי, אין המדובר בזכויות שלובות.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי ׁ[פורסם בנבו] (25/11/2002) לפיהם:

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות". (שם, עמ' 6).

99.
לא למותר להוסיף כי הכלל הינו שגם זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין, אלא זכות המבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 160/62 לוי נ' ראש העיר, פ"ד טז 1773, 1780 (1962) לפיהם:

"אומר רק זאת, שלא מצאתי – ואין אני יודע – על סימוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר ולא (כטענת המערערים) מחוקי בנין ערים ולא מכל דין אחר."

100.
עוד אציין כי כפי שנקבע על ידי כב' השופט י' טירקל ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' עבד אל סלאם חיר, פ"ד נז(3) 943, 955 (2003):

"מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו"

ועוד:

"בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק". (שם, עמ' 956).

101.
תוצאת האמור, מקום בו סבורים הנתבעים כי הם זכאים לפיצוי בגין הפינוי ובכלל כך בגין השקעותיהם במקרקעין, יהא עליהם להגיש תביעה נפרדת בעניין זה ועליהם יחול הנטל להוכיח את טענותיהם. זאת, עם זאת, ללא קשר עם החובה לפנות את המקרקעין כאמור ב

פסק דין
זה.


סוף דבר

102.
כלל הטענות המקדמיות של הנתבעים ובכלל כך
טענותיהם בדבר התיישנות,
שיהוי, מעשה בית דין, אי כשרות משפטית של התובעת, זיהוי בלתי מספק של המקרקעין ושימוש לרעה בהליכי משפט – נדחות.

103.
לתובעת הזכות להחזיק במקרקעין כהגדרתם ב

פסק דין
זה ומשכך גם קמה לה הזכות להגיש את התובענה שבפני
י.

104.
לתובע הזכות להחזיק במזנון על כלל חלקיו, לרבות קומת הגג והחדר שבה.

105.
הנתבע 1 היה לכל היותר בר רשות מכללא במקרקעין אשר בטלה עם הגשת התובענה שבפני
י.

106.
הנתבע 2 איננו אלא פולש במקרקעין.

107.
הנתבע 3 איננו מחזיק במקרקעין ואיננו טוען לזכות בהם. הנתבע 3 גם לא הוכיח אחרת ואשר על כן, אין לו זכות כלשהי במקרקעין.

108.
על הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין ובכלל כך, מן המבנה, מן המזנון, מקומת הגג של המזנון ומהחדר המצוי בה.

109.
בהינתן נסיבותיו האישיות, ישיב הנתבע 1 לתובעת את החזקה במבנה (ולמען הסר ספק: במקרקעין), כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1/11/2018.

110.
הנתבע 2 ישיב לתובעים את החזקה במזנון על כלל חלקיו, לרבות קומת הגג והחדר שבה (ולמען הסר ספק: במקרקעין), כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, לא יאוחר
מיום 2/9/18.

111.
אין מקום להתנות את הפינוי בפיצוי. עם זאת, היה והנתבעים יבקשו לקבל פיצוי בגין הפינוי או בגין השקעותיהם במקרקעין, אין מניעה כי יגישו תובענה נפרדת. מובן כי במקרה זה יידרשו לעמוד בנטל הוכחת טענותיהם.

112.
לבקשת התובעים ועל מנת למנוע התדיינות אין קץ, ניתן בזאת גם צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או על מי מטעמם לשוב אל המקרקעין, לאחר מועד הפינוי.

113.
הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.





מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים העתק

פסק דין
זה, כחוק.

ניתן היום,
ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 22481-04/16 נאמני זבולון בע'מ, שלום ברדה נ' אביגזר חייקו, אביגדור מנחם בגין, יהודה אביגזר (פורסם ב-ֽ 29/05/2018)